חופשה כוזבת: איך נמלטתי מתוך הגלויה והגעתי לעיר פראג

"אני שונא את דיסנילנד. היא מכינה את הילדים שלנו ללאס וגאס" (טום ווייטס)

 

שיר שחלמתי על פראג

כולם אמרו לי לנסוע לפראג.
איך זה שלא היית עדיין בפראג? האנשים שם כל כך נחמדים. והאוכל כל כך טוב והבירה, הו הבירה! וממש אבל ממש זול.
אז לקחתי את הבעל, ארזתי כמה בגדים ונסענו לפראג. מלווה בהמוני המלצות לאן אפשר ללכת, מה כדאי לראות ואיפה שווה לאכול ולשתות.

כמו המון אנשים אני שונאת להודות בכשלונות. במיוחד בעידן הפייסבוק והאינסטוש שבהם הכל חייב להיראות מצוחצח, עילאי ומשובח. אם אין הילת מלאכים על המונומנט שלצידו הצטלמתי – זה לא זה. אם אין חיוך זוהר יחד עם מנה במסעדה שנראית כמו מיליון דולר – לא הגעתי ליעד. אבל אני חייבת להודות – נכשלתי ובגדול.

קודם כל לא עשיתי עבודת הכנה נאותה. אני תמיד אוהבת ללמוד על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם. לאור עיסוקיי הרבים בתקופה האחרונה, פשוט לא פיניתי לזה זמן ואנרגיה. חשבתי לעצמי: "נזרום, יהיה בסדר…". ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה. נחתנו בשדה התעופה ע"ש ואצלב האבל והדבר הראשון שראינו ליד מסוע המזוודות היה העז של בירה קוזל שמנופפת לנו לשלום:

הנמל עצמו, ובכן, בטח רובכם מכירים אותו. לנחות בשעות היום זה תמיד יותר נחמד מאשר לנחות בלילה. הבנו די מהר לאן אנחנו צריכים להגיע (למארחים שלנו שגרו בשכונה פרברית למדי בעיר), לקחנו את האוטובוס ונסענו. המארחים התגלו כנחמדים ממש, השקו אותנו והאכילו אותנו ויצאנו איתם לפאב השכונתי (Pivovar Lužiny) שממוקם בקניון ולמרות זאת הצליח לשמור על אווירת מבשלה מקומית. תחשבו על מבשלת ליבירה, רק הרבה הרבה יותר גדולה, שנמצאת בתוך קניון – חציה בחוץ וחציה בפנים. אכלנו מנה מאוד נחמדה של גבינה צ'כית מטוגנת במטבל בסגנון טטרי ותפוחי אדמה מטוגנים. לצערי הרב אחרי הערב החביב הזה הדברים החלו להידרדר.

ציור קיר שכונתי חמוד בשכונה שבה התארחנו, אי שם בפרברי פראג

הגולם מפראג

בשלב הזה אני חייבת להודות בפניכם וגם בפני עצמי – התייחסתי לפראג כאל one night stand. היא הייתה בשבילי המקום בו אני נוחתת, מעבירה יומיים-שלושה בסבבה במקומות שחייבים לראות ואז מגיעה לפולין מכורתי. "מה, את בכלל לא צריכה להתאמץ בפראג. כל האוכל והבירה מגיעים עד אליך, נכנסים לפה וגם סוגרים אותו בעצמם. והנופים מהממים – לאן שלא תלכי – כמו בגלויה". זה מה שאנשים אמרו לי – או לפחות, זה מה שכנראה רציתי להאמין שאנשים אמרו לי. Big mistake. אומרים שהיחס שאתה נותן, זה היחס שאתה מקבל ופראג החזירה מנה אחת אפיים.

היא קידמה אותנו במזג אוויר לוהט ולח עוד בזמנים שבמחוזותינו הישראלים היה נעים וסבבה (חודש יוני, may I remind you). בעיר העתיקה (העיר הגדולה) שאליה נסענו לא היה טיפת צל. כדי להקשות עלינו להתמצא, שמות הרחובות היו רשומים רק על הבית הראשון ועל הבית האחרון. מספרים? לוקסוס שטרם שמעו עליו. בצר לנו נמלטנו לסיסטר'ז קפה (Sisters) שהומלץ לנו מבעוד מועד. זה באמת מקום נהדר. הוא מנוהל על ידי שלוש בנות בגילאים וסגנונות שונים ומגיש כל מיני מנות קלילות כמו סנדוויצ'ים פתוחים שמסתבר שהם הדבר עכשיו בפראג, שייקים שונים, מרקחות ולימונדות עם כל מיני תמציות פרחים מגניבות. אכלנו סנדוויצ'ון סלק עם גבינת עזים שהיה מעלף וגרסה טריקית וקלה של אג'ז בנדיקט שאפילו אפשר ליישם בבית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ליד הסיסטר'ז ניצב לו בגאון Nasa Maso (הבשר שלנו) – הגרסה הצ'כית של המיט מרקט. אתם יודעים, מקום כזה שבו אתה בוחר חלקי בשר שנראים לך ושמים אותם על הפלנצ'ה ואז על הצלחת ישר מהאש. חזרנו לשם לארוחת הצהריים ואני חייבת לומר שלא נפלנו. מצד שני, לא לקחנו את מומלצי המקום וטעו בהזמנה שלנו. לזכותו של המקום ייאמר שהשירות מחויך ומקצועי וזיכו אותנו במחירה המלא של המנה.

בין לבין, מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים, ולאתר לפחות חלק מהאטרקציות שלכבודן הגענו, התבשלנו בחום היוקד.
זה לא שהכל היה רע. זה לא שלא היינו במקומות חביבים ואפילו ראינו מקומות מאוד יפים – אבל שום דבר במקום הזה, המתויר עד אימה, לא גרם לנו להשתאות ולעצור בהתפעלות.

אני חושבת שבשלב הזה התחלתי להבין שאין כאן באמת עיר חיה ונושמת. יש כאן גופה שהייתה פעם בחיים. אטרקציה תיירותית, עטופה בנייר צלופן, שמחוברת למכונת הנשמה מלאכותית. אני חושבת שההדגמה הכי יפה לעניין הייתה רכבי ניקוי עירוניים שנסעו מדי פעם ברחבי הכיכר הראשית ונתנו שפריצים של מים באוויר. הסתכלתי על כל האנשים בכיכר ונזכרתי בסיפורים על הנסיונות לצלם את הטאג' מהאל, את המונה ליזה, את כיכר פיקדילי ועוד – כשכל מה שרואים זה אנשים מצלמים וקצת ממה שהתכוונתם לצלם.

ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים – מה זה בעצם משנה
לאן בעצם הם בורחים.

מחתרת הקטיפה

ואז נפל לי האסימון. אנחנו לא נמצאים באמת בפראג.
זוכרים שסיפרתי שנסענו באוטובוס למארחים שלנו? אז מה שלא הזכרתי קודם הוא שהנסיעה לשם לקחה לנו 45 דקות. בדרך עברנו כל מיני שכונות וחלקים של העיר. מהמרפסת הנהדרת של המארחים היה נוף די מדהים על חצי מהעיר פראג.

"לא יכול להיות שאין כאן חיים", חשבתי לעצמי. המארחים שלנו אמרו שהם כמעט ולא מתקרבים לרובע 1 שהוא המרכז התיירותי. אחרי מה שעברנו היום זו נראתה לי יותר ויותר כמו החלטה מצילת חיים. התחלתי לחרוש את הרשת בניסיון למצוא קצה חוט של משהו מקומי, חי ונושם. אחרי שלוש וחצי שעות עשיתי זאת! מצאתי את הבלוג המופלא הזהPrague off the map.

ביממה שנשארה לנו החלטנו להציל את המצב, לחצות את נהר הוולטבה ולבקר בשלושה מקומות שנבחרו בקפידה מתוך הבלוג.

המקום הראשון נקרא Stvanice lsland (שווניצה) והוא אי על גדות הנהר באמצע פראג – לא רחוק מרובע 7 ליתר דיוק. במקור זה היה אי לציד וגם פירוש השם הוא מילולי: אי הציידים. שם ביקרנו ב Vila Stvanice (וילה שווניצה), בנין נטוש שהיה פעם בורדל. שלושה קולקטיבים של תאטרון עשו בו הפקה חד פעמית והבינו שהם רוצים להחזיק במקום באופן קבוע. הם דיברו עם אנשים מרובע 7 כי באי עצמו לא היה ממש אף אחד לדבר איתו, הצליחו לקבל אותו בדרך לא דרך. הם הקימו בו חלל שכולל בר, בית קפה ואולם לסרטים ותאטרון. הם למעשה החלוצים הראשונים באזור הזה. נשמע לכם מוכר?

