בשבילנו זו אירופה-אירופה!

"פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ, והיה לו טעם של חול וריח של ענבים, ושמש ג'ינג'ית ציירה נמשים על הפנים, ואחרי סוכות שרקה הרוח לכנופיה של עננים, ודהרנו הביתה בוואדי בסופת רעמים, והגשם דקר את הלשון מנטה ואורנים, וכלבי השכונה התחרו בנביחות כמו דודים משתעלים בהפסקה של קונצרט חורפי, ופתאום התנפל האביב בצרחות חתולים ופריחת לימונים, ושוב היה חמסין ובאוטובוס עמד האוויר…"
(מתוך "שלאף שטונדה", יהודית קציר)

את רוב ילדותי ונעוריי העברתי באיזור אחוזה-מרכז הכרמל. זוהי תבנית נוף מולדתי ולא חסרות פינות שמעלות חיוך, דמעה או געגוע לרגע שהיה ואיננו עוד. את הדר הכרתי רק כשאמא לקחה אותי לקניות או סידורים והעיר התחתית, מי ידע בכלל על כל אוצרותיה? מבחינתי זו הייתה הממלכה של אבי.
כן, הממלכה של אמי הייתה הדר וזו של אבי הייתה העיר התחתית ולי היה מרכז הכרמל. במאמר "תחייתו המהוססת של המרכז האבוד" אני מעלה זכרונות משנות השמונים והתשעים וגם נוגעת במרכז הכרמל – הממלכה של היקים המקומטים, בתי הקפה שתמיד היה אפשר למצוא בהם עוגת היער השחור שקורצת לי בעיני פטל מבריקות, סוכנויות התיווך הרבות שמילאו את הרחוב הראשי, גן האם וקוניכייתו שממנה בקעו צלילי דיסטורשן של להקות צעירות שתכננו לכבוש את העולם, והתחנה האחרונה של הכרמלית. זאת שכשהגענו אליה ידענו שזהו, זו סוף הדרך.
רבות אפשר לכתוב על מרכז הכרמל. המון גילגולים עבר מרכז הכרמל ואנחנו איתו. אני מסתכלת על המוסדות הגדולים שנדמה שהם כאן כדי להישאר: סינמטק חיפה, האודיטוריום, בית רוטשילד האלמותי, גן מניה שוחט עם המזרקות המסתוריות שלעיתים עולות על קצפן ולעיתים מאירות בשלל צבעים.
היום, יום חמישי ה 9 לאוקטובר, ייפתח כמיטב המסורת פסטיבל הסרטים, השלושים במספר, של העיר חיפה. המוני אנשים יגדשו את הרחובות בחפשם אחרי סרט טוב להשביע את הנפש, דוכן מזון מהיר להשביע את הגוף ואולי גם אחרי בית קפה, אבל לא של רשת גדולה. בית קפה כזה קטן ואינטימי, עם מוסיקת ג'אז או רוק קלאסי, שיזכיר להם את נעוריהם או לחילופין יזכיר להם שכל החיים לפניהם. בית קפה שבו יוכלו לשבת ולדבר, או לחלום בהקיץ, או סתם להירגע מהמולת היום או הערב.

10504920_306534472856985_2652632870352790322_o

קפה כסית המיתולוגי בתל אביב – אחת ההשראות לקפה בריסל

כשאני חושבת על בית קפה כזה, אני נזכרת בתחילת דרכו של גרג קפה מאוד. קפה פיצפון ופינתי בהצטלבות של שדרות הנשיא – תחילת דרך הים שנתן לי ולחבריי כל כך הרבה שעות של אושר והתרגשות. אני זוכרת אותי עם ידיד או חברה תורנים, יושבים שם, שותים שוקו או קפה מהבילים, נוגסים בעוגית שיבולת שועל או שוקולד צ'יפס, הרבה לפני שזה נהיה אופנתי בכל רשת, מתפלספים, נחשפים רגשית, צוחקים, בוכים, שרים, רוקדים.
קפה גרג זו רשת גדולה מאוד היום. לא ממש נשאר בה הקסם הקטן, הנוגע של ראשית דרכה. אבל יש בחיפה קפה נפלא שחגג לא מזמן שנה. קפה בריסל הוא הקפה לאוהבים ולמתגעגעים, לאלו שאוהבים לחלום וגם לאכול, לשתות ולדבר, והכל באווירה ספוגת רגש ונוסטלגיה.
לרגל חגיגות השנה, נפגשתי עם זאב וחן, הבעלים המקסימים של הקפה, כדי לשמוע על ההתחלה, על ההווה ועל החזון לעתיד. לפניכם הראיון המלא.

בראשית

איך הכל התחיל?

חן: "יצא לי לעבוד הרבה בבתי קפה. היה לי תמיד חלום איפשהו שהקפה יתממש ויקרה.
ברגע שלמדתי קונדיטוריה זה היה ברור יותר שהחלום יקרה. לקראת גיל ארבעים חשבתי לשנות כיוון (קודם הייתה בעסקי המוסיקה ולמדה פסיכולוגיה, נ.ס). לקח הרבה זמן למצוא מקום כי היה לי חשוב למצוא מקום עם חצר. שנה וחצי חיפשנו. שקלנו הרבה מקומות, אבל בסופו של דבר החלטנו על מרכז הכרמל. ברחוב מסדה היה רווי, בעיר התחתית לא היה מספיק ביקוש.
הרגשנו שהתעורר איזשהו צורך לבית קפה שכיף לשבת בו בכרמל. המקום היחידי שהתקרב לאלטרנטיבי היה שתיים סוכר.
חיפשנו מקום עם אווירה ייחודית ותפריט שונה מזה שברשתות והשטנאץ הקבוע של מרכז הכרמל. יום אחד הגענו למקום הזה והוא היה חורבה, אבל מיד ראינו בו את הפוטנציאל הרב. היה גם יתרון בעבודה שהוא היה טאבולה ראסה ואיפשר להתחיל מאפס. היו הרבה אפשרויות."
זאב: "אני מגיע מתחום האדריכלות ואחר כך תחום הרשת ורציתי לנסות משהו חדש. למעשה גם אצלי זה היה חלום ישן.
בנקודה מסוימת צריך להחליט אם אתה מגשים חלום או לא. הגעתי לחיפה ב 1996 ללמוד ארכיטקטורה ונשארתי.
אני וחן היינו נשואים, התגרשנו ונשארנו חברים טובים. פשוט מצאנו את הפלטפורמה שבה אנחנו עובדים הכי טוב ביחד."

10447860_297371623773270_7931715061372047366_n

חן וזאב, בעלי קפה בריסל

אידיאל בית הקפה

איזה בית קפה ציירתם לעצמכם?

שניהם: "שנינו אנשים מאוד נוסטלגיים. אנחנו מאמינים שאפשר לצקת תוכן לכל דבר.
האידיאל שלנו מבחינת בתי קפה זה כסית, ראוול והמון מקומות קטנים ופינתיים שנחשפנו אליהם באירופה. רצינו לעשות מקום שהוא סוג של one of a kind. משהו שהוא לא העתק אלא מקור.
עיצבנו לבד את המקום ואת השולחנות שכל אחד מהשולחנות הוא בנושא אחר בתחומי הקולנוע והמוסיקה של פעם.
יש לנו הרבה כבוד לחיפה – בין השאר יש כאן שולחן שמוקדש לתיאטרון חיפה ושולחן שמוקדש לבתי קולנוע ישנים בחיפה. מבחינה תרבותית אנחנו מארחים בקפה הופעות, ערבי תוכן, מכירות של מעצבים צעירים ועוד. המטרה היא לתת ביטוי לאמנות ובמה לאנשים שאין להם הזדמנויות במקומות אחרים."

ספרו קצת על התפריט של בית הקפה.

זאב: "רצינו תפריט "משודרג" של בית קפה. שתהיה כאן ארוחת צהריים הגונה שאנשים יוכלו לאכול בשעות הצהריים.
רפי ואבירם ממסעדת וואלה עזרו לעצב את התפריט. מה שחשוב לנו להדגיש הוא שהכל נעשה במקום, שום דבר לא מגיע מוכן או קנוי. התפריט באיזשהו מקום מנסה להתבדל מתפריטים שיש בבתי קפה אחרים. יש דגש מאוד גדול על איכות של חומרי גלם ואופי התפריט מתאים לקיץ התמידי שתמיד יש כאן. מאוד השתדלנו לא ליפול לתפריט שבלוני. גם במנות הסטנדרטיות יש טוויסט. יש כאן הרבה קינוחים חמוצים, או בשילוב של חמוץ-מתוק, מתוק-מריר. זוהר, הקונדיטורית שלנו שלמדה יחד עם חן, היא הנשמה של בית הקפה."
חן: "כן חשוב לנו לפרגן לשתיים סוכר ולקפה מסדה (שני בתי קפה ותיקים במרכז הכרמל ורחוב מסדה בהדר, נ.ס) שאלו מקומות שמאוד נעים לשבת בהם. התפריט יצירתי, משתמש בחומרי גלם טובים, לא פלצני, לא תל אביבי ורמת המחירים סבירה יחסית לאזור. מבחינת ההגשה, אסתטיקת ההגשה היא חלק בלתי נפרד מהעניין. אנחנו מגישים את המנות בצורה שכיף לראות, בדיוק בדרך ששנינו היינו רוצים לקבל את המנה."

