בריכות הן לפעמים געגועים לקיץ

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"
(קהלת א' 7)

בוודאי תתפלאו לשמוע שזכרונות הילדות שלי אינם חיפאיים ברובם.
גדלתי בכפר סבא עד גיל שתים-עשרה ואת הקיצים ביליתי בבריכה הציבורית אשר הייתה בשכונתי.

הבריכה.
הבריכה נראתה לי המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נתחיל בכסאות הנוח שתמיד אהבתי לשבת בהם, לקרוא משהו ולהרגיש את השמש מחממת אותי, שוזפת את עורי. הפסקת ענבים ירוקים שטופים היישר מהצידנית הייתה דבר נפוץ.
אני והחברים שלי היינו רצים יחפים לאורך כל המתחם ולא פעם הדבר הסתיים במיני אסון כמו זכוכית שנכנסה לרגל או עוקץ של דבורה אשר נחה על הרצפה, שחדר לעקב הצעיר.
הבריכה עצמה הייתה לנו אוקיינוס גדל מימדים שבו היו אצורות הרפתקאות אינסופיות.
שירים ומשחקים שהמצאנו במיוחד לבריכה. ניסויים ותרגילי אומץ כמו צלילה לעומק ונסיון לראות כמה זמן אפשר להיות בלי חמצן. מצופים. כפכפים. גלגל ים. הקול של המציל שמאיץ בנו לחזור למים של "הקטנים" כי שוב עברנו את החבל.
אני לא מדברת על הטקס המיוחד של בגדי הים. כל שנה בתחילת העונה, הולכים לחנות הקבועה. מודדים ומתלבטים. השנה: בגד ים שלם או ביקיני? חלק או נקודות? זו בהחלט הפעם האחרונה שיכולתי ללבוש ביקיני משולשים… 🙂

IMG_2143 (Large)

בגיל שבע אמא החליטה שאני צריכה ללמוד לשחות.
נשלחתי כלאחר כבוד לקורס של ערן, המורה לשחייה, אשר התקיים כמובן בבריכה שלנו.
ערן, המורה לשחייה, היה חתיך על. זה לפחות מה שאני מבינה היום.
איך אני יודעת? כי כל האמהות שהביאו את הילדים לקורס, נשארו על כסאות הנוח לצפות בו, לבוש בבגד ים טנגה בלבד, אשר הבליט את שרירי החזה השזוף שלו. כל אחת התגנדרה כמיטב יכולתה, וחבשה כובע נשי וזוג משקפי שמש אשר לא הסגירו את מבטיה הלא תמימים בעליל.
אני, כמו כולן, הייתי מאוהבת בערן. הפטריק סוויזי הפרטי שלי.
היום אני יודעת שפשוט חיפשתי את תשומת הלב שלו בדרכי הילדותית.
אני וכל בני השכונה בשכבת הגיל המתאימה התייצבנו שם פעמיים בשבוע. ואז התגלה הכישרון המדהים שלי לשחייה.
חוץ מהכישרון שלי לכתיבה וציור שלא ממש זכה להערכה בקרב בני כיתתי, זו הייתה הפעם הראשונה שבלטתי לטובה.
אני הייתי הילדה שערן הדגים עליה את כל התרגילים החדשים שעמד ללמד. הרגשה נפלאה.

IMG_2122 (Large)

אחר כך בקייטנה העירונית הלכנו לבריכה אחרת. גדולה יותר שאף היא הייתה ציבורית.
חיכיתי שבוע שלם ליום ב' – יום בריכה, לחמניה ושוקו. תמיד היה נדמה לי שאת השוקו הטעים יותר הם חילקו ביום הבריכה.

ומה גדול היה תמהוני כאשר גיליתי שלא קיימת כיום בריכה ציבורית, במחירים עממיים בחיפה.
גיליתי זאת בזכות התערוכה הגאונית "גלי כיאט" אשר נפתחה ב 31 לאוקטובר לשבועיים בלבד ונסגרה אתמול.

1959827_681625678599987_2869219098394507903_n

התערוכה אשר נהגתה ונבנתה על ידי האמנים שי־לי עוזיאל, טמיר ליכטנברג ונטלי לוין, התארחה בגלרית החדש והרע, אשר נמצאת בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב כיאט – ממש סמוך לפאב הסינקופה.
בטקסט שמתאר את התערוכה כותבת נטלי לוין, אשר בנוסף נמנית על מקימי הגלריה ואוצרת בה: "בעברה המפואר של חיפה תושבי העיר ידעו שתי בריכות ציבוריות מיתולוגיות – בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הים היהודי היחידי בעיר [שאר החופים לפני 48 היו בבעלות משפחת ח'יאט] הבריכה פעלה עד שנזנחה סופיץ בשנות ה-70. בריכה נוספת בעיר נחנכה ב-49 -בריכת הפועל- גלי-הדר שפעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים. כיום, תושבים רבים מנהלים מאבק ממושך ואמיץ מול תוכניות העיריה לשיקום בריכות אלו."

אבסורדי שבעיר כמו חיפה, אשר יושבת לחוף ים, יש מצוקה כל כך גדולה בגישה למאגרי מים המיועדים לרחצה והנאה.
עד כדי כך שעל פי טקסט התערוכה, בעיר התחתית, האיזור הקרוב ביותר אל הים, מעולם לא התקיימה בריכה ציבורית או פרטית. מתוך הטקסט: "גם תוכניות ההתחדשות העירונית המנסות לרומם את האזור בשנתיים האחרונות אינן כוללת כלל שירותים חברתיים או קהילתיים לתושבים הערבים והיהודים. במצב זה בו בשכונה אין מרחב ציבורי ראוי, בריכה ציבורית נראית כחלום רחוק."

שלושת האמנים החליטו לעשות מעשה ולהקים תערוכה המנציחה את הצורך הקיים והחשוב של תושבי העיר העיר התחתית, יהודים כערבים, מכל הגילאים והמינים, בבריכה ציבורית, אשר תרווה את צמאונם לחוויה הכה פשוטה וחיונית הזו.
הם כותבים בטקסט התערוכה: "מנקודת מוצא זו החלטנו להקים את "גלי -כיאט". הבריכה נקראת על שם הרחוב בו שוכנת הגלריה ומנציחה את משפחת ח'יאט [מסיבות לא ברורות שמה הפך לכיאט בתעתיק עברי] משפחה ותיקה שהגיעה מלבנון במאה ה-19 ומאז החזיקה בנכסים רבים בשטחי חיפה [חופי הים, הבוסתן שהקימו בוואדי שיח ועוד]."

IMG_2124 (Large)

אך לא רק על הצורך בבריכה קמה התערוכה למחות אלא גם על תהליכים חברתיים-כלכליים הפועלים כל הזמן הזה אל מתחת לפני השטח. מי מהקוראים אשר מסתובב בעיר התחתית בוודאי נתקל בשלטים של כמה חברות המבטיחים הבאת אוכלוסיה איכותית ו"מגניבה" לחיפה, תוך פינוי "פולשים" בעייתיים ולא מגניבים בכלל כנראה, מנכסים בעיר התחתית.
מדובר בתהליך ג'נטריפיקציה שעליו כבר כתבתי לא פעם בבלוג זה, אשר נועד למעשה להיפטר מתושבים חלשים מבחינה סוציואקונומית ולהחליף אותם באוכלוסייה חזקה יותר לכאורה. בניית קמפוס הנמל, פיקצית "מתחם 21" וההופעות בשוק התורכי הם חלק מהתהליך הזה, אך מראים לכאורה את הצד "הנחמד" ולא את הצד הפחות נחמד של הדברים.
למי מכם שחושבים "למה לא, דווקא רעיון טוב", אני רוצה להגיד שטעות בידם. ומדוע אני סבורה כך?
מפני שבשלוש-ארבע השנים האחרונות או אפילו יותר, בהם מר יונה יהב, ראש העיר, טורח על "שיקום" העיר התחתית ושופך כמויות של כסף לרחוב הנמל ולשוק התורכי, לא היה כמעט כל טיפול בתשתיות עצמן. לא טיפול בתאורה ולא טיפול בתחבורה הציבורית ולא במקומות החניה. לא הקמת תשתיות של חינוך ושירותים לאזרח אשר יאפשרו למשפחות וליחידים לבוא ולהתגורר כאן דרך קבע (ולא רק לתקופת הלימודים באוניברסיטה). לא עזרה בארנונה לעסקים הותיקים שבקושי מתקיימים. אבל המחירים? הם הכפילו ושילשו את עצמם!
אם לפני שנתיים-שלוש אפשר היה להשיג דירת שלוש חדרים בטווח של 1200 עד 1500 שקלים לחודש, הרי שהיום לא תמצאו דירה כזאת בפחות מ 2500-2800 שקלים. וזה הגבול התחתון.

IMG_2128 (Large)

מקימי התערוכה כותבים גם על כך. "בבסיס הרעיון של "גלי-כיאט" עומד צורך חברתי-ציבורי אותו הכרנו בפעילותינו בתוך השכונה בשנתיים האחרונות. תושבי העיר התחתית בחיפה הם מעורבים- יהודים וערבים, סוחרים ופועלים. הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם מציאות משתנה של ג'נטריפיקציה המחרחרת אט אט והופכת את שכונתם המוזנחת לכר למשקיעי נדל"ן ויזמים צעירים תוך דחיקתם החוצה מהשכונה. החזון המקורי שלנו להקמת הבריכה הוא המשך לפעילויות אחרות שקיימנו לילדי השכונה יחד עם פורום של פעילים ותושבים."

למעשה התערוכה אמורה הייתה לקום בחודשי הקיץ, כיאה לזמן פעילותן של בריכות, אך הקמתה נדחתה בשל המלחמה (מבצע "צוק איתן").
כך יצא, שביום חמישי גשום אחד, ביומו האחרון של חודש אוקטובר שהוא גם התאריך של חג ליל כל הקדושים, יצא הבלוג בליווי חברה, לבקר בערב הפתיחה של התערוכה.
הגענו למקום ולא חשדנו בדבר. בחוץ היו כסאות נוח ועמדת תקלוט, שולחן ועליו זיתים, בירות ושתייה קלה ואנשים שישבו ודיברו.
כאשר נפתחה הדלת התגלתה ההפתעה האמיתית: בריכה! מלאה במים ומוקפת בצמחים אופייניים. ובתוך הבריכה מבוגרים וילדים בבגדי ים.
תשאלו איך הם לא היו קפואים מקור? החימום הופעל והמקום הרגיש כג'קוזי גדול ושמח – רק בלי זרמים תת קרקעיים. ובסך ניצבה לה מלתחה. בדיוק כמו בימים ההם. עם מתלים לבגדים ומגבות וחלון שממנו היה אפשר להשקיף על הבריכה ועל כל ההמולה.

IMG_2126 (Large)

אם היינו יודעים בהחלט היינו מביאים בגדי ים ומצטרפים לחגיגה. כשבועיים פעלה הבריכה, שלושה ימים בשבוע, לאושרם של התושבים והמבקרים. והייתה הרגשה של חום בלב והתרגשות. וידיעה שהנה, אנחנו יכולים לעשות דברים כאלו, למען אחרים, למען עצמנו – גם אם הרשויות והשלטונות לא מעוניינים ומטרפדים את כל הנסיונות.

אך כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף ובמקרה הזה הסוף עצוב. גלרית החדש והרע אשר הוקמה במסגרת "מתחם 21" והייתה אחד המיזמים האותנטיים היחידים שם, תיסגר בסוף החודש הזה.
עיריית חיפה מפסיקה לתקצב את רוב הפרויקטים במתחם וכתוצאה מכך גם את גלרית החדש והרע. לגלרייה לא נמצא תקציב להמשך פעילות ומקימיה נאלצים שלא להמשיך את פעילותה ולסגור את שעריה.
זו אינה התערוכה היחידה שבה התעסקו האמנים בתהליכים חברתיים-כלכליים. היו תערוכות נוספות שעסקו בנדל"ן, בדו קיום יהודי-ערבי ועוד. אם אתם סבורים כי יש מקום לגלריה להמשיך ולפעול ולהביא עוד תערוכות בעלות אמירה אמנותית וחברתית, אנא פנו לעיריית חיפה בבקשה להמשיך ולתמוך בחדש והרע. לחילופין אתם יכולים לחשוב על גוף מתקצב אחר שעשוי לתמוך בגלריה.

IMG_2123 (Large)

 

יש חדש באגף

יצאנו מחוממים ומבושמים מהגלריה ושמנו פעמינו אל האגף השני, שם הייתה הופעה של "צבי ונערי הליווי", שהתהדרה בשם חדש: "צבי וכלבי הנחייה בהופעה". את צבי אתם בטח מכירים כבר ואם לא, אתם מוזמנים לשמוע אותו כאן.
אחרי תקופה די ארוכה שצבי ופסי זוגתו ושותפתו להרכב הופיעו עם ואדים נמירובסקי במלך התרבות (ראיון איתם תוכלו לקרוא כאן), החליטו להופיע בהרכב המקורי ולא סתם, אלא "בבית" – בגלרית האגף לאמנות, שצבי נמנה בין מקימיה.

