המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:
מודעות פרסומת

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

הידיעות על מותה של השירה היו מוקדמות

"השמועות על מותי היו מוגזמות למדי"
(מארק טווין)

לחיפה תמיד היה איזה קטע עם שירה.
אני זוכרת כשהייתי תיכוניסטית, הגעתי בדרך לא דרך לערבי השירה החודשיים האלמותיים שהיו מתקיימים במרתף 10, מועדון הסטודנטים המיתולוגי שהיה אז במרכז הכרמל – צמוד לסינמטק.
דלת קטנה בגבו של בית הכט הידועה למעטים בלבד, הכניסה אתכם למחילת ארנב בדמות מדרגות שהובילו למרתף קטן ואינטימי מתחת לאדמה ושם התקיימו הרצאות, הופעות וגם ערבי שירה שאותם הנחו דמויות משתנות מעולם השירה, כל אחד מהן לתקופה ארוכה.
כשהתוודעתי בפעם הראשונה לערבים האלו הם הונחו שנים ארוכות על ידי עופר טל שאח"כ עזב כדי לעשות מוסיקה ולהקים את הרכב התפוחים (The Apples), או יה! ואחר כך נטל את השרביט לדי הרבה זמן, יונתן בן עמי, משורר, סופר ומוזה.
כל מי שהיה לו מה להקריא, הקריא. ואחר כך משוב מהנוכחים ולעיתים גלשו לויכוחים אינטלקטואלים, פוליטיים, ספרותיים ומה לא.
ואני, ילדה בת 16 שמפחדת להקריא ובכלל מרגישה שאין לה ממש מה לתרום, בלעתי בשקיקה את כל מה שנאמר.
לא ידעתי ששלוש שנים לאחר מכן, באמצע השירות הצבאי שלי, אכתוב שירים מתוך הזיה, מכושפת, מחושמלת.

אז מי אמר שהשירה מתה וחלפה מהעולם?
יהיה מי שיהיה, האיש הזה כנראה לא שהה בחיפה בשבוע האחרון.
בשישה ימים התרחשו בעיר שלושה אירועי שירה שונים האחד מהשני באופן מהותי.
תגידו שפעם ביובל יש כאן שבוע עם אקשן ונענה לכם שממש לא.
ערבי הקראת שירה, השקות ספרי שירה ומופעי שירה מולחנת ומומחזת הם די שיגרה חיפאית כאן בעירנו.

זה הזמן להציג את מדרגות – דף פייסבוק המרכז את כל מה שקשור לעולם השירה החיפאי – אירועים, שירים חדשים, חדשות ועוד.
מאחורי הדף עומד מור הובר, משורר חיפאי מוכר שגם צבר רקורד בהנחיית ערבי שירה, והוא עושה מלאכת קודש.
בדף עולה שיר חיפאי אחד ביום (בימי א-ה). בנוסף, עולים פוסטים ועדכונים על כל אירועי השירה שמתרחשים בחיפה. מור גם מעשיר את הדף ומעלה דברים הקשורים לשירה ותרבות בחיפה ודברים שמעבר ברוח הדף.

10872809_10155125154345223_1938208080687679235_o

 מדרגות – מדווח על כל אירועי השירה בחיפה. מתוך "ערב לעוס". צלם: אייל לבקוביץ

אבל נחזור לענייננו.
השבוע האחרון היה מסעיר, מרגש ומבטיח לגבי הבאות לעתיד.
למעשה, זה שבוע שהתחיל ביום רביעי שעבר, ה 21 לינואר.
לא ממש ידעתי למה לצפות כשנכנסתי למועדון הסירופ לערב השירה "מזג פנימי".
רק ידעתי שפרויקט כזה ששישה אנשים טובים ומוכשרים מעורבים בו לא יכול להיות פחות ממוצלח.
שרון קשרו – משורר ומנחה ערבי שירה, שפוסט שלו כבר קראתם כאן, עבר לחיפה לפני פחות מחצי שנה וכבר תורם במרץ לסצינה.
שרון הגה את הרעיון של ליין ערבי שירה מינימליסטי שיתמקד בהגשת השירים ויהיה קצר ולא מתמשך – שעה נטו בלבד. מעולה לבעלי הפרעת קשב 🙂
יחד עם כמה מחבריו המשוררים ובתמיכתו של בן ריפתין ממועדון הסירופ, הוא רקם את הערב הזה שהצליח להיות מיוחד ולהפתיע גם את מי שנדמה שכבר ראה וחווה הכל.
בזה אחר זה עלו חמישה משוררים וסופרת אחת, הקריאו וריגשו.
הערב התחיל רגוע עם טל איפרגן, התחמם עם ענבל אשל כהנסקי – האורחת מאיזור המרכז, עניין וסיקרן עם גל אלגר שקראה קטע מספרה ואז אחרי ההפסקה, עלו סברינה דה ריטה העדינה אך הזועמת שחיממה את האוירה בשביל שרון קשרו הדרמטי והסוחף והפינאלה נכבשה על ידי עידו הראל, המשורר החיפאי שחזר מגלות של עשרים שנה בתל אביב וחתם את הערב בהקראה מסעירת חושים.

composite_14225419623630

משתתפי הערב בכיוון השעון מלמעלה: טל איפרגן, סברינה דה ריטה, גל אלגר, עידו הראל, ענבל אשל כהנסקי ושרון קשרו. תודה לשיר דר על הצילום בתמונות השחור-לבן.

התוצאה הייתה ערב שירה עם ערך מוסף, מרגש ותיאטרלי והמקריאים פשוט הצליחו לסחוף את הקהל וללכוד את תשומת ליבו.
הבלוג והבאים עימו הלכו הביתה בהרגשה חגיגית ועם טעם של עוד בפה. אני חושבת שמה שעידו הראל אמר (מזמן לא השתתפתי בערב כה רגשי, מדויק ונוקב) מצליח להעביר בצורה הכי טובה את מה שקרה בסירופ באותו ערב.
הנה וידאו שצולם על ידי גל אלגר, של המשוררת ענבל אשל כהנסקי, מקריאה את שירה "סוכנת סמויה".

סוֹכֶנֶת סְמוּיָה /ענבל אשל כהנסקי

נִשְׁכִי אֶת מִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי
וְהַשְׁאִירִי בָּהּ אֶת סִימַן שִׁנַּיִךְ,
כִּי אֲנִי לְךָ תְּשׁוּקָה שֶׁהִיא סוֹכֶנֶת סְמוּיָה,
יוֹצֵאת בַּלֵּילוֹת בָּהֶם אַתְּ עֲדַיִן תְּמִימָה.
לַטְּפִי אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת
כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים חַיָּה
וְאָז סִטְרִי לָהּ בְּחָזְקָה,
בַּהֲנָאָה מְשֻׁלַּחַת חַסְרַת רֶסֶן,
אֲבָל שְׁקֵטָה
כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יֵדַע.

מתוך "סמאל אהובי" (פרדס, 2013)

יום אחר כך, ב 22 לינואר, השיקה שירה כהן, משוררת חיפאית אף היא, את ספר השירים החדש שלה "מלכודת".
הספר שיצא בהוצאת פרדס, הוצאה חיפאית ששוכנת בעיר התחתית, הוא ספר הביכורים שלה.
אירוע ההשקה החגיגי התרחש בפאב הסנוקר המיסתורי, הפארמסי, שהוגדר על ידי שירה כ"המקום הכי קריפי בעיר".
הכיבוד באירוע נתרם על ידי רשת "קפה לואיז" והכיל מכל טוב: לחמים, סלטים, מגוון ממרחים ועוד.
משוררים רבים עלו לרגל והקריאו שירים מהספר. היה טעים ונעים 🙂

אחד מהשירים שבספר:

אַרְנְבֵי- שׁוֹקוֹלָד נְמַסִּים אֶל הַשֶּׁלֶג
וּמוֹצַרְט לֹא כּוֹתֵב עַל כָּךְ רֶקְוִיאֶם.

