'The Times They Are A-changin – הכל זורם

"לעולם איננו דורכים פעמיים באותו נהר" (הרקליטוס – פילוסוף יווני מהתקופה הקדם־סוקראטית)

 

לפני חצי שנה התחלתי לעבוד בעבודה של גדולים. בהתחלה בחצי משרה ואחר כך במשרה מלאה.
אומרים שהמשרה המלאה היא האויב של האקטיביזם. נכון מאוד. ואני מוסיפה – היא גם האויב של האמן, של היוצר.
מציפור דרור שזמנה בידה הפכתי לעכבר מבוכים שרק מנסה לשרוד את היום על מנת להגיע ליום הבא שיהיה – איך ניחשתם? בדיוק אותו הדבר. בזמן הזה הדרתי את רגליי שלא במכוון – מסביבת הגידול הטבעית שלי שכוללת את העיר התחתית ושכונת הדר. הרגשתי תלושה וללא שורשים, מה שגרם לי להתחיל לחשוב.

התהליך של ההתרחקות שלי מהבסיס, מהיסודות ומהכתיבה האישית החל מהקמת מגזין "המנדט" כפי שסיפרתי לכם בפוסט הקודם. אחר כך נשאבתי אל העבודה שאם נרצה או לא, היא מהות קיומנו ההישרדותי. אני דווקא אוהבת את העבודה שלי אבל היא ללא ספק רק *אחד* מהייעודים שלי. התחלתי לחשוב מה זה אומר להיות Flâneur (משוטט, הולך בטל) בזמנים עסוקים שכאלו. לכאורה – זהו הדבר והיפוכו. ה – Flâneur הוא הבטלן האולטימטיבי שמאמין באי עשייה בצורה אידיאולוגית. הפילוסוף ולטר בנימין אמר כי "בטלנותו של ה – Flâneur היא מחאה נגד חלוקת העבודה". אז איך בעצם יוצאים מהסתירה ומצליחים לחיות חיים כפולים הדרים יחדיו בכפיפה אחת ובהרמוניה יחסית?

אחרי מחשבה רבה הגעתי למסקנה שצריך להתחיל לעשות. לא להישאב מיד למערבולת העשייה הקדחתנית אלא לעשות במתינות ובכמויות קטנות, מעין ניסוי ותהיה (כן, הטעות מכוונת).

דוגמא טובה אני יכולה לתת ממפגש אחד קסום ושקט, עם חבר טוב, בבר הקואופרטיבי אלמחטה שברחוב יפו בעיר התחתית. הגעתי נסערת כפי שהייתי באופן די תדיר בתקופה האחרונה וביקשתי אספרסו. לא היה להם אז הם הציעו לי קפה שחור בסגנון ערבי. אני זכרתי שזה מגיע בספלים הקטנים וקיבלתי ספל שכזה אך להפתעתי הוא היה מלווה בקנקן חרסינה יפהפה מלא בקפה ולא הייתה לי ברירה, אלא לשתות אותו לאט לאט, במזיגה חוזרת כל פעם אל הספל הקטן. בתום השיחה שארכה כשעה הרגשתי רגועה מאוד והכובד שנשאתי עמי השתחרר וצף כמו נוצה. כמובן שגם תוכן השיחה עזר רבות אבל משהו בריטואל האיטי הזה מאוד הרגיע אותי ואיפשר לי להבין משהו: אני יכולה לעשות דבר מה משמעותי ומהנה גם בכמויות קטנות ולא גדושות.

שמתי לב לעוד משהו חשוב. חיפה משתנה ובקצב די מהיר, שלא ממש אפיין אותה בעבר. העיר התחתית היא לא אותה עיר תחתית של שנת 2012 וגם לא של 2013, 2014 ואפילו לא של 2015. שכונת הדר ובראשה שוק תלפיות משנה את פניה כרגע לנגד עינינו. מרכז הכרמל הוא צל חיוור ולא ממש דומה למה שהיה פעם האזור האגדי הזה. מישהו צריך לכתוב על השינויים האלו ולתעד אותם למען הדורות החיפאיים הבאים והמישהו הזה הוא כמובן מי שהתחיל במלאכה לפני כמעט ארבע שנים. אני.

אז הרשו לי להציג פינה חדשה שתתפרסם פעם בחודש בערך (בלי נדר) בשם "בעיר בקטנה – אורבניות חיפאית". במסגרתה אכתוב רשמים מהשוטטות שלי ברחבי העיר ואביא מתכונים שווים כיאה לבורגנית בהתהוות (לא באמת 😉 ) המבלה הרבה מזמנה במטבח. המתכונים תמיד יהיו קשורים בדרך זו או אחרת לרשמים שלי. תתכוננו – יהיה דיסקו!

במקום הקדמה

 

"ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה." (קרל מרקס – מהפכן ידוע)

 

אומרים שלפעמים דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאתה בתוך משהו, קשה לראות אותו משתנה ממש מול עיניך. ברגע שמתרחקים קצת, רואים שהקימור הזה שינה את זויתו, כאן הצבע התבהר קצת והחספוס שתמיד אפיין את המרקם נהיה נוקשה יותר. שינויים כמעט תמיד חומקים אל מתחת לרדאר בלי שנרגיש וכשאנחנו מגלים אותם זה לעתים קרובות באיחור. הזמן הזה, משהו כמו שלושה-ארבעה חודשים, שבמסגרתו נעדרתי מהבית שלי והכוונה היא שוב, למרבצי הגידול הטבעיים שלי, גרם לי לראות תהליכים שגם אם הם היו שם קודם – עכשיו כבר לא יכולתי לנסות להתעלם ולהפטיר בביטול "זה זמני וזה יעבור".

תהליך כזה הוא תהליך ההכלה שעוברת העיר התחתית. ממקום שהיה של "אף אחד" – אם אנחנו, כמו עיריית חיפה ודומים לה, לא מתייחסים לאוכלוסיה הערבית הילידית שגרה דורות רבים באזור – היא הפכה למקום של "כולם". אם משנות השמונים בערך ועד לשנת 2009 (שבה החלו קולקטיב האמנים וגלרית האגף לאמנות לפעול באזור) העיר התחתית הייתה מוקצית מחמת המיאוס אחרי השעה 16:00, מקום שיש בו רק זונות וסמים בלילה ושאין לו זכות קיום מעבר להיותו רובע משרדים ביום – הרי שבשנת 2016 אנחנו יכולים לקבוע שזהו המקום להיות בו מבחינת חיי לילה חיפאים. אם נרצה, ה It Girl של השכונות בחיפה. התהליך הזה לא נוצר באופן טבעי אלא קרה בהתערבות מוניציפלית אינטנסיבית. עיריית חיפה ראתה לנגד עיניה אזור בעל פוטנציאל לא ממומש, "ריק" מתושבים ומעסקים ליליים (אם נתעלם מ"מעיין הבירה", פאב "העוגן" הותיק ועוד כמה מסעדות רומניות ופאבים דומים באופיים פחות או יותר) שהיא יכולה להפוך לאזור בילויים וחיי לילה. במקרה הזה הניתוח הצליח בגדול והחולה מת. למה אני חושבת כך? ניכנס בהחלט גם ניכנס לזה, בטורים הבאים.

תהליך נוסף, ייתכן שמקביל לתהליך שעוברת העיר התחתית, קורה במרכז הכרמל. כתבתי פה יותר מפעם אחת על כך שנעוריי החיפאיים התרחשו בעיקר באזור מרכז הכרמל. המקום הזה תמיד היה מטרה נכספת של החיפאים ובמובן מסוים עודנו, בעיקר מתוך אנרציה. הטמפלרים ואחר כך היקים קבעו את מקומם בשכונה הזו ונתנו לה את אופייה לטוב ולרע. רחובות קטנים טובלים בירק, בתי קפה על ימין ועל שמאל ורחוב ראשי אחד שהיה בעבר תוסס ומלא חיים – שדרות הנשיא. מוסדות תרבות רבים מרוכזים כאן ברדיוס קטן מאוד – האודיטוריום שבו רואים ושומעים קונצרטים ומופעים מוזיקליים מרשימים, הסינמטק שהוא קולנוע סרטי איכות, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית שהוא דבר נדיר ויקר המציאות בישראל ובכלל, גן האם על קונכיית המופעים שלו וכמובן בית רוטשילד שבו תמיד שכנו אמנויות תאטרון ובגבו מרתף 10 הסטודנטיאלי המיתולוגי עליו השלום. מרכז הכרמל היה המקום שבו קרו הדברים משנות השמונים ועד שנות האלפיים. כולם רצו להיות בו כי השם שלו היווה תו איכות. חיילי הצי השישי היו מגיעים כל שבוע בחודשי הקיץ, המועדונים והפאבים המפורסמים היה שם ורחוב יפה נוף היה ציר הבילויים האולטימטיבי שאותו השלים רק ציר מוריה המשתרע בין מרכז הכרמל לכיכר ספר, בואכה מרכז חורב. היום כל מי שיכול מדיר את רגלו מהאזור. מדוע? נדון על כך בטורים הבאים.

