ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

מודעות פרסומת

שיחה ותחנות תרבות עם רפרם חדד

כזכור לכם ביום ראשון השבוע, כתבתי כאן על ערב השירה הקסום שהיה באגף בצמוד לבישולים המדהימים של רפרם חדד והבטחתי לכם שיחה עם רפרם על אוכל ואמנות ואת מתכון השקשוקה האלוהית שהכין באותו ערב.

רפרם, בן 38 סך הכל, הספיק בחייו בערך כמות כפולה או משולשת ממה שהייתם מצפים מבן אדם בגילו ובתחומים שונים ומשונים.
בין היתר ניתן למנות את היותו מתאם הפעילות בישראל של תנועת Slow Food העולמית, כתב אוכל ותרבות בעבר בכמה עיתונים (גלובס, כל העיר ולה סטמפה האיטלקי), השתתף בתערוכות צילום ופיסול רבות בישראל ובעולם והיה מעורב באינספור פרויקטים, בתחום האמנות ובתחומים חברתיים ותיעודיים. בין היתר עבד עם פרופ' אומברטו אקו (המוכר בתרבות הפופולרית בשל ספרו "שם הורד") על מיצב המכונה "מכונה אריסטוטלית" שהוצג במסגרת התערוכה הבינלאומית Arting Jerusalem. הוא ישב בכלא הלובי כמעט חצי שנה ושחרורו התאפשר בעזרת התערבות של דיפלומטים וראשי מדינות רבים. הוא אף כתב ספר על החוויה המטלטלת. הוא זכה בסדרה של פרסים על פועלו ואף יש ערך על שמו בויקיפדיה. בנוסף הוא מתחזק אתר ובלוג.

כל ההקדמה הארוכה והפומפוזית הזו באה בעיקר כדי להדגיש את הניגוד בין הרזומה המרשים לבין רפרם הבן אדם שהוא צנוע, פתוח ולבבי בצורה שלא תיאמן ואוהב אדם במובן העמוק ביותר של המילה. היה לי את העונג לבלות איתו שעה קלה ולדבר איתו על הדברים החשובים ביותר בחיים: תרבות, אמנות ואוכל. אלו הדברים שלפחות עבורי, נותנים את הטעם לחיים (תרתי משמע) ונדמה לי שגם לרפרם.
השיחה התקיימה בפאב המסעדה הרומני "הבנרה" – מקום מלא קסם שגם הוא, כמו המרואיין שלפנינו, נחבא אל הכלים, למרות מסורת מפוארת, אוכל משובח ואופי מיוחד שיש בו.

איך הגעת להתעסק בהיסטוריה הקולינרית של המשפחה המורחבת שלך ומה מושך אותך בלשחזר מאכלים נשכחים? 

זה פחות לשחזר כי אני חי את האוכל הזה כל יום, מבשל אותו ואוכל אותו, והטריגר הוא עיסוק באמנות, ובביוגרפיה שלי, כי אני אמן מאוד ביוגרפי. הפרקטיקה שלי היא חקירה של מי שאני, מבחינת העבר, המשפחה שלי. גם מבחינת נושאים אחרים כמו אומנות (craft).
יש כאלו שמוחקים את הכל. אני מעדיף לדעת גם את מה אני מוחק. אני רוצה לדעת הכל – לחיוב ולשלילה.

10322813_10152402559850873_8944338951599780892_n

שני דרכונים: ישראלי ותוניסאי – חלק מהביוגרפיה

מתי התחיל העיסוק הזה?

זה חלק אינטגרלי בנסיון להבין את השורשים שלי. כשאתה מנסה להבין משפחה, אז אוכל זה הנושא הכי פשוט, הכי נגיש. כשאני מגיע לתוניס למשפחה (רפרם חדד חי חצי מהזמן בתוניס וחצי מהזמן בישראל ובמקומות אחרים, נ"ס), רוב הדיבור הוא על אוכל. הרבה מהדימויים באמנות הם ויזואליים. יותר קל לדבר על שמן זית עם אמא שלי מאשר על זכרונות של אבא שלי מעבודתו כשען. זו תרבות יותר ורבלית ונוחה לכולם ואפשר לדבר עם כל אחד על זה ולכן זה הנושא שבחרתי לדבר עליו הכי הרבה עם המשפחה. זה נושא פחות טעון מהגירה למשל, או פוליטיקה.
אחות של אבא שלי, כמעט בת מאה, גרה בצפת, וכל פעם שאני מבקר אותה אני מביא לה דגים קטנים מיובשים.
כל האסתטיקה של אוכל כבר קיימת. הבסיס כבר שם ולכן לא מפחדים לדבר עליו.

איך אתה עושה את החיבור בין אוכל לאמנות?

אני לא עושה. החיבור ביניהם הוא בבסיס שלהם. שניהם נמצאים בבסיס התרבות.
באוכל אני לא עובד ומעולם לא עבדתי. באמנות אני עובד.
אני שואב מזה רפרנסים. גם מארכיטקטורה אני שואב רפרנסים למשל ובשניהם – אוכל וארכיטקטורה – אני לא מערבב. יש נטיה לערבב בגלל המימד הויזואלי. בגלל הצבע והצורה. אבל אני לא מערבב.
אוכל צריך להיות טעים ולא להרוג אותך. הוא צריך להיות מקומי, זני, פרקטי. אמנות היא ההיפך הדיוק. היא לא צריכה להיות פרקטית. היא במקום אחר. זה לא נכון בעיניי לערבב. זה לא מכבד את שני הדברים ברגע שמערבבים.
בגלל זה למילה אוכל יש המון כוח שניטל ממנה ברגע שמשווים אוכל ליצירת אמנות.

chess rafram

השחמט שרפרם יצר בזמן ששהה בכלא הלובי. הצליח להבריח אותו חזרה לארץ בדרך לא דרך.

איך התרשמת מחיפה?

חיפה זו עיר שמאוד רציתי לבוא אליה בגלל שיש בה הבטחה לישראליות פנטזיונרית.
דברים שהיו יכולים להיות בישראל – החיבור בין יהודים לערבים, שילוב אינטגרטיבי של עדות.
זה עדיין ישראל בכל זאת, כי הנמל סגור לצרכי ביטחון אבל בכל זאת, למרות שגדלתי כאן (בישראל, נ"ס) התחושה שלי היא שזו לא ישראל. שחיפה היא מעין חלק מרצף של הים התיכון.
בגוף שלי אני מרגיש שאני לא נמצא בישראל. אני עדיין שעה אחת לפני כולם בשעון.
חיפה היא לגמרי חו"ל במובן הפיזי שלה, במובן של מה שהיא משדרת. הצורה שאנשים לבושים ונראים פה.

זה מתאר בצורה מאוד טובה את מה שגם אני מרגישה לגבי חיפה. אני תמיד אומרת שאם אעזוב את חיפה, זה יהיה למדינה אחרת.

לחלוטין. חיפה זו מדינה נפרדת מישראל. החיבור עם האגף נתן לי הזדמנות להסתובב בה קצת. זה ממש מעט אבל אני ממש שמח על ההזדמנות הזו. יש לי דודה בעכו. אני עצמי גדלתי באי (ג'רבה בתוניס, נ"ס), אז ים מאוד מגדיר אותי ואני חושב שגם את רוב היהודים – אולי חוץ מהיהודים המזרח אירופאים.

אתה יודע, זה מעניין שאתה אומר את זה. יש בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר, איזשהי סצינה שבה אחת הדמויות אומרת (כשהיא מתייחסת ליהודי מזרח אירופה שעברו את השואה): "כל האנשים האלה כמו יענקל'ה שגרים בתחתית ליד הנמל, אתה יודע למה הם גרים שם? מהפחד! כל החיים מהפחד שזה עוד פעם יקרה. שצריך לגור ליד אוניות שאם עוד פעם יהיה אסון, שאפשר יהיה לברוח".

באמת? לא ראיתי את הסרט, אבל זה נשמע לי מאוד הגיוני.
למרות החיץ הבטחוני של ישראל, למרות ההפרדה של חיפה מהים, זאת עיר שמרגישה כמו ים. אפשר להרגיש את הים כמעט בכל מקום בעיר התחתית, בהדר, בואדי ניסנאס. בגלל הנמל, האוכל שמסביבו, התרבות, הלבוש. כי אנשים יוצרים את התרבות.
שאר מדינת ישראל צריכה לעשות כברת דרך ארוכה כדי להגיע למצב הנוכחי שקיים בחיפה.

הבנתי שאתה קפדן מאוד במסעדות. קשה לרצות אותך.