גלרית האגף לאמנות כידוע החלה מחלל פצפון ברחוב הנמל 51 בשנת 2009 ולאחר ארבע שנים עברה לחלל גדול מאוד באותו רחוב, בבית מספר 67. המתחם החדש שפועל מזה שנה נקרא האגף השני. במקום מועברים חוגים וסדנאות לאמנות פלסטית, הרצאות בתחומים שונים על ספקטרום האמנות, הופעות מוסיקה והפקות תיאטרון ייחודיות. המקום גם מארח תערוכות של אמנים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים. למעשה האגף הוא בית לאמנות הלא ממסדית ולקהילת האמנים וחובבי האמנות אשר נכנסת לז'אנר הזה ובעצם, לכל מי שרוצה לצרוך אמנות באופן קהילתי ואינטרקטיבי ומבלי לשלם למוזיאונים ולגלריות מסחריות.

IMG_2149 (Large)

בשנה האחרונה, עמדו חברי האגף מספר פעמים בפני עזיבת החלל מסיבות שונות, אך שנה לאחר המעבר הם עדיין כאן.
כרגע מסתמן כי ככל הנראה תעבור הגלריה לחלל אחר בעיר התחתית בחודש פברואר, אך הדבר אינו ודאי.
קריאת הבלוג למהר ולהגיע לפעילויות הקורות באגף מידי שבוע עודנה בתוקף. זהו מקום נדיר וכדאי לשמרו ולטפחו, בייחוד על רקע השממה האמנותית היחסית הקיימת בעיר, מבחינת גלריות עצמאיות לא מסחריות, בוודאי עם סגירת גלרית החדש והרע.
הגלריה מפעילה בימי שלישי בערב בר ומארחת הרצאות, הופעות וסרטים. בין האירועים הבולטים החודש נמנים שני ערבי שלישי (ה 18.11 וה 25.11) אשר בהם יגיע האמן, השף, הסופר ונציג תנועת הסלואו פוד בישראל, רפרם חדד, פיגורה בפני עצמה. חדד ירצה ב 18.11 על עבודות אמנות שלו מהשנה האחרונה וקצת על ספר שכתב על ימי השבי שלו בכלא הלובי וב 25.11 יבשל בבר ממיטב תבשיליו. מומלץ מאוד להגיע.

ההופעה של צבי הייתה מאוד מוצלחת וכללה את ולודיה שמנגן על באיין. ולא, באיין הוא אינו אקורדיון ועל כך ניטש ויכוח מר בכלל ובאותה הופעה בפרט. במהלך ההופעה צבי שר את להיטיו המפורסמים וגם שירים חדשים ושירים שמזמן לא שר.
בסוף ההופעה עלה ואדים נמירובסקי ושר יחד עם צבי ופסי כמה משירי מלך התרבות. צילמנו קצת להנאתכם וכדי לעשות לכם חשק להגיע להופעה הבאה לכשתהיה אחת כזו.

composite_14156576358716

שירים רבותי שירים!

שירה כהן היא משוררת חיפאית אשר הוציאה ספר שירים חדש בשם מלכודת. הספר יצא בהוצאת "פרדס" החיפאית וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים השונות ובהנחה אצל שירה עצמה.

טעימה קטנה מתוך הספר:

פ ו ר י ם  ב ש כ ו נ ת  ה ד ר  ב ח י פ ה

מִישֶׁהוּ מְשַׂחֵק בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי,
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּרְחוֹב
וְשֶׁכֻּלָּם ירְִאוּ.
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נוֹרָא חַתְרָנִי
לִצְבֹּעַ אֶת הַמִּדְרָכוֹת בְּאָדֹם
וְלִצְעֹד עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת עֲנָקִיּוֹת
וְלָלֶכֶת מַכּוֹת עִם הַשּׁוֹטְרִים
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְאָנַרְכְיָה אוֹ לְסֵדֶר חָדָשׁ.
אָז בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר
בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר עַכְשָׁו, כִּי זֶה חַג
וּבִמְקוֹם שְׁלֹמֹה אַרְצִי
הָרַדְיו מָלֵא
בְּעֵצוֹת לְקוֹקְטֵילִים מַגְנִיבִים
וְאַרְיוֹת מֵאוֹפֶּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ
לִפְנֵי שֶׁסַּבָּא נוֹלַד
אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פּוֹסְט-טְרָאוּמָתִי
מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ
מֵהָאִנְתִּפָאדָה הַשְּׁנִיָּה
בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי
בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי
בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים
שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ
בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָהּ עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ
בּוֹא נִפְרֹץ לַחֲדַר-נִתּוּחַ
נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם
וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם
בּוֹא וְנִשְׁלֹף לוֹ אֶת הַמְּעִי הַבָּהִיר
וְנַחְנֹק אִתּוֹ אֶת הָרוֹפֵא הַזָּהִיר
בּוֹא נְנַשֵּׁק אֶת הַגּוֹסְסִים
בּוֹא נַבְעִיר אֶת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים
בּוֹא צִ'ירִיבִּים, צִ'ירִיבּוֹם,
צִ'ירִיבָּם
בּוֹא נְצַ'גֵּעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם

 

כמובן שאנחנו לא שוכחים את הקרדיטים לשני הקוראים הזריזים שלנו: מור הובר וטל בלום – אשר ניחשו ראשונים ונכונה את התשובות בחידות שהעלינו בדף הפייסבוק של הבלוג. אז מור וטל, כל הכבוד אלופים!

 

ומה יישאר לי לשבת?

 

ובכן, אם נזרום לפי הכותרת של הפוסט הזה, בא לי דווקא לתת לכם מתכוני קיץ. כל המתכונים טבעוניים.
כמאמר השיר: "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל…"

השיר החדש של צבי ונערי הליווי – מוקדש לליבי.

דפי אורז צבעוניים

נורא פשוט ונורא כיף לאכול, במיוחד בערבים החמים, כשאין חשק לבשל שום דבר ובא משהו קליל.

מצרכים

למילוי:

חבילת דפי אורז קטנים עגולים

קופסת שימורי אננס קטנה

100-150 גרם אגוזי קשיו או בוטנים קלופים – רצוי קלויים!

רבע או חמישית כרוב סגול

בצל ירוק לפי הטעם

1-2 חבילות קטנות (אישיות) של אטריות שעועית

כוסברה לפי הטעם (אופציונלי)

למטבל טחינה יפני

חצי כוס טחינה גולמית – רצוי אדומה או חומה (קלויה או מלאה)

מים

קצ'אפ מאניס (סויה מתוקה) או סויה עם קצת סילאן – לפי הטעם

rice paper preparing

הכנה

1. חותכים את האננס לחתיכות קטנות, שוברים את האגוזים לפירורים או חתיכות קטנות, חותכים את הבצל כמו לסושי.

2. מאדים קצת את הכרוב הסגול ובכלי אחר מבשלים את אטריות השעועית עד לרתיחה במשך 3-4 דקות. מניחים בקערה עם מים קרים.

3. מכינים צלחת שטוחה עם מים ומרטיבים למשך כמה שניות כל דף אורז. ממלאים אותו מיד עם שאר החומרים.

4. מניחים את החומרים בפינת הדף ומגלגלים כמו טורטיה או סושי. מהדקים בקצוות.

5. קוצצים את הכוסברה ומכינים להגשה.

6. מכינים את הטחינה. מערבבים את הטחינה הגולמית עם מים לפי הטעם – המרקם צריך להיות סמיך, לא דליל ולא גושי או צמיגי.

7. מוסיפים לפי הטעם את הסויה.

8. שופכים את הטחינה על הדפים ואת הכוסברה ואוכלים מיד.

rice papers

 

קארי ירוק תאילנדי

וריאציה על מתכון מתוך הבלוג "שירה אכילה". תוכלו לראות כאן את המתכון המקורי.

מצרכים

שתי כוסות אורז בסמטי

כפית וחצי ממרח קארי ירוק תאילנדי (אפשר להשיג במזרח-מערב)

חציל (רצוי תאילנדי אבל לא חייבים)

קופסת פטריות (רצוי פורטובלו)

חופן שעועית ירוקה טריה (אפשר גם קפואה, לבשל מספר דקות במים רותחים קודם לכן)

כף סוכר חום

פחית קרם קוקוס

שמן לטיגון (קנולה עדיף)

מלח לפי הטעם

הכנה

1. מבשלים בסיר אורז בסמטי לפי ההוראות

2. במחבת גדולה מטגנים בשמן את הממרח הקארי עד שיוצאים ממנו ריחות ומדגדגים לכם האף והעיניים

3. שופכים את פחית קרם הקוקוס ומערבבים עד שמתקבל מרקם אחיד

4. מוסיפים את כל הירקות ביחד

5. מוסיפים כף סוכר חום

6. מבשלים עד לרתיחה ואז מורידים את האש ומבשלים עד שנהיה יחסית סמיך

7. טועמים ומתקנים טעמים

8. אפשר להוסיף את האורז לתוך המחבת ולערבב עם הרוטב ואפשר לצקת את הרוטב על האורז. איך שמעדיפים.

9. מגישים חם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

סביצ'ה פירות

קינוח שנהנה מפירות העונה. מיץ הליים והנענע צריכים להיות כאן במשורה. הכוונה היא להדגיש את טעמם של הפירות.

מצרכים

מנגו בשל

אננס בינוני בשל

ליים אחד (או לימון ירוק אם אין ליים)

חופן נענע טרי שטוף

אופציונלי: 4 פסיפלורות או 4 קיווי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכנה

1. חותכים את המנגו והאננס לקוביות ושמים אותן בקערת זכוכית גדולה.

2. אם יש קיווי חותכים גם אותו לקוביות ושמים בקערה. אם יש פסיפלורה מוציאים את התוך בכפית ושמים בתוך הקערה.

3. סוחטים את הליים ומוזגים את המיץ לקערה.

4. קוצצים את הנענע מלבד כמות קטנה ושמים בתוך הקערה. את הנענע הלא קצוצה שמים לעיטור.

5. לוקחים כוסות זכוכית – לשתייה או יין/קוקטיילים ושמים בכל כוס מהקינוח.

6. מגישים מיד.

 

בתיאבון!

IMG_2151 (Large)

מודעות פרסומת

בשבילנו זו אירופה-אירופה!

"פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ, והיה לו טעם של חול וריח של ענבים, ושמש ג'ינג'ית ציירה נמשים על הפנים, ואחרי סוכות שרקה הרוח לכנופיה של עננים, ודהרנו הביתה בוואדי בסופת רעמים, והגשם דקר את הלשון מנטה ואורנים, וכלבי השכונה התחרו בנביחות כמו דודים משתעלים בהפסקה של קונצרט חורפי, ופתאום התנפל האביב בצרחות חתולים ופריחת לימונים, ושוב היה חמסין ובאוטובוס עמד האוויר…"
(מתוך "שלאף שטונדה", יהודית קציר)

את רוב ילדותי ונעוריי העברתי באיזור אחוזה-מרכז הכרמל. זוהי תבנית נוף מולדתי ולא חסרות פינות שמעלות חיוך, דמעה או געגוע לרגע שהיה ואיננו עוד. את הדר הכרתי רק כשאמא לקחה אותי לקניות או סידורים והעיר התחתית, מי ידע בכלל על כל אוצרותיה? מבחינתי זו הייתה הממלכה של אבי.
כן, הממלכה של אמי הייתה הדר וזו של אבי הייתה העיר התחתית ולי היה מרכז הכרמל. במאמר "תחייתו המהוססת של המרכז האבוד" אני מעלה זכרונות משנות השמונים והתשעים וגם נוגעת במרכז הכרמל – הממלכה של היקים המקומטים, בתי הקפה שתמיד היה אפשר למצוא בהם עוגת היער השחור שקורצת לי בעיני פטל מבריקות, סוכנויות התיווך הרבות שמילאו את הרחוב הראשי, גן האם וקוניכייתו שממנה בקעו צלילי דיסטורשן של להקות צעירות שתכננו לכבוש את העולם, והתחנה האחרונה של הכרמלית. זאת שכשהגענו אליה ידענו שזהו, זו סוף הדרך.
רבות אפשר לכתוב על מרכז הכרמל. המון גילגולים עבר מרכז הכרמל ואנחנו איתו. אני מסתכלת על המוסדות הגדולים שנדמה שהם כאן כדי להישאר: סינמטק חיפה, האודיטוריום, בית רוטשילד האלמותי, גן מניה שוחט עם המזרקות המסתוריות שלעיתים עולות על קצפן ולעיתים מאירות בשלל צבעים.
היום, יום חמישי ה 9 לאוקטובר, ייפתח כמיטב המסורת פסטיבל הסרטים, השלושים במספר, של העיר חיפה. המוני אנשים יגדשו את הרחובות בחפשם אחרי סרט טוב להשביע את הנפש, דוכן מזון מהיר להשביע את הגוף ואולי גם אחרי בית קפה, אבל לא של רשת גדולה. בית קפה כזה קטן ואינטימי, עם מוסיקת ג'אז או רוק קלאסי, שיזכיר להם את נעוריהם או לחילופין יזכיר להם שכל החיים לפניהם. בית קפה שבו יוכלו לשבת ולדבר, או לחלום בהקיץ, או סתם להירגע מהמולת היום או הערב.

