something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n

מודעות פרסומת

גלגולו של פאב / מאת שרון קשרו

"הלו, ברמנית, מה את ממליצה נגד שברון לב?"

"יש לנו סלרה סטאוט וביטר. הסלרה שחורה משחור ובעלת טעם עשיר מריר ועמוק, שמזכיר קפה קצת, והביטר הוא פירותי ומר אף הוא, קורטוב של ארומה מתוקה עולה מהנוזל שצבעו כדבש."

בירות שמשלבות טעמים מתוקים, קפה והרבה מרירות. מזכיר את החיים שלי קצת היום.

לכל אחד מאיתנו יש (בתקווה) תחביב. התחביב המקורי של ליאוניד, מייסד ליבירה היה קלייה של קפה והכנת לחם שאור. כאדם יוצר, אני מאמין שלכל יצירה יש לה את היצירה שקדמה לה, מין הכנה של הנפש לדבר הבא.

כמו בית ספר.

ליאוניד מתאר שהתהליך של בישול הלתת עבור לחם השאור דומה לשלב הראשון של עשיית הלתת בשביל הבירה.
מה שזה לא יהיה, זה נשמע טעים. כל הדברים האלה הם תאוות גדולות שלי, שגיליתי בשלבים שונים של חיי.
"בליטא וברוסיה עושים לחם באופן דומה" מסביר ליאוניד.
איזה יופי.

IMG_2304 (Large)

הקשר בין לחם ושיכר, כמו הבריכה הראשונה שהופיעה בה צורת החיים הראשונה.
יש מקור דומה לטעמים הנהדרים האלה, שהוא מגיש לנו בנדיבות כשאנחנו יושבים אצלו.
בליבירה יש חמישה סוגים של בירה, כולם תוצרת המבשלה.
ליאוניד מתייחס למבשלה דנית שבישלה כ600 סוגים.
ואני מאמין לו.

למרות שאני מסתפק בשניים האלו. כמו אנשים, יש מתי מעט אנשים שהיית מסוגל לפגוש כל יום, ולהנות מטעם החיים, מהגוונים שהם מכניסים לי באופן יום יומי ורק לרצות עוד.

כשהגעתי לחיפה, המקום הראשון שאליו נכנסתי היה ליבירה ומאז לא הפסקתי לבוא.
לא חושב שהיה פאב שהרגיש לי נעים כ"כ לשבת בו אי פעם.
יכולתי לשבת שם לבד תמיד ועדיין לא להרגיש שחסר לי.

למזלי החיים זימנו לי מפגשים עם אנשים מיוחדים שם, לחלוק את העונג, שהופך לכפול ומתוק פי כמה.
ככה השפתיים שטועמות את הנוזל השחור המשובח נפתחות במין חיוך.

הייתי בליבירה עשרות פעמים בחודשיים האחרונים. הרגשתי כמו בחו"ל. תמיד קיבלו אותי בחיוך. הצוות שם מורכב מאנשים אדיבים ואינטלגנטיים שהם אנשי שיחה, ותמיד על הבר מצאתי עם מי לקשקש. הבירה זה העניין, אבל אתם יודעים.
היא באמת העניין. נדיר ששתיתי פחות משני חצאים. תמיד טעים לי. אני מחזיק את עצמי לא לקחת משהו לאכול. סטייק עסיסי, המבורגר עם בייקון, נקניקיות מסוגים שונים עם כרוב כבוש. אוכל שהולך טוב עם בירה.

המקום הזה אוהב אותי. אלוהים. יש לי חולשה לאלכוהול ובשר. אני אדם חלש כשמדובר בדברים האלה. הייתי יכול כל יום לבוא לשם. חינכתי את עצמי שלא.

IMG_2292 (Large)

ב2013 ליאוניד, ממייסדי ליבירה סגר את המבשלה הביתית שלו והתאחד עם מבשלת סלרה. חבר ומתחרה. החלטה מבריקה לטעמי, כי בירת הסטאוט של סלרה היא בירה שמביכה בירות אחרות בטעמה. אין לי דרך לבטא את זה יותר. זאת פשוט הבירה המושלמת. טעם עשיר, שמזכיר קפה, מרירות ואפילו סוג של מתקתקות. קשה לדעת. זה טעם עמוק ומלטף.

למה הם לא התאחדו קודם? ליאוניד טוען כי לא היו בשלים.

כרגע הם בתהליך הקמה של פאב גדול יותר ברחוב הנמל 26. אם ליבירה ברחוב הנאמנים הוא פאב במימדים שכונתיים, המקום החדש שואף להיות ברופאב של 150-200 איש.

המינוח "ברופאב" (brewpub) מתייחס לפאב שיש לו מבשלת בירה או להיפך.
המודל של ליאוניד הוא Brewdog, מבשלה עצמאית שיושבת בסקוטלנד ושלחה סניפים בכל אירופה, אך למרות המוצא הבריטי הסגנון הוא אמריקאי. בישראל ניתן למצוא את ה Jem’s שהוא ברופאב היושב בפתח תקווה.

התוכנית היא להקים במקום במה שתאפשר הופעות חיות, סיורים מודרכים במבשלה, סדנאות ועוד. ליאוניד נושא עיניים אל מקום שנמצא ממש מעבר לפינה. מקום שבחצי השנה האחרונה הפך לסמל של נעורים ואידיאולוגיה לא מתפשרת. הקרטל. הוא שואף להיות המקום שישלים את היציאה לבילוי ברחוב הנמל. אחרי תערוכה ומסיבה אנרגטית בקרטל, אנשים יבואו לשתות בירה טריה וטובה ואולי לראות איזו הופעה של הרכב מתחיל. או ותיק. יש דיבור שהמקום ייפתח באמצע-סוף ינואר.

ליאוניד נרגש מהקמת המקום החדש ומציג בפנינו את הלוגו של המקום, מין שילוב של אריה וחד קרן. ליבירה תיוולד מחדש. ואני אהיה שם לראות את זה. זה מרגש אותי תמיד לראות אדם שהפך את התשוקה שלו ועשה ממנה מפעל חיים. הביקורים בליבירה מעוררים בי השראה. בכל פעם שנכנסתי לשם הרגשתי בנוח, הרגשתי רצוי, השירות מעולה פשוט, האווירה טובה. הברמנים, אלירן וזויה הם אנשי שיחה נעימים, ובכל פעם שהתיישבתי על הבאר כמעט מצאתי מישהו לשוחח איתו, כנראה שאיכות מושכת איכות.

זה כל מה שיש לי להגיד.

בהצלחה לאנשי ליבירה על פתיחת המקום החדש. מצפה בקוצר רוח לבקר שם.

פאב הליבירה
כתובת: רחוב הנאמנים 21 עיר תחתית חיפה (בעתיד, רחוב הנמל 26)
טלפון: 052-2284840, 054-7931760
שעות פעילות: כל יום מ 19:00 עד 02:00

DSCF2869

השתתפה בהכנת הכתבה: נעמה סובול
תמונות: נעמה סובול, דני קליך

והזוכה בתחרות בחצי ליטר בירה והמבורגר הוא: עידו אבוהב!

בריכות הן לפעמים געגועים לקיץ

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"
(קהלת א' 7)

בוודאי תתפלאו לשמוע שזכרונות הילדות שלי אינם חיפאיים ברובם.
גדלתי בכפר סבא עד גיל שתים-עשרה ואת הקיצים ביליתי בבריכה הציבורית אשר הייתה בשכונתי.

הבריכה.
הבריכה נראתה לי המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נתחיל בכסאות הנוח שתמיד אהבתי לשבת בהם, לקרוא משהו ולהרגיש את השמש מחממת אותי, שוזפת את עורי. הפסקת ענבים ירוקים שטופים היישר מהצידנית הייתה דבר נפוץ.
אני והחברים שלי היינו רצים יחפים לאורך כל המתחם ולא פעם הדבר הסתיים במיני אסון כמו זכוכית שנכנסה לרגל או עוקץ של דבורה אשר נחה על הרצפה, שחדר לעקב הצעיר.
הבריכה עצמה הייתה לנו אוקיינוס גדל מימדים שבו היו אצורות הרפתקאות אינסופיות.
שירים ומשחקים שהמצאנו במיוחד לבריכה. ניסויים ותרגילי אומץ כמו צלילה לעומק ונסיון לראות כמה זמן אפשר להיות בלי חמצן. מצופים. כפכפים. גלגל ים. הקול של המציל שמאיץ בנו לחזור למים של "הקטנים" כי שוב עברנו את החבל.
אני לא מדברת על הטקס המיוחד של בגדי הים. כל שנה בתחילת העונה, הולכים לחנות הקבועה. מודדים ומתלבטים. השנה: בגד ים שלם או ביקיני? חלק או נקודות? זו בהחלט הפעם האחרונה שיכולתי ללבוש ביקיני משולשים… 🙂

IMG_2143 (Large)

בגיל שבע אמא החליטה שאני צריכה ללמוד לשחות.
נשלחתי כלאחר כבוד לקורס של ערן, המורה לשחייה, אשר התקיים כמובן בבריכה שלנו.
ערן, המורה לשחייה, היה חתיך על. זה לפחות מה שאני מבינה היום.
איך אני יודעת? כי כל האמהות שהביאו את הילדים לקורס, נשארו על כסאות הנוח לצפות בו, לבוש בבגד ים טנגה בלבד, אשר הבליט את שרירי החזה השזוף שלו. כל אחת התגנדרה כמיטב יכולתה, וחבשה כובע נשי וזוג משקפי שמש אשר לא הסגירו את מבטיה הלא תמימים בעליל.
אני, כמו כולן, הייתי מאוהבת בערן. הפטריק סוויזי הפרטי שלי.
היום אני יודעת שפשוט חיפשתי את תשומת הלב שלו בדרכי הילדותית.
אני וכל בני השכונה בשכבת הגיל המתאימה התייצבנו שם פעמיים בשבוע. ואז התגלה הכישרון המדהים שלי לשחייה.
חוץ מהכישרון שלי לכתיבה וציור שלא ממש זכה להערכה בקרב בני כיתתי, זו הייתה הפעם הראשונה שבלטתי לטובה.
אני הייתי הילדה שערן הדגים עליה את כל התרגילים החדשים שעמד ללמד. הרגשה נפלאה.