האמת היא שיש לי דרישות מאוד צנועות. אני לא צריך הרבה כדי שיהיה לי טעים. אבל אני שונא שמרמים אותי.
אל תגישו לי פסטות ברוטב שמנת וערמונים או פואה גרה. אני רוצה לטעום במסעדות אוכל שעשוי מחומרי גלם האופייניים למקום ולמזג האויר. מהבחינה הזו מסעדות ערביות או מזרחיות משתלבות טוב בנוף הזה אבל גם מסעדות רומניות. זה איזשהו תמהיל של אוכל ערבי עם שורשים יהודיים. למשל, אני בעד שבוע האוכל הפולני, מאד רוצה שתהיה מודעות כזו גבוהה למקומות אחרים כמו ספרד, איטליה,מרוקו – בצורה טבעית. כי זה הבסיס של האוכל כאן.

10309374_680220198763461_2188129559340451668_n

קציצות סלק רומניות ב"הבנרה". דווקא משתלבות בתמהיל המקומי של אוכל מזרח תיכוני-רומני

בשבילי אוכל פולני מייצר רגשות מאוד עזים. הוא מזכיר לי את השורשים שלי. זה מאוד מזכיר את הבישולים של סבתא וגם כשהייתי במזרח ובמרכז אירופה: ברלין, וינה, בודפשט, הרגשתי פתאום מאוד בבית.

כן, בדיוק. זוהי לא רק נוסטלגיה אלא בסיס אמיתי לקולינריה בריאה כאן. הכרה של מסורת אפילו כדי להבין מה לא רוצים. הכי חשוב הבנה והכרה.

לסיום, אני אשמח לשמוע על כמה תחנות תרבות בחייך שהשפיעו עליך.

הרוזן ממונטה כריסטו – נורא אהבתי את הספר בתור ילד. סבא שלי תירגם אותי לערבית. מרגיש לי מאוד האיזור הזה. תמיד כשאני בצרפת אני הולך לראות את הטירה האמיתית.
חביבה מסיכה ועופרה חזה – זמרת יהודיה מתוניס שמאוד אהבתי. כשעלינו לארץ אהבתי מאוד את עופרה חזה, שמעתי אותה המון.
ג'וזף בויס, מיכלאנג'לו פיסטולטו – אמנים שהשפיעו עליי או שעבדתי איתם ובאיזשהו מקום הפכו להיות חלק מה DNA של היצירה שלי.
איזור הים התיכון – חלקים בו. חלקים ממרסיי, חלקים מאלג'יר, מרוקו, אלכסנדריה, אפילו יפו.
אני הולך ברחוב ומזהה בו רחוב אחר, עיר אחרת. פינות בעיר אחת בתור פינות בעיר אחרת.
כבד עוף – מאוד כבד עוף, מילדות. יש לי משיכה לכבד הקצוץ הפולני. אוכל טוב, מקומי וטעים שמשתלב גם באוכל היהודי-ישראלי מקומי.

ומה יישאר לי לשבת?

לא שכחנו אתכם. הבטחנו מתכון לשקשוקת החורף שמתאפיינת בתוניס בתפוחי אדמה. בקיץ הם עושים שקשוקה עם עגבניות ובסתיו עם חצילים. את הבז'אר – תערובת התבלינים הטוניסאית – תוכלו למצוא בכל חנות תבלינים, מוכנה או שהמוכר יוכל להרכיב לכם אותה.
המתכון תומלל במקור מבלוג האוכל המצוין מדבר מהבטן של עמית אהרונסון. תוכלו למצוא את המתכון כפי שהופיע לראשונה כאן.

שקשוקת חורף של רפרם חדד

הכמות כאן היא ל 3-4 מנות בערך.

מצרכים:

בצל לבן גדול מאוד
3 תפוחי אדמה
פלפל ירוק חריף
5-6 שיני שום קצוצות
6-8 ביצים
פפריקה חריפה
בז'אר – תערובת תבלינים טוניסאית (ג'ינג'ר יבש, ורדים מיובשים, קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור, פלפל לבן, ומקל שוש)
שמן זית
מלח

10612870_683209421797872_3523068909099647704_n

הכנה:

1. מקלפים את הבצל, חוצים לרוחב ופורסים לשערות בעובי של כחצי ס"מ. שמים במחבת ברזל כבדה את הבצל יחד עם הרבה שמן זית. מדליקים אש בינונית, מכסים את המחבת, ומבשלים את הבצל בשמן בערך 15 דקות. בינתיים מקלפים את תפוחי האדמה וחותכים לקוביות קטנות.
2. אחרי שהבצל מתרכך מוסיפים פפריקה חריפה (בערך כף) ומעט מים (כרבע כוס). ממשיכים לבשל עוד כמה דקות. מה שמתקבל – בצל בשמן אדום – הוא הבסיס לאינספור תבשילים טוניסאיים.
3. מוסיפים למחבת את קוביות תפוחי האדמה בשכבה אחת. קוצצים את השום ואת הפלפל החריף ומוסיפים אותם. מעל הכל בוזקים את הבז'אר (גם, בערך כף), ממליחים ומכסים את המחבת. מבשלים כחצי שעה, עד שתפוחי האדמה מתרככים.
4. מוסיפים לתערובת את הביצים – אפשר ואפילו רצוי להשתמש בחלמונים בלבד, שהם הרי החלק הכי טעים, אבל אפשר בהחלט להשתמש בביצים שלמות (או חצי וחצי).ממשיכים לבשל על אש בינונית עד שהביצים מוכנות. אפשר להשתמש במכסה, אבל אז צריך להיזהר מאוד מבישול יתר של הביצים, שיניב צהובים מבושלים מדי ומבאסים.
5. מכבים את האש, ממתינים כמה דקות ואוכלים – בצלחות או היישר מהמחבת – בליווי הרבה לחם לבן פשוט שיספוג את הרוטב הנהדר. אפשר בהחלט לטגן ליד כמה נקניקיות מרגז להשלמת החגיגה.

בתיאבון!

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n (1)

בשבילנו זו אירופה-אירופה!

"פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ, והיה לו טעם של חול וריח של ענבים, ושמש ג'ינג'ית ציירה נמשים על הפנים, ואחרי סוכות שרקה הרוח לכנופיה של עננים, ודהרנו הביתה בוואדי בסופת רעמים, והגשם דקר את הלשון מנטה ואורנים, וכלבי השכונה התחרו בנביחות כמו דודים משתעלים בהפסקה של קונצרט חורפי, ופתאום התנפל האביב בצרחות חתולים ופריחת לימונים, ושוב היה חמסין ובאוטובוס עמד האוויר…"
(מתוך "שלאף שטונדה", יהודית קציר)

את רוב ילדותי ונעוריי העברתי באיזור אחוזה-מרכז הכרמל. זוהי תבנית נוף מולדתי ולא חסרות פינות שמעלות חיוך, דמעה או געגוע לרגע שהיה ואיננו עוד. את הדר הכרתי רק כשאמא לקחה אותי לקניות או סידורים והעיר התחתית, מי ידע בכלל על כל אוצרותיה? מבחינתי זו הייתה הממלכה של אבי.
כן, הממלכה של אמי הייתה הדר וזו של אבי הייתה העיר התחתית ולי היה מרכז הכרמל. במאמר "תחייתו המהוססת של המרכז האבוד" אני מעלה זכרונות משנות השמונים והתשעים וגם נוגעת במרכז הכרמל – הממלכה של היקים המקומטים, בתי הקפה שתמיד היה אפשר למצוא בהם עוגת היער השחור שקורצת לי בעיני פטל מבריקות, סוכנויות התיווך הרבות שמילאו את הרחוב הראשי, גן האם וקוניכייתו שממנה בקעו צלילי דיסטורשן של להקות צעירות שתכננו לכבוש את העולם, והתחנה האחרונה של הכרמלית. זאת שכשהגענו אליה ידענו שזהו, זו סוף הדרך.
רבות אפשר לכתוב על מרכז הכרמל. המון גילגולים עבר מרכז הכרמל ואנחנו איתו. אני מסתכלת על המוסדות הגדולים שנדמה שהם כאן כדי להישאר: סינמטק חיפה, האודיטוריום, בית רוטשילד האלמותי, גן מניה שוחט עם המזרקות המסתוריות שלעיתים עולות על קצפן ולעיתים מאירות בשלל צבעים.
היום, יום חמישי ה 9 לאוקטובר, ייפתח כמיטב המסורת פסטיבל הסרטים, השלושים במספר, של העיר חיפה. המוני אנשים יגדשו את הרחובות בחפשם אחרי סרט טוב להשביע את הנפש, דוכן מזון מהיר להשביע את הגוף ואולי גם אחרי בית קפה, אבל לא של רשת גדולה. בית קפה כזה קטן ואינטימי, עם מוסיקת ג'אז או רוק קלאסי, שיזכיר להם את נעוריהם או לחילופין יזכיר להם שכל החיים לפניהם. בית קפה שבו יוכלו לשבת ולדבר, או לחלום בהקיץ, או סתם להירגע מהמולת היום או הערב.

