שלושה מלכים

חברי ההרכב "מלך התרבות", שבחצי השנה האחרונה מקפיצים לחיפאים את הישבן עם גרסאות כיסוי מהפכניות לשירי ארץ ישראל הטובה, יצאו הקיץ לסיבוב הופעות גם מחוץ למדינת חיפה. למה הם חושבים שהם התקווה האחרונה שנותרה לתרבות הישראלית ואיך בכלל נולד ההרכב הזה? "אנחנו קורבן של המסיבות והנסיבות", הם מסבירים. ראיון בהפרעה / נעמה סובול

הראיון פורסם לראשונה במגזין החיפאי 1.92 הפועל בעיר התחתית ומסקר אותה.

בהופעות של ההרכב החיפאי, "מלך התרבות" אין משחק מקדים ארוך. אין דיבורים מהוססים לקהל או ליין אפ שנבנה בהדרגתיות, אין הרבה זמן להתחמם ומיד מתחילים לרקוד. ואדים נמירובסקי, צבי פטרקובסקי ופסי קסל עולים לבמה לבושים בבגדים עם רמיזות מובהקות לתרבות הרוסית ומבטא במקום הנכון, כשהם שואבים השראה ממוסיקת הפופ הרוסית ומחברים אותה עם שירי ארץ ישראל הטובה. זה מצחיק ומופרע כמו שזה נשמע וקשה שלא להיסחף ולהזיז את הישבן.

השירים הקלאסיים, שגם ככה הולחנו בהשראת המוסיקה הרוסית, עוברים אינטרפרטציה מוסיקלית נוספת אצל השלושה שמושתתת על סינטיסייזר בצליל זול מכוון, ובביצוע גדול מהחיים של נמירובסקי שגולש למחוזות המטאל והפאנק שמתובלים ביגון הרוסי והשיכור. כך למשל השיר "אלף בית" של נעמי שמר מתקבל אצל המאזין באופן מפתיע בטבעיות גם כשהוא מתובל בזעם שמתבטא בעיקר כשמגיעים לאות ז'. אותו הדבר קורה לשיר "שיר על אמא" הקלאסי.

"אלף בית" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"ביסטרו וניה" – במאי וצלם: רועי כהן

"באופן אמנותי, כל השירים האלו תוקפם פג עוד לפני שנכתבו ואז ממשיכים לדחוף אותם למוח של הישראלי המצוי", מסביר נמירובסקי את הבחירה בשירים אלו לקאברים. "יום אחד לקחנו שיר של נעמי שמר וזרקנו ממנו כל מה שלא צריך. הפרדנו בין עיקר לתפל, עשינו הפרדה טוטאלית, אפרטהייד. אחר כך באותו ערב, עשינו הקלטה והתפזרנו. אחרי כמה שעות, כשהיינו בברטניין (הבר באגף השני, נ.ס) גרפתי את צבי עם הכלי שלי שיבוא לנגן עם הכלי שלו והקלטנו את המקהלה השיכורה." צבי מהנהן בהסכמה ומוסיף: "קלאסיקה בהתהוותה."

וככה, באותו הערב, נולד ההרכב?

ואדים: "אנחנו קורבנות של המסיבות והנסיבות ולפיכך זהו השילוב המושלם שהיה יכול לקום בנסיבות האלו. הייתה פה יד הגורל."
צבי: "יד אגורה אולי."
ואדים: "תראי, זה היה אמור להיות פרויקט של הפקה ברוסית בלבד. שירים בכל מיני סגנונות ודי מהר, אפשר להגיד, כל הזמן נתקלתי בכשל של הגורם האנושי. אמרתי בסוף: 'אם לא אני אז מי'."
פסי: "זה תרגום ל 'אם אין אני לי מי לי'."

השלושה הם חברים מוכרים בקהילת האמנים שפועלת בעיר התחתית והרקע המוסיקלי וההיכרות שלהם נמתחים שנים אחורה לפני החיבור הנוכחי. נמירובסקי, 36, הוא ממקימי להקת "שייטן" שמנגנת מוסיקת פאנק-רוק רוסית משובחת. לפטרקובסקי, 34, יש את ההרכב "צבי ונערי הליווי" שפרץ לתודעה בשנתיים האחרונות ואף הוציא דיסק ראשון ומבטיח. פסי קסל, 34, מנהיגת הרכב המוסיקה האירית "שרוולים ירוקים" שמצליח להקפיץ ולרומם את הרוח בהופעות עם קאברים ממיטב הקלאסיקות האיריות.

"יש לי עבודה" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"אנה לולו" שביפו

את הראיון עם השלושה עשינו בביסטרו וניה על דרינק ובמהלכו קיבלנו הצצה לעולם לא שפוי שבו ההיגיון היחיד הוא חוסר ההיגיון. כזה שמאפשר הוצאה לפועל של רעיונות ויציאה לסיבוב הופעות מקומי בחיפה וגם לכמה גיחות בתל אביב.

איך הגעתם בעצם לפעול וליצור בעיר התחתית?

צבי: "הייתה לי מסעדה איטלקית ליד פאב האלי'ס ברחוב יפו שחר סיון וליבי קסל הגיעו למסעדה שלי יום אחד והתחברנו. הם אמרו לי שהם גרים בעיר התחתית. באותו זמן גרתי בקריות ונסעתי יום יום למסעדה. אחרי שמונה חודשים שכרתי דירה ברחוב הנמל 51 וגרתי בשכנות לליבי ושחר שהתגוררו באותו הבלוק. גרנו באותה קומה. התיידדנו והתחלנו ליצור ביחד. זה היה חצי שנה לפני שהאגף (גלריה לאמנות, נ.ס) הוקם. את ואדים הכרתי בברטניין (הבר באגף, נ.ס) ואת פסי דרך שחר. אני חושב להקים כאן שוב עסק. אני יודע במה זה כרוך אבל יש לי מחלה שנקראת עסקת (צוחק). ואם כבר דיברנו על מחלות, הקאתי כל הלילה אתמול ורציתי להזמין פה בחרובקה שתעזור לי עם הבטן."

ואדים: "חיפשתי מקום עם להקתי שייטן, להתבסס בו ולעשות בו מוסיקה. לקחו שנתיים עד שמצאנו את המקום המתאים בשוק הטורקי. בעלי העסקים חשבו כנראה שאבא חושי עדיין בעירייה והיו להם דרישות לא ריאליות. לקח זמן עד שמצאנו מישהו סביר. אני זוכר את השוק ואת האזור בכיתה י'. האזור היה חרוב (מלשון חורבה, נ.ס) ואז ב 2010 הרגו את השוק הטורקי סופית. פירקו הכל ואנחנו עוד זכינו להנות ממנו. אין דבר יותר טוב מלצאת מחזרה ב 2.00 בלילה ולקנות אבטיח."

פסי: "הפעם הראשונה שהתחלתי להתוודע לעיר התחתית הייתה בכיתה ז'. למדתי בבית ספר רעות בקרית אליעזר והייתה לי חברה עם נטייה להקאות באוטובוסים. משום מה הקטע של ההקאה תמיד קרה באזור העיר התחתית. אז היינו יורדות מראש בעיר התחתית, עושות טיול ומגיעות לבית הספר בשעות לא שעות. היינו אוכלות חומוס באלנבי, הולכות לקפולסקי בנורדאו וחולקות עוגת שוקולד דחוסה. במשך שלוש שנים גיליתי את כל המקומות בעיר התחתית יחד איתה."

"שיר על אמא – הוקרה לאריק איינשטיין" של "מלך התרבות" – ביצוע איפשהו בעיר התחתית

מה בעצם התפקיד של כל אחד מכם בהרכב?

צבי: "התפקיד שלך, ואדים, זה שאתה מפריד בין המוץ לתבן והתפקיד שלי זה שטן שרנסקי עם כל האיכויות שדבר כזה יכול להביא."
ואדים: "צבי כתב את כל השירים ברוסית בלי לדעת רוסית."
צבי: "זה העניין, לא לדעת."
פסי: "ואני מקליטה את הפלייבק."
צבי: "אני עושה רק מה שאומרים לי. אני רק קיבלתי פקודות."
ואדים: "בעצם פסי היא היחידה שיודעת לנגן. אני אמן קונספטואלי ואני לא חייב לדעת את הדברים האלה."
צבי: "אתה כן חייב לדעת, כי באופן קונספטואלי. אתה גם הבמאי."
ואדים: "אני כל אלה וגם הדודה הזקנה במלתחה. יש משפט שאומר שהתיאטרון מתחיל מהמלתחה."

composite_14136371075378

למעלה: פסי קסל מצלמת את ואדים נמירובסקי ונעמה סובול. למטה: צבי פטרקובסקי.
התמונות באדיבות ואדים נמירובסקי

ספרו על האירועים התרבותיים המכוננים בחייכם.

צבי: "מה שהשפיע עליי מאוד זו חסימת המעיים שהייתה לי בגיל 15. למדתי שדברים נתקעים ויש כל מיני סוגי תקיעויות. לפעמים צריך עזרה חיצונית לתקיעות וההרכב די מתחבר לזה. המסעדה של אבא שלי גם הייתה אירוע מכונן תרבותי. נחשפתי לשירים של התקופה שעברו אדפטציה רוסית. וכמובן המפגש שלי עם ג'וליאן שגרן."
ואדים: "כשהייתי קטן היו הרבה שירים שעצבנו אותי כי הם היו מפגרים. יום אחד הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות וזה מה שאני אעשה. זה תהליכים שמגיעים אליהם ולפעמים גם לא מגיעים בכלל."
פסי: "קבצן אחד בשם מייקל מור שיום אחד נכנס לאוטו שלי ואז התברר שהוא מוסיקאי אירי וניגנתי איתו בגיל 17-18 ואז המשכתי הלאה. אבל בעצם בכלל הגעתי מסגנון של מוסיקה עתיקה שעשיתי קודם לכן".

ולסיום, איפה אתם רואים את מלך התרבות בעשר השנים הקרובות?

ואדים: "אני מאמין שבתור התקווה האחרונה לתרבות הישראלית אנחנו חייבים לעשות את המהלך התרבותי היחידי שאפשר וצריך לעשות. זאת למען ההצלה של התרבות הישראלית, שבעצם איננה קיימת." מהו המהלך המיוחל? חפשו את התשובה בהופעה הקרובה של מלך התרבות במועדון הסירופ ב 23 לחודש – יום חמישי הקרוב!

כדי לעקוב אחרי ההופעות הבאות, באפשרותכם לעשות לייק לדף של מלך התרבות בפייסבוק:

מלך התרבות בפייסבוק

בלילות הקיץ החמים

"בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד
לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה.

מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים,
קוראים בספר בעל ריח ישן
עוצמים עיניים ושותקים
שום דבר אחר אינו קורה
בלילות הקיץ החמים,
מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים."

(בלילות הקיץ החמים, מילים: דן מינסטר)

And we're back!

מזמן לא היה כאן פוסט קליל שמעדכן מה קורה בחיפה מבחינת אוכל ותרבות. מי סגר ומי פתח, אצל מי שווה להגיע לאכול או לרקוד ואיזה דברים מגניבים גילינו בחיפה בזמן האחרון (כי תמיד יש דברים, רק צריך לדווח עליהם!).
כן, זה נכון שיש מלחמה והתותחים רועמים והטילים שורקים אבל אנחנו טיפחנו כאן בועה חיפאית ועכשיו היא מתגמלת אותנו בגדול!

ואכן מבול האירועים ששטפו את חיפה לא הותיר לבלוג ברירה והוא רץ מאירוע לאירוע. כמו שאומרים אצלנו: לסקר, לסקר, לסקר… פינוקים בשביל העם 🙂 אז נתחיל, Shall we?
ובכן, היו לנו תוכניות לסקר עבורכם את המונדיאל ושבוע הספר, אבל המלחמה טרפה הכל (איזה תירוץ נפלא למאחרי כתיבה שכמונו…). במקום זה נסקור מקומות חדשים שנפתחו, מקומות ישנים שהפתיעו וקצת מהאירועים שהתרגשו עלינו לטובה ועוד יתרגשו כמו נערות טובות במופע רוק.

נתחיל ממקומות חדשים שנפתחו:

הפתעות חדשות במסדה

במסדה 1, קרוב לבלפור, נפתח מקום בשם הפארמסי - Pharmacy. זה Pool & Billiards Bar בהגדרה ועושה רושם ממש מגניב. יקירי קהילת מסדה והגרעין הקשה שלה פוקדים אותו. ותודה לג'וני ספקטור שעזר בהכוונה ובהסברה! הנה הפייסבוק שלהם

10356392_10152557023266289_5200258192461860053_n (1)

הפארמסי

הפינה, קפה מסעדה מתוק עם אוירה נעימה, נפתח בסוף רחוב מסדה-פינת רחוב טבריה. מגישים שם סלטים, טוסטים, פסטות (מנה מומלצת: פסטת הפתעות – פסטה שאפשר להרכיב לפי ראות עיניכם!), פאיים שונים וגולת הכותרת, הקישים המשגעים :). כרגע אין דף פייסבוק כי המקום בהתהוות, אבל כתובת המקום היא מסדה 43 והוא פתוח משעות הצהריים וצפונה לתוך שעות הערב המאוחרות.

IMG_1615 (Large)

פסטת הפתעות בקפה הפינה

חוץ מזה יש תפריט חדש במכבסושי, הלוא היא "אינסייד-אאוט", של מנות חמות וקינוחים שכמו יצאו מז'ורנל.

תפריט חם באינסייד אאוט

מנות מהתפריט החדש של אינסייד אאוט

מיץ מיץ לימונדה

אבל לא רק באוכל עסקינן אלא גם בתרבות!
ההצגה החמה של הקיץ היא "מיץ מיץ לימונדה" שרצה חזק עכשיו בתיאטרון חיפה ואם עדיין לא הלכתם לראות – רוצו לפני שהמחזה יירד מהבמות.

ההצגה משלבת בתוכה אלמנטים של מיוזיקל יחד עם דמויות הזויות משהו עם סוף מאוד מפתיע ולא צפוי.
משחק מצוין של כל השחקנים וצפירת ארגעה: אף חיה לא נפצעה או מתה בעת עשיית ההצגה.

הנה הלינק לדף ההצגה בתיאטרון חיפה.

העיר התחתית – מה חדש?

ליילא – בית קפה חדש בשרה 2

נפתח בית קפה חדש בסמוך לסירופ וליד הפיטר'ס בשם "ליילא" עם עיצוב שכמו נלקח מסיפורי "אלף לילה ולילה". כורסאות מפנקות ומהודרות ונרגילות מושקעות. בתפריט בצקים כמו ספיחה ופיצות וגולת הכותרת של המקום היא הקינוחים הערביים המסורתיים כמו ליאלי ביירות, קטייאף, כנאפה ועוד ועוד והמיצים הטבעיים השווים שביניהם תמרהינדי, מיץ רימונים ומיץ תפוזים. המלצת הבלוג: לכו על הליאלי ביירות יחד עם מיץ מעורבב של רימונים ותפוזים. הכי שווה: לבוא לפני בילוי סוער במועדון הסירופ.

הנה דף הפייסבוק שלהם. המקום פתוח כל יום מ 12.00 ועד השעות הקטנות של הלילה.

10385490_796417560390700_1369386617080284132_n

ליאלי ביירות בליילא

בוניה, הביסטרו השווה של שחר סיון ואורי אלון – מעמודי התווך הקולינריים בעיר – יש הופעות חיות ודיג'ייס מתחלפים כל חמשוש ולפעמים אפילו באמצע השבוע. המקום גם פתוח (סוף סוף) משעות הצהריים ומגיש עסקיות די משתלמות. יש גם תפריט בר לקלילים שבינינו והמבורגר חדש ושווה בדרך. עקבו בדף הפייסבוק שלהם ובינתיים תקראו את הגרסה הישראלית למוסקבה פטושקי, הספר שהיווה השראה לשם המקום:

עלילות וניצ'קה ברכבת ישראל

DSC_0017 (Large)

הוניה – שווה להגיע גם בגלל האוכל וגם בגלל המוסיקה

תגלית!

מסתבר שהבר הכי שווה להתרווחות נינוחה לקראת סוף הערב נמצא בסירופ – לא פחות ולא יותר.
אולי אלה הכסאות הנוחים, אולי המוסיקה הטובה, אולי האויר (כשהמועדון לא מפוצץ, אבל אפילו אז!), אולי הברמנית הבלונדינית המתוקה ואולי מחירי האלכוהול הנוחים, ואולי כולם ביחד – אבל למי איכפת?
הכי שווה – להזמין סאות'רן קומפורט עם קובית קרח במרכז הכוס ולהרגיש ברלין כי כמו שאמנדה (פאקינג פאלמר) שרה: Who needs love when there's Southern Comfort?

10256662_719159728126204_4667095466583619314_o

הבר בסירופ – יש איזשהו קסם באויר הלילה

ואם כבר בסירופ עסקינן, אני רוצה להמליץ על שני דיג'ייס מצוינים שעושים כאן בחיפה עבודת קודש!

הראשונה היא מאיסה מטר שמביאה אותה בסטים אקלקטיים ורקידים שמשתלבים בצורה פלאית ממש וכל הופעה שלה היא תענוג לאוזניים ולרגליים. יש לה כשרון לילדה – אולי עוד נשמע עליה כשתהיה בסיבובי תקלוטים באירופה.
אני הייתי בהחלט בונה על זה.
היא מתקלטת בעיקר בסירופ, בוניה ביסטרו ובמכולת, אז תעקבו אחריה ואם תתקלו בשם Maisa Matar – אל תהססו, היא תגרום לכם להזיע הרבה אבל הרגשה חמימה וכייפית בלב!

השני הוא דיג'יי senjor sandwich שמתקלט חזק ונהדר עם מוסיקה סוחפת שמעיפה אתכם למעלה למעלה וגורמת לכם לשכוח מהכל ולהתמכר לצלילים. הבונוס השווה הוא עיצוב העמדה המושקע עם מגוון סנדוויצ'ים ודברי מאפה (על אמת!) ובסוף הוא גם מחלק אותם בקהל!
גם הוא מתקלט בעיקר בסירופ ובוניה ביסטרו ולעיתים באירועים מיוחדים כמו פתיחות של תערוכות ב"חדש והרע".

10422560_593952197390262_4639153044673385074_n

דיג'יי senjor sandwich – לא רק לרעבים!

והאגף יוצא בליין חדש של מפגשי תוכן – כרגע פעם בחודש בימי שלישי החל מ 19:00 מפגשים של מועדון חובבי ספרי הצילום – הרצאות מרתקות של גבריאל בינהיים על ספרי צילום והקונספט המיוחד שלהם. כאן תוכלו לעקוב אחרי המפגשים. שווה להגיע 🙂
לאחר מכן הברטניין יפעל כרגיל עם ברמנים מתחלפים, כמובן מתוך קבוצת האגף.

Magical Time באגף

Magical Time באגף

והעיניים נשואות למעלה, לכרמל

קפה בריסל, אחד מבתי הקפה השווים בעיר אם לא ה , יוצא בתפריט קייצי נפלא. הבלוג דגם את מרק הגספצ'ו, הלימונדה הורודה, קרפ הסלמון וקרפ הדובדבנים וממליץ בכל פה!

IMG_1639 (Large)

לימונדה ורודה בבריסל

יש פתרונות למי שרוצה לראות סרטים בעיר ולא בא לו להסחב למפלצת הסינמול!
למי שלא ידע, החל ממאי הושק סינמטק 2 שהוא למעשה אולם קולנוע נוסף עם סרטים חדשים ויותר מסחריים.
הוא בא לתת תשובה לתושבי הכרמל ולחזור על ההצלחה הרבה של קולנוע סינמה קפה עממי הותיק שבנווה שאנן.
ניתן לראות את תוכניית הסרטים בבאתר הרגיל של הסינמטק.
בנוסף – הושק לפני שבועיים קולנוע שבתאי בתוך מוזיאון חיפה לאמנות שהחל לפעול בסופי שבוע ומהווה אלטרנטיבה לתושבי הדר והסביבה, בהנהלת טליה ביקסון רבת הפעלים שמנהלת ביחד עם הבלוג את דף הפייסבוק אירועי השבוע האמיתיים בחיפה. זה האתר של הקולנוע.

ולסיום – תערוכת צילום ששווה לראות בנולה סוקס הנווה שאנני: הודו על אופנוע של הצלם ובעל חנות הספרים "גולמונד ספרים" במסדה, אייל לבקוביץ.

התערוכה תינעל בתחילת ספטמבר. לפרטים אפשר לפנות לנולה סוקס.

10365312_10202159728890785_519784936063252520_o

הודו על אופנוע בנולה סוקס

ומה ייצא לי לשבת?

