בירה, סושי וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה מקומות בילוי חיפאיים

אני ממש שמחה להציג כאן את המשכו של הפרויקט המשותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שוב שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
יש עוד חלק שלישי בקנה ואולי אפילו יבואו אחריו עוד חלקים (בלי נדר).
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

 

מאת: אדר' עומרי זילכה בשיתוף נעמה סובול מבלוג תרבות אכילה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

 

לפני יותר משנה חברנו נעמה סובול מבלוג "תרבות אכילה" ואני לבילוי משותף בעיר התחתית – היא בתור האחראית על מציאת מקומות הבילוי והמלצות קולינריות, ואני בתור האחראי על התחום העיצובי. הייתי שמח להגיד שמאז עברו הרבה מים בירקון, אבל אנחנו אחרי שנת בצורת ולכן אגיד שמאז נפתחו המון מקומות חדשים בעיר התחתית… היינו פשוט חייבים לחזור לעוד כתבה.

 

חמאם אל פאשה 9

 

את הערב התחלנו בחמאם אל פאשה 9 – מבנה שעברתי לידו עשרות פעמים ותמיד סקרן אותי להציץ פנימה, ולכן שמחתי כשנעמה הציעה שנבקר שם. אם אתם חיפאים, אתם בוודאי מכירים את המקום בגלגוליו הקודמים. אולי אתם גם מכירים את הסיפור ההיסטורי המרתק של המתחם כולו, שכלל חמאם ובית מגורים של משפחת מצטפא פאשה אלח'ליל, שהיה ראש העיר חיפה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עוד לפני הכניסה למסעדה אי אפשר שלא להתרשם מהמיקום שלה, כאשר מולך שרידי ואדי סאליב – בתים נטושים, שרידי צבע כחול על חצי קיר ושלט המציע את ההצעה השחוקה על רובע אומנים שיוקם במקום; וכל אלה מתערבבים יחד עם מגדל הטיל שמציץ והחרתום הזכוכיתי הענק של בית המשפט.

פנים החמאם הינו בית למסעדה די חדשה שנקראת חמאם אל פאשה 9. מאחורי המסעדה עומד ארן ברנדר שעבר בחייו המקצועיים בין אינספור מסעדות, יוזמות הקשורות לאוכל, קייטרינג בתור סו-שף, שף ומנהל מסעדה, וחילק את זמנו בין תל אביב, קיבוץ כברי, בוסטון ועוד אינספור מקומות. לשבת עם ארן ולשמוע את התגלגלות חייו המקצועיים בחלל המקסים שתחת הכיפה במסעדה הייתה חוויה שבשבילה שווה לצאת למסעות עיתונאיים.

 

כפי שאפשר להבין, לחיפה הגיע ארן עם ידע וניסיון רבים אך גם עם בגרות ובשלות כלפי חיפה, כך שלא הרגשתי שהוא "עוד תל אביבי" שבא להראות לחיפאים "המסכנים" מהו אוכל טוב. התיאורים של ארן על חיפה נגעו לליבי בהיותי "מהגר" לעיר המגלה אותה בכל פעם מחדש, וכשהוא אמר שהוא "לומד את ההיסטוריה ורוצה להיות חלק מהעתיד שלה" – הוא ממש הוציא לי את המילים מהפה. ארן מתאר את חיפה כמקום לא רווי שנותן מקום לכל אחד ושמכיל מרחב שווה בין הלב לראש. ביחס למבנה שבו הוא נמצא, הוא מתאר אותו כמו להיות בתוך דינוזאור; ואף על פי שלא הוא זה ששיקם את המקום, אלא קודמיו, אין ספק שיש לו יחס של כבוד אליו. הוא מדבר על איך האור נע בתוך המקום לפי עונות השנה ועל איך האווויר והאווירה משתנים, דבר מעניין עבור מבנה מאסיבי מאבן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החלל המרשים הוציא גם את ארן החוצה, מתוך המטבח הפנימי החבוי אל מטבח חיצוני בלב המסעדה אל מול הסועדים. Food DJ הוא מכנה את זה, וטוען – ודי בצדק – שהמבנה הזה מרגש וחבל לא להיות בו בזמן הכנת האוכל. ואכן, המבנה על כיפתו המדהימה, קירות האבן והחלוקה לחללים הוא מבנה מרשים מאוד. עיצוב הפנים כולל ריהוט שהוא Hand Made, מה שיוצר שונות בתוך המסעדה בין שולחן לשולחן. בין השולחנות ישנם אלמנטים כמו פסלים, ציורים, ספרים, שטיחים וכורסאות, אשר מפוזרים בצורה נינוחה. פחות נינוח עבורי היו מערכות התאורה ומיזוג האוויר, אשר עוברים קרוב לתקרה וגם מתחם לכיפה. אין ספק שאלמנטים אלה חשובים ומקום מודרני לא יכול לפעול בלעדיהם.

נעמה ממליצה להגיע לחמאם בתיאום טלפוני מראש ולפתוח בקרקרים עם ירקות כבושים שנעשים במקום. למנות הביניים שווה לקחת את הפסטרמה בחרדל ועשבים עונתיים מתחלפים, או מבחר דגים נאים וכבושים עם ירקות צלויים מלווים בטוסטים וחזרת לבנה. לא לוותר על פרוסות הבשר הצלוי על גרייבי ובצל מוחמץ בלוויית סלט עגבניות עם צ'דר ואספרגוס. את כל זה מלווים בתה קר או לימונדה ביתית, ואפשר גם קוקטייל על בסיס ג'ין עם דברים טובים בפנים. מה שיפה הוא שכל שילוב הולך, וארן יכול להוריד או להוסיף מנות או מרכיבים אלו ואחרים בהתאם לדרישת הסועדים. בין אם אתם טבעונים, קרניבורים, מאותגרי לקטוז או נטולי גלוטן – במקום הזה אתם הולכים למצוא את עצמכם.

