אני טקסט פוליטי, יה!

והפעם: תרבות אכילה is going political

סיכום של שבוע פוליטי בחיפה – לפני בחירות ארציות 2013

תרבות אכילה בדרכים!

הפוסט הזה קצת יוצא דופן. אם תרצו, זה מעין ספיישל של "תרבות אכילה".
מאז שנפלו עלינו הבחירות אי אפשר לברוח מהנושאים הפוליטיים לשום מקום – ובמיוחד לא במדיה הדיגיטלית.
החלטתי להביא אותה בהפוכה הפעם ולקחת את הנושא לכיוון הלוקאלי כמו שאני עושה תמיד. הפוסט הזה הוא סיכום של שבוע מאוד אינטנסיבי שבו נפגשתי עם דמויות מפתח אקטיביסטיות ופוליטיות בחיפה, במגוון מישורים.
מאוד יכול להיות שהדברים שאביא יהיו שנויים במחלוקת, אבל זוהי מציאות חיינו בעיר הזו.

———————————————————————

יום שלישי בערב, בר-גלריה "האגף", ראיון.

היא מגיחה מבין המוני האדם שהחליטו להציף הערב את הבר. היא נראית ילדה מורדת עם התספורת הקצרה שאימצה לאחרונה. נמוכה ודקיקת גזרה, לא ניתן להאמין שהיא אם לארבע בנות קטנות. ניצן קלוש היא מקור לאופטימיות עצומה בעיר הזו והיא? היא בכלל לא מפה.

ניצן היא ארכיטקטית שיחד עם בעלה, הארכיטקט גם כן, הקימה משרד אדריכלות מצליח ומאחורי שניהם פרוייקטים מצליחים מאוד. בשלוש השנים האחרונות הם גרים ועובדים בחיפה.
ההחלטה לעבור מאיזור המרכז לחיפה באה מתוך רצון להוריד את עלויות המחיה של המשפחה. בתחילה היא ומשפחתה למדו וגרו בקרית הטכניון אך לאחר מכן עברו לשכונת בת גלים. אז החלה ניצן להכיר את העיר באמת והתאהבה אנושות. היא באה ללא הדעות הקדומות שיש בדרך כלל לחיפאים והתחברה לאיזורים האותנטיים של העיר: העיר התחתית, הדר, ואדי סאליב ובת גלים – בעיקר בגלל הקרבה המיידית לים והארכיטקטורה המרהיבה. להפתעתה, היא קיבלה תגובות של פליאה וסקפטיות לגבי האיזורים הללו. היא גילתה שמעבר למסיבות הרחוב ושיפוץ רחוב הנמל בעיר התחתית, אין כמעט השקעה בשכונות האלו. לא מבחינת התשתיות, לא מבחינת החינוך ולא מבחינת תחומים רבים אחרים. הפיקציה הזו שעיריית חיפה משקיעה לכאורה באיזורים הללו דירבנה אותה לפעול ומאז היא מקדמת את האיזורים הללו, עובדת ביחד עם הקהילה הצעירה והפעילה של שכונת בת גלים ומספרת לכל מי שרוצה לשמוע על הנושא.
בשנה החולפת היא אחת ממנהיגי המאבק החשוב נגד החישמול העילי של הרכבת בעיר חיפה.

זהו מאבק של קבוצת פעילים גדולה בשם "התנועה להחזרת העיר אל חיפה", כולם תושבי העיר חיפה, שקם על רקע החלטת הממשלה ורכבת ישראל, לחשמל את רכבת ישראל וכתוצאה מכך להקים עמודי חשמל בגובה של תשעה מטרים לפני מסילות הרכבת ברחבי הארץ. בעוד שבמקומות אחרים החישמול מהווה בעיה קטנה יותר ואף מצאו לו פתרונות במקומות אחרים (כמו במודיעין ובירושלים), בחיפה זו בעיה גדולה מכיון שאם התוכנית תתבצע תהיה הפרדה הרמטית בין חיפה לחוף הים שלה ועוד השלכות סביבתיות, כלכליות וכו'. אנחנו נפגשות כדי שאביא את דבריה, בתור ארכיטקטית ובתור תושבת העיר, בנוגע למאבק. כדי שהחיפאים יבינו מדוע המאבק הזה הוא כה חשוב וייתכן שזו ההזדמנות האחרונה להציל את חיפה שאותה הם כה אוהבים.

אז מה בעצם היא התוכנית שמדברים עליה?

התוכנית היא לחשמל את כל מערך המסילות בארץ. זהו פרוייקט מאוד גדול שמטרתו לשפר את השירות מבחינת הזיהום שנגרם בעקבות הדיזל.

מה זה אומר מבחינת חיפה?

ישנה התנגשות די רצינית בין צורת הביטוי של הפרוייקט לבין תוכניות הפיתוח בעיר אשר כוללות בין היתר את פינוי חלק מהנמל ופתיחת השטח לציבור, לבילויים, תיירות ועוד.
הצבת עמודים בגובה של תשעה מטרים משני צידי המסילה ותשתית כבדה עם פורטלים כמו שמחייבת התוכנית תגרום מעבר למפגע ויזואלי קשה, לחסימה הרמטית של החיבור ההסטורי בין העיר לים ותנציח את המצב שיצרו הבריטים בימי המנדט בארץ, באמצעות הנחת המסילה על קו החוף.
הפרוייקט לוקח את ה"שריטה" בזו והופך אותה לחתך עמוק. כאשר כל עשרים מטר תהיה תשתית חשמלית המתנשאת לגובה של תשעה מטרים, אי אפשר יהיה לעבור. זו תהיה בעצם חומה.
כבר היום אנו רואים את ההשלכות. כולם מתרחקים מהים ועולים להר – מצב מאוד לא טבעי – עיר לא מתרחקת מהים, מהמרכז העירוני ההיסטורי שלה (העיר התחתית, נ"ס). הוא נטוש כיוון שמסילת הרכבת נמצאת שם. אם התוכנית תתקבל תהיה הפרטה של המטענים (רכבות משא, נ"ס), יגדילו את המפרץ ויפריטו אותו. התוכנית גם תהיה תירוץ לתעשייה ולכסף שיתגלגל כאן וייגרף לכיסי בעלי ההון. היא תהפוך לעיר פועלים עם תעשייה כבדה ומזהמת.

האם התוכנית הזו הפיכה וניתנת לשינוי?

קשה מאוד לשנות אחרי שהתוכנית תצא לפועל. ההפרדה מהים, הרעש והזיהום שיווצרו (קרינה כתוצאה מהעמודים, נ"ס) מנציחים את המצב לעוד לפחות שלושים שנה של חוסר סיכוי להתחדשות. לחיפאים יש תדמית שלילית על הדר, העיר התחתית ושכונות החוף. ברגע שיוציאו את הרכבת משם, השכונות האלו יכולות להפוך בבת אחת לרביירה. יש כבר תוכניות קיימות לפיתוח האיזורים הללו. המאבק משמעותו צומת דרכים עבור העיר. אם תת"ל 18 (התוכנית) תעבור והמסילה תחושמל, זה יהיה מסמר נוסף בארון הקבורה של העיר מכיוון שכל הסיכוי להתחדשות נמצא בהדר, בעיר ובשכונות בחוף.

האם יש דוגמאות לכך במקומות אחרים בעולם?

אם מסתכלים על הערים בעולם שעברו תהליך דומה, זה תמיד מתחיל מהמרכזים ההסטוריים.
המקום היחידי שמסוגל לתת את זה הוא העיר התחתית, כי התכנון הוא תכנון של עירוב שימושים ובנייה היסטורית והוא מתוכנן ממש כמו עיר – לייצר מפגשים בין אנשים, בתי קפה, עסקים ועוד. זוהי בנייה לצורך כך שנבנתה מראש, ולא מאולתרת כמו בשדרות מוריה. יש סמטאות, תכנון נכון של אור וצל. אנו, בתנועה להחזרת העיר אל חיפה, צוות של אנשי מקצוע בתחום התכנון ואנו עומדים מאחורי הדברים האלה. היום יש תהליכים די חד משמעיים להכניס תשתיות לקרקע בכל העולם. בבוסטון פתחו והכניסו את כל התשתיות מתחת לאדמה. במקומות האלו יש שתי אופציות: שיקוע תחתי ואז העיר פורחת או שיקוע עילי ואז נוצרים איזורי סלאמס, עוני וקרינה. זה לא מצבים שהוכחו ככאלה שניתן לחיות איתם.

האם אין מקרים דומים של רכבות בתוך ערים באירופה שהצליחו?

יש הבדל בין רכבות קלות ופרבריות שקיימות למשל ברוסיה או בהולנד לבין רכבת כבדה כמו זו שיש בחיפה. אין חיץ, אפשר לעבור מעל למסילה והן לא מייצרות מכשול בעיר. בחיפה אלו רכבות מטענים כבדות והתוכנית גם דורשת את הכפלת המסילה. כמו כן, בחיפה בניגוד לערים אחרות בארץ, המסילה לא ישרה אלא עקמומית. משום כך, העמודים חייבים להיות צפופים.
במקום מרווחים של שישים ושמונים מטרים בערים אחרות, אצלנו יהיו מרווחים של עשרים מטרים. יש גם ריבוי תחנות בחיפה ולפחות שתיים מהן באיזורים הרגישים, הצפופים.
בערים אחרות בארץ הרכבת הרבה פעמים נמצאת מחוץ לעיר.

מה יקרה אם התוכנית לא תעבור?