IMG_2122 (Large)

אחר כך בקייטנה העירונית הלכנו לבריכה אחרת. גדולה יותר שאף היא הייתה ציבורית.
חיכיתי שבוע שלם ליום ב' – יום בריכה, לחמניה ושוקו. תמיד היה נדמה לי שאת השוקו הטעים יותר הם חילקו ביום הבריכה.

ומה גדול היה תמהוני כאשר גיליתי שלא קיימת כיום בריכה ציבורית, במחירים עממיים בחיפה.
גיליתי זאת בזכות התערוכה הגאונית "גלי כיאט" אשר נפתחה ב 31 לאוקטובר לשבועיים בלבד ונסגרה אתמול.

1959827_681625678599987_2869219098394507903_n

התערוכה אשר נהגתה ונבנתה על ידי האמנים שי־לי עוזיאל, טמיר ליכטנברג ונטלי לוין, התארחה בגלרית החדש והרע, אשר נמצאת בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב כיאט – ממש סמוך לפאב הסינקופה.
בטקסט שמתאר את התערוכה כותבת נטלי לוין, אשר בנוסף נמנית על מקימי הגלריה ואוצרת בה: "בעברה המפואר של חיפה תושבי העיר ידעו שתי בריכות ציבוריות מיתולוגיות – בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הים היהודי היחידי בעיר [שאר החופים לפני 48 היו בבעלות משפחת ח'יאט] הבריכה פעלה עד שנזנחה סופיץ בשנות ה-70. בריכה נוספת בעיר נחנכה ב-49 -בריכת הפועל- גלי-הדר שפעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים. כיום, תושבים רבים מנהלים מאבק ממושך ואמיץ מול תוכניות העיריה לשיקום בריכות אלו."

אבסורדי שבעיר כמו חיפה, אשר יושבת לחוף ים, יש מצוקה כל כך גדולה בגישה למאגרי מים המיועדים לרחצה והנאה.
עד כדי כך שעל פי טקסט התערוכה, בעיר התחתית, האיזור הקרוב ביותר אל הים, מעולם לא התקיימה בריכה ציבורית או פרטית. מתוך הטקסט: "גם תוכניות ההתחדשות העירונית המנסות לרומם את האזור בשנתיים האחרונות אינן כוללת כלל שירותים חברתיים או קהילתיים לתושבים הערבים והיהודים. במצב זה בו בשכונה אין מרחב ציבורי ראוי, בריכה ציבורית נראית כחלום רחוק."

שלושת האמנים החליטו לעשות מעשה ולהקים תערוכה המנציחה את הצורך הקיים והחשוב של תושבי העיר העיר התחתית, יהודים כערבים, מכל הגילאים והמינים, בבריכה ציבורית, אשר תרווה את צמאונם לחוויה הכה פשוטה וחיונית הזו.
הם כותבים בטקסט התערוכה: "מנקודת מוצא זו החלטנו להקים את "גלי -כיאט". הבריכה נקראת על שם הרחוב בו שוכנת הגלריה ומנציחה את משפחת ח'יאט [מסיבות לא ברורות שמה הפך לכיאט בתעתיק עברי] משפחה ותיקה שהגיעה מלבנון במאה ה-19 ומאז החזיקה בנכסים רבים בשטחי חיפה [חופי הים, הבוסתן שהקימו בוואדי שיח ועוד]."

IMG_2124 (Large)

אך לא רק על הצורך בבריכה קמה התערוכה למחות אלא גם על תהליכים חברתיים-כלכליים הפועלים כל הזמן הזה אל מתחת לפני השטח. מי מהקוראים אשר מסתובב בעיר התחתית בוודאי נתקל בשלטים של כמה חברות המבטיחים הבאת אוכלוסיה איכותית ו"מגניבה" לחיפה, תוך פינוי "פולשים" בעייתיים ולא מגניבים בכלל כנראה, מנכסים בעיר התחתית.
מדובר בתהליך ג'נטריפיקציה שעליו כבר כתבתי לא פעם בבלוג זה, אשר נועד למעשה להיפטר מתושבים חלשים מבחינה סוציואקונומית ולהחליף אותם באוכלוסייה חזקה יותר לכאורה. בניית קמפוס הנמל, פיקצית "מתחם 21" וההופעות בשוק התורכי הם חלק מהתהליך הזה, אך מראים לכאורה את הצד "הנחמד" ולא את הצד הפחות נחמד של הדברים.
למי מכם שחושבים "למה לא, דווקא רעיון טוב", אני רוצה להגיד שטעות בידם. ומדוע אני סבורה כך?
מפני שבשלוש-ארבע השנים האחרונות או אפילו יותר, בהם מר יונה יהב, ראש העיר, טורח על "שיקום" העיר התחתית ושופך כמויות של כסף לרחוב הנמל ולשוק התורכי, לא היה כמעט כל טיפול בתשתיות עצמן. לא טיפול בתאורה ולא טיפול בתחבורה הציבורית ולא במקומות החניה. לא הקמת תשתיות של חינוך ושירותים לאזרח אשר יאפשרו למשפחות וליחידים לבוא ולהתגורר כאן דרך קבע (ולא רק לתקופת הלימודים באוניברסיטה). לא עזרה בארנונה לעסקים הותיקים שבקושי מתקיימים. אבל המחירים? הם הכפילו ושילשו את עצמם!
אם לפני שנתיים-שלוש אפשר היה להשיג דירת שלוש חדרים בטווח של 1200 עד 1500 שקלים לחודש, הרי שהיום לא תמצאו דירה כזאת בפחות מ 2500-2800 שקלים. וזה הגבול התחתון.

IMG_2128 (Large)

מקימי התערוכה כותבים גם על כך. "בבסיס הרעיון של "גלי-כיאט" עומד צורך חברתי-ציבורי אותו הכרנו בפעילותינו בתוך השכונה בשנתיים האחרונות. תושבי העיר התחתית בחיפה הם מעורבים- יהודים וערבים, סוחרים ופועלים. הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם מציאות משתנה של ג'נטריפיקציה המחרחרת אט אט והופכת את שכונתם המוזנחת לכר למשקיעי נדל"ן ויזמים צעירים תוך דחיקתם החוצה מהשכונה. החזון המקורי שלנו להקמת הבריכה הוא המשך לפעילויות אחרות שקיימנו לילדי השכונה יחד עם פורום של פעילים ותושבים."

למעשה התערוכה אמורה הייתה לקום בחודשי הקיץ, כיאה לזמן פעילותן של בריכות, אך הקמתה נדחתה בשל המלחמה (מבצע "צוק איתן").
כך יצא, שביום חמישי גשום אחד, ביומו האחרון של חודש אוקטובר שהוא גם התאריך של חג ליל כל הקדושים, יצא הבלוג בליווי חברה, לבקר בערב הפתיחה של התערוכה.
הגענו למקום ולא חשדנו בדבר. בחוץ היו כסאות נוח ועמדת תקלוט, שולחן ועליו זיתים, בירות ושתייה קלה ואנשים שישבו ודיברו.
כאשר נפתחה הדלת התגלתה ההפתעה האמיתית: בריכה! מלאה במים ומוקפת בצמחים אופייניים. ובתוך הבריכה מבוגרים וילדים בבגדי ים.
תשאלו איך הם לא היו קפואים מקור? החימום הופעל והמקום הרגיש כג'קוזי גדול ושמח – רק בלי זרמים תת קרקעיים. ובסך ניצבה לה מלתחה. בדיוק כמו בימים ההם. עם מתלים לבגדים ומגבות וחלון שממנו היה אפשר להשקיף על הבריכה ועל כל ההמולה.

IMG_2126 (Large)

אם היינו יודעים בהחלט היינו מביאים בגדי ים ומצטרפים לחגיגה. כשבועיים פעלה הבריכה, שלושה ימים בשבוע, לאושרם של התושבים והמבקרים. והייתה הרגשה של חום בלב והתרגשות. וידיעה שהנה, אנחנו יכולים לעשות דברים כאלו, למען אחרים, למען עצמנו – גם אם הרשויות והשלטונות לא מעוניינים ומטרפדים את כל הנסיונות.

אך כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף ובמקרה הזה הסוף עצוב. גלרית החדש והרע אשר הוקמה במסגרת "מתחם 21" והייתה אחד המיזמים האותנטיים היחידים שם, תיסגר בסוף החודש הזה.
עיריית חיפה מפסיקה לתקצב את רוב הפרויקטים במתחם וכתוצאה מכך גם את גלרית החדש והרע. לגלרייה לא נמצא תקציב להמשך פעילות ומקימיה נאלצים שלא להמשיך את פעילותה ולסגור את שעריה.
זו אינה התערוכה היחידה שבה התעסקו האמנים בתהליכים חברתיים-כלכליים. היו תערוכות נוספות שעסקו בנדל"ן, בדו קיום יהודי-ערבי ועוד. אם אתם סבורים כי יש מקום לגלריה להמשיך ולפעול ולהביא עוד תערוכות בעלות אמירה אמנותית וחברתית, אנא פנו לעיריית חיפה בבקשה להמשיך ולתמוך בחדש והרע. לחילופין אתם יכולים לחשוב על גוף מתקצב אחר שעשוי לתמוך בגלריה.

IMG_2123 (Large)

 

יש חדש באגף

יצאנו מחוממים ומבושמים מהגלריה ושמנו פעמינו אל האגף השני, שם הייתה הופעה של "צבי ונערי הליווי", שהתהדרה בשם חדש: "צבי וכלבי הנחייה בהופעה". את צבי אתם בטח מכירים כבר ואם לא, אתם מוזמנים לשמוע אותו כאן.
אחרי תקופה די ארוכה שצבי ופסי זוגתו ושותפתו להרכב הופיעו עם ואדים נמירובסקי במלך התרבות (ראיון איתם תוכלו לקרוא כאן), החליטו להופיע בהרכב המקורי ולא סתם, אלא "בבית" – בגלרית האגף לאמנות, שצבי נמנה בין מקימיה.