 

חמאם פאשה 9, רחוב חמאם אל פאשה 9, טלפון: 054-7756622

 

Urban Street Bar

 

ה-Urban אינו חדש בסצינה המקומית, ובניגוד לרוב מקומות הבילוי – הוא גם לא חושף את עצמו ב"חלונות ראווה" לרחוב שבחוץ, אלא יוצר הפרדה ברורה בין הפנים לבין החוץ. מכאן, חוויית המשתמש היא כמו בתוך עולם פנימי, כזה שמנתק אותך, בדיוק כמו שפאב צריך לעשות. קירות המקום צבועים בכחול כהה, דבר ההולם את אווירת האפלוליות שבמקום. הצבע עולה ומטפס גם על הקמרונות שבתקרה. הבעלים, מני ביטון, מספר שהצבע הלבן שנחשף מדי פעם בנקודות בהן הצבע הכחול מתקלף, יוצר מראה מעניין ומתאים לאווירה הלא מתאמצת של המקום. אין ספק שתמיד מעניין לתת לפגעי הזמן לעשות את שלהם.

מאחורי הבר העשוי עץ שעליו עמל ביטון בעצמו, ניצבים בקבוקי המשקאות השונים, המספרים בעיצובם את הסיפור של המשקה ואת המסר שהוא רוצה להעביר. על הקירות אפשר למצוא כרזות שונות ללא קשר ביניהן, וגם קיר שמחופה בחלקו בתקליטים. ליד השירותים תמצאו את הפריט הכי ייחודי שראינו בכל הסיור הזה: ברז מים בצורה של ברז בירה. אבל אולי יותר מכל, בולטים שני ציורי קיר ענקיים של ה-Broken Fingaz, הקבוצה המזוהה כל כך עם חיפה ועם העיר התחתית. לטעמי, ציורים שלהם בתוך מקום בילוי הינם שווי ערך לציור של אומן דגול במוזיאון – רק שכאן אפשר ליהנות מהציורים בעודכם לוגמים בירה. ציורי הקיר צבעוניים, עזים ומשלבים הזיות ודמויות כמו שיש במקומות אחרים בהם הקבוצה עבדה. הציורים האלו נותנים חיות ואופי לחלל, וקשה לדמיין את החוויה כולה בלעדיהם.

ל-Urban אין סגנון עיצובי מגובש, כזה שיצא מבית המפעל של מעצב פנים; אבל בכל זאת הוא מהווה אוסף של פריטים והחלטות המשווים לו אופי אמיתי וכנה, של מקום לשתות בירה עם חברים, בניגוד לפאבים מפונפנים אחרים שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות. בכך הוא קרוב יותר לפאבים המקוריים, אלה שבחו"ל, שם לא מתלבשים יפה במיוחד או קוראים לבירה "יציאה". נעמה אמרה שזה מזכיר לה חדר של בן נוער מתבגר, ויש משהו בהגדרה הזו שבאמת מסתדר לי. השילוב של המוזיקה שבמקום עם האוכל הטעים והאווירה מבטיח לכם בילוי מוצלח.

 

נעמה ממליצה להגיע בחמישי או בשישי אחרי השעה 21:00-22:00 אם אתם רוצים לחוות את החוויה במלואה – בר של רוקרים אמיתיים בכל מובן. את סוג האוכל אפשר להגדיר בתור אוכל ברים קלאסי וטוב. שווה לקחת את מנת הבייקון פאי המושחתת, ולא לוותר על ה-מנה של המקום -הסטריטבורגר אשר שמו נישא למרחקים. הוא באמת אחד ההמבורגרים הכי טובים שאפשר להשיג כיום בחיפה. רצוי לקחת עם תוספות בייקון, גבינת גאודה, ביצת עין ובצל מקורמל. חוץ מבירה משובחת שימזגו לכם, יש גם בר מכובד מאוד של משקאות בכל קשת הסוגים וקוקטיילים מפתיעים ברמתם הגבוהה והמהוקצעת. כמעט תמיד יש גם קינוח משובח, אז אל תשכחו להתעניין ולשאול.

 

. רח' נתנזון 16,Urban Street Bar

 

רוקו – Roku

 

המקום השלישי אותו פקדנו הוא הסושייה רוקו (שש ביפנית) ששוכנת במבנה ששימש במשך שנים את מועדון "החורבה" ועד לפני כשנתיים את "הקרטל". המבנה מוכר לפחות חיצונית בציורי הקיר המרשימים שלו בשחור לבן והרוקו שמציעה הומאג' (גם אם זו לא הייתה כוונת המשורר) לאותם ציורים.

את המקום פתח קובי שינאן שעבד בסושי הכי חמוד בחיפה, ה-InsideOut ברחוב מסדה, ולאחר מכן פתח גם קייטרינג סושי עצמאי. הדרך לרוקו הייתה ארוכה, אבל היה לו ברור שהיא תוקם בעיר התחתית בציר של רחוב הנמל אותו הוא מתאר כציר שבו רוב המסעדות הן מסעדות פרימיום, ובהן גם הרוקו. ללא התפשרות על המרכיבים, עם תפריט נישתי, עם פס קר בלבד והתאמה מדוקדקת של האלכוהול, הרוקו היא לא עוד סושייה אלא מקום מוקפד, וכך גם העיצוב שלו. על העיצוב הופקדה המעצבת דנה ברוזה מסטודיו Danka, שאחראית גם על עיצוב מסעדות ופאבים נוספים בעיר התחתית.