הוּא שׁוֹאֵל מַדּוּעַ אֲנִי מְפַחֶדֶת
מֵהַזְּקֵנָה עִם הַמַּקֵּל
שֶׁמְּחַטֶּטֶת לָהּ בִּמְכַל-הַמִּחְזוּר
וְלֹא מְשִׁיבָה לִי מַבָּט.

"הַכְּפָר הוּא מָקוֹם לְהַלֵּךְ בּוֹ יָחֵף
לְלַקֵּט בֵּיצִים, לָנוּחַ בָּאָחוּ"
נֶאֱמַר בְּחוֹבֶרֶת מִשְּׁנוֹת הַ-60.

וַלְס וִינָאִי, מוּסִיקַת לַיְלָה
וּמִיקִי מָאוּס קוֹסֵם שֶׁכְּמוֹתוֹ
מֵקִים לִתְחִיָּה אַרְנְבֵי-שׁוֹקוֹלָד.

הַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ רִשְׁתוֹת הַדַּיָּגִים זָרְחוּ
כְּמוֹ יֵשׁוּ) מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם)
הוּא הַלַּיְלָה בּוֹ חָל חַג הַפַּסְחָא
יִתָּכֵן שֶׁהַשִּׁנַּיִם שֶׁלִּי בָּעֲרוּ
בְּכָל מִקְרֶה הִתְחַלְתִּי לַחְגֹּג

תמונות מהאירוע:

Pharmecy

Pharmecy2

Pharmecy3

תודה לג'וני ספקטור שצילם

שבוע לאחר מכן, ביום שלישי ה 27 לינואר, התרחש איחוד ענקים או מפגש פסגה.

מגזין אלת המסטיק בניהולה של לילך ובר התאחד לערב יחיד ומיוחד עם צוות ערבי השירה "שירה נוראית" בהנחייתם ובארגונם של ברק וקנין והילה זאנה. האיחוד התרחש באגף השני – מקום אגדי בפני עצמו. "ערב לעוס" הם קראו לערב שהיה המון דברים, אבל ממש לא בנאלי.

מיטב המשוררים עלו והקריאו, ביניהם חבצלת שפירא, גרא דוידי, ג'וני ספקטור, תמיר אסולין בהופעה נדירה ועוד.
אך מארגני הערב לא הסתפקו בשירה. כל סוגי אמנויות המדיה היו שם.
מסך ענק שהקרין אנימציות ללא הפסקה שהשתלבו בצורה מופתית עם התכנים, מוסיקה משובחת מפי מיכל לדרפיין, נעם לוי, כאמל ג'ו, זיק וצאלה קוטלר הדרי. הבלוג התמוגג ונמלא השתאות מהופעתה של מיכל לדרפיין שלקחה שיר מאתגר מאוד של טרייסי צ'פמן וביצעה אותו בכשרון מדהים. נעם לוי חרך את הבמה עם הגיטרה שעליה הפליא לנגן את שירו מין חתולה. אנחנו מביאים לכם כאן את הוידאו שכבר הפך לויראלי בפייסבוק ותודה ליעל לבנון שצילמה והעלתה ליוטיוב 🙂

מין חתולה / נעם לוי

הִיא בָּאָה אֵלַי בִּצְעָדִים פְּסַנְתֵּרִיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
וְאָז עוֹבֶרֶת יָשָׁר לְפַסִּים מַעֲשִׁיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
מִין חֲתוּלָה מִין

וְאֵיךְ הִיא מְסָרֶקֶת עִם הַלָּשׁוֹן
אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים
וְאֵיךְ הִיא מִתְחַבֵּאת כְּמוֹ סִימָנִיָּה
בַּסֵּפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הֲלֹא קְרוּאִים

בנוסף היה מיצג מרשים של רחלי לוריא שחרטה שיר מדם ליבה (או טוש אדום) על נייר ואז שרפה אותו ואספה את האפר לתוך צנצנת. די-ג'יי משעשע ועלום שם שגם סיפק אתנחתות קומיות.
רגע השיא היה קטע מתוך אופרה סאטירית ואנטי מלחמתית של א.ס שופרא בכיכובם של ואדים נמירובסקי – אגדה עוד בחייו, אורית פרלמן בעלת הקול הבלתי נלאה, יוס סטיבל הצלם ומשתתפים מהקהל – לאה דור, שחר סיון, לילך ובר וברק וקנין. האחראי על הבימוי והפקה הוא רז'יד רובנר. הנה קטע מתוך האופרה באדיבותו של ג'וני ספקטור:

גם בהפסקה הנוכחים דיברו על שירה, התעדכנו ויוזמות חדשות נרקמו. השמועות מספרות על משוררת צעירה שהקריאה משיריה לחבורת משוררים ותיקה וקיבלה תגובות נלהבות. האם נראה אותה בערב השירה הבא מקריאה?

בכניסה היה דוכן לממכר מגזין אלת המסטיק וגליון נמכר ב 15 שקלים עם צ'ייסר וודקה. שווה! לפעמים המגזין הוא רק תירוץ 😉
על הבר חיכתה הפתעה נוספת: ענק נוסף בדמותו של שחר סיון שחגג יום הולדת יום לפני כן והפליא בבישוליו עם שוקרוט לא כשר בעליל, חריימה עם פלמוד ומוסקה טבעונית מדהימה! הקינוח – עוגת מוס שוקולד – היה שיא השחיתות ויחד עם קצפת טרייה ותותים חתוכים אפשר היה לפרוש בשיא.

composite_14225513174832

תם ונשלם שבוע רגיל ושגרתי של אירועי שירה בחיפה.
אנחנו רק היינו כאן כדי לדווח!

So Long!

*

זה היה שבוע מבורך מבחינת ימי הולדת של עמודי תווך ודמויות מפתח בעיר.
הבלוג רוצה לברך את כל האנשים האלו ולהודות להם על פועלם הטוב:

עופר שטיינבך מ"פת שטיינבך" – שדואג לבלוג ומשפחתו ללחמים מצוינים.
שחר סיון – חלוץ, מייסד ומשקם בעיר תחתית חיפה. בלעדיו כנראה שהבלוג הזה לא היה קיים.
הדס בן ארצי – מייסדת ומארגנת "במניה" ובכלל תיאטרון זול ואיכותי בחיפה. שחקנית ותופעה בשיא התהוותה.
נטלי לוין – מייסדת גלרית "החדש והרע" וללא ספק מייסדת הפרויקט המגניב והמבורך הבא בחיפה בקרוב.
גל אלגר – עורכת וסופרת חיפאית. ממארגני ערב השירה "מזג פנימי". פעילה חברתית בנוסף על הכל.

10854322_10155125143070223_8567777095762258577_o

נענע, כלבתה של מיכל לדרפיין, נהנית בערב השירה. צילם: אייל לבקוביץ

והרי התחזית – אוכל ושירה לפרקים בשמי חיפה

I never felt magic crazy as this"
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
"Bright in my northern sky

(ניק דרייק, שמיים צפוניים)

יש איזה קסם מטורף בלילות סערה חורפיים.
איזשהו מחול בלתי מתפשר שהולך עד הסוף בלי שיש לו שום דבר להפסיד, בין גרמי השמיים.
מישהו שם הדליק את הזרם בסניף המרכזי והעננים מתכסחים כמו חתולים מעוצבנים שצורחים אחד על השני בצורה מאיימת.
וקורה מה שתמיד קורה אחרי מריבה רצינית כזו – אחרי כל האנרגיות המחשמלות והצעקות מגיע הבכי הזה שמרטיב כל חלקה טובה.

