בית רבנדרה אבלה – פוסט אורח מאת דני קליך

והפעם – פוסט אורח של דני קליך על הצגה מאוד מיוחדת שיצא לה לראות.
והבמה כולה שלה:

לפני כשבועיים נזדמנה לי חוויה מיוחדת במינה – ההצגה "בית רבנדרה אבלה".

ההצגה הינה עיבוד מודרני למחזהו של פדריקו גרסיה לורקה "בית ברנרדה אלבה". המחזה מגולל את סיפורן של ברנרדה אלבה – אישה קתולית אדוקה ואם תקיפה וסמכותית ששלטה במשפחתה ביד רמה, רדתה בבנותיה וכלאה אותן בביתה, ושל בנותיה האומללות.

חברי להקת אנסמבל 209 – הלהקה מעלת ההצגה – אינם רק שחקנים, אלא גם רקדנים ואומני מיצג.

הם הפכו את ההצגה למיצג אומנותי והזמינו את הקהל לחוות את העלילה מקרוב וליטול בה חלק. ההתרחשות ממוקמת בדירה בבית ישן בהדר המרוהטת ומעוצבת בסגנון שנות ה-20 של המאה הקודמת. באותה רוח, גם ההצגה תורגמה לעברית של אותה תקופה.

DSCI2879

בתחילת הערב מקבל כל חבר בקהל חוברת קטלוג של כלל מופעי הלהקה ותוכנייה המציגה את המופע החדש. אזיי אנחנו מובלים בטור ע"י אחת המשתתפות אל הדירה בה מתרחשת ההצגה.
בכניסה מוסברים כללי התנהגות: כיוון שמדובר בדירה פרטית של ממש בתוך בנין רגיל, אנחנו מתבקשים לשמור על שקט, לא להביא אוכל פנימה ולא ללכלך. הקהל מובל לסיור בחדרי הבית , ובסוף הסיור מקבל כל אחד מאיתנו כיסא קטן המתקפל למעין מקל הליכה. את הכיסא יש לשאת איתך לכל מקום, ורק עליו מותר לשבת אם רוצים כדי לצפות בסצנות ההצגה.
אנחנו הולכים בעקבות התרחשויות ההצגה מחדר לחדר, ולמעשה מבלים יום שלם בחברת דיירי הבית, שבמהלכו מתרחשת ההצגה. משך ההצגה כשעתיים ומשהו.
בסוף מוזמן הקהל לקחת חלק בסצנת הסיום – סעודת אבלות לכבוד אחת הבנות: אנחנו מקבלים שתייה חמה ומים ואפילו שטרודל טעים והופכים לרגע לאורחי האם האבלה ומקשיבים לה בעודה מדברת על בתה ש"מתה בבתוליה".

DSCI2880

שחקניות הלהקה מנוסות ומשחקות נפלא. תזזיתיות ההצגה בשל תנועת ההתרחשות מחדר לחדר והזדמנות ליטול חלק בסוף – תורמים אף הם לחוויה ייחודית שאין כמוה.
וכל החוויה המיוחדת הזו (כן, כולל הכיבוד בסוף והתוכנייה) עולה 40 ₪ בסה"כ!

תוך כדי הסיום, גולשת השיחה אל חיי היום יום של הלהקה ומספרים לנו על תוכנית לפעילות קבועה בחיפה, כולל בי"ס לאומנות המיצג. הלהקה נמצאת בקשר עם אנשים ממוזיאון חיפה ומהעירייה להשגת תקציב תמיכה. זוהי מטרה נהדרת, והייתי רוצה לבקש מהעירייה שיקחו ברצינות את הפניות ויתגייסו לטובת הרעיון שיכול להביא לערוץ תרבות מעניין ומעשיר בעירנו.

אז שימו לב לפוסטרים המודיעים על מופע של אנסמבל 209 או, בקרו באתר והגיעו להצגות הבאות.
מובטחת לכם חוויה שאין כמוה.

קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים – חלק ב'

התאוששתם קצת מהפעם האחרונה? כי עכשיו באה הפצצה הרצינית…

ביום שבת יצאנו לנו ארבעתנו (אני, אלכס, אחי ונגה) לביקור במזרח ירושלים.
אני לא אכחיש שדי פחדתי וחששתי כמו פולניה טובה מאחר ומעולם לא ביקרתי ברובע המוסלמי – היעד שלנו הפעם. הלכנו ברגל כארבעים וחמש דקות, תוך שאנחנו עוברים בשייח ג'ארח, המפורסמת בעיקר מהחדשות. בדרך אחי ונגה סיפרו לנו על משפחה ערבית המתגוררת בצריף שבנו מסביבה את מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. תהיתי למה הם לא עושים איזה עסק של אוכל ביתי ככה להרוויח ולהאכיל את הסטודנטים הירושלמים מזי הרעב, אבל המשפחה החליטה לפתוח רק משתלה קטנה שלא נראית משהו. ניחא…

בדרך עברנו על פני מלון אמריקן קולוני היפהפה שעוד נחזור אליו בהמשך וככל שהתקרבנו ככה הלכה והציפה אותי הדאגנות. אחי אמר שאין לנו מה לפחד אם מישהו יתנפל עלינו נגה תרביץ לו. האמנתי לו ונרגעתי נכנסנו אל הרחוב הראשי של הרובע המוסלמי – צלאח א דין – שלאט לאט ובהדרגה הפך יותר ויותר לשטח חו"לי. האוירה והמראות היו דומים קצת לנצרת מצד אחד ומצד שני, אולי גם למקומות עם רוב ערבי גדול באירופה. חלפנו על פני פארמים, חנויות בגדים מהודרות למדי, חנויות תבלינים וחנויות של ירקות. על הרצפה ישבו נשים ערביות עם הסחורה שלהם מהכפרים שכללה עלים ירוקים, דובדבנים, שקדים וחומוס ירוקים. הכל נראה רענן והייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לקנות. לא קניתי כי המחירים היו גבוהים יותר מאשר בשוק. מסתבר שהרחוב מוכוון בעיקר לתיירים.

אחרי שהקפנו את הרחוב בחצי עיגול, הגענו לדוכן התמרהינדי הטוב ביקום. כוס תמרהינדי די גדולה עולה שישה שקלים טבין ותקילין. שווה כל אגורה. שכחו מחיקוי התמרהינדי העצוב שהכרתם – זה הדבר האמיתי. המשכנו לחומוס עכרמאווי, האהוב על שף חיים כהן, ובצדק! המרקם העשיר, הארומטי ועם זאת הרענן, האוורירי והטרי של החומוס גרגירים שהזמנתי יחד עם שמן הזית המשובח ישוו רק לחומוס שמוכרים בכפרים של הגליל המערבי ולא בכולם. הגישו לנו גם פלאפלים לשולחן, גדולים וירוקים והטעם – מלמיליאן!

10257088_10152275992469765_2544413330084785617_n

בתמונה: פלאפל ממולא בבצל, לא בעכרמאווי, אבל בסביבה המיידית. ויש גם עם גבינה!!

כדי להוריד את החומוס פנינו אל השוק. הכניסה אליו היא מאמפיתיאטרון רחב ידיים שעל כל מדרגה יושבים רוכלים עם סחורות מכל הסוגים והמראה הזה, של האמפי גדוש ברוכלים ובקונים קצת הזכיר לי את ימי הביניים ואולי ככה זה היה גם אז. יש משהו מאוד היסטורי במראה הזה שנוגע בי.
נכנסנו אל השוק המקורה והמראות, הצלילים, הטעמים והריחות היכו בנו. לפרקים היה נדמה לי שאני צועדת בשוק של עכו, ולפרקים זה היה שוק מחנה יהודה. העושר והמגוון של המוצרים פשוט הימם אותי.
שוקולד קדבורי קרץ לי מכל פינה וקניתי את חטיפי קדבורי של fruits and nuts שכל כך התגעגעתי אליהם מאז שעלית דחקה את קדבורי מהשוק בישראל. קנינו גם חלווה דלעת טעימה להפליא שאפילו אני, שונאת הדלעות נהנית ממנה – בכמויות קטנות…

אחי הוביל אותנו אל מפעל הטחינה המשפחתי שמסתתר לו באחת מסמטאות השוק השקטות ושם ראיתי אבן ריחיים בת יותר מאלף שנה. הדברים שהיא בטח ראתה… איש לא יידע. במפעל מוכרים טחינה מכל הסוגים – לבנה, מלאה, שחורה מקצח (מאוד מרירה, מערבבים אותה עם דיבס או טחינות אחרות), אדומה משומשום קלוי (שקנינו ואנחנו נהנים ממנה) ודיבס – דבש ענבים, טעים! היה יום חם אבל בבית האבן של המפעל היה קריר ונעים.

