תרבות בקצה העולם

במעבר ממש חד מהפוסט הקודם שדיבר על פוליטיקה לוקאלית – עירונית וארצית – אני מרגישה שאני צריכה קצת אסקפיזם כרגע, ונראה לי שהרבה מאיתנו מזדהים עם התחושה. הפעם פוסט מקסים של זוג חברים מצ'ילה, כן כן, אלו מהביף סטרגונוף 🙂
הפעם אריאל כותבת על תרבות ואוכל בצ'ילה. ונעבור אליה:

תרבות. מה אדם מתכוון כאשר הוא מדבר על תרבות? האם הכוונה היא לתיאטרון? לאירועים מיוחדים, מופעים? בשבילי המילה תרבות מייצגת דבר שונה לחלוטין, יותר מעין נקודת מבט על דברים וצורת התנהגות. אם תרשו לי, אשתף אתכם בחוויה אישית שעברתי, שתסביר יותר את התפיסה שלי לגבי משמעות המילה.

אדם חי בדרך כלל בתוך בועה. בועה שבנויה מכל מה שמכילים החיים שלו, העבודה, החברים, הארץ, המנהגים. לפני שלוש שנים הייתה לי האפשרות לבחור, האם להשאר בבועה שלי, או, לעבור לתוך בועה חדשה לגמרי ולהתחיל מחדש. כן, אני יודעת, הרעיון של מעבר לארץ חדשה בדרך כלל מפחיד, וכן, רב האנשים בוחרים שלא לעשות זאת מסיבה זו או אחרת, לי, הרעיון קסם. להתחיל חיים חדשים, במקום חדש, יחד עם האדם שאותו אני אוהבת. אז, לקחנו את הצעד, עברנו לגור בצ'ילה.

מהרגע הראשון היה ברור שמקום הזה שונה. ירדנו מהמטוס, ראינו את ההרים המושלגים, מבט ראשון על העיר הגדולה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ביום הראשון קרוב משפחה לקח אותנו לסופרמרקט, שם כבר התחלתי לשים לב להבדלי התרבות.

הסתובבנו בסופר ומכיוון שהשעה הייתה שעת צהריים הוזמנו לאכול, בסופר. מסתבר שבאמצע הסופר ישנו בית קפה קטן ששייך לסופר עצמו, מוכרים שם שתיה וסנדוויצ'ים. זה לא היה מוזר, המוזר היה שאדם באמצע הקנייה, לוקח דיגלון קטן שעליו רשומות המילים "יש לי בעלים", מניח אותו בעגלה, "מחנה" את העגלה ויושב לאכול. תתפלאו או לא, אף אחד לא נוגע בעגלה או במוצרים שיש בה. הרעיון היה חדש ונחמד.

ההבדל השני היה המחירים. מכיוון שבצ'ילה לא משתמשים באגורות, הסנדוויץ שאני אכלתי עלה 1500 פסו. התחושה הראשונה כאשר רואים את המחירים באלפים על כל דבר היא מזעזעת. המחשבה שעלתה לי בראש היא: "הכל פה כל כך יקר", כאשר עושים את החשבון לשקלים מגלים שסנדוויץ שמכיל עוף, אבוקדו, עגבניה ומיונז, כולל בקבוק של סודה עולה 12 שקלים, וזה, כבר לא מרגיש יקר כל כך :).

הבדל תרבות נוסף שנתקלתי בו די מהר הוא התורים. אנשים פה עומדים בתור בשביל… הכל! ובמידה ואין תור, זה לא יוצא דופן שאנשים יגיעו ויעשו תור מאחורי אדם שעומד ומחכה למשהו, מבלי לשאול אם זה חלק מתור או לא. לדוגמא, בשביל לעלות פה לאוטובוס, כמו בישראל, יש תחנות אוטובוס, אבל, אנשים לא מתגודדים בתחנה ומחכים לאוטובוס, אנשים יעמדו בתור מסודר, בתחנה המיועדת לאוטובוס המסויים, לעיתים התוא יכול להגיע לשלושים וחמישים אנשים ולהראות כמו נחש ארוך לאורך המדרכה.
האנשים שניתן לראות בתמונה מחכים כולם לאותו האוטובוס לדוגמא.

DSC_0001

DSC_0002

הבדל נוסף, שאני עדיין לא מבינה, הוא הקיבוץ של סוג מסויים של מסחר, כולו באותו המקום, לדוגמא: מקום שיש בו חנות של נעלים, יהיה באמצע 20 חנויות נעלים. חנות משקפיים שנמצאת באמצע רחוב שלם שכולו רק חנויות של משקפיים. חנויות של בגדים בקניון לא יהיו פזורות אלא מקובצות כולן באותו האיזור של הקניון. כמו שאמרתי, אני עדיין מנסה להבין את ההגיון מאחורי המחשבה, אבל, אפילו המורים שלי באוניברסיטה, אנשים עם תארים בכלכלה והנהלת חשבונות, לא מצליחים למצוא את ההגיון כולו.
אז, כמו שאמרתי קודם, המילה תרבות יכולה לבוא עם פרשנויות רבות. בשבילי הדוגמאות שנתתי מעלה הן דוגמאות להבדלי תרבות, לפחות חלקם, אם אשב לכתוב את כולם, זה יקח יותר מידי זמן. מעבר לעובדה שישנם דברים רבים שאחרי שלוש שנים של מחייה פה, התרגלנו אליהם ולא נראים מוזרים כל כך.