10504920_306534472856985_2652632870352790322_o

קפה כסית המיתולוגי בתל אביב – אחת ההשראות לקפה בריסל

כשאני חושבת על בית קפה כזה, אני נזכרת בתחילת דרכו של גרג קפה מאוד. קפה פיצפון ופינתי בהצטלבות של שדרות הנשיא – תחילת דרך הים שנתן לי ולחבריי כל כך הרבה שעות של אושר והתרגשות. אני זוכרת אותי עם ידיד או חברה תורנים, יושבים שם, שותים שוקו או קפה מהבילים, נוגסים בעוגית שיבולת שועל או שוקולד צ'יפס, הרבה לפני שזה נהיה אופנתי בכל רשת, מתפלספים, נחשפים רגשית, צוחקים, בוכים, שרים, רוקדים.
קפה גרג זו רשת גדולה מאוד היום. לא ממש נשאר בה הקסם הקטן, הנוגע של ראשית דרכה. אבל יש בחיפה קפה נפלא שחגג לא מזמן שנה. קפה בריסל הוא הקפה לאוהבים ולמתגעגעים, לאלו שאוהבים לחלום וגם לאכול, לשתות ולדבר, והכל באווירה ספוגת רגש ונוסטלגיה.
לרגל חגיגות השנה, נפגשתי עם זאב וחן, הבעלים המקסימים של הקפה, כדי לשמוע על ההתחלה, על ההווה ועל החזון לעתיד. לפניכם הראיון המלא.

בראשית

איך הכל התחיל?

חן: "יצא לי לעבוד הרבה בבתי קפה. היה לי תמיד חלום איפשהו שהקפה יתממש ויקרה.
ברגע שלמדתי קונדיטוריה זה היה ברור יותר שהחלום יקרה. לקראת גיל ארבעים חשבתי לשנות כיוון (קודם הייתה בעסקי המוסיקה ולמדה פסיכולוגיה, נ.ס). לקח הרבה זמן למצוא מקום כי היה לי חשוב למצוא מקום עם חצר. שנה וחצי חיפשנו. שקלנו הרבה מקומות, אבל בסופו של דבר החלטנו על מרכז הכרמל. ברחוב מסדה היה רווי, בעיר התחתית לא היה מספיק ביקוש.
הרגשנו שהתעורר איזשהו צורך לבית קפה שכיף לשבת בו בכרמל. המקום היחידי שהתקרב לאלטרנטיבי היה שתיים סוכר.
חיפשנו מקום עם אווירה ייחודית ותפריט שונה מזה שברשתות והשטנאץ הקבוע של מרכז הכרמל. יום אחד הגענו למקום הזה והוא היה חורבה, אבל מיד ראינו בו את הפוטנציאל הרב. היה גם יתרון בעבודה שהוא היה טאבולה ראסה ואיפשר להתחיל מאפס. היו הרבה אפשרויות."
זאב: "אני מגיע מתחום האדריכלות ואחר כך תחום הרשת ורציתי לנסות משהו חדש. למעשה גם אצלי זה היה חלום ישן.
בנקודה מסוימת צריך להחליט אם אתה מגשים חלום או לא. הגעתי לחיפה ב 1996 ללמוד ארכיטקטורה ונשארתי.
אני וחן היינו נשואים, התגרשנו ונשארנו חברים טובים. פשוט מצאנו את הפלטפורמה שבה אנחנו עובדים הכי טוב ביחד."

10447860_297371623773270_7931715061372047366_n

חן וזאב, בעלי קפה בריסל

אידיאל בית הקפה

איזה בית קפה ציירתם לעצמכם?

שניהם: "שנינו אנשים מאוד נוסטלגיים. אנחנו מאמינים שאפשר לצקת תוכן לכל דבר.
האידיאל שלנו מבחינת בתי קפה זה כסית, ראוול והמון מקומות קטנים ופינתיים שנחשפנו אליהם באירופה. רצינו לעשות מקום שהוא סוג של one of a kind. משהו שהוא לא העתק אלא מקור.
עיצבנו לבד את המקום ואת השולחנות שכל אחד מהשולחנות הוא בנושא אחר בתחומי הקולנוע והמוסיקה של פעם.
יש לנו הרבה כבוד לחיפה – בין השאר יש כאן שולחן שמוקדש לתיאטרון חיפה ושולחן שמוקדש לבתי קולנוע ישנים בחיפה. מבחינה תרבותית אנחנו מארחים בקפה הופעות, ערבי תוכן, מכירות של מעצבים צעירים ועוד. המטרה היא לתת ביטוי לאמנות ובמה לאנשים שאין להם הזדמנויות במקומות אחרים."

ספרו קצת על התפריט של בית הקפה.

זאב: "רצינו תפריט "משודרג" של בית קפה. שתהיה כאן ארוחת צהריים הגונה שאנשים יוכלו לאכול בשעות הצהריים.
רפי ואבירם ממסעדת וואלה עזרו לעצב את התפריט. מה שחשוב לנו להדגיש הוא שהכל נעשה במקום, שום דבר לא מגיע מוכן או קנוי. התפריט באיזשהו מקום מנסה להתבדל מתפריטים שיש בבתי קפה אחרים. יש דגש מאוד גדול על איכות של חומרי גלם ואופי התפריט מתאים לקיץ התמידי שתמיד יש כאן. מאוד השתדלנו לא ליפול לתפריט שבלוני. גם במנות הסטנדרטיות יש טוויסט. יש כאן הרבה קינוחים חמוצים, או בשילוב של חמוץ-מתוק, מתוק-מריר. זוהר, הקונדיטורית שלנו שלמדה יחד עם חן, היא הנשמה של בית הקפה."
חן: "כן חשוב לנו לפרגן לשתיים סוכר ולקפה מסדה (שני בתי קפה ותיקים במרכז הכרמל ורחוב מסדה בהדר, נ.ס) שאלו מקומות שמאוד נעים לשבת בהם. התפריט יצירתי, משתמש בחומרי גלם טובים, לא פלצני, לא תל אביבי ורמת המחירים סבירה יחסית לאזור. מבחינת ההגשה, אסתטיקת ההגשה היא חלק בלתי נפרד מהעניין. אנחנו מגישים את המנות בצורה שכיף לראות, בדיוק בדרך ששנינו היינו רוצים לקבל את המנה."

בריסל 2

מבחר קטן ממנות קפה בריסל

לכל בית קפה יש שם

מדוע נבחר השם בריסל?

חן: "רצינו קצת את הניחוח האירופאי. קרפוסקול – חברת תקליטים שהייתה בבריסל בשנות השמונים שהיה לה סגנון איכותי, חם, מזמין ומלטף היוותה השראה וזה בעצם התכונות שרצינו שיהיו במקום."

החזון

איך אתם רואים את העתיד של הקפה?

שניהם: "המשאלה שלנו היא שמה שהצלחנו לבנות כאן יישאר שנים ארוכות. אנחנו רוצים מוסד חיפאי שלא ישתנה. כמובן שחשוב לנו לחדש, לא לקפוא על השמרים ולהשתפר. אנחנו לא חושבים על סניפים ולא על רשתות. אנחנו מקווים שנצליח לתחזק את האג'נדה התרבותית, שנצליח לשמור על הסטנדרטים שלנו בשוק כל כך תחרותי. אנחנו שמחים על אורח החיים הקצת פחות תחרותי שבית קפה מאפשר. הוא נותן לנו עצמאות, חופש ממסגרות. אין תחליף ללהיות אדון לעצמך ולעשות מה שאתה רוצה."

cafe brussels

העיצוב הייחודי של קפה בריסל נובע מהשפעות תרבותיות חזקות של חן וזאב

תחנות תרבות

שנות השמונים, מוסיקת גל חדש – חן: "לי בתור חיפאית יצא לי כל חיי לבלות במועדונים של שלומי (מנגר, נ.ס), מה שעיצב את האישיות שלי בצורה שלא תתואר. נחשפתי לשוליים של שנות השמונים, גל חדש." זאב: "גם מוסיקה של קרפוסקול, דברים שהם קשים להשגה, אוריינטציה אלטרנטיבית."
לארס פון טרייר – חן: "אדם ובמאי שלא מתפשר, שמעמת אנשים עם פחדים וחרדות ולא מאפשר אסקפיזם בשום צורה. מדהים בעיניי."
איי יוון – שניהם: "טברנות ופשטות. אורח חיים קרוב לים, מאוד נכון בעיננו. מוציא מהאדם את המיטב."
דן בן אמוץ – שניהם: "מדינת ישראל עשתה לו עוול גדול מאוד. הוא היה סופר בלתי מתפשר."
עמוס גוטמן – חן: "במאי אמיץ שידע לדבר על נושאים כמו הומוסקסואליות, לפני שכולם התחילו לעסוק בזה. הוא מת לדעתי מלב שבור."
האוזן השלישית – "הם מספקים תכנים שקשה מאוד למצוא במקומות אחרים. זה המקום היחידי בחיפה שאפשר למצוא בו דברים מיוחדים. המקצועיות של האנשים שעובדים שם זה מה שעושה את ההבדל."
ליאורה ריבלין ונינה קוטלר – שניהם: "שחקניות גדולות מהחיים."
Meditation של מרקוס אורליוס – זאב: "הקיסר היחידי שהיה פילוסוף ולא מצביא. זה ספר שהוא כתב בשביל עצמו על תובנות ואמת לפני אלפיים שנה. זו אבן תרבות רצינית מאוד."
בלוגים – חן: "אני נחשפת אליהם המון. זה היתרון העיקרי בתקופה שבה אנו חיים."
חתולים וכלבים – שניהם: "מעודדים אותם מאוד בקפה. גם העובדה שאנשים מכל מיני סוגים יכולים לשבת אחד ליד השני ואין כפייה בשום צורה זה ערך מאוד חשוב מבחינתנו בקפה בריסל."