10504920_306534472856985_2652632870352790322_o

קפה כסית המיתולוגי בתל אביב – אחת ההשראות לקפה בריסל

כשאני חושבת על בית קפה כזה, אני נזכרת בתחילת דרכו של גרג קפה מאוד. קפה פיצפון ופינתי בהצטלבות של שדרות הנשיא – תחילת דרך הים שנתן לי ולחבריי כל כך הרבה שעות של אושר והתרגשות. אני זוכרת אותי עם ידיד או חברה תורנים, יושבים שם, שותים שוקו או קפה מהבילים, נוגסים בעוגית שיבולת שועל או שוקולד צ'יפס, הרבה לפני שזה נהיה אופנתי בכל רשת, מתפלספים, נחשפים רגשית, צוחקים, בוכים, שרים, רוקדים.
קפה גרג זו רשת גדולה מאוד היום. לא ממש נשאר בה הקסם הקטן, הנוגע של ראשית דרכה. אבל יש בחיפה קפה נפלא שחגג לא מזמן שנה. קפה בריסל הוא הקפה לאוהבים ולמתגעגעים, לאלו שאוהבים לחלום וגם לאכול, לשתות ולדבר, והכל באווירה ספוגת רגש ונוסטלגיה.
לרגל חגיגות השנה, נפגשתי עם זאב וחן, הבעלים המקסימים של הקפה, כדי לשמוע על ההתחלה, על ההווה ועל החזון לעתיד. לפניכם הראיון המלא.

בראשית

איך הכל התחיל?

חן: "יצא לי לעבוד הרבה בבתי קפה. היה לי תמיד חלום איפשהו שהקפה יתממש ויקרה.
ברגע שלמדתי קונדיטוריה זה היה ברור יותר שהחלום יקרה. לקראת גיל ארבעים חשבתי לשנות כיוון (קודם הייתה בעסקי המוסיקה ולמדה פסיכולוגיה, נ.ס). לקח הרבה זמן למצוא מקום כי היה לי חשוב למצוא מקום עם חצר. שנה וחצי חיפשנו. שקלנו הרבה מקומות, אבל בסופו של דבר החלטנו על מרכז הכרמל. ברחוב מסדה היה רווי, בעיר התחתית לא היה מספיק ביקוש.
הרגשנו שהתעורר איזשהו צורך לבית קפה שכיף לשבת בו בכרמל. המקום היחידי שהתקרב לאלטרנטיבי היה שתיים סוכר.
חיפשנו מקום עם אווירה ייחודית ותפריט שונה מזה שברשתות והשטנאץ הקבוע של מרכז הכרמל. יום אחד הגענו למקום הזה והוא היה חורבה, אבל מיד ראינו בו את הפוטנציאל הרב. היה גם יתרון בעבודה שהוא היה טאבולה ראסה ואיפשר להתחיל מאפס. היו הרבה אפשרויות."
זאב: "אני מגיע מתחום האדריכלות ואחר כך תחום הרשת ורציתי לנסות משהו חדש. למעשה גם אצלי זה היה חלום ישן.
בנקודה מסוימת צריך להחליט אם אתה מגשים חלום או לא. הגעתי לחיפה ב 1996 ללמוד ארכיטקטורה ונשארתי.
אני וחן היינו נשואים, התגרשנו ונשארנו חברים טובים. פשוט מצאנו את הפלטפורמה שבה אנחנו עובדים הכי טוב ביחד."

10447860_297371623773270_7931715061372047366_n

חן וזאב, בעלי קפה בריסל

אידיאל בית הקפה

איזה בית קפה ציירתם לעצמכם?

שניהם: "שנינו אנשים מאוד נוסטלגיים. אנחנו מאמינים שאפשר לצקת תוכן לכל דבר.
האידיאל שלנו מבחינת בתי קפה זה כסית, ראוול והמון מקומות קטנים ופינתיים שנחשפנו אליהם באירופה. רצינו לעשות מקום שהוא סוג של one of a kind. משהו שהוא לא העתק אלא מקור.
עיצבנו לבד את המקום ואת השולחנות שכל אחד מהשולחנות הוא בנושא אחר בתחומי הקולנוע והמוסיקה של פעם.
יש לנו הרבה כבוד לחיפה – בין השאר יש כאן שולחן שמוקדש לתיאטרון חיפה ושולחן שמוקדש לבתי קולנוע ישנים בחיפה. מבחינה תרבותית אנחנו מארחים בקפה הופעות, ערבי תוכן, מכירות של מעצבים צעירים ועוד. המטרה היא לתת ביטוי לאמנות ובמה לאנשים שאין להם הזדמנויות במקומות אחרים."

ספרו קצת על התפריט של בית הקפה.

זאב: "רצינו תפריט "משודרג" של בית קפה. שתהיה כאן ארוחת צהריים הגונה שאנשים יוכלו לאכול בשעות הצהריים.
רפי ואבירם ממסעדת וואלה עזרו לעצב את התפריט. מה שחשוב לנו להדגיש הוא שהכל נעשה במקום, שום דבר לא מגיע מוכן או קנוי. התפריט באיזשהו מקום מנסה להתבדל מתפריטים שיש בבתי קפה אחרים. יש דגש מאוד גדול על איכות של חומרי גלם ואופי התפריט מתאים לקיץ התמידי שתמיד יש כאן. מאוד השתדלנו לא ליפול לתפריט שבלוני. גם במנות הסטנדרטיות יש טוויסט. יש כאן הרבה קינוחים חמוצים, או בשילוב של חמוץ-מתוק, מתוק-מריר. זוהר, הקונדיטורית שלנו שלמדה יחד עם חן, היא הנשמה של בית הקפה."
חן: "כן חשוב לנו לפרגן לשתיים סוכר ולקפה מסדה (שני בתי קפה ותיקים במרכז הכרמל ורחוב מסדה בהדר, נ.ס) שאלו מקומות שמאוד נעים לשבת בהם. התפריט יצירתי, משתמש בחומרי גלם טובים, לא פלצני, לא תל אביבי ורמת המחירים סבירה יחסית לאזור. מבחינת ההגשה, אסתטיקת ההגשה היא חלק בלתי נפרד מהעניין. אנחנו מגישים את המנות בצורה שכיף לראות, בדיוק בדרך ששנינו היינו רוצים לקבל את המנה."

בריסל 2

מבחר קטן ממנות קפה בריסל

לכל בית קפה יש שם

מדוע נבחר השם בריסל?

חן: "רצינו קצת את הניחוח האירופאי. קרפוסקול – חברת תקליטים שהייתה בבריסל בשנות השמונים שהיה לה סגנון איכותי, חם, מזמין ומלטף היוותה השראה וזה בעצם התכונות שרצינו שיהיו במקום."

החזון

איך אתם רואים את העתיד של הקפה?

שניהם: "המשאלה שלנו היא שמה שהצלחנו לבנות כאן יישאר שנים ארוכות. אנחנו רוצים מוסד חיפאי שלא ישתנה. כמובן שחשוב לנו לחדש, לא לקפוא על השמרים ולהשתפר. אנחנו לא חושבים על סניפים ולא על רשתות. אנחנו מקווים שנצליח לתחזק את האג'נדה התרבותית, שנצליח לשמור על הסטנדרטים שלנו בשוק כל כך תחרותי. אנחנו שמחים על אורח החיים הקצת פחות תחרותי שבית קפה מאפשר. הוא נותן לנו עצמאות, חופש ממסגרות. אין תחליף ללהיות אדון לעצמך ולעשות מה שאתה רוצה."

cafe brussels

העיצוב הייחודי של קפה בריסל נובע מהשפעות תרבותיות חזקות של חן וזאב

תחנות תרבות

שנות השמונים, מוסיקת גל חדש – חן: "לי בתור חיפאית יצא לי כל חיי לבלות במועדונים של שלומי (מנגר, נ.ס), מה שעיצב את האישיות שלי בצורה שלא תתואר. נחשפתי לשוליים של שנות השמונים, גל חדש." זאב: "גם מוסיקה של קרפוסקול, דברים שהם קשים להשגה, אוריינטציה אלטרנטיבית."
לארס פון טרייר – חן: "אדם ובמאי שלא מתפשר, שמעמת אנשים עם פחדים וחרדות ולא מאפשר אסקפיזם בשום צורה. מדהים בעיניי."
איי יוון – שניהם: "טברנות ופשטות. אורח חיים קרוב לים, מאוד נכון בעיננו. מוציא מהאדם את המיטב."
דן בן אמוץ – שניהם: "מדינת ישראל עשתה לו עוול גדול מאוד. הוא היה סופר בלתי מתפשר."
עמוס גוטמן – חן: "במאי אמיץ שידע לדבר על נושאים כמו הומוסקסואליות, לפני שכולם התחילו לעסוק בזה. הוא מת לדעתי מלב שבור."
האוזן השלישית – "הם מספקים תכנים שקשה מאוד למצוא במקומות אחרים. זה המקום היחידי בחיפה שאפשר למצוא בו דברים מיוחדים. המקצועיות של האנשים שעובדים שם זה מה שעושה את ההבדל."
ליאורה ריבלין ונינה קוטלר – שניהם: "שחקניות גדולות מהחיים."
Meditation של מרקוס אורליוס – זאב: "הקיסר היחידי שהיה פילוסוף ולא מצביא. זה ספר שהוא כתב בשביל עצמו על תובנות ואמת לפני אלפיים שנה. זו אבן תרבות רצינית מאוד."
בלוגים – חן: "אני נחשפת אליהם המון. זה היתרון העיקרי בתקופה שבה אנו חיים."
חתולים וכלבים – שניהם: "מעודדים אותם מאוד בקפה. גם העובדה שאנשים מכל מיני סוגים יכולים לשבת אחד ליד השני ואין כפייה בשום צורה זה ערך מאוד חשוב מבחינתנו בקפה בריסל."

ומה יישאר לי לשבת?

ובכן, כדי שיהיה לכם מתוק בחג, דאגנו לכם עם מתכון של טארט הלימון האגדי של קפה בריסל!

טארט לימון של קפה בריסל

10615367_645657475553067_224854265880567176_n

מצרכים לתבנית טארט/פאי בקוטר 26

לקלתית:

50 גרם סוכר
50 גרם אבקת סוכר
200 גרם חמאה
קורט וניל
קורט מלח
קורט גרידת לימון

מוסיפים אח"כ לקלתית

250 גרם קמח
30 גרם קורנפלור
20 גרם קמח שקדים

למלית לימון

100 סמ"ק מיץ לימון טרי
70 סמ"ק מים
2 סרטים של גרידת לימון טרי

לחוד

25 גרם קורנפלור
40 סמ"ק מיץ לימון
10 סמ"ק מים
חצי פקק לימונצ'לו (לא חובה)

מרנג שוויצרי

150 סמ"ק חלבון
300 גרם סוכר

הוראת הכנה:

1. מערבבים במיקסר עם וו "גיטרה" את כל חומרי הקלתית ברשימה הראשונה.
2. מוסיפים את שאר חומרי הקלתית למיקסר מערבבים ומאחדים אותם עם חומרי הרשימה הראשונה עד לקבלת בצק.
3. מרדדים ומניחים את הבצק בתבנית משומנת מעט.
4. אופים בחום 180 מעלות בערך עשרים דקות עד לאפייה מלאה.
5. בסיר מביאים לרתיחה את כל חומרי מלית הלימון שברשימה הראשונה.
6. מוסיפים את החומרים ברשימה השנייה (בשם לחוד) לבלילה החמה, מערבבים ומקררים.
7. מוזגים את המלית לקלתית הטארט ומקררים.
8. על באן מארי (סיר כפול) מחממים עד להמסת הסוכר. טורפים בעדינות כל הזמן כדי שהחלבון לא ייקרש.
9. כשהטמפרטורה מגיעה ל 35 מעלות מקציפים במשך 8 דקות ומזלפים על הטארט הקר.
10. בעזרת מבער שורפים בעדינות את המרנג.

בתיאבון!!

קפה בריסל
כתובת: שדרות מוריה 13 מרכז הכרמל
טלפון: 04-8110138
דף פייסבוק

10392371_303153599861739_2420342710692695266_n

המרפסת של קפה בריסל

כל התמונות באדיבות "קפה בריסל"
בשבילנו זו אירופה-אירופה – כותרת הפוסט נלקחה במקור מהבלוג של רונן אלטמן בגרמניה – מומלץ לקרוא!

בלילות הקיץ החמים

"בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד
לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה.

מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים,
קוראים בספר בעל ריח ישן
עוצמים עיניים ושותקים
שום דבר אחר אינו קורה
בלילות הקיץ החמים,
מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים."