גלרית האגף לאמנות כידוע החלה מחלל פצפון ברחוב הנמל 51 בשנת 2009 ולאחר ארבע שנים עברה לחלל גדול מאוד באותו רחוב, בבית מספר 67. המתחם החדש שפועל מזה שנה נקרא האגף השני. במקום מועברים חוגים וסדנאות לאמנות פלסטית, הרצאות בתחומים שונים על ספקטרום האמנות, הופעות מוסיקה והפקות תיאטרון ייחודיות. המקום גם מארח תערוכות של אמנים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים. למעשה האגף הוא בית לאמנות הלא ממסדית ולקהילת האמנים וחובבי האמנות אשר נכנסת לז'אנר הזה ובעצם, לכל מי שרוצה לצרוך אמנות באופן קהילתי ואינטרקטיבי ומבלי לשלם למוזיאונים ולגלריות מסחריות.

IMG_2149 (Large)

בשנה האחרונה, עמדו חברי האגף מספר פעמים בפני עזיבת החלל מסיבות שונות, אך שנה לאחר המעבר הם עדיין כאן.
כרגע מסתמן כי ככל הנראה תעבור הגלריה לחלל אחר בעיר התחתית בחודש פברואר, אך הדבר אינו ודאי.
קריאת הבלוג למהר ולהגיע לפעילויות הקורות באגף מידי שבוע עודנה בתוקף. זהו מקום נדיר וכדאי לשמרו ולטפחו, בייחוד על רקע השממה האמנותית היחסית הקיימת בעיר, מבחינת גלריות עצמאיות לא מסחריות, בוודאי עם סגירת גלרית החדש והרע.
הגלריה מפעילה בימי שלישי בערב בר ומארחת הרצאות, הופעות וסרטים. בין האירועים הבולטים החודש נמנים שני ערבי שלישי (ה 18.11 וה 25.11) אשר בהם יגיע האמן, השף, הסופר ונציג תנועת הסלואו פוד בישראל, רפרם חדד, פיגורה בפני עצמה. חדד ירצה ב 18.11 על עבודות אמנות שלו מהשנה האחרונה וקצת על ספר שכתב על ימי השבי שלו בכלא הלובי וב 25.11 יבשל בבר ממיטב תבשיליו. מומלץ מאוד להגיע.

ההופעה של צבי הייתה מאוד מוצלחת וכללה את ולודיה שמנגן על באיין. ולא, באיין הוא אינו אקורדיון ועל כך ניטש ויכוח מר בכלל ובאותה הופעה בפרט. במהלך ההופעה צבי שר את להיטיו המפורסמים וגם שירים חדשים ושירים שמזמן לא שר.
בסוף ההופעה עלה ואדים נמירובסקי ושר יחד עם צבי ופסי כמה משירי מלך התרבות. צילמנו קצת להנאתכם וכדי לעשות לכם חשק להגיע להופעה הבאה לכשתהיה אחת כזו.

composite_14156576358716

שירים רבותי שירים!

שירה כהן היא משוררת חיפאית אשר הוציאה ספר שירים חדש בשם מלכודת. הספר יצא בהוצאת "פרדס" החיפאית וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים השונות ובהנחה אצל שירה עצמה.

טעימה קטנה מתוך הספר:

פ ו ר י ם  ב ש כ ו נ ת  ה ד ר  ב ח י פ ה

מִישֶׁהוּ מְשַׂחֵק בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי,
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּרְחוֹב
וְשֶׁכֻּלָּם ירְִאוּ.
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נוֹרָא חַתְרָנִי
לִצְבֹּעַ אֶת הַמִּדְרָכוֹת בְּאָדֹם
וְלִצְעֹד עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת עֲנָקִיּוֹת
וְלָלֶכֶת מַכּוֹת עִם הַשּׁוֹטְרִים
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְאָנַרְכְיָה אוֹ לְסֵדֶר חָדָשׁ.
אָז בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר
בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר עַכְשָׁו, כִּי זֶה חַג
וּבִמְקוֹם שְׁלֹמֹה אַרְצִי
הָרַדְיו מָלֵא
בְּעֵצוֹת לְקוֹקְטֵילִים מַגְנִיבִים
וְאַרְיוֹת מֵאוֹפֶּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ
לִפְנֵי שֶׁסַּבָּא נוֹלַד
אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פּוֹסְט-טְרָאוּמָתִי
מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ
מֵהָאִנְתִּפָאדָה הַשְּׁנִיָּה
בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי
בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי
בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים
שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ
בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָהּ עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ
בּוֹא נִפְרֹץ לַחֲדַר-נִתּוּחַ
נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם
וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם
בּוֹא וְנִשְׁלֹף לוֹ אֶת הַמְּעִי הַבָּהִיר
וְנַחְנֹק אִתּוֹ אֶת הָרוֹפֵא הַזָּהִיר
בּוֹא נְנַשֵּׁק אֶת הַגּוֹסְסִים
בּוֹא נַבְעִיר אֶת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים
בּוֹא צִ'ירִיבִּים, צִ'ירִיבּוֹם,
צִ'ירִיבָּם
בּוֹא נְצַ'גֵּעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם

 

כמובן שאנחנו לא שוכחים את הקרדיטים לשני הקוראים הזריזים שלנו: מור הובר וטל בלום – אשר ניחשו ראשונים ונכונה את התשובות בחידות שהעלינו בדף הפייסבוק של הבלוג. אז מור וטל, כל הכבוד אלופים!

 

ומה יישאר לי לשבת?

 

ובכן, אם נזרום לפי הכותרת של הפוסט הזה, בא לי דווקא לתת לכם מתכוני קיץ. כל המתכונים טבעוניים.
כמאמר השיר: "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל…"

השיר החדש של צבי ונערי הליווי – מוקדש לליבי.

דפי אורז צבעוניים

נורא פשוט ונורא כיף לאכול, במיוחד בערבים החמים, כשאין חשק לבשל שום דבר ובא משהו קליל.

מצרכים

למילוי:

חבילת דפי אורז קטנים עגולים

קופסת שימורי אננס קטנה

100-150 גרם אגוזי קשיו או בוטנים קלופים – רצוי קלויים!

רבע או חמישית כרוב סגול

בצל ירוק לפי הטעם

1-2 חבילות קטנות (אישיות) של אטריות שעועית

כוסברה לפי הטעם (אופציונלי)

למטבל טחינה יפני

חצי כוס טחינה גולמית – רצוי אדומה או חומה (קלויה או מלאה)

מים

קצ'אפ מאניס (סויה מתוקה) או סויה עם קצת סילאן – לפי הטעם

rice paper preparing

הכנה

1. חותכים את האננס לחתיכות קטנות, שוברים את האגוזים לפירורים או חתיכות קטנות, חותכים את הבצל כמו לסושי.

2. מאדים קצת את הכרוב הסגול ובכלי אחר מבשלים את אטריות השעועית עד לרתיחה במשך 3-4 דקות. מניחים בקערה עם מים קרים.

3. מכינים צלחת שטוחה עם מים ומרטיבים למשך כמה שניות כל דף אורז. ממלאים אותו מיד עם שאר החומרים.

4. מניחים את החומרים בפינת הדף ומגלגלים כמו טורטיה או סושי. מהדקים בקצוות.

5. קוצצים את הכוסברה ומכינים להגשה.

6. מכינים את הטחינה. מערבבים את הטחינה הגולמית עם מים לפי הטעם – המרקם צריך להיות סמיך, לא דליל ולא גושי או צמיגי.

7. מוסיפים לפי הטעם את הסויה.

8. שופכים את הטחינה על הדפים ואת הכוסברה ואוכלים מיד.

rice papers

 

קארי ירוק תאילנדי

וריאציה על מתכון מתוך הבלוג "שירה אכילה". תוכלו לראות כאן את המתכון המקורי.

מצרכים

שתי כוסות אורז בסמטי

כפית וחצי ממרח קארי ירוק תאילנדי (אפשר להשיג במזרח-מערב)

חציל (רצוי תאילנדי אבל לא חייבים)

קופסת פטריות (רצוי פורטובלו)

חופן שעועית ירוקה טריה (אפשר גם קפואה, לבשל מספר דקות במים רותחים קודם לכן)

כף סוכר חום

פחית קרם קוקוס

שמן לטיגון (קנולה עדיף)

מלח לפי הטעם

הכנה

1. מבשלים בסיר אורז בסמטי לפי ההוראות

2. במחבת גדולה מטגנים בשמן את הממרח הקארי עד שיוצאים ממנו ריחות ומדגדגים לכם האף והעיניים

3. שופכים את פחית קרם הקוקוס ומערבבים עד שמתקבל מרקם אחיד

4. מוסיפים את כל הירקות ביחד

5. מוסיפים כף סוכר חום

6. מבשלים עד לרתיחה ואז מורידים את האש ומבשלים עד שנהיה יחסית סמיך

7. טועמים ומתקנים טעמים

8. אפשר להוסיף את האורז לתוך המחבת ולערבב עם הרוטב ואפשר לצקת את הרוטב על האורז. איך שמעדיפים.

9. מגישים חם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

סביצ'ה פירות

קינוח שנהנה מפירות העונה. מיץ הליים והנענע צריכים להיות כאן במשורה. הכוונה היא להדגיש את טעמם של הפירות.

מצרכים

מנגו בשל

אננס בינוני בשל

ליים אחד (או לימון ירוק אם אין ליים)

חופן נענע טרי שטוף

אופציונלי: 4 פסיפלורות או 4 קיווי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכנה

1. חותכים את המנגו והאננס לקוביות ושמים אותן בקערת זכוכית גדולה.

2. אם יש קיווי חותכים גם אותו לקוביות ושמים בקערה. אם יש פסיפלורה מוציאים את התוך בכפית ושמים בתוך הקערה.

3. סוחטים את הליים ומוזגים את המיץ לקערה.

4. קוצצים את הנענע מלבד כמות קטנה ושמים בתוך הקערה. את הנענע הלא קצוצה שמים לעיטור.