מה יותר מתאים לקיץ מאשר אוכל מקסיקני? עם מרגריטות וטקילות בצד כמובן… 🙂

קסדייה היא הבת דודה האקזוטית והשווה של טוסט הגבנ"צ הישראלי כל כך. היא טיפה יותר מסובכת להכנה אבל ממש טיפה ושווה את השדרוג! המתכון שלפניכם הוא מתכון הבית בבית סובול ומבוסס על שילוב של שני מתכונים שונים של קסדייה – האחד בתנור והשני במחבת. ובכן, המתכון שלנו משלב טיגון במחבת ואפייה בתנור.

קסדיאס

רשימת מצרכים:

כף שמן זית
1 בצל סגול קטן, קצוץ דק
2 שיני שום, כתושות
רבע כפית צ'ילי טחון
2 כפיות כמון
2 פלפלים מתוקים (אדום, צהוב, כתום, ירוק), קצוצים דק
1 ביצה, טרופה
8 טורטיות חיטה גדולות (מאוד, קנו את הכי גדולות שאתם מוצאים)
חצי שקית של גבינה מגוררת (אמנטל, עמק, וכדו')
אופציונלי:
500 גרם שווארמה או חזה עוף
פלפל צ'ילי טרי קצוץ דק

הכנה:

1. מחממים תנור לחום בינוני (180 מעלות צלזיוס) ומכינים תבנית (רצוי עגולה) מחוץ לתנור, מרופדת בנייר אפייה ומשומנת היטב.
2. במחבת גדולה מחממים שמן ומטגנים בצל ושום עד שמתרככים.
3. מוסיפים את הפלפלים והתבלינים.
4. מוסיפים את הביצה הטרופה. כאן, לאלו שלא שומרים כשרות ואוכלים בשר, ניתן להוסיף את הבשר. מערבבים קצת ומטגנים עוד מספר דקות.
5. שמים טורטיה על צלחת ושמים על חצי ממנה את המלית מהמחבת ומוסיפים גבינה מגוררת לפי הטעם (מבחינתנו כל המרבה הרי זה משובח). מקפלים את הטורטיה כך שתתפוס חצי מהתבנית. חוזרים על אותו התהליך עם טורטיה נוספת.
6. אופים כ 10-15 דקות או עד שהטורטיות מזהיבות והגבינה מותכת.
7. חותכים לרבעים ואפשר להגיש עם גווקאמולי.

Quasadilla

גווקאמולי בסיסי

רשימת מצרכים:

1 אבוקדו בשל מאוד
חצי לימון או ליים (רצוי ליים)
חצי בצל סגול קצוץ דק (אפשר גם רגיל)
צ'ילי טחון לפי הטעם
מלח לפי הטעם

אופציונלי:
חצי עגבניה קצוצה דק
חצי פלפל מתוק קצוץ דק
פלפלון צ'ילי טרי קצוץ דק
מיכל שמנת חמוצה או יוגורט

הכנה:

חוצים לשניים את האבוקדו בקליפתו ומוציאים את הגלעין.
לוקחים כף ומוציאים את חצאי האבוקדו מקליפתם.
בקערה בינונית מועכים את האבוקדו עד למחית אחידה.
סוחטים את הלימון או הליים, מוסיפים את הבצל והתבלינים ואת התוספות האופציונליות ומערבבים היטב.

בתיאבון!

המדריך להישרדות למשוטט החיפאי – חלק ראשון

 "לפעמים די לי במראה חטוף הנגלה לפתע במרכזו של נוף בלתי שייך, די לי בהבלחת אורות בערפל, בשיחה בין שני עוברי-אורח הנפגשים בתוך תנועה סואנת, וכבר אוכל לחשוב שבצאתי משם, ארכיב חלק-חלק את העיר המושלמת, העשויה רסיסים מעורבים עם כל היתר, מאותות שאדם משלח ואינו יודע מי אוסף אותם. אם אומר לך שהעיר אשר אליה פונה המסע שלי אין לה המשכיות בחלל ובזמן, אל תחשוב שנוכל לחדול מלחפשה" (איטאלו קאלווינו, מתוך "הערים הסמויות מעין")

הקיץ הגיע ועמו האור עד שעה מאוחרת וחוסר הממטרים (שלעיתים מגבילות את הניידות) ואפשר לשוטט בכיף ברחבי העיר.

שוטטות תמיד נראתה לי כפעולה האולטימטיבית נגד תרבות הצרכנות הקפיטליסטית שסוגרת אותנו בתוך קופסה ונגד הממסד והשלטונות שתמיד מצפים שנצדיק את קיומנו כבני אדם וכאזרחים באמצעות עבודה מבוקר ועד ערב, או לימודים במסגרות חונקות ובזמן הפנוי צריך לקנות עד שתפלו מהרגליים – Shop till you drop.

לעומת כל הפעולות האלו שמנתקות את האדם מהוויתו הטבעית, השוטטות היא התמקדות ברגע הזה, בסביבה המיידית ולחלוטין לא מצייתת לצו הזמן, הנורמות החברתיות והגבלת המרחב שכה מאפיינים את חיינו בעולם המערבי. כשאתה משוטט, אתה מוותר על האגו שלך, כלומר על הדאגות, הסיפוקים והחששות, ואתה משתלב בסביבתך תוך התבוננות והפנמה של הריחות, הצלילים, הצבעים והטעמים.

DSC_0092 (Large)

אני אוהבת לשוטט בכל מקום, בכל שעה ביום ובלילה ובכל מזג אויר (חוץ מרוחות חזקות – אני לא טיפוס של רוח). אני אוהבת לשוטט ביערות, בואדיות, בהרים, בים ובנחלים – אבל יותר מכל, אני אוהבת לשוטט בערים. השיטוט האורבני מספק לנו אטרקציות בלתי פוסקות, אינטרקציות מאתגרות ובעיקר תחושה של חיות ודינמיות. הערים העתיקות, אלו עם ההיסטוריה והעבר יותר עושות לי את זה אבל כל עיר זוכה לסקרנותי ולרצון ללמוד אותה דרך חווית השוטטות. כמובן שאת חיפה למדתי להכיר כמו את כף ידי, אך עדיין ישנם אזורים ושכונות בה שעוד לא זכיתי להכיר ולהסתובב בהם בתשומת לב מלאה. ובכל זאת, לכבוד הקיץ, אני גאה להציג בפניכם את המדריך להישרדות למשוטט החיפאי (אבל גם לכל המשוטטים שאינם חיפאים ומגיעים אליה – באשר הם).

המדריך בנוי באופן גיאוגרפי לפי שכונות בעיר ולפי קטגוריות שנראות לי חשובות לכל משוטט. אתם מוזמנים להוסיף בתגובות שכונות, קטגוריות וכל מידע שהוא – כל מה שתוסיפו יתקבל בברכה 🙂

בסופו של דבר, המדריך יוצג בבלוג באופן מאוחד ומלא ויהוה שירות לציבור.

אזור העיר התחתית

אזור העיר התחתית מתפקד בשעות היום (עד 16.00-17.00) כרובע עסקים וקניות ומשעות הערב (מ 20.00) כאזור בילויים עם שפע פאבים, מסעדות וגלריות.

דרכי הגעה זולות ומהירות – ניתן לנסוע בכרמלית (תוכלו לקרוא עליה עוד ב"מה יש לראות?"). נסיעה ממרכז הכרמל, התחנה העליונה, עד לכיכר פריז, התחנה התחתונה, אורכת כשבע דקות. מהדר ומרחוב מסדה הנסיעה היא כשלוש-ארבע דקות. מכיוון הקריות ומרכזית המפרץ ומכיוון מרכזית חוף הכרמל ניתן להשתמש במטרונית. מנווה שאנן הקווים היעילים ביותר הינם 16 ו 17 ומאחוזה הקו היעיל ביותר הוא 12.

מה יש לראות? – כיכר פריז, עם האנדרטה שניתנה במתנה מעיריית פריז והכרמלית, הרכבת התחתית הקטנה ביותר בעולם שגם היא מתנה מצרפת. הנמל (לא ניתן להיכנס, אך ניתן לראות אותו מכל נקודה בעיר). מתחם 21 – אם אתם בקטע של קניות יקרות. קניות לא זולות גם כן, לפודי'ס שביניכם, ניתן לערוך בסוידאן, מינימרקט בן 98 שנים שנמצא ברחוב אליהו. ירקות מצויינים אפשר לקנות ב"עבדאללה מלך הירקות" בכיכר פריז. רחוב הנמל שבו יש גלריות כגון האגף והחורבה, חנויות של משקאות (אקרמן,נתן צבי) והקמפוס של אוניברסיטת חיפה. יש גם כרי דשא ומזרקות ליד הקמפוס. גלריות נוספות יש ברחוב כיאט וברחוב שרה. רחוב העצמאות שמלא בבזארים של בגדים במחירי מציאה, סרטים וחנויות עתיקות ובעלות אופי (גבי). אם תרחיקו קצת לכיוון צפון תוכלו לבקר בשוק הפשפשים שפעיל בעיקר בימי שבת וראשון אך בכל יום ניתן להגיע ולחפש מציאות. בכיוון הדרומי ישנה המושבה הגרמנית שבה ניתן לשוטט ולראות את המבנים שהטמפלרים בנו והשאירו לנו.

DSC_4894 (Large)

כיכר פריז

נקודות תצפית – בעיקרון כל גג שאתם יכולים לעלות אליו יתן לכם יופי של תצפית לנמל, לרכבת ולים ומכל מקום בעיר התחתית אפשר לראות תצפית נהדרת להר ולשכונות העליונות (הדר, כרמל, אחוזה וכו').
לעיתים אפשר לעלות לגג של מכללת תלתן ולראות משם תצפית מרהיבה.

לחם ושעשועים לעם – כל הגלריות חינמיות וחופשיות: עבייד, החדש והרע, האגף והסטודיואים שבחורבה. ניתן לבקר בחינם גם במכללת תלתן ובמכללת ויצ"ו בתערוכות מתחלפות של סטודנטים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

על הבר בגלרית האגף. בין הגלריות המומלצות בסביבה.

אוכל לא רק למחשבה – בעיר התחתית לא חסרים מקומות שאפשר לאכול בהם בזול ובמהירות ולשבוע. החל מג'וני קבב ויוסי קבב, שיפודי לוסקי והשווארמה המצויינת שגם מגישה פלאפל ברחוב אליהו מול סוידאן לקרניבורים שביניכם ולמי שרוצה יותר להשקיע יש את אנגוס שיגישו לכם בשר מעולה בפיתות, לאפות, ג'בטות וגם בצלחת במחירים שווים לכל נפש. הטבעונים שביניכם יוכלו להנות מהפלאפל המשובח בכיכר פריז שהבעלים שלו רוסי (!), החומוסיות שפזורות בכל עבר – חומוס פאדי, חומוס אבו שאקר וחומוס פרג' ובאזור שוק הפשפשים חומוס אבו מארון. למכורים לפחמימות יש את מאפיית גדעון, צמוד לשווארמיה ברחוב אליהו, שבה ניתן למצוא פטאייר, בייגלך בכל הצורות, רוגלך, מאפי סירה עם נקניק וגבינה, פיתות ועוד ועוד. אם תדרימו למושבה הגרמנית תוכלו למצוא גם את מאפיית מטר האגדית עם עוגיות הסולת הנפלאות ושלל המאפים הנוספים שלא יסולאו בפז. חובבי הגבינות יכולים לקפוץ ל"יוסי מכולת" ולקנות גבינות על המשקל יחד עם זיתים ואם בדגים חפצה נפשכם, ברחוב נתנזון תוכלו למצוא מסעדת דגים קטנה ונחבאת אל הכלים בשם "מעגן" שמגישה את הדגים הטריים של אותו יום. חובבי המסעדות הרומניות לא מקופחים אף הם ויוכלו לסעוד ב"הבנרה" שברחוב העצמאות, "מעיין הבירה" שבנתנזון – קצת יקר ובאזור שוק הפשפשים ביונק גלידה. עוד מקומות זולים וטעימים הם "אצל אריה" בשוק התורכי ו"פינת הקוקטייל" ברחוב פלמר.

DSC_4952 (Large)

קציצות הסלק השוות בהבנרה. זו רק אופציה אחת לארוחת הצהריים בים של גסטרונומיה שוקקת.

שירותים ציבוריים – שירותים ציבוריים תוכלו למצוא ליד פאב הסנדק שנמצא סמוך לכיכר פלמר (אני לא מתחייבת על נייר, אבל יחסית נקי), בכיכר פריז יש שירותים נקיים עם נייר וברחוב יפו 52 יש שירותים לגברים בלבד שמטבע הדברים לא בדקתי, אבל הגברים שמביניכם מוזמנים לבדוק ולדווח. באזור השוק הטורקי הלכתי לשירותים באחד הרחובות הקטנים. לא ידוע לי אם הם עדיין פעילים (זה היה במסגרת האירועים שהעירייה ארגנה). בנוסף, בקניון הסיטי סנטר שבמושבה הגרמנית יש שירותים נקיים עם נייר. באזור שוק הפשפשים לא ידוע לי על שירותים. מוזמנים לדווח אם אתם מכירים כאלה.

מים חיים בחינם – ישנן ברזיות באזור הקמפוס, היכן שהמזרקות וכרי הדשא. אם אתם קונים בשר אצל דני ברחוב העצמאות יש לו מתקן מים מינרליים לרווחת הקונים.

נקודות ירק – כרי הדשא ליד הקמפוס הם בבחינת הנקודה הירוקה הכי טובה באזור. יש ספסלים במקום וברזיות ושירותים קרובים (ברחוב פלמר-קדושי בגדד, ליד הסנדק). ניתן לערוך במקום פיקניקים, לקרוא ספרים ולהתנתק מהמציאות האורבנית האינטנסיבית של האזור.

מנוחה ליגע – ניתן לנוח בכרי הדשא ליד הקמפוס ובהמשך רחוב הנמל, מול גלרית האגף, ברחבה עם ספסלים. אם הגלריה פתוחה ניתן לשבת באחד מהשולחנות שפזורים בה לאחר סיור בתערוכה ולהירגע עם ספר אמנות. במושבה הגרמנית ניתן לנוח על הספסלים שבתוך קניון הסיטי סנטר.

מסלולי הליכה – בקרוב…

הרומן שלי עם אנגוס

גילוי נאות: כותבת הבלוג ובעלה הוזמנו למסעדת אנגוס כאורחי המסעדה.

בימים טרופים אלו, כשגרגרנים אוכלי כל מסתובבים מוכי חרדה מפני האפשרות שגורלן של המסעדות האהובות עליהם יהיה כגורלה של מסעדת ננוצ'קה הגרוזינית המופלאה ששינתה את עורה והפכה לטבעונית בין לילה, נולד הצורך לעיר המקלט בעין הסערה. מקום שבו ישכון זאב עם כבש ויאכל אותו.

על "אנגוס" שמעתי לראשונה בזכות הפרסומת הישירה שלהם – שלא לומר – הבוטה, שהציגה את גוף האישה כמפת נתחי בשר מובחרים. כצפוי הפמיניסטיות התעצבנו מאוד (ואני ביניהן) והחליטו להחרים את המקום ולא לאכול בו לעולם.
אבל דווקא אז נטמנו זרעי הפורענות לראשונה.
הפעם השנייה היתה כשבעלי שיחיה גילה שיש באנגוס עסקיות ומבצעים ממש שווים לסטודנטים. "לא בא בחשבון, אני לא אלך לאכול אצל הסקסיסטים האלו", אמרתי.
אבל כשבפעם השלישית ההצעה הגיעה מכיוון בחורה יפה ואינטלגנטית שהיא גם במקרה חברה שלי, מנגנוני ההתנגדות שלי נחלשו. קפצנו אני ובעלי בשעת צהריים לאנגוס ואכלנו ארוחה טובה ומשביעה עם בשר טוב והיה נחמד, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. אנגוס היתה מסעדת בשרים מזרחית שאוכלים בה לאפה עם בשר וטחינה, איכותיים אמנם, אבל עדיין, כפתרון לארוחת צהריים חפוזה וזריזה.

אבל אז המסעדה שינתה פניה. שף חדש בשם נבות שלח, יוצא מסעדות זוזוברה וקפה איטליה, הביא עמו רוח שונה ומסקרנת. כאחת שמתהדרת בידע נרחב על מסעדות, בארים, חומוסיות זעירות ובלתי מזיקות וחמארות סודיות נהדרות, במיוחד באזור העיר התחתית, הייתי חייבת לבדוק את העניין לעומק ולחזור עם דיווח מפורט.

כדי לעזור לקוראי הבלוג לקבל דיווח אמין ומקצועי, נקבעו הקריטריונים הבאים:

נגישות וחניה – המסעדה נמצאת ברחוב המגינים שבעיר התחתית, אזור שזוכה לתחייה מחודשת.
ביום האזור מלא באנשי עסקים, עורכי דין ואנשי עמל ובלילה בבליינים שמחפשים משהו טיפה שונה מהשטנץ הכרמליסטי. ניתן להגיע בקלות בכלי רכב פרטיים, באוטובוסים ובמטרונית.
במשך היום אפשר לחנות בחניה עירונית בתשלום מוזל ברחובות הסמוכים ובחניון הצמוד לקרית הממשלה ובשעות הערב החניה בשפע ובחינם מעבר לכביש וברחוב הסמוך.

איכות השירות – במילה אחת: יונס. כל מסעדה צריכה יונס. לשם שינוי במסעדה הזו יש. קיבלנו מהמלצר יונס הסבר מלא ומפורט על ההיסטוריה של המסעדה ששינתה קו ממזרחית להתמחות בבשרים ולפיוז'ן מעניין המשלב מסורת מקומית עם נגיעות אירופאיות. כאחת שרוצה להתחבר למנה שבצלחת לא רק דרך הבטן, ההסברים בהחלט ענו על הצורך הבסיסי שלי להבין את הסיפור שמאחורי האוכל ואת התהליך שהוא עושה עד שהוא מגיע לסועד. בנוסף ליונס, שירת אותנו גם באשיר שאינו נופל מיונס מבחינת הקשיבות והמחשבה שלו קדימה.
אז נכון, קיבלנו שירות VIP המיועד לאורחים קרואים אך דיווחים של המשפחה הקרובה וידידים מצביעים על דפוס של שירות אלגנטי, מקצועי וראוי.

עיצוב ואווירה – ל"אנגוס" שתי קומות. הראשונה, בה שוכנים הקצביה שעליה נרחיב בהמשך ומזנון הגשה המיועד לאנשים שרוצים לחטוף משהו מהיר על הדרך. הקומה השנייה מיועדת לארוחות ממושכות ורציניות יותר ומעוצבת בסגנון אלגנטי ומאופק ועם זאת חמים ומזמין. חלוקת חללי הישיבה מאפשרת להנות ממוסיקת הרקע שמושמעת במקום ועם זאת לשמוע את בן שיחך מבלי לצעוק.

אכלנו ארוחה מלאה כולל סלטים לפתיחה, שתי מנות עיקריות ושני קינוחים. שתינו את יין הבית ושתייה קלה.
הסלטים, כמעט כולם מבוססי בשר, נקראים אנגוסונים – משחק מילים יפה המשלב נגיסה עם אנגוס, ואכן מדובר על מנות שנועדו לכמה נגיסות אם כי הכמות יפה למדי בהשוואה למחיר (מ 18 עד 33 שקלים).
כל האנגוסונים ערבו לחיכנו. הצטיינו במיוחד אנגוסלט עשבי תיבול ופיצוחי שווארמה ברוטב כורכום (18 שקלים) שאכן התפצח בפה בזכות האפונה המיובשת והתאפיין בטעם מאוד מיוחד שהתקבל בזכות רוטב הכורכום המבוסס על מיונז והכוסברה כאן טעימה אפילו לאנשים שלא מחבבים אותה בדרך כלל. כמו כן שקדי עגל על הפלנצ’ה, על לימון חרוך ועדשים, מנה קצת יותר יקרה (33 שקלים) ונדיבה בגודלה. שקדים זו בדרך כלל מנה נהדרת. באנגוס זו מנה שחוזרים בשבילה שוב ושוב. השקדים היו בעלי מרקם נימוח בפה וטעם שמיימי שקשה לתאר. פשוט צריך להיות שם ולטעום כדי להבין על מה אני מדברת. לא תתחרטו, אלא תכעסו עליי שלא סיפרתי לכם קודם.
אהבתי מאוד גם את מנת האיולי תפוחי אדמה ובשרים (24 שקלים) ששילבה בין מרקם קרמי ומיונזי לבין חרפרפות נעימה ופלטת טעמים עשירה.  בעלי אהב יותר את מנת חציל הציידים (24 שקלים) שבמקור היתה מנה מעט נדושה של חציל בטחינה ושודרגה לחציל ובשר טחון בטחינה. הלחם שהוגש עם המנות היה חם, טרי וטעים והחמאה שלצידו היתה צהובה ומתובלת בעשבים בנדיבות כמו שאני אוהבת.