ביום שלישי האחרון (ה 25/11) מלאו ארבעים שנה למותו של ניק דרייק.
ניק דרייק, משורר וזמר בריטי, היה ידוע בשיריו המלנכוליים, העדינים והרגישים.
קודם אתה נכבש במוסיקה המופלאה שלו, רכה ומלטפת, ואחר כך במילים הכל כך נוגעות. כאלו שכל אחד יכול להתחבר אליהן.
הוא היה זמר ומשורר של חורף.
ביום גשום ואפרורי, אין הנאה גדולה מזו של לשבת מול תנור הסלילים, מכוסה בשמיכת הצמר או הפליז ולשקוע בספר טוב, מלווה בצלילים השקטים, הנוגים. כוס תה מהבילה ועוגיות מלווים את התענוג.
העולם לא ידע להעריך את דרייק בחייו. הוא דחה אותו, התעלם ממנו.
רק אחרי שהתאבד, התגלה כשרונו הענק וגודל הטרגדיה שבאובדן אמן כל כך נדיר.

1377319_10152880572514321_7031050493903340461_n

מחוץ לאגף השני

לציון ארבעים שנה למותו של דרייק, החליט צוות "שירה נוראית", בהנהגת הילה זאנה וברק וקנין, שני דמויות מפתח בעולם השירה והאמנות החיפאי, לערוך ערב שירה בהשראתו באגף השני. הערב נקרא "ערב דרעק" בהלצה ממזרית משהו.

"שירה נוראית" היא סדרת ערבי שירה בניצוחם של הילה וברק. ערבי השירה מתקיימים אחת לחודש בחיפה, כל פעם סביב נושא אחר. הקהל מוזמן לקרוא משיריו ואכן מגיע בהמוניו, כדי להקריא ולהקשיב. עד כה נערכו שני ערבים בקפה "הפינה" אשר ברחוב מסדה.
כך נולדו ערבי "שירה נוראית" לפי ברק וקנין:
"…ואז ביום אחד הם התחילו לזרום תחילה כטיפות קטנות שקופות ,הבלחות של דמעות משוררים סרוחות ,נוראיות כ"כ נוראיות שמראש לא היה לנו טיפת חשש או דאגה שהערב אכן יתנהל כמתוכנן כערב שירה פשוט נורא .ואז הם התחילו להיערם בשצף לזרום… בעשרות אם לא מאות טקסטים נוראיים ,הם הגיעו מכל מיני מקומות ואנשים אפלים במיוחד מחיפה רבתי שרצינו והצלחנו להדחיק ולשכוח מקיומם האפל הקסום בנוראיותו שטפו והציפו כנחיל ביבים מנצנץ מבליח אל עבר החשכה שבקצה המנהרה, מתהום הנשייה החיפאית אל עבר תיבות הדואר הדיגיטלי והאנלוגי של המערכת, כמעט שקרסנו לא חשבנו שיהיו לנו את הכלים לשאת בעוצמת הדברים.
ובחשש רב היבטנו זה אל זו בדאגה ובחשש גמור ושלם שהערב הזה הולך להיות אכן ערב שירה נוראית ממולא במשמעויות קשות ונוראיות במיוחד.היה בזה חן של לא נישכח ולא ניסלח ,משמעויות אורבנופיות קשות בלתי ניתנות לריסון נבעו מכל המילים,הבטחתי לעצמי ולשאר הצוות שאיתי שנהייה חזקים שנתגבר על זה יחד כמו בימים הטובים והשמחים שאומרים שקרו פה לפניי שנולדנו…"

רצה המקרה ובאותו יום התחזית הייתה גשומה וסוערת.
נהרות מים זרמו מהכרמל, למטה, למרגלות הדר וישר אל העיר התחתית.
ולמרות כל זאת, עדיין היה נדמה שזהו השקט שלפני הסערה.
גם החזאים אמרו שהשיא עוד לפנינו, ודיברו על השעה 20:00 כעל תחילת החגיגה החורפית.

אבל באגף השני היה חם ונעים כמו תמיד.
בעצם הפעם קצת יותר.
רפרם חדד, אמן ובשלן, נציג תנועת Slow Food בישראל והרפתקן בנשמה, התארח באגף השני במסגרת "שהות אמן".
"שהות אמן" היא אירוח יוצר בתחום האמנות הפלסטית על ידי אנשי האגף, בגלריה עצמה, למשך שבועיים.
במשך השבועיים הללו האמן יכול ליצור, לבשל על הבר בימי שלישי, להרצות על עבודותיו ועוד.
בשבוע שלפני כן הרצה רפרם על עבודותיו מהשנה האחרונה, על ספרו האוטוביוגרפי שנכתב בעקבות שהותו בכלא הלובי ועל עצמו באופן כללי. והשבוע הוא הכין מטעמים והגיש אותם בברטניין.
כיאה לעקרונות תנועת ה Slow Food המתחשבים בעונות השנה והאיזור הגיאוגרפי, בישל רפרם אוכל יהודי המותאם לאיזור אגן הים התיכון, עם השפעות איטלקיות, תוניסאיות ועוד.

התפריט היה כדלהלן:

סלט פיוז'ן מיוחד ובו יש פה סלק צלוי, דלעת צלויה בטימין, ארוגולה, גבעולי מנגולד צלויים על מחבת ברזל, עלי תרד חיים ומלא מרציפן. הכל בדרסינג של לימון וקצת מלח אפור. מחווה ליהודי מנטובה ולדלעת והאמרטו שהם שמים בטורטליני.
רפרם מספר שדלעת היא ירק יהודי. "כשהדלעת הגיעה לצפון איטליה רק היהודים לא פחדו ממנה. מאז אוכל יהודי שם מזוהה עם דלעת, זוקה. כאן (בתמונה) זו הדלעת שסחבתי במטוס, הזן הטעים ביותר. רק עם אורגנו של המונטניינה, של ההרים. איתה מכינים את הטורטליני המפורסם עם הדלעת והאמרטו. עוד מנה יהודית מעולה היא הזוקה בריקה. דלעת מבורכת. חותכים אותה לירחים כמו בתמונה, מבשלים בחלב כשעה, מערבבים בביצה ופירורי לחם ומטגנים."

1559712_10152785334785873_3820386764391947375_n

מנת חציל קלוי ישר מהגריל, מעורבב עם לבנה עיזים, לימון כבוש, גרגירי חומוס חמים, שמן זעפרן ומרווה מיובשת, שקצת הזכירה את תבשיל הת'רידי (קרעי לחם, קטניות, יוגורט וחמאה מזוקקת) או את הפאתה הלבנונית. על המנה הגיש רפרם ירקות קלויים אנטי-פסטי סטייל.

composite_14173596552730

גולת הכותרת הייתה שקשוקת חורף שכללה תפוחי אדמה ובז'אר – תערובת תבלינים תוניסאית שכוללת מוסקט, כוכבי אניס וג'ינג'ר, ורדים מיובשים, מקל שוש, קינמון וכמה סוגים של פלפל שחור. כמובן שהיו ביצים שהוספו ממש בסוף.
רפרם מספר שבתוניס, אחת ממולדות השקשוקה, הרכב הירקות בשקשוקה משתנה לפי עונות השנה.
בקיץ אוכלים אותה עם עגבניות כמו אצלנו בישראל. בסתיו עם חצילים ובחורף עם תפוחי אדמה.

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n

פוסט ראיון שערכתי עם רפרם חדד כבר מוכן בקנה וכך גם המתכון לשקשוקה 🙂

ובחזרה לערב הדרעק:

למרות מזג האויר המרתיע מלצאת החוצה והפיתוי הכה מתבקש להישאר בבית מתחת לשמיכה החמה, האגף השני היה מלא מפה לפה.
טובי המשוררים באו ועלו לקרוא משיריהם.
בין המשוררים שהקריאו ניתן היה למנות את ג'וני ספקטור, מור הובר, נעם לוי, יונתן ישראל, לילך ובר, מילי שם, גרא דוידי, רחלי, חבצלת שפירא, כמובן ברק וקנין והילה זאנה ועוד רבים וטובים.
השירים שהוקראו תאמו את מזג האויר החורפי והגשום ושמרו על רוחו של דרייק, אך עם קורטוב ממזריות, כפי שאפיינה את דרייק פה ושם.

החלטנו להביא לכם שלושה שירים שהתאימו לרוח הערב ולמזג האויר במיוחד. תודה ליונתן ישראל, ג'וני ספקטור ולילך ובר שתרמו את שיריהם עבורנו ועבור קהל הקוראים.