ולבסוף, שכונת הדר ובראשה שוק תלפיות. שכונת הדר ובעיקר הדר עליון (רחובות מסדה, הלל והרחובות שצמודים לתאטרון העירוני) זוכה לתחייה מחודשת מאז שנת 2010 לערך בתהליך אורגני של צמיחה מלמטה שדווקא הוא חיובי מאוד בעיניי. רחוב מסדה שאותו השוו רבות ל"שינקין החיפאי" או "פלורנטין החיפאית" מהווה דוגמא חיה לאיך שאני ועוד רבים רוצים שייראה פחות או יותר הקיום המשותף הדו-לאומי בישראל. זה רחוב שמאוד מכיל באופן טבעי את השונה ואת הניגודים. כל אחד ואחת יכולים לגור שם ויזכו ליחס של "חיה ותן לחיות". הבעיה הגדולה של האזור כיום היא בעיקר תשתיתית ובראשה התחזוקה והחניה. נדבר על כך בעתיד כמובן.

פסקה מיוחדת צריך להקדיש לשוק תלפיות שהוא אחד השווקים הבתוליים ביותר שהיו עד היום בערים הגדולות בישראל מבחינת מסחור. שוק תלפיות הוא אחד השווקים המוצלחים ביותר שהם שילוב של חיי מסחר פעילים ותוססים, מבחר אדיר ואיכותי של חומרי גלם וסחורות ומיקום אטרקטיבי ונגיש. הבעיה הגדולה שלו והיא עד היום – תחזוקה לקויה ביותר וחוסר ניצול משווע של אוצרותיו. כמו כן, התהליך המודרני יחסית של הקמת עסקי בילוי ובוטיק לא היה קיים בו עד לפני שנה בערך. בתחילה קמה סנונית ראשונה בדמות מסעדת "תלפיות" באדיבות אילן פרון, חלוץ אמיתי שרואה למרחוק ולאט לאט בצורה מאוד רגועה החלו כוחות מקומיים להקים עסקים ויוזמות קטנות כמו מעדניית הבוטיק "ארטישוק"פאב רוסי קטן והסטודיו של קובי הפסל. במסגרת ערב גרפיטי נהדר שהיה לפני כמעט שנה צוירו ציורי קיר מקסימים ברחוב סירקין. כרגע מתחילים להיפתח עסקים נוספים כמו דוכן מיצים, מבשלת בירה, מאפיית בוטיק ובר דגים. מה שמביא אותי לשאלה – איך שומרים על האיזון הדק בין חיים קולינריים ותרבותיים בריאים בשוק לבין מסחור וג'נטריפיקציה של אוכלוסיית בעלי הבאסטות ובאי השוק. הזמן יגיד איזו השפעה תהיה לזה. ונדבר על כך כמובן בטורים הבאים.

IMG_5118

סנדוויץ' במעדניה הטבעונית ארטישוק שבשוק תלפיות

בבישול

אז החום הכריע והחלטנו להכין דברים מהירים וקרירים כי בינינו – למי יש כוח לאכול עכשיו אוכל חם וכבד?
הלכנו על המעצמה איטליה-ספרד, תמיד שילוב מנצח 🙂

למנה ראשונה הכנו תמרים עטופים בפרשוטו (שנקנה כלאחר כבוד באטליז האחים מרסל בעיר התחתית), למנה השנייה מרק גספצ'ו ולמנה אחרונה גלידת שוקולד ביתית מאולתרת. את הארוחה ליווינו באמריקנו – וריאציה על קוקטייל טורינו-מילאנו.

תמרים עטופים בפרשוטו

מצרכים: 

2-3 תמרים מיובשים לאיש (עדיף מסוג מג'הול) – שטופים לפני שימוש

חתיכת פרושוטו לכל תמר

כלים להכנה:

משטח להכנה

קיסמים

סכין מטבח

אופן ההכנה:

לוקחים תמר, מוציאים את הגלעין ממנו ומגלגלים סביבו פיסת פרושוטו.

תוקעים קיסם באמצע.

מגישים בצלחת אישית או בצלחת הגשה.

IMG_0031

קוקטייל אמריקנו

מצרכים:

40 מ"ל ורמוט מתוק – אנחנו השתמשנו בלבן אבל המתכון המקורי כולל אדום

40 מ"ל ביטר – אנחנו השתמשנו ברמזוטי (Ramazotti)

סודה

פלח תפוז טרי

קוביות קרח (עדיף גדולות)

כלים להכנה:

שני שייקרים (או שייקר וכלי מאולתר נוסף – אפשר כוס מדידה גדולה)

רשת

ג'יגר למדידה או כוס שוטים

בוחשן

אופן ההכנה:

למדוד ולמזוג 40 מ"ל של ורמוט וביטר כל אחד לתוך שייקר.

לקחת פלח תפוז וללחוץ עליו לחיצה עדינה יחסית כשאתה מחזיק אותו עם הקליפה כלפי מטה.

הטפטוף כלפי מטה נותן גם את המיץ וגם השמנים הארומטיים שנמצאים בתוך הקליפה.

לזרוק את התפוז לתוך השייקר ולהוסיף קרח בכמות נדיבה.

לכסות את השייקר ברשת דקה ולמזוג את הנוזל מגובה אל תוך שייקר אחר על מנת לייצר בועות בתוך הנוזל.

למזוג לתוך כוס אולד פאשן עם קוביות קרח ופלח תפוז נוסף שגם אותו ניתן לסחוט קלות באותה הצורה.

להוסיף מעט מי סודה.

לערבב פעם אחת ולהגיש מיד.

את המתכון המלא תוכלו לראות כאן:

מרק גספצ'ו 

מצרכים:

6 עגבניות אדומות

רבע מלפפון

פלפל אדום

פלפל ירוק (לא חריף)

חצי בצל

שן שום

קצת לחם יבש (מאתמול-שלשום) חתוך לקוביות

כפית חומץ (רצוי חומץ שרי אבל כל חומץ אחר יספיק)

בערך כוס שמן זית (רצוי ספרדי)

כוס מים

קורט מלח

קורט פלפל

קורט נדיב של כמון טחון

4-6 קוביות קרח

להגשה:

פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות מאוד

מלפפון חתוך לקוביות קטנות מאוד

קרוטונים או קוביות לחם מטוגן

זילוף של שמן זית

מלח ים גרוס

קצת פלפל לבן/שחור גרוס

קוביית קרח אם ממש חם

כלים להכנה:

בלנדר

קרש חיתוך

סכין

כוס מדידה

IMG_0036

אופן ההכנה: 

שמים את כל המרכיבים בתוך הבלנדר, הקרח מלמעלה וטוחנים למרקם אחיד.

אפשר להעביר דרך מסננת למי שלא אוהב מרקם גס עם חתיכות.

בודקים טעמים – מחזקים אם צריך (אנחנו חיזקנו מכל התבלינים)

מוזגים לצלחת, שמים את כל מצרכי ההגשה, אוכלים ונהנים!

למתכון המלא צפו כאן:

גלידת שוקולד ביתית 

מצרכים:

200 מ"ל חלב (אפשר סויה)

250 מ"ל שמנת

קופסה של אינסטנט פודינג שוקולד (אנחנו השתמשנו במימונ'ס)

מצרכים להגשה: 

דובדבן טרי

כף ליקר שרי הירינג

כלים להכנה: 

מיקסר ידני

קערת אלומיניום קטנה

אופן ההכנה:

מוזגים לקערה את פודינג שוקולד

מוסיפים חלב ושמנת ומערבבים עם מיקסר ידני עד למרקם אחיד.

הבלילה אמורה להיות נוזלית מאוד.

מוזגים לתוך כוסות הגשה של גלידה ושמים במקפיא לכמה שעות.

מוציאים מהמקפיא, שמים דובדבן ומוזגים כף שרי הירינג.