המשכנו אל ההוספיס האוסטרי. מי שמכיר אותי טוב יודע שאחד מהחלומות שלי תמיד היה להגיע לשם ולשתות קפה עם שטרודל או זאכר טורט. אז הגעתי להוספיס האוסטרי אבל קפה עם עוגה לא שתיתי שם עקב אזהרות על מחירים בשמיים ללא הצדקה, יחס מזלזל ובאופן כללי מלכודת תיירים. אבל ההוספיס עצמו – איזה הוספיס! איזה יופי והדר ופאר. כל קומה מעוצבת באופן שונה ונראית כארמון (שנברון יהיה השוואה מתאימה לדעתי). יפה מאוד מצד ההוספיס שהם נותנים לתיירים לעלות עד לגג כי חברים, התצפית שם היא אחד הדברים שהייתם רוצים לראות לפני שתמותו. פשוט תצפית על כל העיר העתיקה מזוית כל כך לא שגרתית וקסומה. לשבת שם עם אנשים אהובים כשהרוח מבדרת את שערי פשוט היה בשבילי להגיע לפסגת העולם – לא פחות ולא יותר.

עזבנו את ההוספיס והלכנו לאבו חסן שיש לו חומוס אך גם קבבים מעולים ומתובלים שכמותם לא טעמתי בשום מקום וסלט ירקות חריף עם טחינה שהיה מצוין. אבו חסן לא הבין למה אני לא משתמשת בפיתה ואפילו הביא לי פיתות טריות יותר אבל לא יכולנו להסביר לו שזה בגלל הגלוטן כי הוא לא דובר עברית או אנגלית. אחחחח, מתי אני מתחילה ללמוד ערבית והאם אתם יודעים משהו על קורס כזה בחיפה? אפילו קיבלנו הנחה של חמישה שקלים מהסכום הזעום ששילמנו גם ככה (40 שקלים לקבב, סלט, חומוס ושתיה). קינחנו בכנאפה של ג'אפר עם תה מתוק. היה בהחלט במקום

ביציאה מרחוב צלאח א דין נכנסנו לחנות שנראתה קצת כמו החנויות האלו של הסינים בצ'יינה טאון עם כל השיקויים והתרופות הטבעיות. ובכן, מסתבר שלא טעיתי בהרבה. החנות היתה חנות של המכללה ללימודי נטורופתיה ורפואה סינית. השיקויים אכן היו שיקויים. כן, גם במזרח ירושלים הערבית לומדים נטורופתיה והגישה הטבעית מגיעה (או חוזרת – תלוי איך מסתכלים על זה) לכל מקום בעולם.
גם קיבלנו הסברים מירקן נחמד על אלה ארץ ישראלית (שאכלתי שבוע לפני כן בסלט בשראביכ) ועל לבן מיובש שמפוררים ומבשלים איתו, למשל שישברק.

10150757_10152302059274765_5525693510578547805_n

בתמונה: פריקה – חיטה ירוקה. אפשר להשיג בשוק וברחוב צלאח-א-דין בעונה.

בדרך חזרה הביתה עצרנו במלון אמריקן קולוני וטיילנו בגן התבלינים הענק והאגדי שלהם. המבנה עצמו זהר באור יקרות וטוב שהגענו לשם אחרי רדת החמה כיוון שזהו מקום מאוד רומנטי ומתאים ללילה.

זה היה סיבוב נפלא אך לשמחתי לא ממצה, כי עוד אחזור לשם כמובן.
מילה על החששות והפחדים שלי – אין להם בסיס. כל האנשים שפגשנו היו נחמדים ומסבירי פנים ואם לא זה, לפחות נייטרלים. לא נתקלנו בשום עוינות שהיא.

היה סופשבוע מגוון ומלמד מבחינה קולינרית ותרבותית. וזה בלי להזכיר את הסקונס הנפלאים עם חמוציות ורוזמרין בליווי שמנת טבעונית וריבת תות חלומית שנגה הכינה לנו, פיצה טבעונית נפלאה יחד עם סלט קצוץ של מיטב הירקות ותבשיל תירס טרי וריג'לה.