אם התוכנית לא תעבור הים יהיה שוב של הציבור ולא של הנמל או של הרכבת. העיר הזו תמיד נתפסה כעיר פועלים. התשתיות לפני האזרחים. כיום עיר אמיתית צריכה להיות למען התושבים. מדובר בכמה מאות, אולי אלף עובדים בנמל ובבתי הזיקוק. על מי באמת עובדים? נכנסים כאן למטרת הון-שלטון, משחקי כוחות פוליטיים. העיר הזו היא הקורבן הכי גדול של ההתנהלות הזו מבחינת זיהום אוויר קשה וחסימת הים. יש המון אוניות שמגיעות לנמל, התיירים יורדים מהן ועולים מיד על אוטובוסים לנצרת. אם התוכנית לא תעבור, התיירים ימלאו את העיר התחתית, תהיה תנופה כלכלית עקב כך ויתווספו מקומות עבודה רבים. לחיפאים קשה לדמיין עד כמה האמירה של עיר של הר וים יכולה להיות עוצמתית בלי החיץ הזה בים.
יש את הנראות בכל מקום ואת התשתיות של הנמל שיכולות להיות נוף מרהיב.

האם אתם מוכנים לפשרה בנושא השיקוע העילי?

כרגע אין בכלל דיון על פשרה מצד מקבלי ההחלטות. אנחנו לא מקובעים על אופי הפתרון אך לא נתפשר על פתיחת העיר לים וחלופות שיאפשרו את זה – מקובלות עלינו.
אנחנו קוראים לשיתוף הציבור ושקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. אנו חושבים שנצליח כי אנחנו צודקים.
לא יעלה על הדעת לחסום עיר שלמה לים. לצערי במצבנו במדינה ואיך שעיריית חיפה טיפלה בכך, האחריות נפלה על כתפי הציבור. יש מספיק דוגמאות של מאבקים ציבוריים צודקים שהצליחו לייצר מהפך בהחלטה מכרעת. הציבור חייב להיות מעורב.

היכן עומדת כרגע התוכנית?

הנושא נגרר זמן רב, ברמות חסרות תקדים בות"ל, גוף עם סמכויות על שמטרתו להעביר תוכניות ארציות בהליכים מקוצרים. השלב שבו התוכנית תקועה הוא שמיעת כל ההתנגדויות והוא מתנהל בעצלתיים. אסור לשכוח שות"ל זו לא המילה האחרונה ומאבקים בהם היה ערעור על החלטות ות"ל הוכרעו בדרך כלל בבתי המשפט.

לקריאה נוספת על התכנון בעיר חיפה:

פוסט מצוין בבלוג של יואב לרמן.

מאמרים על המאבק:

מאמר בדה מרקר

מאמר בוויינט

מאמר באתר המחאה החברתית

להצטרפות למאבק:
דף "התנועה להחזרת העיר אל חיפה" בפייסבוק

ולסיום:

סרט יפהפה שיצרו וצילמו חברי "התנועה להחזרת העיר אל חיפה":

———————————————————————

שבוע לאחר מכן, יום שלישי בערב, מרכז קסטרא, כנס "חיפה רצה לכנסת".

כנס "חיפה רצה לכנסת" שאותו יזמו הארגונים התנועה להחזרת העיר אל חיפה,
הקואליציה לבריאות הציבור, מגמה ירוקה, משמר המפרץ והמטה נגד הרחבת בתי-הזיקוק, עומד לצאת לדרך.

מטרת הכנס היא להזמין מועמדים לכנסת ה 19 מהמפלגות הארציות השונות ולשאול אותם שאלות נוקבות לגבי נושאים בוערים שקשורים לעיר חיפה.
המועמדים אשר הוזמנו היו: מיקי רוזנטל (העבודה), פרופ' אלון טל (התנועה), יפעת קריב (יש עתיד), מירב דוד (ארץ חדשה), ח"כ ישראל חסון (קדימה), אורי זכי (מרצ), דר' עודד סושרד (צדק חברתי), ועיסאם מח'ול (חד"ש). מהליכוד לא הגיע נציג למרות מאמצים להביא את גלעד ארדן או איוב קרא ואילו הבית היהודי סירבו (!) לשלוח מועמד.
מנחות הפאנל הן דר' עינת קליש-רותם – יו"ר עמותת האדריכלים חיפה וממייסדי התנועה להחזרת העיר אל חיפה ורונית פיסו – מנכ"לית הקואליציה לבריאות הציבור.

בשש וחצי, שלושים דקות לפני פתיחת הכנס, המארגנים עוד עסוקים בסידורים אחרונים ומשדרים לחץ שלא יבוא קהל מספיק גדול.
קצת אחרי שבע התבדו החששות. יותר ממאתיים איש מילאו את האולם עד אפס מקום. יותר ממאתיים אנשים שאיכפת להם. יותר ממאתיים אנשים מעורבים, שבאו עם שאלות מהבית, שבאו לשמוע האם איכפת לכנסת ולממשלה מחיפה.

יצא לי לדבר עם חלק מהקהל שהגיע. אני שואלת את י',צלם ואקטיביסט שמתגורר בהדר, מה הוא חושב שיהיו תוצאות הבחירות. י' אומר שכל הסקרים, כל תשדירי התעמולה, זה הכל פיקציה. זה הכל לוחמה פסיכולוגית של הימין כדי שאנשי השמאל יחשבו שאין להם סיכוי ולא ייצאו מהבית להצביע. לי' יש הרבה חברים ערבים. אנחנו מדברים על חשיבות ההצבעה במגזר הערבי והעובדה הפשוטה, החותכת, שזה המגזר שיכול לעשות את השינוי. י' אומר שהוא מדבר עם חברים והם אומרים לו שהם לא מרגישים חלק ממדינת ישראל. כן, הם מודעים לעובדה שאם לא יצביעו, יהיה פה רע יותר, גם עבורם. הם לא חיים בואקום. אבל כמו שהחבר אמר לו: "אם אצביע בעד מפלגה שמדברת על סוציאליזם, על הלאמה של שטחים ונכסים, בעצם זה דופק אותי בתור ערבי. כי השטחים האלה לא יילכו לפלשתין – הם יילכו למדינת ישראל הציונית".

אנחנו מתבשרים על תחילת הכנס. מארגני הכנס מודיעים כי בסופו של דבר, ישראל חסון ממפלגת קדימה ביטל את הגעתו ובמקום עיסאם מחו'ל (חד"ש), הגיע הישאם עבדו מחד"ש שהוא גם חבר מועצת עיריית חיפה.

326667_321376237972278_723589020_o

תמונות מהכנס

כל המועמדים נשאלו ארבע שאלות בנושאי המאבק בחישמול הרכבת, הזיהום הסביבתי בחיפה, חומרים מסוכנים והשתלטות הון-שלטון על שטחים ציבוריים של העיר חיפה.
המועמדים ענו לעיתים על השאלות ולעיתים קידמו את עצמם וניסו לעשות הון פוליטי. בסך הכל היה דיון ער ותרבותי יחסית (לעיתים נשמעו קריאות ביניים – בעיקר כשנציגת "יש עתיד" דיברה) אך התשובות היו צפויות ומאכזבות משהו.
הנה סרטון שמסכם את הכנס:

רוב הנציגים דיברו על הצורך במאבקים ציבוריים (אזרחיים) וסירבו להבטיח משהו. ההבטחות שכן נשמעו, נשמעו רפות משהו.
מה שלא היה צפוי ושימח אותי ואני חושבת שגם את מארגני האירוע, הוא הגילוי שיש הרבה חיפאים שאיכפת להם, שרוצים להיות מעורבים, שלא מרוצים מהמצב הקיים ורוצים לשנות. חלק גדול מהאנשים שרצו לשאול שאלות לא הספיקו וחבל. היה ראוי לקיים יותר כנסים כאלה.
וזו ההזדמנות שלי להודות לכל האנשים שעמלו, טרחו והוציאו מזמנם ומכספם האישי, כדי להרים את הכנס החשוב הזה – כי בלעדיהם הוא לא היה קורה וזו בכלל לא קלישאה במקרה הזה.

בדרך חזרה אני מדברת עם ש', סטודנטית לרפואה וחיפאית מילדות. היא אומרת כי הרגישה אכזבה לנוכח העובדה שכמעט אף אחד מהמועמדים לא הסכים להבטיח שום דבר. שהם כולם שולחים אותנו, התושבים, להלחם במאבקים אזרחיים מול כוחות חזקים ומשומנים היטב. "אפילו מיקי רוזנטל, לוחם שאני מעריכה, שולח אותי להתנפל על בתי הזיקוק. הממשלה ויתרה על חיפה. מודיעין, ירושלים ותל אביב חשובות יותר", אמרה בהבעה מיואשת קמעה.
——————————————————————–

מאוחר יותר באותו הערב, פאב הסינקופה, ערב רוק חד"ש.

אם יש מקום לאופטימיות בפוליטיקה הארצית והבטחות שנאמרות בלב שלם, אז המקום הזה נמצא במעוז חד"ש בחיפה.
חיפה תמיד היתה "אדומה" ומעוז השמאל, אבל שמסתובבים ברחובות הדר והעיר התחתית, התחושה היא של שותפות גורל יהודית-ערבית. צעירים יהודים וערבים חיים ביחד, יוצרים ביחד, נלחמים ביחד. עושים שינוי.

אני בדרך לעצרת בחירות שארגנו פעילי תנועת חד"ש בעיר.
איך אני יודעת שגרעין הפעילים הזה הוא צעיר? לפי אופי העצרת. זוהי עצרת רוק שנערכת בפאב הסינקופה. היא כוללת מוסיקאים, משוררים ופוליטיקאים (אבל בקטנה). זו עצרת של העם, לא של הפוליטיקאים.
נדמה שכאן הפוליטיקאים לא שכחו שהם בשביל העם ולא העם בשבילם.
האווירה מיוזעת, חמה ולא פורמלית. פה עומדים עם כוס בירה וסיגריה ביד ולא יושבים על כסאות פלסטיק כמו בקסטרא. פה צועקים את מה שיש לומר ולא מדברים בטון מהוסה ומעושה. הפער בין הכנס בקסטרא לעצרת בסינקופה חריף ומותיר אותי הלומה ומסוחררת במקצת.