IMG_0043

 

בתיאבון!

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

הידיעות על מותה של השירה היו מוקדמות

"השמועות על מותי היו מוגזמות למדי"
(מארק טווין)

לחיפה תמיד היה איזה קטע עם שירה.
אני זוכרת כשהייתי תיכוניסטית, הגעתי בדרך לא דרך לערבי השירה החודשיים האלמותיים שהיו מתקיימים במרתף 10, מועדון הסטודנטים המיתולוגי שהיה אז במרכז הכרמל – צמוד לסינמטק.
דלת קטנה בגבו של בית הכט הידועה למעטים בלבד, הכניסה אתכם למחילת ארנב בדמות מדרגות שהובילו למרתף קטן ואינטימי מתחת לאדמה ושם התקיימו הרצאות, הופעות וגם ערבי שירה שאותם הנחו דמויות משתנות מעולם השירה, כל אחד מהן לתקופה ארוכה.
כשהתוודעתי בפעם הראשונה לערבים האלו הם הונחו שנים ארוכות על ידי עופר טל שאח"כ עזב כדי לעשות מוסיקה ולהקים את הרכב התפוחים (The Apples), או יה! ואחר כך נטל את השרביט לדי הרבה זמן, יונתן בן עמי, משורר, סופר ומוזה.
כל מי שהיה לו מה להקריא, הקריא. ואחר כך משוב מהנוכחים ולעיתים גלשו לויכוחים אינטלקטואלים, פוליטיים, ספרותיים ומה לא.
ואני, ילדה בת 16 שמפחדת להקריא ובכלל מרגישה שאין לה ממש מה לתרום, בלעתי בשקיקה את כל מה שנאמר.
לא ידעתי ששלוש שנים לאחר מכן, באמצע השירות הצבאי שלי, אכתוב שירים מתוך הזיה, מכושפת, מחושמלת.

אז מי אמר שהשירה מתה וחלפה מהעולם?
יהיה מי שיהיה, האיש הזה כנראה לא שהה בחיפה בשבוע האחרון.
בשישה ימים התרחשו בעיר שלושה אירועי שירה שונים האחד מהשני באופן מהותי.
תגידו שפעם ביובל יש כאן שבוע עם אקשן ונענה לכם שממש לא.
ערבי הקראת שירה, השקות ספרי שירה ומופעי שירה מולחנת ומומחזת הם די שיגרה חיפאית כאן בעירנו.

זה הזמן להציג את מדרגות – דף פייסבוק המרכז את כל מה שקשור לעולם השירה החיפאי – אירועים, שירים חדשים, חדשות ועוד.
מאחורי הדף עומד מור הובר, משורר חיפאי מוכר שגם צבר רקורד בהנחיית ערבי שירה, והוא עושה מלאכת קודש.
בדף עולה שיר חיפאי אחד ביום (בימי א-ה). בנוסף, עולים פוסטים ועדכונים על כל אירועי השירה שמתרחשים בחיפה. מור גם מעשיר את הדף ומעלה דברים הקשורים לשירה ותרבות בחיפה ודברים שמעבר ברוח הדף.

10872809_10155125154345223_1938208080687679235_o

 מדרגות – מדווח על כל אירועי השירה בחיפה. מתוך "ערב לעוס". צלם: אייל לבקוביץ

אבל נחזור לענייננו.
השבוע האחרון היה מסעיר, מרגש ומבטיח לגבי הבאות לעתיד.
למעשה, זה שבוע שהתחיל ביום רביעי שעבר, ה 21 לינואר.
לא ממש ידעתי למה לצפות כשנכנסתי למועדון הסירופ לערב השירה "מזג פנימי".
רק ידעתי שפרויקט כזה ששישה אנשים טובים ומוכשרים מעורבים בו לא יכול להיות פחות ממוצלח.
שרון קשרו – משורר ומנחה ערבי שירה, שפוסט שלו כבר קראתם כאן, עבר לחיפה לפני פחות מחצי שנה וכבר תורם במרץ לסצינה.
שרון הגה את הרעיון של ליין ערבי שירה מינימליסטי שיתמקד בהגשת השירים ויהיה קצר ולא מתמשך – שעה נטו בלבד. מעולה לבעלי הפרעת קשב 🙂
יחד עם כמה מחבריו המשוררים ובתמיכתו של בן ריפתין ממועדון הסירופ, הוא רקם את הערב הזה שהצליח להיות מיוחד ולהפתיע גם את מי שנדמה שכבר ראה וחווה הכל.
בזה אחר זה עלו חמישה משוררים וסופרת אחת, הקריאו וריגשו.
הערב התחיל רגוע עם טל איפרגן, התחמם עם ענבל אשל כהנסקי – האורחת מאיזור המרכז, עניין וסיקרן עם גל אלגר שקראה קטע מספרה ואז אחרי ההפסקה, עלו סברינה דה ריטה העדינה אך הזועמת שחיממה את האוירה בשביל שרון קשרו הדרמטי והסוחף והפינאלה נכבשה על ידי עידו הראל, המשורר החיפאי שחזר מגלות של עשרים שנה בתל אביב וחתם את הערב בהקראה מסעירת חושים.

composite_14225419623630

משתתפי הערב בכיוון השעון מלמעלה: טל איפרגן, סברינה דה ריטה, גל אלגר, עידו הראל, ענבל אשל כהנסקי ושרון קשרו. תודה לשיר דר על הצילום בתמונות השחור-לבן.

התוצאה הייתה ערב שירה עם ערך מוסף, מרגש ותיאטרלי והמקריאים פשוט הצליחו לסחוף את הקהל וללכוד את תשומת ליבו.
הבלוג והבאים עימו הלכו הביתה בהרגשה חגיגית ועם טעם של עוד בפה. אני חושבת שמה שעידו הראל אמר (מזמן לא השתתפתי בערב כה רגשי, מדויק ונוקב) מצליח להעביר בצורה הכי טובה את מה שקרה בסירופ באותו ערב.
הנה וידאו שצולם על ידי גל אלגר, של המשוררת ענבל אשל כהנסקי, מקריאה את שירה "סוכנת סמויה".

סוֹכֶנֶת סְמוּיָה /ענבל אשל כהנסקי

נִשְׁכִי אֶת מִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי
וְהַשְׁאִירִי בָּהּ אֶת סִימַן שִׁנַּיִךְ,
כִּי אֲנִי לְךָ תְּשׁוּקָה שֶׁהִיא סוֹכֶנֶת סְמוּיָה,
יוֹצֵאת בַּלֵּילוֹת בָּהֶם אַתְּ עֲדַיִן תְּמִימָה.
לַטְּפִי אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת
כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים חַיָּה
וְאָז סִטְרִי לָהּ בְּחָזְקָה,
בַּהֲנָאָה מְשֻׁלַּחַת חַסְרַת רֶסֶן,
אֲבָל שְׁקֵטָה
כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יֵדַע.

מתוך "סמאל אהובי" (פרדס, 2013)

יום אחר כך, ב 22 לינואר, השיקה שירה כהן, משוררת חיפאית אף היא, את ספר השירים החדש שלה "מלכודת".
הספר שיצא בהוצאת פרדס, הוצאה חיפאית ששוכנת בעיר התחתית, הוא ספר הביכורים שלה.
אירוע ההשקה החגיגי התרחש בפאב הסנוקר המיסתורי, הפארמסי, שהוגדר על ידי שירה כ"המקום הכי קריפי בעיר".
הכיבוד באירוע נתרם על ידי רשת "קפה לואיז" והכיל מכל טוב: לחמים, סלטים, מגוון ממרחים ועוד.
משוררים רבים עלו לרגל והקריאו שירים מהספר. היה טעים ונעים 🙂

אחד מהשירים שבספר:

אַרְנְבֵי- שׁוֹקוֹלָד נְמַסִּים אֶל הַשֶּׁלֶג
וּמוֹצַרְט לֹא כּוֹתֵב עַל כָּךְ רֶקְוִיאֶם.

הוּא שׁוֹאֵל מַדּוּעַ אֲנִי מְפַחֶדֶת
מֵהַזְּקֵנָה עִם הַמַּקֵּל
שֶׁמְּחַטֶּטֶת לָהּ בִּמְכַל-הַמִּחְזוּר
וְלֹא מְשִׁיבָה לִי מַבָּט.