נ.ב – התמונות בפוסט הן באדיבות אחי לוינשטיין

ומה יישאר לכם לשבת?

תבשיל תירס טרי וריג'לה

הצלחנו להשיג מנגה את המתכון הגאוני לתבשיל התירס והריג'לה! מבוסס על שילוב של שני מתכונים מאת אורי מאיר-צ'יזיק. תמונה אולי תעלה בהמשך 🙂

מרכיבים

צרור ריג'לה כולל הגבעולים (ריג'לת הגינה) קצוץ. את הענפים קוצצים לחתיכות בגודל של 2 ס"מ
בצל ירוק קצוץ
מלפפון ירוק קצוץ
חצי כוס גרגירי תירס מתירס טרי (בעונה)
חצי לימון סחוט
מלח ולימון לפי הטעם
שמן זית לפי הטעם
שתי כפות שמן זית לטיגון
אופציה: גזר מגורר

הכנה

1. מחממים את השמן בווק
2. מוסיפים את ענפי הריג'לה לשמן החם ומקפיצים מספר דקות (לא יותר מידי כדי שלא יהפוך לעיסה)
3. אם רוצים, ניתן להקפיץ גם את התירס, אבל לא חייבים
4. מערבבים את כל שאר מרכיבי הסלט יחד עם שאר הריג'לה בקערה
5. מתבלים, מערבבים שוב ומגישים חם

בתיאבון!

קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים

טוב, אז הבטחתי לכם פוסט מורחב על ירושלים ואני מרגישה צורך מוזר לקיים 🙂

ירושלים – כל כך הרבה דברים נכתבו עליה, כל כך הרבה שירים וסיפורים, ועדיין – לא הכל נכתב.
למכורת ירושלים שכמותי, לא להיות בה כמעט שנתיים, היה סבל לא קטן. תארו לעצמכם את השמחה שאחזה בי כשהבנתי שאני נוסעת לירושלים יחד עם אהובי ואפילו יש לנו מקום להתארח בו ומארחים מופלאים כמו אחי ונגה.

ואם לא די בכך, את מי אני פוגשת באוטובוס בדרכנו לתחנה המרכזית? את טליה ביקסון הירושלמית לשעבר שגרה עכשיו בחיפה. אני וטליה מנהלות יחד את דף הפייסבוק אירועי השבוע האמיתיים בחיפה ויצא לי לעזור לה בדבר או שניים לגבי חיפה. עכשיו היא החליטה להחזיר לי בריבית דה ריבית וכתבה לי רשימה מהממת של מקומות לבקר בהם שתספיק לי לפחות עד סוף העשור…

הנסיעה עברה לי מהר, הרבה בזכות השיחה הקולחת עם טליה ולפני שהספקתי להגיד רובינזון קרוזו היינו בירושלים. פסחנו על פני התחנה המרכזית ושמנו פעמינו לכיוון שוק מחנה יהודה. זה היה יום שישי והשעה היתה 10.30 בבוקר. הרגשתי מחויבות עמוקה לנצל את השוק עד תום לפני הסגירה (שבת המלכה). הלכנו בשוק, קצת תועים ותוהים, ובחור נחמד שפגשנו ליד מסעדת עזורה הבהיר לנו בלשון מאוד ברורה שלשוק יש בעצם ארבעה "מפלסים". זה היה מידע שמאוד עזר לנו ויעזור גם בעתיד. תודה לך, בחור אלמוני שאת שמו אינני יודעת, מי יתן ויהיה לך טוב בחיים!

אני הלכנו על המפלס העליון הסנובי (כמובן) וחיפשנו את גבינות באשר וממלכת החלבה. בלי להתכוון לזה, אלכס עצר ואמר: תראי איזה יופי! זה היה מקום לאכול שבחוץ היו עציצים גדולים וצבעוניים ושמשיות נחמדות. התקרבתי כדי לדעת מהו המקום הזה וגיליתי שהגענו לגמרי במקרה לקזינו דה פריז. מה גדולה ורבה היתה שמחתי! תכננתי להגיע לשם אבל לא תכננתי שזה יהיה כל כך בקלות. נכנסנו למסעדה והחלטנו – שותים משהו אלכוהולי (כן, על הבוקר! זה הדבר שמפריד בין חופשה לסתם יום רגיל). מטעמי התנזרות מגלוטן החלטתי לפסוח על אגף הבירות וחשבתי מה אוכל לשתות. נזכרתי בהמצאה הגאונית שסייעה לצדיקים לשתות בפסח – סיידר!