ומה יישאר לי לשבת?

ובכן, כדי שיהיה לכם מתוק בחג, דאגנו לכם עם מתכון של טארט הלימון האגדי של קפה בריסל!

טארט לימון של קפה בריסל

10615367_645657475553067_224854265880567176_n

מצרכים לתבנית טארט/פאי בקוטר 26

לקלתית:

50 גרם סוכר
50 גרם אבקת סוכר
200 גרם חמאה
קורט וניל
קורט מלח
קורט גרידת לימון

מוסיפים אח"כ לקלתית

250 גרם קמח
30 גרם קורנפלור
20 גרם קמח שקדים

למלית לימון

100 סמ"ק מיץ לימון טרי
70 סמ"ק מים
2 סרטים של גרידת לימון טרי

לחוד

25 גרם קורנפלור
40 סמ"ק מיץ לימון
10 סמ"ק מים
חצי פקק לימונצ'לו (לא חובה)

מרנג שוויצרי

150 סמ"ק חלבון
300 גרם סוכר

הוראת הכנה:

1. מערבבים במיקסר עם וו "גיטרה" את כל חומרי הקלתית ברשימה הראשונה.
2. מוסיפים את שאר חומרי הקלתית למיקסר מערבבים ומאחדים אותם עם חומרי הרשימה הראשונה עד לקבלת בצק.
3. מרדדים ומניחים את הבצק בתבנית משומנת מעט.
4. אופים בחום 180 מעלות בערך עשרים דקות עד לאפייה מלאה.
5. בסיר מביאים לרתיחה את כל חומרי מלית הלימון שברשימה הראשונה.
6. מוסיפים את החומרים ברשימה השנייה (בשם לחוד) לבלילה החמה, מערבבים ומקררים.
7. מוזגים את המלית לקלתית הטארט ומקררים.
8. על באן מארי (סיר כפול) מחממים עד להמסת הסוכר. טורפים בעדינות כל הזמן כדי שהחלבון לא ייקרש.
9. כשהטמפרטורה מגיעה ל 35 מעלות מקציפים במשך 8 דקות ומזלפים על הטארט הקר.
10. בעזרת מבער שורפים בעדינות את המרנג.

בתיאבון!!

קפה בריסל
כתובת: שדרות מוריה 13 מרכז הכרמל
טלפון: 04-8110138
דף פייסבוק

10392371_303153599861739_2420342710692695266_n

המרפסת של קפה בריסל

כל התמונות באדיבות "קפה בריסל"
בשבילנו זו אירופה-אירופה – כותרת הפוסט נלקחה במקור מהבלוג של רונן אלטמן בגרמניה – מומלץ לקרוא!

תחנות תרבות עם הבמאי והצלם יונתן גוטסמן

לקראת יציאתם הממשמשת וקרבה של כמה מהפרוייקטים מהמוזרים והמעניינים ביותר שנראו בארצנו הקטנטונת, החלטתי לתפוס לשיחה את הבן אדם האחראי לכל הטוב הזה – יונתן גוטסמן – במאי קליפים וצלם וידאו, ובעליו של העסק היפיקולור פילמס שנותן שירותים טכניים בתחום הוידאו, הפילם והסאונד וכן פועל עם להקות ואמנים במסגרת הלייבל "היפיז רקורדס".

הוא גדל בחיפה, עזב בשנת 1997 לתל אביב וחזר לעיר הולדתו בשנה האחרונה.

בתאריך ה 7.2.14 יתקיים, לראשונה בחיפה – במתחם "האגף השני" – פסטיבל ההיפיסטוק החמישי. מדובר בפסטיבל הופעות שבו יתארחו הרכבים ולהקות המיוצגים על ידי גוטסמן במסגרת לייבל התקליטים העצמאי שלו וכן אמנים ולהקות נוספים. פרטים כאן.
בנוסף, מתוכנן פרוייקט הפקת הסרט העלילתי השלישי, באורך מלא העונה לשם "Sisterhood" עם להקת אנרגיה חולנית איתה כבר הפיק שני סרטים קודמים, "I Scream Gelato" ו"Scoring Mental".

הראיון התקיים במעוז הימאים הידוע, פאב "הבנרה" בעיר התחתית, שם הגישו לנו קציצות סלק נפלאות וגולש לרוב.

מה הסיבות שהובילו אותך לעזוב את חיפה ואלו שהובילו אותך לחזור אליה?

"לא היתה איזו תובנה, אלא תחושת בטן שזה לא המקום. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שזה לא יהיה כאן. רציתי משהו אחר, חדש, שהוא לא חיפה.
למדתי אנימציה במסגרת לימודי אמנות בקאמרה אובסקורה. המבנה של קאמרה אובסקורה היה ליד מס הכנסה, ואם הייתי נכנס לשם במקום לקאמרה אובסקורה…. הייתי לומד הרבה יותר. זה היה מקום אפרורי. רוב הזמן שיחקתי עם חברים. מבחינתי לשחק זה להיות עם חברים, לעשות כל דבר שהוא לא עבודה. כל מי שיגיד לך שהוא נהנה בעבודה, משקר.
התחלתי לעשות הפקות וידאו בסוף 2001 אחרי הלימודים ופרוייקט רדף פרוייקט. בלי להרגיש, נשארתי בתל אביב ליותר מעשור וחצי.

חזרתי לחיפה בספטמבר האחרון. גל גדול ששטף אותי, צונאמי עם כל הבוץ, סחף אותי לחיפה. משבר אמנותי, כלכלי ואישי. זה התחיל מהמישור האמנותי – הרגשתי שקשה לי להניע פרוייקטים, דברים זזים לאט, לאנשים קשה להצטרף לפרוייקטים שהם רק אמנותיים. אנשים טרודים כלכלית וקשה להם לפנות את הזמו לפרוייקטים אמנותיים שלאו דווקא רווחיים.
גם הפרידה של יהודה ונינט שברה אותי (צוחק). אחרי זה התחיל המשבר הכלכלי. יכולתי לחשב את קיצי לאחור. הייתי מאוד מדוייק.
למזלי היה דיבור עם האגף עוד שהייתי בתל אביב והם היו הבקו"ם שלי בחיפה.
יום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני בחיפה."

מה הערך המוסף שחיפה נותנת לך מבחינת היצירה?

"חיפה מספקת שקט נפשי לעשייה. אני לא פועל מתוך אג'נדות. כל השיקולים של מבנה העיר, הרבדים התרבותיים, השיח – לא מעסיקים אותי. השיח גמר את האמנות כי איפה שיש דיבורים, אין מעשים. אני בעד לעשות קודם ואז לדבר על זה ולא להיפך. האג'נדות הן בתוך העשייה והיצירה.
אני פועל ממקום שהוא מאוד נקי ומשוחרר בשבילי. אני פועל פה בחלל ריק כי אין הרבה אנשים שפועלים בשיטה הזאת. לא תהיה על זה ביקורת. חיפה יכולה להיות בסיס נהדר לאסקפיזם, לאנשים נהנתנים. (צריך)… להפוך את העיר התחתית לאיזור סחר בינלאומי, הימורים, זנות וסמים. יבואו תיירים ויהיה כסף. נהיה כמו פלרמו של שנות השבעים. תכנון אורבני תמיד משיג את ההיפך ממה שמתכננים, זו בכל זאת מדינת ישראל. זה לא שאני בעד כשלון פרוייקטים אבל כל ילד בן שלוש יודע שהאינטרסים של הממסד, שונים לחלוטין מהאינטרסים של התושבים שחיים באותו האזור.
אני לא מגיע מהמקום של האמנות הפלסטית, אבל בהחלט מתחבר לצורת הפעילות של קבוצת האגף, שעובדת מתוך מקום נקי ועצמאי, שאינו מתחנף או מקבל תכתיבים מביצה אמנותית כזאת או אחרת. זה בהחלט ראוי להערכה."