_1173

אנגוסונים (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

יין הבית שנקרא אף הוא אנגוס, מגיע בייבוא אישי מאוסטרליה והוא מזן קברנה סוביניון, בציר 2009. יין קליל אבל עם אפטר טייסט נעים ומורגש.

ונעבור לעיקריות: הוצעו לנו שתי מנות הדגל של המקום – פורטרהאוס סטייק (35 שקלים ל 100 גרם, משקל נתח (נטו) 650-1200 גרם) ואנגוס טומהוק (28 שקלים ל 100 גרם סטייק גדול במיוחד): צלע עגל שלמה הנושאת יותר מקילו בשר.
הרעיון למנה זו יובא לראשונה מאוסטרליה לישראל על ידי פאדי דבאח שהוא דור שלישי לעסקי הקצבות של משפחת דבאח מדיר אל אסד ומנהל כיום את המשחטה והמסעדה.
בחרנו בפורטרהאוס סטייק ונשמח אם תדווחו לנו איך הטומהוק. עוד לקחנו צלעות טלה (119 שקלים לארבע צלעות) המכונות במסעדה "סוכריות" (עוד נגיע לזה…) ונחשבות לאחת המנות המיוחדות באנגוס.

_1258

אנגוס טומהוק (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

הפורטרהאוס סטייק הגיע במידת צלייה מדיום שהיא מידת הצלייה המומלצת של הבית. למרות שאני מזמינה בדרך כלל מידת עשייה מדיום וול, עובדה שנובעת מכך שברוב המקומות מידת עשייה מדיום פירושה בשר חצי נא שממש קשה לחתוך וללעוס, באנגוס יודעים איך לצלות סטייק במידה נכונה והפורטרהאוס נימוח בפה והתמסר בקלות לחיתוך וללעיסה. פיזור השומן היה אחיד והוסיף מאוד לטעם. יש אנשים שאינם יודעים שטעמו ומרקמו של נתח בשר מאוד מושפע מאיכות פיזור השומן. בבקר איכותי הפיזור הוא שווה ואחיד. אצל אנגוס הבקר מגיע מהעדר הפרטי של משפחת דבאח, שמגדלת בשר בגליל כבר יותר מששים שנה. השם דבאח הפך כבר מזמן לחותמת איכות של בשר ברמה הגבוהה ביותר שיש היום בישראל. העגלים מיובאים מאוסטרליה אך מגודלים בגליל במרעה חופשי. שווה מאוד (ניסינו) לרכוש בשר מהאנגוסרי, האיטליז שנמצא בקומה הראשונה. המחירים לא גבוהים בכלל בשביל בשר במרעה חופשי והאיכות מצויינת. צלעות הטלה המתקראות סוכריות, בהחלט מצדיקות את שמן. כמו סוכריות, אי אפשר להפסיק לאכול אותן ואכן לא הפסקנו לאכול אותן עד שהן נגמרו לצערנו. הן היו רכות ובמרקם כייפי ושומני במידה. עם המנות העיקריות הגיעו תוספות מפתיעות. יודעים איך זה כשאתם הולכים למסעדת בשרים ומצפים שהבשר יהיה טוב והתוספות, בואו נגיד, יהיו… אכילות? אז זה לא כך באנגוס. הם משקיעים גם בתוספות ומצליחים לשבור את המיתוס של מסעדת בשרים שבה רק הבשרים ראויים לציון (במקרה הטוב) וכל השאר לא משהו. כל התוספות שיצויינו כאן מגיעות ללא תשלום נוסף עם המנה העיקרית לבחירתכם. אנחנו קיבלנו תפוח אדמה אפוי חמאתי ומפתיע לטובה. אני לא מחסידי תפוח אדמה אפוי. תמיד טענתי שמה שאני יכולה להכין בבית אני לא אוכל במסעדה. אבל תפוח האדמה האפוי של אנגוס קנה אותי. כששאלנו את יונס ובאשיר לסוד הטעם המיוחד הם גילו לנו כי לפני האפייה מושחים את תפוח האדמה בזמן זית ומוסיפים לו חמאה וזעפרן. ומה יכול להיות רע עם מרכיבים כאלו? הגיע גם צ'יפס חם ופריך שלא בייש את הפירמה, בסגנון הולנדי. כלומר חתיכות עבות ופריכות. הגיע גם תבשיל פריקי (חיטה ירוקה) טעים מאוד ומתפצפץ בפה. הבצל החרוך שהגיע לצד הסטייק היה עשוי היטב ואני בהחלט ממליצה לאכול אותו – הוא לא משמש רק לקישוט. השום הכתוש היה מצויין.

_1216

צלעות טלה, פורטרהאוס ונתחים מובחרים נוספים (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

במהלך הארוחה בשיחתנו עם יונס ובאשיר שאלנו גם לגבי אופציות לצמחונים. לא נהיה צבועים – זוהי מסעדת בשרים והיא פונה למגזר מאוד מסוים בעם – הקרניבורים. אך ניתן להגיע גם לארוחות משפחתיות מבלי לקפח את הצמחונים והטבעונים שבחבורה. האופציות הצמחוניות כוללות כמה סוגי סלטים, התוספות שצויינו וגם אורז וצ'יפס ביסלי (וריאציה משעשעת על צ'יפס) ולאוכלי הדגים גם דניס אפוי בתנור.

כל דבר טוב בחיים צריך להסתיים וכך גם ארוחתנו באנגוס. אבל למה שהסיום לא יהיה מתוק ואיכותי?
באנגוס אפילו הקינוחים מושקעים. אנחנו דגמנו עוגת גבינה ניו יורקית אפויה (34 שקלים) מצויינת שהתאפיינה בכך שהיתה מתוקה במידה ולא תקפה את החיך עם הררי סוכר. זו בחירה מאוד אמיצה לדעתי שלא נמצאת במספיק מקומות – להגיש עוגה שהיא לא מתוקה יחסית. רוטב פירות היער שהוגש במיכל נפרד ובנדיבות, השתלב בצורה מושלמת עם טעמי הגבינה העדינים. להערתי לגבי המתיקות המתונה של העוגה ענה יונס שבדרך כלל אחרי ארוחה כבדה הכוללת בשר, קשה לנו לעכל דברים מתוקים מאוד ולכן החליטה המסעדה ללכת על קינוח מעודן וקליל מבחינת הטעם והמתיקות. גם הכנאפה (22 שקלים) שהוגשה היתה מתוקה במידה והוכנה במקום. היא כללה גבינה במרקם מאוד מיוחד והגיעה עם שברי פיסטוקים שהוסיפו רובד נוסף לפציחות המנה ולערבוב הטעמים.

יש לציין לטובה גם את נקיון המסעדה והשירותים, דבר שמצביע על נקיון המטבח שבא בדרך כלל בהתאמה.

אין לי כל כך מה להציע לשיפור מלבד להשתדל לשמור על הרמה הטובה, דבר שקשה מאוד בישראל, עקב התרבות, העלויות הרבות של עסקים, במיוחד בעיר התחתית וקשיי הביורוקרטיה שמערימה מדינת ישראל.

נראה שבמסעדת אנגוס השף יודע מה הוא עושה. כל מנה שטעמנו מהמנות הראשונות, דרך יין הבית והמנות העיקריות וכלה בקינוחים, היתה איכותית מאוד וכנראה שלא יצאה לתפריט בלי בדיקות מקדימות יסודיות. תוך כדי התהליך, אנגוס מצליחים לשבור כמה מיתוסים על מסעדות בשרים ולהיות המסעדה הכי כדאית בתחום שראיתי מזה זמן רב. אני רק יכולה לקוות שנמשיך להנות מאנגוס עוד הרבה שנים.

מסעדת אנגוס

כתובת: שד' המגינים 27 , חיפה

טלפון: 04-8626603

שעות פתיחה: א – ש 22:30 – 10:30

מחיר ממוצע לסועד: 60-120 ש"ח

ארוחה עסקית: א – ה 17:00 – 11:00

אתר אינטרנט: אנגוס

הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג

השבוע נסגר המקום שממנו התחיל הכל.
סטודיו "הנמלה" של שחר סיון – איש רב פעלים, היה המקום שחידש את תרבות האנדרגראונד המפוארת שהלכה לישון בסוף שנות השמונים, והשאריות שנשארו ממנה גוועו באמצע שנות התשעים – כפי שכתבתי בערב-רב.
בשנת 2006 עזבתי את חיפה ועברתי לגור בקריות. אחרי כמעט עשור שחייתי בה בתור בן אדם בוגר אני וחיפה הגענו לשלב "יחסינו לאן".

כמו בכל מערכת יחסים ארוכת טווח, אחרי שלב ההתפעמות שלי ממנה שהיה בין גילאי 12 ל 16, הגיע שלב האינרציה הטבעית שנמשך אל מעבר לשירותי הצבאי ולאחריו התחלתי לגלות את הקסם התל-אביבי. מידי פעם היא עדיין הצליחה להפתיע אותי וניסיתי אותה בכל מיני גרסאות: הגרסה ההדריסטית (מסדה בעיקר), הגרסה הכרמליסטית והגרסה של קרית אליעזר ובת גלים. בשלב כלשהו באמצע לימודיי באוניברסיטה, חיפה החלה להתיש אותי. נמאסו עליי התחבורה הציבורית המסורבלת והבלתי אפשרית שלה, הקליקות החיפאיות הנוקשות שגורסות שאם לא כיבית מדורה בכיבוי צופים יחד עם הנפשות הפועלות שם, אתה לא שווה יריקה, וחוסר החיים הכללי מעבר למושבה הגרמנית (מקום מקסים, אבל כמה אפשר לשבת באותן מסעדות ובתי קפה?).
אני וחיפה נפרדנו – או לפחות לקחנו פסק זמן האחת מהשנייה לזמן בלתי מוגבל.

עברתי לקרית ביאליק – עיר קטנה ששילבה כפר ואורבניות צנועה. התאהבתי במנטליות הקרייתית – זאת המקורית: היקית הפשוטה עם רוכבי האופניים הישנים. כצפוי בכל ריבאונד, התחלתי להשתעמם די מהר ורציתי עיר אמיתית. כזו עם סינמטק, ותיאטרון, וספרייה גדולה ופאבים ומוסדות תרבות.
זה לא שלא היו כאלו בקריות. היו. אבל איכשהו התחושה היתה שונה. הכל היה שטחי יותר ומיינסטרימי יותר. הבילוי הנפוץ של הצעירים הקרייתים היה לאכול. בחוץ, בבית, לא משנה איפה. ואז לצאת לפאב ולשתות לקינוח. כשהאוכל והשתייה הופכים לדבר הבסיסי ששולט בתרבות הבילוי מתחיל הניוון. חסרה לי תרבות הנגד.
לא יכולתי לשאת את הרחובות החשוכים והמתרוקנים בשעה שש-שבע בערב. חיפשתי משהו אחר. משהו שיגאל אותי מהדיכאון שנקלעתי אליו.

לחזור לגור בחיפה לא היה אופציה, מסיבות אישיות. אני ובעלי הגענו איכשהו לאתר החברתי couchsurfing. בעברית "גולשי ספות". התחלנו לארח אנשים מכל העולם וגם הכרנו אנשים מהקהילה המקומית. חיי התרבות והבילוי שלנו התקיימו במימד מקביל למקום שבו גרנו. אירחנו אנשים אצלנו בבית אבל תמיד יצאנו איתם למקומות אחרים – חיפה, עכו. הלכנו לאירועים של הקהילה המקומית בחיפה, בתל אביב, כפר סבא, רמת גן ועוד.

אבל המשכתי לחפש. מעבר לחיי החברה העשירים שהיו לנו בזכות גולשי ספות שהיו נהדרים – חסר לי דבר מה.
הרגשתי שהפנימיות היצירתית שלי הולכת לאיבוד ושלא אוכל למצוא אותה שוב אם לא אציל אותה עכשיו, ברגע זה.
תמיד יצרתי. בתור ילדה ציירתי וצילמתי. בתור צעירה אחרי צבא כתבתי שירים וסיפורים קצרים וכשעברתי לקרית ביאליק משהו נרדם בי. העבודה שעבדתי בה אז, מוקד טכני, שאבה ממני את כל האנרגיה ולא היה בי כוח להמשיך ליצור. ויתרתי.

באותה תקופה למדתי באוניברסיטת חיפה. הזמן היה שלהי שנת 2008. האוניברסיטה הוצפה במודעות קטנות ולא מאוד ברורות שתפסו את תשומת ליבי. כל מיני אירועים שנשמעו הזויים על גבול הסוריאליזם. ערב קומיקס, ערב סרטי פורנו רך, איזה הופעה של להקה אחת, צבי ונערי הליווי ועוד… משהו ברחוב הנמל, עיר תחתית? כל פעם הייתי אומרת לעצמי ולבעלי שחייבים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה. השם שלו – סטודיו "הנמלה" עורר בי זכרונות למקום אחר באותו שם אבל שהיה בקרית אתא. אולי חלקכם יזכרו אותו – מועדון הנמלה (The Ant) – תופעה מדהימה כשלעצמה שיום אחד אכתוב עליה. איכשהו עלתה בי התקווה שהמועדון, שנסגר בינתיים – חודש ועבר לפעול בעיר התחתית בחיפה.

1077_51476929907_6792_n

זה היה בדיוק לפני חמש שנים, בדצמבר קר וגשום, כשהכרזתי בפני בעלי וחברה משותפת ש"זהו, היום הולכים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה". רצה הגורל והיה זה הערב שבו הופיעו צבי ונערי הליווי.
הגענו לעיר התחתית שנראתה חשוכה ולא מסבירת פנים, וחיפשנו את הרחוב הקטן שנקרא הנמל. איכשהו מצאנו אותו וגם את הסטודיו. עלינו לקומה השנייה ו… מעולם לא ראיתי מקום כזה.
הוא לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם לכן. סטודיו ענק עם עבודות פיסול ורישום והרבה הרבה שמונצע'ס שפשוט השתלבו באופן פלאי. אנשים בכל מקום שישבו על כסאות וכורסאות וספסלים שידעו ימים טובים יותר ונזרקו ואז שוב מצאו בית אוהב שהחזיר להם את הברק ללחיים. היו שם כמה כלבים שרצו באופן חופשי בכל מקום. "מקום שמכניס אליו כלבים הוא בטוח מקום טוב" – חשבתי. בכל מקום היו מפוזרות קערות עם גזר בלימון ושום וקערות חומוס. בבר מכרו תה וסביר להניח שגם משהו אלכוהולי כמו בירה או פונץ'. אני קניתי תה והוא היה התה הכי טעים ששתיתי אי פעם.

1077_51474729907_1859_n

לא הייתי בטוחה לגבי הקערות האלו. הן של אנשים שקנו אותן, או לא? אפשר לקחת מהן או לא? הסתכלתי על אנשים אחרים. הם לא נראו מאוד מודאגים. הגעתי למסקנה שזהו רכוש הכלל וטעמתי מהגזר. מעולם לא ידעתי שאפשר לעשות גזר חי בצורה כזאת. התמכרתי. לגזר, לסטודיו, להוויה.
הגזר הזה היה התפוח הפרטי שלי מעץ הדעת. אחריו דברים יהיו אחרים, שונים בתכלית.
פתאום חיפה הפכה ממקום משעמם וצפוי למקום שהכל יכול לקרות בו.

1077_51474724907_685_n

ואז, ברגע שצבי ולהקתו עלו על הבמה והתחילו לנגן, ידעתי. ידעתי שאסור לי לוותר על המקום הזה ואני חייבת לחזור אליו. שוב ושוב. עד שהוא יהיה לי לבית.
כשיצאנו משם וחזרנו הביתה, כבר תכננתי את הפעם הבאה.
במקרה, דרך אירוע של גולשי ספות פגשתי את צבי באחד האירועים ונודע לי ממנו על האגף והברטניין ומכאן ההיסטוריה כבר ידועה.

בערב הפרידה מהנמלה שהיה ביום חמישי ה 19.12 הופיע רותם סיון עם טריו הג'אז שלו. רותם הוא אחיו של שחר והוא חי ועובד בניו יורק. מאוד נהניתי לשמוע אותו ובהתחשב בכך שאת ז'אנר הג'אז שהוא מנגן אני בדרך כלל מצליחה לשמוע עשר דקות בלי להשתעמם ובהופעה של רותם לא הרגשתי את הזמן עובר בכלל – אני חושבת שמדובר בעילוי מוזיקלי בהחלט. כפי ששחר אמר עליו באותו ערב, ואני מביאה את רוח הדברים כי ציטוט מדויק אין לי: "לחיות מאמנות זו עבודה מאוד קשה והסוד הוא להתמיד להתמיד להתמיד" – ההתמדה כנראה משתלמת.

1461706_482386858546797_1690433987_n

סטודיו "הנמלה" אירח במשך יותר מחמש שנים ערבי מודל בימי שני עם אח בוערת ומופלאה, מוסיקה משובחת ותקלוט חי של מיטב אנשי הלילה בחיפה. הוא גם אירח הופעות של זמרים והרכבים שלא היו שומעים עליהם בשום דרך אחרת. היו גם ערבי תרבות שהוגשו על ידי המיטב מגיבורי התרבות החיפאיים על סרטים, קומיקס, אופנה ועוד. גם ערבי שירה מחתרתיים ופורצי דרך היו שם. זה המקום שגידל אותי ועוד רבים מהחיפאים וגרם לנו להבין איך צריכים להיות באמת חיי תרבות טובים בעיר. כאלו שלא כרוכים בתאוות קפיטליסטיות ממוסחרות, שלא סופרים את שורת הרווח. הנדיבות של שחר והרצון שלו לחלוק איתנו, החיפאיים, את כל הטוב הזה הורגשו בכל אספקט אפשרי בסטודיו. החל מקערות הפירות, הירקות הכבושים והנהדרים, הזיתים הבלתי נשכחים והשתייה החמה שהיו מפוזרים בכל אירוע ואירוע והוצעו בחינם ובחופשיות לכל דורש, דרך המחירים הסמליים והמגוחכים ששחר היה גובה לאירועים הייחודיים שלו ותמיד היתה התחשבות במצב הכלכלי וכלה בכך ששחר תמיד היה ועודנו נגיש לכל אחד שרצה לדבר, לחלוק, להציג מיצירותיו ולשאול לגבי איך יוצרים ואיפה מוצאים דבר מה.

אני מאמינה שאחת הדרגות הגבוהות שאמן מרוויח היא היכולת להביט על היצירה שלו ולהרוס אותה, רק כדי ליצור יצירת אמנות חדשה. ולכן השבוע המקום נסגר לקהל. שחר סיון, האדם והנמלה, הולך לפתוח ביסטרו בשם וניה (בקרוב…) ולעשות את אותה מהפכה חיפאית אבל בתחום אחר – אוכל.

רציתי להגיד תודה, בשמי ובשם כל האנשים שבאו וקיבלו כל כך הרבה מהמקום. תודה על ששמת את הסטודיו להיות כאן כמו מגדלור ולהאיר את הים החשוך והסוער. תודה שנתת חוף מבטחים לכל האנשים שחיפשו ומצאו משהו שונה ולא רגיל. אתה תמיד בליבנו.

ולפני שנשקע בנוסטלגיה מיותרת, הנה שיר שמוקדש לכאן ולעכשיו:

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד – מאמר ב"ערב רב"

ביום שישי ה 6.12 חיפה הוצפה במבול של אירועי תרבות ואמנות, בעיקר פתיחות של תערוכות ומתחמים. בין היתר, הושק מתחם החורבה ברחוב הנמל בעיר התחתית.

המתחם נקרא החורבה על שם מועדון הריקודים המיתולוגי שנקרא באותו שם, שפעל באותו המקום כ 18 שנה, משנות השמונים עד אמצע שנות האלפיים. בחלל המרכזי נערכה השקה לכבוד יציאתו של גיליון מודפס של "ערב רב" שמוקדש לעיר חיפה. "ערב רב" הוא מגזין תרבות מקוון במובן הרחב של המילה וניתן למצוא בו כתבות שמשלבות פוליטיקה, פילוסופיה, אסתטיקה, חברה ועוד – עם תרבות ואמנות. פעם בשנה יוצא גיליון מודפס שמוקדש לעיר בישראל. הגיליונות הקודמים הוקדשו לתל אביב ולירושלים והשנה חיפה נבחרה. יונתן אמיר ורונן אידלמן, שני בחורים מופלאים, פנו אליי וביקשו ממני שאכתוב מאמר לעיתון. לכל קוראיי, אשר נבצר מהם להשיג את הגיליון המודפס, אני מעלה כאן בבלוג את המאמר בדיוק כפי שפורסם במקור.