התלבטנו בין מספר סוגי הסיידר שהיו שם והבחירה נפלה על Savana Dry – סיידר דרום אפריקאי משובח ששתינו עם קוביות קרח. השילוב בין הבעבוע הקל של הסיידר לבין קוביות הקרח היה מדהים! ממליצה שאם תראו בתפריט את הסיידר הזה – תקחו אותו בשתי הידיים! הזמנו פלטת דגים כבושים שהיתה נהדרת והגיעה עם לחם ומטבלים טעימים. הברמן היה ממש חמוד וניהלנו שיחה תרבותית – בין השאר גם על הסרט מחוז 9 שהוא סרט דרום אפריקאי.

לאחר מכן, בעזרתם האדיבה של אחי ונגה, הגענו לעוזי אלי – דוכן מיצים מטורף לגמרי שמוכר שילובים מאוד לא קונבנציונליים כמו אתרוגת (כן, זה מה שאתם בדיוק חושבים!) ומעדן המלכים שזה בעצם שוקו ממש מתובל ומפולפל. המשקאות היו ממש טעימים! אבל אתם חייבים לראות את הסרטון הבא על העוזי אלי הזה. הוא קורע לחלוטין!

לאחר מכן, צעדנו לכיוון בר הגבינות של באשר, מוסד ידוע ומוכר בירושלים. בחנות הקטנה הצמודה נתנו לי לטעום גבינה כחולה נפלאה. וגם, זכיתי לדבר עם אלי באשר עצמו ולשאול אותו על הגבינה הפורטוגלית עם הארטישוק רק כדי לגלות שבישראל לא מביאים אותה. באסה…

המשכנו לחנות התה של לב, הזכורה לטוב מהכתבה של רונית ורד. מעולם לא ראיתי חנות מיוחדת כזו למוצרי תה, קפה וטבק. לב, מבין עניין, הסביר לנו על סוגים שונים של תה וטבק והחווה בידו על מקטרות שמחירן מסתכם ב 3 אפסים. סיימנו את הסיור באזור ב חליטת'ה – בית תה קסום שמתהדר בתפריט תה מגוון ומורחב, למתחילים, למתקדמים ולמומחים. לקחנו תה אולונג חלבי שלמרות שאין בו טיפת חלב, טעמו בהחלט היה חלבי וענוג. עם התה לקחנו ארוחת תה במדבר שכללה שיפודי חלומי (אופציה לטופו) וירקות קלויים על מצע ירוק לצד עלי גפן ולימון כבוש, חצילים קלויים בטחינה ותמרים ממולאים. היה מרומם נפש!

המשך יבוא מאוחר יותר (יש עוד הרבה לפנינו – תתכוננו!)

בתמונה: סקונס ביתי בעבודת יד בירושלים

סקונס

לינקים:

אירועי השבוע האמיתיים בחיפה

קזינו דה פריז

חליט'תה

נ.ב – אנחנו שמחים לבשר כי הפרוייקט "תמונה וסיפור ליום" לקידום עסקים קטנים שפועל בדף הפייסבוק של הבלוג הועלה לבלוג עצמו בתור עמוד ומי מכם שאין לו חשבון בפייסבוק, מוזמן להיכנס ולעיין בו כאן.

שלושים וחמישה דובדבנים בחודש מאי

חודש מאי והדובדבנים שמגיעים איתו תמיד נותנים לי השראה לכתוב.
יש משהו חושני, בשל ומתוק ברמה כמעט אלכוהולית באויר הצלול של חודש מאי ובתוצרים שלו שפזורים עכשיו בשווקים, בירקניות הקטנות ואפילו בסופרמרקטי הרשע הגדולים.