 

העיצוב ברוקו מינימליסטי, שקט ונקי ואת רוב החלל תופס בר רחב מעץ (שבתור בן של נגר קנה אותי ישר), עליו ברז אחד בלבד של בירה וחלון לדגים להכנת הסושי. על הבר מסודרים כמו חיילים כלי האוכל שנבחרו בקפידה, ומלווה אותם שורת נורות פחם תלויות (שנראות כאילו אף פעם לא יעזבו את עולם עיצוב הפנים).

את העיצוב הנקי והמוקפד הזה שוברים בקונטרסט ציורי קיר של ארבע אומניות: מרים וידן (Maryam Vidan), לין איב (linja), קלייר וייסברג (claw) ובלה בריל (gypsyB) אשר ציירו רק בשחור לבן, דבר המתאים גם לעיצוב בפנים וגם לימי הקרטל העליזים. שלא בכוונה הקונטרסט הזה נמצא גם מחוץ לרוקו כאשר חזית אחת שלו משופצת וחזית אחרת שלו מלאה בציורי קיר גם היא.

אם מוסיפים לכל מה שתיארתי גם את רצפת האריחים הכהה ואת השירותים, שזכו אף הם לשילוב צבעים מיוחד בחיבור שבין שחור לבין ורוד, מקבלים חוויה עיצובית מעניינת ואנינת טעם ממש כמו הסושי שמוגש (והוא מומלץ ללא שום צל של ספק).

 

נעמה ממליצה לשבת על הבר ולהזמין את רול הבית – פוטומאקי בוניטו שכולל בתוכו סלמון, אושינקו, עירית וקנפיו עם שבבי דג בוניטו מיובש ומעושן מעל, שמספק לטועם טעם קריספי נהדר. מנה נוספת נפלאה היא טרטר הצדפות – שהוא למעשה טרטר של דג מוסר עם מיצובה ובצל ירוק, המוגש על דאשי ורוטב פונזו, בתוך צדפות ז'ילרדו. חלק חשוב ובלתי נפרד מהמקום הוא תפריט האלכוהול, הכולל בירת לאגר אורז בהירה בשם יוקוזונה, שנעשתה במיוחד עבור רוקו בשיתוף עם המבשלות הדיקטטור ובאסטרס. מלבד הבירות, ישנם כמה סוגי ויסקי יפני, וגולת הכותרת שעבורה שווה אפילו לבוא במיוחד – מבחר שאין כדוגמתו בחיפה של משקאות סאקה (תביאו את הסומלייה מהבית) ושיכרי שזיפים למיניהם (יינות, ליקרים ועוד).

 

רוקו, רח' הנמל 10.

 

 

 

לפעמים המ(א)רק הוא תירוץ – פוסט אורח מאת איתי נוביק מגרמניה

 אז חורף וקררררר….

אתם מתחת לשמיכה כמובן. חוץ מלחבק את הכלב או את החתול או את שניהם ולהתחתן עם שמיכה חשמלית (ששמה משה) מה שנותר הוא לבשל והרבה. אנחנו בכל מקרה גם כותבים בשבילכם כדי שלא תשתעממו בלילות החורף הארוכים והקרים.

האמת שהתגעגענו לארח פה כותבים מרחבי העולם ובדיוק נפלה לידינו ההזדמנות כבננה בשלה. איתי נוביק, ישראלי שחי בגרמניה, פירסם מתכון מצוין למרק באחת מקבוצות הפייסבוק שהבלוג חבר בהם וגרם לשבוע שלם של אושר טעים לבלוג ולבני ביתו.

החלטנו שגם לכם כדאי ליהנות מהמרק הנפלא הזה ועל הדרך גם לקרוא קצת על תרבות האוכל בגרמניה שמתאימה כמעט כל השנה לחורף (או מקסימום סתיו) הישראלי. אז איתי, הבמה שלך מעכשיו:

ארוחת עשר בווארית
Weißwurst, כשמה כן היא, נקניקיה לבנה (גרמנית היא שפה מאד פרקטית, גם כשזה מגיע לאוכל), שמוגשת איזור בוואריה עד שעת הצהריים. הנקניקיה הזו, השתרשה כשם נרדף לארוחת בוקר בווארית והיא מוגשת עם ברצל – לא טעות הקלדה! – (כעך), חרדל מתוק וכוס קטנה של בירת חיטה. הוויסוורסט היא לבנה, מאחר ובניגוד לנקניקיות האחרות היא אינה מעושנת ולא מכילה ניטרטים או צובענים אחרים. לפני עידן הקירור המודרני, נקניקיה כזו לא הייתה שורדת עד הערב ולכן נהגו לאכול אותה, מיד אחרי ההכנה, עוד בשעות הבוקר. במאות הקודמות, כשעבודת כפיים הייתה נפוצה, נהוג היה לאכול עוד משהו בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, ארוחת עשר שכזו וזו הייתה הווייסוורסט. בימינו כמובן, ניתן לשמור על הנקניקיות טריות גם אחרי חצות היום, אבל המסורת נשמרה. הנקניקיות עשויות מתערובת של חזיר ועגל והן מתובלות בפטרוזיליה ותבלינים נוספים, שמשתנים לפי איזור הייצור. בתיאבון!