הגעתי בדיוק בזמן שמרואן מחו'ל, משורר, עולה לבמה. הוא אומר שהסיבה שהוא נמצא בחד"ש ולא בשום מפלגה ערבית אחרת, היא האנושיות של היהודים בחד"ש. העובדה שהיהודים האלו יכלו לבחור כל מפלגה אחרת שתייצג נכוחה את האינטרסים שלהם והם בחרו ללכת נגד זה ולהיות בחד"ש.

הוא מקריא משיריו יחד עם לילך ובר, משוררת ופעילת שטח בחד"ש. השניים מלהיטים את האווירה שלוהטת גם כך.

326549_464265516969151_410953768_o

לילך ובר ומרואן מחו'ל מקריאים שירה

ולילך מקריאה שיר של מרואן מחו'ל על חוויות שלו מחיפוש בנמל התעופה:

עַרֲבִי בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בֵּן גּוּרְיוֹן
מַרְוַאן מַח'וּל 10.11.12
שיר לשבת מתוך "ארץ הפסיפלורה העצובה"

אֲנִי עַרֲבִי!1
הִכְרָזְתִי בְּפֶתַח נְמַל הַתְּעוּפָה
לְטוֹבַת הַמְּאַבְטַחַת, שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לִטְרֹחַ.
נִגַּשְׁתִּי אֲנִי וְאָמַרְתִּי: חִקְרִי אוֹתִי, רַק
בִּקְצָרָה, אִם אֶפְשָׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי לֹא מְעֻנְיָן
לְאַחֵר לַמָּטוֹס.
שָׁאַלָה: מֵאֵיפֹה אַתָּה?
פָּרָשָׁי הֵם מִשֵּׁבֶט גַּסָאסְנָה מֵרָמַת הַגּוֹלָן – אָמַרְתִּי
וּשְׁכֵנְתִּי הִיא זוֹנָה מִירִיחוֹ
שֶׁגִּלְּתָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת הַדֶּרֶךְ לַגָּדָה הַמַעֲרָבִית.
אַחֲרֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָהּ בָּא תּוֹר הַהִיסְטוֹרְיָה
לִכְבֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחַדָשׁ.
מֵאַבְנֵי הַגָּזִית שֶׁל חֶבְרוֹן קְרוּצוֹת תְּשׁוּבוֹתָי
נוֹלַדְתִּי בִּימֵי בְּנֵי מוֹאָב הַנְּסוֹגִים מִפְּנֵיכֶם,
בְּאֶרֶץ הַזְּמַן הַכָּנוּעַ,
אָבִי מִכְּנָעַן
וְאִמִּי הִיא פֵינִיקִית שֶׁבָּאָה מִדְרוֹם לְבָנוֹן,
אִמָּהּ מֵתָה לִפְנֵי חָדְשָׁיִם, אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי,
וְלֹא נִפְרְדָה ממנה לְשָׁלוֹם, אִמִּי,
בָּכִיתִי בְּחֵיקָהּ, שֶׁתִּמְצָא נֶחָמָה בָּרֵעוּת בִּפְקִיעִין
בְּיָמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְשֶׁל הַכְרָעוֹת,
לְבָנוֹן, אָחוֹתִי, לֹא תָּשׁוּב לִהְיוֹת, וַאֲנִי
אֵם יְחִידָה לְאִמִּי
בַּצָּפוֹן.
***
שָׁאֲלָה אוֹתִי: מִי אָרָז לְךָ אֶת הַתִּיק?
עָנִיתִי: אוֹסַמַה בִּן לָאדֶן, רַק רֶגַע,
לְאַט לָךְ, זוֹ רַק יְצִיאָה שֶׁל פְּצִיעָה תּוֹךְ כְּדֵי נְסִיעָה,
אָנֶקְדּוֹטָה שֶׁהָרֵאָלִיסְטִים כָּמוֹנִי יוֹדְעִים לְהַשְׁמִיעַ
כְּשֶׁהַלְּחִימָה מַפְצִיעָה,
כְּבָר שִׁשִּׁים שָׁנָה אֲנִי בָּא לַהֲלֹם עִם מִלִּים עַל שָׁלוֹם,
אֵינֶנִּי נִלְחַם בַּהִתְנַחֲלוּיוֹת,
וְשֶׁלֹּא כְּמוֹכֶם, אֵין לִי טַנְקִים כְּמוֹ זֶה שֶׁאִתּוֹ
דִּגְדֵּג הַחַיָּל אֶת עַזָּה,
לֹא שִׁגַּרְתִּי טִילִים מֵאָפָּאצִ'י בַּתִּיק הָאִישֵׁי,
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִי
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבְּאֹפֶק אוֹבֵד מְהַדְהֵד הַמִּאוּס
מִן הַמַּהְפֵּכָה הַשְּׁקֵטָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ
וּמִן הָרָצוֹן הַטּוֹב.
***
מִישֶׁהוּ נָתַן לְךָ מַשֶּׁהוּ בַּדֶּרֶךְ לְכָאן – שָׁאֲלָה,
זֶה הָיָה הַגּוֹלֶה בְּאֶל-נַּיְירֶבּ,2 עָנִיתִי
שֶׁנָּתַן לִי צְרוֹר זִכרוֹנוֹת
וּמַפְתֵּחַ לְבֵית אַגָּדוֹת,
חֲלוּדָה עַל גַּבֵּי הַמַּפְתֵּחַ הִלְחִיצָה אוֹתִי אַךְ
אֲנִי כְּמוֹ מתכת טְהוֹרָה; מְזַכֵּךְ אֶת עַצְמִי כְּשֶׁאֲנִי נִכְסָף.
מֵאֶנְקַת הַפְּלִיטִים הַמְּעֻנִּים
תִּשְׁלַח הָעֶרְגָּה אֶת כְּנָפֶיהָ מֵעֶבֶר לַגְּבוּל
וְלֹא יַעֲצְרֶנָהּ שׁוֹמֵר וְלֹא אֶלֶף שׁוֹמְרִים
וּבֶטַח שֶׁלֹּא אַתְּ.
***
אָמְרָה: יֵשׁ בִּרְשׁוּתְךָ אֵיזֶשֶׁהוּ חֵפֶץ חַד?
הָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי, עָנִיתִי,
הָעוֹר שֶׁלִּי, וְתָוֵי פָּנָי הַשְּׁחוּמִים,
נוֹלַדְתִּי כָּאן, בִּגְזֵרַת הַגּוֹרָל לְבַדּוֹ,
אוֹפְּסִימִיסְט3 הָיִיתִי בִּשְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים
וַאֲנִי אוֹפְּטִימִי בִּגְלַל שְׁנֵי פִּיּוּטִים, לָהֶם לֹא תּוּכְלִי אֲפִלּוּ
בְּכֶלֶא גִּלְבֹּעַ.
כּוּר מַחֲצַבְתִּי
וְצוּר חֶבְלִי מַגִּיעִים מִסִּפּוּרֵי הַזְּמַן הַבֹּסְרִי
הַלְּוָיָה לֶעָבָר וּמִשְׁתֶּה חֲתֻנָּה
בְּאוּלַמֵי הַתִּקְוָה הַקְּרוֹבִים,
תְּמָרִים מִן הָעֵמֶק הִצְמִּיחוּ אוֹתִי,
מִלִּים נָתְנוּ לִי פֵּרוּשׁ.
יֵשׁ אִתִּי יֶלֶד שֶׁדָּחִיתִי אֶת מוֹעֵד לֵידָתוֹ
לְבֹקֶר אַחֵר, פָּחוֹת שָׁבִיר, הוֹ בַּת אוּקְרַאִינָה.
יֵשׁ לִי גְּנִיחַת מוּאַזִּין שֶׁשִׁירוֹ מְרַגֵּשׁ אוֹתִי, לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי כּוֹפֵר
אֲנִי מִזְדַּעֵק כְּדֵי לְהַפְחִיד לִילִיוֹת בַּחֲלִילִיוֹת
וְשֶׁאַבּוּבִים בָּרוֹבִים יְזַמְּרוּ עַל קִיּוּם בְּלִי אִיוּם.
***
הַמְּאַבְטַחַת לוֹקַחַת אוֹתִי לְחִפּוּשׁ בַּכְּבֻדָּה
הִיא פּוֹקֶדֶת עָלַי לִפְתֹּחַ אֵת הַתִּיק,
וַאֲנִי מְצַיֵּת,
וּקְרָבָי מִתְנַתְּקִים מִקְּרָבָיו שֶׁל הַתִּיק, וְכָמוֹהֶם שִׁירָי,
עִלְגּוּתִי, רְהִיטוּתִי, כָּל דָּבָר בְּתוֹכִי, נִרְתָּעִים מִתּוֹכוֹ וּלְתוֹכוֹ.
***
הִיא שׁוֹאֶלֶת: וּמָה זֶה?
אֲנִי אוֹמֵר: סוּרַת מַסַּע הַלַּיְלָה מֵעִם מַעֲלוֹת וְרִידָי, עִם פֵּרוּשׁ אַלְגַ'לַאלֵין,
שִׁירֵי אַבִּי-אַ-טָּיֵּבּ אַלְמוּתָנָבִּי וַאֲחוֹתִי מָרָאם, בִּתְמוּנָה וּבְנֶפֶשׁ,
צְעִיף מֶשִׁי שֶׁבּוֹ אֶתְכַּסֶּה לְמָגֵן מִצִנַּת הַמֶּרְחָק מִקְרוֹבָי,
טַבָּק מֵעַרָאבָּה שֶׁסִּחְרֵר אֶת רֹאשִׁי וְעִרְפֵּל בִּי עָתִיד לֹא נוֹדַע
בְּקִרְבִּי, בְּחֻבִּי, בִּי זַעְתָּר בָּלָדִי
שַׁלְהֶבֶת רִמּוֹן גְּלִילִי, אַגָּדִי,
עִנְבָּרִי, אַלְמוֹגִי, נִיחוֹחִי, וְזֶה שֶׁאֲנִי חַי.
פְּנִינַת חֵיפָה מַבְרֶקֶת וּמַבְהֶקֶת, לֹא מַפְסֶּקֶת,
מְנַמְנֶמֶת וְנֵחֱלֶמֶת בַּכִּיס שֶׁל שִׁיבָתֵנוּ רַק מִפְּנֵי
שֶׁסָּגַדְנוּ לָרָצוֹן הַטּוֹב וְשַׂמְנו מִבְטַחֵנוּ
בִּמְעִידַת הַנַּכְּבָּה בֵּעָבָר וּבְקִרְבִּי.
***
הַמְּאַבְטַחַת מוֹסֶרֶת אוֹתִי לַשּׁוֹטֵר אֲשֶׁר
מִשֵּׁשׁ אוֹתִי לְפֶתַע וְקָרַא:
מָה זֶה?
אֵבָרִי הַלְּאֻמִּי – אֲנִי אוֹמֵר
וִיוֹצְאֵי חָלָצָי, אֲחֻזַּת מִשְׁפַּחְתִּי וְצֶמֶד בֵּיצֵי יוֹנִים,
מִתּוֹכָן נִבְקָעוֹת נָשִׁיּוּת וְגַבְרוּת אֵלָי וּמִמֶּנִּי.
הוּא מְחַפֵּשׂ עָלַי
כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם סַכָּנָה,
אֲבָל הוּא עִוֵּר, הַטִּפּוּס הַמּוּזָר אֲשֶׁר
מְדַלֵּג עַל פְּצָצוֹת בְּתוֹכִי, חֲשׁוּבוֹת וְיוֹקְדוֹת בְּהַרְבֵּה:
עַל הַמֶּרֶץ, הַמֶּרִי, עַל לַהַט הַנֶּשֶׁר אֲשֶׁר בִּיגוֹנִי וְגוּפִי
יַבָּלוֹת, יְכוֹלוֹת, כָּזֶה אָנֹכִי
בִּמְלוֹאִי, כָּל כֻּלִּי, וְהוּא מִסְתַּכֵּל בְּלִי לִרְאוֹת
טֶמְבֵּל שֶׁכָּזֶה.
***
עַכְשָׁו, שְׁעָתָיִם אַחֲרֵי הַמַּאֲבָק הַמּוּסָרִי,
אֲנִי מְלַקֵּק לְדַקָּתָיִם אֶת הַפֶּצַע בִּבְשָׂרִי
וְעוֹלֶה לַמָּטוֹס הַמַּמְרִיא. לֹא כְּדֵי לַעֲזֹב
וְלֹא עַל מְנַת לָסֹב,
אֶלָּא כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַמְּאַבְטַחַת מִתַּחְתָי
אֶת הַשּׁוֹטֵר בָּהִמְנוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁל הסנדל מִתַּחְתָי
וּמִתַּחְתָי אֶת הַשְּׁקָרִים הַמְּאֻבָּנִים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה
כְּמוֹ בֵּן גּוּרְיוֹן שֶׁנִשְׁאַר מִנִּי אָז מִנִּי אָז מִנִּי אָז
מִתַּחְתָי.