מתי ואיך התחלת ליצור?

"התחלתי לעבוד עם זמרים ולהקות והמקום שהם היו יכולים להיחשף לפני שקם ערוץ מוסיקה ישראלי כמו ערוץ 24 היה בעטיפה של הדיסק. היו שמים סרטון וידאו בתוך הדיסק ואז עשרים אנשים היו נחשפים. ככה התחלנו לצלם קליפים.
כשנכנס ערוץ 24 העשייה התעצמה כי לא היה להם שום תוכן והם הזדקקו לאלפי שעות של חומר גלם.
הרעיון היה לעשות מיליון קליפים שישודרו כל אחד פעם אחת במקום לעשות קליפ אחד שישודר מליון פעם. הערוץ היה מאוד פמיליארי ושידר כמעט כל דבר שקיבל. היית צריך להיות ממש משמים כדי שלא ישדרו אותך.
דחפנו את הקליפים לכל ערוץ אפשרי. ערוץ הילדים, ערוץ עקרות הבית, ערוץ הפנאי. המטרה בערוצים האלו היתה לסתום חורים. אני בעד השיטה הזו. אני חושב שהיקום הזה מלא בחורים שצריך לסתום. אם לא היו חורים, מה היו עושים האמנים? לכל אחד יש חורים והתפקיד שלנו, האמנים, הוא לסתום חורים לבני אדם, זו שרשרת המזון.
אבל אז, יום אחד, קמתי בבוקר ופתאום עלתה בי תובנה. התובנות באות בבוקר אבל אני קם בצהריים, אז לקח זמן עד שהבנתי. הבנתי שיש טעות בכל העסק הזה. הציבור כל כך צמא לקליפים ואנחנו מספקים לו כל כך מעט. אולי הציבור צריך וצמא לסרטים. יש לו חור שחור ולא יוצא לו קול להגיד את זה.
בגלל שאני עובד עם להקת "אנרגיה חולנית" שנים, פניתי לאריה פיין, המלחין והאורגניסט, ואמרתי לו שצריך לעשות סרט. אני והוא כמו שמשון ויובב אם נותנים דוגמה מהעולם האמיתי.
אריה פיין הוא בן אדם שאומר לכל רעיון "כן". ועושה אותו מיד. תוך חמישה ימים היה סינופסיס שהפכנו לתסריט ויצאנו לשטח. צילמנו סרט עלילתי של 40 דקות שכיכבה בו רננה רז. הסרטים האלו נישתיים מאוד אבל נותנים תיאבון. זה כמו קעקוע, ברגע שעשית אחד אתה רוצה עוד.

זה ז'אנר שלא עושים אותו בארץ. זה לא סרט דל תקציב אלא סרט נטול תקציב. התקציב הוא אפס עגול. אני לא נגד התמיכה של קרנות הקולנוע אבל אני לא נעזר בהן, כי הן לא משרתות את התפיסה האמנותית שלי של לעשות דברים מהרגע להרגע."

הפרוייקטים הבאים

"היה ברור לי שהם יקרו בחיפה. אין מה להאבק בגלים גדולים אלא צריך לגלוש עליהם.
הולכים להיות כמה דברים. אחד מהם קשור לאגף, פסאיבל ההיפיסטוק השנתי שבפעם הראשונה בתולדותיו יתקיים באגף. זה פסטיבל מאוד גדול של להקות שקשורות אחת לשנייה. יהיה קולנוע עם סרטים, אקשן והקרנות ובתוכו יופיעו גם להקות חיפאיות כמו קילר הלוהטת, וינד אנד דסטיני והשפן הנכון שבאים מקיבוץ איילת השחר (בצפון, נ.ס). ברוב הלהקות ישנם אמנים עם עבר חיפאי כזה או אחר. לילה, אוריונס ואנרגיה חולנית שיהיו שם.
הפרוייקט השני זה הסרט השלישי עם אנרגיה חולנית שנקרא "sisterhood". העלילה מאוד כואבת אבל לא אגלה אותה. הוא באורך קולנועי, מעל 70 דקות, על מנת שאפשר יהיה לשלבו בפסטיבלים שונים בחו"ל. הוא צולם בעיקר בחיפה וגם בערים תאומות כמו רמת גן, תל אביב וקיסריה. אנחנו מגייסים תמיכה כלכלי בהדסטארט."
(לפרטים ולתרומות כאן, נ.ס)

DSC_4957 (Large)

תחנות תרבות

MAD – אני לא בקטע של גיבורי על אלא בנונסנס. את האנגלית שלי למדתי ממגזין MAD. זה נשאר באותו לבל מטופש כבר שישים שנה, לא התפתח לשומקום. הומור אמריקאי ירוד, אבל גם ציני, שזה נדיר. בעיני זו יצירת מופת. אם אתה רוצה שיתעלמו ממך ברכבת או באוטובוס, תקרא MAD ויתעלמו ממך. זו הבטחה.

תקליטים משנות השבעים – אני אוהב בעיקר מוסיקה משנות השבעים שהיו הכי משובחות. אחרי שהבינו שלא יהיה לאב אנד פיס, התחילו להתפרע. הן יותר באות ממקום ציני ומפוכח – פיכחון ושברון. היו מלא מלחמות ומשברים. בעיקר משברי נפט. במשברים אני פורח כי אז אני מרגיש שווה בין שווים. עד היום אני שומע את המוסיקה זו. אני לא רואה בזה רטרו אלא סטגנציה. רטרו זה בשביל אנשים שהלכו וחזרו. אני פשוט נשארתי שם.

הרפתקאה בפוסידון – מצד אחד אני מאוד אוהב קולנוע אבל לא רואה הרבה אלא בעיקר סרטים ישנים. MGM זה ערוץ המופת בשבילי. טראש. אני מאוד אוהב סרטי אסונות. הסרט "הרפתקאה בפוסידון" זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים. מאתיים פעם. זה סרט מאוד נוצרי כי מי שניצל הולך אחרי האמונה האמיתית ולא אחרי נביאי שקר. יש סגירת מעגלים. הסרט מתרחש ב 31 לדצמבר.

Steal This Book – אני מאוד אוהב ספרים אבל מעדיף כעיקרון לקרוא את מה שמאחורה כי זה יותר קצר. אני בא מבית שקוראים בו הרבה ספרים. אני יכול לספר על ספרים שלמים רק מהאחורה. ספרים שאני מתחבר אליהם יותר הם נונסנס או מנואלס טכניים. אחד הספרים שאני אוהב זה steal this book של אייבי הופמן. ספר על השרדות אורבנית בשנות השבעים והוא כל כך נאיבי ורלוונטי עד היום. הוא מדבר על איך לשרוד בערים הגדולות. לנצל את השיטה מהבקיעים שלה או במילים אחרות, לזרום עם המערכת ולשבור את גלגלי השיניים מבפנים.

"בול" – עצוב לי שאין יותר עולם מגזינים בישראל. התקופה שהיו תכנים. מגזינים ישראליים בעיקר שהיו זולים ועממיים. שבועונים ישנים. אני עדיין מביא משוק הפשפשים עיתונים ישנים. עכשיו אני לומד על גוף האדם אז הבאתי גליונות של "בול" – שבועון סקס מהסוג הזול ביותר. זו עיתונות אמיצה, אמיתית. ברגע שהעיתונאי בורח מהאמת ועובר לפרוזה ולסיפור זו עיתונאות. הציבור נהנה וזה הדבר החשוב ביותר.

אלבניה – אני מאוד אוהב את אזור הבלקן והמדינה שממש הרגשתי בה בבית היתה אלבניה. גיליתי את המדינה המקסימה ביותר עם האנשים הנפלאים ביותר בעולם. עם עייף ומותש, ועם זאת אדיב, ישר כמו סרגל ומנומס להפליא. הרגשתי שם כמו בנהריה של שנות השבעים ולא פחות חשוב! גן עדן לציבור המעשנים. אני מאוד מעריך עמים, שיש להם היסטוריה של הגנה פרטיזנית על הארץ שלהם. גם הגרורות היוגוסלביות מורכבות מעמים כאלו, והן מסקרנות אותי לא פחות.

העיר השנייה/סיטי הול – באופן כללי כל מה ששלומי מנגר נגע בו. הסיטי הול, כמובן, פחות ריגש אותי כי הייתי בוגר יותר.