בריסל 2

מבחר קטן ממנות קפה בריסל

לכל בית קפה יש שם

מדוע נבחר השם בריסל?

חן: "רצינו קצת את הניחוח האירופאי. קרפוסקול – חברת תקליטים שהייתה בבריסל בשנות השמונים שהיה לה סגנון איכותי, חם, מזמין ומלטף היוותה השראה וזה בעצם התכונות שרצינו שיהיו במקום."

החזון

איך אתם רואים את העתיד של הקפה?

שניהם: "המשאלה שלנו היא שמה שהצלחנו לבנות כאן יישאר שנים ארוכות. אנחנו רוצים מוסד חיפאי שלא ישתנה. כמובן שחשוב לנו לחדש, לא לקפוא על השמרים ולהשתפר. אנחנו לא חושבים על סניפים ולא על רשתות. אנחנו מקווים שנצליח לתחזק את האג'נדה התרבותית, שנצליח לשמור על הסטנדרטים שלנו בשוק כל כך תחרותי. אנחנו שמחים על אורח החיים הקצת פחות תחרותי שבית קפה מאפשר. הוא נותן לנו עצמאות, חופש ממסגרות. אין תחליף ללהיות אדון לעצמך ולעשות מה שאתה רוצה."

cafe brussels

העיצוב הייחודי של קפה בריסל נובע מהשפעות תרבותיות חזקות של חן וזאב

תחנות תרבות

שנות השמונים, מוסיקת גל חדש – חן: "לי בתור חיפאית יצא לי כל חיי לבלות במועדונים של שלומי (מנגר, נ.ס), מה שעיצב את האישיות שלי בצורה שלא תתואר. נחשפתי לשוליים של שנות השמונים, גל חדש." זאב: "גם מוסיקה של קרפוסקול, דברים שהם קשים להשגה, אוריינטציה אלטרנטיבית."
לארס פון טרייר – חן: "אדם ובמאי שלא מתפשר, שמעמת אנשים עם פחדים וחרדות ולא מאפשר אסקפיזם בשום צורה. מדהים בעיניי."
איי יוון – שניהם: "טברנות ופשטות. אורח חיים קרוב לים, מאוד נכון בעיננו. מוציא מהאדם את המיטב."
דן בן אמוץ – שניהם: "מדינת ישראל עשתה לו עוול גדול מאוד. הוא היה סופר בלתי מתפשר."
עמוס גוטמן – חן: "במאי אמיץ שידע לדבר על נושאים כמו הומוסקסואליות, לפני שכולם התחילו לעסוק בזה. הוא מת לדעתי מלב שבור."
האוזן השלישית – "הם מספקים תכנים שקשה מאוד למצוא במקומות אחרים. זה המקום היחידי בחיפה שאפשר למצוא בו דברים מיוחדים. המקצועיות של האנשים שעובדים שם זה מה שעושה את ההבדל."
ליאורה ריבלין ונינה קוטלר – שניהם: "שחקניות גדולות מהחיים."
Meditation של מרקוס אורליוס – זאב: "הקיסר היחידי שהיה פילוסוף ולא מצביא. זה ספר שהוא כתב בשביל עצמו על תובנות ואמת לפני אלפיים שנה. זו אבן תרבות רצינית מאוד."
בלוגים – חן: "אני נחשפת אליהם המון. זה היתרון העיקרי בתקופה שבה אנו חיים."
חתולים וכלבים – שניהם: "מעודדים אותם מאוד בקפה. גם העובדה שאנשים מכל מיני סוגים יכולים לשבת אחד ליד השני ואין כפייה בשום צורה זה ערך מאוד חשוב מבחינתנו בקפה בריסל."

ומה יישאר לי לשבת?

ובכן, כדי שיהיה לכם מתוק בחג, דאגנו לכם עם מתכון של טארט הלימון האגדי של קפה בריסל!

טארט לימון של קפה בריסל

10615367_645657475553067_224854265880567176_n

מצרכים לתבנית טארט/פאי בקוטר 26

לקלתית:

50 גרם סוכר
50 גרם אבקת סוכר
200 גרם חמאה
קורט וניל
קורט מלח
קורט גרידת לימון

מוסיפים אח"כ לקלתית

250 גרם קמח
30 גרם קורנפלור
20 גרם קמח שקדים

למלית לימון

100 סמ"ק מיץ לימון טרי
70 סמ"ק מים
2 סרטים של גרידת לימון טרי

לחוד

25 גרם קורנפלור
40 סמ"ק מיץ לימון
10 סמ"ק מים
חצי פקק לימונצ'לו (לא חובה)

מרנג שוויצרי

150 סמ"ק חלבון
300 גרם סוכר

הוראת הכנה:

1. מערבבים במיקסר עם וו "גיטרה" את כל חומרי הקלתית ברשימה הראשונה.
2. מוסיפים את שאר חומרי הקלתית למיקסר מערבבים ומאחדים אותם עם חומרי הרשימה הראשונה עד לקבלת בצק.
3. מרדדים ומניחים את הבצק בתבנית משומנת מעט.
4. אופים בחום 180 מעלות בערך עשרים דקות עד לאפייה מלאה.
5. בסיר מביאים לרתיחה את כל חומרי מלית הלימון שברשימה הראשונה.
6. מוסיפים את החומרים ברשימה השנייה (בשם לחוד) לבלילה החמה, מערבבים ומקררים.
7. מוזגים את המלית לקלתית הטארט ומקררים.
8. על באן מארי (סיר כפול) מחממים עד להמסת הסוכר. טורפים בעדינות כל הזמן כדי שהחלבון לא ייקרש.
9. כשהטמפרטורה מגיעה ל 35 מעלות מקציפים במשך 8 דקות ומזלפים על הטארט הקר.
10. בעזרת מבער שורפים בעדינות את המרנג.

בתיאבון!!

קפה בריסל
כתובת: שדרות מוריה 13 מרכז הכרמל
טלפון: 04-8110138
דף פייסבוק

10392371_303153599861739_2420342710692695266_n

המרפסת של קפה בריסל

כל התמונות באדיבות "קפה בריסל"
בשבילנו זו אירופה-אירופה – כותרת הפוסט נלקחה במקור מהבלוג של רונן אלטמן בגרמניה – מומלץ לקרוא!

מודעות פרסומת

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד – מאמר ב"ערב רב"

ביום שישי ה 6.12 חיפה הוצפה במבול של אירועי תרבות ואמנות, בעיקר פתיחות של תערוכות ומתחמים. בין היתר, הושק מתחם החורבה ברחוב הנמל בעיר התחתית.

המתחם נקרא החורבה על שם מועדון הריקודים המיתולוגי שנקרא באותו שם, שפעל באותו המקום כ 18 שנה, משנות השמונים עד אמצע שנות האלפיים. בחלל המרכזי נערכה השקה לכבוד יציאתו של גיליון מודפס של "ערב רב" שמוקדש לעיר חיפה. "ערב רב" הוא מגזין תרבות מקוון במובן הרחב של המילה וניתן למצוא בו כתבות שמשלבות פוליטיקה, פילוסופיה, אסתטיקה, חברה ועוד – עם תרבות ואמנות. פעם בשנה יוצא גיליון מודפס שמוקדש לעיר בישראל. הגיליונות הקודמים הוקדשו לתל אביב ולירושלים והשנה חיפה נבחרה. יונתן אמיר ורונן אידלמן, שני בחורים מופלאים, פנו אליי וביקשו ממני שאכתוב מאמר לעיתון. לכל קוראיי, אשר נבצר מהם להשיג את הגיליון המודפס, אני מעלה כאן בבלוג את המאמר בדיוק כפי שפורסם במקור.