* מרואן מח'ול מתוך ספרו הראשון בעברית "ארץ הפסיפלורה העצובה" (הוצאת קשב, 2012). לאחרונה ראה אור ספרו השלישי של מרואן מח'ול בשפה הערבית.

לאחר מכן, חבר הכנסת דב חנין עולה לנאום.
דב חנין, פוליטיקאי ושועל קרבות משופשף בשנות החמישים לחייו, משדר נעורים ולהט יוקד. הוא מונה חמש סיבות למה להצביע חד"ש. וכל הסיבות האלו מדברות על ההווה ויותר מכך – על העתיד.
כי דב חנין הוא איש של העתיד. הוא איש של רעיונות גדולים ומחשבות גדולות. אבל הוא ניחן גם בפרקטיות של ההווה ויש לו פתרונות מלוטשים כמעט לכל בעיה. הוא הפרלמנטר הכי פעיל בכנסת החולפת ובהחלט מתכוון לשאת את התואר גם בכנסת הקרובה.
הוא מדבר הרבה על שותפות, על מאבק משותף. הוא איש של מילים אך גם של מעשים. הוא מעביר המון חוקים חברתיים וכלכליים, אך הפעמים הכמעט יחידות שבהן הוא מקבל חשיפה הן בהקשר המדיני.

701978_464265703635799_825958311_o

דב חנין

הייא זעאתרה, מוסיקאית וזמרת ש"יודעת לשיר במבטא אלג'יראי וזה ממש נדיר", עולה לבמה מיד אחרי דב חנין.
המוסיקה שלה יפהפייה, קוסמופוליטית ומשתלבת נהדר עם הערבית, הצרפתית והאנגלית שבהן היא שרה. אחד השירים שהיא שרה, קאבר לשיר של טרייסי צ'פמן, "Talking about the revolution", כמו משקף בצורה הטובה ביותר את את הערב הזה. יש כאן משהו לוקאלי בלבוש בינלאומי. רוחות של של שינוי באוויר – רוח המהפכה האירופאית בחיפה שלנו, הים-תיכונית.

411949_464265883635781_1282041342_o

הייא זעאתרה

———————————————————————

יום חמישי, שעות הערב המאוחרות, סיור פאבים של פעילי חד"ש.

אני פוגשת אותם ברחוב מסדה, נקודת ההתחלה של הסיור שלהם. הם הרגע חילקו פנקסי תנועה באירוע השירה שהיה בקפה "מישמש". משם אנחנו ממשיכים לכיוון העיר התחתית, לסיור פאבים. הם חמישה הערב.

ל' היא המנהיגה הבלתי קרואה שלהם. את מצחה עוטרת רעמת תלתלים שופעת ומאחורי משקפיה העגולים, הדקים, מסתתר מבט יוקד. היא מובילה את ארבעת הבחורים במסלול שנקבע מראש על ידי א"ו, להלן, "המפעיל".
א', הייצוג הרוסי של הקבוצה, חיפאי, עובד ולומד ערבית – בזכות הקסם האישי שלו ומראהו המצודד, בטוחה ל', חד"ש תקבל "כמה וכמה קולות של רוסיות כרמליסטיות".
ע', סטודנט לפיזיקה בטכניון, שוכר דירה בעוספיא. בחור שקט, חמוד ומהורהר. "בעיקר עייף", יגיד לי אחר כך.
א"נ, סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת חיפה, שותפו של ע' לדירה. בחור בעל לב גדול ואופטימיות כובשת. פונה לכולם ומאמין בטוב של כולם.
ג', סטודנט להסטוריה באוניברסיטת חיפה, גר בקומונה יהודית-ערבית, תושב חיפה בהווה. חייכן ולא מרבה במילים.

אנחנו מגיעים לפתיחת התערוכה החדשה בגלרית האגף. מאוחר והחבר'ה באגף מתחילים להתקפל. זה הזמן להרמת כוסית לחיי התערוכה החדשה ונצחון השמאל בבחירות הקרבות. זה גם הזמן לדיונים ולויכוחים הפוליטיים.

DSCF2835 (Large)

מרימים כוסית ב"אגף"

בין ב' מהאגף לבין הפעילים ניצת ויכוח. ב' מצביע לעבודה או לדע"ם, מפלגה חדשה שמתחרה על אותו הספוט של חד"ש. ל' אומרת לב': "יש לי טיעון מנצח: פעיל של דעם שאני מכירה ממש מתלהב מהאביב הערבי. הוא רק מחכה שהאביב הפלסטיני יפרוץ ואז הוא יוכל לצאת להילחם לצד אחיו הפלסטינים. נגד מי הוא יילחם? נגדך! נגדינו! אני לא מוכנה לת את הקול שלי לרומנטיקן מטופש שמסכן אותי במלחמת אחים". ב' יחשוב על זה. יש לו עוד חמישה ימים בשביל זה.

יוצאים מהאגף, עוברים דרך "הבורדל" – פאב מאולתר שמישהו הקים בחדר המדרגות של הבית שלו. שותים משהו, מדברים קצת וממשיכים.
אני שואלת את ל' מאיפה היא לוקחת את כל הלהט והאמונה האלו והאם היא חושבת שבאמת אפשר לשכנע אנשים מהשורה להצביע למפלגה רדיקלית כל כך כמו חד"ש. היא אומרת לי "תראי, אני מבינה שיכול להיות יותר גרוע. היום כשחילקנו תעמולה פוליטית במרכז הכרמל דיברתי עם כמה נשים שחשבו להצביע ביבי. הבעתי בפניהן בתדהמה ושאלתי אותן איך נשים יכולות להצביע לרשימות שלא רק שאינן מקדמות זכויות נשים, אלא גם תורמות לנסיגה בערכי השיוויון המגדרי בחקיקה אנטי-פמיניסטית. שתיים עלו לאוטובוס בבהלה כשעצר בתחנה ואחת אמרה שאני חמודה ושהיא תצביע ציפי".