"הַכְּפָר הוּא מָקוֹם לְהַלֵּךְ בּוֹ יָחֵף
לְלַקֵּט בֵּיצִים, לָנוּחַ בָּאָחוּ"
נֶאֱמַר בְּחוֹבֶרֶת מִשְּׁנוֹת הַ-60.

וַלְס וִינָאִי, מוּסִיקַת לַיְלָה
וּמִיקִי מָאוּס קוֹסֵם שֶׁכְּמוֹתוֹ
מֵקִים לִתְחִיָּה אַרְנְבֵי-שׁוֹקוֹלָד.

הַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ רִשְׁתוֹת הַדַּיָּגִים זָרְחוּ
כְּמוֹ יֵשׁוּ) מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם)
הוּא הַלַּיְלָה בּוֹ חָל חַג הַפַּסְחָא
יִתָּכֵן שֶׁהַשִּׁנַּיִם שֶׁלִּי בָּעֲרוּ
בְּכָל מִקְרֶה הִתְחַלְתִּי לַחְגֹּג

תמונות מהאירוע:

Pharmecy

Pharmecy2

Pharmecy3

תודה לג'וני ספקטור שצילם

שבוע לאחר מכן, ביום שלישי ה 27 לינואר, התרחש איחוד ענקים או מפגש פסגה.

מגזין אלת המסטיק בניהולה של לילך ובר התאחד לערב יחיד ומיוחד עם צוות ערבי השירה "שירה נוראית" בהנחייתם ובארגונם של ברק וקנין והילה זאנה. האיחוד התרחש באגף השני – מקום אגדי בפני עצמו. "ערב לעוס" הם קראו לערב שהיה המון דברים, אבל ממש לא בנאלי.

מיטב המשוררים עלו והקריאו, ביניהם חבצלת שפירא, גרא דוידי, ג'וני ספקטור, תמיר אסולין בהופעה נדירה ועוד.
אך מארגני הערב לא הסתפקו בשירה. כל סוגי אמנויות המדיה היו שם.
מסך ענק שהקרין אנימציות ללא הפסקה שהשתלבו בצורה מופתית עם התכנים, מוסיקה משובחת מפי מיכל לדרפיין, נעם לוי, כאמל ג'ו, זיק וצאלה קוטלר הדרי. הבלוג התמוגג ונמלא השתאות מהופעתה של מיכל לדרפיין שלקחה שיר מאתגר מאוד של טרייסי צ'פמן וביצעה אותו בכשרון מדהים. נעם לוי חרך את הבמה עם הגיטרה שעליה הפליא לנגן את שירו מין חתולה. אנחנו מביאים לכם כאן את הוידאו שכבר הפך לויראלי בפייסבוק ותודה ליעל לבנון שצילמה והעלתה ליוטיוב 🙂

מין חתולה / נעם לוי

הִיא בָּאָה אֵלַי בִּצְעָדִים פְּסַנְתֵּרִיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
וְאָז עוֹבֶרֶת יָשָׁר לְפַסִּים מַעֲשִׁיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
מִין חֲתוּלָה מִין

וְאֵיךְ הִיא מְסָרֶקֶת עִם הַלָּשׁוֹן
אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים
וְאֵיךְ הִיא מִתְחַבֵּאת כְּמוֹ סִימָנִיָּה
בַּסֵּפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הֲלֹא קְרוּאִים

בנוסף היה מיצג מרשים של רחלי לוריא שחרטה שיר מדם ליבה (או טוש אדום) על נייר ואז שרפה אותו ואספה את האפר לתוך צנצנת. די-ג'יי משעשע ועלום שם שגם סיפק אתנחתות קומיות.
רגע השיא היה קטע מתוך אופרה סאטירית ואנטי מלחמתית של א.ס שופרא בכיכובם של ואדים נמירובסקי – אגדה עוד בחייו, אורית פרלמן בעלת הקול הבלתי נלאה, יוס סטיבל הצלם ומשתתפים מהקהל – לאה דור, שחר סיון, לילך ובר וברק וקנין. האחראי על הבימוי והפקה הוא רז'יד רובנר. הנה קטע מתוך האופרה באדיבותו של ג'וני ספקטור:

גם בהפסקה הנוכחים דיברו על שירה, התעדכנו ויוזמות חדשות נרקמו. השמועות מספרות על משוררת צעירה שהקריאה משיריה לחבורת משוררים ותיקה וקיבלה תגובות נלהבות. האם נראה אותה בערב השירה הבא מקריאה?

בכניסה היה דוכן לממכר מגזין אלת המסטיק וגליון נמכר ב 15 שקלים עם צ'ייסר וודקה. שווה! לפעמים המגזין הוא רק תירוץ 😉
על הבר חיכתה הפתעה נוספת: ענק נוסף בדמותו של שחר סיון שחגג יום הולדת יום לפני כן והפליא בבישוליו עם שוקרוט לא כשר בעליל, חריימה עם פלמוד ומוסקה טבעונית מדהימה! הקינוח – עוגת מוס שוקולד – היה שיא השחיתות ויחד עם קצפת טרייה ותותים חתוכים אפשר היה לפרוש בשיא.

composite_14225513174832

תם ונשלם שבוע רגיל ושגרתי של אירועי שירה בחיפה.
אנחנו רק היינו כאן כדי לדווח!

So Long!

*

זה היה שבוע מבורך מבחינת ימי הולדת של עמודי תווך ודמויות מפתח בעיר.
הבלוג רוצה לברך את כל האנשים האלו ולהודות להם על פועלם הטוב:

עופר שטיינבך מ"פת שטיינבך" – שדואג לבלוג ומשפחתו ללחמים מצוינים.
שחר סיון – חלוץ, מייסד ומשקם בעיר תחתית חיפה. בלעדיו כנראה שהבלוג הזה לא היה קיים.
הדס בן ארצי – מייסדת ומארגנת "במניה" ובכלל תיאטרון זול ואיכותי בחיפה. שחקנית ותופעה בשיא התהוותה.
נטלי לוין – מייסדת גלרית "החדש והרע" וללא ספק מייסדת הפרויקט המגניב והמבורך הבא בחיפה בקרוב.
גל אלגר – עורכת וסופרת חיפאית. ממארגני ערב השירה "מזג פנימי". פעילה חברתית בנוסף על הכל.

10854322_10155125143070223_8567777095762258577_o

נענע, כלבתה של מיכל לדרפיין, נהנית בערב השירה. צילם: אייל לבקוביץ

בפלמר ייסדתי את האגף השלישי

חֵיפָה בַּחֹרֶף הִיא חִתּוּךְ עֵץ יַפָּנִי
שָׁם מְצַפֶּה לִי מֶשִׁי הַגֶּשֶׁם, הָרַךְ בַּגְּשָׁמִים.
לַבְנִין הַכְּרוּב נִרְדַּם לוֹ בַּשִּׂיחִים הַלַּחִים
וּמִן הַשְּׁלוּלִיּוֹת שְׁלַל הֲזָיוֹת עוֹלוֹת כְּאֵד
עִם עֶדְנַת עֲנָנִים חֵיפָה בַּחֹרֶף מְרַחֶפֶת בָּאֲוִיר
וְהָאֹפֶק הוּא לִפְעָמִים מִפְרָשׂ עָשׂוּי נְיַר אֹרֶז
כְּפֶצַע בְּבֶטֶן הָעִיר בָּא עֶרֶב רְבַב שֶׁמֶשׁ.

(אשר רייך – חיפה בחורף)

 

 

חיפה יפה בחורף. אפילו בסופות הכי מטורפות, אלו עם הרוחות החזקות, הבלתי מתפשרות שאין להן מה להפסיד, והגשם שנראה כמו שפוף לידן, אבל בעצם מכה בנו ללא רחם, בלי שנרגיש – כי אנחנו לכודים בצינה הכועסת והמקפיאה, חסרי יכולת להתייחס לדבר מלבד הנשיבה הזו, שתיכף הולכת להתפרץ כמו אומרת "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי".

במזג האוויר הזה נערכה השקת הגלריה החדשה שער שלוש.
אמנם לא היה לי צל של ספק שיגיעו אנשים חרף הסופה אשר פקדה את חיפה, אך לא התכוננתי למסה כזו של חיפאים (ברובם) שיגדשו בהמוניהם את המקום. ובעצם למה לא?
אם יש מקום שיכול לגרום לכל האנשים האלו להגיע למרות מזג האוויר ולמרות שלל האירועים שנערכו באותו יום (זה היה חמישי פורה במיוחד) – זה מקום שהוקם על ידי החבר'ה של גלרית האגף.