הדברים שממש חסרים מישראל הם בעיקר מוצרי החלב והשווארמה, אנשים פה פשוט לא יודעים מה הם מפסידים, אבל, הכרנו לכמה מהם את החומוס הביתי, הלבנה שאני מכינה בבית ואפילו הרוגאלאך הביתיים, בנתיים התגובות הם מעולות 🙂
מבחינה של אוכל, לצ'ילה אין ממש תרבות קולינרית. האוכל המסורתי בדרך כלל מסתובב סביב השאלה "מה נשאר לנו במזווה?". אבל, ישנם כמה מאכלים טיפוסיים פה שאפשר למצוא בכל מקום. אחד הדברים הוא הסנדוויץ' הצ'יליאני. אני לא יודע מה המקור שלהם, אבל כיום הם די מזוהים עם התרבות הצ'יליאנית.

כשאומרים סנדוויץ' בדרך כלל מתכוונים לפרוסות לחם עם ממרח כלשהו ומילוי, ובדרך כלל הוא נאכל קר. פה גם זה קיים. אבל הכוונה שלי היא לסנדוויצ'ים חמים. ואותם אפשר למצוא באלפי מקומות בעיר, רובם מלאים באנשים בשעות הצהריים, ובמחיר יחסית זול וכמות נדיבה.

הסנדוויצ'ים פה מגיעים בשלל טיפוסים, צורות ומילואים. הסוגים הכי נפוצים הם:
לומיטו (Lomito) – פרוסות או חתיכות חזיר.
צ'וראסקו (Churrasco) – פרוסות או חתיכות בקר.
פריקנדלה (Fricandela) – ההמבורגר המקומי, בדרך כלל עשוי מבקר.
גורדה (Gorda) – נקניקיה שמנה במיוחד.
והנקניקיה הפשוטה.

יש כמה צורות שונות לאכול את הסנדוויצ'ים, מהן הכי פופולריות הן:
קומפלטו (Completo) – מיונז, כרוב כבוש, עגבניות.
איטליאנו (Italiano) – אבוקדו, מיונז, עגבניות.
צ'אקאררו (Chacarero) – מיונז, רוטב ירוק (בצל וכוסברה), שעועית ירוקה ומדי פעם פלפל חריף ירוק.
לוקו (Luco) – בתכל'ס כל סנדוויץ' שמוסיפים לו גבינה מותכת מעל.

DSC_0003

לומיטו עם חמוצים, כרוב כבוש ומיונז.

DSC_0005

צ'ורסקו איטליאנו

האבוקדו פה ממלא תפקיד מאוד חשוב, ורוב האנשים אוכלים אבוקדו באופן רגיל במהלך השנה. המיונז גם מאוד פופולרי, ורוב הסנדוויצ'יות המפורסמות יותר, מכינות את המיונז בעצמן (ובדרך כלל מתפוחי אדמה).
רוב המקומות שמגישים את הסנדוויצ'ים לא מתקמצנים על התוספות, מה שגורם לכך שלא ניתן בעליל לאכול את הסנדוויץ' בידיים. וניסיתי.

DSCF0053

לומיטו עם הכל.

DSCF0056

לומיטו – אבוקדו עם מיונז.

אני מקווה שהתמונות תמחישנה את מה שתיארתי. מי שמגיע לצ'ילה בהחלט צריך לנסות לפחות את אחד הסנדוויצ'ים לפחות פעם אחת. התמונות נלקחו במקום שנקרא מארדוקאו (Mardoqueo). לפי דעתי אחד המקומות הכי טובים בעיר.

DSCF0054

דבר נוסף שניתן למצוא רק פה בצ'ילה הוא מעין משקה שנקרא מוטה קון הואסיג'ו ((Mote con Huesillo. המשקה מורכב מסוג של אפרסק מיובש, ומבושל שוב במים עם סוכר ומגריסים. את המשקה שותים או אוכלים חלקית קר, וניתן למצוא אותו בכל פינה בעיר, מעגלות ברחוב ועד מסעדות מסויימות.

22551_1345011991272_3135608_n

מוטה קון הואסיג'ו.

תודה על הבמה ועל ההזדמנות לשתף אתכם בחוויות האישיות שלנו מהקצה השני של העולם.

טובי ואריאל.