נכנסים לסינקופה בר, שם הפעילים פוגשים את "המפעיל" של התא, א"ו.
צעיר ממוצא הונגרי ממושקף עם שיער ארוך. הוא דומיננטי ונמרץ. הוא מקבל עדכון מל' על מצב הסיור ומוסיף עוד מקומות.

DSCF2855 (Large)

מימין לשמאל: ע', אנוכי, ל', א"ו (המפעיל), א' וא"נ

ממשיכים לפאב הבארקי. בסיורים הקודמים בעלי הפאב הרשו לפעילים לדבר רק עם האנשים שיושבים בחוץ. הסיור הנוכחי לא שונה בהרבה.
הפעילים מוצאים בני שיחה באחד השולחנות בחוץ. ארבעה צעירים שמביעים התעניינות ושואלים: "אז במה חד"ש שונה מהמפלגות הערביות האחרות?". החבר'ה מתחילים להסביר ומתפתח דיון. למרות זאת יש חשדנות וחוסר אמון בקרב הצעירים היהודים שיושבים בשולחן. לא הצלחתי לקלוט את הדעות הפוליטיות שלהם אבל הם נראים לי מרכז וימינה מזה. ממשיכים למקום הבא.

DSCF2865 (Large)

ויכוח סוער בפאב הבארקי

עוברים ליד פאב "האלי'ס" ונתקלים בסירוב מוחלט לבקשה להכנס ולהפיץ תעמולה פוליטית. ל', קצרת רוח, רוצה להמשיך ליעד הבא, מגיבה בעצבנות ובתוקפנות. בעל הפאב מתעצבן מהעצבים של ל' ואומר: "אבל רגע, מה את מתעצבנת? מה את הולכת ישר? אפילו לא שמעת למה!" היא מסתובבת אליו, נאנחת בידיעה מנוסה שהוא שוב הולך למכור לה את הבולשיט של "בלי פוליטיקה" אצלו בפאב ואכן, זה מה שהוא אומר לה. ממשיכים. ל' מספרת לי אחר כך שב"ג'קי" היא כמעט חטפה מכות מבעל המקום כי רצתה לפרסם… פסטיבל אמנות במסדה.

DSCF2856 (Large)

כולנו חד"ש

מסיימים בפאב הליבירה,ול' נראית מעט עייפה, מסכמת את המצב בישראל לפי דעתה: "לפני 93 שנים מהיום נרצחה רוזה לקוסמבורג שאמרה את האמירה הכי רלוונטית לחברה בישראל היום: סוציאליזם או ברבריות. תראי, משהו מהותי חייב להשתנות כאן. ועד שאנשים לא יבינו את זה, אנחנו נהיה תקועים עמוק בתוך החרא", היא מפריחה בועת עשן באוויר.
היא נפרדת מהבנים וממשיכה למסיבה בסינקופה בר. אחרי הכל, Girls just wanna to have fun 🙂

תודה לכל האנשים שעזרו בהכנת הפוסט! ואלו שמות: ללילך ובר, שתרמה חומרי הסברה, תמונות ושירה. לאורי וולטמן, אנס, איליה, עבד וגל שקיבלו אותי בברכה, ליוו אותי בסיור והסבירו לי כל מה שלא הבנתי. לניצן קלוש שהיתה מרואיינת מקסימה. לדני קליך שצילמה תמונות איכות – ולכל מי שדיברתי איתו לצורך הפקת הפוסט!

החיפה הפנימית

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהרכנת ראש והצדעה למחזאית, המשוררת, השחקנית והבמאית ענת גוב, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. היא היתה אשה מופלאה וצר לי שלא זכינו לארח אותה לזמן ארוך יותר בעולמנו.

הפוסט עוסק הפעם בדברים הגשמיים של החיים ולא, הפעם לא נדבר על אוכל, למרות שיש שני מתכונים בסוף.
אני מאמינה שכמו בספר "פיטר פן", לכולנו יש מפות נפשיות של "ארץ לעולם לא". מפות שאנחנו מציירים לנו שלא במודע, שיכולות להשתנות עם הזמן.
כשאנחנו ילדים, למשל, הכל נראה לנו מאוד גדול. הבניינים גבוהים, והחצרות רחבות והמרחבים קוראים לנו לתור אותם. כשאנחנו חוזרים לאותם מקומות, לפתע הם נדמים כזעירים ומבויישים. כמו נכלמים בקטנותם. אני עדיין מרגישה את תחושת הגודל והעצימות כשאני בחו"ל. וגם הזמן עובר לאט מאוד. אני קוראת לזה זמן חלום.
אני זוכרת איך בתור ילדה אהבתי לצאת להרפתקאות בג'ונגל הגדול של שכונתי. כל שורת ערוגות ופרחים נדמתה כיער גדול ומזמין. העולם חיכה רק לי.

288832_313576345413615_546198326_o
תמונה מהתערוכה "איש קריות"

היום, משהו מזה נשאר בי. במיוחד כשאני הולכת ברחובות העיר התחתית והואדי (ניסנאס) והלב יוצא אל כל אותם מקומות שבהם הזמן קפא מלכת.
אני מאוד אוהבת את המבנה הטופוגרפי של חיפה. זו אולי העיר הכמעט יחידה בארץ שבה אפשר לעמוד על פסגת ההר ולראות את כל העיר פרוסה לפניך. ודווקא ממרומי ההר הזה, שאמור להיות מתנשא ומנותק, אני מרגישה הכי בית והכי שכונה שיש. כאילו עוד מעט אני צועקת לאיזו חברה שהולכת למטה, שתחכה לי, אני כבר יורדת ובאה.
והמבנה הזה משפיע לדעתי על חיי החברה בחיפה. האפשרות הזו, לראות כמעט מכל נקודה את שאר העיר, מביאה לכך שכולם מכירים את כולם. הכרמלית, אחת ההמצאות הגאוניות (הודות לצרפת שנתנה לנו אותה במתנה), רק מדגישה את הנטייה הזו.
בכל תחנה בכרמלית, יש לי חברים. אני במרכז הכרמל ותוך שלוש דקות במסדה. אם ארצה, אוכל להיות כעבור שתי דקות בעיר התחתית. השלד ההיסטורי של חיפה, זה שנשכח והוזנח עם השנים, קורם עור וגידים, קם לתחייה. וכמו כלבים אשר מתקשרים בעזרת נביחות בלילה, אנחנו מתקשרים באמצעות הכרמלית. רצה הגורל והכרמלית משרתת בעיקר צעירים. הם קובעים אחד עם השני ליד או בתוך התחנות שלה. הם משתמשים בה בתור חלל למיצגים שלהם בפסטיבלים בעיר. הכרמלית הקטנה, שני קרונות סך הכל, היא אינטימית – כמו חיפה.
כשאני מדברת עם אמא שלי שחייתה פה בתור רווקה בשנות השבעים, נדמה שדבר לא השתנה. אותה שכונה קטנה וירוקה שבה כולם מכירים את כולם – נשארה.

אני די אוהבת את זה. הכפר הגדול הזה שבו קורים דברים מצד אחד, ומצד שני, עדיין אפשר לעצור לאיזה שלאף-שטונדה בצהריים.
אז הדימוי שלי לגבי חיפה הוא כפר גדול. קצת דומה לכפרים היווניים (למרות שלא הייתי עדיין באחד, אבל אלו שהיו אולי, יכולים לומר לי אם זה נכון) שבהם כולם מכירים את כולם, ויש מסיבות וטברנות וכולם חוגגים אבל גם נינוחים. זו חיפה שלי.

וכדי להדגיש את הדימוי הזה: בחיפה יש נטייה שהכל קורה באותו היום. ב 6.12 היה ערב פתיחות לכבוד פסטיבל "החג של החגים".
זו מסורת חדשה יחסית בחיפה שיום חמישי הראשון של חודש דצמבר הוא מאוד חגיגי וכולל פתיחות של אינספור תערוכות ואירועים. המלצתי לכם על האירועים השווים ומכיוון שאני לא אלוהים ולא יכולה להמצא בכל מקום, החלטתי לשגר את עצמי לשלושה מקומות באותו ערב.

המקום הראשון שממנו התחלתי היה מרכז הכרמל. בבית הלל, בואכה הסינמטק, במתחם שהיה בעבר מרתף 10 הישן, נערכה השקה של ספר שירים חדש ותערוכה חדשה.
ספר השירים נקרא, כמה מתאים, "פרובינציאלית" והוא של המשוררת המבטיחה מיטל נסים. התערוכה היא של אבי ג'ימי בן זקן ונקראת "איש קריות".
מאוד משעשע ששני האמנים הם קרייתים ולא חיפאיים, אבל אנחנו, או אני לפחות, מחשיבים את הקריות כחלק בלתי נפרד מחיפה.
גשם דקיק עטף את העיר ושיווה לה מראה חגיגי ומהודר יותר. בתוך בית הלל היה חמים ונעים. למרות ריבוי האירועים ומזג האוויר, המקום היה מלא מפה לפה.

הערב נפתח בהופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי. צבי, קרייתי נוסף, שהיה חיפאי, הצפין לקריות לתקופה ארוכה וחזר למקורות לפני כמה שנים, ניגן ושר עם בחורתו שלושה שירים מקומיים מאוד. "מדרגות שפינוזה", "בורדל" ו"יושב בקרית חיים על המים". סיפתח נאה מאוד לערב שכולו לוקאלי.