5. לוקחים כוסות זכוכית – לשתייה או יין/קוקטיילים ושמים בכל כוס מהקינוח.

6. מגישים מיד.

 

בתיאבון!

IMG_2151 (Large)

שלושה מלכים

חברי ההרכב "מלך התרבות", שבחצי השנה האחרונה מקפיצים לחיפאים את הישבן עם גרסאות כיסוי מהפכניות לשירי ארץ ישראל הטובה, יצאו הקיץ לסיבוב הופעות גם מחוץ למדינת חיפה. למה הם חושבים שהם התקווה האחרונה שנותרה לתרבות הישראלית ואיך בכלל נולד ההרכב הזה? "אנחנו קורבן של המסיבות והנסיבות", הם מסבירים. ראיון בהפרעה / נעמה סובול

הראיון פורסם לראשונה במגזין החיפאי 1.92 הפועל בעיר התחתית ומסקר אותה.

בהופעות של ההרכב החיפאי, "מלך התרבות" אין משחק מקדים ארוך. אין דיבורים מהוססים לקהל או ליין אפ שנבנה בהדרגתיות, אין הרבה זמן להתחמם ומיד מתחילים לרקוד. ואדים נמירובסקי, צבי פטרקובסקי ופסי קסל עולים לבמה לבושים בבגדים עם רמיזות מובהקות לתרבות הרוסית ומבטא במקום הנכון, כשהם שואבים השראה ממוסיקת הפופ הרוסית ומחברים אותה עם שירי ארץ ישראל הטובה. זה מצחיק ומופרע כמו שזה נשמע וקשה שלא להיסחף ולהזיז את הישבן.

השירים הקלאסיים, שגם ככה הולחנו בהשראת המוסיקה הרוסית, עוברים אינטרפרטציה מוסיקלית נוספת אצל השלושה שמושתתת על סינטיסייזר בצליל זול מכוון, ובביצוע גדול מהחיים של נמירובסקי שגולש למחוזות המטאל והפאנק שמתובלים ביגון הרוסי והשיכור. כך למשל השיר "אלף בית" של נעמי שמר מתקבל אצל המאזין באופן מפתיע בטבעיות גם כשהוא מתובל בזעם שמתבטא בעיקר כשמגיעים לאות ז'. אותו הדבר קורה לשיר "שיר על אמא" הקלאסי.

"אלף בית" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"ביסטרו וניה" – במאי וצלם: רועי כהן

"באופן אמנותי, כל השירים האלו תוקפם פג עוד לפני שנכתבו ואז ממשיכים לדחוף אותם למוח של הישראלי המצוי", מסביר נמירובסקי את הבחירה בשירים אלו לקאברים. "יום אחד לקחנו שיר של נעמי שמר וזרקנו ממנו כל מה שלא צריך. הפרדנו בין עיקר לתפל, עשינו הפרדה טוטאלית, אפרטהייד. אחר כך באותו ערב, עשינו הקלטה והתפזרנו. אחרי כמה שעות, כשהיינו בברטניין (הבר באגף השני, נ.ס) גרפתי את צבי עם הכלי שלי שיבוא לנגן עם הכלי שלו והקלטנו את המקהלה השיכורה." צבי מהנהן בהסכמה ומוסיף: "קלאסיקה בהתהוותה."

וככה, באותו הערב, נולד ההרכב?

ואדים: "אנחנו קורבנות של המסיבות והנסיבות ולפיכך זהו השילוב המושלם שהיה יכול לקום בנסיבות האלו. הייתה פה יד הגורל."
צבי: "יד אגורה אולי."
ואדים: "תראי, זה היה אמור להיות פרויקט של הפקה ברוסית בלבד. שירים בכל מיני סגנונות ודי מהר, אפשר להגיד, כל הזמן נתקלתי בכשל של הגורם האנושי. אמרתי בסוף: 'אם לא אני אז מי'."
פסי: "זה תרגום ל 'אם אין אני לי מי לי'."

השלושה הם חברים מוכרים בקהילת האמנים שפועלת בעיר התחתית והרקע המוסיקלי וההיכרות שלהם נמתחים שנים אחורה לפני החיבור הנוכחי. נמירובסקי, 36, הוא ממקימי להקת "שייטן" שמנגנת מוסיקת פאנק-רוק רוסית משובחת. לפטרקובסקי, 34, יש את ההרכב "צבי ונערי הליווי" שפרץ לתודעה בשנתיים האחרונות ואף הוציא דיסק ראשון ומבטיח. פסי קסל, 34, מנהיגת הרכב המוסיקה האירית "שרוולים ירוקים" שמצליח להקפיץ ולרומם את הרוח בהופעות עם קאברים ממיטב הקלאסיקות האיריות.

"יש לי עבודה" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"אנה לולו" שביפו

את הראיון עם השלושה עשינו בביסטרו וניה על דרינק ובמהלכו קיבלנו הצצה לעולם לא שפוי שבו ההיגיון היחיד הוא חוסר ההיגיון. כזה שמאפשר הוצאה לפועל של רעיונות ויציאה לסיבוב הופעות מקומי בחיפה וגם לכמה גיחות בתל אביב.

איך הגעתם בעצם לפעול וליצור בעיר התחתית?

צבי: "הייתה לי מסעדה איטלקית ליד פאב האלי'ס ברחוב יפו שחר סיון וליבי קסל הגיעו למסעדה שלי יום אחד והתחברנו. הם אמרו לי שהם גרים בעיר התחתית. באותו זמן גרתי בקריות ונסעתי יום יום למסעדה. אחרי שמונה חודשים שכרתי דירה ברחוב הנמל 51 וגרתי בשכנות לליבי ושחר שהתגוררו באותו הבלוק. גרנו באותה קומה. התיידדנו והתחלנו ליצור ביחד. זה היה חצי שנה לפני שהאגף (גלריה לאמנות, נ.ס) הוקם. את ואדים הכרתי בברטניין (הבר באגף, נ.ס) ואת פסי דרך שחר. אני חושב להקים כאן שוב עסק. אני יודע במה זה כרוך אבל יש לי מחלה שנקראת עסקת (צוחק). ואם כבר דיברנו על מחלות, הקאתי כל הלילה אתמול ורציתי להזמין פה בחרובקה שתעזור לי עם הבטן."

ואדים: "חיפשתי מקום עם להקתי שייטן, להתבסס בו ולעשות בו מוסיקה. לקחו שנתיים עד שמצאנו את המקום המתאים בשוק הטורקי. בעלי העסקים חשבו כנראה שאבא חושי עדיין בעירייה והיו להם דרישות לא ריאליות. לקח זמן עד שמצאנו מישהו סביר. אני זוכר את השוק ואת האזור בכיתה י'. האזור היה חרוב (מלשון חורבה, נ.ס) ואז ב 2010 הרגו את השוק הטורקי סופית. פירקו הכל ואנחנו עוד זכינו להנות ממנו. אין דבר יותר טוב מלצאת מחזרה ב 2.00 בלילה ולקנות אבטיח."

פסי: "הפעם הראשונה שהתחלתי להתוודע לעיר התחתית הייתה בכיתה ז'. למדתי בבית ספר רעות בקרית אליעזר והייתה לי חברה עם נטייה להקאות באוטובוסים. משום מה הקטע של ההקאה תמיד קרה באזור העיר התחתית. אז היינו יורדות מראש בעיר התחתית, עושות טיול ומגיעות לבית הספר בשעות לא שעות. היינו אוכלות חומוס באלנבי, הולכות לקפולסקי בנורדאו וחולקות עוגת שוקולד דחוסה. במשך שלוש שנים גיליתי את כל המקומות בעיר התחתית יחד איתה."

"שיר על אמא – הוקרה לאריק איינשטיין" של "מלך התרבות" – ביצוע איפשהו בעיר התחתית

מה בעצם התפקיד של כל אחד מכם בהרכב?

צבי: "התפקיד שלך, ואדים, זה שאתה מפריד בין המוץ לתבן והתפקיד שלי זה שטן שרנסקי עם כל האיכויות שדבר כזה יכול להביא."
ואדים: "צבי כתב את כל השירים ברוסית בלי לדעת רוסית."
צבי: "זה העניין, לא לדעת."
פסי: "ואני מקליטה את הפלייבק."
צבי: "אני עושה רק מה שאומרים לי. אני רק קיבלתי פקודות."
ואדים: "בעצם פסי היא היחידה שיודעת לנגן. אני אמן קונספטואלי ואני לא חייב לדעת את הדברים האלה."
צבי: "אתה כן חייב לדעת, כי באופן קונספטואלי. אתה גם הבמאי."
ואדים: "אני כל אלה וגם הדודה הזקנה במלתחה. יש משפט שאומר שהתיאטרון מתחיל מהמלתחה."

composite_14136371075378

למעלה: פסי קסל מצלמת את ואדים נמירובסקי ונעמה סובול. למטה: צבי פטרקובסקי.
התמונות באדיבות ואדים נמירובסקי

ספרו על האירועים התרבותיים המכוננים בחייכם.

צבי: "מה שהשפיע עליי מאוד זו חסימת המעיים שהייתה לי בגיל 15. למדתי שדברים נתקעים ויש כל מיני סוגי תקיעויות. לפעמים צריך עזרה חיצונית לתקיעות וההרכב די מתחבר לזה. המסעדה של אבא שלי גם הייתה אירוע מכונן תרבותי. נחשפתי לשירים של התקופה שעברו אדפטציה רוסית. וכמובן המפגש שלי עם ג'וליאן שגרן."
ואדים: "כשהייתי קטן היו הרבה שירים שעצבנו אותי כי הם היו מפגרים. יום אחד הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות וזה מה שאני אעשה. זה תהליכים שמגיעים אליהם ולפעמים גם לא מגיעים בכלל."
פסי: "קבצן אחד בשם מייקל מור שיום אחד נכנס לאוטו שלי ואז התברר שהוא מוסיקאי אירי וניגנתי איתו בגיל 17-18 ואז המשכתי הלאה. אבל בעצם בכלל הגעתי מסגנון של מוסיקה עתיקה שעשיתי קודם לכן".