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד

נעמה סובול יצאה למסע בזמן בשלושה מרכזים של העיר חיפה, מצוידת בכמה שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זיכרון נוסטלגי? מה הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

"לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון"
(ולטר בנימין, "המשוטט")

בכל עיר, קטנה כגדולה, יש אזור שאליו מתנקזים כל הלהט, התשוקה, הסקרנות והמעשים המיתרגמים לפעילות אורבנית אם הם מגיעים ליעדם בשלום.
זה יכול מרכז מסחרי קטן עם חנות הספרים המיוחדת ההיא שאפשר למצוא בה ספר ממש נדיר של צ'ארלס דיקנס והיא היחידה שמביאה ספרי שירה. ואולי יהיה בו גם בית-אוכל קטן – פיצה, פלאפל או בורקס – שאליו יגיעו צעירי העיר ויהפכו אותו למוקד הפגישות שלהם בימי שישי בערב. בבקרים במהלך השבוע יישב בו הפרלמנט הקבוע של מבוגרי העיר שעוד נשאר להם הרבה מה לומר על פוליטיקה וכדורגל, אבל לא רק. תהיה שם גם חנות הבגדים הזו שבה הבעלים מביאים בגדים מאנגליה או צרפת בייבוא אישי ומוכרים במחירים שמאפשרים להם לנשום בסוף החודש וללקוחות ליהנות מתחושת התחדשות בלי להתרושש.
ובערים גדולות יותר אנחנו מדברים על שכונה או כמה רחובות שבהם קורה כמעט הכל: הקרנות סרטים שכולם נוהרים אליהם בבית הקולנוע המרכזי. מסיבות רחוב בחגים. היכל התרבות או התיאטרון העירוני שמתקיימות בו הצגות כמה פעמים בשבוע. הספרייה העירונית שמלאה תמיד בתלמידי בית ספר ונשים בגילאי הפנאי. אפילו הקניון העירוני הקטן, זה שנבנה בשנות התשעים של המאה הקודמת, יהיה שם, משתלב בחיי המסחר המקומיים בלי להפריע להם יתר על המידה.

הפינה שבה היער והנהר נפגשים

מרכז העיר הוא הפינה הזו שבה היער והנהר נפגשים. זה המקום שאליו מתנקזות החיות כדי לשתות. אין להן ברירה אלא לפגוש זו בזו. זהו מקור החיים של היער. ממנו הן מתפזרות לכל רחבי היער.
"watering hole", כך נקראת הפינה הזו, ויש לה שני פירושים.
הראשון הוא פשוטו כמשמעו – אגן או בור מלא במים. הפירוש השני הוא מקום התקהלות חברתי, בר או סלון, שמוגשים בו משקאות. במציאות של ימינו אלה יכולים להיות גם פאב או בית קפה.

בחיפה התקיימו, עד שנות השמונים-תשעים של המאה הקודמת, שלושה מרכזים היסטוריים: מרכז הכרמל, הדר והעיר התחתית. העיר התחתית היתה מרכז מסחרי-כלכלי ולא תרבותי ולכן אתרכז בהדר ובמרכז הכרמל. בעיר התחתית נפגוש במפתיע בסוף המאמר.
המבנה הטופוגרפי של חיפה גורם לכך שהקשר בין השכונות לחלקי העיר האחרים אינו בלתי אמצעי כמו בערים אחרות. התרחבותה של חיפה שנעשתה לצדדים, והשכונות החדשות, המקיפות את המרכזים ההיסטוריים כמו קליפות בצל, גורמות לכך שאנשים צריכים להגיע באופן יזום לחלקי העיר השונים, לרבות מרכזיה. זו אולי אחת הסיבות לכך ששלושת מרכזיה של חיפה הלכו ודעכו בהדרגה מתחילת שנות השמונים ועד עתה.

יצאתי למסע אחורה בזמן מצוידת במספר שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זכרון נוסטלגי? מה הן הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

הדר: אם אתה לא שם אתה לא קיים

בחיפה של שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, לא היה שום ספק שהמקום שבו הכל קורה ואם אתה לא שם אתה לא קיים הוא שכונת הדר הכרמל.

קצת היסטוריה: השכונה הוקמה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ב 1922. היא התחילה מעשרה בתים והפכה בהדרגה לאחת השכונות הגדולות ביותר בחיפה. היא הגיעה לשיאה בשנות השישים והשבעים ובתחילת שנות השמונים החלה לשקוע בעקבות נטישת תושבים גדולה ודעיכת חיי המסחר בה.

כשעברתי לחיפה בשלהי 1989 עוד הספקתי לשוטט בהדר ולראות אותה מתפוררת לאיטה. פה ושם עוד היה אפשר לראות שרידים אחרונים של תהילת עולם שחלפה. אני זוכרת את מדרחוב נורדאו שאם באתם אליו מכיוון בלפור יכולתם לחלוף על פני הסניף החיפאי של קפולסקי, הרשת שסימלה יותר מכל את שנות השמונים.
כמה בלוקים משם פעל אחד הפאבים הכי הזויים ונכונים לתקופתם בחיפה, פאב סוף-העולם. המוסיקה היתה אז "גל חדש", האוכל שהוגש היה פלטת מטוגנים וטוסטים והאלכוהול, ובכן, הוא היה אותו אלכוהול. אם המשכתם עוד קצת יכולתם לראות באמצע המדרחוב את הסניף החיפאי המיתולוגי של האוזן-השלישית שבו קניתי ומכרתי והחלפתי שוב את מיטב האוסף המוזיקלי שלי ושמעתי באוזניות אלבומים מופלאים שעיצבו את חיי.
אם ירדתם קצת אחר-כך במדרגות לכיוון רחוב הרצל בסמטה הקטנה הקרויה רחוב חיים, הגעתם לקפה אלכסנדרה – מוסד חיפאי עם קליינטורה קבועה שסיפורו לא נשמע עד היום, אבל אין ספק שיהדהד יום אחד במרחבי השכחה החיפאית. הוא שינה את אופיו ממש בשנה האחרונה למין סטקיית בשרים מזרחית. כל השנים היה זה המקדש העתיק ביותר לתרבות הקמפית-קיטשית-גייזית שהתקשט בספות ומנורות וחפצי חן בסגנון רוקוקו. המקום הגיש אוכל אירופאי מוקפד כמו פסטות ברטבים קלאסיים, שניצל וינאי, מוקרמים למיניהם ומיני פאי מפירות שונים.
אם החלטתם לחזור למדרחוב ולהמשיך לכיוון ארלוזורוב, בוודאי תוכלו לבקר בגן בנימין, שזוכה לתחייה מחודשת זהירה אחרי שעמד בשממונו שנים רבות. הגן, גדול וירוק, היה מרכז חברתי לבעלי כלבים ולרווקים העליזים והתוססים של שנות השישים והשבעים בחיפה.
מעליו עומד תיאטרון חיפה, שידע עליות ומורדות עם השנים. בשיאו הועלו בו הצגות רפרטואר של טובי המחזאים בכיכובם של טובי השחקנים. תיאטרון חיפה היה הנסיוני והמתקדם ביותר. הוא היה התיאטרון שבו העז חנוך לוין למרוד בשיטה הישנה ולהציג מחזות כמו "מלכת אמבטיה" עם תיקי דיין האלמותית.
ממש בצד, ליד התיאטרון, עומדת מבויישת וקצת בודדה הספרייה העירונית (פבזנר). האולם הקריאה הגדול, עם הדממה הרועמת שבו, נתן לי תמיד את התחושה שאני ילדה קטנה שיש לה עוד המון מה ללמוד. והיו גם אירועי ערב בספרייה, תאמינו או לא, שיזם אותם המנהל הנמרץ שלה, עמיקם יסעור. לעיתים הם עדיין מתקיימים, אך לא זוכים לפרסום רב, לצערי.
בחלק התחתון של הדר היו בזארים של בגדים וכלי בית, כמו היום פחות או יותר. היו גם בית-הקרנות שזכה לסוג של תחייה מחודשת שעליה ניתן להתווכח ומגדל הנביאים, שהיה בתחילת דרכו קניון הומה, אך ננטש והפך לפיל לבן. כיום הוא מארח את רשת הסופרמרקטים מאי-מרקט ואנשים מגיעים אליו בעיקר מהסיבה הזו.
והיה ההוטנטוט. בהיעדר הגדרה טובה יותר, היה אפשר לקרוא לו בית קפה-גלריה, אבל הוא היה כל כך הרבה יותר מזה. דורית מנטל, בעלת המקום, היתה אמנית פעילה במגוון תחומים, חברת מועצה לשעבר בסיעת הירוקים ופעילה אקטיביסטית באינספור עמותות. היא הקימה מקום שהקדים את זמנו וכלל הופעות, תערוכות ובעיקר שימש בית ונקודת מפגש לזקנים וצעירים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, סטרייטים ולהט"בים, מוזיקאים וציירים, מסטולים וסחים, אלכוהליסטים ונגמלים, אנשי רוח ומעש וכמובן גם בטלנים מקצועיים. הוגש שם אוכל קסום מהול בגעגועים וברומנטיקה ופסנתרנים הנעימו את שהייתם של המבקרים. שם יצא לי לפגוש אישיות מיוחדת במינה מאיטליה, שרק ברגעים אלה אני מבינה כמה השפעתה עלי היתה כבירה.

מרכז הכרמל: נוגסים בהמבורגר וחולמים על תהילת עולם

הקדמה היסטורית: הבתים הראשונים שנבנו במרכז הכרמל היו בתי-הארחה, והם קמו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. שאר הבתים נבנו בשנות השלושים. רוב התושבים היו יהודים ממוצא גרמני שרכשו את הנכסים מהטמפלרים.
מרכז הכרמל הוא תבנית נוף מולדתי. ביליתי שם את כל נעורי ואני מכירה אותו ככף ידי.