1920949_10155064463425223_3773319756623094320_o

ליבי קסל מקבוצת האמנים של האגף ודור ההמשך

החבר'ה של האגף?
שמעתם נכון.
שער שלוש היא רעיון שהפך למיזם שגלגלו בעז נוי ואלדד מנוחין מהאגף יחד עם האוצרת סמדר שינדלר ומנהלת הגלריה רויטל ארד וזכה לתמיכה נלהבת של עיריית חיפה ובראשה מנהלת עיר תחתית. אכן, גם שעון מקולקל וגו'.
מה שמייחד את הגלריה הוא שמעבר לכך שהיא עצמאית, היא משמשת כחנות אשר מוכרת את עבודות האמנות המוצגות בה במחירים סבירים, ללא עמלות התיווך המקובלות בשאר הגלריות ומעבירה 100% מהכסף לידי האמן.
כמו בכל פרויקט שקולקטיב האגף קשור בו, גם הפרויקט הזה הוא קהילתי וחברתי ובמקום יתקיימו אירועים והרצאות, לאורך כל ימות השנה. לצערנו בעקבות החלטת העירייה, המקום יפעל במשך שנה אחת, והדבר מהווה תעודת עניות לעירייה שכמו בפרויקטים רבים אחרים לא מאפשרת לבנות מוסדות תרבות אמיתיים בעיר מעבר לאלו שנמצאים בה מאז אמצע המאה הקודמת.

10887245_10155064450700223_3076348584532348344_o

הפתיחה החגיגית והמתוקשרת

האירוע נפתח כבר בשעה 18:30 בברכות שנשא ראש העיר יונה יהב, מלווה בכלי תקשורת, ונמשך עד חצות ואף יותר מכך. מי שנכנס לחלל אשר מוקם ברחוב שער פלמר 2, ממש מול ביסטרו וניה וכמעט בצמוד למסילת הרכבת יכל להרגיש את החשמל באוויר, והלה לא נבע רק מסופות הרעמים והברקים, אלא מהאנרגיה השמחה והשובבית אשר מילאה את המקום. מדובר בחלל די עצום אשר מחולק על ידי כמה מחיצות ונותן את התחושה של מוזיאון וכן, יש מצב שמוזיאון טיקוטין היפני למשל, מקביל לו בגודל. מוזיאון לאמנות אלטרנטיבית בחיפה… לא רע בכלל, לא רע בכלל 🙂 התמונות מילאו את הקירות בצורה חיננית למרות הצפיפות היחסית ודוכן של הוצאת הספרים החיפאית
"פרדס" הוצב גם הוא בחלל הגלריה.

10818365_10155064487525223_5377135939770282239_o

צבי ונערי הליווי בהופעה

כל אותה העת נשמעה מוזיקה מאי שם, מה שגרם לי לתהות.
הרי אין פתיחה בלי מוסיקה, אוכל וריקודים כמסורת האגף, אבל מה יעשו במזג האויר הזה?
בימים כתיקונם, כל החינגה נעשית מחוץ לגלריה, ברחוב, והתחושה היא שלערב אחד חיפה באמת נהפכת לברצלונה או ניו יורק. ואילו היום – קור, רוח, גשם – אלו הדברים שציפו לחוגגים והרוקדים.
גיליתי היכן הסתתרה המסיבה האמיתית הודות לאנשים שהגיחו מידי פעם כמו משום מקום, מיוזעים טיפה, עיניהם נוצצות ולעיתים נחו בידיהם צלחות עם כל טוב או כוסות שתייה אלכוהולית או רגילה.
ההאנגר רחב הידיים הצמוד לגלריה "הושאל" לאותו ערב לטובת הפתיחה והוקרנו בו עבודות אמנות. עמדת דיג'יי מוקמה בו ותחילה תקלטה בה מאיסה מטר, מקבועות המתקלטים באגף.

10904010_10155064506495223_6397445651761968053_o

רחלי לוריא באוויר

דוכן של וניה ביסטרו הועמד לרשות החוגגים וניתן היה לקנות במחירים עממיים לכל כיס צלחת שוקרוט (נזיד גרמני-צרפתי חורפי מנחם ובשרי במיוחד), חלה עם רוסטביף ורטבים, חלה עם מטיאס ורטבים ולטובת הטבעונים לאפה עם כרובית, חצילים, ושאר רטבים וסלטים. המחירים נעו בין 15 שקלים ל 25 שקלים. היינו במצב רוח טבעוני באותו ערב ולכן בחרנו בלאפה הטבעונית שהייתה מעולה. לטובת מצניעי הכיס אורגן שולחן כיבוד ענקי מטורף שכלל גבינה צהובה ממש טובה שהיה צריך לחתוך מגוש, פיתות קטנטנות, תפוחים, קלמנטינות, שקדים, עוגות, שוקולד עטוף כמו סוכריות עגולות ועוד מכל טוב. יין ובירות היו בשפע וכמובן גם שתייה קלה.
קצת מאוחר יותר עלו צבי ונערי הליווי להופעה.
כצפוי ההופעה הייתה מרטיטה. צבי הפליא בשירה ובסיפורים ופסי בנגינתה המופלאה.
את הערב חתם ארז טודרס שתיקלט סט מהמם ומקפיץ, אקלקטי אך זורם. ארז הוא חבר בהרכב "התפוחים" – הרכב חיפאי שהתפרסם ברחבי העולם. ליקטנו לכם כאן בעזרתו האדיבה של ארז פלייליסט של עשרה שירים המהווים מדגם מייצג ממה שהלך שם באותו ערב. תיהנו 🙂

זהו זה להפעם.
הבטחתי לעצמי שהפוסט הזה יהיה קצר מהרגיל אבל אי אפשר בלי מתכון לסופשבוע… 🙂

תודות

תודה רבה לאייל לבקוביץ' מגולמונד ספרים שתרם את התמונות הנפלאות מהאירוע. לתמונות נוספות לחצו כאן.
תודה רבה לארז טודרס שנאות לשלוח מדגם מייצג מהסט שתיקלט באירוע.
תודה רבה לרונה שחר שתרמה את כותרת הפוסט.
תודה רבה לדור פרסבורגר שנתן את הלייק ה 900 לדף הפייסבוק של הבלוג. תבורך!

ומה יישאר לי לשבת?

המרק הזה הוא ארוחה שלמה, הכוללת בשר, אורז, ירקות ונוזלים והכל באותה הקערה.
מנה נדיבה ממנו תחזיר אתכם לפחות כמה שעות טובות בקור הזה!
בעיקרון מדובר על שילוב מאוד מוצלח של מרק חמצמץ לקובה יחד עם קציצות בקר מטוגנות.
לקחתי את שני המוטיבים האלו והוצאתי יציר כפיים טעים, משביע ומחמם.

מרק מנגולד וקציצות בקר

מצרכים

למרק:
2-3 כפות שמן זית (לפי הטעם)
3 קישואים צהובים חתוכים לרצועות עבות (אם אין, גם רגילים יספיקו)
צרור מנגולד שטוף חתוך לרצועות דקות
בצל אחד קצוץ
6 שיני שום קצוצות
מיץ מלימון אחד או שניים (לפי הטעם)
מלח ופלפל לפי הטעם

לקציצות:
שמן קנולה לטיגון
חצי קילו בשר בקר טחון (רצוי שהקצב יטחון על המקום)
חצי בצל קצוץ דק
כף כמון
מלח ופלפל לפי הטעם

10449978_10152950585569321_6765865863364139381_n

הכנה:

1. מתחילים עם הקציצות:
מערבבים את כל המרכיבים בקערה ולשים אותם בידיים.
2. יוצרים קציצות בגודל בינוני.
3. במחבת גדולה מחממים שמן לטיגון ומטגנים את הקציצות חצי טיגון
כלומר רק השחמה מבחוץ.
4. שופכים את השמן מהמחבת ומשאירים את הקציצות בתוך המחבת בצד.
5. מתחילים עם הכנת המרק:
מחממים בסיר גדול שמן ומטגנים בצל ושום עד להזהבה.
6. מוסיפים את הקישואים ומטגנים 2-3 דקות.
7. מתבלים במלח ופלפל.
8. מוסיפים את המנגולד ומיץ הלימון ומוסיפים מים עד לכיסוי (כ 5-6 כוסות)
9. מרתיחים ואז מורידים את האש ומבשלים כחצי שעה.
10. מוסיפים את הקציצות יחד עם שאריות השמן למרק ומבשלים עוד 15-20 דקות.
11. מגישים עם אורז לבן מבושל שהכנו מראש (אפשר לשפוך את המרק על האורז אבל מומלץ יותר להכניס את האורז למרק).