(בלילות הקיץ החמים, מילים: דן מינסטר)

And we're back!

מזמן לא היה כאן פוסט קליל שמעדכן מה קורה בחיפה מבחינת אוכל ותרבות. מי סגר ומי פתח, אצל מי שווה להגיע לאכול או לרקוד ואיזה דברים מגניבים גילינו בחיפה בזמן האחרון (כי תמיד יש דברים, רק צריך לדווח עליהם!).
כן, זה נכון שיש מלחמה והתותחים רועמים והטילים שורקים אבל אנחנו טיפחנו כאן בועה חיפאית ועכשיו היא מתגמלת אותנו בגדול!

ואכן מבול האירועים ששטפו את חיפה לא הותיר לבלוג ברירה והוא רץ מאירוע לאירוע. כמו שאומרים אצלנו: לסקר, לסקר, לסקר… פינוקים בשביל העם 🙂 אז נתחיל, Shall we?
ובכן, היו לנו תוכניות לסקר עבורכם את המונדיאל ושבוע הספר, אבל המלחמה טרפה הכל (איזה תירוץ נפלא למאחרי כתיבה שכמונו…). במקום זה נסקור מקומות חדשים שנפתחו, מקומות ישנים שהפתיעו וקצת מהאירועים שהתרגשו עלינו לטובה ועוד יתרגשו כמו נערות טובות במופע רוק.

נתחיל ממקומות חדשים שנפתחו:

הפתעות חדשות במסדה

במסדה 1, קרוב לבלפור, נפתח מקום בשם הפארמסי - Pharmacy. זה Pool & Billiards Bar בהגדרה ועושה רושם ממש מגניב. יקירי קהילת מסדה והגרעין הקשה שלה פוקדים אותו. ותודה לג'וני ספקטור שעזר בהכוונה ובהסברה! הנה הפייסבוק שלהם

10356392_10152557023266289_5200258192461860053_n (1)

הפארמסי

הפינה, קפה מסעדה מתוק עם אוירה נעימה, נפתח בסוף רחוב מסדה-פינת רחוב טבריה. מגישים שם סלטים, טוסטים, פסטות (מנה מומלצת: פסטת הפתעות – פסטה שאפשר להרכיב לפי ראות עיניכם!), פאיים שונים וגולת הכותרת, הקישים המשגעים :). כרגע אין דף פייסבוק כי המקום בהתהוות, אבל כתובת המקום היא מסדה 43 והוא פתוח משעות הצהריים וצפונה לתוך שעות הערב המאוחרות.

IMG_1615 (Large)

פסטת הפתעות בקפה הפינה

חוץ מזה יש תפריט חדש במכבסושי, הלוא היא "אינסייד-אאוט", של מנות חמות וקינוחים שכמו יצאו מז'ורנל.

תפריט חם באינסייד אאוט

מנות מהתפריט החדש של אינסייד אאוט

מיץ מיץ לימונדה

אבל לא רק באוכל עסקינן אלא גם בתרבות!
ההצגה החמה של הקיץ היא "מיץ מיץ לימונדה" שרצה חזק עכשיו בתיאטרון חיפה ואם עדיין לא הלכתם לראות – רוצו לפני שהמחזה יירד מהבמות.

ההצגה משלבת בתוכה אלמנטים של מיוזיקל יחד עם דמויות הזויות משהו עם סוף מאוד מפתיע ולא צפוי.
משחק מצוין של כל השחקנים וצפירת ארגעה: אף חיה לא נפצעה או מתה בעת עשיית ההצגה.

הנה הלינק לדף ההצגה בתיאטרון חיפה.

העיר התחתית – מה חדש?

ליילא – בית קפה חדש בשרה 2

נפתח בית קפה חדש בסמוך לסירופ וליד הפיטר'ס בשם "ליילא" עם עיצוב שכמו נלקח מסיפורי "אלף לילה ולילה". כורסאות מפנקות ומהודרות ונרגילות מושקעות. בתפריט בצקים כמו ספיחה ופיצות וגולת הכותרת של המקום היא הקינוחים הערביים המסורתיים כמו ליאלי ביירות, קטייאף, כנאפה ועוד ועוד והמיצים הטבעיים השווים שביניהם תמרהינדי, מיץ רימונים ומיץ תפוזים. המלצת הבלוג: לכו על הליאלי ביירות יחד עם מיץ מעורבב של רימונים ותפוזים. הכי שווה: לבוא לפני בילוי סוער במועדון הסירופ.

הנה דף הפייסבוק שלהם. המקום פתוח כל יום מ 12.00 ועד השעות הקטנות של הלילה.

10385490_796417560390700_1369386617080284132_n

ליאלי ביירות בליילא

בוניה, הביסטרו השווה של שחר סיון ואורי אלון – מעמודי התווך הקולינריים בעיר – יש הופעות חיות ודיג'ייס מתחלפים כל חמשוש ולפעמים אפילו באמצע השבוע. המקום גם פתוח (סוף סוף) משעות הצהריים ומגיש עסקיות די משתלמות. יש גם תפריט בר לקלילים שבינינו והמבורגר חדש ושווה בדרך. עקבו בדף הפייסבוק שלהם ובינתיים תקראו את הגרסה הישראלית למוסקבה פטושקי, הספר שהיווה השראה לשם המקום:

עלילות וניצ'קה ברכבת ישראל

DSC_0017 (Large)

הוניה – שווה להגיע גם בגלל האוכל וגם בגלל המוסיקה

תגלית!

מסתבר שהבר הכי שווה להתרווחות נינוחה לקראת סוף הערב נמצא בסירופ – לא פחות ולא יותר.
אולי אלה הכסאות הנוחים, אולי המוסיקה הטובה, אולי האויר (כשהמועדון לא מפוצץ, אבל אפילו אז!), אולי הברמנית הבלונדינית המתוקה ואולי מחירי האלכוהול הנוחים, ואולי כולם ביחד – אבל למי איכפת?
הכי שווה – להזמין סאות'רן קומפורט עם קובית קרח במרכז הכוס ולהרגיש ברלין כי כמו שאמנדה (פאקינג פאלמר) שרה: Who needs love when there's Southern Comfort?

10256662_719159728126204_4667095466583619314_o

הבר בסירופ – יש איזשהו קסם באויר הלילה

ואם כבר בסירופ עסקינן, אני רוצה להמליץ על שני דיג'ייס מצוינים שעושים כאן בחיפה עבודת קודש!

הראשונה היא מאיסה מטר שמביאה אותה בסטים אקלקטיים ורקידים שמשתלבים בצורה פלאית ממש וכל הופעה שלה היא תענוג לאוזניים ולרגליים. יש לה כשרון לילדה – אולי עוד נשמע עליה כשתהיה בסיבובי תקלוטים באירופה.
אני הייתי בהחלט בונה על זה.
היא מתקלטת בעיקר בסירופ, בוניה ביסטרו ובמכולת, אז תעקבו אחריה ואם תתקלו בשם Maisa Matar – אל תהססו, היא תגרום לכם להזיע הרבה אבל הרגשה חמימה וכייפית בלב!

השני הוא דיג'יי senjor sandwich שמתקלט חזק ונהדר עם מוסיקה סוחפת שמעיפה אתכם למעלה למעלה וגורמת לכם לשכוח מהכל ולהתמכר לצלילים. הבונוס השווה הוא עיצוב העמדה המושקע עם מגוון סנדוויצ'ים ודברי מאפה (על אמת!) ובסוף הוא גם מחלק אותם בקהל!
גם הוא מתקלט בעיקר בסירופ ובוניה ביסטרו ולעיתים באירועים מיוחדים כמו פתיחות של תערוכות ב"חדש והרע".

10422560_593952197390262_4639153044673385074_n

דיג'יי senjor sandwich – לא רק לרעבים!

והאגף יוצא בליין חדש של מפגשי תוכן – כרגע פעם בחודש בימי שלישי החל מ 19:00 מפגשים של מועדון חובבי ספרי הצילום – הרצאות מרתקות של גבריאל בינהיים על ספרי צילום והקונספט המיוחד שלהם. כאן תוכלו לעקוב אחרי המפגשים. שווה להגיע 🙂
לאחר מכן הברטניין יפעל כרגיל עם ברמנים מתחלפים, כמובן מתוך קבוצת האגף.

Magical Time באגף

Magical Time באגף

והעיניים נשואות למעלה, לכרמל

קפה בריסל, אחד מבתי הקפה השווים בעיר אם לא ה , יוצא בתפריט קייצי נפלא. הבלוג דגם את מרק הגספצ'ו, הלימונדה הורודה, קרפ הסלמון וקרפ הדובדבנים וממליץ בכל פה!

IMG_1639 (Large)

לימונדה ורודה בבריסל

יש פתרונות למי שרוצה לראות סרטים בעיר ולא בא לו להסחב למפלצת הסינמול!
למי שלא ידע, החל ממאי הושק סינמטק 2 שהוא למעשה אולם קולנוע נוסף עם סרטים חדשים ויותר מסחריים.
הוא בא לתת תשובה לתושבי הכרמל ולחזור על ההצלחה הרבה של קולנוע סינמה קפה עממי הותיק שבנווה שאנן.
ניתן לראות את תוכניית הסרטים בבאתר הרגיל של הסינמטק.
בנוסף – הושק לפני שבועיים קולנוע שבתאי בתוך מוזיאון חיפה לאמנות שהחל לפעול בסופי שבוע ומהווה אלטרנטיבה לתושבי הדר והסביבה, בהנהלת טליה ביקסון רבת הפעלים שמנהלת ביחד עם הבלוג את דף הפייסבוק אירועי השבוע האמיתיים בחיפה. זה האתר של הקולנוע.

ולסיום – תערוכת צילום ששווה לראות בנולה סוקס הנווה שאנני: הודו על אופנוע של הצלם ובעל חנות הספרים "גולמונד ספרים" במסדה, אייל לבקוביץ.

התערוכה תינעל בתחילת ספטמבר. לפרטים אפשר לפנות לנולה סוקס.

10365312_10202159728890785_519784936063252520_o

הודו על אופנוע בנולה סוקס

ומה ייצא לי לשבת?

מה יותר מתאים לקיץ מאשר אוכל מקסיקני? עם מרגריטות וטקילות בצד כמובן… 🙂

קסדייה היא הבת דודה האקזוטית והשווה של טוסט הגבנ"צ הישראלי כל כך. היא טיפה יותר מסובכת להכנה אבל ממש טיפה ושווה את השדרוג! המתכון שלפניכם הוא מתכון הבית בבית סובול ומבוסס על שילוב של שני מתכונים שונים של קסדייה – האחד בתנור והשני במחבת. ובכן, המתכון שלנו משלב טיגון במחבת ואפייה בתנור.

קסדיאס

רשימת מצרכים:

כף שמן זית
1 בצל סגול קטן, קצוץ דק
2 שיני שום, כתושות
רבע כפית צ'ילי טחון
2 כפיות כמון
2 פלפלים מתוקים (אדום, צהוב, כתום, ירוק), קצוצים דק
1 ביצה, טרופה
8 טורטיות חיטה גדולות (מאוד, קנו את הכי גדולות שאתם מוצאים)
חצי שקית של גבינה מגוררת (אמנטל, עמק, וכדו')
אופציונלי:
500 גרם שווארמה או חזה עוף
פלפל צ'ילי טרי קצוץ דק

הכנה:

1. מחממים תנור לחום בינוני (180 מעלות צלזיוס) ומכינים תבנית (רצוי עגולה) מחוץ לתנור, מרופדת בנייר אפייה ומשומנת היטב.
2. במחבת גדולה מחממים שמן ומטגנים בצל ושום עד שמתרככים.
3. מוסיפים את הפלפלים והתבלינים.
4. מוסיפים את הביצה הטרופה. כאן, לאלו שלא שומרים כשרות ואוכלים בשר, ניתן להוסיף את הבשר. מערבבים קצת ומטגנים עוד מספר דקות.
5. שמים טורטיה על צלחת ושמים על חצי ממנה את המלית מהמחבת ומוסיפים גבינה מגוררת לפי הטעם (מבחינתנו כל המרבה הרי זה משובח). מקפלים את הטורטיה כך שתתפוס חצי מהתבנית. חוזרים על אותו התהליך עם טורטיה נוספת.
6. אופים כ 10-15 דקות או עד שהטורטיות מזהיבות והגבינה מותכת.
7. חותכים לרבעים ואפשר להגיש עם גווקאמולי.

Quasadilla

גווקאמולי בסיסי

רשימת מצרכים:

1 אבוקדו בשל מאוד
חצי לימון או ליים (רצוי ליים)
חצי בצל סגול קצוץ דק (אפשר גם רגיל)
צ'ילי טחון לפי הטעם
מלח לפי הטעם

אופציונלי:
חצי עגבניה קצוצה דק
חצי פלפל מתוק קצוץ דק
פלפלון צ'ילי טרי קצוץ דק
מיכל שמנת חמוצה או יוגורט

הכנה:

חוצים לשניים את האבוקדו בקליפתו ומוציאים את הגלעין.
לוקחים כף ומוציאים את חצאי האבוקדו מקליפתם.
בקערה בינונית מועכים את האבוקדו עד למחית אחידה.
סוחטים את הלימון או הליים, מוסיפים את הבצל והתבלינים ואת התוספות האופציונליות ומערבבים היטב.