יונתן ישראל עלה לבמה וקרא וריאציה נהדרת משלו לשיר הקלאסי והידוע של נתן אלתרמן "צריך לצלצל פעמיים". הגרסה המקורית כאן.

צריך לצלצל פעמיים

ג'וני ספקטור קרא שיר בשם "פואמה" שנדמה היה כי מתאר את חיפה, אך לקורא הסבלני נכונה הפתעה בסופו.

ג'וני ספקטור קורא שיר אחר

 

פואמה

1.
ללכת במסכת, שלכת הגשמים, בלי מסים, בלא מילים.
לצפות איך הבנות מונות, את סופן של העונות,
ובבנים אשר עונים לקטעי העיתונים.

לנוח בנתחי ההפוגות מהתוגות.
של אתריי התיירות המנכיחים את הבורות,
וחנויות המזכרות המזכירות את הזונות.

והיונים אשר חנות על דלפקי החלונות,
בין שיפולי המרזבים , אשר כענפים זבים
את עגלי זעת הכרך, אשר אינו אומר הן להכרח.

2.
שיוט בשדרות, טיסת מעליות, בין כנסיות והקניות
החסכים המתמתחים על חללי המסכים, המדכאים והמושכים בצבע.
את העטיפות של המוחות . בין ענני הלקוחות פרקי תודה ונביחות ,
ויללות המבכות את לכת כל ההנחות.

3.
גזוזטרת האופרה כעזרת הנשים, קופון הגזירה, ניסים בכיסים!
בנייני האתמול לטובת המכחול, שדרות בלי מסים התמונה היא הכל.
עפר על האספלט פסטל כהיטל, חסרי הבית בלי בטל.
הם לא מזיקים , כמו דיני נזיקין, מחכים, מתחככים , מתבקעים.
בעיר התחתית כדי להעיד, צובעים בשחור כלאחור למשוך את העתיד.

פרלמנט כפטנט, הוצאה לאור בכדי להמשיג את הטרור.
חשמליות אשר חותכות מותחות לעצירה לא מחכות.
בכיכרות ובפסלים הדי מראות של האלים.

היא מתהווה ,היא מאווה, בודפשט של דאבה.
עוזב אותך מתוך גמישות של ענווה.

10714061_10152581877143212_8148622264175131475_o

התמונה באדיבות אבי רוזן

אחריהם עלתה לילך ובר והקריאה שיר בשם המידע:

המידע

אז קבעתי פגישה בעיר חדשה
והשארתי אשה מאחור
התחלתי בגוף ראשון נרקיס
אין בעד מה
רק בשביל לדבר
חקרתי צורך אחד
ויצאתי לצרוך מחקרים חדישים
ואם מאז שקמתי בבוקר
קיימת דרך יותר עדכנית
לדעת חדשות בעולם
להרגיש את ההד של העיר
לראות מה זימן המחר
הלא שקענו במצולות
כמו דגים לא השמענו קולות
רק הודנו קבל עם ועדות
שמספיק ואין מה לבכות
ברגע קיים המידע שנצבר
הגענו נמלה יצאנו צרצר

10433131_10152882125759321_218011720548373741_n

קטע קצבי של מתי ברסקי שהלהיב את הקהל:

ולסיום, ברק וקנין חותם את הערב עם ביצוע עברי ומקורי ל Been Smoking Too Long של דרייק. לגרסה המקורית לחצו כאן.

ובסוף הכל מתנקז לדוברין.
הדוברין 7 – פאב שנפתח ב 4.4.2013, על ידי מיכאל נודל, מתוך מחשבה ליצור מקום שיגרום לאנשים להרגיש בו יותר נוח מבבית שלהם. המקום נמצא בשוק הטורקי שבעיר התחתית בחיפה, ברחוב בעל אותו שם.
התפריט משתנה כל הזמן ויש השפעות מצרפת (קרואסונים ממולאים בכל טוב), השפעות מאיטליה (סלטים), השפעות מאנגלית (אינגליש ברקפסט), קצת מזרח אירופה. ובייקון. הרבה בייקון… ואפילו יש בפאב תמונה מאוד משעשעת שמוקדשת לעניין הבייקון. מיכאל מגלה לנו שלפני כמה שבועות יצא תפריט חדש לכבוד זה שהפאב התחיל להיות פתוח מ 12 בצהריים וגם יש האפי האוור בין השעות 12-19 וכולם מוזמנים לבוא לארוחות בוקר מאוחרות וגם צהריים משביעות יותר.

באותו יום נערך בדוברין ערב תקלוט של טליה טלמון, הבחורה שלפיה הגדירו את מושג הקוליות בחיפה. טליה עובדת באניצ'ה – חנות בגדי היד השנייה הכי שווה בחיפה ומתקלטת בשעות הפנאי שלה. הערב היה תקלוט חגיגי במיוחד כיוון שבפעם הראשונה הצטרפה אליה אחותה – עדה טלמון. בתוכנית האמנותית הובטחו: "גלאם! דיסקו! פאנק! יונקים ימיים! חתולים! גוורץ!" וגם הבטיחו שיהיה תמוה.
אז באנו.
אנחנו אוהבים דברים מוזרים.

10636321_10152880577434321_333053681009925098_n

טליה ועדה סיפקו את האתנחתא הקלילה, הכייפית והמתבקשת כיאות לערב חורפי, סמיך, טעים וכבד שעבר עלינו.
שירים עם השפעה סבנטיזית חזקה ביותר שהקפיצו את פאב הדוברין הקטן וגרמו לשיר בלב ולרצון עז לרקוד על הבר.
"את חייבת לתת לי את המיקסטייפ שהרכבת! זה לטובת השפיות הנפשית שלי", אמרתי לטליה.
והיא בטוב ליבה נענתה לבקשה.
אז הבלוג דאג גם לכם, קוראינו הנאמנים ויצר ביוטיוב את הפלייליסט המדויק של אותו ערב.
תוכלו לשמוע אותו כאן בעודכם מנקים את הבית, שוטפים את הכלים, רוקדים עם חברים או עם בני הזוג, עושים אהבה או סתם שוכבים במיטה עם ספר ורוצים אווירה קלילה וכייפית. 

10686672_10152880577184321_5992354342763382600_n

ומה יישאר לי לשבת?

האם אי פעם צללתם לתוך אוקיינוס בעומק שלושה סנטימטר?
האם אי פעם הרגשתם שהחום שבחוץ הופך לחום שבפנים?
האם קינחתם את כל זה בפרוסה עבה של לחם שחור?
אם כן, סימן שאתם מעדת המָרָקאים.

ובכן, בשבילכם יש לנו הפעם מתכון מופלא.

מרק אפונה הולנדי מעושן

המתכון הזה לקוח במקור מהבלוג של דני ססלר אבל הגיע אליי יד שנייה מהבלוג של זיו שהוא בלוג נהדר עם מתכונים מצויינים אבל גם המון הגות, פוליטיקה ובעצם כל דבר שבעולם. הכנסתי בו כמה שינויים קלים כמו ספייריבס לבן במקום צלעות מעושנות ונקניקיות דומשנייה (סוג של קבנוס רוסי), אבל הבסיס דומה מאוד.

מצרכים

2 כוסות אפונה יבשה
2 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות מאוד קטנות
1 תפוח אדמה חתוך לקוביות בינוניות
1 כרישה חתוכה לחצאי טבעות
1 בצל קצוץ
4 ספייריבס לבן
2 נקניקיות דומשנייה (נסו בכל מעדניה רוסית) או קבנוס אם אין
50 גרם חמאה
2 עלי דפנה
מלח ופלפל לפי הטעם

מרק דני ססלר

התמונה לקוחה מהבלוג של דני ססלר

הכנה

1. לחמם 3 כפות שמן זית ועוד חמאה ונשקף את הבצל.
2. להוסיף אפונה ולערבב כשתי דקות, ואז להוסיף כ-3 ליטר מים. להרתיח ולהמשיך לבשל בהרתחה עדינה כשעה וחצי עד לפירוק מלא של האפונה. צריך לבחוש כל כמה דקות, בשביל שהאפונה לא תשקע ותיחרך.
3. להוסיף את הספייריבס, ושאר הירקות והתבלינים, ולבשל עוד כחצי שעה.
4. להוציא את הבשר, לפרק אותו מהעצמות להחזיר למרק.
5. להוסיף עוד ליטר מים. להוסיף את הנקניקיות חתוכות לצ'אנקים של 3 ס"מ בערך, ולבשל עוד חצי שעה.
6. לבשל עד לסמיכות שאתם אוהבים. לתקן תיבול אם צריך.