ולסיום, איפה אתם רואים את מלך התרבות בעשר השנים הקרובות?

ואדים: "אני מאמין שבתור התקווה האחרונה לתרבות הישראלית אנחנו חייבים לעשות את המהלך התרבותי היחידי שאפשר וצריך לעשות. זאת למען ההצלה של התרבות הישראלית, שבעצם איננה קיימת." מהו המהלך המיוחל? חפשו את התשובה בהופעה הקרובה של מלך התרבות במועדון הסירופ ב 23 לחודש – יום חמישי הקרוב!

כדי לעקוב אחרי ההופעות הבאות, באפשרותכם לעשות לייק לדף של מלך התרבות בפייסבוק:

מלך התרבות בפייסבוק

בלילות הקיץ החמים

"בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד
לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה.

מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים,
קוראים בספר בעל ריח ישן
עוצמים עיניים ושותקים
שום דבר אחר אינו קורה
בלילות הקיץ החמים,
מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים."

(בלילות הקיץ החמים, מילים: דן מינסטר)

And we're back!

מזמן לא היה כאן פוסט קליל שמעדכן מה קורה בחיפה מבחינת אוכל ותרבות. מי סגר ומי פתח, אצל מי שווה להגיע לאכול או לרקוד ואיזה דברים מגניבים גילינו בחיפה בזמן האחרון (כי תמיד יש דברים, רק צריך לדווח עליהם!).
כן, זה נכון שיש מלחמה והתותחים רועמים והטילים שורקים אבל אנחנו טיפחנו כאן בועה חיפאית ועכשיו היא מתגמלת אותנו בגדול!

ואכן מבול האירועים ששטפו את חיפה לא הותיר לבלוג ברירה והוא רץ מאירוע לאירוע. כמו שאומרים אצלנו: לסקר, לסקר, לסקר… פינוקים בשביל העם 🙂 אז נתחיל, Shall we?
ובכן, היו לנו תוכניות לסקר עבורכם את המונדיאל ושבוע הספר, אבל המלחמה טרפה הכל (איזה תירוץ נפלא למאחרי כתיבה שכמונו…). במקום זה נסקור מקומות חדשים שנפתחו, מקומות ישנים שהפתיעו וקצת מהאירועים שהתרגשו עלינו לטובה ועוד יתרגשו כמו נערות טובות במופע רוק.

נתחיל ממקומות חדשים שנפתחו:

הפתעות חדשות במסדה

במסדה 1, קרוב לבלפור, נפתח מקום בשם הפארמסי - Pharmacy. זה Pool & Billiards Bar בהגדרה ועושה רושם ממש מגניב. יקירי קהילת מסדה והגרעין הקשה שלה פוקדים אותו. ותודה לג'וני ספקטור שעזר בהכוונה ובהסברה! הנה הפייסבוק שלהם

10356392_10152557023266289_5200258192461860053_n (1)

הפארמסי

הפינה, קפה מסעדה מתוק עם אוירה נעימה, נפתח בסוף רחוב מסדה-פינת רחוב טבריה. מגישים שם סלטים, טוסטים, פסטות (מנה מומלצת: פסטת הפתעות – פסטה שאפשר להרכיב לפי ראות עיניכם!), פאיים שונים וגולת הכותרת, הקישים המשגעים :). כרגע אין דף פייסבוק כי המקום בהתהוות, אבל כתובת המקום היא מסדה 43 והוא פתוח משעות הצהריים וצפונה לתוך שעות הערב המאוחרות.

IMG_1615 (Large)

פסטת הפתעות בקפה הפינה

חוץ מזה יש תפריט חדש במכבסושי, הלוא היא "אינסייד-אאוט", של מנות חמות וקינוחים שכמו יצאו מז'ורנל.

תפריט חם באינסייד אאוט

מנות מהתפריט החדש של אינסייד אאוט

מיץ מיץ לימונדה

אבל לא רק באוכל עסקינן אלא גם בתרבות!
ההצגה החמה של הקיץ היא "מיץ מיץ לימונדה" שרצה חזק עכשיו בתיאטרון חיפה ואם עדיין לא הלכתם לראות – רוצו לפני שהמחזה יירד מהבמות.

ההצגה משלבת בתוכה אלמנטים של מיוזיקל יחד עם דמויות הזויות משהו עם סוף מאוד מפתיע ולא צפוי.
משחק מצוין של כל השחקנים וצפירת ארגעה: אף חיה לא נפצעה או מתה בעת עשיית ההצגה.

הנה הלינק לדף ההצגה בתיאטרון חיפה.

העיר התחתית – מה חדש?

ליילא – בית קפה חדש בשרה 2

נפתח בית קפה חדש בסמוך לסירופ וליד הפיטר'ס בשם "ליילא" עם עיצוב שכמו נלקח מסיפורי "אלף לילה ולילה". כורסאות מפנקות ומהודרות ונרגילות מושקעות. בתפריט בצקים כמו ספיחה ופיצות וגולת הכותרת של המקום היא הקינוחים הערביים המסורתיים כמו ליאלי ביירות, קטייאף, כנאפה ועוד ועוד והמיצים הטבעיים השווים שביניהם תמרהינדי, מיץ רימונים ומיץ תפוזים. המלצת הבלוג: לכו על הליאלי ביירות יחד עם מיץ מעורבב של רימונים ותפוזים. הכי שווה: לבוא לפני בילוי סוער במועדון הסירופ.

הנה דף הפייסבוק שלהם. המקום פתוח כל יום מ 12.00 ועד השעות הקטנות של הלילה.

10385490_796417560390700_1369386617080284132_n

ליאלי ביירות בליילא

בוניה, הביסטרו השווה של שחר סיון ואורי אלון – מעמודי התווך הקולינריים בעיר – יש הופעות חיות ודיג'ייס מתחלפים כל חמשוש ולפעמים אפילו באמצע השבוע. המקום גם פתוח (סוף סוף) משעות הצהריים ומגיש עסקיות די משתלמות. יש גם תפריט בר לקלילים שבינינו והמבורגר חדש ושווה בדרך. עקבו בדף הפייסבוק שלהם ובינתיים תקראו את הגרסה הישראלית למוסקבה פטושקי, הספר שהיווה השראה לשם המקום:

עלילות וניצ'קה ברכבת ישראל

DSC_0017 (Large)

הוניה – שווה להגיע גם בגלל האוכל וגם בגלל המוסיקה

תגלית!

מסתבר שהבר הכי שווה להתרווחות נינוחה לקראת סוף הערב נמצא בסירופ – לא פחות ולא יותר.
אולי אלה הכסאות הנוחים, אולי המוסיקה הטובה, אולי האויר (כשהמועדון לא מפוצץ, אבל אפילו אז!), אולי הברמנית הבלונדינית המתוקה ואולי מחירי האלכוהול הנוחים, ואולי כולם ביחד – אבל למי איכפת?
הכי שווה – להזמין סאות'רן קומפורט עם קובית קרח במרכז הכוס ולהרגיש ברלין כי כמו שאמנדה (פאקינג פאלמר) שרה: Who needs love when there's Southern Comfort?

10256662_719159728126204_4667095466583619314_o

הבר בסירופ – יש איזשהו קסם באויר הלילה

ואם כבר בסירופ עסקינן, אני רוצה להמליץ על שני דיג'ייס מצוינים שעושים כאן בחיפה עבודת קודש!

הראשונה היא מאיסה מטר שמביאה אותה בסטים אקלקטיים ורקידים שמשתלבים בצורה פלאית ממש וכל הופעה שלה היא תענוג לאוזניים ולרגליים. יש לה כשרון לילדה – אולי עוד נשמע עליה כשתהיה בסיבובי תקלוטים באירופה.
אני הייתי בהחלט בונה על זה.
היא מתקלטת בעיקר בסירופ, בוניה ביסטרו ובמכולת, אז תעקבו אחריה ואם תתקלו בשם Maisa Matar – אל תהססו, היא תגרום לכם להזיע הרבה אבל הרגשה חמימה וכייפית בלב!

השני הוא דיג'יי senjor sandwich שמתקלט חזק ונהדר עם מוסיקה סוחפת שמעיפה אתכם למעלה למעלה וגורמת לכם לשכוח מהכל ולהתמכר לצלילים. הבונוס השווה הוא עיצוב העמדה המושקע עם מגוון סנדוויצ'ים ודברי מאפה (על אמת!) ובסוף הוא גם מחלק אותם בקהל!
גם הוא מתקלט בעיקר בסירופ ובוניה ביסטרו ולעיתים באירועים מיוחדים כמו פתיחות של תערוכות ב"חדש והרע".

10422560_593952197390262_4639153044673385074_n

דיג'יי senjor sandwich – לא רק לרעבים!

והאגף יוצא בליין חדש של מפגשי תוכן – כרגע פעם בחודש בימי שלישי החל מ 19:00 מפגשים של מועדון חובבי ספרי הצילום – הרצאות מרתקות של גבריאל בינהיים על ספרי צילום והקונספט המיוחד שלהם. כאן תוכלו לעקוב אחרי המפגשים. שווה להגיע 🙂
לאחר מכן הברטניין יפעל כרגיל עם ברמנים מתחלפים, כמובן מתוך קבוצת האגף.

Magical Time באגף

Magical Time באגף

והעיניים נשואות למעלה, לכרמל

קפה בריסל, אחד מבתי הקפה השווים בעיר אם לא ה , יוצא בתפריט קייצי נפלא. הבלוג דגם את מרק הגספצ'ו, הלימונדה הורודה, קרפ הסלמון וקרפ הדובדבנים וממליץ בכל פה!