הסמטה – הסמטה היתה הבית שלי שמונה שנים. מקום שהקדים את זמנו. זה היה פאב גלריה בסגנון של האגף. הפאב היה מעץ שנבנה במו ידיו של יורם מדלסי, הבעלים של הסמטה. הוא היה אדם חם ולבבי, בישל שם תבשילים ושרץ בבר כל הזמן. לא היה טעם ללכת לשם אם הוא לא היה שם. אנשים היו באים לשם כדי לראות אותו. הוא ניסה להביא חיפאים אבל לא הצליח. הוא פיזר פליירים ועשה אירועים מיוחדים אבל זה לא עזר. היה לו קהל קבוע של כמה עשרות אנשים וזהו. אני התחלתי ללכת אחרי שיוסי מ"העולם הזה" (פאב בנורדאו, נ.ס) סגר. לא ידעתי לאן ללכת. אני צריך מקומות שאני מרגיש בהם בבית על ההתחלה.

קופסאות שימורים של חברות ישראליות – אני מאוד אוהב חברות ישראליות בקופסאות שימורים והן מאוד טובות. אבל לא הייתי רוצה לראות כיצד הן יוצרו. אולי חלק מזה נובע מרומנטיקה לדברים ישנים אבל לא הכל בישראל גרוע. אם מדברים על ישראל, יש אנשים סופר טובים במדינה והיא מאוד יפה, אבל יש בה סמטוכה ובכל אשמים הפוליטיקאים, העסקנים, הלוביסטים והמאכרים. אני לא רוצה להגיד שמות אבל יש 120 שמות כאלה. אין לי בעיה עם פושעים וגנבים אלא עם זה שהם נתפסים. זו עבודה שלכם, תעשו אותה כמו שצריך. כל אחד עושה מה שהוא יכול.

אנשים שהשפיעו עליי – אין בן אדם אחד שהשפיע עליי כמו שיש הרבה אנשים שהשפיעו עליי. גם האנשים החשובים ביותר הם בני אדם, עם צרכים ועם הטוב והרע. הרבה אנשים שונים בנקודות שונות שהיוו השפעה והם מתחלפים. אני תמיד שמח לחדשים.

יכין

פינת הבישול מאת יונתן גוטסמן

איך להכין ארוחת גורמה במחיר ממש אפסי?

מיועד לאנשים שרוצים להרשים.

שקית מרק תלמה עם התרנגול, הזולה ביותר. לערבב עם מים עד שמקבלים מרק. לקנות גזר ושמיר – לפזר בקערה של המרק. תמיד אומרים לי "וואו, זה אתה הכנת?". אני עונה ש"זה משהו שרץ במשפחה".
בצד השני של הגז לעשות אורז רגיל, לבשל בתוכו קבנוס או נקניקיות הכי זולות. זה נקרא אורז הפתעה.
להחביא את השימורים, לטשטש עקבות, זו החוכמה בכל דבר.

תחנות תרבות עם האמן שחר סיון לקראת תערוכתו החדשה

לכבוד תערוכתו החדשה, החלטתי לראיין את אחד האנשים שלדידי ולדידם של חיפאים רבים אחראי לפיתוח חיי התרבות, הלילה ואולי בקרוב גם האוכל – של העיר חיפה. האמן שחר סיון יפתח בשבת הקרובה (4.5.13) תערוכה חדשה באטלייה שמי בקיבוץ כברי, "טריאדה", יחד עם אמן נוסף (ינאי סגל).
את הראיון ערכנו בסטודיו של שחר שאותו מכירים רבים מערבי המודל שעורך שחר בימי שני ואירועים רבים נוספים, שונים ומעניינים אשר מהווים מקום מפלט מהבורגנות החד גונית שעוטפת לעיתים את חיפה. עד לפני ארבע-חמש שנים זה היה מקום המפלט היחידי בעיר לאנשים שרצו לצרוך תרבות אבל באופן עממי ורחוק מהזרם המרכזי המחניק לעיתים.

איזו עיר מצאת כשהתחלת לעבוד פה בסטודיו בעיר התחתית בחיפה?

"בפעם הראשונה חזרתי לחיפה אחרי שעזבתי את בצלאל בלי לסיים את לימודיי כמו כל שאר המסגרות הפורמליות שאי פעם הייתי בהן. הייתי באמצע משבר טוטאלי בחיים האישיים, המקצועיים והכלכליים. גרתי אצל הוריי במין תקופת מעבר שבה התלבטתי לאן ממשיכים מכאן. משם נסעתי ללונדון כדי לנסות לפגוש את לוסיאן פרויד כי רציתי איזשהי הכוונה מצייר טוב וחי שמעניין אותי לשוחח איתו. כנגד כל הסיכויים הצלחתי לפגוש אותו ולאחר מכן חזרתי לישראל לתל אביב.
בפעם השנייה חזרתי לחיפה בשביל השקט. רציתי להתרחק מסצינת האמנות התל אביבית שלא הרגשתי מחובר אליה והיא הפריעה לי לחשוב וליצור.
כמות השממה האמנותית שנתקלתי בה כאן היתה נצחית. אין עם מי ליצור, לדבר, להתייעץ. יום אחד עליתי עם הכלב שלי לפירמידה (גלריית אמנות שקמה בהדר בחיפה, נ"ס) וראיתי כתמי דם על המדרגות. ככל שעליתי כך הם גדלו וראיתי מישהו שוכב, דקור. האיזור שבו היתה הפירמידה היה הרוס. בכלל, לכל מקום שאני מגיע, תמיד הכל הרוס. זו התחושה שיש לי."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בסטודיו של שחר

מבדידות לקולקטיב

במשך הזמן הכיר שחר את הצלמת ליבי קסל שלמדה במכללת ויצו וגרה באותו בניין שגר בו (הנמל 51, נ"ס) ואת צבי פטרקובסקי, שחקן וזמר. נוצרה חברות מטורפת ודי מהר הצטרפו חברים נוספים: עידו מרקוס עבר מהרצליה לחיפה והיום הוא נשוי לליבי, איריס סינטרה ובועז נוי, שני ציירים שעברו מירושלים, טליה סיון ודיאנה פיאטוב שעלתה מבוסטון. הם החליטו להקים גלריה וליצור קבוצה של אמנים שיוצרים ביחד ולחוד. הגלריה החלה לפעול לפני כשלוש וחצי שנים והיא משתפת את הציבור החיפאי בתערוכות, אירועים ובר שמופעל בכל יום שלישי בערב. במשך הזמן נוצרה קהילה סביב הגלריה והיא השפיעה רבות על חיי התרבות בעיר ונתנה דלק ליוזמות אמנותיות וחברתיות רבות בעיר התחתית ובהדר.

איך אתה מגדיר את מה שיצרתם פה באגף?

"זה נס שזה עומד ומתקיים, ביחס לסביבה ולנו אישית. כל פעם שיש תערוכה, זה לא ייאמן שהיא מתקיימת. שום דבר לא ברור, לא קבוע. הרבה פעמים אין מי שיפעיל את הבר עד הרגע האחרון. אני מאמין בדבר שנקרא צייטגייסט (רוח הזמן) – האנשים הנכונים במקום הנכון בזמן הנכון. אם אנחנו לא היינו, היה שינוי בכל זאת. אנחנו פשוט חלקיקים קצת יותר גדולים בנהר הזה."

התערוכה

ב"טריאדה" מציגים ינאי סגל ושחר סיוון עבודות חדשות שנעשו במיוחד לתערוכה, לצד עבודות קודמות שלהם ושל יחיאל שמי. בתערוכה נוצר חיבור על-זמני; הזדמנות לראות איך האמן יחיאל שמי, אשר חי ויצר במחצית השנייה של המאה העשרים, משתקף בשנת 2013 בעיניהם של אמנים צעירים.

IMG_6474

IMG_6476

IMG_6489

תהליך העבודה על התערוכה באטלייה שמי

מה מייחד את התערוכה הקרובה שלך ומאיפה הגיעה ההשראה לה?