בתיאבון!!

שלושה מלכים

חברי ההרכב "מלך התרבות", שבחצי השנה האחרונה מקפיצים לחיפאים את הישבן עם גרסאות כיסוי מהפכניות לשירי ארץ ישראל הטובה, יצאו הקיץ לסיבוב הופעות גם מחוץ למדינת חיפה. למה הם חושבים שהם התקווה האחרונה שנותרה לתרבות הישראלית ואיך בכלל נולד ההרכב הזה? "אנחנו קורבן של המסיבות והנסיבות", הם מסבירים. ראיון בהפרעה / נעמה סובול

הראיון פורסם לראשונה במגזין החיפאי 1.92 הפועל בעיר התחתית ומסקר אותה.

בהופעות של ההרכב החיפאי, "מלך התרבות" אין משחק מקדים ארוך. אין דיבורים מהוססים לקהל או ליין אפ שנבנה בהדרגתיות, אין הרבה זמן להתחמם ומיד מתחילים לרקוד. ואדים נמירובסקי, צבי פטרקובסקי ופסי קסל עולים לבמה לבושים בבגדים עם רמיזות מובהקות לתרבות הרוסית ומבטא במקום הנכון, כשהם שואבים השראה ממוסיקת הפופ הרוסית ומחברים אותה עם שירי ארץ ישראל הטובה. זה מצחיק ומופרע כמו שזה נשמע וקשה שלא להיסחף ולהזיז את הישבן.

השירים הקלאסיים, שגם ככה הולחנו בהשראת המוסיקה הרוסית, עוברים אינטרפרטציה מוסיקלית נוספת אצל השלושה שמושתתת על סינטיסייזר בצליל זול מכוון, ובביצוע גדול מהחיים של נמירובסקי שגולש למחוזות המטאל והפאנק שמתובלים ביגון הרוסי והשיכור. כך למשל השיר "אלף בית" של נעמי שמר מתקבל אצל המאזין באופן מפתיע בטבעיות גם כשהוא מתובל בזעם שמתבטא בעיקר כשמגיעים לאות ז'. אותו הדבר קורה לשיר "שיר על אמא" הקלאסי.

"אלף בית" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"ביסטרו וניה" – במאי וצלם: רועי כהן

"באופן אמנותי, כל השירים האלו תוקפם פג עוד לפני שנכתבו ואז ממשיכים לדחוף אותם למוח של הישראלי המצוי", מסביר נמירובסקי את הבחירה בשירים אלו לקאברים. "יום אחד לקחנו שיר של נעמי שמר וזרקנו ממנו כל מה שלא צריך. הפרדנו בין עיקר לתפל, עשינו הפרדה טוטאלית, אפרטהייד. אחר כך באותו ערב, עשינו הקלטה והתפזרנו. אחרי כמה שעות, כשהיינו בברטניין (הבר באגף השני, נ.ס) גרפתי את צבי עם הכלי שלי שיבוא לנגן עם הכלי שלו והקלטנו את המקהלה השיכורה." צבי מהנהן בהסכמה ומוסיף: "קלאסיקה בהתהוותה."

וככה, באותו הערב, נולד ההרכב?

ואדים: "אנחנו קורבנות של המסיבות והנסיבות ולפיכך זהו השילוב המושלם שהיה יכול לקום בנסיבות האלו. הייתה פה יד הגורל."
צבי: "יד אגורה אולי."
ואדים: "תראי, זה היה אמור להיות פרויקט של הפקה ברוסית בלבד. שירים בכל מיני סגנונות ודי מהר, אפשר להגיד, כל הזמן נתקלתי בכשל של הגורם האנושי. אמרתי בסוף: 'אם לא אני אז מי'."
פסי: "זה תרגום ל 'אם אין אני לי מי לי'."

השלושה הם חברים מוכרים בקהילת האמנים שפועלת בעיר התחתית והרקע המוסיקלי וההיכרות שלהם נמתחים שנים אחורה לפני החיבור הנוכחי. נמירובסקי, 36, הוא ממקימי להקת "שייטן" שמנגנת מוסיקת פאנק-רוק רוסית משובחת. לפטרקובסקי, 34, יש את ההרכב "צבי ונערי הליווי" שפרץ לתודעה בשנתיים האחרונות ואף הוציא דיסק ראשון ומבטיח. פסי קסל, 34, מנהיגת הרכב המוסיקה האירית "שרוולים ירוקים" שמצליח להקפיץ ולרומם את הרוח בהופעות עם קאברים ממיטב הקלאסיקות האיריות.

"יש לי עבודה" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"אנה לולו" שביפו

את הראיון עם השלושה עשינו בביסטרו וניה על דרינק ובמהלכו קיבלנו הצצה לעולם לא שפוי שבו ההיגיון היחיד הוא חוסר ההיגיון. כזה שמאפשר הוצאה לפועל של רעיונות ויציאה לסיבוב הופעות מקומי בחיפה וגם לכמה גיחות בתל אביב.

איך הגעתם בעצם לפעול וליצור בעיר התחתית?

צבי: "הייתה לי מסעדה איטלקית ליד פאב האלי'ס ברחוב יפו שחר סיון וליבי קסל הגיעו למסעדה שלי יום אחד והתחברנו. הם אמרו לי שהם גרים בעיר התחתית. באותו זמן גרתי בקריות ונסעתי יום יום למסעדה. אחרי שמונה חודשים שכרתי דירה ברחוב הנמל 51 וגרתי בשכנות לליבי ושחר שהתגוררו באותו הבלוק. גרנו באותה קומה. התיידדנו והתחלנו ליצור ביחד. זה היה חצי שנה לפני שהאגף (גלריה לאמנות, נ.ס) הוקם. את ואדים הכרתי בברטניין (הבר באגף, נ.ס) ואת פסי דרך שחר. אני חושב להקים כאן שוב עסק. אני יודע במה זה כרוך אבל יש לי מחלה שנקראת עסקת (צוחק). ואם כבר דיברנו על מחלות, הקאתי כל הלילה אתמול ורציתי להזמין פה בחרובקה שתעזור לי עם הבטן."

ואדים: "חיפשתי מקום עם להקתי שייטן, להתבסס בו ולעשות בו מוסיקה. לקחו שנתיים עד שמצאנו את המקום המתאים בשוק הטורקי. בעלי העסקים חשבו כנראה שאבא חושי עדיין בעירייה והיו להם דרישות לא ריאליות. לקח זמן עד שמצאנו מישהו סביר. אני זוכר את השוק ואת האזור בכיתה י'. האזור היה חרוב (מלשון חורבה, נ.ס) ואז ב 2010 הרגו את השוק הטורקי סופית. פירקו הכל ואנחנו עוד זכינו להנות ממנו. אין דבר יותר טוב מלצאת מחזרה ב 2.00 בלילה ולקנות אבטיח."

פסי: "הפעם הראשונה שהתחלתי להתוודע לעיר התחתית הייתה בכיתה ז'. למדתי בבית ספר רעות בקרית אליעזר והייתה לי חברה עם נטייה להקאות באוטובוסים. משום מה הקטע של ההקאה תמיד קרה באזור העיר התחתית. אז היינו יורדות מראש בעיר התחתית, עושות טיול ומגיעות לבית הספר בשעות לא שעות. היינו אוכלות חומוס באלנבי, הולכות לקפולסקי בנורדאו וחולקות עוגת שוקולד דחוסה. במשך שלוש שנים גיליתי את כל המקומות בעיר התחתית יחד איתה."