מרק עדשים עם כדורי בשר

קשה לי לומר שעדשים תפסו אצלנו מקום מרכזי במטבח בילדותי. למעשה, המנה היחידה שאני זוכר עם עדשים הייתה מג'דרה. למרות שמרקי (או נזידי) עדשים הם עתיקים לפחות כמו התנ"ך, לא זכור לי שמרק עדשים היה חלק מהמטבח. העדשים הן מהקטניות הנפוצות ביותר ומן הקדומות ביותר. הן גם מהקטניות הקלות ביותר לטיפול, הן דורשות השרייה קצרה בלבד ובישול קצר מרכך אותן, בניגוד לשעועית למשל. הן מתאימות למאכלי חורף וקיץ ובמטבחים רבים שמור להן מקום של כבוד. באיטליה ובספרד נהוג לאכול עדשים בערב ראש השנה, כסימן למטבעות הכסף שעתידים להגיע ובגרמניה מרק העדשים הוא מאכל מסורתי ומרכזי שנועד לחמם את הבטן בחורף הארוך והקשה.
למרות שלא מדובר במאכל שאני מכיר מהבית, אני מבשל את המרק הזה כבר הרבה שנים והוא עבר גלגולים ופיתוחים לאורך השנים. ניתן להכין אותו גם ללא הבשר, אך אחרי ניסיונות רבים עם ובלי, אני יכול להעיד שהבשר מעמיק את טעמיו ומסמיך את המרקם. את המרק אני אוהב להכין עם שלושה סוגי עדשים, שכל אחת נותנת את בת הטעם שלה. העדשים השחורות עמידות יותר בבישול וישמרו על צורתן גם בבישול ארוך. הן גם נקראות עדשי בלוגה בלעז (Beluga lentils) על שם הדמיון הצורני לקוויאר, והן נחשבות גם ליוקרתיות ביותר מבין כל העדשים. קיימים מספר סוגים של עדשים ירוקות ואני פחות מחבב את העדשים השטוחות הגדולות, אלה שנוטות לצבע חום בהיר, אבל ניתן להשתמש גם בהן. אישית אני מעדיף את הקטנות יותר, בצבע ירוק כהה. העדשים הכתומות מתבשלות מהר מאד ומאבדות מצורתן, בנוסף לטעמן הטובה, הן יסמיכו את המרקם של המרק.
המרק מכיל הרבה תבלינים, שיוצרים כולם יחד, בשומת שתעטוף את כל הבית. הריבוי לא תמיד נחוץ, אבל ביחד עם העדשים הוא הרמוני בטעמיו ויוצר איזון. אני מעדיף את השימוש בזרעי כמון ולא באבקה, שנותנים טעם טרי יותר, אבל גם מוסיפים משהו למרקם. זרעי הכוסברה, יתאימו גם לשונאי הכוסברה (הדחייה היא רק מהעלים הטריים, אך לא מהזרעים) ויוסיפו עוד משהו לניחוח הלימוני.

צילום: איתי נוביק

חומרים ל 4-5 מנות

3-4 כפות שמן זית
בצל אחד בינוני
כרישה אחת
2-3 גזרים
200 גרם סלרי עלים או ראש ואפשר משניהם
שתי שיני שום
שתי כוסות (500 גרם) עדשים שחורות או ירוקות ורצוי משתיהן מושרות לשעה לפחות, אפשר גם ללילה
חצי כוס עדשים כתומות מושרות לשעה
חצי קופסא (200 גרם) שימורי עגבניות איטלקיות (סאן מארצ'אנו הכי מוצלחות) או עגבניות טריות באותה הכמות
שתי כפות רסק עגבניות
כפית זרעי כמון
כפית זרעי כוסברה (אופציונלי)
2 כפיות ראס אל חנות או חוואייג' למרק
1 כפית פפריקה מתוקה
פלפל שחור
מלח
1 כף לימון כבוש או לימון טרי מגולען קצוץ עם הקליפה
פטרוזיליה
2-3 עלי דפנה

לכדורי הבשר:
500 גרם בשר טחון באיכות טובה
50-100 גרם פטרוזיליה קצוצה דק
1 כפית פפריקה מתוקה
½ כפית פפריקה חריפה
1 כפית זרעי כמון
ביצה אחת
חצי כפית מלח
2 פלפלים יבשים ארוכים קצוצים (אופציונלי)

להגשה:
שמן זית
פטרוזיליה קצוצה
פלחי לימון

הכנה:

מחממים שמן זית בסיר כבד ומטגנים את הבצל והכרישה.
אחרי שהפכו שקופים, מוסיפים גזר וסלרי ומשחימים אותם מעט. מערבבים כל הזמן על מנת שהירקות ישחימו אך לא יישרפו. כשמרגישים את ריח הסלרי והגזר באוויר, מוסיפים שום קצוץ ואת התבלינים, כמון, ראס אל חנות או חוואייג', פפריקה מתוקה, כוסברה ופלפל שחור. חשוב לטגן את התבלינים בשמן לפני שמוסיפים את המים. חלק מחומרי טעם בתבלינים, מסיסים בשמן ולא ישתחררו בלי הטיגון.
ברגע שהשום מתחיל לתת ניחוח מוסיפים את הלימון הכבוש, עגבניות קצוצות ושתי כפות רסק עגבניות ומערבבים.
מוסיפים את העדשים השחורות והירוקות, אחרי שסוננו ממי ההשריה ומערבבים.
מוסיפים מים רותחים עד לגובה ¾ מגובה הסיר. חשוב שגובה המים יהיה לפחות 2ס"מ מעל העדשים שייספגו את רוב המים במהלך הבישול.
מוסיפים שני עלי דפנה וכמה גבעולי פטרוזיליה. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים על אש נמוכה כשעה.

