בירה, סושי וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה מקומות בילוי חיפאיים

אני ממש שמחה להציג כאן את המשכו של הפרויקט המשותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שוב שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
יש עוד חלק שלישי בקנה ואולי אפילו יבואו אחריו עוד חלקים (בלי נדר).
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

 

מאת: אדר' עומרי זילכה בשיתוף נעמה סובול מבלוג תרבות אכילה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

 

לפני יותר משנה חברנו נעמה סובול מבלוג "תרבות אכילה" ואני לבילוי משותף בעיר התחתית – היא בתור האחראית על מציאת מקומות הבילוי והמלצות קולינריות, ואני בתור האחראי על התחום העיצובי. הייתי שמח להגיד שמאז עברו הרבה מים בירקון, אבל אנחנו אחרי שנת בצורת ולכן אגיד שמאז נפתחו המון מקומות חדשים בעיר התחתית… היינו פשוט חייבים לחזור לעוד כתבה.

 

חמאם אל פאשה 9

 

את הערב התחלנו בחמאם אל פאשה 9 – מבנה שעברתי לידו עשרות פעמים ותמיד סקרן אותי להציץ פנימה, ולכן שמחתי כשנעמה הציעה שנבקר שם. אם אתם חיפאים, אתם בוודאי מכירים את המקום בגלגוליו הקודמים. אולי אתם גם מכירים את הסיפור ההיסטורי המרתק של המתחם כולו, שכלל חמאם ובית מגורים של משפחת מצטפא פאשה אלח'ליל, שהיה ראש העיר חיפה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עוד לפני הכניסה למסעדה אי אפשר שלא להתרשם מהמיקום שלה, כאשר מולך שרידי ואדי סאליב – בתים נטושים, שרידי צבע כחול על חצי קיר ושלט המציע את ההצעה השחוקה על רובע אומנים שיוקם במקום; וכל אלה מתערבבים יחד עם מגדל הטיל שמציץ והחרתום הזכוכיתי הענק של בית המשפט.

פנים החמאם הינו בית למסעדה די חדשה שנקראת חמאם אל פאשה 9. מאחורי המסעדה עומד ארן ברנדר שעבר בחייו המקצועיים בין אינספור מסעדות, יוזמות הקשורות לאוכל, קייטרינג בתור סו-שף, שף ומנהל מסעדה, וחילק את זמנו בין תל אביב, קיבוץ כברי, בוסטון ועוד אינספור מקומות. לשבת עם ארן ולשמוע את התגלגלות חייו המקצועיים בחלל המקסים שתחת הכיפה במסעדה הייתה חוויה שבשבילה שווה לצאת למסעות עיתונאיים.

 

כפי שאפשר להבין, לחיפה הגיע ארן עם ידע וניסיון רבים אך גם עם בגרות ובשלות כלפי חיפה, כך שלא הרגשתי שהוא "עוד תל אביבי" שבא להראות לחיפאים "המסכנים" מהו אוכל טוב. התיאורים של ארן על חיפה נגעו לליבי בהיותי "מהגר" לעיר המגלה אותה בכל פעם מחדש, וכשהוא אמר שהוא "לומד את ההיסטוריה ורוצה להיות חלק מהעתיד שלה" – הוא ממש הוציא לי את המילים מהפה. ארן מתאר את חיפה כמקום לא רווי שנותן מקום לכל אחד ושמכיל מרחב שווה בין הלב לראש. ביחס למבנה שבו הוא נמצא, הוא מתאר אותו כמו להיות בתוך דינוזאור; ואף על פי שלא הוא זה ששיקם את המקום, אלא קודמיו, אין ספק שיש לו יחס של כבוד אליו. הוא מדבר על איך האור נע בתוך המקום לפי עונות השנה ועל איך האווויר והאווירה משתנים, דבר מעניין עבור מבנה מאסיבי מאבן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החלל המרשים הוציא גם את ארן החוצה, מתוך המטבח הפנימי החבוי אל מטבח חיצוני בלב המסעדה אל מול הסועדים. Food DJ הוא מכנה את זה, וטוען – ודי בצדק – שהמבנה הזה מרגש וחבל לא להיות בו בזמן הכנת האוכל. ואכן, המבנה על כיפתו המדהימה, קירות האבן והחלוקה לחללים הוא מבנה מרשים מאוד. עיצוב הפנים כולל ריהוט שהוא Hand Made, מה שיוצר שונות בתוך המסעדה בין שולחן לשולחן. בין השולחנות ישנם אלמנטים כמו פסלים, ציורים, ספרים, שטיחים וכורסאות, אשר מפוזרים בצורה נינוחה. פחות נינוח עבורי היו מערכות התאורה ומיזוג האוויר, אשר עוברים קרוב לתקרה וגם מתחם לכיפה. אין ספק שאלמנטים אלה חשובים ומקום מודרני לא יכול לפעול בלעדיהם.