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד

נעמה סובול יצאה למסע בזמן בשלושה מרכזים של העיר חיפה, מצוידת בכמה שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זיכרון נוסטלגי? מה הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

"לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון"
(ולטר בנימין, "המשוטט")

בכל עיר, קטנה כגדולה, יש אזור שאליו מתנקזים כל הלהט, התשוקה, הסקרנות והמעשים המיתרגמים לפעילות אורבנית אם הם מגיעים ליעדם בשלום.
זה יכול מרכז מסחרי קטן עם חנות הספרים המיוחדת ההיא שאפשר למצוא בה ספר ממש נדיר של צ'ארלס דיקנס והיא היחידה שמביאה ספרי שירה. ואולי יהיה בו גם בית-אוכל קטן – פיצה, פלאפל או בורקס – שאליו יגיעו צעירי העיר ויהפכו אותו למוקד הפגישות שלהם בימי שישי בערב. בבקרים במהלך השבוע יישב בו הפרלמנט הקבוע של מבוגרי העיר שעוד נשאר להם הרבה מה לומר על פוליטיקה וכדורגל, אבל לא רק. תהיה שם גם חנות הבגדים הזו שבה הבעלים מביאים בגדים מאנגליה או צרפת בייבוא אישי ומוכרים במחירים שמאפשרים להם לנשום בסוף החודש וללקוחות ליהנות מתחושת התחדשות בלי להתרושש.
ובערים גדולות יותר אנחנו מדברים על שכונה או כמה רחובות שבהם קורה כמעט הכל: הקרנות סרטים שכולם נוהרים אליהם בבית הקולנוע המרכזי. מסיבות רחוב בחגים. היכל התרבות או התיאטרון העירוני שמתקיימות בו הצגות כמה פעמים בשבוע. הספרייה העירונית שמלאה תמיד בתלמידי בית ספר ונשים בגילאי הפנאי. אפילו הקניון העירוני הקטן, זה שנבנה בשנות התשעים של המאה הקודמת, יהיה שם, משתלב בחיי המסחר המקומיים בלי להפריע להם יתר על המידה.

הפינה שבה היער והנהר נפגשים

מרכז העיר הוא הפינה הזו שבה היער והנהר נפגשים. זה המקום שאליו מתנקזות החיות כדי לשתות. אין להן ברירה אלא לפגוש זו בזו. זהו מקור החיים של היער. ממנו הן מתפזרות לכל רחבי היער.
"watering hole", כך נקראת הפינה הזו, ויש לה שני פירושים.
הראשון הוא פשוטו כמשמעו – אגן או בור מלא במים. הפירוש השני הוא מקום התקהלות חברתי, בר או סלון, שמוגשים בו משקאות. במציאות של ימינו אלה יכולים להיות גם פאב או בית קפה.

בחיפה התקיימו, עד שנות השמונים-תשעים של המאה הקודמת, שלושה מרכזים היסטוריים: מרכז הכרמל, הדר והעיר התחתית. העיר התחתית היתה מרכז מסחרי-כלכלי ולא תרבותי ולכן אתרכז בהדר ובמרכז הכרמל. בעיר התחתית נפגוש במפתיע בסוף המאמר.
המבנה הטופוגרפי של חיפה גורם לכך שהקשר בין השכונות לחלקי העיר האחרים אינו בלתי אמצעי כמו בערים אחרות. התרחבותה של חיפה שנעשתה לצדדים, והשכונות החדשות, המקיפות את המרכזים ההיסטוריים כמו קליפות בצל, גורמות לכך שאנשים צריכים להגיע באופן יזום לחלקי העיר השונים, לרבות מרכזיה. זו אולי אחת הסיבות לכך ששלושת מרכזיה של חיפה הלכו ודעכו בהדרגה מתחילת שנות השמונים ועד עתה.

יצאתי למסע אחורה בזמן מצוידת במספר שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זכרון נוסטלגי? מה הן הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

הדר: אם אתה לא שם אתה לא קיים

בחיפה של שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, לא היה שום ספק שהמקום שבו הכל קורה ואם אתה לא שם אתה לא קיים הוא שכונת הדר הכרמל.

קצת היסטוריה: השכונה הוקמה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ב 1922. היא התחילה מעשרה בתים והפכה בהדרגה לאחת השכונות הגדולות ביותר בחיפה. היא הגיעה לשיאה בשנות השישים והשבעים ובתחילת שנות השמונים החלה לשקוע בעקבות נטישת תושבים גדולה ודעיכת חיי המסחר בה.

כשעברתי לחיפה בשלהי 1989 עוד הספקתי לשוטט בהדר ולראות אותה מתפוררת לאיטה. פה ושם עוד היה אפשר לראות שרידים אחרונים של תהילת עולם שחלפה. אני זוכרת את מדרחוב נורדאו שאם באתם אליו מכיוון בלפור יכולתם לחלוף על פני הסניף החיפאי של קפולסקי, הרשת שסימלה יותר מכל את שנות השמונים.
כמה בלוקים משם פעל אחד הפאבים הכי הזויים ונכונים לתקופתם בחיפה, פאב סוף-העולם. המוסיקה היתה אז "גל חדש", האוכל שהוגש היה פלטת מטוגנים וטוסטים והאלכוהול, ובכן, הוא היה אותו אלכוהול. אם המשכתם עוד קצת יכולתם לראות באמצע המדרחוב את הסניף החיפאי המיתולוגי של האוזן-השלישית שבו קניתי ומכרתי והחלפתי שוב את מיטב האוסף המוזיקלי שלי ושמעתי באוזניות אלבומים מופלאים שעיצבו את חיי.
אם ירדתם קצת אחר-כך במדרגות לכיוון רחוב הרצל בסמטה הקטנה הקרויה רחוב חיים, הגעתם לקפה אלכסנדרה – מוסד חיפאי עם קליינטורה קבועה שסיפורו לא נשמע עד היום, אבל אין ספק שיהדהד יום אחד במרחבי השכחה החיפאית. הוא שינה את אופיו ממש בשנה האחרונה למין סטקיית בשרים מזרחית. כל השנים היה זה המקדש העתיק ביותר לתרבות הקמפית-קיטשית-גייזית שהתקשט בספות ומנורות וחפצי חן בסגנון רוקוקו. המקום הגיש אוכל אירופאי מוקפד כמו פסטות ברטבים קלאסיים, שניצל וינאי, מוקרמים למיניהם ומיני פאי מפירות שונים.
אם החלטתם לחזור למדרחוב ולהמשיך לכיוון ארלוזורוב, בוודאי תוכלו לבקר בגן בנימין, שזוכה לתחייה מחודשת זהירה אחרי שעמד בשממונו שנים רבות. הגן, גדול וירוק, היה מרכז חברתי לבעלי כלבים ולרווקים העליזים והתוססים של שנות השישים והשבעים בחיפה.
מעליו עומד תיאטרון חיפה, שידע עליות ומורדות עם השנים. בשיאו הועלו בו הצגות רפרטואר של טובי המחזאים בכיכובם של טובי השחקנים. תיאטרון חיפה היה הנסיוני והמתקדם ביותר. הוא היה התיאטרון שבו העז חנוך לוין למרוד בשיטה הישנה ולהציג מחזות כמו "מלכת אמבטיה" עם תיקי דיין האלמותית.
ממש בצד, ליד התיאטרון, עומדת מבויישת וקצת בודדה הספרייה העירונית (פבזנר). האולם הקריאה הגדול, עם הדממה הרועמת שבו, נתן לי תמיד את התחושה שאני ילדה קטנה שיש לה עוד המון מה ללמוד. והיו גם אירועי ערב בספרייה, תאמינו או לא, שיזם אותם המנהל הנמרץ שלה, עמיקם יסעור. לעיתים הם עדיין מתקיימים, אך לא זוכים לפרסום רב, לצערי.
בחלק התחתון של הדר היו בזארים של בגדים וכלי בית, כמו היום פחות או יותר. היו גם בית-הקרנות שזכה לסוג של תחייה מחודשת שעליה ניתן להתווכח ומגדל הנביאים, שהיה בתחילת דרכו קניון הומה, אך ננטש והפך לפיל לבן. כיום הוא מארח את רשת הסופרמרקטים מאי-מרקט ואנשים מגיעים אליו בעיקר מהסיבה הזו.
והיה ההוטנטוט. בהיעדר הגדרה טובה יותר, היה אפשר לקרוא לו בית קפה-גלריה, אבל הוא היה כל כך הרבה יותר מזה. דורית מנטל, בעלת המקום, היתה אמנית פעילה במגוון תחומים, חברת מועצה לשעבר בסיעת הירוקים ופעילה אקטיביסטית באינספור עמותות. היא הקימה מקום שהקדים את זמנו וכלל הופעות, תערוכות ובעיקר שימש בית ונקודת מפגש לזקנים וצעירים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, סטרייטים ולהט"בים, מוזיקאים וציירים, מסטולים וסחים, אלכוהליסטים ונגמלים, אנשי רוח ומעש וכמובן גם בטלנים מקצועיים. הוגש שם אוכל קסום מהול בגעגועים וברומנטיקה ופסנתרנים הנעימו את שהייתם של המבקרים. שם יצא לי לפגוש אישיות מיוחדת במינה מאיטליה, שרק ברגעים אלה אני מבינה כמה השפעתה עלי היתה כבירה.

מרכז הכרמל: נוגסים בהמבורגר וחולמים על תהילת עולם

הקדמה היסטורית: הבתים הראשונים שנבנו במרכז הכרמל היו בתי-הארחה, והם קמו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. שאר הבתים נבנו בשנות השלושים. רוב התושבים היו יהודים ממוצא גרמני שרכשו את הנכסים מהטמפלרים.
מרכז הכרמל הוא תבנית נוף מולדתי. ביליתי שם את כל נעורי ואני מכירה אותו ככף ידי.

בשנותי הראשונות בחיפה היתה לי ולמשפחתי "מסעדת בית" שאליה נהגנו ללכת בכל אירוע חגיגי שהצדיק אכילה בחוץ. קראו למסעדה פינג'אן, והיא שכנה בפסאז' שמאחורי הטאבון ז"ל. היו בה המג'דרה הכי טובה בעולם, קובה מצוין ופלאפל חם ופריך. גם החומוס לא היה רע. מסעדה מזרחית מהסוג הטוב שהיום די נעלם.
כשרציתי לבלות עם חברי מתקופת החטיבה, היינו הולכים לסניף הבורגראנץ' היחיד שהיה אז בחיפה. הוא עוצב בסגנון של מסעדת בוקרים בהרי הרוקי'ס. עץ בכל מקום, כולל השולחנות שהיו מעץ מלא. והיתה גם מכונת שירים שניגנה שירי שנות השישים. היינו נוגסים בהמבורגר או בנקניקייה וחולמים על תהילת עולם.
לא רחוק משם עומד (עד היום) הסינמטק. התוודעתי אליו בתיכון, כשאנשיו יזמו ביקור בכיתתי והציעו לנו מחיר מוזל במיוחד. עוד באותו היום, יחד עם חברים, הלכנו ועשינו מנוי וראינו שני סרטים ברצף. את הסרט הראשון מביניהם, "שמש בוגדנית", לא אשכח לעולם. הסרט הזה פתח לי צוהר לעולם "הסרטים הזרים", מושג אמריקאי קצת מוזר לסרטים איכותיים ומעמיקים. לשם גם הלכתי לערבי "רוקולנוע" – מוסד מיתולוגי משל עצמו שעדיין חי ובועט. זכור לי ערב מיוחד בנושא להקת הביטלס בהנחייתו של ח"כ לשעבר מודי זנדברג, לפני הקריירה הפוליטית שלו.
סמוך לסניף מקדונלד'ס שכנה מסעדה איטלקית בשם לה-איטליאנו. זה היה עסק קטן, משפחתי ומסביר פנים. הבעלים היו איטלקים במוצאם והכינו אוכל פשוט ואיכותי. המפות על השולחנות היו משובצות בלבן ואדום – בדיוק כמו בפיאצה קטנה באיטליה. פסטה בולונז ופיצה עם בייקון, פטריות ובצל היו המנות הקבועות שלי.
משם התפצלה הדרך לטיילת לואי או גן האם. בגן האם ישבו החבר'ה המגניבים, שילוב של פריקים-פאנקיסטים. מי שלא ראה מעודו בחור עם ג'ינס ליוויס קרוע ומולבן באקונומיקה, חולצה משובצת ואיילינר שחור ומודגש בעיניים – כנראה לא ראה את אביב גפן בתחילת דרכו.
היו גם אלה שלבשו נעלי ד"ר מרטינס ואוברול קורדרוי שגדול עליהם בכמה מידות. מה הלך שם? רק המדשאה יכולה לספר. מדי פעם להקות צעירות ניגנו בקונכייה ועשו שמח. עיר הנוער היתה מתקיימת שם כדרך קבע עם מיטב הזמרים והלהקות. שם ראיתי את שלום חנוך לראשונה.
בטיילת לואי נהגנו לשבת בחבורות או בזוגות ולהשקיף על נוף המפרץ, שנפרש בשיא יופיו בשעות הערב, בשקיעה ולאחריה. היה זה מקום אידיאלי לנאהבים מתבודדים. כמה מאות מטרים משם, מצד ימין, שכן פאב המצפור. לגן שמעליו היינו הולכים בתקופת התיכון כדי לראות את הזיקוקים של יום-העצמאות וגם כדי לשמוע את צפירות האוניות בערב ראש השנה האזרחית החדשה. לפעמים נכנסנו למצפור עצמו והזמנו כוס משקה קל וצלחת צ'יפס ובילינו שם שעה קלה בשיחות על הא ודא.
אם בשיחות עסקינן, הסניף הראשון והמקורי של רשת קפה גרג, לפני שהפכה לתמנון ששולח את זרועותיו בכל רחבי הארץ, נפתח לו בשנות התשעים ליד הסנדביץ'-בר המיתולוגי, שעדיין עובד. הוא היה כוך קטנטן וחמים שלא הגיש דבר פרט למשקאות חמים שטחנו במקום מפולי קפה ואבקת קקאו מבושלת, חליטות תה נדירות ועוגיות שנאפו כל בוקר. מאוחר יותר נוספו סנדביצ'ים צנועים. המשקאות הקלים היו מעטים אך ייחודיים, ומשקה הבית שלי היה משקה שירלי טמפל על בסיס קולה וסירופ גרנדין. זה היה מקום עם מוזיקה נפלאה שעבד עד השעות המאוד קטנות של הלילה. לעיתים קרובות יצאתי ממנו בשלוש-ארבע לפנות בוקר לאחר שיחת נפש סוערת ומרתקת עם ידיד זה או אחר.

פוסט מורטם, סיפור מתעתע

אני לא יכולה לשים את האצבע על הזמן המדויק, אבל מתישהו אחרי סיום השירות הצבאי שלי החלה הנסיגה. היא היתה מהירה מאוד בהדר והדרגתית מאוד במרכז הכרמל.
הדר כמו ננטשה ביום אחד. אולי היתה זו פתיחת הגרנד-קניון ב 1999. אולי היתה זו מרכזית המפרץ שנפתחה בשנת 2002 ואולי עבודות השיפוץ הבלתי נגמרות בהדר, שאיש אינו זוכר מתי החלו. האנשים חדלו מלהגיע להדר, ואלו שהתגוררו בה עזבו לאיזורים נחשבים יותר. הדר התעטפה ברחובות ריקים לחלוטין לאחר רדת החשיכה, ורק אוכלוסייה מוחלשת – נרקומנים, זונות ועובדים זרים – הסתובבה בה בשעות אלו. וכאשר אין אוכלוסייה מתפקדת וקבועה במקום, אין בו גם דרישה לתרבות. מקומות התרבות המעטים שהיו בהדר הגיעו לסוף דרכם ונסגרו.
מרכז הכרמל הוא סיפור מתעתע יותר. עדיין יש בו איים קטנים של פעילות, כגון הסינמטק והאודיטוריום, שבו מתקיימים קונצרטים. תיירים באים לראות את גני הבהאים, שהכניסה אליהם היא מתחת לטיילת לואי. פסטיבל הסרטים שנערך מידי שנה בסוכות נותן אשליה של איזור תוסס אך הניגוד בין ימי הפסטיבל לימים שלפניו ואחריו הוא כה גדול, עד שלעיתים אני נמנעת מלהגיע לפסטיבל עצמו, כי איני יכולה לשאת אותו.
במקרה של מרכז הכרמל ההרגשה שלי היא שהאוכלוסייה ש"עשתה" אותו היתה הצעירים החיפאיים, האמנים בתחילת דרכם, המשוררים החולמים והמורדים. סצינת גן האם עברה בהדרגה בשנות התשעים לרחבת הסינמטק והתפוגגה באיטיות בתהליך שלקח בערך עשור. בשלב כלשהו הילדים התבגרו ועזבו את העיר. חיפה – כעיר מזדקנת – מתקשה ליצור דור המשך ראוי שישוב ויאכלס את המקום.

העתיד שייך לעיר התחתית

בשנה-שנתיים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של חיי התרבות והאמנות בחיפה. זו אינה תרבות הגימלאים שמאפיינת כל-כך את חיפה, כגון פתיחות מכובדות במוזיאוני חיפה הממוסדים, מועדון הסרט הטוב בסינמטק שמלא בראשים מלבינים וקונצרטים עמוסים בקשישים. אלו חיי תרבות ואמנות מהסוג הצעיר בנפשו, הלא ממוסד והמורד.
אלו בדרך כלל יוזמות של אנשים פרטיים שכמה מהם אמנים ויוצרים תל-אביבים שהגיעו בגלל המחירים הסבירים ונשארו כי התאהבו בעיר, ואחרים חיפאים שהחליטו לקום ולעשות מעשה. נפתחו שלל גלריות, פאבים, מועדונים ובתי- אוכל שהמשותף להם הוא שהם עסקים קטנים ומחוברים מאוד לאזור שבו הם נמצאים. כל זה קורה דווקא בעיר התחתית, מקום מפתיע מאוד, היות ושימש כל השנים כמרכז עסקי-כלכלי ולא תרבותי. דווקא הריק וחוסר המשקעים הרגשיים שאפיינו את העיר התחתית איפשרו את התנאים להיווצרות כל הטוב הזה.

ומה עם הדר ומרכז הכרמל, אתם שואלים?

יש מקום לתקווה. הדר הפכה למעונם של סטודנטים, אקטיביסטים חברתיים ואקולוגיים ואמנים מחתרתיים. רחוב מסדה וסביבתו פורחים ומשגשגים ומתנ"ס טבריה 15 לא מפסיק להתמלא באירועים ובאנשים. עם תום השיפוצים ניתן לזהות התחלה של פריחה מהוססת גם בחלקה התחתון של הדר. ומרכז הכרמל? ידידי הבורגני התלונן לא מכבר על חבר'ה צעירים שמנגנים לו בגיטרה מתחת לחלון. אתם יודעים, כמו התלונות שנשמעו מהשכנים בשנות השבעים והשמונים בימים הטובים האלו, בגן האם.

* פורסם במקור במגזין "ערב רב" בגיליון "חיפה, מרחב מעורב" שיצא לאור ב 6.12.13

All Hallows go north – מאת איליה קוחנובסקי

אז זה כבר נהיה עניין שבשגרה שאני מארחת כותבים מוכשרים פה בבלוג.
הפעם אני מארחת פוסט אורח של צעיר רהוט ומלא קסם ששמו איליה קוחנובסקי. איליה הוא פעיל חד"ש וכתב לעת מצוא. הוא גם חובב תרבות מושבע, וככזה – העזתי לשלוח אותו למשימה כבדת משקל שבה עמד בגבורה. רשות הדיבור לאיליה:

מאז ומתמיד רציתי לכתוב בלוג. בהעדר ניסיון בתחום, פניתי לכותבת הבלוג "תרבות אכילה", ואמרתי לה "למדי אותי". אבל כמו כל סמוראי מתלמד או שוליית קוסם, גם בפניי הועמד מבחן חניכה – "עליך לסקר את אירועי התרבות של חיפה בליל ההאלווין. אם תשרוד, אלמד אותך." הייתה תגובתה. וכך קרה שבליל האלווין בחמישי שעבר, עם רדת החשיכה, עת כל הרוחות והשדים מתעוררים לחיים ויוצאים להסתובב ברחובות יצאתי לי לסיקור נועז של התרבות וחיי הלילה של חיפה. אמנם לא נתקלתי בערפדים ומכשפות, אבל כן הזדמן לי להכיר אומנות והווי מקומיים תוססים ורווי חיות.