בתיאבון!

1743629_10152950585679321_3009811862515000811_n

והרי התחזית – אוכל ושירה לפרקים בשמי חיפה

I never felt magic crazy as this"
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
"Bright in my northern sky

(ניק דרייק, שמיים צפוניים)

יש איזה קסם מטורף בלילות סערה חורפיים.
איזשהו מחול בלתי מתפשר שהולך עד הסוף בלי שיש לו שום דבר להפסיד, בין גרמי השמיים.
מישהו שם הדליק את הזרם בסניף המרכזי והעננים מתכסחים כמו חתולים מעוצבנים שצורחים אחד על השני בצורה מאיימת.
וקורה מה שתמיד קורה אחרי מריבה רצינית כזו – אחרי כל האנרגיות המחשמלות והצעקות מגיע הבכי הזה שמרטיב כל חלקה טובה.

ביום שלישי האחרון (ה 25/11) מלאו ארבעים שנה למותו של ניק דרייק.
ניק דרייק, משורר וזמר בריטי, היה ידוע בשיריו המלנכוליים, העדינים והרגישים.
קודם אתה נכבש במוסיקה המופלאה שלו, רכה ומלטפת, ואחר כך במילים הכל כך נוגעות. כאלו שכל אחד יכול להתחבר אליהן.
הוא היה זמר ומשורר של חורף.
ביום גשום ואפרורי, אין הנאה גדולה מזו של לשבת מול תנור הסלילים, מכוסה בשמיכת הצמר או הפליז ולשקוע בספר טוב, מלווה בצלילים השקטים, הנוגים. כוס תה מהבילה ועוגיות מלווים את התענוג.
העולם לא ידע להעריך את דרייק בחייו. הוא דחה אותו, התעלם ממנו.
רק אחרי שהתאבד, התגלה כשרונו הענק וגודל הטרגדיה שבאובדן אמן כל כך נדיר.

1377319_10152880572514321_7031050493903340461_n

מחוץ לאגף השני

לציון ארבעים שנה למותו של דרייק, החליט צוות "שירה נוראית", בהנהגת הילה זאנה וברק וקנין, שני דמויות מפתח בעולם השירה והאמנות החיפאי, לערוך ערב שירה בהשראתו באגף השני. הערב נקרא "ערב דרעק" בהלצה ממזרית משהו.

"שירה נוראית" היא סדרת ערבי שירה בניצוחם של הילה וברק. ערבי השירה מתקיימים אחת לחודש בחיפה, כל פעם סביב נושא אחר. הקהל מוזמן לקרוא משיריו ואכן מגיע בהמוניו, כדי להקריא ולהקשיב. עד כה נערכו שני ערבים בקפה "הפינה" אשר ברחוב מסדה.
כך נולדו ערבי "שירה נוראית" לפי ברק וקנין:
"…ואז ביום אחד הם התחילו לזרום תחילה כטיפות קטנות שקופות ,הבלחות של דמעות משוררים סרוחות ,נוראיות כ"כ נוראיות שמראש לא היה לנו טיפת חשש או דאגה שהערב אכן יתנהל כמתוכנן כערב שירה פשוט נורא .ואז הם התחילו להיערם בשצף לזרום… בעשרות אם לא מאות טקסטים נוראיים ,הם הגיעו מכל מיני מקומות ואנשים אפלים במיוחד מחיפה רבתי שרצינו והצלחנו להדחיק ולשכוח מקיומם האפל הקסום בנוראיותו שטפו והציפו כנחיל ביבים מנצנץ מבליח אל עבר החשכה שבקצה המנהרה, מתהום הנשייה החיפאית אל עבר תיבות הדואר הדיגיטלי והאנלוגי של המערכת, כמעט שקרסנו לא חשבנו שיהיו לנו את הכלים לשאת בעוצמת הדברים.
ובחשש רב היבטנו זה אל זו בדאגה ובחשש גמור ושלם שהערב הזה הולך להיות אכן ערב שירה נוראית ממולא במשמעויות קשות ונוראיות במיוחד.היה בזה חן של לא נישכח ולא ניסלח ,משמעויות אורבנופיות קשות בלתי ניתנות לריסון נבעו מכל המילים,הבטחתי לעצמי ולשאר הצוות שאיתי שנהייה חזקים שנתגבר על זה יחד כמו בימים הטובים והשמחים שאומרים שקרו פה לפניי שנולדנו…"

רצה המקרה ובאותו יום התחזית הייתה גשומה וסוערת.
נהרות מים זרמו מהכרמל, למטה, למרגלות הדר וישר אל העיר התחתית.
ולמרות כל זאת, עדיין היה נדמה שזהו השקט שלפני הסערה.
גם החזאים אמרו שהשיא עוד לפנינו, ודיברו על השעה 20:00 כעל תחילת החגיגה החורפית.

אבל באגף השני היה חם ונעים כמו תמיד.
בעצם הפעם קצת יותר.
רפרם חדד, אמן ובשלן, נציג תנועת Slow Food בישראל והרפתקן בנשמה, התארח באגף השני במסגרת "שהות אמן".
"שהות אמן" היא אירוח יוצר בתחום האמנות הפלסטית על ידי אנשי האגף, בגלריה עצמה, למשך שבועיים.
במשך השבועיים הללו האמן יכול ליצור, לבשל על הבר בימי שלישי, להרצות על עבודותיו ועוד.
בשבוע שלפני כן הרצה רפרם על עבודותיו מהשנה האחרונה, על ספרו האוטוביוגרפי שנכתב בעקבות שהותו בכלא הלובי ועל עצמו באופן כללי. והשבוע הוא הכין מטעמים והגיש אותם בברטניין.
כיאה לעקרונות תנועת ה Slow Food המתחשבים בעונות השנה והאיזור הגיאוגרפי, בישל רפרם אוכל יהודי המותאם לאיזור אגן הים התיכון, עם השפעות איטלקיות, תוניסאיות ועוד.

התפריט היה כדלהלן:

סלט פיוז'ן מיוחד ובו יש פה סלק צלוי, דלעת צלויה בטימין, ארוגולה, גבעולי מנגולד צלויים על מחבת ברזל, עלי תרד חיים ומלא מרציפן. הכל בדרסינג של לימון וקצת מלח אפור. מחווה ליהודי מנטובה ולדלעת והאמרטו שהם שמים בטורטליני.
רפרם מספר שדלעת היא ירק יהודי. "כשהדלעת הגיעה לצפון איטליה רק היהודים לא פחדו ממנה. מאז אוכל יהודי שם מזוהה עם דלעת, זוקה. כאן (בתמונה) זו הדלעת שסחבתי במטוס, הזן הטעים ביותר. רק עם אורגנו של המונטניינה, של ההרים. איתה מכינים את הטורטליני המפורסם עם הדלעת והאמרטו. עוד מנה יהודית מעולה היא הזוקה בריקה. דלעת מבורכת. חותכים אותה לירחים כמו בתמונה, מבשלים בחלב כשעה, מערבבים בביצה ופירורי לחם ומטגנים."

1559712_10152785334785873_3820386764391947375_n

מנת חציל קלוי ישר מהגריל, מעורבב עם לבנה עיזים, לימון כבוש, גרגירי חומוס חמים, שמן זעפרן ומרווה מיובשת, שקצת הזכירה את תבשיל הת'רידי (קרעי לחם, קטניות, יוגורט וחמאה מזוקקת) או את הפאתה הלבנונית. על המנה הגיש רפרם ירקות קלויים אנטי-פסטי סטייל.

composite_14173596552730

גולת הכותרת הייתה שקשוקת חורף שכללה תפוחי אדמה ובז'אר – תערובת תבלינים תוניסאית שכוללת מוסקט, כוכבי אניס וג'ינג'ר, ורדים מיובשים, מקל שוש, קינמון וכמה סוגים של פלפל שחור. כמובן שהיו ביצים שהוספו ממש בסוף.
רפרם מספר שבתוניס, אחת ממולדות השקשוקה, הרכב הירקות בשקשוקה משתנה לפי עונות השנה.
בקיץ אוכלים אותה עם עגבניות כמו אצלנו בישראל. בסתיו עם חצילים ובחורף עם תפוחי אדמה.