נעמה ממליצה להגיע לחמאם בתיאום טלפוני מראש ולפתוח בקרקרים עם ירקות כבושים שנעשים במקום. למנות הביניים שווה לקחת את הפסטרמה בחרדל ועשבים עונתיים מתחלפים, או מבחר דגים נאים וכבושים עם ירקות צלויים מלווים בטוסטים וחזרת לבנה. לא לוותר על פרוסות הבשר הצלוי על גרייבי ובצל מוחמץ בלוויית סלט עגבניות עם צ'דר ואספרגוס. את כל זה מלווים בתה קר או לימונדה ביתית, ואפשר גם קוקטייל על בסיס ג'ין עם דברים טובים בפנים. מה שיפה הוא שכל שילוב הולך, וארן יכול להוריד או להוסיף מנות או מרכיבים אלו ואחרים בהתאם לדרישת הסועדים. בין אם אתם טבעונים, קרניבורים, מאותגרי לקטוז או נטולי גלוטן – במקום הזה אתם הולכים למצוא את עצמכם.

 

חמאם פאשה 9, רחוב חמאם אל פאשה 9, טלפון: 054-7756622

 

Urban Street Bar

 

ה-Urban אינו חדש בסצינה המקומית, ובניגוד לרוב מקומות הבילוי – הוא גם לא חושף את עצמו ב"חלונות ראווה" לרחוב שבחוץ, אלא יוצר הפרדה ברורה בין הפנים לבין החוץ. מכאן, חוויית המשתמש היא כמו בתוך עולם פנימי, כזה שמנתק אותך, בדיוק כמו שפאב צריך לעשות. קירות המקום צבועים בכחול כהה, דבר ההולם את אווירת האפלוליות שבמקום. הצבע עולה ומטפס גם על הקמרונות שבתקרה. הבעלים, מני ביטון, מספר שהצבע הלבן שנחשף מדי פעם בנקודות בהן הצבע הכחול מתקלף, יוצר מראה מעניין ומתאים לאווירה הלא מתאמצת של המקום. אין ספק שתמיד מעניין לתת לפגעי הזמן לעשות את שלהם.

מאחורי הבר העשוי עץ שעליו עמל ביטון בעצמו, ניצבים בקבוקי המשקאות השונים, המספרים בעיצובם את הסיפור של המשקה ואת המסר שהוא רוצה להעביר. על הקירות אפשר למצוא כרזות שונות ללא קשר ביניהן, וגם קיר שמחופה בחלקו בתקליטים. ליד השירותים תמצאו את הפריט הכי ייחודי שראינו בכל הסיור הזה: ברז מים בצורה של ברז בירה. אבל אולי יותר מכל, בולטים שני ציורי קיר ענקיים של ה-Broken Fingaz, הקבוצה המזוהה כל כך עם חיפה ועם העיר התחתית. לטעמי, ציורים שלהם בתוך מקום בילוי הינם שווי ערך לציור של אומן דגול במוזיאון – רק שכאן אפשר ליהנות מהציורים בעודכם לוגמים בירה. ציורי הקיר צבעוניים, עזים ומשלבים הזיות ודמויות כמו שיש במקומות אחרים בהם הקבוצה עבדה. הציורים האלו נותנים חיות ואופי לחלל, וקשה לדמיין את החוויה כולה בלעדיהם.

ל-Urban אין סגנון עיצובי מגובש, כזה שיצא מבית המפעל של מעצב פנים; אבל בכל זאת הוא מהווה אוסף של פריטים והחלטות המשווים לו אופי אמיתי וכנה, של מקום לשתות בירה עם חברים, בניגוד לפאבים מפונפנים אחרים שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות. בכך הוא קרוב יותר לפאבים המקוריים, אלה שבחו"ל, שם לא מתלבשים יפה במיוחד או קוראים לבירה "יציאה". נעמה אמרה שזה מזכיר לה חדר של בן נוער מתבגר, ויש משהו בהגדרה הזו שבאמת מסתדר לי. השילוב של המוזיקה שבמקום עם האוכל הטעים והאווירה מבטיח לכם בילוי מוצלח.