מכינים בינתיים את כדורי הבשר.
שמים את כל המרכיבים מלבד הביצה והמלח בקערה גדולה. מפרידים את הביצה ומוסיפים את החלמון ומערבבים את כל המרכיבים.
לשים ביד מספר דקות עד שהתערובת אחידה. בשלב הזה, התערובת תהיה יחסית יבשה.
מקציפים את החלבון בקערה נפרדת לקצף יציב עם המלח ומוסיפים אותו בתנועות קיפול רחבות לתוך התערובת. מערבבים עד שכל החלבון נבלע בתערובת. אפשר כמובן לוותר על ההקצפה, אבל היא מוסיפה רכות למרקם של הקציצות.

כעבור שעה מכניסים למרק את העדשים הכתומות, מסוננות מנוזלים ובוחשים. אם מפלס המים ירד, ניתן להוסיף עוד מים רותחים לסיר. מסדרים את הקציצות מעל התבשיל, אחת ליד השניה. בשלב הראשון הן לא צריכות להיות מכוסות בנוזל, והן יתבשלו באדים.
מביאים שוב לרתיחה, מורידים את האש ומכסים שוב, מבשלים עוד חצי שעה עד שעה וחצי. אחרי חצי שעה אפשר לערבב את המרק והכדורים ולהוסיף מלח. הבישול הממושך לא הכרחי, אבל יעמיק את טעמי המרק.

מגישים בקערה עמוקה, מעטרים בשמן זית טוב ומעט פטרוזיליה קצוצה מלמעלה ופלח לימון ליד.

איתי נוביק הוא מעצב אוכל ומדריך טיולים קולינריים בברלין. המותג שלו, Elements of Food, מתמקד בהיסטוריה הקולינרית של ברלין והאזור ובחיבור שבין אוכל לאסתטיקה.

צילום: כפיר חרבי

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם ערן מירב

ספר קצת על עצמך

קולנוען, יוצר כותב, צלם ועורך וידאו. חזרתי לחיפה לאחר שש שנים של מגורים בחו"ל. גר עם שובל, מעצבת, אמנית ומתכנתת ומיקה הכלבה.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?

פתיחת תערוכת צילומים שלי, ביום חמישי, 11.11 בקפה הפינה במסדה. אני אוהב את המקום הזה, מין מוסד בהתהוות, מסוג המקומות שנכחדים במרכז. אני אציג שם צילומי רחוב וגם כמה פורטרטים מסדרה על אנשים ומקומות שאני עובד עליה.

מה התשוקה שלך?

לספר לעצמי שאני עדיין יכול לספר בעצמי. שרעיונות טובים ואנשים נחמדים ימשיכו להגיע.

איפה אתה פותח את היום?

קפה ומחשב. העולם והעבודה שלי בין הארד דרייב לקומקום.

אוכל רחוב אהוב

בורקס, אבל יש רק מקום ששווה את הסתימת עורקים וזה "פנינת העיר" בדרך יפו.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?

אי אפשר שלא לפרגן למילהאוס בבת גלים. מקום שהוא יותר מבית קפה. מקום שהוא ציון דרך במפנה שחל בשכונה בשנים האחרונות, משכונת תחנת רכבת למקום די נחשק לצעירים למגורים ליד הים.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?

במושב כרכום בגליל העליון, אצל אחותי ענת. אשכנזיה אסלית שיודעת לארח ולהכין מאכלים מרוקאים, צ'ולנט ודגים. ענת יודעת הכל על חברותא ותמיד הבית מלא והשולחן פתוח. אהבה לאורחים עם קצת תאנים ולימונים מהחצר, הכל מסתדר ויוצא מצוין כשהיא מגישה את הסיר.

איפה אתה סוגר את הערב?

טיול לילה עם מיקה ושובל, בשדרה בבת גלים. תכלס החלק הכי רגוע של היום.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?

סינמטק חיפה וגם גיחות לסינמה הדר, הפרוייקט המוצלח של מאיסה מטר שהחליטה להקרין סרטים באולם מתנ"ס ברחוב ירושלים. אולי יום אחד בתי הקולנוע יחזרו להדר.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

אוטובוס חזרה מירושלים, מהלימודים. רכס הכרמל מבצבץ על כביש החוף ומתקרב, התחושה ששאתה עוד מעט בבית. ירידה בתחנה בקריית אליעזר ותחושה שכלום לא משתנה והשעון לא תיקתק מהפעם שעברה שעזבתי.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה

עינת קאליש רותם. את עינת פגשתי בגיחה ארצה כשעוד גרתי בארה"ב. פספסתי את המחאה של 2011 והיה לי רצון לפצות על זה ולהפגין מעורבות בעברית. חיפשתי משהו קרוב לדירה ששהיתי בה חודש, בבת גלים ומצאתי את עינת בפייס ואת המחאה שלה. בזמנו זה היה להזיז את המסילה מחוף הים, כשאף אחד עוד לא חשב על זה. נשמע לי נכון, ויחד עם רוית שטוסל, היום פעילה חשובה מהדר, הסתובבנו עם שלט "ים לא חומה" וצילמנו אנשים בבגדי ים. זאת פעם ראשונה שפגשתי את עינת וכשחזרתי לאטלנטה היא כתבה לי שהחליטה לרוץ לראשות העירייה. מאז אני עוקב אחריה ועל המסלול ההתקדמות, האישית והציבורית שלה לעבר העירייה. אני לומד ממנה עדיין על המאבקים שעל הפרק, שליחות ציבורית ומקבל רעיונות איך העיר יכולה לשרת אותנו. מסילת הרכבת אגב, עדיין שם.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית

ספר/י קצת על עצמך
אני "פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית", אני בן שנתיים ונולדתי בתוך ארגון שנקרא 'הקשת החיפאית' מתוך חלום של שלושה פעילים\ות בחיפה בשם עדי סדקה, דותן ברום ויואב זריצקי. במסגרת הפרויקט מתועדים בוידאו סיפורי החיים של ותיקי וותיקות הקהילה הגאה בחיפה, נאספים מסמכים ותמונות מתקופות שונות, וכל המידע שנאסף מועבר חזרה לציבור דרך סיורים בחיפה בעקבות ההיסטוריה הגאה, תערוכות, הרצאות, כנסים, כתבות עיתונות, רדיו, טלוויזיה, עמודי פייסבוק ויוטיוב ועוד.
אני הפרויקט הראשון מסוגי בארץ ומקווה שבקרוב יצמחו פרויקטים דומים במקומות נוספים.