בתיאבון!

קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים – חלק ב'

התאוששתם קצת מהפעם האחרונה? כי עכשיו באה הפצצה הרצינית…

ביום שבת יצאנו לנו ארבעתנו (אני, אלכס, אחי ונגה) לביקור במזרח ירושלים.
אני לא אכחיש שדי פחדתי וחששתי כמו פולניה טובה מאחר ומעולם לא ביקרתי ברובע המוסלמי – היעד שלנו הפעם. הלכנו ברגל כארבעים וחמש דקות, תוך שאנחנו עוברים בשייח ג'ארח, המפורסמת בעיקר מהחדשות. בדרך אחי ונגה סיפרו לנו על משפחה ערבית המתגוררת בצריף שבנו מסביבה את מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. תהיתי למה הם לא עושים איזה עסק של אוכל ביתי ככה להרוויח ולהאכיל את הסטודנטים הירושלמים מזי הרעב, אבל המשפחה החליטה לפתוח רק משתלה קטנה שלא נראית משהו. ניחא…

בדרך עברנו על פני מלון אמריקן קולוני היפהפה שעוד נחזור אליו בהמשך וככל שהתקרבנו ככה הלכה והציפה אותי הדאגנות. אחי אמר שאין לנו מה לפחד אם מישהו יתנפל עלינו נגה תרביץ לו. האמנתי לו ונרגעתי נכנסנו אל הרחוב הראשי של הרובע המוסלמי – צלאח א דין – שלאט לאט ובהדרגה הפך יותר ויותר לשטח חו"לי. האוירה והמראות היו דומים קצת לנצרת מצד אחד ומצד שני, אולי גם למקומות עם רוב ערבי גדול באירופה. חלפנו על פני פארמים, חנויות בגדים מהודרות למדי, חנויות תבלינים וחנויות של ירקות. על הרצפה ישבו נשים ערביות עם הסחורה שלהם מהכפרים שכללה עלים ירוקים, דובדבנים, שקדים וחומוס ירוקים. הכל נראה רענן והייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לקנות. לא קניתי כי המחירים היו גבוהים יותר מאשר בשוק. מסתבר שהרחוב מוכוון בעיקר לתיירים.

אחרי שהקפנו את הרחוב בחצי עיגול, הגענו לדוכן התמרהינדי הטוב ביקום. כוס תמרהינדי די גדולה עולה שישה שקלים טבין ותקילין. שווה כל אגורה. שכחו מחיקוי התמרהינדי העצוב שהכרתם – זה הדבר האמיתי. המשכנו לחומוס עכרמאווי, האהוב על שף חיים כהן, ובצדק! המרקם העשיר, הארומטי ועם זאת הרענן, האוורירי והטרי של החומוס גרגירים שהזמנתי יחד עם שמן הזית המשובח ישוו רק לחומוס שמוכרים בכפרים של הגליל המערבי ולא בכולם. הגישו לנו גם פלאפלים לשולחן, גדולים וירוקים והטעם – מלמיליאן!

10257088_10152275992469765_2544413330084785617_n

בתמונה: פלאפל ממולא בבצל, לא בעכרמאווי, אבל בסביבה המיידית. ויש גם עם גבינה!!

כדי להוריד את החומוס פנינו אל השוק. הכניסה אליו היא מאמפיתיאטרון רחב ידיים שעל כל מדרגה יושבים רוכלים עם סחורות מכל הסוגים והמראה הזה, של האמפי גדוש ברוכלים ובקונים קצת הזכיר לי את ימי הביניים ואולי ככה זה היה גם אז. יש משהו מאוד היסטורי במראה הזה שנוגע בי.
נכנסנו אל השוק המקורה והמראות, הצלילים, הטעמים והריחות היכו בנו. לפרקים היה נדמה לי שאני צועדת בשוק של עכו, ולפרקים זה היה שוק מחנה יהודה. העושר והמגוון של המוצרים פשוט הימם אותי.
שוקולד קדבורי קרץ לי מכל פינה וקניתי את חטיפי קדבורי של fruits and nuts שכל כך התגעגעתי אליהם מאז שעלית דחקה את קדבורי מהשוק בישראל. קנינו גם חלווה דלעת טעימה להפליא שאפילו אני, שונאת הדלעות נהנית ממנה – בכמויות קטנות…

אחי הוביל אותנו אל מפעל הטחינה המשפחתי שמסתתר לו באחת מסמטאות השוק השקטות ושם ראיתי אבן ריחיים בת יותר מאלף שנה. הדברים שהיא בטח ראתה… איש לא יידע. במפעל מוכרים טחינה מכל הסוגים – לבנה, מלאה, שחורה מקצח (מאוד מרירה, מערבבים אותה עם דיבס או טחינות אחרות), אדומה משומשום קלוי (שקנינו ואנחנו נהנים ממנה) ודיבס – דבש ענבים, טעים! היה יום חם אבל בבית האבן של המפעל היה קריר ונעים.

המשכנו אל ההוספיס האוסטרי. מי שמכיר אותי טוב יודע שאחד מהחלומות שלי תמיד היה להגיע לשם ולשתות קפה עם שטרודל או זאכר טורט. אז הגעתי להוספיס האוסטרי אבל קפה עם עוגה לא שתיתי שם עקב אזהרות על מחירים בשמיים ללא הצדקה, יחס מזלזל ובאופן כללי מלכודת תיירים. אבל ההוספיס עצמו – איזה הוספיס! איזה יופי והדר ופאר. כל קומה מעוצבת באופן שונה ונראית כארמון (שנברון יהיה השוואה מתאימה לדעתי). יפה מאוד מצד ההוספיס שהם נותנים לתיירים לעלות עד לגג כי חברים, התצפית שם היא אחד הדברים שהייתם רוצים לראות לפני שתמותו. פשוט תצפית על כל העיר העתיקה מזוית כל כך לא שגרתית וקסומה. לשבת שם עם אנשים אהובים כשהרוח מבדרת את שערי פשוט היה בשבילי להגיע לפסגת העולם – לא פחות ולא יותר.

עזבנו את ההוספיס והלכנו לאבו חסן שיש לו חומוס אך גם קבבים מעולים ומתובלים שכמותם לא טעמתי בשום מקום וסלט ירקות חריף עם טחינה שהיה מצוין. אבו חסן לא הבין למה אני לא משתמשת בפיתה ואפילו הביא לי פיתות טריות יותר אבל לא יכולנו להסביר לו שזה בגלל הגלוטן כי הוא לא דובר עברית או אנגלית. אחחחח, מתי אני מתחילה ללמוד ערבית והאם אתם יודעים משהו על קורס כזה בחיפה? אפילו קיבלנו הנחה של חמישה שקלים מהסכום הזעום ששילמנו גם ככה (40 שקלים לקבב, סלט, חומוס ושתיה). קינחנו בכנאפה של ג'אפר עם תה מתוק. היה בהחלט במקום

ביציאה מרחוב צלאח א דין נכנסנו לחנות שנראתה קצת כמו החנויות האלו של הסינים בצ'יינה טאון עם כל השיקויים והתרופות הטבעיות. ובכן, מסתבר שלא טעיתי בהרבה. החנות היתה חנות של המכללה ללימודי נטורופתיה ורפואה סינית. השיקויים אכן היו שיקויים. כן, גם במזרח ירושלים הערבית לומדים נטורופתיה והגישה הטבעית מגיעה (או חוזרת – תלוי איך מסתכלים על זה) לכל מקום בעולם.
גם קיבלנו הסברים מירקן נחמד על אלה ארץ ישראלית (שאכלתי שבוע לפני כן בסלט בשראביכ) ועל לבן מיובש שמפוררים ומבשלים איתו, למשל שישברק.

10150757_10152302059274765_5525693510578547805_n

בתמונה: פריקה – חיטה ירוקה. אפשר להשיג בשוק וברחוב צלאח-א-דין בעונה.

בדרך חזרה הביתה עצרנו במלון אמריקן קולוני וטיילנו בגן התבלינים הענק והאגדי שלהם. המבנה עצמו זהר באור יקרות וטוב שהגענו לשם אחרי רדת החמה כיוון שזהו מקום מאוד רומנטי ומתאים ללילה.

זה היה סיבוב נפלא אך לשמחתי לא ממצה, כי עוד אחזור לשם כמובן.
מילה על החששות והפחדים שלי – אין להם בסיס. כל האנשים שפגשנו היו נחמדים ומסבירי פנים ואם לא זה, לפחות נייטרלים. לא נתקלנו בשום עוינות שהיא.

היה סופשבוע מגוון ומלמד מבחינה קולינרית ותרבותית. וזה בלי להזכיר את הסקונס הנפלאים עם חמוציות ורוזמרין בליווי שמנת טבעונית וריבת תות חלומית שנגה הכינה לנו, פיצה טבעונית נפלאה יחד עם סלט קצוץ של מיטב הירקות ותבשיל תירס טרי וריג'לה.

נ.ב – התמונות בפוסט הן באדיבות אחי לוינשטיין

ומה יישאר לכם לשבת?

תבשיל תירס טרי וריג'לה

הצלחנו להשיג מנגה את המתכון הגאוני לתבשיל התירס והריג'לה! מבוסס על שילוב של שני מתכונים מאת אורי מאיר-צ'יזיק. תמונה אולי תעלה בהמשך 🙂

מרכיבים

צרור ריג'לה כולל הגבעולים (ריג'לת הגינה) קצוץ. את הענפים קוצצים לחתיכות בגודל של 2 ס"מ
בצל ירוק קצוץ
מלפפון ירוק קצוץ
חצי כוס גרגירי תירס מתירס טרי (בעונה)
חצי לימון סחוט
מלח ולימון לפי הטעם
שמן זית לפי הטעם
שתי כפות שמן זית לטיגון
אופציה: גזר מגורר

הכנה

1. מחממים את השמן בווק
2. מוסיפים את ענפי הריג'לה לשמן החם ומקפיצים מספר דקות (לא יותר מידי כדי שלא יהפוך לעיסה)
3. אם רוצים, ניתן להקפיץ גם את התירס, אבל לא חייבים
4. מערבבים את כל שאר מרכיבי הסלט יחד עם שאר הריג'לה בקערה
5. מתבלים, מערבבים שוב ומגישים חם

בתיאבון!

פחד ותיעוב בדובי'ס מאת אלכס סובול

את ההתרשמות שלי מההופעה של שלמה בר בדובי'ס אפשר לסכם רק אם נביט בדילמה וננתח אותה: ניתן לצפות בזמר טוב ולאכול אוכל גרוע. לזמר בטח לא איכפת כי אוכל גרוע לא אמור להסיח את הדעת ולך לא איכפת כי אולי הזמר יסיח את דעתך מהאוכל. אפשר גם לאכול אוכל טוב מול זמר גרוע. האמנות אולי רדודה ו/או ממוחזרת אבל אפשר לפחות להתנחם ביצירה הקולינרית. חוצמזה, אולי אפשר לתמרץ את הזמר בעזרת אוכל ולקוות לשיפור.
א-בל בדובי'ס הייתי בבעיה. הנה הסיפור: נכנסנו, אני, אשתי ואורח רם מעלה מתל אביב (כן אתה, אליהו!) דקות מספר לפני ההופעה. מצאנו מקום ודרשנו אוכל. המקום היה מלא ובקושי הצלחנו למצוא כסא לשבת עליו.
במקרה שלושת הכסאות הפנויים היחידים היו היישר מול שלמה בר במרחק נגיעה. מלצרית חביבה אף אילתרה לנו "שולחן" או כסא קצת יותר גבוה, תלוי איך מסתכלים על זה. הזמנו שורה של מנות מפתות ולפני שהן הספיקו להגיע התחילה ההופעה.

1545605_617470671651504_1423567172_n

אח, ההופעה! מי שלא ראה את שלמה בר מתופף ושר בו זמנית יכול להסתפק בשמחת בית השואבה. ברצינות, אם חשבתם שזה מרשים שמישהו שר ומנגן בגיטרה, כנראה שלא יכולתם להשוות את זה לתיפוף ושירה בו זמנית. נדיר לראות מישהו שמצליח להביע את עצמו באופן אותנטי במובן המקורי של המילה. בנוסף הוא מבצע את השירים בוירטואוזיות שחושפת שנים של אימון לצד כשרון יוצא דופן.
ואז, בזמן שאנו יושבים פעורי פה, מקשיבים לכל מילה ולכל מאוול, מגיח האוכל. חומוס מהביל עם פטריות מהסוג שהזכיר את המיטב של "חומוס ינשוף" זכרונו צדיק לברכה, שווארמה סייטן מתובלת שיכולה לגרום לכל קרניבור לתקן את דרכיו ופיתה צ'יפס. אתם שואלים מה זה פיתה צ'יפס?! הלוא זו ההמצאה הטובה ביותר מאז הספגטישוק של אשתי! מדובר בנתחי פיתה דקים מטוגנים עד כדי פריכות המוגשים עם פָּאלֶטַה של רטבים וסלטים. חוץ מהטחינה, המטבוחה והטופונז כמצופה היו גם קינואה מונבטת, רוטב פסטו מעולה ועגבניות מיובשות.