IMG_1639 (Large)

לימונדה ורודה בבריסל

יש פתרונות למי שרוצה לראות סרטים בעיר ולא בא לו להסחב למפלצת הסינמול!
למי שלא ידע, החל ממאי הושק סינמטק 2 שהוא למעשה אולם קולנוע נוסף עם סרטים חדשים ויותר מסחריים.
הוא בא לתת תשובה לתושבי הכרמל ולחזור על ההצלחה הרבה של קולנוע סינמה קפה עממי הותיק שבנווה שאנן.
ניתן לראות את תוכניית הסרטים בבאתר הרגיל של הסינמטק.
בנוסף – הושק לפני שבועיים קולנוע שבתאי בתוך מוזיאון חיפה לאמנות שהחל לפעול בסופי שבוע ומהווה אלטרנטיבה לתושבי הדר והסביבה, בהנהלת טליה ביקסון רבת הפעלים שמנהלת ביחד עם הבלוג את דף הפייסבוק אירועי השבוע האמיתיים בחיפה. זה האתר של הקולנוע.

ולסיום – תערוכת צילום ששווה לראות בנולה סוקס הנווה שאנני: הודו על אופנוע של הצלם ובעל חנות הספרים "גולמונד ספרים" במסדה, אייל לבקוביץ.

התערוכה תינעל בתחילת ספטמבר. לפרטים אפשר לפנות לנולה סוקס.

10365312_10202159728890785_519784936063252520_o

הודו על אופנוע בנולה סוקס

ומה ייצא לי לשבת?

מה יותר מתאים לקיץ מאשר אוכל מקסיקני? עם מרגריטות וטקילות בצד כמובן… 🙂

קסדייה היא הבת דודה האקזוטית והשווה של טוסט הגבנ"צ הישראלי כל כך. היא טיפה יותר מסובכת להכנה אבל ממש טיפה ושווה את השדרוג! המתכון שלפניכם הוא מתכון הבית בבית סובול ומבוסס על שילוב של שני מתכונים שונים של קסדייה – האחד בתנור והשני במחבת. ובכן, המתכון שלנו משלב טיגון במחבת ואפייה בתנור.

קסדיאס

רשימת מצרכים:

כף שמן זית
1 בצל סגול קטן, קצוץ דק
2 שיני שום, כתושות
רבע כפית צ'ילי טחון
2 כפיות כמון
2 פלפלים מתוקים (אדום, צהוב, כתום, ירוק), קצוצים דק
1 ביצה, טרופה
8 טורטיות חיטה גדולות (מאוד, קנו את הכי גדולות שאתם מוצאים)
חצי שקית של גבינה מגוררת (אמנטל, עמק, וכדו')
אופציונלי:
500 גרם שווארמה או חזה עוף
פלפל צ'ילי טרי קצוץ דק

הכנה:

1. מחממים תנור לחום בינוני (180 מעלות צלזיוס) ומכינים תבנית (רצוי עגולה) מחוץ לתנור, מרופדת בנייר אפייה ומשומנת היטב.
2. במחבת גדולה מחממים שמן ומטגנים בצל ושום עד שמתרככים.
3. מוסיפים את הפלפלים והתבלינים.
4. מוסיפים את הביצה הטרופה. כאן, לאלו שלא שומרים כשרות ואוכלים בשר, ניתן להוסיף את הבשר. מערבבים קצת ומטגנים עוד מספר דקות.
5. שמים טורטיה על צלחת ושמים על חצי ממנה את המלית מהמחבת ומוסיפים גבינה מגוררת לפי הטעם (מבחינתנו כל המרבה הרי זה משובח). מקפלים את הטורטיה כך שתתפוס חצי מהתבנית. חוזרים על אותו התהליך עם טורטיה נוספת.
6. אופים כ 10-15 דקות או עד שהטורטיות מזהיבות והגבינה מותכת.
7. חותכים לרבעים ואפשר להגיש עם גווקאמולי.

Quasadilla

גווקאמולי בסיסי

רשימת מצרכים:

1 אבוקדו בשל מאוד
חצי לימון או ליים (רצוי ליים)
חצי בצל סגול קצוץ דק (אפשר גם רגיל)
צ'ילי טחון לפי הטעם
מלח לפי הטעם

אופציונלי:
חצי עגבניה קצוצה דק
חצי פלפל מתוק קצוץ דק
פלפלון צ'ילי טרי קצוץ דק
מיכל שמנת חמוצה או יוגורט

הכנה:

חוצים לשניים את האבוקדו בקליפתו ומוציאים את הגלעין.
לוקחים כף ומוציאים את חצאי האבוקדו מקליפתם.
בקערה בינונית מועכים את האבוקדו עד למחית אחידה.
סוחטים את הלימון או הליים, מוסיפים את הבצל והתבלינים ואת התוספות האופציונליות ומערבבים היטב.

בתיאבון!

המדריך להישרדות למשוטט החיפאי – חלק ראשון

 "לפעמים די לי במראה חטוף הנגלה לפתע במרכזו של נוף בלתי שייך, די לי בהבלחת אורות בערפל, בשיחה בין שני עוברי-אורח הנפגשים בתוך תנועה סואנת, וכבר אוכל לחשוב שבצאתי משם, ארכיב חלק-חלק את העיר המושלמת, העשויה רסיסים מעורבים עם כל היתר, מאותות שאדם משלח ואינו יודע מי אוסף אותם. אם אומר לך שהעיר אשר אליה פונה המסע שלי אין לה המשכיות בחלל ובזמן, אל תחשוב שנוכל לחדול מלחפשה" (איטאלו קאלווינו, מתוך "הערים הסמויות מעין")

הקיץ הגיע ועמו האור עד שעה מאוחרת וחוסר הממטרים (שלעיתים מגבילות את הניידות) ואפשר לשוטט בכיף ברחבי העיר.

שוטטות תמיד נראתה לי כפעולה האולטימטיבית נגד תרבות הצרכנות הקפיטליסטית שסוגרת אותנו בתוך קופסה ונגד הממסד והשלטונות שתמיד מצפים שנצדיק את קיומנו כבני אדם וכאזרחים באמצעות עבודה מבוקר ועד ערב, או לימודים במסגרות חונקות ובזמן הפנוי צריך לקנות עד שתפלו מהרגליים – Shop till you drop.

לעומת כל הפעולות האלו שמנתקות את האדם מהוויתו הטבעית, השוטטות היא התמקדות ברגע הזה, בסביבה המיידית ולחלוטין לא מצייתת לצו הזמן, הנורמות החברתיות והגבלת המרחב שכה מאפיינים את חיינו בעולם המערבי. כשאתה משוטט, אתה מוותר על האגו שלך, כלומר על הדאגות, הסיפוקים והחששות, ואתה משתלב בסביבתך תוך התבוננות והפנמה של הריחות, הצלילים, הצבעים והטעמים.

DSC_0092 (Large)

אני אוהבת לשוטט בכל מקום, בכל שעה ביום ובלילה ובכל מזג אויר (חוץ מרוחות חזקות – אני לא טיפוס של רוח). אני אוהבת לשוטט ביערות, בואדיות, בהרים, בים ובנחלים – אבל יותר מכל, אני אוהבת לשוטט בערים. השיטוט האורבני מספק לנו אטרקציות בלתי פוסקות, אינטרקציות מאתגרות ובעיקר תחושה של חיות ודינמיות. הערים העתיקות, אלו עם ההיסטוריה והעבר יותר עושות לי את זה אבל כל עיר זוכה לסקרנותי ולרצון ללמוד אותה דרך חווית השוטטות. כמובן שאת חיפה למדתי להכיר כמו את כף ידי, אך עדיין ישנם אזורים ושכונות בה שעוד לא זכיתי להכיר ולהסתובב בהם בתשומת לב מלאה. ובכל זאת, לכבוד הקיץ, אני גאה להציג בפניכם את המדריך להישרדות למשוטט החיפאי (אבל גם לכל המשוטטים שאינם חיפאים ומגיעים אליה – באשר הם).

המדריך בנוי באופן גיאוגרפי לפי שכונות בעיר ולפי קטגוריות שנראות לי חשובות לכל משוטט. אתם מוזמנים להוסיף בתגובות שכונות, קטגוריות וכל מידע שהוא – כל מה שתוסיפו יתקבל בברכה 🙂

בסופו של דבר, המדריך יוצג בבלוג באופן מאוחד ומלא ויהוה שירות לציבור.

אזור העיר התחתית

אזור העיר התחתית מתפקד בשעות היום (עד 16.00-17.00) כרובע עסקים וקניות ומשעות הערב (מ 20.00) כאזור בילויים עם שפע פאבים, מסעדות וגלריות.

דרכי הגעה זולות ומהירות – ניתן לנסוע בכרמלית (תוכלו לקרוא עליה עוד ב"מה יש לראות?"). נסיעה ממרכז הכרמל, התחנה העליונה, עד לכיכר פריז, התחנה התחתונה, אורכת כשבע דקות. מהדר ומרחוב מסדה הנסיעה היא כשלוש-ארבע דקות. מכיוון הקריות ומרכזית המפרץ ומכיוון מרכזית חוף הכרמל ניתן להשתמש במטרונית. מנווה שאנן הקווים היעילים ביותר הינם 16 ו 17 ומאחוזה הקו היעיל ביותר הוא 12.

מה יש לראות? – כיכר פריז, עם האנדרטה שניתנה במתנה מעיריית פריז והכרמלית, הרכבת התחתית הקטנה ביותר בעולם שגם היא מתנה מצרפת. הנמל (לא ניתן להיכנס, אך ניתן לראות אותו מכל נקודה בעיר). מתחם 21 – אם אתם בקטע של קניות יקרות. קניות לא זולות גם כן, לפודי'ס שביניכם, ניתן לערוך בסוידאן, מינימרקט בן 98 שנים שנמצא ברחוב אליהו. ירקות מצויינים אפשר לקנות ב"עבדאללה מלך הירקות" בכיכר פריז. רחוב הנמל שבו יש גלריות כגון האגף והחורבה, חנויות של משקאות (אקרמן,נתן צבי) והקמפוס של אוניברסיטת חיפה. יש גם כרי דשא ומזרקות ליד הקמפוס. גלריות נוספות יש ברחוב כיאט וברחוב שרה. רחוב העצמאות שמלא בבזארים של בגדים במחירי מציאה, סרטים וחנויות עתיקות ובעלות אופי (גבי). אם תרחיקו קצת לכיוון צפון תוכלו לבקר בשוק הפשפשים שפעיל בעיקר בימי שבת וראשון אך בכל יום ניתן להגיע ולחפש מציאות. בכיוון הדרומי ישנה המושבה הגרמנית שבה ניתן לשוטט ולראות את המבנים שהטמפלרים בנו והשאירו לנו.