 

נעמה ממליצה להגיע בחמישי או בשישי אחרי השעה 21:00-22:00 אם אתם רוצים לחוות את החוויה במלואה – בר של רוקרים אמיתיים בכל מובן. את סוג האוכל אפשר להגדיר בתור אוכל ברים קלאסי וטוב. שווה לקחת את מנת הבייקון פאי המושחתת, ולא לוותר על ה-מנה של המקום -הסטריטבורגר אשר שמו נישא למרחקים. הוא באמת אחד ההמבורגרים הכי טובים שאפשר להשיג כיום בחיפה. רצוי לקחת עם תוספות בייקון, גבינת גאודה, ביצת עין ובצל מקורמל. חוץ מבירה משובחת שימזגו לכם, יש גם בר מכובד מאוד של משקאות בכל קשת הסוגים וקוקטיילים מפתיעים ברמתם הגבוהה והמהוקצעת. כמעט תמיד יש גם קינוח משובח, אז אל תשכחו להתעניין ולשאול.

 

. רח' נתנזון 16,Urban Street Bar

 

רוקו – Roku

 

המקום השלישי אותו פקדנו הוא הסושייה רוקו (שש ביפנית) ששוכנת במבנה ששימש במשך שנים את מועדון "החורבה" ועד לפני כשנתיים את "הקרטל". המבנה מוכר לפחות חיצונית בציורי הקיר המרשימים שלו בשחור לבן והרוקו שמציעה הומאג' (גם אם זו לא הייתה כוונת המשורר) לאותם ציורים.

את המקום פתח קובי שינאן שעבד בסושי הכי חמוד בחיפה, ה-InsideOut ברחוב מסדה, ולאחר מכן פתח גם קייטרינג סושי עצמאי. הדרך לרוקו הייתה ארוכה, אבל היה לו ברור שהיא תוקם בעיר התחתית בציר של רחוב הנמל אותו הוא מתאר כציר שבו רוב המסעדות הן מסעדות פרימיום, ובהן גם הרוקו. ללא התפשרות על המרכיבים, עם תפריט נישתי, עם פס קר בלבד והתאמה מדוקדקת של האלכוהול, הרוקו היא לא עוד סושייה אלא מקום מוקפד, וכך גם העיצוב שלו. על העיצוב הופקדה המעצבת דנה ברוזה מסטודיו Danka, שאחראית גם על עיצוב מסעדות ופאבים נוספים בעיר התחתית.

 

העיצוב ברוקו מינימליסטי, שקט ונקי ואת רוב החלל תופס בר רחב מעץ (שבתור בן של נגר קנה אותי ישר), עליו ברז אחד בלבד של בירה וחלון לדגים להכנת הסושי. על הבר מסודרים כמו חיילים כלי האוכל שנבחרו בקפידה, ומלווה אותם שורת נורות פחם תלויות (שנראות כאילו אף פעם לא יעזבו את עולם עיצוב הפנים).

את העיצוב הנקי והמוקפד הזה שוברים בקונטרסט ציורי קיר של ארבע אומניות: מרים וידן (Maryam Vidan), לין איב (linja), קלייר וייסברג (claw) ובלה בריל (gypsyB) אשר ציירו רק בשחור לבן, דבר המתאים גם לעיצוב בפנים וגם לימי הקרטל העליזים. שלא בכוונה הקונטרסט הזה נמצא גם מחוץ לרוקו כאשר חזית אחת שלו משופצת וחזית אחרת שלו מלאה בציורי קיר גם היא.

אם מוסיפים לכל מה שתיארתי גם את רצפת האריחים הכהה ואת השירותים, שזכו אף הם לשילוב צבעים מיוחד בחיבור שבין שחור לבין ורוד, מקבלים חוויה עיצובית מעניינת ואנינת טעם ממש כמו הסושי שמוגש (והוא מומלץ ללא שום צל של ספק).

 

נעמה ממליצה לשבת על הבר ולהזמין את רול הבית – פוטומאקי בוניטו שכולל בתוכו סלמון, אושינקו, עירית וקנפיו עם שבבי דג בוניטו מיובש ומעושן מעל, שמספק לטועם טעם קריספי נהדר. מנה נוספת נפלאה היא טרטר הצדפות – שהוא למעשה טרטר של דג מוסר עם מיצובה ובצל ירוק, המוגש על דאשי ורוטב פונזו, בתוך צדפות ז'ילרדו. חלק חשוב ובלתי נפרד מהמקום הוא תפריט האלכוהול, הכולל בירת לאגר אורז בהירה בשם יוקוזונה, שנעשתה במיוחד עבור רוקו בשיתוף עם המבשלות הדיקטטור ובאסטרס. מלבד הבירות, ישנם כמה סוגי ויסקי יפני, וגולת הכותרת שעבורה שווה אפילו לבוא במיוחד – מבחר שאין כדוגמתו בחיפה של משקאות סאקה (תביאו את הסומלייה מהבית) ושיכרי שזיפים למיניהם (יינות, ליקרים ועוד).

 

רוקו, רח' הנמל 10.