"זו התערוכה האחרונה שלי לתקופה הקרובה. אני מתכנן לפתוח ביסטרו אז זו איזשהי הפסקה מעולם האמנות. נורא שמחתי שהציעו לי. זה פיניש ליין.
קיבוץ כברי יש לו חשיבות גדולה מאוד בעולם האמנות, בלי פרופורציה לגודל, המיקום והאופי של המקום. כרגע יש שם את סדנת ההדפס הכי חשובה בארץ. האטלייה של שמי היה סגור עד לפני 10 שנים (שמי נפטר ב 2003, נ"ס). רק לפני 3 שנים הוא הפך לגלריה.
מבחינתי ההזמנה לתערוכה עוברת בצומת בין אורי רייזמן (שגם יצר בכברי, נ"ס) ליחיאל שמי. אני חבר אישי של רייזמן (כמובן שמעולם לא פגשתי אותו אבל אני מאוד אוהב את הציורים שלו. אך הזמינו אותי לשמי). זו סגירת מעגל עבורי. יחד עם ינאי מגלריית ברבור שעבדתי איתו בעבר, זו גם סגירת מעגל. סגירת מעגל נוספת היא ששמעון מגלריית רוארט (הגלריה ששחר עובד איתה, נ"ס) עבד תקופה מסויימת עם שמי והדביק בשבילו ציורים.
מאז התערוכה האחרונה לא יכולתי לפסל בסטודיו מסיבות לוגיסטיות שקשורות לרצון להגדלת הפורמט מבחינתי – פסלים יותר גדולים והפרעה לשכנים ולעסקים ליד הסטודיו. פתאום נהייתה לי אופציה לפסל שם. זו תערוכה ראשונה שאני מפסל במקום. פיסלתי שישה פסלים שהגבוה ביניהם מגיע לגובה של כמעט 5 מטר. הם מחוברים ביניהם – 18 מטר של עץ.
העבודה הייתה מאוד קשה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. ביום של פתיחת התערוכה יאן ראוכברגר חוגג 70 ופותחים לו תערוכה ממש ליד. הרגשתי בתוך מערבולת. המון אנשים שאני מעריך מגיעים מתל אביב. הרגשתי שאסור לי לוותר על כלום, לעגל פינות. אף פעם לא עבדתי ככה, אנרגטית, כלכלית. עבדתי כשבוע, סיימתי פסל ביום, כ 15-16 שעות ביום. עבדתי עד לשלב של ההתמוטטות הוודאית ועצרתי.
בגדול לא הייתי עסוק במה אלא בלמה כי אחרי הרבה זמן היו לי מספיק סיבות טובות לפסל – כי היה לי את רייזמן, מקום ומנוף. ואיך – איך לעשות שהם יעמדו. פעם ראשונה שעבדתי עם אסיסטנט, צלם שמתעד את התהליך.
אני הרמתי את הפסלים שלי כשהם בעצם מתחת למים. הם חלקים מהנוף של הסיוטים שלי שהרבה מהם מתרחש מתחת למים. יער של אצות, או מעין אלמוגי ענק. מקום שבו המפלצות הגדולות והדינוזאורים הגדולים חיים. הבנתי את זה בדיעבד אתמול ואז הכל התחבר לי סוף סוף. קראתי לעבודה "נאוטילוס-שייטנים"."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

שחר בסטודיו שלו

תחנות תרבות

אינציקלופדיית "חדוות הדעת" – "מגיל צעיר יש לי את "עולם הטבע א'", "עולם הטבע ב'" ואת "היקום". חלום חיי היה ועדיין באיזשהו מקום – להיות אסטרופיזיקאי. אני מאוהב בדברים שבטבע, הרבה יותר מאשר בתרבות האנושית. זוחלים, חרקים, נמלים, עקרבים – כל מה שמתחת לאבנים. הם פשוט חשובים לי. ובהכרח המון מהבסיס של הראייה האסתטית שלי נמצא בהבנה של הדברים האלה. שתי רגליים, ארבע רגליים, שש רגליים, שמונה רגליים, מרבה רגליים. כל הדרך שבה הגוף פועל."

דודי מלכה – "המורה שלי ליוגה בשנתיים האחרונות. אני לא חושב שהייתי מסוגל לעשות את הפרוייקט הזה (התערוכה) בלי יוגה ואני לא חושב שהייתי יכול לעשות יוגה בלי דודי מלכה."

סיני – "סיני זה הבית האמיתי. גם בחלומות וגם במציאות. אנוכי בדאון טאון חיפה וליבי בצפון סיני. החוויה של סיני היא מגיל מאוד מאוד צעיר. נסעתי עם הוריי, והיינו עוצרים באתר הבנייה של סונסטה טאבה לגנוב עצים וממשיכים לנאבק ולשארם. בשנים האחרונות אני מקפיד לנסוע 3-4 פעמים בשנה. אחרת אני מתפרק. אני לא מפחד שם. אין התגברות על הפחד כי הוא פשוט לא קיים. שם אני צד קלאמרי, שם אני קורא ספר וחצי ביום, שם אני עושה יוגה. שם אני בריא באמת."

מרטין בובר – "גרתי בירושלים והיה לילה גשום שבו התחלתי לקרוא את הספר שלו, "אני ואתה" והוכיתי ברק מאיך שהוא דבר על היחס בין אני והדברים, "אני – לז". הבדידות של האדם בלהיות עצם יחיד מול זה שהוא מתקשר מול כל דבר: עץ, בלטה. כשסיימתי לקרוא יצאתי מהבית והלכתי בגשם עשר דקות. נשבע לך שטיפה אחת לא נגעה בי. חזרתי יבש כאילו הלכתי בעולם בין הטיפות."

סול ויליאמס – "הלכתי להופעה שלו בתל אביב. ההופעה היתה אמורה להתחיל ב 22.00. כמו חיפאי אמיתי באתי ברבע לתשע. לא היתה נפש חיה. המקום היה ריק, סגור. למזלי היה עוד חיפאי שהגיע. ישבנו ושתינו. ב 22.40 הגיע מישהו על אופניים לפתוח את המקום. רק בחצות התחילה ההופעה. הוא עמד ועשה "ספוקן וורד". הוא אמר לקהל: Soon we'll bring up the music – don't worry היו שם 800 אנשים והוא דיבר וכולם שתקו. באיזשהו שלב הוא בעט במיקרופון והמשיך לדבר עוד שעה וחצי. והייתה דממה מוחלטת. אנשים היו מחושמלים. יצאתי ובכיתי שעתיים. אחת הבעיות שלי לעשות ערבי שירה בסטודיו היא שערבי שירה הם כמעט תמיד גרועים לדעתי. אני ראיתי את הערב שירה המושלם."

גבי'ס – "פאב באילת שאני קליינט קבוע שלו בערך 20 שנה. כל פעם שאני חוזר מסיני אני עוצר אצלו, שותה ועולה על אוטובוס הביתה. הוא נמצא במרכז המסחרי הישן. גבי (הבעלים) מגיש פופקורן וגזר. הוא צרפוקאי עם קוקו משוח לאחור עם ג'ל. אצלו שמעתי פעם ראשונה את "ליי ליידי ליי" של בוב דילן ומצד שני את מרלין מנסון וגם את ג'וני קאש. תמיד מדברים אצלו על פוליטיקה והחיים. הוא עוקב אחרי ההתפתחות שלי כבר יותר מ 20 שנה – עוד לפני בצלאל. לפעמים אני מביא לו ציור."

מול ים – "זאת בעיה. אני אוהב אוכל והייתי רוצה לדבר על חיים פירו, אבל הוא כבר לא עושה בשר – הזדקן. הוא המציא את המעורב הירושלמי – איש גדול. הלכתי למול ים בפעם הראשונה לפני חצי שנה, אחרי שקצת איבדתי את האמונה שלי בעולם האמנות. אני לא רוצה לייצר מוצרי אמנות. הפרודקט, הפיניש ליין – נוראי בעיניי. הלכנו למול ים, אני, טליה ודניאל. חסכנו בשביל זה והוצאנו 3000 ש"ח לשלושה אנשים. לא שתינו הרבה. אכלנו כ 4-5 שעות. היה מושלם. בעיניי המסעדה הזו היא כמו מפעל קטן שמייצר משהו במיוחד בשביל בן אדם אחד. הזמנתי לובסטר בגריל וכמעט לא דיברתי שלוש-רבעי שעה. הייתי במלחמה אמיתית עם הלובסטר. הוא חיה תוקפנית ולמרות שהוא היה הוגש לי מת, זו היתה מלחמה ונלחמתי עד הסוף. כשיצאתי לעשן הייתי מאוד מרוגש והסתכלתי על אנשים ורציתי להגיד להם "אתם לא מבינים מה אתם עושים. אל תאכלו המבורגר ופיצה – זה רעל. תחסכו ותבואו לאכול כאן כי למישהו פה איכפת מכל קישוא ומכל הצלפים והמולים שהוא אסף בכל העולם והוא נותן לכם את האפשרות לבחור". אני מאוד מעריך את מה שהם עושים. אני חושב שאני לא יכול לבשל ככה – להעניק לכל מוצר גלם טיפול מדוייק,נפרד, שונה."

פאלפ-פיקשן (ספרות זולה) של טרנטינו – "לא כי זה הסרט הכי טוב או הכי כייפי או הכי קאלט – כי הוא לא. אבל אני זוכר שראיתי אותו בקולנוע מסחרי ונפתח לי העולם וראיתי את הטירוף והמגניבות והפטישים שלו (fetish) יוצאים ואמרתי ככה צריך לעשות סרטים ולחיות את החיים. ואנשים נהנים ולא מבינים שהם משתנים. בעולם הקולנוע המסחרי לדעתי אפשר למתוח קו של לפני ואחרי הסרט הזה."