האווירה במקום היא של עשייה וביום שהגענו בדיוק הקימה הקבוצה את התפאורה להצגה שהייתה עתידה לעלות באותו ערב. היה כלב חמוד שהתרוצץ בחופשיות במקום והבר היה פתוח ולגמנו לימונדה עם תמצית פטל אדום. על הדלפק נחו שני קישים מפתים שזה עתה נאפו אבל אנחנו תכננו להמשיך למקום הבא.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

המקום השני נקרא Vnitroblock והוא נמצא בלב רובע 7. מדובר בחלל רב תכליתי שמזכיר קצת את התכל'ס בברלין. חפשו בויקיפדיה אם אתם לא יודעים. המקום היה בית מלאכה גדול ובגלגול הנוכחי יש בו בית קפה מאוד נעים, ספריה קטנטנה של ספרים שאפשר לעיין בהם וגם לקנות אותם, חנות לבגדים ואקססוריז מעוצבים, חלל לתערוכה קטנטנה בכניסה וסטודיו לריקוד.

אכלנו שם סנדוויץ' פתוח (זרמנו עם הטרנד), שתי עוגות טעימות ושתינו לימונדה – שמתם לב למוטיב החוזר?

מצגת זאת דורשת JavaScript.

יצא לנו גם לטייל קצת ברובע 7. האווירה שם תוססת, יש מלא עסקים קטנים והמון עוברי אורח. ככה עיר צריכה להרגיש! הכמות הגדולה של המקומות הויטנאמים, שכוללת מסעדות, מכונים לטיפוח ציפורניים וגם שוק ויטנאמי פעיל זכתה להסבר מפי מארחנו שהויטנאמים נחשבים למיעוט מאוד גדול בצ'כיה שקלטה לא מעט פליטים אחרי תום מלחמת ויטנאם. יש בכל פינה מקום ויטנאמי כולל בפסאז' הקטן והחביב שליד המקום שבו התארחנו.

המקום האחרון שביקרנו בו הוא מפעל לבשר לשעבר ונקרא בשם המפתיע MeetFactory. השיבוש בשם הוא במקור. הוא ממוקם ברובע 5, ממש על פסי הרכבת וצריך לעשות עיקוף מאוד גדול כדי להגיע אליו או להגיע באוטו. הוא כולל אולמות גדולים להופעות, הצגות וסרטי קולנוע, כמה וכמה חללי תערוכות, חנות לתיקון אופניים ובר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חזרנו דרך גשר אחר, לא גשר קארל, והגענו למרכז העיר האמיתי, של האנשים האמיתיים. הצטלבות של מעברי חציה, שני קניונים גדולים זה לצד זה, נגני רחוב והמוני המוני אנשים. לעניות דעתי, פראג בהחלט שווה ביקור נוסף של עוד כמה ימים ולו רק כדי להכיר את כל הרובעים המחתרתיים של פראג.

רשימה של מקומות מומלצים (בשביל ההתחלה – אבל הכי טוב, פשוט להגיע לאחד הרובעים ולתת לעצמכם לחוות אותו – לנו לא היה מספיק זמן :() :

ברובע 1:

  • קפה Sisters – המקום הכי סימפטי וטעים שאנחנו מצאנו במרכז התיירותי. הקפה קטנטן וחמים – יש בו אוכל קליל המבוסס על סנדוויצ'ים ודברי מאפה צמחוניים ועם דגים. כמו כן יש גם שתייה קלה ביתית, שייקים ופרישייקים, מרקים ועוגות. לכו על מנת הדגל של המקום – סנדוויץ' עם ממרח סלק וגבינת עזים. מומלץ לעשות גם סיבוב בתוך הפסאז' הקטן שהוא נמצא בו. יש בו כל מיני מעדניות ומקומות אוכל נחמדים והיפסטרים לפודיז' שביניכם. במבט ראשון איתרנו חנות בריאות, מקום אוריינטלי, מקום לשייקים מבוססי פירות וירקות, מעדניה מפונפנת וכמובן Nasa Maso שלא נוכל להמליץ עליו בלב שלם. תצטרכו לנסות בעצמכם.

ברובע 5:

  • ה MeetFactory – קצת מאתגר להגיע עליו אבל זו חלק מהחוויה. אתם תרדו בתחנה שהיא די באמצע איזור תעשיה. אל תיבהלו – אתם במקום הנכון. מימינכם תראו את המקום אבל הוא רחוק ומעבר לפסי הרכבת. תצטרכו ללכת די הרבה כדי לעבור את הכביש ואז להמשיך לטפס עד לעליה ולהמשיך ללכת עד שתגיעו. יש סימונים בדרך, שלא תתייאשו. אפשר גם לקחת מונית ב UBER אם אתם רוצים לחסוך לעצמכם את כל ההתרגשות. במקום יש מלא אירועים שקורים כל הזמן – הופעות, הצגות ופסטיבלים, בעיקר בערב ובמשך היום יש שלושה חללי תערוכות. אלו שאנחנו ראינו היו מרשימות למדי.

ברובע 7:

  • ה Vnitroblock – כיף להתרווח בו אפילו לשעה-שעתיים וליהנות מהתפריט הקליל והכייפי, מהעיון בספרים החמודים בבית הקפה, ברביצה בחללים החיצוניים שמזכירים קצת זולות עירוניות ויש שם גם אירועים בערב. אנחנו קנינו שם כל מיני אקססוריז חמודים של מעצבים יחסית בזול, אז אם אתם אוהבים אמנות ואופנה היפסטרית של מעצבים צעירים, זה בהחלט המקום בשבילכם. שווה גם לשלב עם עוד מקומות ברובע ושוטטות נעימה. בטוח שתפלו על הרבה מקומות קטנים ומפתיעים, בדיוק מהסוג שקוראי הבלוג אוהבים. 
  • Vila Stvanice – נמצאת על האי שווניצה, טיפה בצד מרובע 7. שווה להגיע לאי באופן כללי כי זה פאקינג אי קטן באמצע העיר והקונספט הזה מוצלח. רצוי בשיט, למרות שאנחנו לא בדיוק הבנו איך מגיעים למשהו ששט. את המעגן לעומת זאת כן ראינו. הוילה עצמה נמצאת מצד ימין, ממש לא רחוק מתחנות הטראם. אתם תזהו אותה בקלות על פי הבית המרשים, ובכן, וילה. כדאי מאוד להגיע משעות אחה"צ וצפונה כי הם מתחילים לזוז רק בסביבות 14:00 ככה. יש שם פסטיבלים, הצגות, סרטים ובר קטן וזרוק בסגנון הברטניין זצ"ל. 

ברובע 13 (רק אם אתם מזדמנים אליו):

  • Pivovar Lužiny – פאב המבשלה שאכלנו בו בערב הראשון שהגענו. מקום חמוד, ענק בגודלו ועדיין מצליח לשמור על הרגשה שכונתית-אינטימית משהו. אנחנו לקחנו את הגבינה המסורתית המטוגנת עם תפוחי אדמה מטוגנים ומטבל טטרי, אבל המארחים שלנו גם המליצו בחום על מנת הצלעות והבשר באופן כללי. 
  • Towers Café – בית קפה ומאפייה קטנים שנמצאים בפסאז' הקטנטן שליד המארחים שלנו. כל כך קטן עד שאין לו אתר. הכתובת היא Tlumačovská 2766/26a, 155 00 Praha 13 ותוכלו למצוא את המקום בקלות בגוגל מפס. יש שם מאפים מתוקים ומלוחים נהדרים, ובמיוחד הדונאטס המקומיים במילוי קרם וניל ומאפה בצורת כריש (!) בטעם קינמון. 
  • Gao Den – באותו פסאז' בדיוק ממוקמת המסעדה הויטנאמית הקטנה הזו. לא אכלנו בה לצערנו, אבל קיבלנו המלצה חמה מהמארחים שלנו שהוכיחו את עצמם בתור מבינים באוכל.

 

 

פראג בזמנים טובים יותר

מה יישאר לי לשבת? 