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n

פוסט ראיון שערכתי עם רפרם חדד כבר מוכן בקנה וכך גם המתכון לשקשוקה 🙂

ובחזרה לערב הדרעק:

למרות מזג האויר המרתיע מלצאת החוצה והפיתוי הכה מתבקש להישאר בבית מתחת לשמיכה החמה, האגף השני היה מלא מפה לפה.
טובי המשוררים באו ועלו לקרוא משיריהם.
בין המשוררים שהקריאו ניתן היה למנות את ג'וני ספקטור, מור הובר, נעם לוי, יונתן ישראל, לילך ובר, מילי שם, גרא דוידי, רחלי, חבצלת שפירא, כמובן ברק וקנין והילה זאנה ועוד רבים וטובים.
השירים שהוקראו תאמו את מזג האויר החורפי והגשום ושמרו על רוחו של דרייק, אך עם קורטוב ממזריות, כפי שאפיינה את דרייק פה ושם.

החלטנו להביא לכם שלושה שירים שהתאימו לרוח הערב ולמזג האויר במיוחד. תודה ליונתן ישראל, ג'וני ספקטור ולילך ובר שתרמו את שיריהם עבורנו ועבור קהל הקוראים.

יונתן ישראל עלה לבמה וקרא וריאציה נהדרת משלו לשיר הקלאסי והידוע של נתן אלתרמן "צריך לצלצל פעמיים". הגרסה המקורית כאן.

צריך לצלצל פעמיים

ג'וני ספקטור קרא שיר בשם "פואמה" שנדמה היה כי מתאר את חיפה, אך לקורא הסבלני נכונה הפתעה בסופו.

ג'וני ספקטור קורא שיר אחר

 

פואמה

1.
ללכת במסכת, שלכת הגשמים, בלי מסים, בלא מילים.
לצפות איך הבנות מונות, את סופן של העונות,
ובבנים אשר עונים לקטעי העיתונים.

לנוח בנתחי ההפוגות מהתוגות.
של אתריי התיירות המנכיחים את הבורות,
וחנויות המזכרות המזכירות את הזונות.

והיונים אשר חנות על דלפקי החלונות,
בין שיפולי המרזבים , אשר כענפים זבים
את עגלי זעת הכרך, אשר אינו אומר הן להכרח.

2.
שיוט בשדרות, טיסת מעליות, בין כנסיות והקניות
החסכים המתמתחים על חללי המסכים, המדכאים והמושכים בצבע.
את העטיפות של המוחות . בין ענני הלקוחות פרקי תודה ונביחות ,
ויללות המבכות את לכת כל ההנחות.

3.
גזוזטרת האופרה כעזרת הנשים, קופון הגזירה, ניסים בכיסים!
בנייני האתמול לטובת המכחול, שדרות בלי מסים התמונה היא הכל.
עפר על האספלט פסטל כהיטל, חסרי הבית בלי בטל.
הם לא מזיקים , כמו דיני נזיקין, מחכים, מתחככים , מתבקעים.
בעיר התחתית כדי להעיד, צובעים בשחור כלאחור למשוך את העתיד.

פרלמנט כפטנט, הוצאה לאור בכדי להמשיג את הטרור.
חשמליות אשר חותכות מותחות לעצירה לא מחכות.
בכיכרות ובפסלים הדי מראות של האלים.

היא מתהווה ,היא מאווה, בודפשט של דאבה.
עוזב אותך מתוך גמישות של ענווה.

10714061_10152581877143212_8148622264175131475_o

התמונה באדיבות אבי רוזן

אחריהם עלתה לילך ובר והקריאה שיר בשם המידע:

המידע

אז קבעתי פגישה בעיר חדשה
והשארתי אשה מאחור
התחלתי בגוף ראשון נרקיס
אין בעד מה
רק בשביל לדבר
חקרתי צורך אחד
ויצאתי לצרוך מחקרים חדישים
ואם מאז שקמתי בבוקר
קיימת דרך יותר עדכנית
לדעת חדשות בעולם
להרגיש את ההד של העיר
לראות מה זימן המחר
הלא שקענו במצולות
כמו דגים לא השמענו קולות
רק הודנו קבל עם ועדות
שמספיק ואין מה לבכות
ברגע קיים המידע שנצבר
הגענו נמלה יצאנו צרצר

10433131_10152882125759321_218011720548373741_n

קטע קצבי של מתי ברסקי שהלהיב את הקהל:

ולסיום, ברק וקנין חותם את הערב עם ביצוע עברי ומקורי ל Been Smoking Too Long של דרייק. לגרסה המקורית לחצו כאן.

ובסוף הכל מתנקז לדוברין.
הדוברין 7 – פאב שנפתח ב 4.4.2013, על ידי מיכאל נודל, מתוך מחשבה ליצור מקום שיגרום לאנשים להרגיש בו יותר נוח מבבית שלהם. המקום נמצא בשוק הטורקי שבעיר התחתית בחיפה, ברחוב בעל אותו שם.
התפריט משתנה כל הזמן ויש השפעות מצרפת (קרואסונים ממולאים בכל טוב), השפעות מאיטליה (סלטים), השפעות מאנגלית (אינגליש ברקפסט), קצת מזרח אירופה. ובייקון. הרבה בייקון… ואפילו יש בפאב תמונה מאוד משעשעת שמוקדשת לעניין הבייקון. מיכאל מגלה לנו שלפני כמה שבועות יצא תפריט חדש לכבוד זה שהפאב התחיל להיות פתוח מ 12 בצהריים וגם יש האפי האוור בין השעות 12-19 וכולם מוזמנים לבוא לארוחות בוקר מאוחרות וגם צהריים משביעות יותר.

באותו יום נערך בדוברין ערב תקלוט של טליה טלמון, הבחורה שלפיה הגדירו את מושג הקוליות בחיפה. טליה עובדת באניצ'ה – חנות בגדי היד השנייה הכי שווה בחיפה ומתקלטת בשעות הפנאי שלה. הערב היה תקלוט חגיגי במיוחד כיוון שבפעם הראשונה הצטרפה אליה אחותה – עדה טלמון. בתוכנית האמנותית הובטחו: "גלאם! דיסקו! פאנק! יונקים ימיים! חתולים! גוורץ!" וגם הבטיחו שיהיה תמוה.
אז באנו.
אנחנו אוהבים דברים מוזרים.

10636321_10152880577434321_333053681009925098_n

טליה ועדה סיפקו את האתנחתא הקלילה, הכייפית והמתבקשת כיאות לערב חורפי, סמיך, טעים וכבד שעבר עלינו.
שירים עם השפעה סבנטיזית חזקה ביותר שהקפיצו את פאב הדוברין הקטן וגרמו לשיר בלב ולרצון עז לרקוד על הבר.
"את חייבת לתת לי את המיקסטייפ שהרכבת! זה לטובת השפיות הנפשית שלי", אמרתי לטליה.
והיא בטוב ליבה נענתה לבקשה.
אז הבלוג דאג גם לכם, קוראינו הנאמנים ויצר ביוטיוב את הפלייליסט המדויק של אותו ערב.
תוכלו לשמוע אותו כאן בעודכם מנקים את הבית, שוטפים את הכלים, רוקדים עם חברים או עם בני הזוג, עושים אהבה או סתם שוכבים במיטה עם ספר ורוצים אווירה קלילה וכייפית. 

10686672_10152880577184321_5992354342763382600_n

ומה יישאר לי לשבת?

האם אי פעם צללתם לתוך אוקיינוס בעומק שלושה סנטימטר?
האם אי פעם הרגשתם שהחום שבחוץ הופך לחום שבפנים?
האם קינחתם את כל זה בפרוסה עבה של לחם שחור?
אם כן, סימן שאתם מעדת המָרָקאים.

ובכן, בשבילכם יש לנו הפעם מתכון מופלא.

מרק אפונה הולנדי מעושן

המתכון הזה לקוח במקור מהבלוג של דני ססלר אבל הגיע אליי יד שנייה מהבלוג של זיו שהוא בלוג נהדר עם מתכונים מצויינים אבל גם המון הגות, פוליטיקה ובעצם כל דבר שבעולם. הכנסתי בו כמה שינויים קלים כמו ספייריבס לבן במקום צלעות מעושנות ונקניקיות דומשנייה (סוג של קבנוס רוסי), אבל הבסיס דומה מאוד.