"שיר על אמא – הוקרה לאריק איינשטיין" של "מלך התרבות" – ביצוע איפשהו בעיר התחתית

מה בעצם התפקיד של כל אחד מכם בהרכב?

צבי: "התפקיד שלך, ואדים, זה שאתה מפריד בין המוץ לתבן והתפקיד שלי זה שטן שרנסקי עם כל האיכויות שדבר כזה יכול להביא."
ואדים: "צבי כתב את כל השירים ברוסית בלי לדעת רוסית."
צבי: "זה העניין, לא לדעת."
פסי: "ואני מקליטה את הפלייבק."
צבי: "אני עושה רק מה שאומרים לי. אני רק קיבלתי פקודות."
ואדים: "בעצם פסי היא היחידה שיודעת לנגן. אני אמן קונספטואלי ואני לא חייב לדעת את הדברים האלה."
צבי: "אתה כן חייב לדעת, כי באופן קונספטואלי. אתה גם הבמאי."
ואדים: "אני כל אלה וגם הדודה הזקנה במלתחה. יש משפט שאומר שהתיאטרון מתחיל מהמלתחה."

composite_14136371075378

למעלה: פסי קסל מצלמת את ואדים נמירובסקי ונעמה סובול. למטה: צבי פטרקובסקי.
התמונות באדיבות ואדים נמירובסקי

ספרו על האירועים התרבותיים המכוננים בחייכם.

צבי: "מה שהשפיע עליי מאוד זו חסימת המעיים שהייתה לי בגיל 15. למדתי שדברים נתקעים ויש כל מיני סוגי תקיעויות. לפעמים צריך עזרה חיצונית לתקיעות וההרכב די מתחבר לזה. המסעדה של אבא שלי גם הייתה אירוע מכונן תרבותי. נחשפתי לשירים של התקופה שעברו אדפטציה רוסית. וכמובן המפגש שלי עם ג'וליאן שגרן."
ואדים: "כשהייתי קטן היו הרבה שירים שעצבנו אותי כי הם היו מפגרים. יום אחד הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות וזה מה שאני אעשה. זה תהליכים שמגיעים אליהם ולפעמים גם לא מגיעים בכלל."
פסי: "קבצן אחד בשם מייקל מור שיום אחד נכנס לאוטו שלי ואז התברר שהוא מוסיקאי אירי וניגנתי איתו בגיל 17-18 ואז המשכתי הלאה. אבל בעצם בכלל הגעתי מסגנון של מוסיקה עתיקה שעשיתי קודם לכן".

ולסיום, איפה אתם רואים את מלך התרבות בעשר השנים הקרובות?

ואדים: "אני מאמין שבתור התקווה האחרונה לתרבות הישראלית אנחנו חייבים לעשות את המהלך התרבותי היחידי שאפשר וצריך לעשות. זאת למען ההצלה של התרבות הישראלית, שבעצם איננה קיימת." מהו המהלך המיוחל? חפשו את התשובה בהופעה הקרובה של מלך התרבות במועדון הסירופ ב 23 לחודש – יום חמישי הקרוב!

כדי לעקוב אחרי ההופעות הבאות, באפשרותכם לעשות לייק לדף של מלך התרבות בפייסבוק:

מלך התרבות בפייסבוק

פחד ותיעוב בדובי'ס מאת אלכס סובול

את ההתרשמות שלי מההופעה של שלמה בר בדובי'ס אפשר לסכם רק אם נביט בדילמה וננתח אותה: ניתן לצפות בזמר טוב ולאכול אוכל גרוע. לזמר בטח לא איכפת כי אוכל גרוע לא אמור להסיח את הדעת ולך לא איכפת כי אולי הזמר יסיח את דעתך מהאוכל. אפשר גם לאכול אוכל טוב מול זמר גרוע. האמנות אולי רדודה ו/או ממוחזרת אבל אפשר לפחות להתנחם ביצירה הקולינרית. חוצמזה, אולי אפשר לתמרץ את הזמר בעזרת אוכל ולקוות לשיפור.
א-בל בדובי'ס הייתי בבעיה. הנה הסיפור: נכנסנו, אני, אשתי ואורח רם מעלה מתל אביב (כן אתה, אליהו!) דקות מספר לפני ההופעה. מצאנו מקום ודרשנו אוכל. המקום היה מלא ובקושי הצלחנו למצוא כסא לשבת עליו.
במקרה שלושת הכסאות הפנויים היחידים היו היישר מול שלמה בר במרחק נגיעה. מלצרית חביבה אף אילתרה לנו "שולחן" או כסא קצת יותר גבוה, תלוי איך מסתכלים על זה. הזמנו שורה של מנות מפתות ולפני שהן הספיקו להגיע התחילה ההופעה.

1545605_617470671651504_1423567172_n

אח, ההופעה! מי שלא ראה את שלמה בר מתופף ושר בו זמנית יכול להסתפק בשמחת בית השואבה. ברצינות, אם חשבתם שזה מרשים שמישהו שר ומנגן בגיטרה, כנראה שלא יכולתם להשוות את זה לתיפוף ושירה בו זמנית. נדיר לראות מישהו שמצליח להביע את עצמו באופן אותנטי במובן המקורי של המילה. בנוסף הוא מבצע את השירים בוירטואוזיות שחושפת שנים של אימון לצד כשרון יוצא דופן.
ואז, בזמן שאנו יושבים פעורי פה, מקשיבים לכל מילה ולכל מאוול, מגיח האוכל. חומוס מהביל עם פטריות מהסוג שהזכיר את המיטב של "חומוס ינשוף" זכרונו צדיק לברכה, שווארמה סייטן מתובלת שיכולה לגרום לכל קרניבור לתקן את דרכיו ופיתה צ'יפס. אתם שואלים מה זה פיתה צ'יפס?! הלוא זו ההמצאה הטובה ביותר מאז הספגטישוק של אשתי! מדובר בנתחי פיתה דקים מטוגנים עד כדי פריכות המוגשים עם פָּאלֶטַה של רטבים וסלטים. חוץ מהטחינה, המטבוחה והטופונז כמצופה היו גם קינואה מונבטת, רוטב פסטו מעולה ועגבניות מיובשות.

Doobik food

לא פיתה צ'יפס, אבל מעולה בכל זאת – חומוס ופיתות שום קלויות בליווי סלטים

ואז באה הדילמה. הנה אנחנו, יושבים עם כל הטוב הזה במרחק נגיעה משלמה בר ואפילו לא יכולים להציע לו איזה טוגן פיתה לרפואה. חוצמזה, אמא שלי לימדה אותי לא לאכול בפה פעור. אחרי נצח של בליסה ברגשות מעורבים (אוכל מצוין! מוסיקה מעולה! רגשות אשם!), החלטתי לעשות מעשה ולמצוא פתרון. ביצעתי גיחה לחלק המרוחק של הדובי'ס ולאחר משא ומתן קדחתני היושבים שם נאותו לפנות מקום בשולחן. עצה לחיים: אנשים יתנו כל כך הרבה לזרים שזה עתה פגשו. רק צריך לבקש בנימוס. סגנון הנימוס משתנה מ"התואיל…" ל"אחשלי/דוד!" בהתאם לקהל המטרה.
או אז עברנו לשולחן המרוחק אבל כמו בבעיה הפלשתינית, כל פתרון יוצר בעיה חדשה ובלתי צפויה. עכשיו אנחנו יכולים להנות מהאוכל באופן מלא ולהתענג על כל טוגן וטוגן אבל אנחנו רחוקים משלמה בר. לראות את האיש הזה ורק לשמוע אותו, זה שני דברים שונים. אנסה לתאר במילים את שלמה בר מרים את ראשו כשהוא מפיק צלילים עמוקים
כבאר, את עיניו שסגורות באקסטזה או בריכוז עמוק, כמעט מדיטטיבי כשהוא מרעיד את "דובי'ס" הקטנה. אנסה ואכשל.
לאכול מהר ולרוץ חזרה? להנות מכל ביס, אבל לפספס רגע בהופעה שלא יחזור? אולי להקדיש דקה או שתיים לאורח שלא ראית חודשים IRL? אכן התלבטויות כבדות משקל. בסופו של דבר, זכינו לסיים ואפילו לתפוס שניים-שלושה שירים בקצה זנבה של ההופעה כשאנחנו ישובים במקומותינו המקוריים. אם מישהו יכול לשכנע אותי שילדים זה שמחה הוא כנראה האיש (עם כל הכבוד לאשתי ויש כבוד…).