בהערכתי את האתגר שניצב מולי, גייסתי להרפתקה את א' וה', שהסכימו להתלוות אליי באומץ.
התחנה הראשונה שלנו הייתה תערוכה ב"החדש והרע" ברחוב כיאט 1 שבעיר התחתית. המקום הוא גלרית תרבות עצמאית ללא מטרות רווח, שמהווה במה לתערוכות שונות, הרצאות, סדנאות, הקרנות סרטים הנוגעים באומנות ומוסיקה, באופן המשלב את הקהילה החיפאית ואת היוצרים ושוחרי התרבות שמרכיבים אותה, כמו גם ממקומות אחרים בארץ. כמו כן, המקום אחראי על תפוצת כתב העת "מעיין" לאומנות וספרות, המהווה במה ליוצרים חדשים בתחילת דרכם, שטרם הצליחו לצבור ותק וקהל ליצירותיהם. בתחילת דרכו חולק מעיין יחד עם "מערבון", כתב עת בנושאי קולנוע וביקורות סרטים, שבינתיים בגר ועף מהקן וכבר כמה שנים טובות מתפקד ככתב עת עצמאי, וגם אותו תוכלו למצוא על המדפים ב"חדש והרע", נח לצד אחיו הגדול. לשניים מצטרף מגזין האומנות שקרוי על שם ההאד קוורטרס, "החדש והרע".

החדש והרע

באותו יום חג אפל, המקום אירח את התערוכה "אני, וליד לחאם" של אליעד לרום.
עת הגיע המשלחת שלנו לכתובת, כבר התגודדה קבוצה גדולה של אנשים בכניסה למבנה, חלקם יושבים על כוס בירה ומשוחחים איש עם רעהו, חלקם עושים גיחות אל תוך הגלריה. פילסנו לנו דרך בין ההמון ונכנסנו פנימה. מה אגיד, מר לרום יודע להעביר מסר. הציורים שלו ניחנו בפשטות ישירה שמלווה באמירה חברתית נוקבת רווית פרובוקציה. הוא מרבה לנגח נושאים אקטואליים שנמצאים על סדר היום במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, וגם כאלה שרבים מתעקשים להסירם משם או להתעלם מקיומם. הציורים ב"אני וליד לחאם" לקחו על עצמם לבעוט את התכנים על פני השטח ללא רחם, בתיבול של וולגריות וקריצות הומוריסטיות. רכות מול אגרסיה, מין מול שמרנות – כל אלה נשזרו בין גווני הצבע. בשילוב עם האווירה הביתית והחמימה של המקום, היה קל לי ולבנות לוויתי לשקוע בחוויה והיה קשה מאוד להמשיך בשליחות שלנו אל עבר מקומות אחרים שהיו ברשימה.

אני וליד לחאם

הבא בתור היה "זמן לוליינות" , תערוכת פסלים של נועה היינה שהתקיימה במסגרת פרויקט מונופול, ממש מעבר לכביש, ברחוב הנמל 39. פרויקט מונופול הוא יוזמה של מנהלת העיר התחתית, אשר מספקת גלריה שתוכל לשמש את מגוון האמנים שירצו להציג בה את עבודותיהם. מאפיין מעניין וייחודי שלו הוא שלאחר שאמן כלשהו מסיים להציג בה את עבודותיו בתום פרק המן שהוקצב, הוא זה שבוחר את האמן הבא שיחליף את מקומו, ואותו אחד בוחר אמן אחר במקומו וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת בלתי תלויה בבחירות ממסדיות של גורם כזה או אחר.

היינה, אמנית רישום, גילוף ופיסול צעירה מתל אביב באה לבירת הצפון להציג את מרכולתה האמנותית. לזכותה יאמר שהציגה טווח רחב של עבודות – הן גלשו בין המופשט לראיליסטי, בין הפשוט למורכב ונראה היה שהיא מאתגרת את קהל המבקרים לטעום קצת מהמגוון הרחב שיש לה להציע. החיסרון הבולט בתערוכה היה מימדיה הקטנים שאמנם הותירו טעם לעוד אבל היה זה "עוד" שרצה לבוא על סיפוקו באותו הרגע, ומשכשל בכך, נאלצה המשלחת הנועזת שלנו להשביע אותו בכיבוד הקל שהוצע מחוץ לגלריה. בין כוס יין שניה לשלישית, עזרה ה' אומץ וניגשה לאמנית, ביטאה את התרשמותה מהעבודות ועודדה אותה להמשיך ביצירתה. נועה הגיבה בלבביות ושמחה לשוחח איתנו. לקחנו כמה מהגלויות שהציעה לנו ופנינו ליעד הבא.

זמן לוליינות

הפעם הכתובת היתה מועדון הסירופ, ברחוב הנאמנים 2. המקום, שמסמל בעיני רבים את תחיית הסצינה המוזיקלית וחיי הלילה של חיפה מארח הופעות בעלות אופי שונה כל פעם. מתקלוטי דאנס דרך מופעים אקוסטיים ועד להופעות הארדקור פאנק עם אתנחתות ליריות של ערבי הקראת שירה בין לבין – יש מקום להכל מהכל. אבל בלילה ההוא "מלך התרבות" שלט במקום ביד רמה. מדובר בפרויקט של לא אחר מאשר ואדים נמירובסקי שעושה גרסאות כיסויי לשירי ילדות מוכרים ומלהטט בשילוב לא טיפוסי ומרענן של סינת' פופ רקיד וחספוס רוקיסטי. ואני אומר "לא אחר" עכשיו, אחרי ההופעה, שכן לפניה הוא היה עבורי מוזיקאי אלמוני לגמרי. אחרי אותו לילה הכול השתנה.
השלישיה האמיצה שלכם נכנסה אל תוך הסירופ שלבש בגדי חג והיה מקושט בקורי עכביש, רוחות ופרצופי דלעת מרושעים באווירה האפלולית שריחפה מעל הבמה והרחבה שלפניה, חברי ההרכב (שכללו הפעם את צבי פטרקובסקי על המיקרופון השני, ופסי קסל על הקלידים) כבר היו עמוק בהופעה. מיהרנו להגיע למרכז הרחבה, היכן שהיה אפשר לראות יותר טוב את אשר התרחש על הבמה. ומה לא התרחש שם.

באנו באמצע "שיר על אמא" שכבר סחף את קהל והכין את השטח לקראת הנוקאאוט שהתהווה באופק. לאחר שהשיר הסתיים, ואדים, שהשתפך במלודיות לירית במהלכו, פצח בשני שירים ברוסית קצביים שאחד מהם לדבריו היה "שיר על וודקה" אבל התוכן שלו היה ("על מה הוא שר? אתה מבין?" שאלה א' שעמדה לידי) על כמה מעט וודקה יש. אבל נראה היה שואדים לא היה זקוק לאלכוהול בשביל להפציץ את המקום באנרגיות תזזיתיות שלא ידעו גבולות. יחסית לאדם שהתברך בגוף בריא למדי, ובניגודיות אסתטית בוטה לחולצה הלבנה והמכופתרת שלבש, עם עניבה לצווארו, הוא קפץ באוויר, זינק ממקום למקום, שר וצרח למיקרופון – חולש על הקהל שהתאסף מולו מעל הבמה הקטנה עליה הוא וחבריו ניגנו, כשהוא עוצר ללגום מדי פעם מכוס הוודקה שנחה על אחד המגברים.

1401923_10153396230380244_438263950_o

השיר שחתם את ההופעה, שהיה לפי בקשת הקהל (שצעק יחד ז'! ז'! ז'! עד שואדים הבין את הרמז) היה "אלף בית". כשהקלידים הזדוניים ניגנו את הפתיחה, לכולם היה ברור ששיא ההופעה הגיע. הרבה מילים אפשר לומר על הקאבר הזה, ששר רק על שבע מהאותיות וכשהוא נתקע על האחרונה הקהל משתלהב ומאבד עשתונות, יותר טוב יהיה אם פשוט תאזינו לו.

בעודי מתרפק על חווית ההופעה, ומבושם קלות משילוב מוצלח של יין בירה וטובי, ארע אסון לכוחותינו: א' וה' אמרו שהן נאלצות ללכת ולהשאירני לבד אל מול התחנה האחרונה באותו לילה ("הגעת עד לכאן, תמשיך בלעדינו, אנחנו נעכב אותם") שהייתה תערוכת צילומים בפאב המרפסת שברחוב בלפור 2 , בהדר, סמוך לבית הקרנות. עלינו יחד בכרמלית, נפרדתי מהן לשלום, לקחתי נשימה עמוקה, ובגב זקוף וארשת פנים חסרת מורא יצאתי אל עבר המטרה.
בדומה לסירופ, גם המרפסת הוא מקום חדש שהופיע בנוף החיפאי לא מזמן ועקב מיקומו האסטרטגי ברחוב הראשי בשכונה הוא משמש כמגדלור של חיי חברה ותרבות. הפעם המקום אירח את תערוכת barbarian love שהתמקמה לה בקומה העליונה. הזמנתי לעצמי חצי בירה כי אמרתי לעצמי שאין כמו להתבונן בצילומים כשבירה קרה ומרעננת מחליקה במורד גרונך, ועליתי למעלה.

התערוכה הורכבה מצילומים של צלמים וצלמות מחיפה ומקומות נוספים בארץ. גם כאן, כמו בעצירות קודמות שלי באותו ערב – היה מגוון רחב של נושאים וגישות. היו צילומים שגבלו ביומיומיות ברורה ומתבקשת שהמבקרים היו צריכים להיעצר ולהתבונן בה ומתוך כך לתת את תשומת לבם לפרטים שפעמים רבות חומקים מהעין, והיו כאלה שיכלו להיראות פחות אופייניים להווי היומיומי של אנשי חיפה. צילומים מהעיר, מהרחוב, מהמרחב הביתי, צילומים שתעדו נופים ואנשים שנראו כאילו נתפסו באמצע מרוץ קיומי והיו להם רק כמה רגעים לתת את תשומת לבם למצלמה.

המירפסת

נראה היה כי המשימה שהוטלה עליי הושלמה, חרף כל הקשיים והמכשולים. כעת היעד הסופי היה מסיבת ההאלווין של המנטורית נעמה, אליה יצאתי, חבול מההרפתקה ואחרי שאיבדתי 2 מהצוות, אבל רווי בתחושת ניצחון בלתי נלאית. ידעתי שכעת מובטח לי שהיא תלמד אותי איך לכתוב בלוג ואיך לחבר טקסטים שישאבו את הקורא אליהם וילהיטו את עולמו. יהיו כאלה שיאמרו שדווקא עצם מבחן החניכה היה השיעור הראשון והמכריע, ושאנחנו לומדים מעצמנו בדרך אל המטרה הרבה יותר מהמטרה עצמה ושאר דברים רבי משמעות מפילי אסימונים. ואני אהיה חייב לומר שאני מסכים.
אני לא יודע אם הייתה זו אווירת החג, או רוחותיהם של הקדושים שריחפו מעל הכרך הצפוני, אבל באותו יום חמישי ה31 לאוקטובר למדתי הרבה על עצמי, הרבה על תרבות ואמנות ובעיקר הרבה על חיפה.

גיליתי כמה העולם הזה קרא לי כל הזמן הזה, וכמה לדאבוני לא הזדמן לי לצלול לתוכו באופן ובתדירות בה רציתי. הכרתי אמנים ופרויקטים שעל חלקם שמעתי בצורה שטחית מבלי שיצא לי להתעמק ולהכירם לעומק, ועל חלקם לא שמעתי כלל, וכעת ניצבו גלויים בפני מרחבים עצומים של חיי קהילה אומנותיים שהתגלמו מתוך ההווי העירוני והארצי. ולבסוף, בירת הצפון הפתיעה אותי לטובה פעם נוספת, באטרקציות החושיות והחברתיות שיש לה להציע, במגוון העצום של היוצרים והיצירות, בהיותה עיר שאם יודעים איפה לחפש, אפשר למצוא בה הרבה חיים, וביקורת חברתית, תחכום ואחווה קהילתית.

מסע תענוגות לארץ הקודש

"…המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה…" (תיאורו של מרק טוויין את אזור הצפון בישראל, מתוך ספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש")

המון חיפאים – ייתכן שאף רוב רובם – רואים את העיר התחתית באופן הדומה לציטוטו של מרק טוויין. אלו שהיו במסיבות הרחוב האקסטרווגנטיות וה"מדהימות" של יונה יהב, בטוחים לחלוטין בהיפך. מבחינתם העיר התחתית היא קרקס צוהל תמידית ומסתובבים בו ליצנים על קביים גבוהים ופיות שמפריחות בועות לכל עבר. מוסיקה חזקה תמיד מתנגנת ברחובות, בכל שעה ביום. אחרי הכל, למי זה מפריע? הרי אף אחד לא באמת גר שם. זה אזור שיוצאים אליו כדי לבלות. אולי הסטודנטים והאמנים? הם גם כך רגילים לחיות ברעש.

האמת, כמו בהרבה מקרים, היא… באמצע.

העיר התחתית – שרידים היסטוריים חצי נטושים הנתונים תחת מתקפת ג'נטריפיקציה בלתי נלאית – כלואה בין עבר לעתיד. את רגעי ההווה רק יודעי דבר יכולים למצוא. אבל ברגע שהם מגיחים ממחבואם בביישנות – אתה מבין שכל המסע והמאמץ היו שווים את זה.
אנחנו נוסעים לחוצלארץ כדי להיכנס לאותו זמן קסם שנהגנו לחוות לעתים כה קרובות בילדותנו. בשבע דקות (מי בכרמלית) או בחצי שעה (מי באוטובוס/מכונית) – תוכלו לחוות את הקסם הזה ליד הבית לשעה קלה ויותר.

1383735_10151909722324321_1473802049_n

פעם בחודש (בממוצע), אני ובעלי מחליטים להגיע בשעת בוקר או צהריים לעיר התחתית. התירוץ הרשמי הוא בדרך כלל קניות.
אבל קניות לחוד וסוידאן לחוד.

סוידאן

"Find what you love and let it kill you"
(צ'ארלס בוקובסקי)

אם העיר התחתית היא זמן הקסם של ילדותנו, סוידאן היא היכל הממתקים הענק שתמיד חלמנו עליו. יבוא יום ונצעד במקום הגדול הזה ונחייך לכל הממתקים הרבים והמגוונים שקורצים לנו בחינניות וגם – חכו לזה: יהיה לנו כסף לקנות את כולם!

סוידאן היא מקום המפלט הרשמי של כל הפודי'ס באשר הם שנואשו מהחנויות הפלסטיקיות, המנצנצות והמבהיקות בקניונים שמוכרים בהם מוצרי גורמה במליון שקל. כן, זה נכון, יש בהן כמעט הכל, אבל שני דברים אין שם: מוכרים מקצועיים שחיים את עולם האוכל, כי בינינו, כמה כאלו אפשר למצוא בשכר מינימום? והקשר הבלתי אמצעי עם בעל החנות שאפשר לבקש ממנו להביא מוצר זה או אחר, לשאול מה קורה עם ההזמנה שלך ולפעמים סתם להגג על הא ועל דא. כל אלו ועוד מציעה החנות הזו, שתחגוג מאה שנים להיווסדה בעוד פחות משלוש שנים.

המחירים לא זולים, כמתבקש ממקום שמייבא מוצרים ברמה מעולה מכל קצוות תבל, אך הוגנים למדיי. המבחר לא מבייש שום סניף של "ספייסס" או "לגעת באוכל" והדברים המיותרים כמו מבצעי קופה, גאדג'טים טפשיים ויקרים מידי ועוד – פשוט לא נמצאים כאן.
לאחרונה גם החלו למכור כאן טופו לטובת ההיפסטרים המקומיים וכל שאר המוצרים הכל כך הכרחיים בכל מטבח של בריאותני-טבעוני-פמיניסט לוחם היו כאן מאז ומתמיד.

המעדנייה שעליה מנצחת ולנטינה, סלבס מקומית בקרב יודעי דבר בעיר התחתית, מלאה במבצעים על גבינות ושאר מוצרים בימי שישי. תמיד תוכלו לקבל הסבר, טעימה וייעוץ לגבי גבינות, זיתים, רטבים ואפילו סכינים שונים ומשונים. המקום מתהדר בהיצע לא רע בכלל של יינות בפרט ומשקאות אלכוהוליים בכלל. בעידן גזירות לפיד כשעולה הפיתוי להדביק תוויות יקרות על בקבוקים של אלכוהול זול אתה יודע שמקום שקיים מ 1916 כנראה לא הולך לחרוג מכללי המשחק ההוגנים שהיו שם עוד בזמן התורכים.

1395259_10151909722039321_34874206_n

נעמה סוידאן
כתובת: אליהו הנביא 3 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8663047
שעות פעילות: א'-ה' מ 07.00 עד 19.00 וימי שישי מ 07.00 עד 16.00

יש סניף נוסף בואדי ניסנאס:
כתובת: דרך אלנבי 39 הדר, חיפה
טלפון: 04-8524306
שעות פעילות: ימי א'-ה' מ 08.30 עד 19.00 וימי שישי מ 08.30 עד 14.00

המשפחה מחזיקה גם בחנות היינות "ספיישל רזרב" במרכז פנורמה במרכז הכרמל:
מרכז פנורמה – שדרות הנשיא 109, חיפה.
טלפון: 04-8361187
שעות פעילות: א מ 09.00 עד 19.00, ב-ד מ 09.00 עד 21.00 (או יותר) ה מ 09.00 עד 23.00 וימי שישי מ 08.00 עד 16.00

עבדאללה מלך הירקות

אם סוידאן היא היכל הממתקים של הפודי'ס שבינינו, עבדאללה מלך הירקות ובקיצור – עבדאללה, היא חלומו של כל שף שלפעמים קץ בהסתובבות המתישה בשווקים הדי מוצלחים שיש לנו בחיפה (תלפיות וואדי ניסנאס). החנות ממוקמת באותו מתחם שבו נמצא סוידאן, מתחם כיכר פריז-בואכה הכרמלית.

ממבט ראשון ושטחי הלקוח המזדמן עלול לנטוש במהרה ולחפש חנות מזמינה יותר. עבדאללה היא לא חנות של רושם ראשוני. כמו כמעט כל פינת חמד בחיפה, צריך להתמסר אליה. הכניסה מלאה בארגזים של ירקות לא הכי מוקפדים ולעתים קרטונים יכולים להיות מפוזרים פה ושם על הרצפה, מתחת לסככה החיצונית שמאגדת את החנות ואת המחסן. אין סדר או הגיון מסוים שלפיהם מסודרים הירקות והפירות ובדומה לחנות יד שנייה של ויצ"ו צריך קצת להעיף מבט, לשאול את המוכרים שתמיד מאירים פנים, מכוונים ומביאים ובאופן כללי להיות ער לסביבתך.

לאחר כמה ביקורים תגלו שהיופי נמצא בפרטים הקטנים ובמחסן. זו החנות היחידה שנתקלתי בה עד היום שמחזיקה דלעות גדולות לפני ואחרי חג ליל כל הקדושים. אחת החנויות היחידות שמחזיקות ליים ותפוזי דם בעונתם וגם קצת מחוץ לעונתם. ניתן למצוא שם אננס טרי כשבשוק ובסופרמרקטים הוא כבר אזל וגם תאנים, כן, כן. ייבוא ישיר מיריחו. בתוך המחסן מתגלה חדר הקירור שטומן בחובו הפתעות נוספות. כאן תוכלו למצוא פטריות צחורות כשיני תינוק שבקעו זה עתה ולימונים מבריקים כל כך שנקטפו לא מזמן מהעץ.

1395288_10151906697084321_583561717_n

גם כאן יש יחס אישי ומתעניין ועבדאללה עצמו ינקה לכם את הכרשה אם יראה שלקחתם אחת עם עלים קצת נבולים, מבלי שבכלל חשבתם לבקש. ניתן לבצע משלוחים חינם מעל מינימום מסוים שאינו בשמיים כלל ועיקר. כל הפאבים והמסעדות שאתם אוהבים לשבת בהם בעיר התחתית קונות אצלו, אז תהיו בטוחים בטריותם של הירקות והפירות שאתם קונים אצלו.

השמועות מספרות על שמן זית בייצור עצמי. אטרקציה נוספת שנמצאת בין החנות למחסן היא בית קלייה שלפי הריח טוחנים בו קפה ותבלינים לרוב. שווה להתעניין.

עבדאללה מלך הירקות
כתובת: שדרות המגינים 6 עיר תחתית, חיפה
טלפון: 04-8667591
שעות פתיחה: ימי ראשון עד שישי מ 08.00 עד 16.00

1013189_10151930200689321_812292553_n

אקרמן משקאות

ברחוב הנמל 47, מאחורי כל המולת שדרות העצמאות, מסתתרת לה חנות משקאות מאוד ותיקה. הם שם כבר משנות השישים של המאה הקודמת. הם היו בעיר התחתית בזמניה הטובים והעסוקים ואחר כך, בקריסה הבלתי נמנעת ובשתיקה השוממת שנפלה עליה. והם עדיין כאן, בפריחה המחודשת והמהוססת של האזור.