Doobik food

לא פיתה צ'יפס, אבל מעולה בכל זאת – חומוס ופיתות שום קלויות בליווי סלטים

ואז באה הדילמה. הנה אנחנו, יושבים עם כל הטוב הזה במרחק נגיעה משלמה בר ואפילו לא יכולים להציע לו איזה טוגן פיתה לרפואה. חוצמזה, אמא שלי לימדה אותי לא לאכול בפה פעור. אחרי נצח של בליסה ברגשות מעורבים (אוכל מצוין! מוסיקה מעולה! רגשות אשם!), החלטתי לעשות מעשה ולמצוא פתרון. ביצעתי גיחה לחלק המרוחק של הדובי'ס ולאחר משא ומתן קדחתני היושבים שם נאותו לפנות מקום בשולחן. עצה לחיים: אנשים יתנו כל כך הרבה לזרים שזה עתה פגשו. רק צריך לבקש בנימוס. סגנון הנימוס משתנה מ"התואיל…" ל"אחשלי/דוד!" בהתאם לקהל המטרה.
או אז עברנו לשולחן המרוחק אבל כמו בבעיה הפלשתינית, כל פתרון יוצר בעיה חדשה ובלתי צפויה. עכשיו אנחנו יכולים להנות מהאוכל באופן מלא ולהתענג על כל טוגן וטוגן אבל אנחנו רחוקים משלמה בר. לראות את האיש הזה ורק לשמוע אותו, זה שני דברים שונים. אנסה לתאר במילים את שלמה בר מרים את ראשו כשהוא מפיק צלילים עמוקים
כבאר, את עיניו שסגורות באקסטזה או בריכוז עמוק, כמעט מדיטטיבי כשהוא מרעיד את "דובי'ס" הקטנה. אנסה ואכשל.
לאכול מהר ולרוץ חזרה? להנות מכל ביס, אבל לפספס רגע בהופעה שלא יחזור? אולי להקדיש דקה או שתיים לאורח שלא ראית חודשים IRL? אכן התלבטויות כבדות משקל. בסופו של דבר, זכינו לסיים ואפילו לתפוס שניים-שלושה שירים בקצה זנבה של ההופעה כשאנחנו ישובים במקומותינו המקוריים. אם מישהו יכול לשכנע אותי שילדים זה שמחה הוא כנראה האיש (עם כל הכבוד לאשתי ויש כבוד…).

1535631_618229441575627_726250292_n

בסוף ההופעה שלמה בר הוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה והזכיר בכמה מילים את הבעיה החברתית המעמיקה בארץ ואדם זחוח שהעמיק את הבעיה בקדנציה הנוכחית. במקרה לחלוטין, הקדשתי לאיש הזה מתכון שכתבתי והתכוונתי לפרסם בבלוג בשעת כושר מתאימה. המתכון באנגלית אבל יינתן תרגום לכל דורש. תהנו!

 

Homemade cider from store-bought ingredients

Dedicated to the loving memory of Yair Lapid, the fuck that made cheap brandy cost 50 NIS

2 liters of apple nectar
4 tbs, 6 tbs, some cheap Bulgarian brandy
6-7 pieces of dried apples
1 fresh apple
half an orange
A pinch of cardamon cloves
1 stick of cinnamon

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. Look for a homemade cider recipe on the Internet. Fail to find something that doesn't involve a "press". Decide to just wing it.
2. Pour the apple juice into a large pot
3. Toss in the dried apple and the cardamon.
4. Dice the apple and half an orange quickly before in boils or think ahead and cut it beforehand.
5. Add in a stick of cinnamon.
6. Stir

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

7. Remember to add brandy. Measure out exactly 4 tablespoons with a measuring spoon. 8. Stir and taste.
9. If you cannot taste the Brandy, add two more spoons and stir.
10. If you still cannot taste it, add additional Brandy directly out of the bottle. Safely dispose of the measuring spoon.
11. Wait until the cider simmers and serve hot.
12. Receive compliments.

Important note – if you cannot finish drinking the cider as soon as it is ready, you’ll need a stronger stomach or more friends. While you are looking for these, you can store the cider in your fridge for a few days. However, you should fish out the cardamon first, as the cider may become bitter after a while.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תחנות תרבות עם הבמאי והצלם יונתן גוטסמן

לקראת יציאתם הממשמשת וקרבה של כמה מהפרוייקטים מהמוזרים והמעניינים ביותר שנראו בארצנו הקטנטונת, החלטתי לתפוס לשיחה את הבן אדם האחראי לכל הטוב הזה – יונתן גוטסמן – במאי קליפים וצלם וידאו, ובעליו של העסק היפיקולור פילמס שנותן שירותים טכניים בתחום הוידאו, הפילם והסאונד וכן פועל עם להקות ואמנים במסגרת הלייבל "היפיז רקורדס".

הוא גדל בחיפה, עזב בשנת 1997 לתל אביב וחזר לעיר הולדתו בשנה האחרונה.

בתאריך ה 7.2.14 יתקיים, לראשונה בחיפה – במתחם "האגף השני" – פסטיבל ההיפיסטוק החמישי. מדובר בפסטיבל הופעות שבו יתארחו הרכבים ולהקות המיוצגים על ידי גוטסמן במסגרת לייבל התקליטים העצמאי שלו וכן אמנים ולהקות נוספים. פרטים כאן.
בנוסף, מתוכנן פרוייקט הפקת הסרט העלילתי השלישי, באורך מלא העונה לשם "Sisterhood" עם להקת אנרגיה חולנית איתה כבר הפיק שני סרטים קודמים, "I Scream Gelato" ו"Scoring Mental".

הראיון התקיים במעוז הימאים הידוע, פאב "הבנרה" בעיר התחתית, שם הגישו לנו קציצות סלק נפלאות וגולש לרוב.

מה הסיבות שהובילו אותך לעזוב את חיפה ואלו שהובילו אותך לחזור אליה?

"לא היתה איזו תובנה, אלא תחושת בטן שזה לא המקום. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שזה לא יהיה כאן. רציתי משהו אחר, חדש, שהוא לא חיפה.
למדתי אנימציה במסגרת לימודי אמנות בקאמרה אובסקורה. המבנה של קאמרה אובסקורה היה ליד מס הכנסה, ואם הייתי נכנס לשם במקום לקאמרה אובסקורה…. הייתי לומד הרבה יותר. זה היה מקום אפרורי. רוב הזמן שיחקתי עם חברים. מבחינתי לשחק זה להיות עם חברים, לעשות כל דבר שהוא לא עבודה. כל מי שיגיד לך שהוא נהנה בעבודה, משקר.
התחלתי לעשות הפקות וידאו בסוף 2001 אחרי הלימודים ופרוייקט רדף פרוייקט. בלי להרגיש, נשארתי בתל אביב ליותר מעשור וחצי.

חזרתי לחיפה בספטמבר האחרון. גל גדול ששטף אותי, צונאמי עם כל הבוץ, סחף אותי לחיפה. משבר אמנותי, כלכלי ואישי. זה התחיל מהמישור האמנותי – הרגשתי שקשה לי להניע פרוייקטים, דברים זזים לאט, לאנשים קשה להצטרף לפרוייקטים שהם רק אמנותיים. אנשים טרודים כלכלית וקשה להם לפנות את הזמו לפרוייקטים אמנותיים שלאו דווקא רווחיים.
גם הפרידה של יהודה ונינט שברה אותי (צוחק). אחרי זה התחיל המשבר הכלכלי. יכולתי לחשב את קיצי לאחור. הייתי מאוד מדוייק.
למזלי היה דיבור עם האגף עוד שהייתי בתל אביב והם היו הבקו"ם שלי בחיפה.
יום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני בחיפה."

מה הערך המוסף שחיפה נותנת לך מבחינת היצירה?

"חיפה מספקת שקט נפשי לעשייה. אני לא פועל מתוך אג'נדות. כל השיקולים של מבנה העיר, הרבדים התרבותיים, השיח – לא מעסיקים אותי. השיח גמר את האמנות כי איפה שיש דיבורים, אין מעשים. אני בעד לעשות קודם ואז לדבר על זה ולא להיפך. האג'נדות הן בתוך העשייה והיצירה.
אני פועל ממקום שהוא מאוד נקי ומשוחרר בשבילי. אני פועל פה בחלל ריק כי אין הרבה אנשים שפועלים בשיטה הזאת. לא תהיה על זה ביקורת. חיפה יכולה להיות בסיס נהדר לאסקפיזם, לאנשים נהנתנים. (צריך)… להפוך את העיר התחתית לאיזור סחר בינלאומי, הימורים, זנות וסמים. יבואו תיירים ויהיה כסף. נהיה כמו פלרמו של שנות השבעים. תכנון אורבני תמיד משיג את ההיפך ממה שמתכננים, זו בכל זאת מדינת ישראל. זה לא שאני בעד כשלון פרוייקטים אבל כל ילד בן שלוש יודע שהאינטרסים של הממסד, שונים לחלוטין מהאינטרסים של התושבים שחיים באותו האזור.
אני לא מגיע מהמקום של האמנות הפלסטית, אבל בהחלט מתחבר לצורת הפעילות של קבוצת האגף, שעובדת מתוך מקום נקי ועצמאי, שאינו מתחנף או מקבל תכתיבים מביצה אמנותית כזאת או אחרת. זה בהחלט ראוי להערכה."

מתי ואיך התחלת ליצור?

"התחלתי לעבוד עם זמרים ולהקות והמקום שהם היו יכולים להיחשף לפני שקם ערוץ מוסיקה ישראלי כמו ערוץ 24 היה בעטיפה של הדיסק. היו שמים סרטון וידאו בתוך הדיסק ואז עשרים אנשים היו נחשפים. ככה התחלנו לצלם קליפים.
כשנכנס ערוץ 24 העשייה התעצמה כי לא היה להם שום תוכן והם הזדקקו לאלפי שעות של חומר גלם.
הרעיון היה לעשות מיליון קליפים שישודרו כל אחד פעם אחת במקום לעשות קליפ אחד שישודר מליון פעם. הערוץ היה מאוד פמיליארי ושידר כמעט כל דבר שקיבל. היית צריך להיות ממש משמים כדי שלא ישדרו אותך.
דחפנו את הקליפים לכל ערוץ אפשרי. ערוץ הילדים, ערוץ עקרות הבית, ערוץ הפנאי. המטרה בערוצים האלו היתה לסתום חורים. אני בעד השיטה הזו. אני חושב שהיקום הזה מלא בחורים שצריך לסתום. אם לא היו חורים, מה היו עושים האמנים? לכל אחד יש חורים והתפקיד שלנו, האמנים, הוא לסתום חורים לבני אדם, זו שרשרת המזון.
אבל אז, יום אחד, קמתי בבוקר ופתאום עלתה בי תובנה. התובנות באות בבוקר אבל אני קם בצהריים, אז לקח זמן עד שהבנתי. הבנתי שיש טעות בכל העסק הזה. הציבור כל כך צמא לקליפים ואנחנו מספקים לו כל כך מעט. אולי הציבור צריך וצמא לסרטים. יש לו חור שחור ולא יוצא לו קול להגיד את זה.
בגלל שאני עובד עם להקת "אנרגיה חולנית" שנים, פניתי לאריה פיין, המלחין והאורגניסט, ואמרתי לו שצריך לעשות סרט. אני והוא כמו שמשון ויובב אם נותנים דוגמה מהעולם האמיתי.
אריה פיין הוא בן אדם שאומר לכל רעיון "כן". ועושה אותו מיד. תוך חמישה ימים היה סינופסיס שהפכנו לתסריט ויצאנו לשטח. צילמנו סרט עלילתי של 40 דקות שכיכבה בו רננה רז. הסרטים האלו נישתיים מאוד אבל נותנים תיאבון. זה כמו קעקוע, ברגע שעשית אחד אתה רוצה עוד.

זה ז'אנר שלא עושים אותו בארץ. זה לא סרט דל תקציב אלא סרט נטול תקציב. התקציב הוא אפס עגול. אני לא נגד התמיכה של קרנות הקולנוע אבל אני לא נעזר בהן, כי הן לא משרתות את התפיסה האמנותית שלי של לעשות דברים מהרגע להרגע."