מתכון לקוואס תוצרת בית 

מכירים את משקה הקוואס הרוסי? זה משקה שמקביל לבירה השחורה שלנו והוא גם נמכר בארץ, לרוב בבקבוקים. אז הטעם שלו הוא די זוועה ואני והרבה אנשים אחרים שאני מכירה ממש לא הבנו מה הקטע והאם זה טעם נרכש. עד ששתיתי קווס תוצרת בית אצל המארחים שלנו בפראג. הטעם הוא אלוהי, לא פחות. ארומה עמוקה של מתיקות יחד עם המרירות והמרקם חלק ומלטף – פשוט אי אפשר לעמוד בפני זה. אפילו סוגי קוואס אחרים ששתיתי בפולין ובצ'כיה, מבוקבקים ותעשייתיים (בדרך כלל יצרנים קטנים) היו ערבים לחיך. אז השגנו לכם את המתכון!

לפניכם מדריך מצולם של הפקת קוואס ביתי באדיבות המארחים המקסימים שלנו מפראג.

התהליך עצמו לוקח לפחות שלושה ימים כי השמרים צריכים לתסוס ולהבשיל.

מה שצריך זה תמצית קווס טובה (בקשו מחברים שנוסעים מפעם לפעם לרוסיה, ואם אתם יודעים איפה ניתן להשיג בארץ, מוזמנים לכתוב בפרטי או בתגובות – תבורכו!), סוכר, שמרים ומים חמים.

חומרים:

בקבוק בגודל של 3 ליטר
3 ליטר מים
6 כפות של תמצית קוואס משובחת
250 גרם סוכר
5 גרם חתיכות של שמרים

הכנה:
מרתיחים מים לטמפרטורה של 35-40 מעלות. שמים את התמצית והסוכר בבקבוק. מפוררים את השמרים ומערבבים. שופכים את המים, סוגרים את הבקבוק עם מכסה ומכסים אותו במגבת ל 24 שעות. אחרי 24 שעות מכניסים את הבקבוק למקרר לשלושה עד חמישה ימים (כל המרבה הרי זה משובח). מוציאים מהמקרר, שותים ונהנים 🙂

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מודעות פרסומת

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n

לבחור להיות שיכור

"אל תבחרו בי. אם תבחרו, אכריח אתכם ללמוד ערבית מכיתה ג', אבטל את חסינות חברי הכנסת, אאלץ את כולם ללכת ישר, להקשיב לזולת, לא לדבר עם הידיים ולהגות את המילים כמו שצריך."
(מאיר אריאל, "נאום בחירות")

לכאורה אין קשר בין סיינט פטריק'ס דיי, חג השיכורים העולמי, לבין הבחירות בישראל.
אבל כשאתה מסתכל על הפרצופים החמוצים בערוץ הכנסת ועל הנוכחות הדלה של "נבחרי הציבור", לפעמים בא לך להשתכר. לפחות אם תראה כפול (או משולש) המליאה תתמלא קצת.

כבר דיברתי כאן על היותי Late Bloomer בתחום חיי הלילה.
את האלכוהול דווקא גיליתי כבר החל מגיל חמש, כאשר סבי היה נותן לי שוט של ליקר בננות בבואנו לבקר אותם.
העניין היה ש:
א. באנו לבקר אותם פעמיים בשנה.
ב. הכמות של האלכוהול ששתיתי עד גיל 18 נשארה אותו הדבר מגיל 5.
היה לי ולאמי מנהג כזה, סביר להניח שלא רק שלנו, ללכת לבתי קפה, לשתות קפה (היא) ושוקו (אני) ולחלוק עוגת קרם.
יום אחד משהו השתבש. הייתי בת שש-עשרה כשהלכתי עם אמי לבית קפה בפינת כרמליה. נדמה לי שקראו לו "קפה ביאליק", אבל אני לא לחלוטין סגורה על זה ויש לזה סיבה. בתפריט היה כתוב שהם מגישים קפה וינאי עם קצפת מעל וקצת קקאו בפנים. די התלהבנו מהעניין והזמנו אותו. רק שקיבלנו אייריש קופי.
עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה טעות שלנו או של המקום ואם אחד המלצרים החליט לחמוד לנו לצון. כל מה שאני יודעת זה שהקפה הזה היה טעים בטירוף. הוא אכן הגיע עם קקאו וקצפת ואני ואמי שתינו אותו בתאווה גדולה. רק שהייתה גם תוספת בדמות כמות נאה ומכובדת של ויסקי.
כבר בצאתנו מבית הקפה היינו מאוד מאוד שמחות ומאושרות. באוטובוס ממש התמוגגנו מהנוף המדהים שנשקף לעינינו וכשהגענו להדר, שם תכננו לקנות בגדים, היינו שבויות בקסם המהפנט של חלונות הראווה והבגדים בחנויות. העולם נראה כל כך יפה, צבעוני, מזמין…
צחקנו ללא הרף ומדדנו המון בגדים. בחרנו את הבגדים הכי מיוחדים, הכי מחמיאים, הכי מהממים והרגשנו שאנחנו שליטות העולם.

budwaiser

בתמונה: "היה עצמך – אל תתבייש." (פרסומת לבאדוייזר)

כשסיימנו את הקניות הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס ואנשים נתקלו ונתקעו בנו כל הזמן וצעקו עלינו.
לא הבנו אותם. מה הבעיה שלהם בדיוק? גם נתקעים בנו וגם צועקים? איך הם לא מבינים שהחיים כל כך יפים?

כשירדנו מהאוטובוס ליד הבית התנודדנו לאיטנו והיינו כל כך עייפות. הגענו הביתה וישנו עד הבוקר ברציפות כמו בולי עץ.
כשקמנו בבוקר הבנו שהשתכרנו (כן כן, אמי מעולם לא הייתה שתיינית גדולה ולא ממש הבינה באלכוהול) וצחקנו נורא.
הבגדים מעולם לא שימשו אותנו. הם היו מוזרים… ארוכים מידי או קצרים מידי, רחבים מידי או צרים מידי והצבעים שלהם היו פשוט מזעזעים.
אין ממש מוסר השכל לסיפור הזה. אולי רק העובדה שכששותים החיים טובים ויפים יותר. כל הצרות נשכחות לזמן קצר…

הפוסט הזה אינו הטפה לאלכוהוליזם אך יחד עם זאת הוא בא לדבר על אחת ההנאות הקטנות-גדולות הכי עתיקות בעולם: אלכוהול.
בירה למשל הומצאה במצרים. בעזרת קצת בירה, קצת לחם וקצת בצל, בנו האנשים הגרומים האלה את הפירמידות.
גם אנחנו נצטרך בירה כשבנט… אבל בלי פוליטיקה.

"אם העם שיכור יותר קל לשלוט בו"
(הקיסרית קתרינה השנייה)

כשמדברים על תרבות האלכוהול בחיפה חייבים להתחיל מתרבות הימאים שהחלה עוד בימי המנדט, בשנות השלושים.
יובל בן עמי מספר במאמר בהארץ על שורשי התרבות הזו והקשר שלה לאלכוהול. על רצועת החוף המיובשת (הבריטים ייבשו את הים) שהרדיוס שלה הוא בסביבות 200 מטר בערך, הוקמו פאבים לרוב. בין הפאבים שהוקמו ופועלים עד היום ניתן למנות את העוגן, הסנדק ומעין הבירה. רוב הפאבים נסגרו או הלכו לעולמם כמו בעליהם ולקוחותיהם. את הדור הראשון של מלחי ישראל שעבדו בצים ניתן לראות כל יום שישי אצל יוסק'ה בפאב העוגן ואילו את דור הביניים ניתן לראות בפאב ההבנרה אצל חיים (טרזן) למברגר. לכל ימאי היה את הפאב האהוב עליו בכל חוף וכן, גם את האישה האהובה עליו – לה שלח מכתבי אהבה ו/או זימה.
תרבות הימאים נהרסה בעיקר כי התחילו לפרוק ולהעמיס את הספינות יותר ביעילות, קרי יותר מהר. הימאים עצמם כמעט ולא יורדים מהספינות לעומת פעם, שהיו צריכים להמתין כמה ימים לפחות, אם לא יותר, על החוף.