1535631_618229441575627_726250292_n

בסוף ההופעה שלמה בר הוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה והזכיר בכמה מילים את הבעיה החברתית המעמיקה בארץ ואדם זחוח שהעמיק את הבעיה בקדנציה הנוכחית. במקרה לחלוטין, הקדשתי לאיש הזה מתכון שכתבתי והתכוונתי לפרסם בבלוג בשעת כושר מתאימה. המתכון באנגלית אבל יינתן תרגום לכל דורש. תהנו!

 

Homemade cider from store-bought ingredients

Dedicated to the loving memory of Yair Lapid, the fuck that made cheap brandy cost 50 NIS

2 liters of apple nectar
4 tbs, 6 tbs, some cheap Bulgarian brandy
6-7 pieces of dried apples
1 fresh apple
half an orange
A pinch of cardamon cloves
1 stick of cinnamon

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. Look for a homemade cider recipe on the Internet. Fail to find something that doesn't involve a "press". Decide to just wing it.
2. Pour the apple juice into a large pot
3. Toss in the dried apple and the cardamon.
4. Dice the apple and half an orange quickly before in boils or think ahead and cut it beforehand.
5. Add in a stick of cinnamon.
6. Stir

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

7. Remember to add brandy. Measure out exactly 4 tablespoons with a measuring spoon. 8. Stir and taste.
9. If you cannot taste the Brandy, add two more spoons and stir.
10. If you still cannot taste it, add additional Brandy directly out of the bottle. Safely dispose of the measuring spoon.
11. Wait until the cider simmers and serve hot.
12. Receive compliments.

Important note – if you cannot finish drinking the cider as soon as it is ready, you’ll need a stronger stomach or more friends. While you are looking for these, you can store the cider in your fridge for a few days. However, you should fish out the cardamon first, as the cider may become bitter after a while.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

All Hallows go north – מאת איליה קוחנובסקי

אז זה כבר נהיה עניין שבשגרה שאני מארחת כותבים מוכשרים פה בבלוג.
הפעם אני מארחת פוסט אורח של צעיר רהוט ומלא קסם ששמו איליה קוחנובסקי. איליה הוא פעיל חד"ש וכתב לעת מצוא. הוא גם חובב תרבות מושבע, וככזה – העזתי לשלוח אותו למשימה כבדת משקל שבה עמד בגבורה. רשות הדיבור לאיליה:

מאז ומתמיד רציתי לכתוב בלוג. בהעדר ניסיון בתחום, פניתי לכותבת הבלוג "תרבות אכילה", ואמרתי לה "למדי אותי". אבל כמו כל סמוראי מתלמד או שוליית קוסם, גם בפניי הועמד מבחן חניכה – "עליך לסקר את אירועי התרבות של חיפה בליל ההאלווין. אם תשרוד, אלמד אותך." הייתה תגובתה. וכך קרה שבליל האלווין בחמישי שעבר, עם רדת החשיכה, עת כל הרוחות והשדים מתעוררים לחיים ויוצאים להסתובב ברחובות יצאתי לי לסיקור נועז של התרבות וחיי הלילה של חיפה. אמנם לא נתקלתי בערפדים ומכשפות, אבל כן הזדמן לי להכיר אומנות והווי מקומיים תוססים ורווי חיות.

בהערכתי את האתגר שניצב מולי, גייסתי להרפתקה את א' וה', שהסכימו להתלוות אליי באומץ.
התחנה הראשונה שלנו הייתה תערוכה ב"החדש והרע" ברחוב כיאט 1 שבעיר התחתית. המקום הוא גלרית תרבות עצמאית ללא מטרות רווח, שמהווה במה לתערוכות שונות, הרצאות, סדנאות, הקרנות סרטים הנוגעים באומנות ומוסיקה, באופן המשלב את הקהילה החיפאית ואת היוצרים ושוחרי התרבות שמרכיבים אותה, כמו גם ממקומות אחרים בארץ. כמו כן, המקום אחראי על תפוצת כתב העת "מעיין" לאומנות וספרות, המהווה במה ליוצרים חדשים בתחילת דרכם, שטרם הצליחו לצבור ותק וקהל ליצירותיהם. בתחילת דרכו חולק מעיין יחד עם "מערבון", כתב עת בנושאי קולנוע וביקורות סרטים, שבינתיים בגר ועף מהקן וכבר כמה שנים טובות מתפקד ככתב עת עצמאי, וגם אותו תוכלו למצוא על המדפים ב"חדש והרע", נח לצד אחיו הגדול. לשניים מצטרף מגזין האומנות שקרוי על שם ההאד קוורטרס, "החדש והרע".

החדש והרע

באותו יום חג אפל, המקום אירח את התערוכה "אני, וליד לחאם" של אליעד לרום.
עת הגיע המשלחת שלנו לכתובת, כבר התגודדה קבוצה גדולה של אנשים בכניסה למבנה, חלקם יושבים על כוס בירה ומשוחחים איש עם רעהו, חלקם עושים גיחות אל תוך הגלריה. פילסנו לנו דרך בין ההמון ונכנסנו פנימה. מה אגיד, מר לרום יודע להעביר מסר. הציורים שלו ניחנו בפשטות ישירה שמלווה באמירה חברתית נוקבת רווית פרובוקציה. הוא מרבה לנגח נושאים אקטואליים שנמצאים על סדר היום במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, וגם כאלה שרבים מתעקשים להסירם משם או להתעלם מקיומם. הציורים ב"אני וליד לחאם" לקחו על עצמם לבעוט את התכנים על פני השטח ללא רחם, בתיבול של וולגריות וקריצות הומוריסטיות. רכות מול אגרסיה, מין מול שמרנות – כל אלה נשזרו בין גווני הצבע. בשילוב עם האווירה הביתית והחמימה של המקום, היה קל לי ולבנות לוויתי לשקוע בחוויה והיה קשה מאוד להמשיך בשליחות שלנו אל עבר מקומות אחרים שהיו ברשימה.

אני וליד לחאם

הבא בתור היה "זמן לוליינות" , תערוכת פסלים של נועה היינה שהתקיימה במסגרת פרויקט מונופול, ממש מעבר לכביש, ברחוב הנמל 39. פרויקט מונופול הוא יוזמה של מנהלת העיר התחתית, אשר מספקת גלריה שתוכל לשמש את מגוון האמנים שירצו להציג בה את עבודותיהם. מאפיין מעניין וייחודי שלו הוא שלאחר שאמן כלשהו מסיים להציג בה את עבודותיו בתום פרק המן שהוקצב, הוא זה שבוחר את האמן הבא שיחליף את מקומו, ואותו אחד בוחר אמן אחר במקומו וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת בלתי תלויה בבחירות ממסדיות של גורם כזה או אחר.

היינה, אמנית רישום, גילוף ופיסול צעירה מתל אביב באה לבירת הצפון להציג את מרכולתה האמנותית. לזכותה יאמר שהציגה טווח רחב של עבודות – הן גלשו בין המופשט לראיליסטי, בין הפשוט למורכב ונראה היה שהיא מאתגרת את קהל המבקרים לטעום קצת מהמגוון הרחב שיש לה להציע. החיסרון הבולט בתערוכה היה מימדיה הקטנים שאמנם הותירו טעם לעוד אבל היה זה "עוד" שרצה לבוא על סיפוקו באותו הרגע, ומשכשל בכך, נאלצה המשלחת הנועזת שלנו להשביע אותו בכיבוד הקל שהוצע מחוץ לגלריה. בין כוס יין שניה לשלישית, עזרה ה' אומץ וניגשה לאמנית, ביטאה את התרשמותה מהעבודות ועודדה אותה להמשיך ביצירתה. נועה הגיבה בלבביות ושמחה לשוחח איתנו. לקחנו כמה מהגלויות שהציעה לנו ופנינו ליעד הבא.