בשנותי הראשונות בחיפה היתה לי ולמשפחתי "מסעדת בית" שאליה נהגנו ללכת בכל אירוע חגיגי שהצדיק אכילה בחוץ. קראו למסעדה פינג'אן, והיא שכנה בפסאז' שמאחורי הטאבון ז"ל. היו בה המג'דרה הכי טובה בעולם, קובה מצוין ופלאפל חם ופריך. גם החומוס לא היה רע. מסעדה מזרחית מהסוג הטוב שהיום די נעלם.
כשרציתי לבלות עם חברי מתקופת החטיבה, היינו הולכים לסניף הבורגראנץ' היחיד שהיה אז בחיפה. הוא עוצב בסגנון של מסעדת בוקרים בהרי הרוקי'ס. עץ בכל מקום, כולל השולחנות שהיו מעץ מלא. והיתה גם מכונת שירים שניגנה שירי שנות השישים. היינו נוגסים בהמבורגר או בנקניקייה וחולמים על תהילת עולם.
לא רחוק משם עומד (עד היום) הסינמטק. התוודעתי אליו בתיכון, כשאנשיו יזמו ביקור בכיתתי והציעו לנו מחיר מוזל במיוחד. עוד באותו היום, יחד עם חברים, הלכנו ועשינו מנוי וראינו שני סרטים ברצף. את הסרט הראשון מביניהם, "שמש בוגדנית", לא אשכח לעולם. הסרט הזה פתח לי צוהר לעולם "הסרטים הזרים", מושג אמריקאי קצת מוזר לסרטים איכותיים ומעמיקים. לשם גם הלכתי לערבי "רוקולנוע" – מוסד מיתולוגי משל עצמו שעדיין חי ובועט. זכור לי ערב מיוחד בנושא להקת הביטלס בהנחייתו של ח"כ לשעבר מודי זנדברג, לפני הקריירה הפוליטית שלו.
סמוך לסניף מקדונלד'ס שכנה מסעדה איטלקית בשם לה-איטליאנו. זה היה עסק קטן, משפחתי ומסביר פנים. הבעלים היו איטלקים במוצאם והכינו אוכל פשוט ואיכותי. המפות על השולחנות היו משובצות בלבן ואדום – בדיוק כמו בפיאצה קטנה באיטליה. פסטה בולונז ופיצה עם בייקון, פטריות ובצל היו המנות הקבועות שלי.
משם התפצלה הדרך לטיילת לואי או גן האם. בגן האם ישבו החבר'ה המגניבים, שילוב של פריקים-פאנקיסטים. מי שלא ראה מעודו בחור עם ג'ינס ליוויס קרוע ומולבן באקונומיקה, חולצה משובצת ואיילינר שחור ומודגש בעיניים – כנראה לא ראה את אביב גפן בתחילת דרכו.
היו גם אלה שלבשו נעלי ד"ר מרטינס ואוברול קורדרוי שגדול עליהם בכמה מידות. מה הלך שם? רק המדשאה יכולה לספר. מדי פעם להקות צעירות ניגנו בקונכייה ועשו שמח. עיר הנוער היתה מתקיימת שם כדרך קבע עם מיטב הזמרים והלהקות. שם ראיתי את שלום חנוך לראשונה.
בטיילת לואי נהגנו לשבת בחבורות או בזוגות ולהשקיף על נוף המפרץ, שנפרש בשיא יופיו בשעות הערב, בשקיעה ולאחריה. היה זה מקום אידיאלי לנאהבים מתבודדים. כמה מאות מטרים משם, מצד ימין, שכן פאב המצפור. לגן שמעליו היינו הולכים בתקופת התיכון כדי לראות את הזיקוקים של יום-העצמאות וגם כדי לשמוע את צפירות האוניות בערב ראש השנה האזרחית החדשה. לפעמים נכנסנו למצפור עצמו והזמנו כוס משקה קל וצלחת צ'יפס ובילינו שם שעה קלה בשיחות על הא ודא.
אם בשיחות עסקינן, הסניף הראשון והמקורי של רשת קפה גרג, לפני שהפכה לתמנון ששולח את זרועותיו בכל רחבי הארץ, נפתח לו בשנות התשעים ליד הסנדביץ'-בר המיתולוגי, שעדיין עובד. הוא היה כוך קטנטן וחמים שלא הגיש דבר פרט למשקאות חמים שטחנו במקום מפולי קפה ואבקת קקאו מבושלת, חליטות תה נדירות ועוגיות שנאפו כל בוקר. מאוחר יותר נוספו סנדביצ'ים צנועים. המשקאות הקלים היו מעטים אך ייחודיים, ומשקה הבית שלי היה משקה שירלי טמפל על בסיס קולה וסירופ גרנדין. זה היה מקום עם מוזיקה נפלאה שעבד עד השעות המאוד קטנות של הלילה. לעיתים קרובות יצאתי ממנו בשלוש-ארבע לפנות בוקר לאחר שיחת נפש סוערת ומרתקת עם ידיד זה או אחר.

פוסט מורטם, סיפור מתעתע

אני לא יכולה לשים את האצבע על הזמן המדויק, אבל מתישהו אחרי סיום השירות הצבאי שלי החלה הנסיגה. היא היתה מהירה מאוד בהדר והדרגתית מאוד במרכז הכרמל.
הדר כמו ננטשה ביום אחד. אולי היתה זו פתיחת הגרנד-קניון ב 1999. אולי היתה זו מרכזית המפרץ שנפתחה בשנת 2002 ואולי עבודות השיפוץ הבלתי נגמרות בהדר, שאיש אינו זוכר מתי החלו. האנשים חדלו מלהגיע להדר, ואלו שהתגוררו בה עזבו לאיזורים נחשבים יותר. הדר התעטפה ברחובות ריקים לחלוטין לאחר רדת החשיכה, ורק אוכלוסייה מוחלשת – נרקומנים, זונות ועובדים זרים – הסתובבה בה בשעות אלו. וכאשר אין אוכלוסייה מתפקדת וקבועה במקום, אין בו גם דרישה לתרבות. מקומות התרבות המעטים שהיו בהדר הגיעו לסוף דרכם ונסגרו.
מרכז הכרמל הוא סיפור מתעתע יותר. עדיין יש בו איים קטנים של פעילות, כגון הסינמטק והאודיטוריום, שבו מתקיימים קונצרטים. תיירים באים לראות את גני הבהאים, שהכניסה אליהם היא מתחת לטיילת לואי. פסטיבל הסרטים שנערך מידי שנה בסוכות נותן אשליה של איזור תוסס אך הניגוד בין ימי הפסטיבל לימים שלפניו ואחריו הוא כה גדול, עד שלעיתים אני נמנעת מלהגיע לפסטיבל עצמו, כי איני יכולה לשאת אותו.
במקרה של מרכז הכרמל ההרגשה שלי היא שהאוכלוסייה ש"עשתה" אותו היתה הצעירים החיפאיים, האמנים בתחילת דרכם, המשוררים החולמים והמורדים. סצינת גן האם עברה בהדרגה בשנות התשעים לרחבת הסינמטק והתפוגגה באיטיות בתהליך שלקח בערך עשור. בשלב כלשהו הילדים התבגרו ועזבו את העיר. חיפה – כעיר מזדקנת – מתקשה ליצור דור המשך ראוי שישוב ויאכלס את המקום.

העתיד שייך לעיר התחתית

בשנה-שנתיים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של חיי התרבות והאמנות בחיפה. זו אינה תרבות הגימלאים שמאפיינת כל-כך את חיפה, כגון פתיחות מכובדות במוזיאוני חיפה הממוסדים, מועדון הסרט הטוב בסינמטק שמלא בראשים מלבינים וקונצרטים עמוסים בקשישים. אלו חיי תרבות ואמנות מהסוג הצעיר בנפשו, הלא ממוסד והמורד.
אלו בדרך כלל יוזמות של אנשים פרטיים שכמה מהם אמנים ויוצרים תל-אביבים שהגיעו בגלל המחירים הסבירים ונשארו כי התאהבו בעיר, ואחרים חיפאים שהחליטו לקום ולעשות מעשה. נפתחו שלל גלריות, פאבים, מועדונים ובתי- אוכל שהמשותף להם הוא שהם עסקים קטנים ומחוברים מאוד לאזור שבו הם נמצאים. כל זה קורה דווקא בעיר התחתית, מקום מפתיע מאוד, היות ושימש כל השנים כמרכז עסקי-כלכלי ולא תרבותי. דווקא הריק וחוסר המשקעים הרגשיים שאפיינו את העיר התחתית איפשרו את התנאים להיווצרות כל הטוב הזה.