על איזה פרויקט חשוב לך את/ה עובד/ת כרגע?
בגלל שחשוב לי שההיסטוריה שלנו תהיה שייכת לציבור ונגישה לציבור, בחודשיים האחרונים גייסתי מימון להקמה של אתר אינטרנט עם ארכיון דיגיטלי פתוח ולהפקה של סרט תיעודי על ההיסטוריה הגאה של העיר. נשארו רק עוד יומיים לסיום (מסתיים בחמישי בלילה), ואם בא לכםן לעזור, אתםן מוזמנים\ות להיכנס לקישור הבא ולעשות איתי היסטוריה:
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=25068

מה התשוקה שלך? 
הרצון לתת את הכבוד הראוי לותיקי וותיקות הקהילה שלנו, הרצון לעזור לצעירים\ות מהקהילה הגאה בחיפה לגלות את השורשים שלהם\ן, והרצון שלי לחלוק עם כל העולם את הסיפורים המדהימים שאני מגלה, שאף אחד לא תיעד לפני.

איפה את/ה פותח/ת את היום?
בעבודה, באוניברסיטה או עם כוס קפה ב'בית הקהילות לגאווה וסובלנות' או ב'אשה לאשה'. אם יוצא לי לראיין בבוקר – אז בבית של המרואיין\ת שלי.

אוכל רחוב אהוב
קרם הבוואריה של מאיר'קה ב"מועדון התיאטרון" היה האהוב עליי. בלי ספק.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
הנארד קפה ברחוב נורדאו בהדר עד שהוא נסגר. היום בעיקר ב"קפה הפינה" בסוף רחוב מסדה.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את/ה אוכל/ת?
אם אני יוצא מחוץ לעיר זה בד"כ לכנסים או להרצאות, אז כל מה שמוגש באירוע.

איפה את/ה סוגר/ת את הערב?
לפעמים בארכיון 'אשה לאשה', לפעמים באירועי התרבות ב"בית הקהילות לגאווה וסובלנות".

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
אם יש מופע דראג איפשהו בחיפה – אני שם.

זיכרון נוסטלגי מחיפה 
שני אירועים מרגשים שזכורים לי היטב. הראשון הוא פסטיבל הדראג ב1997 שהופיעו בו דראגסטיות מהשורה הראשונה וב1999 התקיים שיט גאווה בקישון! תודו שזה נשמע מעולה.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
גילה גולדשטיין (ז"ל) וננסי שניידר. שתיים מחלוצות הקהילה הטרנסית בישראל, שנולדו וגדלו בחיפה בתנאים קשים ובכל זאת חיו חיים מלאים, מרתקים ומעוררי השראה עבור רבות אחרות. זכיתי לראיין לפני כמעט שנה את ננסי שניידר והייתי מרותק לסיפורים ולחוויות החיים שהיא שיתפה.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם מיטל נסים

ספרי קצת על עצמך 
משוררת, מורה, קרייתית, אמא של יערה ואסף, בת זוגו של אייל סוסן, שף.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
עובדת על ספרי השלישי, 'לא אבודה בקריון'. פואמה על מרחב קניוני כמשל לכיכר העיר.

מה התשוקה שלך?
אהבה.

איפה את פותחת את היום?
בבית הספר… עם הכיתה שלי.

אוכל רחוב אהוב
עלי גפן בכל ורסיה, גם מקופסת שימורים.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
אין לי תרבות קפה כזו במרחב שבו אני גרה. זה לא שאין בתי קפה, אולי יש, ובדרך כלל רשתות, אבל אין לי פנאי לשבת בבית קפה בשלב זה של חיי.

כשאת מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
אצל אמא שלי, אצל אמא של אייל. אוכל מאוד פשוט, מיני תבשילים, מצריים בעיקר. אני אוהבת במיוחד לוביה.

איפה את סוגרת את הערב?
בבית… עם אייל והילדים.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
מסעדת הפועלים 'עדנה מוכתר' בקצה רחוב דרך יפו. בעיקר מאכלים עירקיים במחיר עממי.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
אמא שלי שעבדה מגיל 17 בבנק דיסקונט סניף ראשי בחיפה בעיר התחתית עד שפרשה. אין מי שלא הכירה עד דק: החנווני, התופרת, מחלק העיתונים, הקבצן, הזכיין של מפעל הפיס. ומפה ועד אילת, הסיפורים שהם מאוד יפים ומאוד לוקאליים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
לילך ובר היא המוזה שלי, חברת הנפש שלי, אחותי. המילה חיפה עבורי כמעט הייתה ריקה ממשמעות בלעדיה בחיי. נכון הוא שיש לי משפחה בחיפה ושאני אוהדת הפועל חיפה, אבל חיפה, עבור קרייתית כמוני, תמיד הייתה קצת לא מושגת, לא שלי. לילך נתנה לי אותה במתנה וברוחב לב ועשתה אותה שלנו. כמו פרומתאוס שגנב את האש מהאלים, היא קצת גנבה אותה בשבילי, שתהיה גם לי חיפה שלי ולא איזה מושא תשוקה או הווית חיים של ילדים כרמליסטים.