זמן לוליינות

הפעם הכתובת היתה מועדון הסירופ, ברחוב הנאמנים 2. המקום, שמסמל בעיני רבים את תחיית הסצינה המוזיקלית וחיי הלילה של חיפה מארח הופעות בעלות אופי שונה כל פעם. מתקלוטי דאנס דרך מופעים אקוסטיים ועד להופעות הארדקור פאנק עם אתנחתות ליריות של ערבי הקראת שירה בין לבין – יש מקום להכל מהכל. אבל בלילה ההוא "מלך התרבות" שלט במקום ביד רמה. מדובר בפרויקט של לא אחר מאשר ואדים נמירובסקי שעושה גרסאות כיסויי לשירי ילדות מוכרים ומלהטט בשילוב לא טיפוסי ומרענן של סינת' פופ רקיד וחספוס רוקיסטי. ואני אומר "לא אחר" עכשיו, אחרי ההופעה, שכן לפניה הוא היה עבורי מוזיקאי אלמוני לגמרי. אחרי אותו לילה הכול השתנה.
השלישיה האמיצה שלכם נכנסה אל תוך הסירופ שלבש בגדי חג והיה מקושט בקורי עכביש, רוחות ופרצופי דלעת מרושעים באווירה האפלולית שריחפה מעל הבמה והרחבה שלפניה, חברי ההרכב (שכללו הפעם את צבי פטרקובסקי על המיקרופון השני, ופסי קסל על הקלידים) כבר היו עמוק בהופעה. מיהרנו להגיע למרכז הרחבה, היכן שהיה אפשר לראות יותר טוב את אשר התרחש על הבמה. ומה לא התרחש שם.

באנו באמצע "שיר על אמא" שכבר סחף את קהל והכין את השטח לקראת הנוקאאוט שהתהווה באופק. לאחר שהשיר הסתיים, ואדים, שהשתפך במלודיות לירית במהלכו, פצח בשני שירים ברוסית קצביים שאחד מהם לדבריו היה "שיר על וודקה" אבל התוכן שלו היה ("על מה הוא שר? אתה מבין?" שאלה א' שעמדה לידי) על כמה מעט וודקה יש. אבל נראה היה שואדים לא היה זקוק לאלכוהול בשביל להפציץ את המקום באנרגיות תזזיתיות שלא ידעו גבולות. יחסית לאדם שהתברך בגוף בריא למדי, ובניגודיות אסתטית בוטה לחולצה הלבנה והמכופתרת שלבש, עם עניבה לצווארו, הוא קפץ באוויר, זינק ממקום למקום, שר וצרח למיקרופון – חולש על הקהל שהתאסף מולו מעל הבמה הקטנה עליה הוא וחבריו ניגנו, כשהוא עוצר ללגום מדי פעם מכוס הוודקה שנחה על אחד המגברים.

1401923_10153396230380244_438263950_o

השיר שחתם את ההופעה, שהיה לפי בקשת הקהל (שצעק יחד ז'! ז'! ז'! עד שואדים הבין את הרמז) היה "אלף בית". כשהקלידים הזדוניים ניגנו את הפתיחה, לכולם היה ברור ששיא ההופעה הגיע. הרבה מילים אפשר לומר על הקאבר הזה, ששר רק על שבע מהאותיות וכשהוא נתקע על האחרונה הקהל משתלהב ומאבד עשתונות, יותר טוב יהיה אם פשוט תאזינו לו.

בעודי מתרפק על חווית ההופעה, ומבושם קלות משילוב מוצלח של יין בירה וטובי, ארע אסון לכוחותינו: א' וה' אמרו שהן נאלצות ללכת ולהשאירני לבד אל מול התחנה האחרונה באותו לילה ("הגעת עד לכאן, תמשיך בלעדינו, אנחנו נעכב אותם") שהייתה תערוכת צילומים בפאב המרפסת שברחוב בלפור 2 , בהדר, סמוך לבית הקרנות. עלינו יחד בכרמלית, נפרדתי מהן לשלום, לקחתי נשימה עמוקה, ובגב זקוף וארשת פנים חסרת מורא יצאתי אל עבר המטרה.
בדומה לסירופ, גם המרפסת הוא מקום חדש שהופיע בנוף החיפאי לא מזמן ועקב מיקומו האסטרטגי ברחוב הראשי בשכונה הוא משמש כמגדלור של חיי חברה ותרבות. הפעם המקום אירח את תערוכת barbarian love שהתמקמה לה בקומה העליונה. הזמנתי לעצמי חצי בירה כי אמרתי לעצמי שאין כמו להתבונן בצילומים כשבירה קרה ומרעננת מחליקה במורד גרונך, ועליתי למעלה.

התערוכה הורכבה מצילומים של צלמים וצלמות מחיפה ומקומות נוספים בארץ. גם כאן, כמו בעצירות קודמות שלי באותו ערב – היה מגוון רחב של נושאים וגישות. היו צילומים שגבלו ביומיומיות ברורה ומתבקשת שהמבקרים היו צריכים להיעצר ולהתבונן בה ומתוך כך לתת את תשומת לבם לפרטים שפעמים רבות חומקים מהעין, והיו כאלה שיכלו להיראות פחות אופייניים להווי היומיומי של אנשי חיפה. צילומים מהעיר, מהרחוב, מהמרחב הביתי, צילומים שתעדו נופים ואנשים שנראו כאילו נתפסו באמצע מרוץ קיומי והיו להם רק כמה רגעים לתת את תשומת לבם למצלמה.

המירפסת

נראה היה כי המשימה שהוטלה עליי הושלמה, חרף כל הקשיים והמכשולים. כעת היעד הסופי היה מסיבת ההאלווין של המנטורית נעמה, אליה יצאתי, חבול מההרפתקה ואחרי שאיבדתי 2 מהצוות, אבל רווי בתחושת ניצחון בלתי נלאית. ידעתי שכעת מובטח לי שהיא תלמד אותי איך לכתוב בלוג ואיך לחבר טקסטים שישאבו את הקורא אליהם וילהיטו את עולמו. יהיו כאלה שיאמרו שדווקא עצם מבחן החניכה היה השיעור הראשון והמכריע, ושאנחנו לומדים מעצמנו בדרך אל המטרה הרבה יותר מהמטרה עצמה ושאר דברים רבי משמעות מפילי אסימונים. ואני אהיה חייב לומר שאני מסכים.
אני לא יודע אם הייתה זו אווירת החג, או רוחותיהם של הקדושים שריחפו מעל הכרך הצפוני, אבל באותו יום חמישי ה31 לאוקטובר למדתי הרבה על עצמי, הרבה על תרבות ואמנות ובעיקר הרבה על חיפה.

גיליתי כמה העולם הזה קרא לי כל הזמן הזה, וכמה לדאבוני לא הזדמן לי לצלול לתוכו באופן ובתדירות בה רציתי. הכרתי אמנים ופרויקטים שעל חלקם שמעתי בצורה שטחית מבלי שיצא לי להתעמק ולהכירם לעומק, ועל חלקם לא שמעתי כלל, וכעת ניצבו גלויים בפני מרחבים עצומים של חיי קהילה אומנותיים שהתגלמו מתוך ההווי העירוני והארצי. ולבסוף, בירת הצפון הפתיעה אותי לטובה פעם נוספת, באטרקציות החושיות והחברתיות שיש לה להציע, במגוון העצום של היוצרים והיצירות, בהיותה עיר שאם יודעים איפה לחפש, אפשר למצוא בה הרבה חיים, וביקורת חברתית, תחכום ואחווה קהילתית.