DSC_4894 (Large)

כיכר פריז

נקודות תצפית – בעיקרון כל גג שאתם יכולים לעלות אליו יתן לכם יופי של תצפית לנמל, לרכבת ולים ומכל מקום בעיר התחתית אפשר לראות תצפית נהדרת להר ולשכונות העליונות (הדר, כרמל, אחוזה וכו').
לעיתים אפשר לעלות לגג של מכללת תלתן ולראות משם תצפית מרהיבה.

לחם ושעשועים לעם – כל הגלריות חינמיות וחופשיות: עבייד, החדש והרע, האגף והסטודיואים שבחורבה. ניתן לבקר בחינם גם במכללת תלתן ובמכללת ויצ"ו בתערוכות מתחלפות של סטודנטים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

על הבר בגלרית האגף. בין הגלריות המומלצות בסביבה.

אוכל לא רק למחשבה – בעיר התחתית לא חסרים מקומות שאפשר לאכול בהם בזול ובמהירות ולשבוע. החל מג'וני קבב ויוסי קבב, שיפודי לוסקי והשווארמה המצויינת שגם מגישה פלאפל ברחוב אליהו מול סוידאן לקרניבורים שביניכם ולמי שרוצה יותר להשקיע יש את אנגוס שיגישו לכם בשר מעולה בפיתות, לאפות, ג'בטות וגם בצלחת במחירים שווים לכל נפש. הטבעונים שביניכם יוכלו להנות מהפלאפל המשובח בכיכר פריז שהבעלים שלו רוסי (!), החומוסיות שפזורות בכל עבר – חומוס פאדי, חומוס אבו שאקר וחומוס פרג' ובאזור שוק הפשפשים חומוס אבו מארון. למכורים לפחמימות יש את מאפיית גדעון, צמוד לשווארמיה ברחוב אליהו, שבה ניתן למצוא פטאייר, בייגלך בכל הצורות, רוגלך, מאפי סירה עם נקניק וגבינה, פיתות ועוד ועוד. אם תדרימו למושבה הגרמנית תוכלו למצוא גם את מאפיית מטר האגדית עם עוגיות הסולת הנפלאות ושלל המאפים הנוספים שלא יסולאו בפז. חובבי הגבינות יכולים לקפוץ ל"יוסי מכולת" ולקנות גבינות על המשקל יחד עם זיתים ואם בדגים חפצה נפשכם, ברחוב נתנזון תוכלו למצוא מסעדת דגים קטנה ונחבאת אל הכלים בשם "מעגן" שמגישה את הדגים הטריים של אותו יום. חובבי המסעדות הרומניות לא מקופחים אף הם ויוכלו לסעוד ב"הבנרה" שברחוב העצמאות, "מעיין הבירה" שבנתנזון – קצת יקר ובאזור שוק הפשפשים ביונק גלידה. עוד מקומות זולים וטעימים הם "אצל אריה" בשוק התורכי ו"פינת הקוקטייל" ברחוב פלמר.

DSC_4952 (Large)

קציצות הסלק השוות בהבנרה. זו רק אופציה אחת לארוחת הצהריים בים של גסטרונומיה שוקקת.

שירותים ציבוריים – שירותים ציבוריים תוכלו למצוא ליד פאב הסנדק שנמצא סמוך לכיכר פלמר (אני לא מתחייבת על נייר, אבל יחסית נקי), בכיכר פריז יש שירותים נקיים עם נייר וברחוב יפו 52 יש שירותים לגברים בלבד שמטבע הדברים לא בדקתי, אבל הגברים שמביניכם מוזמנים לבדוק ולדווח. באזור השוק הטורקי הלכתי לשירותים באחד הרחובות הקטנים. לא ידוע לי אם הם עדיין פעילים (זה היה במסגרת האירועים שהעירייה ארגנה). בנוסף, בקניון הסיטי סנטר שבמושבה הגרמנית יש שירותים נקיים עם נייר. באזור שוק הפשפשים לא ידוע לי על שירותים. מוזמנים לדווח אם אתם מכירים כאלה.

מים חיים בחינם – ישנן ברזיות באזור הקמפוס, היכן שהמזרקות וכרי הדשא. אם אתם קונים בשר אצל דני ברחוב העצמאות יש לו מתקן מים מינרליים לרווחת הקונים.

נקודות ירק – כרי הדשא ליד הקמפוס הם בבחינת הנקודה הירוקה הכי טובה באזור. יש ספסלים במקום וברזיות ושירותים קרובים (ברחוב פלמר-קדושי בגדד, ליד הסנדק). ניתן לערוך במקום פיקניקים, לקרוא ספרים ולהתנתק מהמציאות האורבנית האינטנסיבית של האזור.

מנוחה ליגע – ניתן לנוח בכרי הדשא ליד הקמפוס ובהמשך רחוב הנמל, מול גלרית האגף, ברחבה עם ספסלים. אם הגלריה פתוחה ניתן לשבת באחד מהשולחנות שפזורים בה לאחר סיור בתערוכה ולהירגע עם ספר אמנות. במושבה הגרמנית ניתן לנוח על הספסלים שבתוך קניון הסיטי סנטר.

מסלולי הליכה – בקרוב…

הרומן שלי עם אנגוס

גילוי נאות: כותבת הבלוג ובעלה הוזמנו למסעדת אנגוס כאורחי המסעדה.

בימים טרופים אלו, כשגרגרנים אוכלי כל מסתובבים מוכי חרדה מפני האפשרות שגורלן של המסעדות האהובות עליהם יהיה כגורלה של מסעדת ננוצ'קה הגרוזינית המופלאה ששינתה את עורה והפכה לטבעונית בין לילה, נולד הצורך לעיר המקלט בעין הסערה. מקום שבו ישכון זאב עם כבש ויאכל אותו.

על "אנגוס" שמעתי לראשונה בזכות הפרסומת הישירה שלהם – שלא לומר – הבוטה, שהציגה את גוף האישה כמפת נתחי בשר מובחרים. כצפוי הפמיניסטיות התעצבנו מאוד (ואני ביניהן) והחליטו להחרים את המקום ולא לאכול בו לעולם.
אבל דווקא אז נטמנו זרעי הפורענות לראשונה.
הפעם השנייה היתה כשבעלי שיחיה גילה שיש באנגוס עסקיות ומבצעים ממש שווים לסטודנטים. "לא בא בחשבון, אני לא אלך לאכול אצל הסקסיסטים האלו", אמרתי.
אבל כשבפעם השלישית ההצעה הגיעה מכיוון בחורה יפה ואינטלגנטית שהיא גם במקרה חברה שלי, מנגנוני ההתנגדות שלי נחלשו. קפצנו אני ובעלי בשעת צהריים לאנגוס ואכלנו ארוחה טובה ומשביעה עם בשר טוב והיה נחמד, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. אנגוס היתה מסעדת בשרים מזרחית שאוכלים בה לאפה עם בשר וטחינה, איכותיים אמנם, אבל עדיין, כפתרון לארוחת צהריים חפוזה וזריזה.

אבל אז המסעדה שינתה פניה. שף חדש בשם נבות שלח, יוצא מסעדות זוזוברה וקפה איטליה, הביא עמו רוח שונה ומסקרנת. כאחת שמתהדרת בידע נרחב על מסעדות, בארים, חומוסיות זעירות ובלתי מזיקות וחמארות סודיות נהדרות, במיוחד באזור העיר התחתית, הייתי חייבת לבדוק את העניין לעומק ולחזור עם דיווח מפורט.

כדי לעזור לקוראי הבלוג לקבל דיווח אמין ומקצועי, נקבעו הקריטריונים הבאים:

נגישות וחניה – המסעדה נמצאת ברחוב המגינים שבעיר התחתית, אזור שזוכה לתחייה מחודשת.
ביום האזור מלא באנשי עסקים, עורכי דין ואנשי עמל ובלילה בבליינים שמחפשים משהו טיפה שונה מהשטנץ הכרמליסטי. ניתן להגיע בקלות בכלי רכב פרטיים, באוטובוסים ובמטרונית.
במשך היום אפשר לחנות בחניה עירונית בתשלום מוזל ברחובות הסמוכים ובחניון הצמוד לקרית הממשלה ובשעות הערב החניה בשפע ובחינם מעבר לכביש וברחוב הסמוך.

איכות השירות – במילה אחת: יונס. כל מסעדה צריכה יונס. לשם שינוי במסעדה הזו יש. קיבלנו מהמלצר יונס הסבר מלא ומפורט על ההיסטוריה של המסעדה ששינתה קו ממזרחית להתמחות בבשרים ולפיוז'ן מעניין המשלב מסורת מקומית עם נגיעות אירופאיות. כאחת שרוצה להתחבר למנה שבצלחת לא רק דרך הבטן, ההסברים בהחלט ענו על הצורך הבסיסי שלי להבין את הסיפור שמאחורי האוכל ואת התהליך שהוא עושה עד שהוא מגיע לסועד. בנוסף ליונס, שירת אותנו גם באשיר שאינו נופל מיונס מבחינת הקשיבות והמחשבה שלו קדימה.
אז נכון, קיבלנו שירות VIP המיועד לאורחים קרואים אך דיווחים של המשפחה הקרובה וידידים מצביעים על דפוס של שירות אלגנטי, מקצועי וראוי.

עיצוב ואווירה – ל"אנגוס" שתי קומות. הראשונה, בה שוכנים הקצביה שעליה נרחיב בהמשך ומזנון הגשה המיועד לאנשים שרוצים לחטוף משהו מהיר על הדרך. הקומה השנייה מיועדת לארוחות ממושכות ורציניות יותר ומעוצבת בסגנון אלגנטי ומאופק ועם זאת חמים ומזמין. חלוקת חללי הישיבה מאפשרת להנות ממוסיקת הרקע שמושמעת במקום ועם זאת לשמוע את בן שיחך מבלי לצעוק.