המעמד היצירתי של חיפה והפעם עם בועז רפאלי

ספר קצת על עצמך
אני סוליסט, שועל בודד. אני היסטוריון חוקר, צלם סטילס\דוקו במצלמות בנות 40 עד 100 וצלם אוטודידקט לנושאי חיפה העות'מאנית והבריטית. אלו נושאים שלא בשגרה ושלא נגעו בהם אף פעם בהיסטוריה של העיר – כמו ניתוחים הסטורים-אורבניים, ארכיטקטונים, סיפורי משפחות, שיחזור מקומות שהיו או נהרסו וסיפורי רהיטים. אני משחזר תקופות, מקומות, חפצים ומכשירי אודיו בעיקר עם ציוד הצילום הרלוונטי לכל תקופה שאני בוחר לשחזר מבלי להראות סממנים מודרנים. אם יזדמן רהיט הוא גם יעבור רסטורציה. אני לומד את כל מה שקשור להיסטוריה של התפתחות הציוד הבידורי הביתי והמסחרי ונושם את רוח העיר בתדרים אחרים.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
פרוייקט חיים שכולו בחיפה מבחינת היסטוריה הכולל רסטורציות בתמונות ושל חפצים עירוניים שאני מוצא לנכון.

מה התשוקה שלך?
התשוקה שלי מונעת מחסכי ילדות שכוללים אנשים ומקומות שאת עולמם פיספסתי.

איפה אתה פותח את היום?
היום נפתח בכל בית קפה היסטורי או שיכול להיות הכי לא מוגדר בהדר וזה בימים שאין לי עבודה בבוקר.

אוכל רחוב אהוב
בייגל'ה

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה ניצה, מאייר, מסעדת תלפיות, זמן קפה

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
מחוץ לחיפה לא אוכל בשום מקום.

איפה אתה סוגר את הערב?
את הערב אני סוגר בסיור לילי ברחובות הכי "אסורים" בין היתר.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
הדר, תחתית, העיר המזרחית

זיכרון נוסטלגי מחיפה
בחופש פורים ראיתי את הסרט "אנני" מהיציע של קולנוע אורה עם אמא שלי. בנוסף העדלאידות שהיו בחיפה.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה
סבא שלי שלו הקדשתי את הפרויקט של מפעל ההנצחה – ואדי סאליב. תוכלו לראות את סירטון הסיכום לחלק א' של הפרויקט. סיפורו של סבא שלי מופיע בכתוביות שבסוף.

 

 

 

המעמד היצירתי עם גילה לבני זמיר

ספרי קצת על עצמך

חיפאית מלידה. גדלתי בנוה שאנן של שנות ה-60 והמעבר באמצע שנות ה-70 לבית הספר התיכון לאמנויות ויצ״ו היה אחד הצעדים המשמעותיים שלי בהתבגרות בחיפה: היציאה מהשכונה החד מימדית וההתחברות להוויית מרכז הכרמל של אותן שנים על כל החוויות הייחודיות של המקום שאינן קיימות בו יותר.

נשואה 34 שנים לאמנון אהוב ליבי, אותו פגשתי בשנה הראשונה ללימודי במחלקה לעיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ויצ״ו. אנו מתגוררים באותו בית שקנינו בשנת 1985 בשכונת הדר. לא הכרנו אז את המושג: ״התחדשות עירונית״ , אבל היינו תחילתה של ההתחדשות הדמוגרפית של הדר, כשחברים שראו כי טוב עברו לכאן וחבר הביא חבר. ככה נוצרה קהילה שהלכה והתרחבה והיום הדר היא השכונה הכי מרתקת וססגונית. יש תושבים.ות שפועלים לקידום איכות החיים במקום ביזמות ואחריות. את המודל הזה צריך לקדם לכל השכונות בעיר.

אנו הורים לשתי בנות ובן, סבא וסבתא לנכדה . ילדי חיים בשכונה בדירות משלהם ובונים כאן את חייהם. שלושת ילדי למדו בביה״ס הפתוח ובמגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות ויצו שהפך לרעות. נכדתי הולכת לגן הדו לשוני בשכונה ואני מאמינה גדולה ברעיון של מערכת החינוך הדו לשוני כביטוי האותנטי לחיים משותפים נורמטיביים.

אני מעצבת בנשמה וכדרך חיים: התחלתי את חיי המקצועיים כמעצבת תקשורת חזותית והיום עוסקת בעיצוב תודעה ומציאות: אני יועצת תקשורת וקשרי ממשל, יועצת לחברת כנסת וללקוחות פרטיים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?

שינוי מפת הפוליטיקה והמנהיגות בחיפה כדי להפוך את חיפה עכשו לעיר שהיא צריכה ויכולה להיות. נשבר לשיר ולדבר על חיפה במונחים של ״חיפה עיר עם עתיד״. העתיד הוא עכשו ואני מתכוונת להוביל מהלכים משני מציאות כי עכשו זה הזמן של חיפה.

מה התשוקה שלך?