מצרכים

2 כוסות אפונה יבשה
2 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות מאוד קטנות
1 תפוח אדמה חתוך לקוביות בינוניות
1 כרישה חתוכה לחצאי טבעות
1 בצל קצוץ
4 ספייריבס לבן
2 נקניקיות דומשנייה (נסו בכל מעדניה רוסית) או קבנוס אם אין
50 גרם חמאה
2 עלי דפנה
מלח ופלפל לפי הטעם

מרק דני ססלר

התמונה לקוחה מהבלוג של דני ססלר

הכנה

1. לחמם 3 כפות שמן זית ועוד חמאה ונשקף את הבצל.
2. להוסיף אפונה ולערבב כשתי דקות, ואז להוסיף כ-3 ליטר מים. להרתיח ולהמשיך לבשל בהרתחה עדינה כשעה וחצי עד לפירוק מלא של האפונה. צריך לבחוש כל כמה דקות, בשביל שהאפונה לא תשקע ותיחרך.
3. להוסיף את הספייריבס, ושאר הירקות והתבלינים, ולבשל עוד כחצי שעה.
4. להוציא את הבשר, לפרק אותו מהעצמות להחזיר למרק.
5. להוסיף עוד ליטר מים. להוסיף את הנקניקיות חתוכות לצ'אנקים של 3 ס"מ בערך, ולבשל עוד חצי שעה.
6. לבשל עד לסמיכות שאתם אוהבים. לתקן תיבול אם צריך.

בתיאבון!!

something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n

גלגולו של פאב / מאת שרון קשרו

"הלו, ברמנית, מה את ממליצה נגד שברון לב?"

"יש לנו סלרה סטאוט וביטר. הסלרה שחורה משחור ובעלת טעם עשיר מריר ועמוק, שמזכיר קפה קצת, והביטר הוא פירותי ומר אף הוא, קורטוב של ארומה מתוקה עולה מהנוזל שצבעו כדבש."

בירות שמשלבות טעמים מתוקים, קפה והרבה מרירות. מזכיר את החיים שלי קצת היום.

לכל אחד מאיתנו יש (בתקווה) תחביב. התחביב המקורי של ליאוניד, מייסד ליבירה היה קלייה של קפה והכנת לחם שאור. כאדם יוצר, אני מאמין שלכל יצירה יש לה את היצירה שקדמה לה, מין הכנה של הנפש לדבר הבא.

כמו בית ספר.

ליאוניד מתאר שהתהליך של בישול הלתת עבור לחם השאור דומה לשלב הראשון של עשיית הלתת בשביל הבירה.
מה שזה לא יהיה, זה נשמע טעים. כל הדברים האלה הם תאוות גדולות שלי, שגיליתי בשלבים שונים של חיי.
"בליטא וברוסיה עושים לחם באופן דומה" מסביר ליאוניד.
איזה יופי.

IMG_2304 (Large)

הקשר בין לחם ושיכר, כמו הבריכה הראשונה שהופיעה בה צורת החיים הראשונה.
יש מקור דומה לטעמים הנהדרים האלה, שהוא מגיש לנו בנדיבות כשאנחנו יושבים אצלו.
בליבירה יש חמישה סוגים של בירה, כולם תוצרת המבשלה.
ליאוניד מתייחס למבשלה דנית שבישלה כ600 סוגים.
ואני מאמין לו.

למרות שאני מסתפק בשניים האלו. כמו אנשים, יש מתי מעט אנשים שהיית מסוגל לפגוש כל יום, ולהנות מטעם החיים, מהגוונים שהם מכניסים לי באופן יום יומי ורק לרצות עוד.

כשהגעתי לחיפה, המקום הראשון שאליו נכנסתי היה ליבירה ומאז לא הפסקתי לבוא.
לא חושב שהיה פאב שהרגיש לי נעים כ"כ לשבת בו אי פעם.
יכולתי לשבת שם לבד תמיד ועדיין לא להרגיש שחסר לי.

למזלי החיים זימנו לי מפגשים עם אנשים מיוחדים שם, לחלוק את העונג, שהופך לכפול ומתוק פי כמה.
ככה השפתיים שטועמות את הנוזל השחור המשובח נפתחות במין חיוך.

הייתי בליבירה עשרות פעמים בחודשיים האחרונים. הרגשתי כמו בחו"ל. תמיד קיבלו אותי בחיוך. הצוות שם מורכב מאנשים אדיבים ואינטלגנטיים שהם אנשי שיחה, ותמיד על הבר מצאתי עם מי לקשקש. הבירה זה העניין, אבל אתם יודעים.
היא באמת העניין. נדיר ששתיתי פחות משני חצאים. תמיד טעים לי. אני מחזיק את עצמי לא לקחת משהו לאכול. סטייק עסיסי, המבורגר עם בייקון, נקניקיות מסוגים שונים עם כרוב כבוש. אוכל שהולך טוב עם בירה.

המקום הזה אוהב אותי. אלוהים. יש לי חולשה לאלכוהול ובשר. אני אדם חלש כשמדובר בדברים האלה. הייתי יכול כל יום לבוא לשם. חינכתי את עצמי שלא.

IMG_2292 (Large)

ב2013 ליאוניד, ממייסדי ליבירה סגר את המבשלה הביתית שלו והתאחד עם מבשלת סלרה. חבר ומתחרה. החלטה מבריקה לטעמי, כי בירת הסטאוט של סלרה היא בירה שמביכה בירות אחרות בטעמה. אין לי דרך לבטא את זה יותר. זאת פשוט הבירה המושלמת. טעם עשיר, שמזכיר קפה, מרירות ואפילו סוג של מתקתקות. קשה לדעת. זה טעם עמוק ומלטף.

למה הם לא התאחדו קודם? ליאוניד טוען כי לא היו בשלים.

כרגע הם בתהליך הקמה של פאב גדול יותר ברחוב הנמל 26. אם ליבירה ברחוב הנאמנים הוא פאב במימדים שכונתיים, המקום החדש שואף להיות ברופאב של 150-200 איש.

המינוח "ברופאב" (brewpub) מתייחס לפאב שיש לו מבשלת בירה או להיפך.
המודל של ליאוניד הוא Brewdog, מבשלה עצמאית שיושבת בסקוטלנד ושלחה סניפים בכל אירופה, אך למרות המוצא הבריטי הסגנון הוא אמריקאי. בישראל ניתן למצוא את ה Jem’s שהוא ברופאב היושב בפתח תקווה.

התוכנית היא להקים במקום במה שתאפשר הופעות חיות, סיורים מודרכים במבשלה, סדנאות ועוד. ליאוניד נושא עיניים אל מקום שנמצא ממש מעבר לפינה. מקום שבחצי השנה האחרונה הפך לסמל של נעורים ואידיאולוגיה לא מתפשרת. הקרטל. הוא שואף להיות המקום שישלים את היציאה לבילוי ברחוב הנמל. אחרי תערוכה ומסיבה אנרגטית בקרטל, אנשים יבואו לשתות בירה טריה וטובה ואולי לראות איזו הופעה של הרכב מתחיל. או ותיק. יש דיבור שהמקום ייפתח באמצע-סוף ינואר.

ליאוניד נרגש מהקמת המקום החדש ומציג בפנינו את הלוגו של המקום, מין שילוב של אריה וחד קרן. ליבירה תיוולד מחדש. ואני אהיה שם לראות את זה. זה מרגש אותי תמיד לראות אדם שהפך את התשוקה שלו ועשה ממנה מפעל חיים. הביקורים בליבירה מעוררים בי השראה. בכל פעם שנכנסתי לשם הרגשתי בנוח, הרגשתי רצוי, השירות מעולה פשוט, האווירה טובה. הברמנים, אלירן וזויה הם אנשי שיחה נעימים, ובכל פעם שהתיישבתי על הבאר כמעט מצאתי מישהו לשוחח איתו, כנראה שאיכות מושכת איכות.

זה כל מה שיש לי להגיד.

בהצלחה לאנשי ליבירה על פתיחת המקום החדש. מצפה בקוצר רוח לבקר שם.

פאב הליבירה
כתובת: רחוב הנאמנים 21 עיר תחתית חיפה (בעתיד, רחוב הנמל 26)
טלפון: 052-2284840, 054-7931760
שעות פעילות: כל יום מ 19:00 עד 02:00

DSCF2869

השתתפה בהכנת הכתבה: נעמה סובול
תמונות: נעמה סובול, דני קליך

והזוכה בתחרות בחצי ליטר בירה והמבורגר הוא: עידו אבוהב!