אני זוכרת בנעוריי העליזים במרכז הכרמל את הפלא הזה. יכולתי לדעת לפי הסימנים הקטנים ביותר שזה מגיע, עוד מעט הם באים.
הזמן: סוף האביב, תחילת הקיץ לבטח. אלו היו גם השלטים המזמינים באנגלית שתלו הפאבים והמסעדות ברחוב עם מבצעי 1+1 ותחושת הציפיה של כולם עמדה כבדה באויר הסמיך. ימים ושבועות הלכתי בתהייה מתמדת: "האם היום זה יהיה היום?"
וערב אחד הם באמת היו מופיעים – מלחי הצי השישי האמריקאי. נחילים נחילים של גברים מסוקסים, שחורים ולבנים, עם המדים האלו, היו פושטים על כל בית עסק שהציע אלכוהול ואוכל מנחם. את הדיבורים והצחוקים שלהם היה אפשר לשמוע בכל רחבי שדרות הנשיא.
לפעמים הם היו מציעים לבחורות נישואין ברגעי השכרות ולפעמים סתם רוצים לדעת על האנשים, על העיר. רחוק מהבית אנשים נוטים להיות סנטימנטלים משהו. תארו לעצמכם שאתם מקבלים בוכטה של כסף לשרוף מצד אחד. מאידך, לא היה לכם סקס כבר כמה שבועות טובים, לא אכלתם ארוחה הגונה וסביר להניח שגם לא שתיתם ממש את אותו פרק הזמן. מה תלכו לעשות?

המון עסקים חיו על אנשי הצי השישי בחיפה. זה התחיל מ 5-10 אוניות בשנה והגיע לשיא בשנות השמונים כשנפתחו בעיר משרדי הקישור של הצי השישי. בין 40 ל 50 אוניות בשנה עגנו לחופי חיפה למשך חמישה עד עשרה ימים בכל ביקור. משרדי הקישור, או בשמם הרשמי, ה USO פעלו היכן שפאב הצ'ארלי יושב היום. היה בר קטן בכניסה ויכולתם לראות אותם מגיעים ושותים את כוס הבירה, אולי הראשונה שלהם, מאז שירדו מהספינה. אבל הפאב העיקרי שבו הם נהגו לשבת במרכז הכרמל היה הסנסט שפעל בשער הכרמל. בעיר התחתית אחד הפאבים האהובים ביותר על המלחים היה לונדון פרייד – איפה שהבארקי נמצא היום – שהיה פאב בריטי נהדר כהילכתו עם דארטס (חיצים). הבעלים הצטלם עם כל ספינה אפשרית והצוות שלה כולל תמונות על הסיפון והצילומים קישטו את קירות הפאב. הוא היה נפתח משעות הצהריים המוקדמות הייתה להם בירה כמעט אך ורק מהחבית וכ 8-10 סוגים. הם אפילו הגיעו עד לבת גלים לפאבים בטיילת בת גלים עצמה, מגדלור ופייפ ליין. פייפ ליין היה סנוקר פאב שהפסקול שלו היה מורכב בעיקר מדפש מוד וקיור. ומסכים ענקיים הקרינו סרטי גלישה בלי הפסק. השתייה הייתה מאוד זולה ומגוונת מאוד. את החגיגה הרסה האינתיפדה השנייה בשנת 2000 שגרמה לצי האמריקאי להפסיק לחלוטין את עגינת האוניות בנמלי ישראל מחשש לפיגועים וזאת על פי הנחיות פיקוד הצי.

"אתה זוכר ת'ימים (לא אחי אני לא) שגרנו בחיפה,
לא אוכלים בשר, רק מאנץ' של אלפלפה,
עוקבים אחרי אהוד אחרי הבצפר, עם איקסים על היד, ומיקו הגמד!
אתה זוכר שהיינו שומעים ביחד קונפליקט,
יורדים לסיטי הול, לנקות דיר חזירים,
לא נוגעים באלכוהול, ובסוף יורדים אל הפנינה?"
(זוכר ת'ימים – בוא לבר)

אז לרגל סיינט פטריק'ס דיי והבחירות הנופלות עלינו לטובה (נקווה, נקווה…) החלטנו להכיר לכם חמישה פאבים לא שגרתיים בכלל בחיפה. כאלו שאם תיכנסו אליהם תחשבו לעצמכם: "לאיזה יקום כרגע הגעתי?"

הדאנק – מה עוד אפשר להגיד על הדאנק שלא אמרתי כאןדמיינו לעצמכם את המרקיה של ה Soup Nazi אבל בפאב. כל עוד אתם שומרים על הכללים הרשומים באותיות של קידוש לבנה על קירות הפאב, אתם בגן עדן שכולו בירה מוקצפת (ועוד שוט ועוד שוט ועוד שוט) וכמובן הבישול הנהדר של אלכס, אנג'לה ועד לאחרונה גם של ברונו. והכי חשוב – היום חוגגים בדאנק את יום הפטריקיהו המסורתי, הלוא הוא הגרסה הדאנקית לסיינט פטריק'ס. יהיו שם: "מ 12 בצהריים עד 2 פנקייק חינם על כל בירה (גם למי שרק מראה הוכחה להצבעה), ותפריט מיוחד בצבעי דגל אירלנד, הנחות, מבצעים ובקיצור, בלאגאן שלם… גם חביות מוזלות בחוץ… מוזיקה אירית והמון לפריקונים קטנים… גם קלפי תהיה, ויהיו מעורבים בזה צ'ייסרים בזול… ממש!"

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

11015751_772462316136553_662010275310485603_n

10985377_772462329469885_1340637050185984187_n

הבנרה – אם חשקה נפשכם להגיע לפאב ימאים אמיתי, חי ונושם, ולא כזה שמעוצב בסגנון או שפעם היה כזה, אתם מוזמנים להגיע להבנרה, החמארה הקטנה של טרזן ועליזה, האישה שאיתו. המקום הוקם בשנת 2000 ולפי הכתבה של יובל בן עמי, שמו לקוח מבורדל באנטוורפן שנשא את אותו השם. בפאב, שהחלונות והשירותים בו מעוצבים כמו בספינה, ושתלויים בו עוגנים, רשתות ימאים, מפות ועוד, מגישים אוכל רומני בעיקר עם טוויסטים מיוחדים כמו קציצות סלק מצוינות. לא תמיד יש הכל, אבל כל מה שנמצא – טעים מאוד. מידי שבוע נערך מפגש של הימאים בדימוס שהוא בעצם שעתיים של המון צחוקים, העלאת זכרונות וחזרה בזמן. אם תשבו שם על הבר תמיד תוכלו להיות שותפים לשיחה בין הימאים לשעבר שהם עיקר הלקוחות במקום לבין חיים (טרזן), שיושב תמיד באותו המקום, לבוש באוברול הג'ינס הנצחי שלו ומעשן את המקטרת כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם. בתווך עליזה והמלצרית החמודה הקבועה, מלהטטות בין הסועדים והתחושה היא בעיקר נוסטלגית-משפחתית.

הבנרה
כתובת: דרך העצמאות 88 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 050-6422130
שעות פעילות: כל יום, פרט ליום ראשון, מ 10:00 עד 18:00

DSC_4950 (Large)

פארמסי – אם סנוקר זה הקטע שלכם, כדאי לכם להגיע לפאב הפארמסי. הפאב ממוקם בתחילת רחוב מסדה ונקרא כך על שם בית המרקחת המיתולוגי שהיה קיים באותו מקום במשך שנים. כשבית המרקחת נסגר הוא הוריש כמה מהבקבוקים והתכשירים לפארמסי ואת המראה עם סמל הנחש הרפואי. הפארמסי הוא פאב טבעוני בעיקר בגלל שמגישים בו בייגלה בלבד. האוירה בפאב היא של מועדון חברים הזוי במיוחד אבל גם מחבק ומפרגן. יש בירה בקס מהחבית, טובי ושאר ירקות (טוב, אין ירקות… אבל הבנתם). הפארמסי מקדם את פני כולם ללא הבדלי גזע, דת ומין… חוץ מתימנים. יש הרבה מוסיקה מזרחית אבל בקטע מודע לעצמו ובכלל מוסיקה שכבר מזמן לא שמעתם. שווה להגיע במיוחד ששירין ועבאד נמצאים כדי לראות משחק של אלופי סנוקר כהילכתו. הפארמסי נסגר כנראה בסוף החודש, אז מהרו מהרו לשם.
הם חוגגים את סיינט פטריק'ס אבל אל תצפו לאוירה יותר מידי אירית חוץ מהירוק של שולחן הסנוקר.