אסתי, בתו של מנחם אקרמן שהקים את החנות והחברה, מנהלת כיום את החברה והחנות יחד עם אחיה, מיקי. היא גדלה בחיפה ויודעת לספר על כל האנשים ועל כל הדברים המעניינים שקרו בחיפה במהלך כל התקופה הזו. יהיה מעניין מאוד לתפוס איתה שיחה על חיפה ההיסטורית.

בחנות יש מגוון רחב של יינות ומשקאות אלכוהוליים אחרים וישנם מבצעים משתלמים למדיי. ניתן למצוא מארזים מיוחדים ומעניינים כיאה לייבואנית האלכוהול המובילה בארץ. ניתן להסתכל במלאי המשקאות כאן.

כתובת: הנמל 47 עיר תחתית, חיפה
טלפון: 04-8663033
שעות פעילות: ימי ראשון עד שישי מ 07.00 עד 16.00

קונדיטוריית ספירא או ספירו

ואחרי הקניות צריך לנוח קצת, לשבת, לשתות משהו…

קונדיטוריית ספירא (ספירו) ברחוב יפו היא המקום המושלם. איפה עוד תמצאו מקום שמגיש עוגות במחירים של 15-20 ש"ח וכדורי שוקולד במחירים חד ספרתיים? השירות הוא עצמי. מזמינים בדלפק ומגיעים בעצמכם לקחת את ההזמנה כאשר היא מוכנה.
למחפשים את העוגות מהדור הישן, כאן תמצאו את מבוקשכם. יש סברינה, קרמשניט, עוגת היער השחור ועוד. מומלצים גם כדורי השוקולד ברום, עוגת השוקולד החמה ופאי הדובדבנים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כלבי המרנג בחלון הראווה הפכו להיות הסמל המסחרי של המקום, אך שווה גם להסתכל בעיון על העיצוב בתוך הקונדיטוריה עצמה שכמעט ולא השתנה מאז 1948, שנת הקמת הקונדיטוריה. הכי כיף ללגום שוקו חם, להתענג על אקלייר ולהרגיש כאילו הזמן קפא מלכת.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

קונדיטוריית ספירו
כתובת: יפו 19 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8524816
שעות פעילות: ימי א' – ה' מ 06.00 עד 17.00 יום שישי מ 06.00 עד 14.00

מילה לגבי החנויות הקטנות ביפו לממכר כלי בית, חומרי בניין ובגדים: תוכלו למצוא המון דברים במחירים זולים וגם יחס חם ומילה טובה. שווה לקנות בחנויות הללו ולהעשיר אנשים פרטיים ומשפחות במקום תאגידים, חברות אשראי ובנקים. החנויות מפוזרות לאורך רחוב יפו, נתנזון, אזור השוק הטורקי ורחוב העצמאות. שווה לעבור ולהסתכל טוב – רוב הסיכויים שתמצאו שם איש או אישה שמחכים לכם, שתבואו ותעשו להם את הפדיון היומי.

למיטיבי לכת:

הדאנק

כבר כתבתי על הפאב המיוחד הזה בפוסט אחר שלי, אבל לא הרחבתי.
כל שכונה צריכה את הכנסייה שלה – המקום שפתוח כל יום ואפשר לבוא אליו בכל מצב ובכל מצב רוח. לא משנה אם זה בוקר, צהריים או ערב, יום חול, שבת או חג. העיר התחתית היא מקום מוזר ולא שגרתי. אני לא חושבת שאפשר לאפיין את האוכלוסייה שלה מהסיבה הפשוטה שהיא כל כך מגוונת: משפחות ערביות, סטודנטים לעיצוב ואמנות, אמנים ומוסיקאים, משפחות רוסיות, אזרחים זרים ממדינות אחרות ועוד. זה אחד המקומות היחידים אולי שבו יכולים לדור בכפיפה אחת פאב-מסעדה טרנדי לצד מסעדת דגים ותיקה וקטנה, סטודיו תכשיטים מודרני לצד מסגרייה משנות ה 50 של המאה הקודמת וכיו"ב.

שכונה כזו ראויה לה כנסייה כזו בלתי שגרתית. הכנסייה הזו היא בעיניי פאב הדאנק שפתוח כבר חמש עשרה שנים, מאז שנת 1998.
המון דברים נאמרו ונכתבו על הדאנק, פאב קטן בעל אישיות דומיננטית מאוד ושנויה במחלוקת. את הדאנק יצא לי להכיר בשנותיו הראשונות, כאשר בערב גשום אחד באמצע השבוע (דומני שהיה זה יום רביעי) החלטנו אני וידיד להגיע לשם בעקבות שמועות עקשניות שטענו שמשהו מיוחד קורה ברחוב המגינים בערב. השעה היתה 20.30 והמקום היה ריק לחלוטין. התיישבנו על הבר והזמנו מה שהזמנו, אינני זוכרת כבר מה זה היה, ואז בהיתי בבקבוקים שניצבו על הבר ושאלתי את הברמן (שהיה בעצם, הבעלים, אלכס) מה זה דובונה. כמובן שקיבלתי טעימה וגם סיפור אודות יינות מחוזקים. גם טעמנו מכמה בירות שהיו במקום ובאופן כללי בילינו ערב מעניין מאוד בחברתו של אלכס.

891668_10200951096845670_902624834_o

בפוסט הזה אוכיח לכם למה אני טוענת שהדאנק הוא כנסייה.
ראשית: הוא פתוח כל יום (ואני מתכוונת כל יום!) כולל חגים. הוא פתוח מהשעה 12.00 בצהריים ונסגר בשעה 03.00 בלילה! כמעט תמיד תמצאו שם את אלכס, לפחות עד השעה 17.00-18.00. זהו פאב מאוד משפחתי שיש לו דרך ייחודית מאוד לחגוג את החגים שלו (כמו ההילולה העליזה בסנט פטריק'ס שמי שלא נכח בה, לא חגג מעולם סנט פטריק'ס כהילכתו). זה פאב עם כללים מאוד ברורים שגם רשומים על הקיר ולעיתים קרובות על חולצות הברמנים. הברמנים, אם כבר מדברים עליהם – הם בדרך כלל לקוחות קבועים מאוד לשעבר. האוכל תמיד מנחם ומשביע. אלכס דואג ללקוחות ולעובדים שלו ואני לפחות אף פעם לא הרגשתי שיש לו אינטרס מעבר לכך שאנשים ייהנו, ישביעו את רעבונם וירוו את צימאונם ולא יפשטו רגל. לראייה: יש הנחה של 20% על כל התפריט והפי האואר עד השעה 21.00 בכל יום (פרט לסופ"ש). אלכס אומר שזה עבור הפועלים (שזה רובנו) שמגיעים לפה כדי להינפש מעבודתם ומחייהם.

אז לא כנסייה?

כך או כך – מומלץ בחום ושווה להגיע מתי שאלכס נמצא כדי לתפוס איתו שיחה מרתקת (תמיד!).

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

לסיום מבזק חדשות קטן:

נתקלנו בבר-קפה חדש בשם סלבדור שנמצא כרגע בהרצה בדרך העצמאות 64. המקום, בסגנון ברזילאי, יעבוד מ 08.00 בבוקר עד חצות ויגיש מאכלים קלים כמו סלטים, כריכים, חביתות ועוד. המטבח חלבי-צמחוני. גולת הכותרת היא מיץ קנה הסוכר שמוגש במקום שהוא לא פחות ממושלם (טעמנו) והצפייה בהכנתו במכונה מיוחדת מקנה סוכר אמיתי – מרתקת ממש. נעדכן לגבי הפתיחה הרשמית בהמשך.

1209075_510090545747378_1142573893_n

ביסטרו וניה ממשיך לשפץ במרץ ומתכונן לפתיחה בסביבות דצמבר-ינואר. המקום, ברחוב שער פלמר 1, מבטיח אוכל גורמה אמיתי ואנחנו רק יכולים לאשר שהוא יקיים גם יקיים את ההבטחה.

1383498_10151909722474321_1789317647_n

גלריית האגף תיפתח מחדש במיקום חדש (ממש לא רחוק מהקודם) ומוצלח הרבה יותר. 400 מ"ר של תענוג צרוף מצפים לנו ממש בקרוב! עדכונים בדף הפייסבוק של הבלוג וכמובן בדף הפייסבוק של האגף.

1398807_655993697766523_12523772_o

ביום ראשון הבא, ה 20.10, נפתח בר הקפה השיתופי הראשון בחיפה. הוא ייפתח בשכונת בת גלים, שכונה יפהפייה ומרתקת שעוד ידובר בה בבלוג הזה. הבר, בסגנון ה"בר קיימא" בתל אביב, הוא קואופרטיב שיתופי שניתן לרכוש בו מניה ב 1000 ש"ח ובתמורה לקבוע מה יהיה בו מבחינת תפריט, ימים ושעות פתיחה, סגנון ועוד. חברי הבר יקבלו הנחות על האוכל והשתייה. כרגע התפריט הוא צמחוני והפאב יהיה פתוח כל השבוע פרט לשבת. נעקוב!

ומה יישאר לי לשבת?

שני מתכונים כיפיים ברוח הקניות בעבדאללה ובסוידאן. שניהם מכילים אננס טרי ומופלא, אבל כמובן שניתן להשתמש באננס משומר מחוץ לעונה. למתקשים בקילוף וחיתוך האננס – סרטון ממש נחמד וברור כאן.

שעועית ירוקה מוקפצת עם אננס טרי

מצרכים:

חצי שקית שעועית ירוקה עדינה קפואה (אפשר גם טרייה, בסביבות רבע קילו)
חצי אננס טרי בגודל בינוני חתוך לקוביות בינוניות
כף שמן שומשום או פחות לשומרים על הפיגורה
כף וחצי רוטב סויה בהיר (בסגנון סיני)
בוטנים קצוצים או גרוסים להגשה (אפשר גם שקדים)

אופן ההכנה

מבשלים במים רותחים את השעועית כ 5-7 דקות (אם היא טרייה אז כ 15 דקות)
מורידים מהאש ומסננים את מי הבישול
מחממים שמן שומשום במחבת גדולה
מקפיצים את השעועית דקה שתיים
מוסיפים את האננס ומקפיצים עוד שתי דקות
מוסיפים רוטב סויה ומקפיצים עוד דקה
מגישים חם וזורים את הבוטנים מעל.

1385681_10151906747599321_2111200704_n

קארי תפוחי אדמה, טופו ואננס

מבוסס על המתכון הזה עם כמה שינויים קלים שהכנסתי, כמו הוספת קוביות טופו וגזר.

מצרכים:

שלושה-ארבעה תפוחי אדמה חתוכים לקוביות בינוניות
גזר אחד חתוך לקוביות גדולות
חבילת טופו חתוכה לקוביות גדולות
חצי אננס חתוך לקוביות בינוניות
בצל קצוץ דק
שלוש שיני שום כתושות
שליש כוס מים
שתי כפות אבקת קארי הודית
שתי כפות שמן שומשום
שתי כפות רוטב סויה בהיר
כף ג'ינג'ר קצוץ (אני השתמשתי בשן אחת של ג'ינג'ר קפוא, אפשר גם שתיים)
שתי כפות שמן זית
כוס קרם קוקוס (חלב קוקוס אבל יותר מרוכז וסמיך)

אופן ההכנה:

מקפיצים בצל, תפוחי אדמה וגזר בשמן זית כ 4-6 דקות.
מוסיפים שום, מים, קארי, שמן שומשום, סויה וג'ינג'ר ומבשלים עד לרתיחה.
מורידים את האש למינימום וממשיכים לבשל עוד 15-20 דקות. מערבבים מידי פעם.
מוסיפים את האננס וחלב הקוקוס ומבשלים עד לרתיחה ואז עוד כמה דקות על אש קטנה.
באותו בזמן, מקפיצים את קוביות הטופו בשמן זית במחבת קטנה כמה דקות עד שהן פריכות.
מוסיפים את הטופו לסיר לכמה דקות.
מורידים מהאש ומגישים על אורז, רצוי בסמטי, לבן או מלא.

1381686_10151906957339321_1167987236_n

בתיאבון!

הכל מתחיל היום

"When it rains, it pours"
(בתרגום חופשי: צרות באות בצרורות)

אימייל קטן ותמים שקיבלתי משחר סיון, גרם לי להיזכר בערב פתיחות שהיה כאן בחורף וכתבתי עליו כאן. זיכרון הערב הזה מרגיש רחוק וקרוב גם יחד כי ביום חמישי ה 6.6 היה לנו גשם חדש של פתיחות, רק שבניגוד לפעם הקודמת הן היו קיציות ובועטות.

אחת מהפתיחות האלו היתה פתיחתה של גלריית "החדש והרע" ששמה לקוח מתוך ציטוט של ברטולד ברכט האלמותי: "אני מעדיף את 'החדש והרע' על פני 'הישן והטוב'". חברי "החדש והרע" מגדירים את המקום כ"מרכז לאמנות, ספרות ותרבות עצמאית". המקום "חותר להציג תרבות עצמאית שהיא ביקורתית, פוליטית, מקומית, ששואלת שאלות של כאן ועכשיו. איננו גלריה מסחרית בשום צורה, אלא מעבדת תרבות ציבורית-ניסיונית שמחוייבת לסביבה בה היא פועלת". המקום פועל ללא מטרות רווח ושוכן ברחוב כיאט 1 בעיר התחתית בחיפה.

לא פחות חשוב – באותו יום בשעה 18.00 התקיימה פתיחה של בית תרבות חיפאי חדש בשם המרפסת, בבית הקרנות בהדר. התפריט כלל:
18:00 פתיחת מיני חנות של הלייבל חוצה היבשות מחיפה "גוסטאון" + פתיחת תערוכת הדפסי משי, אמנים משתתפים:
Broken Fingaz / Know Hope / Keos / Ellen G / Aifo2 / PilPeled / Sagi Ashin
20:30 הופעה לייב: פאקינג "עוזי נבון" חזר מהעבר במופע יחיד ומרגש על הפנדר רוודס.
21:30 ועד הסגירה ניגנו התקליטנים: My Lord Sound / Walter / Kalbata / Easy Rider / Miss Red / Ezra1
וגם: היה אוכל צמחוטבעוני מיוחד שבושל ע"י השף של המקום!

באותו יום, בשעה 21.00, בסינקופה הידוע והטוב, התרגשה עלינו תחרות הפואטרי סלאם – תחרות קטעי ספוקן וורד בשני סיבובים. משוררים ומשוררות התחרו ביניהם על מיקרופון הזהב הנחשק בביצוע קטעי שירת רחוב וספוקן וורד פרי עטם. ואם אתם רוצים לדעת מה בדיוק אומר המונח "ספוקן וורד", אתם מוזמנים להסתכל כאן וכאן להגדרה יותר ויקיפדית.

תגידו, חמודים, למה גרמתם לאמאבלוג כל כך הרבה כאבי ראש??!! הבלוגיסטה כיתתה את רגליה ברחבי חיפה כל הערב, כדי לצלם ולכתוב רשמים מפתיחה לפתיחה ועוד פתיחה!! נו טוב, זה עדיין היה יותר טוב מלשבת לבד בחושך… 🙂

——————————————————————————————————————————-

אז חוץ משתי הפתיחות האלו והתחרות – התקיימו גם שני כנסים גדולים וחשובים (כנס הדר וכנס לתחבורה ציבורית בחיפה), שוק אמנים ושוק אוכל בשוק הטורקי בעיר התחתית (איזה שוק תרבות…), סיור פאבים ידידותי לטבעונים, פסטיבל גולדמונד לספרי יד שנייה, פתיחת הסניף החיפאי של הבודהה בורגרס, פסטיבל הסינגל מאלט בדאנק, הופעה בסירופ, די ג'ייס בדוברין 7 ועוד המון המון המון דברים שבטוח פיספסתי או שכחתי.

It's hopeless!!

למה הכל חייב להיות בו זמנית? למה אני צריכה לרוץ בפאניקה כדי להספיק הכל?

כל בית צריך מרפסת

"אם אין לבית מרפסת – לא קונים את הבית", נהג סבי לומר. ובחיפה, הודות לבנייה בסגנון ערבי עתיק שמשלב באוהאוס פה ושם ובקיצור – הסגנון האקלקטי – יש לנו מרפסות רבות, גדולות ויפות.
"המרפסת", מתחם תרבות ואוכל שקם על חורבות מועדון "התיכון" האהוב והזכור לטוב, הוא מקום שמחזיר אותנו לימים היפים של חיפה שבהם הבילוי החברתי אם התקיים בבית, התנהל בעיקר במרפסות המרווחות (בניגוד לבתים הצפופים יחסית). במרפסת יכולת לעשות הכל – לפצח גרעינים ולנשנש פרוסות אבטיח, לקרוא עיתונים בשבת בבוקר, להוריד בירות נשר ומכבי עם חברים בשישי בערב ואפילו לאכול חמין עם כל המשפחה בשישי בצהריים. המרפסת היתה מרכז התקשורת בין הבית לרחוב. מי מבינינו (בעיקר אלו שעברו את גיל שלושים) לא זוכר את אמא קוראת לו מהמרפסת שיפסיק כבר לשחק ויבוא עכשיו לאכול/להכין שיעורים/לעזור בקיפול הכביסה?

המקום משתרע על שתי קומות כשהחלק הארי ממוקם בקומה הראשונה וכולל בר ומטבח שמציעים בעיקר בירות, עראק, פיצות וכריכים במחירים השווים לכל נפש. אומרים לי כאן שבקרוב התפריט יתרחב. הפיצה שאכלנו היתה מאוד דקה ו טעימה והיו עליה יופי של זיתים. עוד בקומה הראשונה, חנות גוסטאון שמוכרת טי-שירטים אמנותיים מרהיבים ביופיים וארנקי נייר משובבי נפש, תמונות נהדרות של הברוקן פינגס – אמנים בקנה מידה בינלאומי שהחלו את דרכם בהדר, חיפה – וכמובן: המרפסת. על הרחבה בקומה השנייה של בית הקרנות הציבו שולחנות ושמשיות וכשיושבים שם ביום, ישנה תחושה של ישיבה בחוף הים, הכאמל, ליתר דיוק. הישג מרשים – לייצר אוירה של חוף באמצע מכבש הבטון חיפאי 🙂

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הבר של "המרפסת"

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"המרפסת" – מבט מהקומה השנייה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

חוף ים אורבני ב"מרפסת"

למעלה, בקומה השנייה, יש תערוכה של ציורים על משי, מרשימה מאוד.

הבלוג חזר למרפסת מאוחר יותר כדי לגלות שהתפריט אכן התרחב וכולל מזאטים מצויינים, מנות צמחוניות כגון סלטים ותבשילים ומנות קלילות של דגים. שלישיית מזאטים נדיבה ביותר, יחד עם סלסלת לחם מושקע, עולה כאן 30 שקלים בלבד. השקעה שווה ביותר לפי נסיוננו. הכרובית בטחינה שדגמנו היתה מצויינת – הכרובית מטוגנת עד למידה המדוייקת, מרקם הטחינה סמיך והתיבול קולע בול (היי יצא לי חרוז!). סלט העגבניות היה מרענן וניכר שהעגבניות היו טריות והתפצחו בפה בצורה יוצאת מן הכלל. הסלט האחרון, של מנגולד חתם בצורה ראויה את השלישייה והשאיר טעם מעודן וקליל של עוד.

Mirpesset

בית הקרנות// הרצל // בלפור // הדר // חיפה
למידע ושאלות: Mirpeset777@gmail.com, 0507343130 בלפור 2 (פינת הרצל) הדר, חיפה.

———————————————————————————————————————————————————————-

בנעוריי העליזים, הייתי הולכת באופן קבוע לערבי הקראת שירה ב"מרתף 10". שם התקבצו להם רבים מהמשוררים החיפאיים ופתחו לי פתח לעולם השירה המודרנית הישראלית שהוא רווי בתככים, יצרים אך גם המון כשרון. איתי רוזנברג, איש המרתף האלמותי, פתח את מרתפו וליבו בפני המוכשרים מביניהם וגם בפני אלו שפחות (בלשון המעטה). תמיד יכולת לקבל סיידר חם, תה או שוקו וגם יין מחוזק אם היית במצב רוח המתאים, ויחס סובלני וחייכני מסטפי ואיתי וצוות העובדים החמוד שלהם. המרתף היה בבית הכט (ליד הסינמטק), באחורי הבנין ואחרי המדרגות הרבות קיבלו את פניך פופים וספסלים, מוסיקה טובה (המון הופעות מעולות היו שם) ואווירה אינטימית וחמימה. מקום קטן – אבל גדול. לאחר מכן המרתף שינה כתובת וירד להדר עליון (רח' ירושלים). הוא המשיך להתנהל באותו האופן ולעיתים היו גם ערבי שירה למרות שהם הלכו והתמעטו בשל חוסר במארגנים (עופר טל מהרכב "התפוחים" ויונתן בן עמי – משורר כשלעצמו – ניהלו שנים את ערבי הקראת השירה, אך לא נמצאו להם יורשים ראויים).