אני מתהלכת לי בואדי ניסנאס ושותה בעיניים את כל הירוק ששייך עוד לחודש אפריל (האכזר שבחודשים) והנקודות האדומות-כתומות-צהובות ששוחות בו מבשרות לי שמאי כאן וכבר יש דובדבנים ומשמשים ונקטרינות וגם אפרסקים.
והנה כל הנופים הרחוקים של הצפון שרואים היטב ביום הבהיר הזה, והגולן קורא לי לבוא לקטוף, פשוט להושיט את היד ולגעת בם.

גם דרומה יותר, בירושלים מרגישים את נוכחות הירק הרגוע והעיר נראית מפוייסת ושלווה בצורה שלא אופיינית לה. שיטוט בעיר העתיקה חושף טעמים חדשים, מראות מרתקים ובעיקר ריחות בלתי נשכחים. לא הרבה מכם יודעים, אבל אני לא נושמת מהאף, רק מהפה, בגלל מבנה מחיצת האף. אבל למרות זאת, אני תמיד מריחה. לעתים זה רע, אבל ברוב הפעמים זו ברכה ואני מודה לאל על כך שנתן לי זוג נחיריים יפים.

10257835_10152275984044765_3456760198338186496_n

ירוק בשוק במזרח ירושלים – התמונה באדיבות אחי לוין

אני רוצה לחלוק איתכם לבטים שהיו לי בקשר לכיוון שהבלוג הולך ויילך אליו.
אחרי הפוסט האחרון שכתבתי על מסעדת אנגוס, חשבתי למנף את הבלוג לכתיבה סמי-מסחרית ובתשלום על בתי אוכל ותרבות (רק על עסקים קטנים, זה היה התנאי שלי). ניסיתי בדי הרבה מאמץ אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי ערה לילות רבים מידי מול מסכים ריקים מידי.

הגעתי למסקנה.

הבלוג הזה הוא בשבילי כפי שהוא בשבילכם.
אני לא רוצה שיהיה לו כיוון מוגדר, כי לחיים לא צריך להיות כיוון מוגדר. החיים הם פשוט… חיים.
בניגוד למה שהרבה אנשים אומרים, החיים הם לא סרט ולא סיפור. אין התחלה, אמצע וסוף.
יש רק את הרגע הזה, זכרונות מרגעים קודמים ותקוות לרגעים שיבואו בעתיד. אם החיים היו סרט, הם בטח היו "שמונה וחצי" של הבמאי פדריקו פליני. אמנם הסרט הוא על תהליך היצירה שאמן עובר, אך התהליך הזה לא שונה בהרבה מהחיים עצמם – היצירה הכי גדולה שמשתנה ללא הרף.

אני אמשיך לכתוב על הדברים, המקומות והאנשים שמעניינים אותי.
אתם תמשיכו לקרוא אם תרצו. אם תגיבו ותחלקו איתי את מחשבותיכם, רשמיכם והגיגיכם אני מאוד אשמח.
בשבילי זה בונוס נוסף.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ואסיים בשיר של המשוררת הדגולה לאה גולדברג שאף היא נולדה בחודש מאי:

אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה

עַל סְבִיבוֹתָיו חָזַר הָרוּחַ וַיִרְגַּע.
גּוֹלְשִים הַדִּמְדּוּמִים עֲלֵי סָפִיחַ.
צְעָדֵינוּ יְחֵפִים וּשְקֵטִים
כִּי אָנוּ
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי בָּאָה,
חָרְקוּ בְּרִיחִים בְּשַׁעֲרֵי רָקִיעַ,
עֵירֹם, חָפְשִׁי, שָׁכַב הַשָּׂדֶה.
כִּגְדִי-עִזִּים אֲשֶׁר נִשְׁכַּח מֵעֵדֶר
הָלְכָה הַמַּעֲנִית מַעֲרָבָה.

הִנֵּה נִיחוֹחַ הַקָּצִיר גָּאָה מְאֹד.
הַטַּל עָמֹק.
צְעָדֵינוּ נְזִירִים.
כִּי אָנוּ –
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

שלכם באהבה אינסופית,
נעמה

נ.ב – אני מתכוונת להעלות את הפרוייקט הקטן שעשיתי בפייסבוק על עסקים קטנים בחיפה, "תמונה וסיפור ליום", לבלוג לטובת מי שאין לו פייסבוק או לא עקב אחריו בזמן אמת.

גדלתי בשנה!

בלי להרגיש סגרנו שנה בבלוג.