פארמסי
כתובת: מסדה 1 הדר, חיפה
טלפון: 077-5357465
שעות פעילות: כל יום מ 20:00 עד הלקוח האחרון (08:00)

DSCI7084

DSCI7083

סמוק האוס – פעם סמוק האוס עשו משלוחים. עכשיו, כדי לאכול את תפוחי אדמה עם בייקון וצ'דר (כן.), כנפיים ברוטב ג'ק דניאל'ס (כן, כן.) וצלעות החזיר בסיידר, מייפל וטבסקו (כן, כן, כן!) תצטרכו להגיע לבלפור 23. כבונוס תוכלו לפגוש את הבעלים של המקום המסרק את זקנו, לבוש בחולצת פסים ארוכה של מלחים, סמל הגבריות הסובייטית. המקום מתהדר בתפריט אוכל בנוסח ברביקיו טקסני ומגיש גם המבורגרים בנוסף לבשר השיכור ותועפות הבייקון. במקום מעשנים בשרים בעישון ביתי אך גאוות המקום היא על האלכוהול המזוקק בסמוק האוס. מדובר על פירות שונים ומשונים ואף בייקון (!) המושרים באלכוהול ברמה של 80 אחוז במשך שבועות ואז נפתחים ונשתים בשלוק אחד. בלילות של ירח מלא, מזמנים אנדריי וחבריו נגן חמת חלילים שינגן לאלכוהול שבמזקקה למען יהיה סקוטי מספיק.

סמוק האוס
כתובת: בלפור 23 הדר, חיפה
טלפון: 074-7012202
שעות פעילות: בערב, לא ברור ממתי עד מתי. פשוט תגיעו.

11071125_10153163565299321_1648944933095688791_n

הצ'ארלי-בר – הצ'ארלי פתוח יותר מחצי יממה, כל יום. זה הפאב שאפשר לאכול בו ארוחת צהריים, ארוחת ערב וארוחת בוקר (מאוד) מוקדמת. המקום אפלולי עם מוסיקה סטייל הסיטי הול וכמו בבתי הקזינו המשובחים ביותר, אחרי כמה זמן אתה מאבד קשר עם העולם החיצון, עם הזמן ושוכח שבכלל היית צריך ללכת מכאן לאיזשהו מקום בכלל. צ'ארלי, הבעלים, הוא מהאנשים שמשפריצים כריזמה לכל עבר מבלי להתכוון בכלל, ומכין קוקטיילים לא רעים בכלל. האוכל מעולה ובגלל אשתו הטיוואנית, צ'ארלי יודע בדיוק איך דים סאם צריך להיראות ולהיטעם וזוהי בהחלט אחת ממנות הדגל בפאב. כמו כן הספייריבס והג'ק פוטטוס ממכרים ושמענו גם על קינוח שעושה רושם אלוהי – מוס שוקולד עם מעט רמי מרטן יחד עם וודקה וניל און דה טופ. אתם חייבים לנסות בהזדמנות הראשונה – תגידו שאנחנו שלחנו אתכם. יש מבצעים די מטורפים על ויסקי מאלט בימי ראשון ושני וגם לבירות אין במה להתבייש. קחו את קו האוטובוס הראשון של היום ישר הביתה. זה בהנחה שתוכלו ללכת בקו ישר אחרי שתצאו מכנסיית התענוגות הזו.

הצ'ארלי-בר
כתובת: שער הלבנון 2 מרכז הכרמל חיפה
טלפון: 050-7948845
שעות פעילות: ראשון עד רביעי מ 16:00 עד 06:00 חמישי עד שבת מ 14:00 עד 06:00 ולפעמים גם יותר מאוחר. המטבח נסגר ב 03:00

10155343_10153163564309321_9144227529568656952_n

זהו.
מקווים שנהניתם ותצביעו נכון. לא נכתוב כאן למי אבל בואו נגיד ש Right is wrong 😉
ולאן שלא תצאו הערב לחגוג (או לשכך את יגונכם בעזרת הטיפה המרה) – תהנו מאוד ותזכרו: אלכוהול זה אח.

אנחנו מצידנו נחכה לקולות הימאים באופטימיות הדרושה.

ומה יישאר לי ליום הבחירות?

סלט אגסים שיכורים וגבינת סנט מור

הסלט הזה ממש ממש קל ומאוד כייפי. הוא גם מתאים לתחילת האביב. השוס שלו זה האגסים השיכורים יחד עם גבינת סנט מור, פצצה של גבינה. תיהנו!

מצרכים

גליל גבינת סנט מור פרוסה לעיגולים
שלושה-ארבעה אגסים חתוכים בינוני
חבילת חסה סלנובה
פלפל צהוב חתוכים דק
ארבע-חמש עגבניות שרי חתוכות לרבעים
חצי בצל סגול פרוס לטבעות
פלפלון צ'ילי קצוץ דק (אופציונלי)
כף חמאה לטיגון
חומץ בלסמי לפי הטעם (לא להגזים)
חצי כוס יין אדום חצי יבש
כף סוכר חום
מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה

1. קורעים את החסה השטופה לתוך קערה גדולה
2. מוסיפים את הירקות והגבינה
3. מחממים מחבת וממיסים חמאה
4. מטגנים את האגסים עד שמתרככים
5. מוסיפים יין אדום וכשמבעבע מוסיפים סוכר חום
6. כשהטעמים נהיים עמוקים מספיק, מורידים מהמחבת ומוזגים לתוך הקערה
7. מוסיפים חומץ בלסמי, מלח ופלפל
8. מגישים מיד

בתיאבון!

IMG_1733 (Large)

הסיורים שמוציאים אתכם לתרבות רעה ;)

פוסט למאותגרי הפייסבוק מבינינו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זהו. אין טעם להסתיר את זה יותר.

ובאמת שניסינו. העלמנו את כל הראיות, את כל האנשים (אה… אופס), אבל זה לא עבד – האמת יצאה לאור או כמו שאומרים יצא המרצע מהשק.

רבותיי, השמועות נכונות ואכן הבלוג החל להוציא סיורים החושפים את האמת המדהימה על חיי הלילה של שכונת הדר!

composite_14262845742715

ביום חמישי ה 26.2.15 נערך הסיור הראשון מבית תרבות אכילה.

איפול מלא הוטל על רשימת המקומות שאותם הסיור היה אמור לפקוד ואפילו נקודת המפגש הייתה לוטה בערפל ונמסרה רק ברגע האחרון.

בשעה שבע לפנות ערב פשטו חמישה עשר גיבורים וגיבורות עשויים ועשויות ללא חת את שכונת הדר כשבלבבותיהם חרוטה מטרה אחת ויחידה: אכול ושתה כי מחר יום שישי!

שום פאב ושום מסבאה לא עמדו מול רוח הקרב של גיבורים אלה, מול נחישות להגיע ולנצח את אחרונת הנקניקיות.

כנחיל ארבה אנושי הם ירדו על קפה אבאג'ור והותירו מאחוריהם צלחות נקיות ממנאישים, תבשילים, חצילים בטחינה ומוס סחלב – ומלצריות המומות.

לאחר מכן הם עשו את הבלתי יאומן וארבו בפינה לבית קפה הפינה​ כשהם שודדים קישים, טורטיות ובצלים ממולאים לרוב ומקנחים עם בייליס תוצרת בית.

composite_14262852415766

בדרך שמעו הטיילים שלנו על קיצור תולדות ההיסטוריה ההדרית כולל פרטים פיקנטיים שאיש מהם לא ידע וכנראה גם לא יזכור עקב תועפות האוכל והאלכוהול המעורבים בסיפור 😉

עד למדרחוב נורדאו הגיעו כשרגליהם הכושלות נושאות אותם בקושי, הצליחו לאתר את נארד קפה​ שם נחטפו סלטים חסרי ישע ונעלמו אל תוך חשכת קיבתם.

את הערב חתמו במכבסה – שהוא גם בית קפה וגם מכבסה​ – שם התכונן אייל לבואם מבעוד מועד והתקיף אותם בפוקצ'ות מלאות בכל טוב, צ'ייסרים של עראק ולקינוח מוס טריקולד.

מאז ועד היום שני מסעות נוספים עלו לרגל להדר הטעימה.

composite_14262854597216

שימו לב – בסרגלי התצוגה מצד שמאל, מתחת לתמונת האינסטגרם, הכנו לכם מידע מפורט לגבי הסיורים כולל תאריכים של סיורים קרובים. תוכלו לעקוב אחרי העדכונים.

סיורים

כל המעונין והמעוניינת – נא לפנות בהודעת אימייל לכתובת tarbutachila@gmail.com או בהודעה פרטית בדף הפייסבוק של תרבות אכילה.

צילומים: רונה שחר וג'וני ספקטור

הערה: המילה מלצריות נאמרה בלשון נקבה למען הנוחות אך מתייחסת למלצרים ומלצריות כאחד.