לאחר מכן, עלו ובאו לבמה ממיטב משוררי חיפה, לקרוא את שיריה של מיטל נסים ועשו זאת בכשרון ובמעורבות רבים. מאוד אהבתי את השירים והיו בהם אזכורים ממשוררות אחרות שאני מאוד אוהבת. בערב דובר רבות על הקשר בין מקומיות לפוליטיקה, והדיסוננס בין הצורך להתפרנס לבין הצורך ליצור ולחיות מעבר לגשמי, והמודעות הפוליטית. משוררים סיפרו על מיטל ועל איך הכירו. הוזכרה גם ההפגנה בבתי הזיקוק, למען עובדי הקבלן והשיר אשר מיטל הקריאה בה "לכביש חיפה-עכו" שהזכיר לי מאוד בסגנונו שירים של אגי משעול.

לִכְבִישׁ חֵיפָה-עַכּוֹ

1
הַנּוֹף הָאָפֹר
טַעֲמוֹ מַר
וְחֶדְוַת הַקְּנִיָּה בַּקִּרְיוֹן
גַּם כֵּן.

2
מִבַּעַד לְוִיטְרִינַת חַיַּי
הַמְּכוֹנִית שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי
טָסָה בְּמֵאָה קָמָ"שׁ לְפָחוֹת
וּמִמֶּנָּה נִפְלֶטֶת הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת
שֶׁל שְׁלֹמֹה אַרְצִי
כְּמוֹ גָּז מַדְמִיעַ.

3
הַכְּבִישׁ הַזֶּה בּוּלִימִי
וְהַצְּמָתִים שֶׁלּוֹ מְקִיאִים
מוֹנִיּוֹת שֵׁרוּת צְהֻבּוֹת.

4
בְּמוֹנִית שֵׁרוּת אֲנִי מֵתָה
מֵהֶתְקֵף אֲכִילָה סוֹדִי
וְכָל עֲטִיפוֹת חֲטִיפֵי הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁבָּלַעְתִּי
אוֹמְרוֹת עָלַי קַדִּישׁ.

5
תָּבוֹא הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְתִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
כִּי יֵשׁ לָהּ חִבָּה לַפֵּרִיפֶרְיָה
וְאַחַר כָּךְ הִיא גַּם תַּקְרִיא אֶת מָה שֶׁהִיא כָּתְבָה
בְּרַחֲבַת שִׁירָה מְאֻלְתֶּרֶת
בְּתֵל אָבִיב.

6
בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה זְמַנִּית
בִּשְׁבִיל מַשְׂכֹּרֶת שֶׁל אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן
מֵעָלָיו בְּתוֹךְ מוֹנִית שֵׁרוּת צְהֻבָּה
אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא חוֹלֶמֶת
לִהְיוֹת אֵיזוֹ וִירְגִ'ינְיָה ווֹלְף מְקוֹמִית
שֶׁמִּתְפַּרְנֶסֶת מִכְּתִיבָה

אני זוכרת את הדרך הזו, כמישהי שחיה שש שנים בקריות ועשתה את הדרך הזו כמעט מידי יום ביומו. דרך אפורה, מייאשת, מונוטונית. היציאה אל עוד יום שבו צריך להלחם על הזכות שלך להיות, להתקיים. החזרה בערב כאריה מנוצח, מובס לעיתים. ויחד עם זאת, ישנה היציבות הזו. הידיעה, שמה שלא יהיה – הכביש הזה תמיד יהיה שם.

477857_313580085413241_127320100_o
מיטל נסים מקריאה משיריה

השיר "לא נסעתי" מדבר על הדיסוננס הזה בין הצרכים הפיזיים, הגשמיים לבין הרצון להשפיע פוליטית ורוחנית:

(לֹא נָסַעְתִּי)

לֹא נָסַעְתִּי לְהַפְגָּנַת הַמְּשׁוֹרְרִים בְּתֵל אָבִיב. זֶה עָבַר לְיָדִי.
אוּלַי כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְבְּעָה הִשְׁתַּלְּמוּת (שֶׁבֻּטְּלָה)
לְלוּחוֹת חֲכָמִים פְּלוּס הַדְגָּמָה
וּכְמוֹרָה חֲדָשָׁה עָלַי לִחְיוֹת בְּתוֹדָעַת הַכֵּן,
הַכֵּן הַמֻּחְלָט, שֶׁיַּגִּידוּ פִּי וְרֹאשִׁי וְכָל אֵיבָרַי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
נוֹכַח יַחֲסֵי הַכּוֹחַ הַמִּינוֹרִיִּים, אֶל מוּל הַמּוֹרָה הַוָּתִיקָה, הַמְּסֻדֶּרֶת.
וְכֵן, הַמַּשְׁכַּנְתָּא מַכְרִיעָה
כִּי הַלֹּא הַיָּחִיד שֶׁיֵּאָמֵר מִבְּלִי דַּעַת, יִתְפָּרֵשׂ כְּמַרְדָנוּת, שֶׁהִיא עִלָּה
וּמֵרֹב הַכֵּן, אֲנִי גְּמוּרָה,
נִרְדֶּמֶת בַּהַסָּעָה ואין לי כוח.

באותו רגע יכולתי לחשוב רק על שיר אחד, באותו הנושא, של הענקית דליה רביקוביץ:

דליה רביקוביץ – פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתכרת על המדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רוחה
והמרצפות מעקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

כמה שהגיאוגרפיה שאנחנו חיים בה והבנאליה של הצורך להתפרנס ולמלא את צרכי הגוף, משפיעה על שירינו. וגם כשהשירים לא נכתבים על כך כה בבירור, תמיד אפשר למצוא רמז או שניים כמעט בכל בית (של שיר? שלנו? זה משנה בכלל, בעצם?).

התערוכה של אבי בן זקן התאימה ככפפה לערב. אבי צילם אנשים בעלי מראה ייחודי (פעם קראו לזה אותנטי) באיזור הקריות, וניתן לראות שם אנשים זקנים, ילדים וסתם עוברי אורח שאינם חלק מתוכניות הריאליטי הנוצצות. הם למעשה הנגטיב של תוכניות כמו "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים" וכו'. שמתי לב בדיוק עכשיו שמדובר על כוכבים בשמות של שתי התוכניות האלו. אם תרצו, האנשים המצולמים של אבי הם החורים השחורים שיש בכל מערכת כוכבים. לא שמים לב אליהם, אבל הם שם – תובעים את תשומת הלב שלנו, ועלולים לבלוע אותנו במוקדם או במאוחר אם לא יקבלו אותה.

מבחר תמונות מהערב תוכלו לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלם המוצלח מאוד, מוחמד חמודי חוסיין.

אחרי ההשקה המשכתי בכרמלית (כמובן) לעיר התחתית. שם עצרתי בסטודיו והגלריה dBOSCH כדי לראות את התערוכה הפיוטית "לוח עץ 150/200" שיצאה כמו מחלום של ים מאת האמנית איריס סינטרה.
סטודיו dBOSCH הוא מקום מושבה של אחת הלהקות הטובות שחיפה הוציאה בשנים האחרונות: להקת שייטן.
הוא משמש להופעות, הקלטות ומציג תערוכות קטנות על חלון הראווה. התערוכה הנוכחית היא של איריס וככה זה נראה במבט כללי:
382089_10151180802867496_1524545505_n

התמונות מדהימות ונדמות כנוטפות מים. איריס משתמשת בטכניקה מסורתית וקלאסית אבל נותנת לה פרשנות חדשה. בדרך כלל תמונות בסגנון כזה הן גדולות ונעות בין גוון מט לחצי מט. כאן, התמונות קטנות ומבריקות, כמו ממתקים במצולות ים. אפשר לצלול בקלות לתוך התמונות האלו, מה שמוסיף להן מימד פנטסטי ("נרניה" היא האזכור הכי חזק שהרגשתי בזמן ההתבוננות) וערך מוסף מעבר להיותן פשוט תמונות נוף יפהפיות. ההשתקפות בחלון מוסיפה גם כן לאפקט המבריק. לרוץ ולראות לפני שהתערוכה יורדת!

204434_10151102107592496_1580288826_o

לאחר מכן צעדתי לכיוון גלריית האגף, שם נערך האירוע "כולם אוהבים את כולם – ערב רומנטיקה ומזמוזים באגף".
האינטימיות שהיתה בהשקה ובסטודיו, נשמרה, ואליה התווספה נימה הומוריסטית ועוקצנית-מחבקת. הרגשתי בכיתה ד' כשברקע התנגנו השירים הרומנטיים השווים והחמים ביותר של ילדותי (אגב, שנות ה 80 :)) והמראה של זוגות מכל הסוגים (מבוגרים, בנות, כלבים וטף) רוקדים ברחבה פשוט חימם לי את הלב.

399237_505118596187368_1320186580_n

בפינה יכולת לקבל פונדו שוקולד וקרפ סוזט. אם היית רעב יכולת גם לאכול פשטידת פטריות עם סמל של פלייבוי עליה. וכמובן שיחה מופלאה עם הברמנית המקסימה, טליה.

532631_505117876187440_912168563_n
פשטידת פטריות באדיבות פלייבוי

הקראת שירי אהבה וחרמנות מכל הסוגים החלה בסביבות 23.00 וקיבלנו את צבי ובחורתו פסי באחד מהשירים הזוגיים המצחיקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון 🙂

עוד כיכבו צ'ארלס בוקובסקי, חיים נחמן ביאליק בשירים מאוד לא אופייניים בקריאתו הגאונית של רועי כהן, חוה אלברשטיין עם השיר המתוק "כל שעה נשיקה" ולאונרד כהן. חלק מהשירים נוגנו והושרו בליווי אקוסטי נפלא על ידי פסי קסל וחברים.