בינואר 2012 נסגר מרתף 10 – לאחר נסיונות להחיותו כל שנה מחדש מאז שנת 2008. הסיבה היתה חוסר המוכנות של עיריית חיפה להמשיך ולתמוך כלכלית במקום. מרתף 10 פעל בחיפה משנות ה 70 והיה בית חם לסטודנטים אך לא רק להם, אלא לכל מי שאהב ואוהב תרבות ואמנות. יהי זכרו ברוך.

דווקא משום כך שמחתי מאוד כששמעתי שגלריה חדשה עומדת להפתח בעיר התחתית, ולא סתם גלריה: "החדש והרע" היא גלריה המופעלת על ידי קבוצות שונות של אנשי תרבות ואמנות ובמרכזם משוררים וסופרים מכתב העת "מעין" וקבוצת היוצרים "גרילה תרבות". אני רואה המשך, גם אם לא ישיר, של מה שאנשי המרתף עשו בחיפה יותר מארבעים שנה. אם היא אכן תהיה פעילה ותיזום אירועים בתחום הספרות, התרבות והאמנות – היא תספק בית חם, בין היתר למשוררים ולסופרים החיפאים אשר איבדו את ביתם הגשמי. ואכן יש בחיפה כשרונות מופלאים בתחום השירה כלילך ובר, מיטל נסים, סיגל יאיר, כרמית רוזן ועוד ועוד.

המון תקוות תולה הבלוג בגלריה החדשה אך בינתיים נותר לו רק להביא רשמים מערב הפתיחה שהיה מלא וגדוש באנשים רבים: חיפאים כתל אביבים וההיפסטריות נישאה באויר כריח המלוח על המים 🙂 היו מופעים מאוד שמחים וייחודיים ומבנה הגלריה מאוד מעניין מבחינה עיצובית. למעלה הסטודיו עצמו שנראה כך:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולמטה, מתחם האירועים שהוא קטן יחסית, עם חלון ראווה ובו הופיעו להקות והרכבים ששרו, רקדו ועשו שמח. זה נראה מסיבתי ביותר:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

וההמולה האנושית בחוץ:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ותרשו לי לסיים עם שיר מחאה נפלא של משוררת נפלאה לא פחות – סיון בסקין – שארחתי ב"מרתף 10"בערב בנושא "החברה האזרחית בישראל", .ותודה לאתר "הגדה השמאלית" שממנו לקוח השיר המנוקד.

אנשלוס

גַּלִּית הַיְּקָרָה,
אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ מֵאִינְטֶרְנֶט קָפֶה חָמוּד
מוּל מִשְׂרַד הַדֹּאַר הָעִירוֹנִי הָרָאשִׁי,
הַמְּשַׁמֵּשׁ כָּעֵת כְּמִפְקֶדֶת כֹּחוֹת צה"ל בְּאוֹסְטְרִיָּה.
בֵּינְתַיִם יֵשׁ כָּאן עֲבוֹדָה לִגְדוּד חי"ר אֶחָד
מִתֵּשַׁע עַד חָמֵשׁ. הֵם לֹא מִתְנַגְּדִים.
כַּנִּרְאֶה, בִּגְלַל רִגְשֵׁי הָאַשְׁמָה. אֲפִלּוּ יוֹרְג הַיְדֶּר
הוֹדִיעַ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא פָּסַל עַל הַסַּף
אֶת סִפּוּחָהּ שֶׁל אוֹסְטְרִיָּה לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ צָחַקְנוּ אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַחַג:
"מַהוּ אֹכֶל מֶרְכָּז אֵירוֹפִּי כָּשֵׁר?"
"כּוֹס מַיִם מֵהַדָּנוּבָּה".
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, אֲהוּבָתִי:
זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר טָעִים מֵהַיָּם שֶׁל עַזָּה.
הַשְּׁנִיצֶל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלִּי יוֹרֵד לְאִטּוֹ
לַמֵּעַיִם. צְלִילֵי הַוַּלְס מְעוֹדְדִים עִכּוּל תַּקִּין
וּמַצַּב רוּחַ רוֹמַנְטִי. גַּלִּית הַמְּתֻקָּה,
אַתְּ תִּהְיִי הַנְּסִיכָה הַהַבְּסְבּוּרְגִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית הַיָּפָה,
שְׁחֹרַת הַשֵּׂעָר הָרִאשׁוֹנָה מֵאָז
הַבַּת הַבִּלְתִּי חֻקִּית שֶׁל אֲחִי הַקֵּיסָר
מֵהָרַקְדָנִית הַסְּפָרַדִּיָּה הַבִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת.
אֲנַחְנוּ נִרְקֹד אֶת כָּל הַוַּלְסִים שֶׁל כָּל הַשְּׁטְרָאוּסִים בְּכִכְּרוֹת וִינָה,
אַתְּ בְּשִׂמְלָה לְבָנָה וַאֲנִי בַּמַּדִּים
הַיִּצּוּגִיִּים הַחֲדָשִׁים, עִם הַכֻּמְתָּה בְּצֶבַע דֶּשֶׁא צָעִיר.
אָנוּ נָקִים הֵאָחֲזוּת שֶׁל נח"ל בַּאֲחֻזַּת הַקַּיִץ
הֲכִי יָפָה שֶׁנִּתְפֹּס,
וּנְגַדֵּל חֲמִשָּׁה יְלָדִים.
הֵם יַחְלְמוּ עַל נְחָשִׁים פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיִּים תִּקְנִיִּים
וְלֹא עַל בִּרְכֵּיהֶן הַסּוֹדִיּוֹת שֶׁל בְּנוֹת עֲקִיבָא הָעֲנֻגּוֹת.
וַאֲנַחְנוּ, גַּלִּית, נַעֲשֶׂה אַהֲבָה,
מְשֻׁלְהָבִים מֵרֵיחוֹת פְּרִיחַת הַתַּפּוּחַ,
שֶׁיְּעוֹרְרוּ זִכְרוֹנוֹת מְתֻקִּים מֵהַגַּרְעִין בְּמָנָרָה,
וְאַחַר כָּךְ נֵרָדֵם. נְסִיכָה פְרוֹיְדְיָנִית נוֹסְטַלְגִּית,
אַתְּ תַּחְלְמִי עַל מִגְדַּל דָּוִד,
וַאֲנִי – עַל צֶ’כוֹסְלוֹבַקְיָה.

גלריית "החדש והרע"
רחוב כיאט 1, העיר התחתית, חיפה. טלפון לבירורים: 03-649-4112
————————————————————————————————————————————————————————

ספוקן וורד. המילה המדוברת.
האם גם אתם שומעים את הקול שלכם מהדהד בראשכם כשאתם קוראים עיתון, ספר או סתם שיר? ומה עם קריאה בבלוג אינטרנטי? הספוקן וורד הוא קריאת שירים בצורה קצבית אך ללא ליווי מוסיקלי. זהו ז'אנר שיצא מתוך תרבות ההיפ הופ והראפ. לדעתי הספוקן וורד התפתח כי איבדנו את הקול הפנימי שלנו בעקבות כל השאון שמקיף אותנו יום וליל. זהו לא רק שאון ווקאלי אלא שאון ויזואלי, אינפורמטיבי ווירטואלי. לדור שלנו קשה להיות בתוך השקט, הדממה, כפי שהדורות הקודמים הכירו אותם. אנחנו חייבים להזריק לעצמנו עוד מנת סם רועשת של "מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ".
אז, כדי לשמוע את הקול הפנימי שלנו, שאבד לו בים השאון, במפלי האינפורמציה ובשיטפון הויזואליה – התחלנו לקרוא את היצירות שלנו בקול רם, בקצב פנימי – שישכנע אותנו ואת הסובבים אותנו – שאנחנו כאן, באמת נוכחים.

פואטרי סלאם היא יוזמה מבורכת של תחרויות קטעים בסגנון ספוקן וורד. משוררים, ראפרים, נביאי זעם, שחקנים ואחרים עולים לבצע קטעים פרי עטם, והקהל מחליט מי עולה לסיבוב הבא. בסוף הערב הזוכה מקבל את פרס מיקרופון הזהב. זו הפעם השנייה שפאב הסינקופה מארח את הפואטרי סלאם וכנראה שלא האחרונה אם לשפוט לפי האנרגיות הגבוהות והתשואות הרבות מהקהל החיפאי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הקהל מרותק למילים המכושפות

הקהל גדש את המקום, הליווי המוסיקלי היה מצויין, והמשוררים, אוח, המשוררים, הם היו פשוט נפלאים. הבחירה היתה קשה מאוד אך לבסוף ניצחה משוררת צעירה ומוכשרת בשם נטע חצרוני.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

נטע חצרוני מקריאה

לשמחתי הרבה נטע העבירה לי את שני השירים שהיא הקריאה באותו ערב ואתם זוכים מן ההפקר 🙂 כן, זה נשמע עוד יותר טוב ולכן הבלוג יתאמץ לסדר לכם וידיאו של נטע מקריאה בקרוב…

מזבלה אנושית

התחלתי לכתוב עבודה באמנות,
על פסל צעיר,
שהחליט לפסל, אלפים של אנשים מזבל.
הוא הציב אותם בכמה מקומות בעולם,
רחבת מגדל האייפל,
וליד הפירמידות
כנסיית נוטרדאם.

וחשבתי לעצמי, איזה ביזבוז זמן
היום אמן לא צריך לפסל
פסלים
הרי הוא היה יכול לקרוא לכולנו
והיינו באים,
היינו ניצבים כמו גדולים ואפילו מחייכים,
למי איכפת
טיסות חינם,
ולסמן עוד וי על המפה.
אז אם כמה תיירים יפנים, יקראו לי, אשפה.
אני לא אעלב,
אני יודעת שאנחנו
מלאים בזבל
ואני מסכימה להסביר להם גם באנגלית,
פול אוף שיט.
זה כמו תקליט ישן שבור
שלחצו עליו ריפיט
והוא נתקע,
ואז חוזר שנית
בחריקה
למחשבות שלנו אין תפנית.
הן רק באות וחוזרות על עצמן.
מלאים בזבל
פול אוף שיט
אין צורך להקליט אותי
אני אומר זאת שוב
אני אומרת את זה כל הזמן
הן באות וחוזרות על עצמן
מחשבות הן כמו עשן ויש לי אש בוערת
אז אני שוב אומרת
גם אני גם אני לא בוררת
מלאה בזבל
פול אוף שיט
פול אוף איט
eating every shit I meet
but don’t eat meat
I'm טבעונית.
אבל לפעמים בלילה,
כשאף אחד לא רואה אני מגניבה לי כוס חלב…
מה מי אמר את זה, בטח לא אני….
ואם כן…. אז אני שקרנית.

מלאה בשיט.
בולעת מה שנותנים לי,
עד המוח הם משדרים לי
במשלוח של אמונה כוזבת
מעורבבת עם הרבה בטון,
שחוסם לי ת'דמיון
ומעצב לי ת'רצון
שיהיה קולקטיבי,
בתוך חברת המון, הנה אני שוב פאסיבית.
עושה מה שאומרים לי.
יושבת מוקפת באורות נאון
כשהם אומרים לי לראות טלוויזיה במקום ללכת לישון,

דרך האייפון הקטן, צריכה לבדוק כל הזמן,
מה הסטטוס שלי בפייסבוק והאם הוא מספיק מעודכן.
הרי הלכתי למטבח מקודם
וזזתי
וזה
כלומר
זה משנה הכל.

השעון מראה שחצות עבר מזמן, ואני
זוהרת בחשכה,
והמוח שלי עובר תהליך התכה.ודאיכה.
עוד רגע וינזל על המקלדת.

אני כבר לא ממש בהכרה
ולא ממש מחדדת את מה שרציתי לומר
אבל העיקר…
העיקר הוא.
שאנחנו מלאים בזבל
פול אוף שיט.

כי שיט זה מה שנקרא היום להיות מציאותית.
ואיפה המציאות אם לא בכיס
של זה שמכניס ומכניס ומכניס
ולא מוציא
מזומנים.
משתלט לנו על כל העניינים
בתוך הראש.
בעזרת פסכולוגיה הפוכה
גם אחשוורוש יכול לצאת נסיכה.
וזאת לא בדיחה.

אז כדאי לברוח.
כדאי לטוס לחול,
אולי נקי שם יותר,
ויש פחות בילבול.
כך או כך,
נמאס מהשכנים ממול.

ומהשכנים מעבר לגדר,
עוד יותר.

הם בכלל מלאים בזבל.
פול אוף חרטא

כך אתה חושב עוד לפני שדיברת
והיכרת.
בן אדם.
כמה זבל,
בן אדם,
כמה אתה מסוגל לייצר?

עוד מעט כשנתעורר בבוקר,
נשכב בערימות של זוהמה.
מלאים רגשות אשמה.
מכורים לפיסות של שברים של חלקים פצפונים של אמת מדומה.
מתמסכים מאחוריי דברים בלי נשמה,
והמסך יורד עלינו,
עוד מעט ניפול מהבמה.
הנה אני נופלת,
ואתה , תפוס אותי
גם כשאני מזבלת,
את השכל
תדע לומר לי די
די
תגרום לי להפסיק לחשוב
די
תראה לי שנשאר בי יופי,
וספר לי משהו טוב

על חיי.
על חיינו
תגיד לי שאולי.

אולי אולי אולי
אם נצטרך פחות
ונצרח יותר
אולי אולי אולי
אם נעז להשתחרר
ואולי אולי גם הדפוק הזה
יתחיל כבר למחזר
וכשאני אומרת למחזר
אני מתכוונת גם מעט לחזור אחור
למקום בו נפגשו פעם
שמיים אדמה ואור
ונוצר אוויר טהור.
ואנשים לא היו צריכים לחכות לתורם
ולחפור בתוך עצמם… בור.

אנחנו בתוך בור,
ואין כאן מעלית,
צריך לטפס,
צריך לחפש,
להתעלות מעל השיט.

בתוך מזבלה אנושית.

בסוף לא הצלחתי לסיים את העבודה על הפסל,
המחשבות התערבבו לי,
וחבל, כי דווקא, היה לה פוטנציאל….
אבל היה לי יום חרא
ולא היה לי כוח
וזה לא ממש הלך….

אז זרקתי אותה לפח.

אחיות

"אחותי בואי לקניון"
כך פנתה אליי כותרת בעיתון
בטון
מתקתק כזה,
דביק.
מלא בסטייל ושיק.
קוראת לי,
אחותי.

אחותי,
אל תקראי לי אחותי כשאת מדברת איתי,
אנחנו לא דומות,
ותודה לאל, אין לנו אותה אמא.
ואני,
אני לא משחקת במשחק שלך,
אני לא איתך,
אני לא רוצה לשחק מלוכלך,
עם החיוך הזדוני הזה שמרוח לך
על כל הפנים
ואת מרוחה בכל העיתונים,
בתחתונים,
בקושי עם תחתונים,
לפעמים גם בלי תחתונים.
לפעמים גם בלי תחתונים.

את די דוחה אותי.
כוסית מלאכותית.
משופצת , מנותחת,
נודפת סקס גם את קרחת,
זה טרנד חדש מאז נינט,
וזה הולך…
להסתפר, להתלבש, להתהפך.
העיקר שכולם יאהבו אותך,
ויתלו פוסטר שלך על הקיר,
ויזילו עליו ריר,
ולפעמים גם עוד יותר….

אחותי,
לאן הלכת?
הלכת רחוק מידי,
ולא קרבת אליי,
כשהייתי צריכה אחות.
תמיד רציתי אח,
אבל הוקפתי
ונתקפתי
בבנות.
ומה לעשות שגם אני,
אישה.
חזה רדוף,
שמחובר לגוף,
מלא בושה,
או בלי בושה בכלל.
תמיד עומדת מול קהל
ו20 מליון מראות.
שבינהן כל הנשים האחרות,
שמנות רזות כהות ובהירות,
עוד כשהיו רק נערות,
מגונדרות,
מהודרות,
מסודרות,
מאופרות
עד שכבר אי אפשר לראות אותן
כבר אי אפשר לראות.

מישהו לקח פטיש ודפק לנו את הצורה,
ואני לא יודעת כבר מה זה אומר להיות בחורה,
אין לי הגדרה,
חוץ מדברים מטופשים,
אני נוהגת חרא מסתבר,
וקונה מלא, זה ממלא בי ריגושים.

עד מתי? עד גיל 90 נמשיך לצבוע שורשים.
ונשרבב שפתיים,
כדי להרשים.

כן כן נשים נשים
שק של נחשים,

שזוחלות על גחונן,
מתיזות רעלן,
וארס,
והרס,
הרס עצמי,
מציף ת'מחשבה,
יורדות על הברכיים,
נואשות לאהבה
כוס אמא של חווה !
אני אומרת, כוס אמא של חווה….
כן יש לנו אותה אמא.
למרות הכל,
בשביל הפרוטוקול יכול להיות שאני מאומצת.
אני לא מתרצת,
אני רק חוצצת
ביני לבינה.
כי אותה אלוהים שנא,

והיא בסך הכל הייתה מוכרחה לאכול,
ותפוח לא משפיע הרבה כשעולים על המשקל.
ואם תשאל אותה למה,
אין תגובה.
ואנחנו לא מאשימות כי כולנו יודעות
מה זה אומר להיות רעבה.
מביטות על הצלחת בתקווה
שאנחנו שבעות.
אחח הרעב.

אני כל כך אמוציונאלית, סליחה,
אני פשוט לא רוצה שתראו אותי בוכה,
אני נבוכה.
סליחה.
זאת לא אשמתי שאני כל כך רגישה,
זה הוא שבר אותי ככה
אישה!

בסופו של דבר אם מודדים את זה על המאזניים,
נשים הן רק צרות.
הן פשוט מגיעות בכל מיני צורות.

צורות שמבפנים מתפרקות
ומבחוץ בונות גדרות.

שאיש לא יראה שהתפרקנו.
ואיך שהתרחקנו,
אחת מהשניה, ומעצמינו.
הופרדנו,
אני מהר,
אני מספיק יפה, יותר
יותר ממך,
יותר ממך,
כבר לא שומעת את קולך,
רק הד של משהו חסר.
אחותי!
אני קוראת לך.
אחותי! תי! תי! תי!……

אהובתי….
אישה שלי,
אני,
בתוך תוכי,
יודעת שגם את נזקקת לאחות.
שתיתן לך קצת כוחות.
להמשיך ולהיות בעלת משמעויות,
אחרות,
מסתם תמונה יפה על קיר.
מישהי שכך, תוכל לך, להזכיר,
שהקיר יכול להישבר,
ואת המסמר,
אפשר לדפוק בחזרה,
ותמונה תיפול ותישבר,
ונשמצינו תתאחה ותתחבר,
מכל החלקים שלנו המפוזרים באוויר,
ושוב יזרום ביננו דם.
ובנות אדם,
נשוב להיות,
ילדות קטנות,
בנות, יפות כל כך,
ואח
חיות.

כל הזכויות שמורות לנטע חצרוני

ולסיכום – שיר שמתאר את ההרגשה שלי באותו הערב כשניסיתי לרדוף אחרי הזנב שלי:

ומה ייצא לי מזה לשבת?

ובכן, גם כאן אנחנו מעניקים לכם את זכות הבחירה החופשית 🙂 שני גברים בני חיל – גם יפים וגם אופים מגישים לכם את הספציאליטה שלהם וכל שנותר לכם הוא להשמין מנחת… או מבראוניז 😛

בראוניז שוקולד-אגוזים-קפה של בעלי שיחיה

מבוסס על המתכון הזה מהבלוג המצוין "דברים בעלמה". הכנה קצת מורכבת אבל שווה כל ביס!

מצרכים:

350 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה
חצי כוס שמנת מתוקה (32 או 38 אחוז אבל גם 15 אחוז יוצא נפלא!)
כוס וחצי סוכר
4 ביצים
2 כפות נס קפה מומסות במים חמים
כוס וחצי קמח
כפית וחצי אבקת אפייה
חצי כפית מלח
100 גרם אגוזי מלך

הכנה:

ממיסים בסיר שוקולד, סוכר, חמאה, ושמנת מתוקה.