הידיעות על מותה של השירה היו מוקדמות

"השמועות על מותי היו מוגזמות למדי"
(מארק טווין)

לחיפה תמיד היה איזה קטע עם שירה.
אני זוכרת כשהייתי תיכוניסטית, הגעתי בדרך לא דרך לערבי השירה החודשיים האלמותיים שהיו מתקיימים במרתף 10, מועדון הסטודנטים המיתולוגי שהיה אז במרכז הכרמל – צמוד לסינמטק.
דלת קטנה בגבו של בית הכט הידועה למעטים בלבד, הכניסה אתכם למחילת ארנב בדמות מדרגות שהובילו למרתף קטן ואינטימי מתחת לאדמה ושם התקיימו הרצאות, הופעות וגם ערבי שירה שאותם הנחו דמויות משתנות מעולם השירה, כל אחד מהן לתקופה ארוכה.
כשהתוודעתי בפעם הראשונה לערבים האלו הם הונחו שנים ארוכות על ידי עופר טל שאח"כ עזב כדי לעשות מוסיקה ולהקים את הרכב התפוחים (The Apples), או יה! ואחר כך נטל את השרביט לדי הרבה זמן, יונתן בן עמי, משורר, סופר ומוזה.
כל מי שהיה לו מה להקריא, הקריא. ואחר כך משוב מהנוכחים ולעיתים גלשו לויכוחים אינטלקטואלים, פוליטיים, ספרותיים ומה לא.
ואני, ילדה בת 16 שמפחדת להקריא ובכלל מרגישה שאין לה ממש מה לתרום, בלעתי בשקיקה את כל מה שנאמר.
לא ידעתי ששלוש שנים לאחר מכן, באמצע השירות הצבאי שלי, אכתוב שירים מתוך הזיה, מכושפת, מחושמלת.

אז מי אמר שהשירה מתה וחלפה מהעולם?
יהיה מי שיהיה, האיש הזה כנראה לא שהה בחיפה בשבוע האחרון.
בשישה ימים התרחשו בעיר שלושה אירועי שירה שונים האחד מהשני באופן מהותי.
תגידו שפעם ביובל יש כאן שבוע עם אקשן ונענה לכם שממש לא.
ערבי הקראת שירה, השקות ספרי שירה ומופעי שירה מולחנת ומומחזת הם די שיגרה חיפאית כאן בעירנו.

זה הזמן להציג את מדרגות – דף פייסבוק המרכז את כל מה שקשור לעולם השירה החיפאי – אירועים, שירים חדשים, חדשות ועוד.
מאחורי הדף עומד מור הובר, משורר חיפאי מוכר שגם צבר רקורד בהנחיית ערבי שירה, והוא עושה מלאכת קודש.
בדף עולה שיר חיפאי אחד ביום (בימי א-ה). בנוסף, עולים פוסטים ועדכונים על כל אירועי השירה שמתרחשים בחיפה. מור גם מעשיר את הדף ומעלה דברים הקשורים לשירה ותרבות בחיפה ודברים שמעבר ברוח הדף.

10872809_10155125154345223_1938208080687679235_o

 מדרגות – מדווח על כל אירועי השירה בחיפה. מתוך "ערב לעוס". צלם: אייל לבקוביץ

אבל נחזור לענייננו.
השבוע האחרון היה מסעיר, מרגש ומבטיח לגבי הבאות לעתיד.
למעשה, זה שבוע שהתחיל ביום רביעי שעבר, ה 21 לינואר.
לא ממש ידעתי למה לצפות כשנכנסתי למועדון הסירופ לערב השירה "מזג פנימי".
רק ידעתי שפרויקט כזה ששישה אנשים טובים ומוכשרים מעורבים בו לא יכול להיות פחות ממוצלח.
שרון קשרו – משורר ומנחה ערבי שירה, שפוסט שלו כבר קראתם כאן, עבר לחיפה לפני פחות מחצי שנה וכבר תורם במרץ לסצינה.
שרון הגה את הרעיון של ליין ערבי שירה מינימליסטי שיתמקד בהגשת השירים ויהיה קצר ולא מתמשך – שעה נטו בלבד. מעולה לבעלי הפרעת קשב 🙂
יחד עם כמה מחבריו המשוררים ובתמיכתו של בן ריפתין ממועדון הסירופ, הוא רקם את הערב הזה שהצליח להיות מיוחד ולהפתיע גם את מי שנדמה שכבר ראה וחווה הכל.
בזה אחר זה עלו חמישה משוררים וסופרת אחת, הקריאו וריגשו.
הערב התחיל רגוע עם טל איפרגן, התחמם עם ענבל אשל כהנסקי – האורחת מאיזור המרכז, עניין וסיקרן עם גל אלגר שקראה קטע מספרה ואז אחרי ההפסקה, עלו סברינה דה ריטה העדינה אך הזועמת שחיממה את האוירה בשביל שרון קשרו הדרמטי והסוחף והפינאלה נכבשה על ידי עידו הראל, המשורר החיפאי שחזר מגלות של עשרים שנה בתל אביב וחתם את הערב בהקראה מסעירת חושים.

composite_14225419623630

משתתפי הערב בכיוון השעון מלמעלה: טל איפרגן, סברינה דה ריטה, גל אלגר, עידו הראל, ענבל אשל כהנסקי ושרון קשרו. תודה לשיר דר על הצילום בתמונות השחור-לבן.

התוצאה הייתה ערב שירה עם ערך מוסף, מרגש ותיאטרלי והמקריאים פשוט הצליחו לסחוף את הקהל וללכוד את תשומת ליבו.
הבלוג והבאים עימו הלכו הביתה בהרגשה חגיגית ועם טעם של עוד בפה. אני חושבת שמה שעידו הראל אמר (מזמן לא השתתפתי בערב כה רגשי, מדויק ונוקב) מצליח להעביר בצורה הכי טובה את מה שקרה בסירופ באותו ערב.
הנה וידאו שצולם על ידי גל אלגר, של המשוררת ענבל אשל כהנסקי, מקריאה את שירה "סוכנת סמויה".

סוֹכֶנֶת סְמוּיָה /ענבל אשל כהנסקי

נִשְׁכִי אֶת מִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי
וְהַשְׁאִירִי בָּהּ אֶת סִימַן שִׁנַּיִךְ,
כִּי אֲנִי לְךָ תְּשׁוּקָה שֶׁהִיא סוֹכֶנֶת סְמוּיָה,
יוֹצֵאת בַּלֵּילוֹת בָּהֶם אַתְּ עֲדַיִן תְּמִימָה.
לַטְּפִי אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת
כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים חַיָּה
וְאָז סִטְרִי לָהּ בְּחָזְקָה,
בַּהֲנָאָה מְשֻׁלַּחַת חַסְרַת רֶסֶן,
אֲבָל שְׁקֵטָה
כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יֵדַע.

מתוך "סמאל אהובי" (פרדס, 2013)

יום אחר כך, ב 22 לינואר, השיקה שירה כהן, משוררת חיפאית אף היא, את ספר השירים החדש שלה "מלכודת".
הספר שיצא בהוצאת פרדס, הוצאה חיפאית ששוכנת בעיר התחתית, הוא ספר הביכורים שלה.
אירוע ההשקה החגיגי התרחש בפאב הסנוקר המיסתורי, הפארמסי, שהוגדר על ידי שירה כ"המקום הכי קריפי בעיר".
הכיבוד באירוע נתרם על ידי רשת "קפה לואיז" והכיל מכל טוב: לחמים, סלטים, מגוון ממרחים ועוד.
משוררים רבים עלו לרגל והקריאו שירים מהספר. היה טעים ונעים 🙂

אחד מהשירים שבספר:

אַרְנְבֵי- שׁוֹקוֹלָד נְמַסִּים אֶל הַשֶּׁלֶג
וּמוֹצַרְט לֹא כּוֹתֵב עַל כָּךְ רֶקְוִיאֶם.

הוּא שׁוֹאֵל מַדּוּעַ אֲנִי מְפַחֶדֶת
מֵהַזְּקֵנָה עִם הַמַּקֵּל
שֶׁמְּחַטֶּטֶת לָהּ בִּמְכַל-הַמִּחְזוּר
וְלֹא מְשִׁיבָה לִי מַבָּט.

"הַכְּפָר הוּא מָקוֹם לְהַלֵּךְ בּוֹ יָחֵף
לְלַקֵּט בֵּיצִים, לָנוּחַ בָּאָחוּ"
נֶאֱמַר בְּחוֹבֶרֶת מִשְּׁנוֹת הַ-60.