אבל השיא של הערב היה כמובן תחרות הנשיקה הארוכה ביותר והזוכים קיבלו בתור פרס ארוחה זוגית ב"מעיין הבירה". אני חייבת לומר שהיו שלושה זוגות מאוד נחושים ומתמידים. הזוג הראשון סיים להתנשק אחרי לא פחות מעשרים ושש דקות (!), השני אחרי עשרים ושמונה דקות והשלישי והזוכה עוד היה ממשיך כנראה עד רגע זה אם לא היו עוצרים אותו 🙂
תמונות מהערב אפשר לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלמת הנפלאה ליבי קסל.

9656_505119119520649_8568414_n
הזוג שלקח את הבכורה

אני מאחלת לכולנו עוד ערבים כאלו והערב הזה בהחלט תיגמל את מי שעזב את הבית החם לטובת הרחוב הקר והגשום. אם הייתם באירועים האלו או באירועים אחרים שקרו באותו הזמן, אני אשמח לשמוע על החוויות שלכם בתגובות. בכל מקרה, ביום ראשון בעוד שבועיים, ה 30 לדצמבר, הולך להיות שוב ערב הרצאות על הבר – הפעם באדיבות הטכניון. הכינו את העטים והקיבה!
רצוי להזמין מראש, אם לשפוט לפי מה שהלך בפעם הקודמת.
אז ראינו שלמרות שחיפה היא כפר גדול ולא כרך ענקי ומנוכר, גם כאן האמנות והתרבות פורחות וגם כאן יש המון אקשן (המממווןןן לערב אחד). תודה לכל האנשים הטובים שלקחו חלק במלאכה ודאגו שלבחורה קופצנית ותזזיתית שכמותי לא יהיה משעמם בלילות החורף הקרים (כמאמר השיר אבל לא בקיץ).

אני חושבת שהשיר שהכי משקף את הערב הזה הוא שירה של מיטל נסים "הכל ראיתי נכון":

הַכֹּל רָאִיתִי נָכוֹן
וְכָל הַמֻּתָּר הָיָה אֶפְשָׁרִי
אֲנִי חָלַמְתִּי עַל חֹפֶשׁ
וְקָנָרִית הִסְתַּבְּכָה בְּצָרָה
אָז בָּכִיתִי יַחַד אִתָּהּ
וְהֵצַרְתִּי עַל גּוֹרָלָהּ הַמַּר
כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל כְּבָר רָאִיתִי יָשָׁר
נוֹצַר דִּיסוֹנַנְס אֲמִתִּי
כְּמוֹ מָוֶת גָּדוֹל בְּחַדְרִי
הוֹ סֶבֶל אָחִי
הוֹ סֶבֶל אִישִׁי.

ללמדכם שהאישי הוא הפוליטי. ואני מוסיפה: הגלובלי הוא הלוקאלי. כי בסופו של דבר עד הסינגולריות החזויה (ריי קורצוויל) אדם הוא יצור גשמי בכל מאודו.
אז בואו נאכל!

ספגטישוק

ספגטישוק הוא שילוב של שתי מילים: ספגטי וארטישוק. אתם בטח לא תתקשו להבין מהם שני המרכיבים העיקריים במנה הזו. זו מנת הבית אצלנו שנים רבות וכשאנחנו רוצים לעשות ערב רומנטי ביתי אז זו הווריאציה שלנו על הספגטי מ"היפהפייה והיחפן".

רשימת מצרכים

קופסת ארטישוקים משומרים – אני מעדיפה את הפושטים ביותר, אבל בזמן האחרון קשה למצוא, אז כל דבר מפונפן שכזה. אפשר להשיג ב"סוידאן" או ב"לגעת באוכל".
250 גרם פסטה שטוחה כמו פטוצ'יני, לינגויני וכולי – אנחנו השתמשנו הפעם בפסטה בבטה. כמדומני שקניתי ב"סוידאן".
חצי מיכל שמנת לבישול 15%
כף או שתיים של קורנפלור להסמכת הרוטב
שתיים-שלוש כפות צנוברים
שתיים-שלוש שיני שום קצוצות
חצי כוס יין לבן, רצוי ריזלינג אבל כל יין חצי יבש יהיה טוב
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן הכנה

במחבת בינונית מטגנים צנוברים עד לקלייה קלה ומוסיפים אחרי כדקה את השום הקצוץ. מטגנים לא יותר מחמש דקות (אפילו פחות) ומורידים מהאש.

IMG_6146 (Large)

בסיר נפרד, קטן ועמוק, מוזגים שמנת ושמים את הארטישוקים. מחממים קצת ומוסיפים יין. כשמתחמם ומתחיל לבעבע קלות מורידים את האש ומוסיפים את הקורנפלור. להזהר איתו כי אנחנו לא רוצים טעם ומרקם קמחיים, רק הסמכה. ממליחים ומפלפלים.

IMG_6155 (Large)

ברגע שהמרקם אחיד וסמיך, מוסיפים את הצנוברים והשום מהמחבת וסוחטים לימון בנדיבות. אפשר להוסיף עוד אם רוצים. טועמים ומתקנים תיבול.

IMG_6169 (Large)

בסיר נפרד מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. כשהפסטה מוכנה יוצקים עליה את הרוטב ומערבבים עד שהפסטה סופגת כל טיפת רוטב. מגישים חם.

IMG_6208 (Large)

פונדו עם שלושים גרם אהבה

תמיד השתגעתי על השילוב בין שוקולד לפירות. כמו שכתבתי ב"אודות" זה בהחלט דבר שיכול להרוס לי דיאטה. הפונדו הזה נולד בחטא. טוב, כמעט חטא. החטא הוא שלא זורקים אוכל. חשבתי להכין את הפונדו שוקולד הרגיל שלי ואז גיליתי להפתעתי שהזנחתי ארבע בננות. הן כבר היו חומות בצורה שלא טעים לאכול. החלטתי להוסיף אותן לפונדו ולהפוך אותו לפונדו שוקולד-בננה. תודו שכזה לא אכלתם עדיין בשום מסעדה!

רשימת מצרכים

שלוש חפיסות שוקולד מריר שבורות לחתיכות בינוניות- אפשר של עלית ואפשר את השוקולדים האירופאיים של 60 או 70 אחוז – אני השתמשתי באופציה השנייה.
מיכל שמנת מתוקה של 38%
ארבע בננות (או כמה שיש לכם) ממש ממש אבל ממש בשלות. הן צריכות להיות קלופות וחתוכות לפרוסות קטנות.
אופציה: כוס ברנדי או רום
חבילת תותים או דובדבנים או כל פרי אחר שמשמח את לבבכם.

אופן הכנה

בסיר קטן שאותו שמים מעל סיר גדול מלא במים רותחים מחממים את השוקולד עד להמסה חלקית. השיטה הזו נקראת "באן מארי" ואנחנו לא רוצים מגע ישיר של השוקולד עם אש אלא שיימס מהאדים של המים החמים.

IMG_6316 (Large)

ברגע שיש המסה חלקית מוסיפים כרבע ממיכל השמנת המתוקה בהדרגה. מוסיפים קצת ומערבבים, מוסיפים עוד קצת ומערבבים עד שיש מרקם אחיד. ממשיכים לבשל.

IMG_6330 (Large)

כשיש עיסה אחידה פחות או יותר מוסיפים עוד חצי מיכל שמנת. מערבבים באופן זהה למקודם. בקערה נפרדת אנחנו מערבבים את הבננות, מועכים אותן ואם צריך טוחנים בבלנדר ידני לקבלת מרקם אחיד ללא גושים. לאחר שמרקם השוקולד והשמנת אחיד שוב, מוסיפים את הבננות בהדרגה. מערבבים כמו עם השמנת. את רבע המיכל האחרון של השמנת שמרנו לרגע הזה.
מוסיפים טיפין טיפין שמנת כל פעם כדי לעזור לבננות להתאחד עם השוקולד אהוב ליבן.

IMG_6364 (Large)

כשמוכן מגישים עם הפירות ונהנים.

IMG_6392 (Large)

ובהזדמנות זו אני רוצה להכריז שיש לבלוג צלמת קבועה ומצויינת בשם איילה סורוצקי. תוכלו להתרשם מהצילומים שלה כאן.

חורף חם ושמח לכולם וכולן!

אדמה משוגעת

"כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה."

לאה גולדברג

פתאום, בתוך כל מערכת הבחירות הזו שנדמית כגורלית מאוד הפעם, עלה בי רגש. מטיבם של רגשות שהם מתחילים מעומעמים ומעורפלים ורק אחר כך מזדככים ונהיים, בלי תיאור מדוייק יותר בעברית, crystal clear.
זה התחיל עם תוגה מסויימת ואחר כך געגוע, אבל מין געגוע מהול במתיקות ושמחה על כך שדברים הסתיימו. ככל שחשבתי יותר, נזכרתי במערכת הבחירות של 1988 שהיתה מלאת אמוציות, ותחושת איום ופחד, והתנהלה בצל האינתיפאדה הראשונה, תנועת כ"ך והנסיקה של תנועת ש"ס. ואני הייתי בתוך כל זה – ילדה קטנה בת עשר.

השיר הזה תמיד ישקף את התקופה הזו הכי טוב בעיניי. ובכלל, כל אלבום ההופעה והסרט (המעולה!) "רומן אמיתי" של שלום חנוך. לדעתי שלום הוא הזמר הכי ישראלי שיש.


אני חושבת שרק אחרי ההיזכרות הזו הבנתי לעומק את מהות הביטוי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".
אנחנו תוצר מולד של תקופה שמושפעת מתהליכים פוליטיים במדינה, שיטה כלכלית, חלוקה דמוגרפית ואירועים בטחוניים. והם משפיעים לא פחות מאשר ההורים שלנו, והחברים ובית הספר. אני יודעת שעליי התקופה הזו השפיעה חזק מאוד.