קצת סטטיסטיקות:

עד היום היו לא פחות מ 8,825 צפיות! כן, זה אולי מספר קטן מאוד יחסית לבלוגים אחרים ומפורסמים, אבל בכל זאת – מכובד…
היום העמוס ביותר בבלוג היה בתאריך ה 18.5.13 ונרשמו 794 כניסות.
הפוסט הנצפה ביותר, באופן לא מפתיע, הוא "חיי הלילה הסודיים של חיפה". כך שאם עדיין לא קראתם אותו – אתם מוזמנים בחום.
מספר התגובות הכולל בבלוג עומד על 102 תגובות. נשמח להגדיל אותו וזה תלוי בכם (;
המקומות האקזוטיים ביותר שמהם היו כניסות לבלוג הם: מקדוניה, ברזיל, תאילנד, ניו זילנד, אסטוניה ותימן (כן, כן).
יש לבלוג 39 עוקבים במייל. מוזמנים להצטרף אם לא נרשמתם עדיין.
יש לבלוג 215 לייקים בדף הפייסבוק. מוזמנים ללייקק אם טרם חיבבתם.
סה"כ היו 16 פוסטים (לא כולל הנוכחי).
המגיבים הנאמנים ביותר הם: טוב, אתם לא מצפים שאכתוב את זה כאן. תודה לכם, מגיבים נאמנים ותמשיכו. אתם הדלק של הבלוג 🙂

ועכשיו סקר. מה אתם הייתם רוצים לראות בבלוג בשנה הקרובה?
אשמח אם תענו בהמוניכם!

בקרוב מאוד יוצא פוסט חדש ומענג 🙂
Stay tuned!

Homecoming

(שיר אהבה לעיר אחרת – מומלץ לקרוא בזמן שהשיר מתנגן ברקע)

חודש פחות יום. זה הזמן שנשאר עד לבחירות המקומיות בחיפה.
והזמן? הזמן הזה הוא זמן חגיגות.

חיפה תמיד במיטבה בחג הסוכות. תוססת ושמחה כמו ילדה קטנה ששמו לה זר פרחים על הראש ועכשיו כל הילדים בגן מתגודדים סביבה וכל מה שהיא צריכה לעשות זה לנשוף על הנרות שתקועים בעוגה שאמא הכינה במיוחד בשבילה. והיא שוכחת ברגע הזה את ההשפלות מהילדים האחרים, והזלזול. ואת העובדה שהיא לא ממש קיימת ולא נחשבת בעיני כמעט אף אחד כל השנה. שכולם חושבים שהיא אפורה ומשעממת, למרות שהיא יודעת, ומי שמכיר אותה טוב יודע, שהיא העיר הכי מרגשת בעולם והכי אמיתית והכי יפה.

1235074_10151821241929043_696262436_n

והשנה, חיפה הכי מחוזרת בעולם. זו בת המצווה שלה – השנה יש בחירות. וגם החבר רוצה לרצות אותה וגם שאר המחזרים, כי הכלה תמיד יפה יותר כשיש לה מחזרים. והיא יוצאת ורוקדת בפסטיבל הסרטים וגם בפסטיבל שבעיר התחתית וגם לא לבקר את השכנים במסדה. ואחרי ה 22 באוקטובר, היא תבחר. היא תבחר את האהוב שלה. זה שיבטיח הכי הרבה הרים וגבעות, זה שיוריד בשבילה את הירח ויעשה ממנה ליידי אמיתית ולא הילדה הגבוהה, המבויישת שעומדת בצד במסיבות הכיתה.

1231212_10151630962848240_930033428_n

ואז יתחילו הגמגומים והתירוצים וה"לא ידעתי" וה"זה ייקח הרבה זמן". כי פוליטיקאים סופם לאכזב. והיא תשקע בחלומות עבר מפוארים על השנים היפות שלה שבהן כולם רצו להגיע אליה ולגור בה.