וַלְס וִינָאִי, מוּסִיקַת לַיְלָה
וּמִיקִי מָאוּס קוֹסֵם שֶׁכְּמוֹתוֹ
מֵקִים לִתְחִיָּה אַרְנְבֵי-שׁוֹקוֹלָד.

הַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ רִשְׁתוֹת הַדַּיָּגִים זָרְחוּ
כְּמוֹ יֵשׁוּ) מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם)
הוּא הַלַּיְלָה בּוֹ חָל חַג הַפַּסְחָא
יִתָּכֵן שֶׁהַשִּׁנַּיִם שֶׁלִּי בָּעֲרוּ
בְּכָל מִקְרֶה הִתְחַלְתִּי לַחְגֹּג

תמונות מהאירוע:

Pharmecy

Pharmecy2

Pharmecy3

תודה לג'וני ספקטור שצילם

שבוע לאחר מכן, ביום שלישי ה 27 לינואר, התרחש איחוד ענקים או מפגש פסגה.

מגזין אלת המסטיק בניהולה של לילך ובר התאחד לערב יחיד ומיוחד עם צוות ערבי השירה "שירה נוראית" בהנחייתם ובארגונם של ברק וקנין והילה זאנה. האיחוד התרחש באגף השני – מקום אגדי בפני עצמו. "ערב לעוס" הם קראו לערב שהיה המון דברים, אבל ממש לא בנאלי.

מיטב המשוררים עלו והקריאו, ביניהם חבצלת שפירא, גרא דוידי, ג'וני ספקטור, תמיר אסולין בהופעה נדירה ועוד.
אך מארגני הערב לא הסתפקו בשירה. כל סוגי אמנויות המדיה היו שם.
מסך ענק שהקרין אנימציות ללא הפסקה שהשתלבו בצורה מופתית עם התכנים, מוסיקה משובחת מפי מיכל לדרפיין, נעם לוי, כאמל ג'ו, זיק וצאלה קוטלר הדרי. הבלוג התמוגג ונמלא השתאות מהופעתה של מיכל לדרפיין שלקחה שיר מאתגר מאוד של טרייסי צ'פמן וביצעה אותו בכשרון מדהים. נעם לוי חרך את הבמה עם הגיטרה שעליה הפליא לנגן את שירו מין חתולה. אנחנו מביאים לכם כאן את הוידאו שכבר הפך לויראלי בפייסבוק ותודה ליעל לבנון שצילמה והעלתה ליוטיוב 🙂

מין חתולה / נעם לוי

הִיא בָּאָה אֵלַי בִּצְעָדִים פְּסַנְתֵּרִיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
וְאָז עוֹבֶרֶת יָשָׁר לְפַסִּים מַעֲשִׁיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
מִין חֲתוּלָה מִין

וְאֵיךְ הִיא מְסָרֶקֶת עִם הַלָּשׁוֹן
אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים
וְאֵיךְ הִיא מִתְחַבֵּאת כְּמוֹ סִימָנִיָּה
בַּסֵּפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הֲלֹא קְרוּאִים

בנוסף היה מיצג מרשים של רחלי לוריא שחרטה שיר מדם ליבה (או טוש אדום) על נייר ואז שרפה אותו ואספה את האפר לתוך צנצנת. די-ג'יי משעשע ועלום שם שגם סיפק אתנחתות קומיות.
רגע השיא היה קטע מתוך אופרה סאטירית ואנטי מלחמתית של א.ס שופרא בכיכובם של ואדים נמירובסקי – אגדה עוד בחייו, אורית פרלמן בעלת הקול הבלתי נלאה, יוס סטיבל הצלם ומשתתפים מהקהל – לאה דור, שחר סיון, לילך ובר וברק וקנין. האחראי על הבימוי והפקה הוא רז'יד רובנר. הנה קטע מתוך האופרה באדיבותו של ג'וני ספקטור:

גם בהפסקה הנוכחים דיברו על שירה, התעדכנו ויוזמות חדשות נרקמו. השמועות מספרות על משוררת צעירה שהקריאה משיריה לחבורת משוררים ותיקה וקיבלה תגובות נלהבות. האם נראה אותה בערב השירה הבא מקריאה?

בכניסה היה דוכן לממכר מגזין אלת המסטיק וגליון נמכר ב 15 שקלים עם צ'ייסר וודקה. שווה! לפעמים המגזין הוא רק תירוץ 😉
על הבר חיכתה הפתעה נוספת: ענק נוסף בדמותו של שחר סיון שחגג יום הולדת יום לפני כן והפליא בבישוליו עם שוקרוט לא כשר בעליל, חריימה עם פלמוד ומוסקה טבעונית מדהימה! הקינוח – עוגת מוס שוקולד – היה שיא השחיתות ויחד עם קצפת טרייה ותותים חתוכים אפשר היה לפרוש בשיא.

composite_14225513174832

תם ונשלם שבוע רגיל ושגרתי של אירועי שירה בחיפה.
אנחנו רק היינו כאן כדי לדווח!

So Long!

*

זה היה שבוע מבורך מבחינת ימי הולדת של עמודי תווך ודמויות מפתח בעיר.
הבלוג רוצה לברך את כל האנשים האלו ולהודות להם על פועלם הטוב:

עופר שטיינבך מ"פת שטיינבך" – שדואג לבלוג ומשפחתו ללחמים מצוינים.
שחר סיון – חלוץ, מייסד ומשקם בעיר תחתית חיפה. בלעדיו כנראה שהבלוג הזה לא היה קיים.
הדס בן ארצי – מייסדת ומארגנת "במניה" ובכלל תיאטרון זול ואיכותי בחיפה. שחקנית ותופעה בשיא התהוותה.
נטלי לוין – מייסדת גלרית "החדש והרע" וללא ספק מייסדת הפרויקט המגניב והמבורך הבא בחיפה בקרוב.
גל אלגר – עורכת וסופרת חיפאית. ממארגני ערב השירה "מזג פנימי". פעילה חברתית בנוסף על הכל.

10854322_10155125143070223_8567777095762258577_o

נענע, כלבתה של מיכל לדרפיין, נהנית בערב השירה. צילם: אייל לבקוביץ

בפלמר ייסדתי את האגף השלישי

חֵיפָה בַּחֹרֶף הִיא חִתּוּךְ עֵץ יַפָּנִי
שָׁם מְצַפֶּה לִי מֶשִׁי הַגֶּשֶׁם, הָרַךְ בַּגְּשָׁמִים.
לַבְנִין הַכְּרוּב נִרְדַּם לוֹ בַּשִּׂיחִים הַלַּחִים
וּמִן הַשְּׁלוּלִיּוֹת שְׁלַל הֲזָיוֹת עוֹלוֹת כְּאֵד
עִם עֶדְנַת עֲנָנִים חֵיפָה בַּחֹרֶף מְרַחֶפֶת בָּאֲוִיר
וְהָאֹפֶק הוּא לִפְעָמִים מִפְרָשׂ עָשׂוּי נְיַר אֹרֶז
כְּפֶצַע בְּבֶטֶן הָעִיר בָּא עֶרֶב רְבַב שֶׁמֶשׁ.

(אשר רייך – חיפה בחורף)

 

 

חיפה יפה בחורף. אפילו בסופות הכי מטורפות, אלו עם הרוחות החזקות, הבלתי מתפשרות שאין להן מה להפסיד, והגשם שנראה כמו שפוף לידן, אבל בעצם מכה בנו ללא רחם, בלי שנרגיש – כי אנחנו לכודים בצינה הכועסת והמקפיאה, חסרי יכולת להתייחס לדבר מלבד הנשיבה הזו, שתיכף הולכת להתפרץ כמו אומרת "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי".

במזג האוויר הזה נערכה השקת הגלריה החדשה שער שלוש.
אמנם לא היה לי צל של ספק שיגיעו אנשים חרף הסופה אשר פקדה את חיפה, אך לא התכוננתי למסה כזו של חיפאים (ברובם) שיגדשו בהמוניהם את המקום. ובעצם למה לא?
אם יש מקום שיכול לגרום לכל האנשים האלו להגיע למרות מזג האוויר ולמרות שלל האירועים שנערכו באותו יום (זה היה חמישי פורה במיוחד) – זה מקום שהוקם על ידי החבר'ה של גלרית האגף.