אני לא יודעת כמה מהקוראים פה היו בשנות השמונים בישראל. למי שלא היה, אני יכולה להגיד שישראל בשנות השמונים כפי שאני חוויתי אותה, היתה מקום די אפל, מלחיץ ולא נעים. כמובן, היו דברים טובים והרבה מהם. אבל מטבע הדברים, זה לא פוסט שבא לדבר עליהם. זה פוסט שבא לדבר על הדברים שלא מובנים מאליהם.
הוא בא לספר כמה קשה היה בשנות השמונים. מדינה קטנה שזה עתה יצאה ממשטר יש יגידו סוציאליסטי ויש יגידו קומוניסטי. אני אומרת מרכנתליסטי. פתאום התרבות האמריקאית חלחלה עמוק לכאן. נכנסו הטלוויזיות הצבעוניות, הוידיאו, המחשבים, הקומפקט דיסק. תרבות הקניונים החלה (קניון איילון ודיזינגוף סנטר). הסרט "וול סטריט" משקף טוב את מה שהלך פה מבחינה כלכלית.
וכמובן היתה אינפלציה. אני זוכרת את ההורים שלי קונים כמו מטורפים כי למחרת הכל עלה במאות אחוזים ולכסף לא היה ערך (ותודה ליורם ארידור). זו היתה כלכלת בחירות כפי שסיפרה לי אמי. ואחר כך (כשהליכוד נבחר ב 88) לא היה כסף בכלל וכל המחירים עלו. החל גל הגירה גדול מאוד מישראל שהצטמצם בסביבות שנת 92. זו היתה תחילת הקפיטליזם במיטבו, גם בישראל. השיר הזה הוא מ 82 ומדבר על כלל העולם המערבי:

מבחינה פוליטית זו היתה תחילת האינתיפאדה הראשונה ב 87 עם בקבוק התבערה שנזרק לעבר המכונית של משפחת מוזס בשומרון (הציטוט בלינק הוא מתוך הספר "הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן). המצב פה התלקח והיתה את תנועת כך עם הרב מאיר כהנא שנשמע ממש מלחיץ, במיוחד כשאתה ילד.
אני גרתי אז בכפר סבא שהיתה על קו התפר וכל שני וחמישי היו עוצרים את כל התנועה במרכז העיר בגלל חפץ חשוד וחשש לפצצה. זוכרים את התשדירים בטלוויזיה על "אתה יודע ואת יודעת שבחפץ חשוד אסור לגעת. וגם לא להתקרב"? זה לא בא משום מקום. וכמובן מלחמת לבנון הראשונה ברקע.
וכמובן שהיה את המרקם העדתי והדתי.
רבותיי, ישראל לפני העלייה הרוסית של שנות ה 90 היתה מקום שונה לחלוטין. הרבה יותר שמרנית ומסורתית. כן, אני יודעת מה הרבה מכם יגידו. יגידו שיש המון שמרנות וקיצוניות היום. יגידו שיש כפייה דתית וחשיבה משיחית ומתנחלים ופייגלין. אבל, תנו לי לשאול אתכם משהו: האם בישראל שלפני העלייה הרוסית יכולתם למצוא ככה בקלות בשר לבן ופירות ים בסופרמרקט הקרוב לביתכם? מה היה אחוז המסעדות הלא כשרות? והאם מוניות שירות היו נוסעות בשבת? זה היה עולם אחר.
עולם שבו "אל המעיין" ותנועת ש"ס ודרעי היו בדהירה מטורפת כלפי מעלה.
זה היה עולם שבו תל אביב היתה עיר מטונפת (גם מבחינה פיזית, לחלוטין) עם אווירה סליזית למדי. עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים שהיו מסתובבים (בעיקר בתחנה המרכזית הישנה). לא שהיום הם לא מסתובבים. אבל אז הם הסתובבו בחלקים נרחבים יותר של העיר והיתה פחות מודעות. היום תל אביב היא מקום פתוח וקהילתי יותר.
כן, היה רוקסן והפינגווין ודברים מדהימים כאלה. והיה עיתון "חדשות" עם הכותבים הטובים ביותר. ואפרופו (האוכל לא היה משהו, אבל הקונספט חדשני ומגניב). היתה מוסיקה טובה.
אבל בעיקר התחושה שלי בתור ילדה היתה של לחץ וחרדה גדולים.

זו זוית הראייה שלי על התקופה. אולי אתם חוויתם אותה בצורה שונה.
אני אשמח לשמוע על חוויות שלכם. שליליות או חיוביות.

רצף אסוציאציות משנות השמונים בישראל: אפרופו(ובעיקר אפרופו סינית)-דיזינגוף סנטר-המזרקה של אגם-סלסול פרמננט-עפרה חזה-מוסיקת קסטות-הקרב על ועד הבית(גששים)-שלום חנוך-מלחמת לבנון-רדיו "קול השלום" ואייבי נתן-קלקיליה-תספורת זנבות-ליל אהבה בצמח-בורגר ראנץ-חבורת הזבל-סינדי לאופר-טייץ לייקרה צבעוני-סלטי פיקנטי(בד"ש)-בני ברק-האורות של אלפי מנשה-צה"ל 2-שלום עכשיו-כיכר מלכי ישראל-יהונתן גפן-אוכל סיני זול(תאילנדי בעצם)-אדם-שלישיית מנגו-האחיות יוספי-התחנה המרכזית הישנה-משחקי וידאו-מגדל שלום.

אולי גם הכתבה הזו יכולה לעורר בכם זכרונות (בעיקר מתל אביב, אבל בכל זאת זכרונות).

ויש גם מתכון:

עוף חמוץ-מתוק

המנה האולטימטיבית של שנות השמונים. אמנם לא תמצאו אותה בסין, אבל בשנות השמונים היא היתה להיט בכל המסעדות הסיניות-ישראליות (זן מיוחד של מסעדות השמורות לשנות השמונים ולישראל) :).

חזה עוף (לא שניצל, לא משוטח) חתוך לקוביות בינוניות
גזר קלוף, חתוך לקוביות קטנות
פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות
בצל חתוך לקוביות קטנות
שתי קוביות של ג'ינג'ר קפוא
שתי קוביות של שום קפוא
שתי כפות גדושות של קורנפלור
שתי ביצים
שלוש כפות סויה (רצוי סויה מתוקה, בסגנון סיני)
שש כפות שמן (רצוי קנולה או סויה)
שלוש-ארבע כפות של קטשופ או רסק עגבניות (אני השתמשתי בעגבניות מיובשות קצוצות דק. זה היה די טעים)
שתי כפות סוכר
שתי כפות חומץ
חצי כוס מיץ אננס משומר
כף קורנפלור + רבע כוס מים – מעורבבים
אננס מקופסת שימורים קטנה חתוך לקוביות קטנות
שני גבעולי בצל ירוק קצוצים גס
כוס אורז
חצי לימון

הכנה

מטגנים במחבת אחת בינונית עם כף שמן את כל הירקות הטריים חוץ מהבצל הירוק. קודם את הבצל ואז מוסיפים בהדרגה את הגזר ואת הפלפל.
מוסיפים את קוביות השום והג'ינג'ר למחבת. מוסיפים שתי כפות רוטב סויה. מטגנים כמה דקות עד שהירקות קצת מתרככים.

IMG_6240 (Large)

במחבת נפרדת גדולה מטגנים את קוביות חזה העוף עם כף שמן אחת. מטגנים לא יותר מדקה לכל צד ושמים את המחבת בצד בינתיים.

בינתיים מרתיחים מים לאורז. היחס הוא שתי כוסות מים לכוס אורז. מכינים את האורז בסיר נפרד. כשמוכן, סוגרים את המכסה כדי שהאדים לא ייצאו.

IMG_6264 (Large)

בסיר קטן מחממים ארבע כפות שמן. כשהשמן רותח מוסיפים רסק עגבניות, קטשופ או עגבניות מיובשות, את מיץ האננס, החומץ, הסויה, הסוכר ואת המים עם הקורנפלור. מערבבים ומבשלים עד שהמרקם אחיד וסמיך.

מוסיפים את הירקות והרוטב למחבת הגדולה של הבשר ואת האננס המשומר.

IMG_6246 (Large)

כמה דקות לפני הסיום מוסיפים את הבצל הירוק.

IMG_6270 (Large)

ממשיכים לבשל עד שהעוף עשוי לחלוטין.
כשמוכן סוחטים חצי פלח לימון ומגישים.

IMG_6280 (Large)

המתכון לקוח מהבלוג "יש מה לאכול" אבל הכנסתי בו שינויים קלים. בכל אופן, הנה המתכון המקורי.

והמלצה למסעדה סינית בחיפה שתזכיר לכם את האוכל משנות השמונים: יאן יאן. קחו בחשבון שלא תמיד רמת האוכל אחידה והשירות הוא אופציונלי בלבד. אבל אם בא לכם להיזכר ואולי ליפול על מנה טובה במקרה, הם כאן.

אתם מוזמנים לעשות רצף אסוציאציות משלכם כאן. מעניין אותי לדעת מה כל אחד זוכר מהזמן הזה. ולאלו שלא היו אז, אתם מוזמנים לעשות אחד של שנות התשעים 🙂

נ.ב – לכל ילדי שנות השמונים: רוצו לראות את הסרט "ראלף ההורס" (תרגום קלוקל של Wreck it Ralph). הסרט הזה שווה כל אגורה ויזכיר לכם נשכחות. גם למי שלא שיחק במשחקי מחשב (כמוני למשל). הנאה צרופה מובטחת.