אכלנו ארוחה מלאה כולל סלטים לפתיחה, שתי מנות עיקריות ושני קינוחים. שתינו את יין הבית ושתייה קלה.
הסלטים, כמעט כולם מבוססי בשר, נקראים אנגוסונים – משחק מילים יפה המשלב נגיסה עם אנגוס, ואכן מדובר על מנות שנועדו לכמה נגיסות אם כי הכמות יפה למדי בהשוואה למחיר (מ 18 עד 33 שקלים).
כל האנגוסונים ערבו לחיכנו. הצטיינו במיוחד אנגוסלט עשבי תיבול ופיצוחי שווארמה ברוטב כורכום (18 שקלים) שאכן התפצח בפה בזכות האפונה המיובשת והתאפיין בטעם מאוד מיוחד שהתקבל בזכות רוטב הכורכום המבוסס על מיונז והכוסברה כאן טעימה אפילו לאנשים שלא מחבבים אותה בדרך כלל. כמו כן שקדי עגל על הפלנצ’ה, על לימון חרוך ועדשים, מנה קצת יותר יקרה (33 שקלים) ונדיבה בגודלה. שקדים זו בדרך כלל מנה נהדרת. באנגוס זו מנה שחוזרים בשבילה שוב ושוב. השקדים היו בעלי מרקם נימוח בפה וטעם שמיימי שקשה לתאר. פשוט צריך להיות שם ולטעום כדי להבין על מה אני מדברת. לא תתחרטו, אלא תכעסו עליי שלא סיפרתי לכם קודם.
אהבתי מאוד גם את מנת האיולי תפוחי אדמה ובשרים (24 שקלים) ששילבה בין מרקם קרמי ומיונזי לבין חרפרפות נעימה ופלטת טעמים עשירה.  בעלי אהב יותר את מנת חציל הציידים (24 שקלים) שבמקור היתה מנה מעט נדושה של חציל בטחינה ושודרגה לחציל ובשר טחון בטחינה. הלחם שהוגש עם המנות היה חם, טרי וטעים והחמאה שלצידו היתה צהובה ומתובלת בעשבים בנדיבות כמו שאני אוהבת.

_1173

אנגוסונים (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

יין הבית שנקרא אף הוא אנגוס, מגיע בייבוא אישי מאוסטרליה והוא מזן קברנה סוביניון, בציר 2009. יין קליל אבל עם אפטר טייסט נעים ומורגש.

ונעבור לעיקריות: הוצעו לנו שתי מנות הדגל של המקום – פורטרהאוס סטייק (35 שקלים ל 100 גרם, משקל נתח (נטו) 650-1200 גרם) ואנגוס טומהוק (28 שקלים ל 100 גרם סטייק גדול במיוחד): צלע עגל שלמה הנושאת יותר מקילו בשר.
הרעיון למנה זו יובא לראשונה מאוסטרליה לישראל על ידי פאדי דבאח שהוא דור שלישי לעסקי הקצבות של משפחת דבאח מדיר אל אסד ומנהל כיום את המשחטה והמסעדה.
בחרנו בפורטרהאוס סטייק ונשמח אם תדווחו לנו איך הטומהוק. עוד לקחנו צלעות טלה (119 שקלים לארבע צלעות) המכונות במסעדה "סוכריות" (עוד נגיע לזה…) ונחשבות לאחת המנות המיוחדות באנגוס.

_1258

אנגוס טומהוק (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

הפורטרהאוס סטייק הגיע במידת צלייה מדיום שהיא מידת הצלייה המומלצת של הבית. למרות שאני מזמינה בדרך כלל מידת עשייה מדיום וול, עובדה שנובעת מכך שברוב המקומות מידת עשייה מדיום פירושה בשר חצי נא שממש קשה לחתוך וללעוס, באנגוס יודעים איך לצלות סטייק במידה נכונה והפורטרהאוס נימוח בפה והתמסר בקלות לחיתוך וללעיסה. פיזור השומן היה אחיד והוסיף מאוד לטעם. יש אנשים שאינם יודעים שטעמו ומרקמו של נתח בשר מאוד מושפע מאיכות פיזור השומן. בבקר איכותי הפיזור הוא שווה ואחיד. אצל אנגוס הבקר מגיע מהעדר הפרטי של משפחת דבאח, שמגדלת בשר בגליל כבר יותר מששים שנה. השם דבאח הפך כבר מזמן לחותמת איכות של בשר ברמה הגבוהה ביותר שיש היום בישראל. העגלים מיובאים מאוסטרליה אך מגודלים בגליל במרעה חופשי. שווה מאוד (ניסינו) לרכוש בשר מהאנגוסרי, האיטליז שנמצא בקומה הראשונה. המחירים לא גבוהים בכלל בשביל בשר במרעה חופשי והאיכות מצויינת. צלעות הטלה המתקראות סוכריות, בהחלט מצדיקות את שמן. כמו סוכריות, אי אפשר להפסיק לאכול אותן ואכן לא הפסקנו לאכול אותן עד שהן נגמרו לצערנו. הן היו רכות ובמרקם כייפי ושומני במידה. עם המנות העיקריות הגיעו תוספות מפתיעות. יודעים איך זה כשאתם הולכים למסעדת בשרים ומצפים שהבשר יהיה טוב והתוספות, בואו נגיד, יהיו… אכילות? אז זה לא כך באנגוס. הם משקיעים גם בתוספות ומצליחים לשבור את המיתוס של מסעדת בשרים שבה רק הבשרים ראויים לציון (במקרה הטוב) וכל השאר לא משהו. כל התוספות שיצויינו כאן מגיעות ללא תשלום נוסף עם המנה העיקרית לבחירתכם. אנחנו קיבלנו תפוח אדמה אפוי חמאתי ומפתיע לטובה. אני לא מחסידי תפוח אדמה אפוי. תמיד טענתי שמה שאני יכולה להכין בבית אני לא אוכל במסעדה. אבל תפוח האדמה האפוי של אנגוס קנה אותי. כששאלנו את יונס ובאשיר לסוד הטעם המיוחד הם גילו לנו כי לפני האפייה מושחים את תפוח האדמה בזמן זית ומוסיפים לו חמאה וזעפרן. ומה יכול להיות רע עם מרכיבים כאלו? הגיע גם צ'יפס חם ופריך שלא בייש את הפירמה, בסגנון הולנדי. כלומר חתיכות עבות ופריכות. הגיע גם תבשיל פריקי (חיטה ירוקה) טעים מאוד ומתפצפץ בפה. הבצל החרוך שהגיע לצד הסטייק היה עשוי היטב ואני בהחלט ממליצה לאכול אותו – הוא לא משמש רק לקישוט. השום הכתוש היה מצויין.

_1216

צלעות טלה, פורטרהאוס ונתחים מובחרים נוספים (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

במהלך הארוחה בשיחתנו עם יונס ובאשיר שאלנו גם לגבי אופציות לצמחונים. לא נהיה צבועים – זוהי מסעדת בשרים והיא פונה למגזר מאוד מסוים בעם – הקרניבורים. אך ניתן להגיע גם לארוחות משפחתיות מבלי לקפח את הצמחונים והטבעונים שבחבורה. האופציות הצמחוניות כוללות כמה סוגי סלטים, התוספות שצויינו וגם אורז וצ'יפס ביסלי (וריאציה משעשעת על צ'יפס) ולאוכלי הדגים גם דניס אפוי בתנור.

כל דבר טוב בחיים צריך להסתיים וכך גם ארוחתנו באנגוס. אבל למה שהסיום לא יהיה מתוק ואיכותי?
באנגוס אפילו הקינוחים מושקעים. אנחנו דגמנו עוגת גבינה ניו יורקית אפויה (34 שקלים) מצויינת שהתאפיינה בכך שהיתה מתוקה במידה ולא תקפה את החיך עם הררי סוכר. זו בחירה מאוד אמיצה לדעתי שלא נמצאת במספיק מקומות – להגיש עוגה שהיא לא מתוקה יחסית. רוטב פירות היער שהוגש במיכל נפרד ובנדיבות, השתלב בצורה מושלמת עם טעמי הגבינה העדינים. להערתי לגבי המתיקות המתונה של העוגה ענה יונס שבדרך כלל אחרי ארוחה כבדה הכוללת בשר, קשה לנו לעכל דברים מתוקים מאוד ולכן החליטה המסעדה ללכת על קינוח מעודן וקליל מבחינת הטעם והמתיקות. גם הכנאפה (22 שקלים) שהוגשה היתה מתוקה במידה והוכנה במקום. היא כללה גבינה במרקם מאוד מיוחד והגיעה עם שברי פיסטוקים שהוסיפו רובד נוסף לפציחות המנה ולערבוב הטעמים.

יש לציין לטובה גם את נקיון המסעדה והשירותים, דבר שמצביע על נקיון המטבח שבא בדרך כלל בהתאמה.

אין לי כל כך מה להציע לשיפור מלבד להשתדל לשמור על הרמה הטובה, דבר שקשה מאוד בישראל, עקב התרבות, העלויות הרבות של עסקים, במיוחד בעיר התחתית וקשיי הביורוקרטיה שמערימה מדינת ישראל.

נראה שבמסעדת אנגוס השף יודע מה הוא עושה. כל מנה שטעמנו מהמנות הראשונות, דרך יין הבית והמנות העיקריות וכלה בקינוחים, היתה איכותית מאוד וכנראה שלא יצאה לתפריט בלי בדיקות מקדימות יסודיות. תוך כדי התהליך, אנגוס מצליחים לשבור כמה מיתוסים על מסעדות בשרים ולהיות המסעדה הכי כדאית בתחום שראיתי מזה זמן רב. אני רק יכולה לקוות שנמשיך להנות מאנגוס עוד הרבה שנים.

מסעדת אנגוס

כתובת: שד' המגינים 27 , חיפה

טלפון: 04-8626603

שעות פתיחה: א – ש 22:30 – 10:30

מחיר ממוצע לסועד: 60-120 ש"ח

ארוחה עסקית: א – ה 17:00 – 11:00

אתר אינטרנט: אנגוס