1920949_10155064463425223_3773319756623094320_o

ליבי קסל מקבוצת האמנים של האגף ודור ההמשך

החבר'ה של האגף?
שמעתם נכון.
שער שלוש היא רעיון שהפך למיזם שגלגלו בעז נוי ואלדד מנוחין מהאגף יחד עם האוצרת סמדר שינדלר ומנהלת הגלריה רויטל ארד וזכה לתמיכה נלהבת של עיריית חיפה ובראשה מנהלת עיר תחתית. אכן, גם שעון מקולקל וגו'.
מה שמייחד את הגלריה הוא שמעבר לכך שהיא עצמאית, היא משמשת כחנות אשר מוכרת את עבודות האמנות המוצגות בה במחירים סבירים, ללא עמלות התיווך המקובלות בשאר הגלריות ומעבירה 100% מהכסף לידי האמן.
כמו בכל פרויקט שקולקטיב האגף קשור בו, גם הפרויקט הזה הוא קהילתי וחברתי ובמקום יתקיימו אירועים והרצאות, לאורך כל ימות השנה. לצערנו בעקבות החלטת העירייה, המקום יפעל במשך שנה אחת, והדבר מהווה תעודת עניות לעירייה שכמו בפרויקטים רבים אחרים לא מאפשרת לבנות מוסדות תרבות אמיתיים בעיר מעבר לאלו שנמצאים בה מאז אמצע המאה הקודמת.

10887245_10155064450700223_3076348584532348344_o

הפתיחה החגיגית והמתוקשרת

האירוע נפתח כבר בשעה 18:30 בברכות שנשא ראש העיר יונה יהב, מלווה בכלי תקשורת, ונמשך עד חצות ואף יותר מכך. מי שנכנס לחלל אשר מוקם ברחוב שער פלמר 2, ממש מול ביסטרו וניה וכמעט בצמוד למסילת הרכבת יכל להרגיש את החשמל באוויר, והלה לא נבע רק מסופות הרעמים והברקים, אלא מהאנרגיה השמחה והשובבית אשר מילאה את המקום. מדובר בחלל די עצום אשר מחולק על ידי כמה מחיצות ונותן את התחושה של מוזיאון וכן, יש מצב שמוזיאון טיקוטין היפני למשל, מקביל לו בגודל. מוזיאון לאמנות אלטרנטיבית בחיפה… לא רע בכלל, לא רע בכלל 🙂 התמונות מילאו את הקירות בצורה חיננית למרות הצפיפות היחסית ודוכן של הוצאת הספרים החיפאית
"פרדס" הוצב גם הוא בחלל הגלריה.

10818365_10155064487525223_5377135939770282239_o

צבי ונערי הליווי בהופעה

כל אותה העת נשמעה מוזיקה מאי שם, מה שגרם לי לתהות.
הרי אין פתיחה בלי מוסיקה, אוכל וריקודים כמסורת האגף, אבל מה יעשו במזג האויר הזה?
בימים כתיקונם, כל החינגה נעשית מחוץ לגלריה, ברחוב, והתחושה היא שלערב אחד חיפה באמת נהפכת לברצלונה או ניו יורק. ואילו היום – קור, רוח, גשם – אלו הדברים שציפו לחוגגים והרוקדים.
גיליתי היכן הסתתרה המסיבה האמיתית הודות לאנשים שהגיחו מידי פעם כמו משום מקום, מיוזעים טיפה, עיניהם נוצצות ולעיתים נחו בידיהם צלחות עם כל טוב או כוסות שתייה אלכוהולית או רגילה.
ההאנגר רחב הידיים הצמוד לגלריה "הושאל" לאותו ערב לטובת הפתיחה והוקרנו בו עבודות אמנות. עמדת דיג'יי מוקמה בו ותחילה תקלטה בה מאיסה מטר, מקבועות המתקלטים באגף.

10904010_10155064506495223_6397445651761968053_o

רחלי לוריא באוויר

דוכן של וניה ביסטרו הועמד לרשות החוגגים וניתן היה לקנות במחירים עממיים לכל כיס צלחת שוקרוט (נזיד גרמני-צרפתי חורפי מנחם ובשרי במיוחד), חלה עם רוסטביף ורטבים, חלה עם מטיאס ורטבים ולטובת הטבעונים לאפה עם כרובית, חצילים, ושאר רטבים וסלטים. המחירים נעו בין 15 שקלים ל 25 שקלים. היינו במצב רוח טבעוני באותו ערב ולכן בחרנו בלאפה הטבעונית שהייתה מעולה. לטובת מצניעי הכיס אורגן שולחן כיבוד ענקי מטורף שכלל גבינה צהובה ממש טובה שהיה צריך לחתוך מגוש, פיתות קטנטנות, תפוחים, קלמנטינות, שקדים, עוגות, שוקולד עטוף כמו סוכריות עגולות ועוד מכל טוב. יין ובירות היו בשפע וכמובן גם שתייה קלה.
קצת מאוחר יותר עלו צבי ונערי הליווי להופעה.
כצפוי ההופעה הייתה מרטיטה. צבי הפליא בשירה ובסיפורים ופסי בנגינתה המופלאה.
את הערב חתם ארז טודרס שתיקלט סט מהמם ומקפיץ, אקלקטי אך זורם. ארז הוא חבר בהרכב "התפוחים" – הרכב חיפאי שהתפרסם ברחבי העולם. ליקטנו לכם כאן בעזרתו האדיבה של ארז פלייליסט של עשרה שירים המהווים מדגם מייצג ממה שהלך שם באותו ערב. תיהנו 🙂

זהו זה להפעם.
הבטחתי לעצמי שהפוסט הזה יהיה קצר מהרגיל אבל אי אפשר בלי מתכון לסופשבוע… 🙂

תודות

תודה רבה לאייל לבקוביץ' מגולמונד ספרים שתרם את התמונות הנפלאות מהאירוע. לתמונות נוספות לחצו כאן.
תודה רבה לארז טודרס שנאות לשלוח מדגם מייצג מהסט שתיקלט באירוע.
תודה רבה לרונה שחר שתרמה את כותרת הפוסט.
תודה רבה לדור פרסבורגר שנתן את הלייק ה 900 לדף הפייסבוק של הבלוג. תבורך!

ומה יישאר לי לשבת?

המרק הזה הוא ארוחה שלמה, הכוללת בשר, אורז, ירקות ונוזלים והכל באותה הקערה.
מנה נדיבה ממנו תחזיר אתכם לפחות כמה שעות טובות בקור הזה!
בעיקרון מדובר על שילוב מאוד מוצלח של מרק חמצמץ לקובה יחד עם קציצות בקר מטוגנות.
לקחתי את שני המוטיבים האלו והוצאתי יציר כפיים טעים, משביע ומחמם.

מרק מנגולד וקציצות בקר

מצרכים

למרק:
2-3 כפות שמן זית (לפי הטעם)
3 קישואים צהובים חתוכים לרצועות עבות (אם אין, גם רגילים יספיקו)
צרור מנגולד שטוף חתוך לרצועות דקות
בצל אחד קצוץ
6 שיני שום קצוצות
מיץ מלימון אחד או שניים (לפי הטעם)
מלח ופלפל לפי הטעם

לקציצות:
שמן קנולה לטיגון
חצי קילו בשר בקר טחון (רצוי שהקצב יטחון על המקום)
חצי בצל קצוץ דק
כף כמון
מלח ופלפל לפי הטעם

10449978_10152950585569321_6765865863364139381_n

הכנה:

1. מתחילים עם הקציצות:
מערבבים את כל המרכיבים בקערה ולשים אותם בידיים.
2. יוצרים קציצות בגודל בינוני.
3. במחבת גדולה מחממים שמן לטיגון ומטגנים את הקציצות חצי טיגון
כלומר רק השחמה מבחוץ.
4. שופכים את השמן מהמחבת ומשאירים את הקציצות בתוך המחבת בצד.
5. מתחילים עם הכנת המרק:
מחממים בסיר גדול שמן ומטגנים בצל ושום עד להזהבה.
6. מוסיפים את הקישואים ומטגנים 2-3 דקות.
7. מתבלים במלח ופלפל.
8. מוסיפים את המנגולד ומיץ הלימון ומוסיפים מים עד לכיסוי (כ 5-6 כוסות)
9. מרתיחים ואז מורידים את האש ומבשלים כחצי שעה.
10. מוסיפים את הקציצות יחד עם שאריות השמן למרק ומבשלים עוד 15-20 דקות.
11. מגישים עם אורז לבן מבושל שהכנו מראש (אפשר לשפוך את המרק על האורז אבל מומלץ יותר להכניס את האורז למרק).

בתיאבון!

1743629_10152950585679321_3009811862515000811_n