חיפה. אהובתי. היה לך קיץ מסעיר וחגים מסעירים עוד יותר. ובכלל, מאז שהתחלתי לעקוב אחריך ולהעריץ אותך בגלוי, ולחלוק את ההערצה אליך עם רבים אחרים שכמוני מאוהבים ביושר ובתום שלך, קרו בך כל כך הרבה דברים נפלאים. כמעט כל הדברים הללו קשורים לאנשים. אנשים טובים עם המון אנרגיות ולהט ועשייה. אנשים שאף אחד לא שילם להם והם לא מנסים לעשות הון פוליטי על גבך. וגם נלחמו עבורך, חיפה. אני לא אזכיר שמות, אבל כל מי שקורא כאן, לפחות באופן קבוע וחי בך או אותך, יידע על אלו אנשים מדובר.

1060279_10151549169373212_970405848_o

וגיליתי, גם בימים האחרונים, יוזמות נהדרות שעומדות להתרחש בך. ואני מתחילה לחשוב, חיפה, שאולי כל התוכניות הגרנדיוזיות והגדולות שמתכננים עבורך – אולי זה לא נחוץ בכלל. כי את כל כך יפה בתור מי שאת, וכל כך ראויה לתואר "מלכת הכיתה" ואת לא צריכה להיות או להעמיד פנים של מישהי שאת לא. רק דבר אחד חשוב. שלילדים שלך – התושבים – יהיה להם טוב. יהיו להם בתי ספר מצוינים לשלוח את ילדיהם ומקומות עבודה משגשגים ורווחיים ומרכז עיר או שניים הומים ופעילים ובטחון לעוברי האורח ברחובות.

ותרשו לי לסיים במילים הנפלאות שאורי וולטמן הקדיש לי ולחיפה:

"מה צריך בשביל להפוך מקום לעיר?

צריך קורת גג סבירה לישון מתחתיה. צריך רחובות נאותים להתהלך בהם. צריך בית-ספר טוב – כזה שיש בו מזגן, ומחשבים, ומורים מרוצים עם שכר הולם. צריך שיהיה גן ציבורי (כדי לראות ירוק בעיניים) ואצלנו בחיפה יש אפילו חוף ים (כדי לראות כחול בעיניים).

כדי להפוך מקום לעיר, חובה שיהיו חיי תרבות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. שיהיה מקום להשמיע, לשמוע, לראות. שיהיה מקום ליצור בו אמנות, להקריא בו שירה, לשמוע מוסיקה, ולחשוב. חובה גם שיהיה מי שידווח על חיי התרבות האלה, ובהקשר הזה מומלץ מאוד הבלוג החיפאי "תרבות אכילה" (https://tarbutachila.wordpress.com/), שבלעדיו – הרבה מהדברים היפים שיש לעיר הזאת להציע היו נשכחים או הולכים לאיבוד.

מי שאחראית על הבלוג הזה, Naama Sobol, מחפשת עבודה באזור חיפה (ר' פרטים למטה). מי שיודע/ת על משהו רלוונטי – מוזמנת להציע לנעמה, ובכך לעזור לאחת מאלה שדואגות שחיפה לא תהיה סתם מקום, אלא תהיה עיר…"

מצאתי עבודה וכאן המקום להודות לכל האנשים שעזרו ושאלו והתעניינו 🙂 אני מאחלת לכל המועמדים בעלי היושרה והאהבה הכנה לחיפה – להיכנס למועצת העיר ולהשפיע, על מנת שהחזון הזה יתגשם. כי כשהילדים מצליחים ושמחים, אין יותר מאושרים מההורים שלהם.

323146_10151881148375223_1653924286_o

שני עדכונים לאוהבי האוכל מבינינו:

דובי שיפמן, הידוע מהחומוס ב"ג'ק והאפונים" בימי שבת, קנה את קפה מישמש במסדה וישמור על הצביון הטבעוני של המקום. עד שיהיה תפריט קבוע, דובי מארח לחומוס מידי שבת החל מהשעה 10.00 כבר ממחר (28.9). הוא גם מריץ מופע קברט בשם "תהום תחתיות" שפרטים עליו אפשר לשמוע בדף הפייסבוק של הגלריה ביפו 30. מומלץ!

שחר סיון מסטודיו "הנמלה" ומגלריית "האגף" פותח בחורף ביסטרו בשם "וניה" בעיר התחתית. פרטים על המקום בדף הפייסבוק שנפתח לפני כשבוע. הציפייה תשתלם והבלוג יעדכן כאשר יהיו יותר פרטים.

קרדיטים על הצילומים היפים: רוית שטוסל, צחי טרנו, אייל לבקוביץ ואבי רוזן.