ומה עם הדר ומרכז הכרמל, אתם שואלים?

יש מקום לתקווה. הדר הפכה למעונם של סטודנטים, אקטיביסטים חברתיים ואקולוגיים ואמנים מחתרתיים. רחוב מסדה וסביבתו פורחים ומשגשגים ומתנ"ס טבריה 15 לא מפסיק להתמלא באירועים ובאנשים. עם תום השיפוצים ניתן לזהות התחלה של פריחה מהוססת גם בחלקה התחתון של הדר. ומרכז הכרמל? ידידי הבורגני התלונן לא מכבר על חבר'ה צעירים שמנגנים לו בגיטרה מתחת לחלון. אתם יודעים, כמו התלונות שנשמעו מהשכנים בשנות השבעים והשמונים בימים הטובים האלו, בגן האם.

* פורסם במקור במגזין "ערב רב" בגיליון "חיפה, מרחב מעורב" שיצא לאור ב 6.12.13

החיפה הפנימית

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהרכנת ראש והצדעה למחזאית, המשוררת, השחקנית והבמאית ענת גוב, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. היא היתה אשה מופלאה וצר לי שלא זכינו לארח אותה לזמן ארוך יותר בעולמנו.

הפוסט עוסק הפעם בדברים הגשמיים של החיים ולא, הפעם לא נדבר על אוכל, למרות שיש שני מתכונים בסוף.
אני מאמינה שכמו בספר "פיטר פן", לכולנו יש מפות נפשיות של "ארץ לעולם לא". מפות שאנחנו מציירים לנו שלא במודע, שיכולות להשתנות עם הזמן.
כשאנחנו ילדים, למשל, הכל נראה לנו מאוד גדול. הבניינים גבוהים, והחצרות רחבות והמרחבים קוראים לנו לתור אותם. כשאנחנו חוזרים לאותם מקומות, לפתע הם נדמים כזעירים ומבויישים. כמו נכלמים בקטנותם. אני עדיין מרגישה את תחושת הגודל והעצימות כשאני בחו"ל. וגם הזמן עובר לאט מאוד. אני קוראת לזה זמן חלום.
אני זוכרת איך בתור ילדה אהבתי לצאת להרפתקאות בג'ונגל הגדול של שכונתי. כל שורת ערוגות ופרחים נדמתה כיער גדול ומזמין. העולם חיכה רק לי.

288832_313576345413615_546198326_o
תמונה מהתערוכה "איש קריות"

היום, משהו מזה נשאר בי. במיוחד כשאני הולכת ברחובות העיר התחתית והואדי (ניסנאס) והלב יוצא אל כל אותם מקומות שבהם הזמן קפא מלכת.
אני מאוד אוהבת את המבנה הטופוגרפי של חיפה. זו אולי העיר הכמעט יחידה בארץ שבה אפשר לעמוד על פסגת ההר ולראות את כל העיר פרוסה לפניך. ודווקא ממרומי ההר הזה, שאמור להיות מתנשא ומנותק, אני מרגישה הכי בית והכי שכונה שיש. כאילו עוד מעט אני צועקת לאיזו חברה שהולכת למטה, שתחכה לי, אני כבר יורדת ובאה.
והמבנה הזה משפיע לדעתי על חיי החברה בחיפה. האפשרות הזו, לראות כמעט מכל נקודה את שאר העיר, מביאה לכך שכולם מכירים את כולם. הכרמלית, אחת ההמצאות הגאוניות (הודות לצרפת שנתנה לנו אותה במתנה), רק מדגישה את הנטייה הזו.
בכל תחנה בכרמלית, יש לי חברים. אני במרכז הכרמל ותוך שלוש דקות במסדה. אם ארצה, אוכל להיות כעבור שתי דקות בעיר התחתית. השלד ההיסטורי של חיפה, זה שנשכח והוזנח עם השנים, קורם עור וגידים, קם לתחייה. וכמו כלבים אשר מתקשרים בעזרת נביחות בלילה, אנחנו מתקשרים באמצעות הכרמלית. רצה הגורל והכרמלית משרתת בעיקר צעירים. הם קובעים אחד עם השני ליד או בתוך התחנות שלה. הם משתמשים בה בתור חלל למיצגים שלהם בפסטיבלים בעיר. הכרמלית הקטנה, שני קרונות סך הכל, היא אינטימית – כמו חיפה.
כשאני מדברת עם אמא שלי שחייתה פה בתור רווקה בשנות השבעים, נדמה שדבר לא השתנה. אותה שכונה קטנה וירוקה שבה כולם מכירים את כולם – נשארה.

אני די אוהבת את זה. הכפר הגדול הזה שבו קורים דברים מצד אחד, ומצד שני, עדיין אפשר לעצור לאיזה שלאף-שטונדה בצהריים.
אז הדימוי שלי לגבי חיפה הוא כפר גדול. קצת דומה לכפרים היווניים (למרות שלא הייתי עדיין באחד, אבל אלו שהיו אולי, יכולים לומר לי אם זה נכון) שבהם כולם מכירים את כולם, ויש מסיבות וטברנות וכולם חוגגים אבל גם נינוחים. זו חיפה שלי.

וכדי להדגיש את הדימוי הזה: בחיפה יש נטייה שהכל קורה באותו היום. ב 6.12 היה ערב פתיחות לכבוד פסטיבל "החג של החגים".
זו מסורת חדשה יחסית בחיפה שיום חמישי הראשון של חודש דצמבר הוא מאוד חגיגי וכולל פתיחות של אינספור תערוכות ואירועים. המלצתי לכם על האירועים השווים ומכיוון שאני לא אלוהים ולא יכולה להמצא בכל מקום, החלטתי לשגר את עצמי לשלושה מקומות באותו ערב.

המקום הראשון שממנו התחלתי היה מרכז הכרמל. בבית הלל, בואכה הסינמטק, במתחם שהיה בעבר מרתף 10 הישן, נערכה השקה של ספר שירים חדש ותערוכה חדשה.
ספר השירים נקרא, כמה מתאים, "פרובינציאלית" והוא של המשוררת המבטיחה מיטל נסים. התערוכה היא של אבי ג'ימי בן זקן ונקראת "איש קריות".
מאוד משעשע ששני האמנים הם קרייתים ולא חיפאיים, אבל אנחנו, או אני לפחות, מחשיבים את הקריות כחלק בלתי נפרד מחיפה.
גשם דקיק עטף את העיר ושיווה לה מראה חגיגי ומהודר יותר. בתוך בית הלל היה חמים ונעים. למרות ריבוי האירועים ומזג האוויר, המקום היה מלא מפה לפה.

הערב נפתח בהופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי. צבי, קרייתי נוסף, שהיה חיפאי, הצפין לקריות לתקופה ארוכה וחזר למקורות לפני כמה שנים, ניגן ושר עם בחורתו שלושה שירים מקומיים מאוד. "מדרגות שפינוזה", "בורדל" ו"יושב בקרית חיים על המים". סיפתח נאה מאוד לערב שכולו לוקאלי.

לאחר מכן, עלו ובאו לבמה ממיטב משוררי חיפה, לקרוא את שיריה של מיטל נסים ועשו זאת בכשרון ובמעורבות רבים. מאוד אהבתי את השירים והיו בהם אזכורים ממשוררות אחרות שאני מאוד אוהבת. בערב דובר רבות על הקשר בין מקומיות לפוליטיקה, והדיסוננס בין הצורך להתפרנס לבין הצורך ליצור ולחיות מעבר לגשמי, והמודעות הפוליטית. משוררים סיפרו על מיטל ועל איך הכירו. הוזכרה גם ההפגנה בבתי הזיקוק, למען עובדי הקבלן והשיר אשר מיטל הקריאה בה "לכביש חיפה-עכו" שהזכיר לי מאוד בסגנונו שירים של אגי משעול.

לִכְבִישׁ חֵיפָה-עַכּוֹ

1
הַנּוֹף הָאָפֹר
טַעֲמוֹ מַר
וְחֶדְוַת הַקְּנִיָּה בַּקִּרְיוֹן
גַּם כֵּן.

2
מִבַּעַד לְוִיטְרִינַת חַיַּי
הַמְּכוֹנִית שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי
טָסָה בְּמֵאָה קָמָ"שׁ לְפָחוֹת
וּמִמֶּנָּה נִפְלֶטֶת הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת
שֶׁל שְׁלֹמֹה אַרְצִי
כְּמוֹ גָּז מַדְמִיעַ.

3
הַכְּבִישׁ הַזֶּה בּוּלִימִי
וְהַצְּמָתִים שֶׁלּוֹ מְקִיאִים
מוֹנִיּוֹת שֵׁרוּת צְהֻבּוֹת.

4
בְּמוֹנִית שֵׁרוּת אֲנִי מֵתָה
מֵהֶתְקֵף אֲכִילָה סוֹדִי
וְכָל עֲטִיפוֹת חֲטִיפֵי הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁבָּלַעְתִּי
אוֹמְרוֹת עָלַי קַדִּישׁ.