אהבה, אופטימיות ושמחת חיים. הידיעה הברורה שמגיע לכולנו לחיות חיים טובים והוגנים. איני מוכנה להשלים עם המשך שלטונם של נבחרי ציבור שלדעתי (ודעת רבים) מעלו באמון הציבור ובגדו בשליחות הציבורית שלהם. אני מאמינה גדולה ביכולתו של היחיד.ה ליצור שינוי תוך שיתופי פעולה קהילתיים. צריך להפסיק לפחד ופשוט לעשות. אין ממה לפחד. ברגע שמשנים את הכללים, מבינים כמה אלו שלמעלה פוחדים מהציבור ומיכולתיו.

איפה את פותחת את היום?

בבית, שש בבוקר, לאחר שאני מאכילה את חיות הבית, אני יושבת על הספה מול החלון הפנורמי שבחזית הצפונית של ביתי ושותה את קפה הבוקר הראשון. מביטה אל הנמל, הים, אל הרי הצפון ובעיר המתעוררת.

אוכל רחוב אהוב

פלאפל. רק פלאפל הזקנים (נג׳אלה) בואדי ניסנס. נאמנות של עשרות שנים שעברה לדורות הבאים שלנו. יש לי גם זיכרון חווייתי, מנחם וטעים של שתיית סחלב חם מעוטר בשברי פיסטוק, קוקוס מגורד ומי ורדים, בליל חורף גשום, מתחת לגגון של עגלת הסחלב שהיתה ברחוב אבן סינא ליד קולנוע ארמון.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה הפינה במסדה וסושי אינסיידאאוט במסדה, אני גם אוהבת את מבשלת הבירה שבשוק תלפיות ואת מסעדת תלפיות של אילן.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
איפה שבא לי. לא עושה מזה ענין.

איפה את סוגרת את הערב?
על המרפסת עץ בכניסה לבית, משקיפה על העיר ואור היום שהולך ונמוג, איך האפלה עוטפת את העיר, האורות הולכים ונדלקים ומנצנצים מבין ענפי העצים שבחצר

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
קולנוע עממי בנוה שאנן, רחוב מסדה, שוק תלפיות, השוק בואדי ניסנס והעיר התחתית.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

1970, חנוכה-בקולנוע אורה, לאחר הופעת להקת חיל הים שהכוכב שלה היה חייל צעיר בשם שלמה ארצי. היה קר וגשום. לאחר ההופעה הלכתי עם הורי ועם אחי עמית לאכול בצמחוניה ברחוב הרצל: מרק ירקות וכיסוני בצק (פירושקיס) ממולאים בתפוחי אדמה ומעוטרים בהמון בצל מטוגן שוחה במרגרינה. היה טעים ונורא התרגשנו מהלהקה. שנים אחר כך הייתי סגנית קצינת החינוך של חיל הים ושיחזרנו את המופע המיתולוגי ההוא עם אנשי המילואים של הלהקה. אחי היה מפקד סטי״ל.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה

היתה לחברת ילדות שלי סבתא יקית שנטשה את גרמניה מאחוריה והשתלבה בדרכה במציאות הישראלית המקומית. היה לה בית קטן עם גג אדום על צלע ההר, בתחילת רחוב נתיב חן בנוה שאנן, עם גינה של טרסות תלולות פורחת ומטופחת. הבית היה קטן ומוקפד והיתה בו אוירה קצת לא מפה-לא טיפוסית ישראלית כמו שהיתה בנוה שאנן של שנות ה-60. היא טיפלה בגינה במסירות ביחד עם הגנן איתו היתה משוחחת בערבית במבטא יקי. אני זוכרת שהייתי מוקסמת ממנה והיא הצחיקה אותי בערבוב הייקי מזרח תיכוני שלה.
הבית הזה מזמן לא קיים. חשבתי אז שאני רוצה כזה בית. במידה רבה יש בבית שלי משהו שמזכיר אותו.

המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

סיור בין ערביים בשכונת הדר!

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

("בדרך הגדולה" מאת נתן אלתרמן)

*

שעות אחה"צ הן השעות הכי יפות לצילום, טיול ואהבה.
האור הרך והמשיי נופל בעדינות על אבן שלהטה כל הצהריים.
אחרוני הרוכלים ממהרים לביתם והמולת היום שוככת.
עכשיו הזמן למשוררים שיתהלכו עם המצלמה, עם בלוק הציור, עם מחברת כתיבה. זמן לאוהבים שיש להם את כל הרגע הזה ואת הרגעים שאחריו. זמן למשוטטים שמסתכלים על הפינות החבויות ועל הדברים הקטנים של החיים. זה זמן לשיחות נפש, לשקיעה בספרים, לפגוש מכרים ותיקים. זמן לבירה צוננת או יין לבן מתוק. לאוכל קטן כדי שלא נתמלא עד הערב.

*

תרשו לנו להציג בפניכם את הסיור החדש של תרבות אכילה:
סיור בין ערביים בהדר.
בסיור הזה נאכל קצת, נשתה קצת, נקרא שירה וקטעי פרוזה ומי שרוצה גם יצלם או יצייר. בעיקר נדבר על השעות הזהובות האלו ומה הן גורמות לנו להרגיש בהקשר של עיר.
אתם מוזמנים להביא קטעים משלכם לקריאה, מצלמות וגם בלוקים לרישום וציור. קחו בחשבון עצירה או שתיים לאכילה ומספר דומה של עצירות לשתייה. הסיור הראשון ייצא ב 26/5 יום שלישי, בשעה 16:30 ויימשך כשעתיים לערך.

ניתן לקבל פרטים נוספים ולהזמין מקומות דרך אימייל tarbutachila@gmail.com

11169625_10206602353848278_1649187528082505010_o

10835290_10206592099711931_6151726544136451389_o

11021309_10206107613760085_8051017714025193783_o

10371273_10206107637240672_6206121063922171656_o

התמונות המדהימות של ניבה בן עמי