הפרוייקטים הבאים

"היה ברור לי שהם יקרו בחיפה. אין מה להאבק בגלים גדולים אלא צריך לגלוש עליהם.
הולכים להיות כמה דברים. אחד מהם קשור לאגף, פסאיבל ההיפיסטוק השנתי שבפעם הראשונה בתולדותיו יתקיים באגף. זה פסטיבל מאוד גדול של להקות שקשורות אחת לשנייה. יהיה קולנוע עם סרטים, אקשן והקרנות ובתוכו יופיעו גם להקות חיפאיות כמו קילר הלוהטת, וינד אנד דסטיני והשפן הנכון שבאים מקיבוץ איילת השחר (בצפון, נ.ס). ברוב הלהקות ישנם אמנים עם עבר חיפאי כזה או אחר. לילה, אוריונס ואנרגיה חולנית שיהיו שם.
הפרוייקט השני זה הסרט השלישי עם אנרגיה חולנית שנקרא "sisterhood". העלילה מאוד כואבת אבל לא אגלה אותה. הוא באורך קולנועי, מעל 70 דקות, על מנת שאפשר יהיה לשלבו בפסטיבלים שונים בחו"ל. הוא צולם בעיקר בחיפה וגם בערים תאומות כמו רמת גן, תל אביב וקיסריה. אנחנו מגייסים תמיכה כלכלי בהדסטארט."
(לפרטים ולתרומות כאן, נ.ס)

DSC_4957 (Large)

תחנות תרבות

MAD – אני לא בקטע של גיבורי על אלא בנונסנס. את האנגלית שלי למדתי ממגזין MAD. זה נשאר באותו לבל מטופש כבר שישים שנה, לא התפתח לשומקום. הומור אמריקאי ירוד, אבל גם ציני, שזה נדיר. בעיני זו יצירת מופת. אם אתה רוצה שיתעלמו ממך ברכבת או באוטובוס, תקרא MAD ויתעלמו ממך. זו הבטחה.

תקליטים משנות השבעים – אני אוהב בעיקר מוסיקה משנות השבעים שהיו הכי משובחות. אחרי שהבינו שלא יהיה לאב אנד פיס, התחילו להתפרע. הן יותר באות ממקום ציני ומפוכח – פיכחון ושברון. היו מלא מלחמות ומשברים. בעיקר משברי נפט. במשברים אני פורח כי אז אני מרגיש שווה בין שווים. עד היום אני שומע את המוסיקה זו. אני לא רואה בזה רטרו אלא סטגנציה. רטרו זה בשביל אנשים שהלכו וחזרו. אני פשוט נשארתי שם.

הרפתקאה בפוסידון – מצד אחד אני מאוד אוהב קולנוע אבל לא רואה הרבה אלא בעיקר סרטים ישנים. MGM זה ערוץ המופת בשבילי. טראש. אני מאוד אוהב סרטי אסונות. הסרט "הרפתקאה בפוסידון" זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים. מאתיים פעם. זה סרט מאוד נוצרי כי מי שניצל הולך אחרי האמונה האמיתית ולא אחרי נביאי שקר. יש סגירת מעגלים. הסרט מתרחש ב 31 לדצמבר.

Steal This Book – אני מאוד אוהב ספרים אבל מעדיף כעיקרון לקרוא את מה שמאחורה כי זה יותר קצר. אני בא מבית שקוראים בו הרבה ספרים. אני יכול לספר על ספרים שלמים רק מהאחורה. ספרים שאני מתחבר אליהם יותר הם נונסנס או מנואלס טכניים. אחד הספרים שאני אוהב זה steal this book של אייבי הופמן. ספר על השרדות אורבנית בשנות השבעים והוא כל כך נאיבי ורלוונטי עד היום. הוא מדבר על איך לשרוד בערים הגדולות. לנצל את השיטה מהבקיעים שלה או במילים אחרות, לזרום עם המערכת ולשבור את גלגלי השיניים מבפנים.

"בול" – עצוב לי שאין יותר עולם מגזינים בישראל. התקופה שהיו תכנים. מגזינים ישראליים בעיקר שהיו זולים ועממיים. שבועונים ישנים. אני עדיין מביא משוק הפשפשים עיתונים ישנים. עכשיו אני לומד על גוף האדם אז הבאתי גליונות של "בול" – שבועון סקס מהסוג הזול ביותר. זו עיתונות אמיצה, אמיתית. ברגע שהעיתונאי בורח מהאמת ועובר לפרוזה ולסיפור זו עיתונאות. הציבור נהנה וזה הדבר החשוב ביותר.

אלבניה – אני מאוד אוהב את אזור הבלקן והמדינה שממש הרגשתי בה בבית היתה אלבניה. גיליתי את המדינה המקסימה ביותר עם האנשים הנפלאים ביותר בעולם. עם עייף ומותש, ועם זאת אדיב, ישר כמו סרגל ומנומס להפליא. הרגשתי שם כמו בנהריה של שנות השבעים ולא פחות חשוב! גן עדן לציבור המעשנים. אני מאוד מעריך עמים, שיש להם היסטוריה של הגנה פרטיזנית על הארץ שלהם. גם הגרורות היוגוסלביות מורכבות מעמים כאלו, והן מסקרנות אותי לא פחות.

העיר השנייה/סיטי הול – באופן כללי כל מה ששלומי מנגר נגע בו. הסיטי הול, כמובן, פחות ריגש אותי כי הייתי בוגר יותר.

הסמטה – הסמטה היתה הבית שלי שמונה שנים. מקום שהקדים את זמנו. זה היה פאב גלריה בסגנון של האגף. הפאב היה מעץ שנבנה במו ידיו של יורם מדלסי, הבעלים של הסמטה. הוא היה אדם חם ולבבי, בישל שם תבשילים ושרץ בבר כל הזמן. לא היה טעם ללכת לשם אם הוא לא היה שם. אנשים היו באים לשם כדי לראות אותו. הוא ניסה להביא חיפאים אבל לא הצליח. הוא פיזר פליירים ועשה אירועים מיוחדים אבל זה לא עזר. היה לו קהל קבוע של כמה עשרות אנשים וזהו. אני התחלתי ללכת אחרי שיוסי מ"העולם הזה" (פאב בנורדאו, נ.ס) סגר. לא ידעתי לאן ללכת. אני צריך מקומות שאני מרגיש בהם בבית על ההתחלה.

קופסאות שימורים של חברות ישראליות – אני מאוד אוהב חברות ישראליות בקופסאות שימורים והן מאוד טובות. אבל לא הייתי רוצה לראות כיצד הן יוצרו. אולי חלק מזה נובע מרומנטיקה לדברים ישנים אבל לא הכל בישראל גרוע. אם מדברים על ישראל, יש אנשים סופר טובים במדינה והיא מאוד יפה, אבל יש בה סמטוכה ובכל אשמים הפוליטיקאים, העסקנים, הלוביסטים והמאכרים. אני לא רוצה להגיד שמות אבל יש 120 שמות כאלה. אין לי בעיה עם פושעים וגנבים אלא עם זה שהם נתפסים. זו עבודה שלכם, תעשו אותה כמו שצריך. כל אחד עושה מה שהוא יכול.

אנשים שהשפיעו עליי – אין בן אדם אחד שהשפיע עליי כמו שיש הרבה אנשים שהשפיעו עליי. גם האנשים החשובים ביותר הם בני אדם, עם צרכים ועם הטוב והרע. הרבה אנשים שונים בנקודות שונות שהיוו השפעה והם מתחלפים. אני תמיד שמח לחדשים.

יכין

פינת הבישול מאת יונתן גוטסמן

איך להכין ארוחת גורמה במחיר ממש אפסי?

מיועד לאנשים שרוצים להרשים.

שקית מרק תלמה עם התרנגול, הזולה ביותר. לערבב עם מים עד שמקבלים מרק. לקנות גזר ושמיר – לפזר בקערה של המרק. תמיד אומרים לי "וואו, זה אתה הכנת?". אני עונה ש"זה משהו שרץ במשפחה".
בצד השני של הגז לעשות אורז רגיל, לבשל בתוכו קבנוס או נקניקיות הכי זולות. זה נקרא אורז הפתעה.
להחביא את השימורים, לטשטש עקבות, זו החוכמה בכל דבר.

הזמני הוא הקבוע החדש

Then you better start swimming"
Or you'll sink like a stone
"For the times they are changing

(Bob Dylan – The Times They Are changing)

אנחנו נוטים להיצמד לדברים המוכרים והישנים גם אם הם הורסים את הבריאות שלנו, השפיות ואת חיינו באופן כללי. אחרי די הרבה חיים הגעתי למסקנה שזו אשליה.
אי אפשר להיאחז בקשרים, מקומות, הרגלים. אי אפשר להיאחז בדבר. הכל משתנה – באופן תמידי.
הרקליטוס, פילוסוף יווני שחי ופעל בסוף המאה השישית לפני הספירה, אמר שלעולם איננו דורכים פעמיים באותו הנהר. הוא ידע דבר או שניים, הבחור.

מאז ומעולם חשבתי שמה יותר ישן – יותר טוב. ברלין שינתה את התפיסה הזו אצלי.
אין לי דרך אחרת להגדיר את העיר הזו מאשר מישמש תרבותי נפלא. ברלין היא קולאז' שבו הכל משתלב בצורה מושלמת, למרות חוסר ההרמוניה הצורם לכאורה. אם הייתי צריכה לתאר את ברלין בתור בחורה הייתי אומרת שהיא מהבחורות המודניקיות האלו משנות השמונים שלבשו שמלה סופר אלגנטית עם נעלי אולדסטאר וז'קט אופנוענים כבד ונראו פיצוץ.

8152c6d3-8813-4f4b-aaf5-af07d77a7a22wallpaper

העבר התרבותי המפואר של ברלין נמחה כמעט לחלוטין בגלל ההפצצות במלחמת העולם השנייה.
כמעט הכל בה משוחזר או בנוי מחדש. בכל מקום יש אנדרטה קטנה או שלט שמזכיר מה היה כאן.
אבל ברלין היא עיר שחוגגת את החיים ועושה לימונדה מהלימונים.
היריעה תקצר מלספר על רשמיי מברלין. ובכל זאת, על דבר אחד קטן אספר.

מתחם התכלס ז"ל.
אני מצטטת מויקיפדיה: "הבניין, שנקרא תחילה "פרידריכסשטאטפסנגן" (Friedrichsstadtpassagen), נבנה על מנת לשמש כחנות כלבו ברובע היהודי בברלין, ליד בית הכנסת שברובע. המקום שימש את המשטר הנאצי כמתקן כליאה, ולאחר מכן נהרס חלקית. לאחר נפילתה של חומת ברלין בשנת 1989, נכנסה למקום קבוצה של אמנים, אשר פתחה בו סטודיו לאמנות, סדנאות, בית קולנוע ומועדון לילה."

ae4c64ba-0977-472a-be2d-a2ebb658bf77wallpaper

חברים, המקום הזה החזיק עשרים-ושלוש שנה. מסקווט (squat) נטוש הוא הפך להיות מוסד. בית לכל אוהבי תרבות האנדרגראונד והפרינג'. קשה לתאר בדיוק את המקום – אבל אנסה.
מבנה ענק בן ארבע-חמש קומות, מלא בסטודיואים, אולם קולנוע, פאב מגניב עם משחקי וידיאו ישנים, חצר ענקית מלאה בפסלים ומכוניות ישנות. המון אנשים שרוקדים, או יושבים על ערסלים, מדברים, אוכלים ובקיצור חיים את החיים. כשהגענו לשם, בשנת 2010, המקום היה לקראת סוף דרכו וקצת התמסחר, אבל עדיין אפשר היה להרגיש את המחתרתיות המפעמת בו. שם הבנתי את הידיעה שהכל זמני, הכל משתנה והכל נועד להסתיים. אבל אז הוא מתחיל מחדש בגרסה אחרת. ברלין והתכלס בפרט חוגגים את הרעיון הזה ואני לא יכולה לקרוא לזה בשם אחר פרט לאופטימיות.

a369ed8c-b059-485b-834a-3cd46cddf87cwallpaper

בשנת 2012 גם התכלס הגיע לקיצו והמתחם פונה מיושביו ויועד להיות בניין דירות מפואר.

אבל אני לא דואגת.
אתם יודעים למה?
כי איפשהו בעולם, במדינה אחרת, בעיר אחרת, אנשים אחרים החליטו ליזום כזה פרוייקט.
אתם מכירים אותם. פגשתם אותם. חלקכם לרגע וחלקכם להרבה יותר. וחלק קטן מכם אימץ אותם והפך אותם לבית ולמשפחה.

אני מתכוונת לגלרית האגף. חוץ מגלריה, זה גם קולקטיב אמנים שיוזם ומקדם כבר כמעט חמש שנים את חיי התרבות והלילה בעיר הזו. הוא התחיל ממקום קטנטן ברחוב הנמל 51 בעיר התחתית וקיבץ סביבו קהילה שצורכת ומייצרת אמנות. נוצרו בגלריה מנהגים כמו פתיחות של תערוכות בימי חמישי עם המון מוסיקה, אוכל טוב ואווירה שמחה. ערבי בר בימי שלישי בערב. שיח גלריה בסוף כל תערוכה. ארוחות או מסיבות באירועים מיוחדים (כמו חגים). למי שפיספס, כתבתי עליהם כאן וכאן. אחרי ברלין נעשיתי חובבת שינויים אבל האגף היה הדבר היחידי שרציתי שיישאר בדיוק כמות שהוא. בתום השנה הרביעית לפעילות, אחרי חופשת החגים המסורתית שלהם, הגלריה לא חזרה לפעול.
חברי האגף הודיעו שהם מכינים לנו הפתעה.