5
תָּבוֹא הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְתִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
כִּי יֵשׁ לָהּ חִבָּה לַפֵּרִיפֶרְיָה
וְאַחַר כָּךְ הִיא גַּם תַּקְרִיא אֶת מָה שֶׁהִיא כָּתְבָה
בְּרַחֲבַת שִׁירָה מְאֻלְתֶּרֶת
בְּתֵל אָבִיב.

6
בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה זְמַנִּית
בִּשְׁבִיל מַשְׂכֹּרֶת שֶׁל אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן
מֵעָלָיו בְּתוֹךְ מוֹנִית שֵׁרוּת צְהֻבָּה
אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא חוֹלֶמֶת
לִהְיוֹת אֵיזוֹ וִירְגִ'ינְיָה ווֹלְף מְקוֹמִית
שֶׁמִּתְפַּרְנֶסֶת מִכְּתִיבָה

אני זוכרת את הדרך הזו, כמישהי שחיה שש שנים בקריות ועשתה את הדרך הזו כמעט מידי יום ביומו. דרך אפורה, מייאשת, מונוטונית. היציאה אל עוד יום שבו צריך להלחם על הזכות שלך להיות, להתקיים. החזרה בערב כאריה מנוצח, מובס לעיתים. ויחד עם זאת, ישנה היציבות הזו. הידיעה, שמה שלא יהיה – הכביש הזה תמיד יהיה שם.

477857_313580085413241_127320100_o
מיטל נסים מקריאה משיריה

השיר "לא נסעתי" מדבר על הדיסוננס הזה בין הצרכים הפיזיים, הגשמיים לבין הרצון להשפיע פוליטית ורוחנית:

(לֹא נָסַעְתִּי)

לֹא נָסַעְתִּי לְהַפְגָּנַת הַמְּשׁוֹרְרִים בְּתֵל אָבִיב. זֶה עָבַר לְיָדִי.
אוּלַי כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְבְּעָה הִשְׁתַּלְּמוּת (שֶׁבֻּטְּלָה)
לְלוּחוֹת חֲכָמִים פְּלוּס הַדְגָּמָה
וּכְמוֹרָה חֲדָשָׁה עָלַי לִחְיוֹת בְּתוֹדָעַת הַכֵּן,
הַכֵּן הַמֻּחְלָט, שֶׁיַּגִּידוּ פִּי וְרֹאשִׁי וְכָל אֵיבָרַי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
נוֹכַח יַחֲסֵי הַכּוֹחַ הַמִּינוֹרִיִּים, אֶל מוּל הַמּוֹרָה הַוָּתִיקָה, הַמְּסֻדֶּרֶת.
וְכֵן, הַמַּשְׁכַּנְתָּא מַכְרִיעָה
כִּי הַלֹּא הַיָּחִיד שֶׁיֵּאָמֵר מִבְּלִי דַּעַת, יִתְפָּרֵשׂ כְּמַרְדָנוּת, שֶׁהִיא עִלָּה
וּמֵרֹב הַכֵּן, אֲנִי גְּמוּרָה,
נִרְדֶּמֶת בַּהַסָּעָה ואין לי כוח.

באותו רגע יכולתי לחשוב רק על שיר אחד, באותו הנושא, של הענקית דליה רביקוביץ:

דליה רביקוביץ – פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתכרת על המדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רוחה
והמרצפות מעקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

כמה שהגיאוגרפיה שאנחנו חיים בה והבנאליה של הצורך להתפרנס ולמלא את צרכי הגוף, משפיעה על שירינו. וגם כשהשירים לא נכתבים על כך כה בבירור, תמיד אפשר למצוא רמז או שניים כמעט בכל בית (של שיר? שלנו? זה משנה בכלל, בעצם?).

התערוכה של אבי בן זקן התאימה ככפפה לערב. אבי צילם אנשים בעלי מראה ייחודי (פעם קראו לזה אותנטי) באיזור הקריות, וניתן לראות שם אנשים זקנים, ילדים וסתם עוברי אורח שאינם חלק מתוכניות הריאליטי הנוצצות. הם למעשה הנגטיב של תוכניות כמו "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים" וכו'. שמתי לב בדיוק עכשיו שמדובר על כוכבים בשמות של שתי התוכניות האלו. אם תרצו, האנשים המצולמים של אבי הם החורים השחורים שיש בכל מערכת כוכבים. לא שמים לב אליהם, אבל הם שם – תובעים את תשומת הלב שלנו, ועלולים לבלוע אותנו במוקדם או במאוחר אם לא יקבלו אותה.

מבחר תמונות מהערב תוכלו לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלם המוצלח מאוד, מוחמד חמודי חוסיין.

אחרי ההשקה המשכתי בכרמלית (כמובן) לעיר התחתית. שם עצרתי בסטודיו והגלריה dBOSCH כדי לראות את התערוכה הפיוטית "לוח עץ 150/200" שיצאה כמו מחלום של ים מאת האמנית איריס סינטרה.
סטודיו dBOSCH הוא מקום מושבה של אחת הלהקות הטובות שחיפה הוציאה בשנים האחרונות: להקת שייטן.
הוא משמש להופעות, הקלטות ומציג תערוכות קטנות על חלון הראווה. התערוכה הנוכחית היא של איריס וככה זה נראה במבט כללי:
382089_10151180802867496_1524545505_n

התמונות מדהימות ונדמות כנוטפות מים. איריס משתמשת בטכניקה מסורתית וקלאסית אבל נותנת לה פרשנות חדשה. בדרך כלל תמונות בסגנון כזה הן גדולות ונעות בין גוון מט לחצי מט. כאן, התמונות קטנות ומבריקות, כמו ממתקים במצולות ים. אפשר לצלול בקלות לתוך התמונות האלו, מה שמוסיף להן מימד פנטסטי ("נרניה" היא האזכור הכי חזק שהרגשתי בזמן ההתבוננות) וערך מוסף מעבר להיותן פשוט תמונות נוף יפהפיות. ההשתקפות בחלון מוסיפה גם כן לאפקט המבריק. לרוץ ולראות לפני שהתערוכה יורדת!

204434_10151102107592496_1580288826_o

לאחר מכן צעדתי לכיוון גלריית האגף, שם נערך האירוע "כולם אוהבים את כולם – ערב רומנטיקה ומזמוזים באגף".
האינטימיות שהיתה בהשקה ובסטודיו, נשמרה, ואליה התווספה נימה הומוריסטית ועוקצנית-מחבקת. הרגשתי בכיתה ד' כשברקע התנגנו השירים הרומנטיים השווים והחמים ביותר של ילדותי (אגב, שנות ה 80 :)) והמראה של זוגות מכל הסוגים (מבוגרים, בנות, כלבים וטף) רוקדים ברחבה פשוט חימם לי את הלב.

399237_505118596187368_1320186580_n

בפינה יכולת לקבל פונדו שוקולד וקרפ סוזט. אם היית רעב יכולת גם לאכול פשטידת פטריות עם סמל של פלייבוי עליה. וכמובן שיחה מופלאה עם הברמנית המקסימה, טליה.

532631_505117876187440_912168563_n
פשטידת פטריות באדיבות פלייבוי

הקראת שירי אהבה וחרמנות מכל הסוגים החלה בסביבות 23.00 וקיבלנו את צבי ובחורתו פסי באחד מהשירים הזוגיים המצחיקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון 🙂

עוד כיכבו צ'ארלס בוקובסקי, חיים נחמן ביאליק בשירים מאוד לא אופייניים בקריאתו הגאונית של רועי כהן, חוה אלברשטיין עם השיר המתוק "כל שעה נשיקה" ולאונרד כהן. חלק מהשירים נוגנו והושרו בליווי אקוסטי נפלא על ידי פסי קסל וחברים.

אבל השיא של הערב היה כמובן תחרות הנשיקה הארוכה ביותר והזוכים קיבלו בתור פרס ארוחה זוגית ב"מעיין הבירה". אני חייבת לומר שהיו שלושה זוגות מאוד נחושים ומתמידים. הזוג הראשון סיים להתנשק אחרי לא פחות מעשרים ושש דקות (!), השני אחרי עשרים ושמונה דקות והשלישי והזוכה עוד היה ממשיך כנראה עד רגע זה אם לא היו עוצרים אותו 🙂
תמונות מהערב אפשר לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלמת הנפלאה ליבי קסל.