כוס של פיינט – "זה בהחלט גילוי עמוק בחיי. בגיל חמש נסענו פעם ראשונה לאנגליה עם המשפחה לבקר את דודה שלי. אני מאוד אוהב מים. ממש מכור להם. זה מרגיע אותי. אני שותה 7 ליטר מים ביום. זה לא כולל עוד 3-4 ליטר בירה. אצל דודה שלי היו כוסות גדולות, פיינט, של מים ואז רציתי להיות אלוף בשתיית מים והקשר של זה לבירה ברור. הזכייה שלי בתחרויות שתייה מידי פעם מובנת מאליה. עובדה שלא כולם יודעים: רוב כוסות הפיינט עשויות מזכוכית שמתרסקת לרסיסים ולא לשברים כדי שאם שוברים על מישהו כוס בפאב הוא לא ייחתך. אני חושב שלא הייתי שותה בירה אם לא היו כוסות בגודל כזה – כוסות פיינט."

האופיצי בפירנצה – "אני לא אהבתי, לא הבנתי ולא עניין אותי כל הרנסנס הזה. זה לא נגע בי. כשבאתי לשם קרה לי איזה שינוי ברגע. הגעתי לשם כי רציתי מאוד לראות את החדר של ולסקז אבל הוא היה סגור. עשיתי סיבוב ופתאום הבנתי את הרנסנס כולו – ברגע. בכיתי משהו כמו 3-4 שעות. אני מסתכל על העיניים של רפאל והוא צעיר ממני ב 7-8 שנים והשנה היא 1504 (נדמה לי). הסתכלתי על ההורדה מהצלב של קאראווג'יו והבנתי שהוא לא צייר את ישו אלא את המדונה. לא המדונה האם. אלא ישו הוא המדונה – החושניות, התשוקה, ההנאה המינית. ראיתי את השרשרת – איך החוליות האלו נמתחות לאורך השנים."

ואם חשבתם שהפעם לא יהיו מתכונים – טעיתם! הפעם תוכלו להתנסות בסגנון הבישול של שחר שתרם לנו בנדיבותו כמה ממתכוניו. תמונות יעלו בהמשך, ברגע שהבלוג יפסיק לפזז מאירוע לאירוע ויתחיל לבשל קצת בבית 😉

רוסטביף עם אגסים ועצמות מח

חומרים:
קילו וחצי שייטל או סינטה מיושן, מנוקה משומן וגידים וקשור בחוט שימשון לגליל (בקשו מהאיטליז)
חתיכה נאה של שומן בקר (המכסה של הסינטה או השומן של השייטל)
עצמות מח כמספר הסועדים, מנוקות מהשומן ומושרות ללילה במקרר במים
5 שיני שום
שני בצלים חתוכים לחצי ופרוסים לפרוסות
4 אגסים חתוכים לרבעים ומנוקים מגרעינים
חרדל צרפתי חלק
שמן זית
הרבה פלפל שחור גרוס

הכנה:
דואגים שהבשר יהיה בטמפ' החדר (גם כמה שעות בחוץ זה טוב)
חותכים לחצי את שיני השום ודוחפים לתוך רוסטביף במקומות שונים.
מפזרים כמות גדולה של פלפל שחור על משטח עבודה, מעסים את הרוסטביף ביד בכמה כפות חרדל. בידיים נקיות ויבשות מעבירים את הרוסטביף למשטח המפולפל ומגלגלים עד שלא נדבק יותר פלפל. מניחים את הרוסטביף בתבנית גדולה כשהבצל מפוזר בקרקעית. מסדרים סביב את האגסים והעצמות. שופכים מעל הכל כרבע כוס שמן זית ומניחים את השומן מעל הרוסטביף.
מכניסים את הרוסטביף לתנור מחומם מראש ל-250 מעלות ומתחילים להיות קשובים אל הבשר. לאחר 10 דקות הופכים את הבשר, ומחזירים את השומן לחלק העליון של הנתח. מורידים את הטמפ' ל-220 מעלות. כעבור 10 דקות נוספות מוציאים את הבשר, ניתן לעשות חריץ קטן עם סכין לבדוק את מידת העשייה (הכל תלוי בגודל הבשר ובעוצמת התנור שלכם). אם רוצים להמשיך הופכים את השומן שוב ומחזירים לתנור. כשהבשר נראה מוכן לטעמכם מוציאים אותו, עוטפים בנייר כסף ומחכים לפחות רבע שעה לפני ההגשה.

ולצמחונים שבינינו:

משוואשה פול ירוק

חומרים:
1/2 קילו גרגירי חומוס גדולים – מושרים ללילה ומבושלים עם מרווה פלפל חריף ופלפל שחור, עד שהם רכים (שומרים חם עד להגשה).
כ-300 גרם פולי פול טריים, מנוקים מהתרמיל
טחינה גולמית איכותית (אל ארז מנצרת)
6 עגבניות קלופות וחתוכות לקוביות קטנות
כמה שיני שום קצוצות בסכין
חופן עלי כוסברה מופרדים מהגבעולים
שמן זית, מלח גס, פלפל שחור גרוס

הכנה:
בצלחת הגשה (רצוי אישית) שופכים מעט מהטחינה, עליה מניחים כף עגבניות, מעט שום, שמן זית ומלח. בכף מחוררת מעבירים חופן נאה של גרגירי חומוס בלי המים.
במחבת מחוממת מראש על אש גבוהה (רצוי אפילו לפצל לשתי מחבתות) מקפיצים את הפול בהרבה שמן זית. לאחר חצי דקה מוסיפים את שארית השום והעגבניות, ומערבבים שוב. מוסיפים מעט ממי הבישול של החומוס ומחכים חצי קדה – דקה עד שהפול בצבע ירוק מהמם.
ממליחים ושופכים מעל החומוסים. זורים פלפל שחור ואת עלי הכוסברה, ומגישים עם פלח לימון.

ומנגבים בפוקצ'ת זעתר:

פוקצה זעתר

חומרים ל- 6 פוקצות
150 גרם קמח לבן
150 גרם קמח קשה ( קמח דורום, כמו לפסטה)
300 מ"ל מים פושרים
15 גרם שמרים טריים
כף סוכר
כפית מלח
¼ כוס עלי זעתר טרי
מעט שמן זית, מלח גס ועוד כמה עלי זעתר לקישוט הפוקצה

הכנה:
ממיסים את השמרים בשליש מהמים יחד עם הסוכר
מערבבים את שאר החומרים במיקסר עם וו לישה כדקה
יוצרים גומה במרכז הקערה, אליה שופכים את השמרים המומסים ומפעילים את המיקסר על מהירות נמוכה.
לאט לאט מוסיפים את שאר המים הפושרים עד שהם נבלעים בבצק ומגבירים את מהירות הלישה. ממשיכים ללוש עוד כעשר דקות כדי לפתוח את הגלוטן שבקמחים עד שהבצק חלק ונפרד מהדפנות בקלות
מכסים במגבת לחה ומתפיחים כשעה במקום חמים.
כשהבצק תפוח נותנים לבצק אגרוף במרכז מקפלים ומכים בו שוב כמה פעמים, יוצרים כדור מהבצק ומתפיחים מכוסה במגבת עוד שעה. מכים בן שוב לאחר שעה לשים מעט יוצרים מחדש כדור בצק ועוטפים אותו בניילון נצמד ומניחים במקרר לשעתיים לפחות.
לפני ההגשה מחממים תנור ל 250 מעלות (אפשר יותר למי שיש ) . מוצאים את הבצק מהמקרר ולשים על משטח מקומח. יוצרים גלילים באורך 30 ס"מ ובקוטר 4 ס"מ ומרדדים אותם לעובי ס"מ וחצי. מקמחים תבנית במעט קמח דורום ומניחים את הפוקצות, חורצים קלות בסכין מפזרים מעל מלח גס, עלי זעתר ובוזקים קצת שמן זית
מניחים במקום חמים לחצי שעה לתפיחה נוספת ואז לתנור. זמן האפיה נע בין חמש לעשר דקות תלוי בעוצמת התנור, כשהפוקצות משחימות ונפרדות בקלות מהתבנית מוציאים אותן ומניחים על רשת לקירור.

שחר סיון (יחד עם ינאי סגל) – "טריאדה" באטלייה של שמי, קיבוץ כברי. פתיחה ביום שבת ה 4.5.13 בשעה 12.30. מומלץ מאוד להגיע! יהיה יין מתוצרת ביתית, אוכל טוב, חברה נהדרת ותערוכה עם סיפור (לפחות) גדול מהחיים.