אהבת בשרים

לכל אחד מאיתנו יש את הזכרונות החיים של מסורות ביתיות ומשפחתיות שהוא לוקח איתו בפקעל'ה של החיים. יהיו אשר יהיו יחסינו עם ההורים והאחים, תמיד ננצור את המסורות האלו בלב. לעיתים אף נשחזר אותם בבית הקבוע (או הזמני) שלנו ובמקרים ממוזלים, נמשיך את המסורת המשפחתית הזו וננחיל אותה לדורות הבאים, בין אם הם בעלי קרבת דם או משפחה וחברים למסע החיים שלנו שבחרנו.

המסורות האלו מתקשרות הרבה פעמים לחורף. הזמן שבו אנחנו שוהים הרבה בבית. אולי זה אדי המרק הטוב של אמא, או מגע השמיכה הנעימה שבה התכרבלתם ביחד בסלון מול פרק של "קרובים קרובים". אולי זה הפאזל הגדול של ימי שבת. יכול להיות שאלו הטקסים של האכלת חיות הבית.

ברי המזל שביניכם יכולים בוודאי להיזכר ברגע הזה שהם הסתכלו על בן או בת הזוג שלהם וידעו: עם האדם הזה אני הולך לקשור את חיי. ואז נוצרות מסורות חדשות. החורף הראשון ביחד. ריצה מטורפת בגשם, הביתה מהקניות. המתכון הראשון שנוצר ביחד. החיה הראשונה. והידיעה שעכשיו אנחנו בית, משפחה.

זה יכול לקרות גם עם שותפים לדירה. לבסיס. זה גם יכול לקרות בעבודה. מכל מקום, זה מחמם את הלב. כמו ביף סטרגונוף, אחד המתכונים הכי מחממים בחורף.

והפעם, אני מארחת את טובי ואריאל, זוג חברים טובים שגרים בצ'ילה ובשלנים בחסד.
האגדה (האמיתית) מספרת שהם התאהבו זה בזו ממבט ראשון. תוך זמן קצר הם עברו לגור ביחד ואז התארסו, התחתנו ועזבו, לצערם של כל החברים והמשפחה, לצ'ילה הרחוקה. אני בעיקר מתגעגעת לבישולים המשותפים שלנו ביחד שהיו הדבר שהכי קישר בינינו.

טוב שיש אינטרנט בימינו ואפשר להחליף מתכונים וחוויות. אז אני נותנת את הבמה לזוג הפלאי הזה:

אנחנו זוג שתמיד מחפש הרפתקאה קולינרית, וברשותינו אוסף נרחב של ספרי בישול ותרבות אכילה מכל העולם (איטליה, צרפת, ספרד, יוון, הונגריה, סין ועוד). אחד הספרים האהובים עלינו הוא הספר על אוקראינה ומרכז אסיה שבו יש מתכונים נפלאים לכל מיני מטעמים מקומיים ואתניים. הבעיה תמיד הייתה למצוא משהו שאפשר להשיג את רוב המצרכים בשביל להכין אותו. באחד החיפושים מצאנו את המתכון הזה לסטרוגנוף, שהפך למאכל קבוע אצלנו בבית לפחות פעם בחודש. הבישול עצמו לא קשה אבל דורש קצת הכנה ורוב המרכיבים הם קלים להשגה. המתכון מערב בישול עם יוגורט ולכן הוא אינו כשר.

ביף סטרוגונוף

מצרכים:
בשר בקר 300 גר׳ בערך ( אם משתמשים ביותר בשר, מומלץ להגדיל את כמות היוגורט. אנחנו מעדיפים להשתמש כף או וייסבראטן, אבל אפשר גם את השפיץ של הצ'אק או כל בשר אחר שהוא שמתאים לבישול בסיר
כוס יוגורט – טעם טבעי (יוגורט לבן ללא תוספת סוכר או טעמים)
2 בצלים חתוכים בפרוסות
גזר מגורד – כמות שרוצים, מומלץ 1-2 גדולים
פטרוזיליה קצוצה.
מעט קמח לבן רגיל
שמן
כף חרדל גדושה.עדיף קולמנ'ס. אם אין את זה אז חרדל חזק צרפתי, לא מומלץ חרדל רגיל
ניתן להוסיף פטריות, לאלו מאיתנו שאוהבים
מלח
פלפל שחור

הוראות הכנה:
פורסים את הבקר לרצועות וטובלים בקמח עד שכל הצדדים מכוסים. מטגנים את רצועות הבשר במעט שמן (2-3 כפות צריכות להספיק). מניחים את רצועות הבשר בצד על מסננת. עושים שימוש באותו הסיר עם אותו השמן בכדי לטגן את הבצל עד שהוא נעשה מעט שקוף. מוסיפים גזר, פטריות ופטרוזיליה. מניחים שהירקות יתבשלו מעט ומוסיפים את היוגורט, החרדל והבשר. מטבלים במלח ופלפל שחור על פי הטעם.
מומלץ לאכול עם פירה כמנה צדדית, אבל כל דבר שיכול לספוג את הרוטב יהיה טוב.