9656_505119119520649_8568414_n
הזוג שלקח את הבכורה

אני מאחלת לכולנו עוד ערבים כאלו והערב הזה בהחלט תיגמל את מי שעזב את הבית החם לטובת הרחוב הקר והגשום. אם הייתם באירועים האלו או באירועים אחרים שקרו באותו הזמן, אני אשמח לשמוע על החוויות שלכם בתגובות. בכל מקרה, ביום ראשון בעוד שבועיים, ה 30 לדצמבר, הולך להיות שוב ערב הרצאות על הבר – הפעם באדיבות הטכניון. הכינו את העטים והקיבה!
רצוי להזמין מראש, אם לשפוט לפי מה שהלך בפעם הקודמת.
אז ראינו שלמרות שחיפה היא כפר גדול ולא כרך ענקי ומנוכר, גם כאן האמנות והתרבות פורחות וגם כאן יש המון אקשן (המממווןןן לערב אחד). תודה לכל האנשים הטובים שלקחו חלק במלאכה ודאגו שלבחורה קופצנית ותזזיתית שכמותי לא יהיה משעמם בלילות החורף הקרים (כמאמר השיר אבל לא בקיץ).

אני חושבת שהשיר שהכי משקף את הערב הזה הוא שירה של מיטל נסים "הכל ראיתי נכון":

הַכֹּל רָאִיתִי נָכוֹן
וְכָל הַמֻּתָּר הָיָה אֶפְשָׁרִי
אֲנִי חָלַמְתִּי עַל חֹפֶשׁ
וְקָנָרִית הִסְתַּבְּכָה בְּצָרָה
אָז בָּכִיתִי יַחַד אִתָּהּ
וְהֵצַרְתִּי עַל גּוֹרָלָהּ הַמַּר
כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל כְּבָר רָאִיתִי יָשָׁר
נוֹצַר דִּיסוֹנַנְס אֲמִתִּי
כְּמוֹ מָוֶת גָּדוֹל בְּחַדְרִי
הוֹ סֶבֶל אָחִי
הוֹ סֶבֶל אִישִׁי.

ללמדכם שהאישי הוא הפוליטי. ואני מוסיפה: הגלובלי הוא הלוקאלי. כי בסופו של דבר עד הסינגולריות החזויה (ריי קורצוויל) אדם הוא יצור גשמי בכל מאודו.
אז בואו נאכל!

ספגטישוק

ספגטישוק הוא שילוב של שתי מילים: ספגטי וארטישוק. אתם בטח לא תתקשו להבין מהם שני המרכיבים העיקריים במנה הזו. זו מנת הבית אצלנו שנים רבות וכשאנחנו רוצים לעשות ערב רומנטי ביתי אז זו הווריאציה שלנו על הספגטי מ"היפהפייה והיחפן".

רשימת מצרכים

קופסת ארטישוקים משומרים – אני מעדיפה את הפושטים ביותר, אבל בזמן האחרון קשה למצוא, אז כל דבר מפונפן שכזה. אפשר להשיג ב"סוידאן" או ב"לגעת באוכל".
250 גרם פסטה שטוחה כמו פטוצ'יני, לינגויני וכולי – אנחנו השתמשנו הפעם בפסטה בבטה. כמדומני שקניתי ב"סוידאן".
חצי מיכל שמנת לבישול 15%
כף או שתיים של קורנפלור להסמכת הרוטב
שתיים-שלוש כפות צנוברים
שתיים-שלוש שיני שום קצוצות
חצי כוס יין לבן, רצוי ריזלינג אבל כל יין חצי יבש יהיה טוב
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן הכנה

במחבת בינונית מטגנים צנוברים עד לקלייה קלה ומוסיפים אחרי כדקה את השום הקצוץ. מטגנים לא יותר מחמש דקות (אפילו פחות) ומורידים מהאש.

IMG_6146 (Large)

בסיר נפרד, קטן ועמוק, מוזגים שמנת ושמים את הארטישוקים. מחממים קצת ומוסיפים יין. כשמתחמם ומתחיל לבעבע קלות מורידים את האש ומוסיפים את הקורנפלור. להזהר איתו כי אנחנו לא רוצים טעם ומרקם קמחיים, רק הסמכה. ממליחים ומפלפלים.

IMG_6155 (Large)

ברגע שהמרקם אחיד וסמיך, מוסיפים את הצנוברים והשום מהמחבת וסוחטים לימון בנדיבות. אפשר להוסיף עוד אם רוצים. טועמים ומתקנים תיבול.

IMG_6169 (Large)

בסיר נפרד מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. כשהפסטה מוכנה יוצקים עליה את הרוטב ומערבבים עד שהפסטה סופגת כל טיפת רוטב. מגישים חם.

IMG_6208 (Large)

פונדו עם שלושים גרם אהבה

תמיד השתגעתי על השילוב בין שוקולד לפירות. כמו שכתבתי ב"אודות" זה בהחלט דבר שיכול להרוס לי דיאטה. הפונדו הזה נולד בחטא. טוב, כמעט חטא. החטא הוא שלא זורקים אוכל. חשבתי להכין את הפונדו שוקולד הרגיל שלי ואז גיליתי להפתעתי שהזנחתי ארבע בננות. הן כבר היו חומות בצורה שלא טעים לאכול. החלטתי להוסיף אותן לפונדו ולהפוך אותו לפונדו שוקולד-בננה. תודו שכזה לא אכלתם עדיין בשום מסעדה!

רשימת מצרכים

שלוש חפיסות שוקולד מריר שבורות לחתיכות בינוניות- אפשר של עלית ואפשר את השוקולדים האירופאיים של 60 או 70 אחוז – אני השתמשתי באופציה השנייה.
מיכל שמנת מתוקה של 38%
ארבע בננות (או כמה שיש לכם) ממש ממש אבל ממש בשלות. הן צריכות להיות קלופות וחתוכות לפרוסות קטנות.
אופציה: כוס ברנדי או רום
חבילת תותים או דובדבנים או כל פרי אחר שמשמח את לבבכם.

אופן הכנה

בסיר קטן שאותו שמים מעל סיר גדול מלא במים רותחים מחממים את השוקולד עד להמסה חלקית. השיטה הזו נקראת "באן מארי" ואנחנו לא רוצים מגע ישיר של השוקולד עם אש אלא שיימס מהאדים של המים החמים.

IMG_6316 (Large)

ברגע שיש המסה חלקית מוסיפים כרבע ממיכל השמנת המתוקה בהדרגה. מוסיפים קצת ומערבבים, מוסיפים עוד קצת ומערבבים עד שיש מרקם אחיד. ממשיכים לבשל.

IMG_6330 (Large)

כשיש עיסה אחידה פחות או יותר מוסיפים עוד חצי מיכל שמנת. מערבבים באופן זהה למקודם. בקערה נפרדת אנחנו מערבבים את הבננות, מועכים אותן ואם צריך טוחנים בבלנדר ידני לקבלת מרקם אחיד ללא גושים. לאחר שמרקם השוקולד והשמנת אחיד שוב, מוסיפים את הבננות בהדרגה. מערבבים כמו עם השמנת. את רבע המיכל האחרון של השמנת שמרנו לרגע הזה.
מוסיפים טיפין טיפין שמנת כל פעם כדי לעזור לבננות להתאחד עם השוקולד אהוב ליבן.

IMG_6364 (Large)

כשמוכן מגישים עם הפירות ונהנים.

IMG_6392 (Large)

ובהזדמנות זו אני רוצה להכריז שיש לבלוג צלמת קבועה ומצויינת בשם איילה סורוצקי. תוכלו להתרשם מהצילומים שלה כאן.

חורף חם ושמח לכולם וכולן!

תרבות, רבותיי, תרבות!

אחרי הפסקה די ארוכה בבלוג, החלטתי שבבלוג שנקרא "תרבות אכילה" צריך גם להתרכז בתרבות. בחודשיים האחרונים היה פה מקבץ נדיר של אירועי תרבות מהזן שלא עושים מספיק בחיפה. אני אביא כאן שלושה מהאירועים שהתרחשו בעיר התחתית, הדר ובמרכז הכרמל. כמו כן, אני פותחת פינה של עדכונים שבועיים לגבי אירועי תרבות שמתקיימים בחיפה. שלא תגידו "לא ידענו" 🙂

תערוכה חדשה בגלריית האגף

גלריית האגף, הממוקמת בעיר התחתית, היא גלריה מהזן החדש. כמו בהמון ערים גדולות (ברלין, לונדון, ניו יורק), הבינו חברי האגף שהעם לא רוצה רק אמנות ממוסגרת באופן סטרילי ואפופה בשקט פלצני-בורגני. העם רוצה לחם ושעשועים – ערך מוסף. הפתיחות של התערוכות באגף תמיד מלאות שמחת חיים, מוסיקה, אוכל ואלכוהול.