963850_10153452604525297_1028969333_o

מדובר במתחם חדש וזמני בשם "האגף השני". המקום, ברחוב הנמל 67, משתרע על פני 400 מטר מרובע. יש בו בר, אולם קולנוע, חדר חושך, מקום לסדנאות ולערבי מודל. המבנה שימש כמתפרה שנשרפה באיזשהו שלב, ומאז עמד נטוש. קבוצת האגף קיבלה הצעה מפתה ביותר מעירית חיפה – לקבל את המקום בחינם לשלושה חודשים, לשפץ אותו ולהשמיש אותו ולעשות ממנו מתחם אמנות לתערוכות, סדנאות ובקיצור בית אמנות ותרבות בחיפה.

הפתיחה היתה משהו לא מהעולם הזה. זו היתה המסיבה הכי טובה בעיר והחיפאים מיאנו מלהירגע מהחגיגה השמחה והאמיתית שלא ראו כמוה בחיפה מאז… קשה להגיד. אולי מאז שנות השבעים.
המקום פתוח שישה ימים בשבוע, בהם מועברות סדנאות וערבי מודל, הקרנות של סרטים הזויים בצורה משובחת וכמובן – ערב הבר המסורתי, עם "קבלני משנה" לרוב – שבעה אמנים נהדרים נוספים שהצטרפו לקולקטיב האגף: יונתן גוטסמן, יובל פייגלין, הדס וייס, רועי כהן, אור שלומן, טל בלום וטליה בן אבו. קשה להסביר לאנשים שלא ביקרו במבנה אגף המקורי בארבע השנים האחרונות את תחושת החופש שיש במתחם הזה ועם זאת תחושת ביתיות. החלל הגדול טומן בחובו המון אפשרויות שלא היו במקום הקודם כמו מקום לתלות את כל העבודות של חברי האגף. מקום מרווח בקומת הכניסה לשבת בקבוצות ולעשות תרגילים באמנות. מקום לשבת ולראות סרטים על גבי מסך גדול עם כל החברים. רחבה בחוץ שאפשר לנצל מבחינת צילום, ציור וסתם להינפש. והמקום צמוד לתחנת הרכבת – אז לכל החוץ-חיפאיים שביניכם – אין תירוצים.

כמו שציינתי, האגף השני נועד להיות זמני. השמועות מספרות שבתום שלושת החודשים אמורה לקום במקום מסעדת פאר צרפתית שבה רובנו לא נוכל לסעוד בגלל מחירי העתק שתגבה בדומה לבית הספר היוקרתי לבישול שיוקם בקומה מעליה. התקווה שלי היא שהזמני יהפוך לקבוע ושלושת החודשים הללו יגלשו ויהפכו לחצי שנה ואחר כך שנה ובלי לשים לב, יעברו להן עשרים שנה. אין מה לעשות, הנטייה הטבעית של כולנו היא לנסות לשמר דברים טובים, כפי שכתבתי בתחילת הפוסט. אבל בהנחה שכל דבר סופו להסתיים אני קוראת לכם: נצלו את הרגע. בואו לאגף השני בימי שלישי. תראו שם סרטים במרתף. דברו עם האמן התורן על הבר שיחת נפש לתוך הלילה. הרשמו לאחת הסדנאות של אחד האמנים (כולן מצויינות) – או ליותר מאחת אם יש לכם את היכולת. בואו לפתיחות של התערוכות. בואו לאירועים המיוחדים שחברי האגף בוודאי יארגנו. תהיו חלק מהדבר החד פעמי הזה שמתרקם לו עכשיו בחיפה תחתית – לפני שהאזור יהפוך לגן שעשועים לעשירים בלבד.

1401956_10153452583310297_284706609_o

האגף השני הוא מיני-תכלס אבל הרבה יותר טוב. לעומת זאת, בית-גלריה קצת מזכיר לי את החצר הענקית שהיתה מחוץ למבנה התכלס. בית-גלריה הוא שמה של גלריה יפהפייה ברחוב יפו 30 שבעיר התחתית.

כשמגיעים לאחד האירועים של בית גלריה, זה יכול להיות יום שבת בצהריים המסורתי עם החמין וההופעות החיות, או ערבי הקברט בימי חמישי או סתם מסיבה ספונטנית לקהל הרחב – מקבלים את התחושה הזו שכל כך הרבה מקומות מתאמצים לייצר באופן מלאכותי ולעיתים קרובות נכשלים – זרימה.
הגלריה הוקמה על ידי שמעון כהן, המוכר לנו מאופנת "אן שמעון". בנוסף לכך שמעון הוא אומן יוצר. גם במקום הזה הבאים מרגישים חמימות וחוזרים שוב ושוב, לא מעט בשל הקשר הבלתי אמצעי עם שמעון, אדם שמשדר עוצמה פנימית חזקה ולבו פתוח לכל אחד ואחת באשר הם.

553776_423998744368927_1592832606_n

גיליתי את המקום לגמרי במקרה שנה שעברה מעלונים שהושארו בפאב הדאנק וסיפרו על מסיבת ראש השנה האזרחית שלא תיראה כמוה. כמובן שהלכתי לבדוק. כאשר נכנסתי לגלריה, התנגנה ברקע מוסיקת עולם מהפנטת והמוני אנשים רקדו בשחרור עילאי. למרות הכמות הגדולה של האנשים לא היתה תחושת דחק, הרבה בגלל ניצול החלל המדהים של המקום, אבל בנוסף, היה שם דבר מה שאי אפשר להסביר במילים. מין אנרגיה פסיכודאלית כייפית שהמקום משרה על כל מי שנכנס. במסיבה אחרת שנכחתי בה, אנשים ישבו במרפסת הגדולה שבחוץ על ערסלים ועל ספות וניהלו חולין וגם שיחות נפש. בתוך הגלריה אנשים ישבו על פופים ועל כסאות ולרגע הרגשתי כאילו חזרתי בזמן לאל-איי לשנות השישים והשבעים, למסיבות הפרטיות הגדולות עם התחושה המשגעת של חירות ורק בריכת השחייה הגדולה היתה חסרה שם.

733879_426728890762579_1242798285_n

במקום מוגש אוכל צמחוני עם השפעות מרוקאיות והוא בהחלט מומלץ. גם הפיצות שנאפות במקום ראויות לכל סופרלטיב אפשרי. שמעון מאמין בתרבות אנטי צרכנית ובגישת חיה ותן לחיות. הוא הולך אחרי האמת שלו ומסרב להתמסחר. יעידו על כך המחירים המגוכחים שהוא לוקח בעבור האוכל, האלכוהול וההופעות, שלעיתים הן ללא תשלום בכלל! אם אתם רוצים לחזור בזמן ולהרגיש איך ההורים שלכם חיו בשנות השבעים (לצעירים שמבינינו) או לשחזר את הזכרונות שלכם משנות השבעים (לצעירים ברוח שמבינינו) – בית-גלריה הוא המקום עבורכם.

כפי שציינתי, כל יום חמישי ישנו ערב קברט, כשבכל שבוע שמעון מביא אמנים אחרים לחלוטין. בימי שבת תוכלו להנות מחמין מרוקאי צמחוני מצויין ומהופעות חיות בסגנון מיקרופון פתוח. ישנם גם אירועים נוספים וכדאי לעקוב בדף הפייסבוק של הגלריה.

ולתגלית החדשה שלי.
יש מוביל תרבות חדש בעיר. קוראים לו דובי שיפמן.
דובי שיפמן, גבר רב מעללים בעל קסם אישי מהסוג המחוספס, ניהל שנים רבות את הפאב-מועדון-הופעות חוות-החיות שבקרית חרושת (קרוב לקרית טבעון) ונאלץ לסגור אותו בגלל תלונות חוזרות ונשנות של השכנים. אבל בשנים שהמועדון פעל כולם הופיעו שם. כל זמרי ולהקות ישראל הנחשבים. רבים מהם נשארו בקשרים קרובים עם דובי ומוכנים ללכת אחריו באש ובמים כולל להגיע לחיפה – משימה לא קלה בכלל לאזרחי מדינת תל אביב.

בעת שהגיע לתודעתי, דובי היה מבשל חומוס באופן קבוע בפאב ג'ק-והאפונים שבעיר התחתית. בשלב כלשהו החל להופיע בערבי יום שני במופע "קריעת שירה" שכלל סטנדאפ והקראת שירה באופן היתולי וכנראה משם צמח הרעיון לקברט "תהום תחתיות", אגדה מיתולוגית בחייה. הקברט החל לרוץ בבית-גלריה ולאחר מכן עבר לפאב הסינקופה – מיקומו הנוכחי. הוא משתנה במקצת מפעם לפעם אבל באופן די קבוע ישנו ליצן-ג'אגלר, קוסם, זמרת, אקרובטית, שחקן וזמרים ו/או להקות מפורסמים. למשל מיקי הררי מ"החברים של נטשה", אורי מיילס מההרכב האירי "כחול", צבי פטרקובסקי ועוד. מומלץ ביותר! עקבו אחרי הפרסומים באתר של סינקופה ולכו למופע הקרוב.

מיזם נוסף של דובי הוא בתחום הקולינרי. כשקפה "מישמש" האהוב במסדה נסגר, דובי קנה את המקום והפך אותו למסעדה טבעונית בשם הכה מתבקש המקום של דובי או בפשטות – דובי'ס. בתפריט יש את החומוס שהכין בג'ק והאפונים אבל גם לביבות עדשים, סלטים, תפוחי אדמה, קינוחים ועוד. במקום מופיעים לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע אמנים ידועים ומוכרים כגון רונית שחר, שלמה בר, עמיר לב ועוד. כל ההופעות בחינם! דובי הצליח להביא למקום את האווירה הקריית טבעונית, הכפרית במקצת, שמשתלבת נהדר עם רחוב מסדה האורבני.

1404914_210619899109507_204498994_o

ומה יישאר לי לשבת?

החמין לבית סובול-לביא

מצרכים:

שתי בטטות חתוכות גס
חמישה-שישה תפוחי אדמה לבנים חתוכים לשמיניות
עשרה-חמישה עשר שזיפים שחורים מיובשים או תמרים מיובשים או משמשים מיובשים או תפזורת
שמונה-תשעה שוקי עוף (אופציונלי)
חמש-שש ביצים
שני בצלים קצוצים גס
שש שיני שום חתוכות גס
שתי כפות סילאן
מלח ופלפל
כפית פפריקה
מעט צ'ילי יבש
כוס מים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אופן הכנה

ממליחים, מפלפלים ומפפרקים היטב את שוקי העוף.
משחימים את שוקי העוף מכל הצדדים ושמים בקערה גדולה.
מטגנים בצל עד שמזהיב.
מוסיפים שום, צ'ילי, מלח ופלפל וכוס מים.
מטגנים עד שהכל שחום ומבעבע וסמיך.
מוסיפים לקערה את תפוחי האדמה והבטטה.
שמים את כל מה שבקערה בסיר גדול שמתאים לתנור או בפלטה חשמלית.
מוסיפים ביצים ופירות מיובשים.
מורידים מהאש את הבצל והשום המתובלים ומוסיפים אותם לסיר.
ממלאים מים עד שמכסים הכל אבל בלי להגזים.
מבשלים כל הלילה על אש קטנה או עד שהכל שחום והבטטות ותפוחי האדמה רכים מאוד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולסיום ברצוני להודיע על פרוייקט חדש שיזמתי בעקבות מאמר שלי שפורסם במגזין ערב-רב. הפרוייקט נקרא מוזיאון התרבות של חיפה ויהיה לו דף בבלוג. זהו פרוייקט שיתופי שקורא לכם, קוראיי הנאמנים, לתרום מסיפוריכם, תמונותיכם ומזכרות ששמרתם כמו כרטיסים מהופעות, מודעות ועוד. כל הסיפורים, התמונות והמזכרות יעלו לעמוד ויהיו חלק ממוזיאון וירטואלי לתרבות שהיתה בחיפה למען נוכל לספר עליה לדורות החיפאיים הבאים.
כל מי שיש לו סיפורים, תמונות או מזכרות מוזמן ליצור איתי קשר בתגובות כאן או בעמוד הפייסבוק של הבלוג או לאימייל שלי.

171806_10150093468743917_1829220_o

כל סרטוני הוידאו בפוסט צולמו, נערכו ובוימו על ידי אמית דניאל, מתעד תרבות חיפאי מהזן המשובח ביותר.
תודה לאילן גולדברג על תמונת הדולפין בטיילת בת גלים ולכל מי ששכחתי.

הפוסט הזה מוקדש לחברים שלי, האמנים.
תודה שנתתם לי את ההשראה לעבור מצריכת תרבות לייצור תרבות. זה מרגיש כל כך שונה וכל כך הרבה יותר טוב 🙂