P1020653 (Large)

מורידים מהאש, מצננים קצת, ומוסיפים ביצים וקפה. מערבבים עד שהתערובת אחידה.

P1020688 (Large)

מוסיפים קמח, מלח, אבקת אפייה ומערבבים.
מוסיפים את האגוזים לעוד בחישה- ושופכים לתבנית אינגליש קייק משומנת היטב.

P1020703 (Large)

אופים בתנור בחום של 180 מעלות.
בודקים עם קיסם את פנים הבראוניז ומוציאים מהתנור ברגע שהקיסם יוצא לח אבל לא רטוב.
מקררים במקרר למשך חצי שעה-שעה
מגישים קר.

P1020756 (Large)

בראוניז שוקולד קפואות למחצה של ערן (החמוד של אילן שיחיה)

בראוניז שנימוחות מיד בפה עם רשימת מצרכים מינימליסטית והכנה כל כך פשוטה!

מצרכים:

200 גרם שוקולד מריר
100 גרם חמאה (או תחליף לרגישים ללקטוז)
כוס סוכר
3 ביצים
כוס קמח

הכנה:

ממיסים על אש קטנה בסיר את השוקולד והחמאה. מערבבים היטב.

P1020782 (Large)

לאחר שהכל נמס מוסיפים כוס סוכר, מערבבים ומורידים מהאש.

P1020787 (Large)

מוסיפים את הביצים אחת אחת ומערבבים היטב אחר כל ביצה.
מוסיפים את הקמח וממשיכים לערבב עד לקבלת בלילה אחידה.

P1020818 (Large)

מחלקים ל2 תבניות "אינגליש קייק" משומנות בספריי שמן בטעם חמאה או קנולה, ומכניסים לתנור שחומם מראש ל180 מעלות.

P1020827 (Large)

אופים ל15-20 דקות ואחר כך מצננים ומכניסים למקפיא.
הכי טעים יוצא כשהבראוניז עוד קפואים ובמצב "אפוי מדיום".

2013-06-21 22.08.51

בתיאבון!

—————————————————————————————————————————————————————–

ולסיום כמה הודעות חשובות:

הבלוג מרכין את ראשו לאות צער על סגירת פאב "הבורדל". לצערי, זהו קורבן ראשון לקדחת הג'נטריפיקציה שתוקפת את איזור העיר התחתית. מחירי השכירות עולים בצורה חדה ובעלי הבורדל לא יכלו להרשות לעצמם להמשיך לדור במקום בשל כך. נקווה שהם יחזרו ביוזמות חדשות ומפתיעות. יש לי הרגשה שזה יקרה!

הבלוג ממליץ בחום לקנות את האלבום המופלא של "צבי ונערי הליווי" – הרכב בראשות הזמר המוכשר צבי פטרקובסקי – שיצא לפני כחודש. ניתן לקנות עותק וירטואלי כאן או להגיע להופעה ביום חמישי הקרוב (בכל מקרה מומלץ) ולרכוש עותק הארד קופי – כלומר דיסק רגיל. ההופעה תתקיים בסטודיו הנמלה ברח' הנמל 39 בשעה 21.00. כאן תוכלו להירשם ולקבל יותר פרטים.

תעיפו מבט בתחנות התרבות שלי וצפו לפוסט הבא בסימן נוסטלגיה בחיפה.

אני רוצה להודות לכל האנשים שעזרו לי מאוד ובלעדיהם הפוסט הנוכחי לא היה רואה אור: בעלי שתרם את מתכון הבראוניז, ערן זבולון – ידיד טוב – שתרם את מתכוון הבראוניז שלו, לירון גרינברג – צלמת הבלוג החדשה – שצילמה, עזרה ותמכה ועזרה באכילת הבראוניז, אבלין סיגלוב שתרמה תמונות ונטע חצרוני שתרמה את שיריה.

חיי הלילה הסודיים של חיפה

"Work hard, play hard"
(ביטוי אנגלי עממי)

חיי לילה בחיפה? מסתבר שיש כזה דבר.

כאשר הבלוג קיבל את ההודעה הבאה באימייל, הוא החליט לבדוק את המקום שייתכן ועוד ישנה את התודעה של בלייני חיפה:

*המכתב הבא מנוסח בלשון גוף שלישי יחיד נקבה אך מיועד לכל הגופים והמינים*

ניהליסטית מופרעת שלנו מלחמה רבה,

(שלום הוא לחלשים ולכן נחליף אותו במילה מלחמה)

מה עוד אפשר לספר לה שהיא לא יודעת? כן, הבורדל זה הפאב המחתרתי הגדול והמפורסם בעולם, כן רבין מת, ואלון גל הוא חבר במפלגה ניאו-נאצית. נספר לה עוד שהיום (חמישי) נמכור את הבירה שלנו אותה ייצרנו בעצמנו. הבירה יצאה קצת שונה מהקודמת, יותר זהובה, פחות עכורה ויותר מתוקה וגם כן פגז. היא מוזמנת לבוא ולבדוק אותה בעצמה.

בנוסף הוספנו לה את הפלייליסט של שבוע שעבר ולינק לערוץ היו-טיוב של הבורדל שתהנה לה. וגם תמונה מדהימה מהבורדל שהיא תדע שזה המקום המושלם.

(שמונה שניות בגן העדן המרצד…)

נראה אותה בבורדל.

מלחמה.

**************************************************************

אני יכולה לנסות להציע הגדרה (חלקית בהחלט) לבורדל. פאב מחתרתי קטן ועוכר שלווה אשר תפקידו לספק בירה וסיגריות לעם הפשוט בחיפה, כלומר לאמנים ולסטודנטים אשר גרים בהדר ובעיר התחתית ומתפרנסים בדוחק.

תמונה (1)

מבט מהבורדל החוצה

הבורדל הוא פאב אידיאולוגי אנטי-קפיליסטי וככזה לא תמצאו בו לאונג' מפנק או תפריט יומרני (אין תפריט בכלל, למעשה). השירותים הם סטייל הודו ותורכיה – בול קליעה. הישיבה היא בעיקר מחוץ לפאב תחת כיפת השמיים ומבחר השתייה מוגבל משהו. אבל יש פה מין קשר בלתי אמצעי עם הברמן ומוסיקה טובה והחוויה היא של ערב בקיבוץ או בטיול השנתי. כיף לבוא עם חברים ולפטפט תוך שתיית בירה תוצרת בית (עדיין בשלבים הנסיוניים אבל יש למה לחכות) או גולדסטאר. יש גם ויסקי וערק ולאחרונה נוספו גם יין לבן קליל בשם "יין מוטי" ומשקה שהוא בחזקת היגרמייסטר המקומי בשם "טובי 60" – לא לפספס!

תמונה (2)

מבט על הבורדל מלמעלה

כפי שקראתם, העדכונים שלהם במייל משעשעים מאוד ושווה להירשם לרשימת הדיוור ההולכת וגדלה שלהם. אם אתם מחפשים בילוי מסוג אחר – כזה שבו לא מנסים לדחוף לכם עוד אוכל או שתייה, שאין בו מלצריות מעיקות ושאפשר לנשום אוויר וגם לשמוע מוסיקה ולהתעדכן עם החברים – הבורדל זה המקום עבורכם.

נ.ב – בקרוב, עקב עליית מחירי הבירה, הבורדל יארגן סדנאות ללימוד ייצור בירה ביתית לכל דורש! מישהו אמר "סלון מזל"?

******************************************************************

ונמשיך באזור העיר התחתית שרק הולך ומתחדש ומקומות אוכל ובילוי צצים בו למכביר. האינפורמרית הפרטית שלי באיזור, ש', מדווחת לי שבחודשים האחרונים נפתחו: "שמוליקיפוד" – בית קפה מקסים להפליא שיושב על כיכר פריז ונותן תחושה פריזאית אמיתית, "השקשוקה של אמא" – מקום שמגיש שקשוקה וסביח ברחוב יפו צמוד לכיכר פריז ונשמע מבטיח, "הסנדוויץ' הטוניסאי" שנראה שווה לנסות ברחוב דוברין, דוואלי – מקום שמגיש אוכל ערבי ביתי ו"הבוטשר בר" – בר בשרים כשר ללא תעודה עם עיצוב מעץ בנוסח קאובויס.
בתחום הפאבים והמועדונים, בהחלט אין גרירת רגליים ונפתחו "דוברין 7", פאב מאוד חביב עם אוכל מצוין, מועדון "הסירופ" – מועדון הופעות בשלישי וחמישי ובשאר השבוע תקלוט ואווירה ירושלמית-ברלינאית, פאב ה"אורבן סטריט בר" ליד כיכר פריז וממש לפני שנייה גם ה"ג'אם" – מקום עם אוכל צמחוני והופעות.
אפילו בתחום התרבות יש חדש. "בית גלריה" שהיא גלריה מרשימה מאוד עם הופעות ואירועים תרבותיים אחרים, פועלת כבר יותר מחצי שנה ובקרוב מיזם חדש בשם "בוקספר" – חנות ספרים יד שנייה שיש האומרים שבאמתחתה אוסף עשיר ונדיר של ספרות.

_____

הג'אם

הפריחה הזו כשלעצמה שווה בהחלט פוסט נפרד והוא בוא יבוא…

*****************************************************************

עם כל כך הרבה מקומות שנפתחים כפטריות אחרי הגשם כל שני וחמישי, קצת קשה לעקוב ולהגיע לכולם או אפילו לרובם. למזלי ש' הפנתה את תשומת ליבי ליוזמה חדשה ומגניבה בשם haifa downtours בהנהגת פאדי וליאון – סבב פאבים בעיר העונה לשם haifa pub crawl.
בכל עיר שמכבדת את עצמה באירופה ישנם סיורי פאבים בתשלום סימלי שבמהלכם לוקחים את התיירים ובעצם את כל מי שמעוניין – לראות את חיי הלילה של המקומיים באותה עיר. עוברים מפאב לפאב במשך כמה שעות טובות ושותים בכל פאב משקה או שניים. מקבלים הנחות וצ'ייסרים חינם ושומעים סיפורים על הווי הבילוי בעיר ועל מוסדות הבילוי שלה.

פאדי פולן (נוייסר) ולאון טימושפולסקי החליטו להרים את הכפפה ולארגן סיורים כאלו גם בעירנו הקטנה. פאדי סיים שנה שעברה קורס מדריך טיולים בחו"ל, עשה סטאז' בקיץ וכשחזר התחיל ללמוד היסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. מכיוון שבזמן הלימודים לא התאפשר לו לעשות עוד סטאז'ים ולהדריך בחו"ל, הוא חשב על הרעיון של סיורים בחיפה. "המטרה היא לא עסקית אלא להעניק חוויה מיוחדת במינה למי שמצטרף לסיורים". לאון לומד הנדסאות בניין ויש לו ידע רב בתחום האדריכלות. הוא קרא וקורא המון ספרים על חיפה ובקיא בהיסטוריה הארכיטקטונית שלה. הרעיון נולד מתוך שיתוף הפעולה של שניהם על כוס בירה בפאב הדאנק. הסיורים שלהם הם בסגנון הישרדות. הם מתחילים את הסיור מוקדם יחסית כדי להספיק להגיע לכמה שיותר מקומות ולשתות כמה שיותר. הסיור נגמר, well, כשהמשתתפים נגמרים ולא יכולים יותר להמשיך… 🙂 אלמנט נוסף בהשרדותיות – המשתתפים לא יודעים לאיזה מקומות הם יגיעו ומתי. והכי חשוב – כמו שכתבתי באחד הפוסטים הראשונים: כל דבר טוב בחיפה עובר דרך המדרגות שלה והסיור של פאדי ולאון נעשה ברגל דרך המדרגות – ממרכז הכרמל ועד העיר התחתית. המקומות שמבקרים בהם משתנים מסיור לסיור ואין סיור אחד דומה לרעהו. בקיצור – אקסטרים של ממש! 🙂

בסרטון שלפניכם אתם יכולים להתרשם מהאווירה והקצב של הסיור:

הבלוג אמר "על החיים ועל המוות" והחליט להצטרף לסיור שכזה. נפגשנו בשעה 17.30 ליד ג'אפניקה שבמרכז הכרמל. שיחות הכרות בין האנשים שלא יודעים שבסוף הערב יפלו אחד על צווארו של השני ויפרדו בתור החברים הכי טובים. בשעה 18.00 יוצאים לדרך.

אנחנו יורדים במדרגות ממרכז הכרמל ועד לרח' ארלוזורוב שבהדר עליון שבדרך לאון מספר לנו סיפורים מרתקים על המבנים ועל ההיסטוריה הסוערת שהתרחשה כאן, ממש דקה לפני שנולדנו. לאון, שלומד הנדסת בניין כפי שצוין, משלב ידע מרשים יחד עם כשרון סיפורי יוצא מן הכלל וניכר עליו שהוא חי את החומר. אני מאוד שמחה לגלות שפעם בחודש יש גם סיור ארכיטקטורה יומי בחיפה שהחבר'ה מארגנים וכמובן עוד יוזמות בדרך: סיור בוקר בעיר התחתית וסיור אופניים. החבר'ה האלה בהחלט לא שוקטים על השמרים ויש למה לצפות.

941479_249339791874175_1558715299_n

במדרגות

תחנה ראשונה: קפה ראיי. בית הקפה נמצא על רחוב בלפור בין רחוב מסדה ורחוב הלל, ומעוצב בסגנון ים תיכוני-יווני-ספרדי. מחירי האוכל והשתייה שם מצחיקים והישיבה בחוץ מאוד כיפית ומהווה את הישיבה-במרפסות-עם-אבטיח-וגרעינים של הדור שלנו.

אנחנו מתחילים בבירה טייבה מהחבית – בירה מצויינת בסגנון גרמני בהיר עם מרירות מורגשת אבל מאוד מרעננת. הבייגלה שלהם זה תורמוס ("עדשים של ערבים" אומרת אבלין, אחת מהמשתתפות). בכל מקום אנחנו מרימים כוסית וצועקים Haifa pub's crawl! מאוד לא בוגר אבל גם מאוד מהנה ומשחרר ומכניס לאווירה.

467044_655299961163739_1107229981_o

וממשיכים לכיוון העיר התחתית

אנחנו נפרדים מקפה ראיי וממשיכים לרדת במדרגות. שומעים סיפורים מעניינים על המבנים של ואדי סאליב ומגיעים לשוק הטורקי בעיר התחתית. בשלב הזה החבר'ה (ואני ביניהם) ממש רעבים ומנדנדים לפאדי ולאון לגבי אוכל. נכנסים לפאב "דוברין 7". פאב קטן וחמוד להפליא עם בחירת תמונות מוצלחת ביותר. אנחנו מתיישבים על הבר ומתחילים להזמין אוכל. פאדי ולאון מזהירים אותנו לא להתמלא כי יש עוד מקומות עם אוכל בדרך… אנחנו שותים ומקבלים סבב צ'ייסרים על חשבון הבית. נחשו מה אנחנו אמורים לעשות איתם… 😉

כשאנחנו יוצאים מהפאב אנחנו פוגשים את הילל (Hilal) שאחראי על המשקה האלמותי שרץ בהדר ובעיר התחתית בזמן האחרון – טובי 60. הוא מחלק לנו שוטים והמשקה מצויין – מין גרסה של יגרמייסטר מקומי עם עשבי תיבול כגון רוזמרין ועוד. הוא מספר לנו איך התחיל לייצר את המשקה. זה התחיל (כמו הרבה דברים טובים) במסיבה שבה החברים ביקשו ממנו להביא משהו לשתות. לרוע המזל הכל סגור כבר והילל שלנו לא רצה לאכזב והתחיל לרקוח משקה בבית. הוא לקח לימונים מהגינה הביתית ועירבב עם אלכוהול כלשהו ועל הדרך הוסיף קצת עשבי תיבול (גם מהגינה). התוצאה יצאה מעניינת משהו והבקשה לעוד מהדבר הזה לא איחרה להגיע. כל מיני שינויים ושיפורים בדרך הביאו לתוצאה הסופית – משקה חזק בעל אחוזי אלכוהול גבוהים שפשוט כיף ומרענן לשתות. ייצור המשקה הוא ברח' יפו בעיר התחתית והילל מזמין אותי לראות את תהליך הייצור. על כך בקרוב!

הילל מצטרף אלינו לתחנה השלישית הערב שהיא ה"בוטשר בר" – המקום שהייחוד שלו הוא השווארמה (עם 17 תבלינים!!) והשף מנסה להכין אותה כמה שיותר קרובה למקור. יש גם הבלחות משעשעות כמו שווארמת פטריות פורטבלו לטבעונים שמבינינו, רטבים מעניינים כמו קרם עמבה (תודו שזה פעם ראשונה שאתם שומעים על זה) ובצלצלי שאלוט.

484418_249337048541116_442994802_n

אנחנו ושדים שהשתלטו עלינו בבוטשר בר

התחנה הרביעית היא פאב הסינקופה הזכור לטוב שבו יש הופעות לרוב ואירועים לגייז, חד"שניקים וקבוצות אנטי סוציאליות נוספות :). מנות הדגל במקום הן הפיצה והקלצונה הבלקנית. בשלב הזה אנחנו מתחילים להתנודד ולהרגיש מאוד מאוד מלאים ושתויים. אבל לאון ופאדי לא מוותרים ואנו נאלצים לאכול ובעיקר לשתות וכמובן – הרמת הכוסית המפורסמת!

472743_655313044495764_891441605_o

הרמת כוסית בסינקופה

אנחנו חותמים את הסיור בפאב החדש והמעוצב למשעי שנפתח לפני כארבעה ימים. "האורבן סטריט בר" הוא פאב קטן, חביב ואפל עם ציורי קיר יפהפיים של הברוקן פינגרס (שחוזרים בקרוב מאוד לחיפה, תעקבו אחרי עדכוני הבלוג בפייסבוק). כאן, מטר מכיכר פריז, אפשר לשקוע באשליה שאנחנו בברלין – לא פחות ולא יותר.

919477_655294007831001_517822215_o

אבלין ודניאל מתנשקים על רקע ציורי הקיר של ה"אורבן סטריט בר"

בסיום הלילה הכי מוצלח שהיה לי מזה זמן רב (בעצם מאז לפני שלוש שנים בברלין) אנחנו עולים בכרמלית מכיכר פריז למרכז הכרמל. הבלוג נשבע שהוא הולך לשתות גלונים רבים של מים בכדי להקל על ההאנג אובר הנוראי שבטח הולך לתקוף אותו למחרת בבוקר. אז לכל מי שמרגיש שאין חיי לילה בחיפה, או מתגעגע לסיורי הפאבים שהיו לו באירופה, או שבא לו להכיר אנשים טובים ולחוות איתם חוויות אקסטרימיות או סתם רוצה לעשות משהו לא שגרתי – מומלץ מאוד להצטרף לסיורים של פאדי ולאון.

פרטים על הסיורים אתם יכולים לקבל כאן וכאן. הסיור הקרוב יוצא ביום חמישי השבוע, ה 23.5.13, ונפגשים ליד מסעדת הג'אפניקה בשעה 18.00. להרשמה – דף האירוע בפייסבוק.

נ.ב – גילוי נאות: הבלוג לא היה אורח של הסיור ושילם במעות הפועלים שלו על המשקאות, אבל חייב לומר שההנחות והפינוקים יוצאים שווים לאללה!

קרוק מאדאם/מסייה א-לה תרבות אכילה

ומה אוכלים אחרי לילה של הוללות ושכרות? כמובן, נקניק וגבינה שמנים שיחזירו לגוף את החלבונים שהוא איבד. בשביל הפחמימות יש לנו בריוש רך ועל הכל מנצחת ביצת עין שתלטף את הגרון הדואב משתייה ומצעקות. הצרפתים המציאו את האוכל-לאחר-בילוי המושלם: קרוק-מאדאם או קרוק-מסייה. אנחנו רק לקחנו את הבריוש ושדרגנו אותו בואפל בלגי לתפארת ישראל.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. לוקחים ואפל, שמים בטוסטר ומחכים עד שהוא מגיע לדרגת חימום (לא קלייה). לוקח בערך דקה-דקתיים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

2. שמים על הואפל בייקון, חזה אווז או כל נקניק שמן אחר שיש לכם. הצמחונים יכולים בשלב זה להמשיך ישר לגבינה.

3. על הנקניק שמים גבינה צהובה כדוגמת גאודה, אמנטל, גבינה לטוסטים וכל גבינה אחרת שנמסה טוב.

4. באותו הזמן מכינים ביצת עין.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

5. כשביצת העין מוכנה שמים אותה על הגבינה על מנת ליצור אפקט של גבינה נמסה.

מגישים חם. בתיאבון!

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תודה לנטע ויזן, אליהו לוינשטיין ושני טייב על הצילומים המוצלחים.