בגלריית האגף מאמינים בקהילתיות ולערב את התושבים בעיר. הגרעין החזק מונה שמונה אמנים: שחר סיון, טליה סיון (אין קשר משפחתי), ליבי קסל, עידו מרכוס, בועז נוי, איריס סינטרה, צבי פטרקובסקי ודיאנה פייטוב. המשותף לכולם הוא מגוריהם בעיר התחתית. בינתיים חלקם עזבו את האיזור אך ממשיכים לעבוד וליצור בו. זוהי הגלריה היחידה בעיר שמציגה תערוכות מתחלפות וללא עלות. חברי הגלריה מציגים תערוכות שלהם עצמם, סולו ואנסמבל וגם תערוכות של אמנים ותיקים וחדשים, כשהמשותף הוא אמנות חתרנית ובשוליים שלא מפחדת לקרוא תיגר על הנדוש והמיינסטרימי. חברי הגלריה מפעילים בר פעם בשבוע בימי שלישי שעליו כבר כתבתי בפוסט אחר שלי.

התערוכה הנוכחית נקראת "איגוף" והיא של האמן דוד וקשטיין שהמתמצאים בתחום בוודאי יודעים שהוא צייר ומרצה לאמנות ותיק מאוד שהיווה השראה לאמנים רבים. בערב הפתיחה (25.10.12) שהיה גם פתיחת העונה השלישית (הגלריה מופעלת כבר שלוש שנים) היה צמר גפן צבעוני, מרק בורשט, גרגירי חומוס, ירקות מוחמצים, עוגות, תה קר ופונץ'. היתה גם הופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי ותיקלטה נורית מפאב הסינקופה. בקיצור, דיסקוטק אמנותי. היה גם שיח מעניין עם וקשטיין שהתפתח לחשיפה כיצד מקבלים חברי האגף החלטות ומהו תהליך העבודה שלהם. ללמדכם שחברי הגלריה ממש לא מנסים להסתתר מאחורי תדמית נוצצת ו/או מסתורית. "כל עבודה עם אמן על תערוכה היא רומן חדש עבורנו עם אותו אמן", אומרים חברי האגף.

הנה מקבץ תמונות מהפתיחה כדי שתוכלו להתרשם מהגלריה הכי שמחה בעיר:

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.487160704649824.117898.100000676960329&type=1

אם תרצו לבקר, הגלריה פתוחה בימי שלישי 21:00-24:00, ובשישי שבת 11:00-14:00. כתובת הגלריה: רח' הנמל 51 עיר תחתית חיפה.

מסיבת רחוב במסדה

באותו ערב בדיוק התקיימה מסיבת רחוב במסדה שהוא הפלורנטין החיפאי. רחוב מסדה תמיד התאפיין באוכלוסייה ייחודית, לרוב צעירה ו/או אלטרנטיבית. במשך השנים נפתחו ונסגרו עסקים שעל חלקם עוד ייכתב בספרי ההסטוריה. בשנה האחרונה מורגשת תכונה ורעננות מחודשת ברחוב. נפתחו מספר מקומות ששמים דגש על הקהילתיות ברחוב והרחוב נראה שוקק ומלא חיים לא רק בערב אלא גם במשך היום. ניתן לזקוף זאת בעיקר לזכותם של "קפה מישמש", "זברה", "פלאפל לונה" ו"אינסייד-אאוטסייד סושי בר".

המסיבה היתה מוצלחת ביותר והתאפיינה באווירה אנרגטית ואופטימית ואפילו גלי הגשם (הדי חזקים, יש לציין) לא הצליחו להרוס אותה. היו אנשים רבים והעסק החזיק עד מאוחר. באופן מפתיע משטרת ישראל לא פיזרה את החוגגים לפני הזמן כהרגלה בקודש.

היו מופעי רחוב מרשימים מאוד שכללו להטוטני אש, מיצגים אנושיים, והקרנה מקסימה, כמעט חלומית במהותה, של בית 9 – ביה"ס לתיאטרון בובות, שכללה הצגה סינית עם מוסיקה אותנטית מקסימה. היו גם דוכנים שהציעו את מרכולתם – החל מכדורי שוקולד, דרך בגדי יד שנייה וכלה במשחק קלפים חביב והזוי בשם "חיות בהזיות".

הנה קצת תמונות מהמסיבה כדי שתוכלו להתרשם:

ה"אפטר פארטי" היה קצת פחות מוצלח. בגלל הגשמים הרבים הרחוב הוצף לחלוטין ונגרם נזק רב לבתי העסק ולמכוניות. צריך להזכיר שחוץ מלערוך מסיבות רחוב, תפקיד העירייה לעסוק גם בדברים יותר משעממים ואפרוריים כמו ניקוז לדוגמה. משום מה עיריית חיפה שכחה שצריך לנקות את פתחי הביוב לפני גשמים וזו התוצאה.

זה הזמן לפנות ליונה יהב ולהזכיר לו שאנחנו במאה ה 21 ולא בימי הביניים וצריכה להיות מערכת ביוב תקינה בעיר המתהדרת בתואר מטרופולין הצפון.

רוח על הבר

ביום ראשון ה 11.11.12 התקיים מאורע די נדיר בחיפה. אחד עשר מרצים נתנו הרצאות בנושאים שונים באחד עשרה פאבים ובתי קפה בו זמנית. האירוע החל בשעה 21.00 והבחירה היתה קשה מאוד בשל ההיצע המרשים של ההרצאות והמרצים. פה תוכלו לראות מידע על ההרצאות שהתקיימו והרשימה שלהן (לינק לרשימה בתחתית הדף):

http://wordpress.haifa.ac.il/?p=4205

אני הלכתי להרצאתו של רפי וייכרט שנקראה "שירה, שתייה, שכרות – עשרה שירים של אלכוהול וסביבו" שלוותה במופע מוזיקלי של נתן סולומון. ההרצאה התקיימה בפאב האלי'ס והיתה מלאה עד אפס מקום כמו גם כל עשרת המקומות האחרים שבהם התקיימו הרצאות. אני מאוד נהניתי בהרצאה מלבד דבר אחד. מארגני האירוע והמקומות המארחים כנראה לא היו מוכנים לכמות האנשים האדירה שהגיעה – מה שאומר שיש צמא מאוד גדול לאירועים מסוג זה בחיפה (יש מיעוט של אירועים לאנשים צעירים באופן כללי בחיפה) וזו נקודה למחשבה עבור מארגני האירוע – ולכן נוצר מצב שאנשים שהזמינו מקומות נאלצו במקרים רבים לחזור הביתה מפאת חוסר מקום. על המארגנים והמקומות להערך למצבים כאלה, לשים שלטים על מקומות שמורים ולא לאפשר לאנשים אחרים לשבת בהם. אפשר גם לשקול להרחיב את היוזמה. חבל שההרצאות לא התפרסו על שבוע ימים. כך היה אפשר לראות יותר הרצאות והבחירה לא היתה קשה עד כדי כך.

אפשר לראות תמונות מהאירועים כאן:

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.301882059920997.65929.145210972254774&type=1

אירועי השבוע הקרוב

ומכיוון שהבטחתי רשימה של אירועי תרבות לשבוע הקרוב אני גם מקיימת:

מחר, יום רביעי ה 21 לחודש ב 22.00 בסינקופה – הופעה של מאיה הרמן ודודי בר דוד – גיטרה ופסנתר. לא ניתן להזמין כרטיסים, קנייה במקום בלבד כחצי שעה לפני תחילת המופע. כתובת: כיאט 5 פינת נתנזון 1 עיר תחתית חיפה. לפרטים נוספים, דף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/events/121273418025711/

ביום חמישי ה 22 לחודש ב 20.30 בסטודיו "הנמלה" – כושילאמאשלהם- 4 – צובעים את חיפה בשחור! – ערב הקראת שירה לרגל יציאת האנתולוגיה "כושילאמאשלהם" – שירה שחורה נגד גזענות. בסיום הערב תהיה מסיבת מוזיקה שחורה. מחיר כרטיס 15 ש"ח ואלכוהול בזיל הזול. כמו כן עותקים מהאנתולוגיה ימכרו במקום ב 25 ש"ח בלבד. כתובת: הנמל 37 עיר תחתית חיפה. לפרטים נוספים, דף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/events/125220174299987/

ביום שישי ה 23 לחודש בין השעות 11.00 ו 16.00 תתקיים מסיבת תאטרון מדרחוב במדרחוב נורדאו שבהדר. יהיו מופעי רחוב, מיצגים, הופעות מוסיקה, אקרובטיקה, מופעי קרקס ועוד. הדגש כאן הוא על אמנויות הבמה. כתובת: מדרחוב נורדאו. לפרטים נוספים, דף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/events/127544677399908/

ביום ראשון ה 25 לחודש מהשעה 19.00 ואילך פאב הדאנק מארח את חבר הכנסת דב חנין לערב פוליטי. הוא יציג את מצע מפלגתו ויענה לשאלות. כתובת: המגינים 95 עיר תחתית חיפה. לפרטים נוספים, דף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/events/549167431763432/

עד כאן מבזק האירועים.

ולסיום משאל קטן: איזה שווארמה היא השווארמה האהובה עליכם בחיפה? אני מצפה גם לנימוקים ותיאורים 🙂

שבוע טוב ושקט לכולכם!