 

 

 

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם ערן מירב

ספר קצת על עצמך

קולנוען, יוצר כותב, צלם ועורך וידאו. חזרתי לחיפה לאחר שש שנים של מגורים בחו"ל. גר עם שובל, מעצבת, אמנית ומתכנתת ומיקה הכלבה.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?

פתיחת תערוכת צילומים שלי, ביום חמישי, 11.11 בקפה הפינה במסדה. אני אוהב את המקום הזה, מין מוסד בהתהוות, מסוג המקומות שנכחדים במרכז. אני אציג שם צילומי רחוב וגם כמה פורטרטים מסדרה על אנשים ומקומות שאני עובד עליה.

מה התשוקה שלך?

לספר לעצמי שאני עדיין יכול לספר בעצמי. שרעיונות טובים ואנשים נחמדים ימשיכו להגיע.

איפה אתה פותח את היום?

קפה ומחשב. העולם והעבודה שלי בין הארד דרייב לקומקום.

אוכל רחוב אהוב

בורקס, אבל יש רק מקום ששווה את הסתימת עורקים וזה "פנינת העיר" בדרך יפו.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?

אי אפשר שלא לפרגן למילהאוס בבת גלים. מקום שהוא יותר מבית קפה. מקום שהוא ציון דרך במפנה שחל בשכונה בשנים האחרונות, משכונת תחנת רכבת למקום די נחשק לצעירים למגורים ליד הים.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?

במושב כרכום בגליל העליון, אצל אחותי ענת. אשכנזיה אסלית שיודעת לארח ולהכין מאכלים מרוקאים, צ'ולנט ודגים. ענת יודעת הכל על חברותא ותמיד הבית מלא והשולחן פתוח. אהבה לאורחים עם קצת תאנים ולימונים מהחצר, הכל מסתדר ויוצא מצוין כשהיא מגישה את הסיר.

איפה אתה סוגר את הערב?

טיול לילה עם מיקה ושובל, בשדרה בבת גלים. תכלס החלק הכי רגוע של היום.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?

סינמטק חיפה וגם גיחות לסינמה הדר, הפרוייקט המוצלח של מאיסה מטר שהחליטה להקרין סרטים באולם מתנ"ס ברחוב ירושלים. אולי יום אחד בתי הקולנוע יחזרו להדר.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

אוטובוס חזרה מירושלים, מהלימודים. רכס הכרמל מבצבץ על כביש החוף ומתקרב, התחושה ששאתה עוד מעט בבית. ירידה בתחנה בקריית אליעזר ותחושה שכלום לא משתנה והשעון לא תיקתק מהפעם שעברה שעזבתי.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה

עינת קאליש רותם. את עינת פגשתי בגיחה ארצה כשעוד גרתי בארה"ב. פספסתי את המחאה של 2011 והיה לי רצון לפצות על זה ולהפגין מעורבות בעברית. חיפשתי משהו קרוב לדירה ששהיתי בה חודש, בבת גלים ומצאתי את עינת בפייס ואת המחאה שלה. בזמנו זה היה להזיז את המסילה מחוף הים, כשאף אחד עוד לא חשב על זה. נשמע לי נכון, ויחד עם רוית שטוסל, היום פעילה חשובה מהדר, הסתובבנו עם שלט "ים לא חומה" וצילמנו אנשים בבגדי ים. זאת פעם ראשונה שפגשתי את עינת וכשחזרתי לאטלנטה היא כתבה לי שהחליטה לרוץ לראשות העירייה. מאז אני עוקב אחריה ועל המסלול ההתקדמות, האישית והציבורית שלה לעבר העירייה. אני לומד ממנה עדיין על המאבקים שעל הפרק, שליחות ציבורית ומקבל רעיונות איך העיר יכולה לשרת אותנו. מסילת הרכבת אגב, עדיין שם.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית

ספר/י קצת על עצמך
אני "פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית", אני בן שנתיים ונולדתי בתוך ארגון שנקרא 'הקשת החיפאית' מתוך חלום של שלושה פעילים\ות בחיפה בשם עדי סדקה, דותן ברום ויואב זריצקי. במסגרת הפרויקט מתועדים בוידאו סיפורי החיים של ותיקי וותיקות הקהילה הגאה בחיפה, נאספים מסמכים ותמונות מתקופות שונות, וכל המידע שנאסף מועבר חזרה לציבור דרך סיורים בחיפה בעקבות ההיסטוריה הגאה, תערוכות, הרצאות, כנסים, כתבות עיתונות, רדיו, טלוויזיה, עמודי פייסבוק ויוטיוב ועוד.
אני הפרויקט הראשון מסוגי בארץ ומקווה שבקרוב יצמחו פרויקטים דומים במקומות נוספים.

על איזה פרויקט חשוב לך את/ה עובד/ת כרגע?
בגלל שחשוב לי שההיסטוריה שלנו תהיה שייכת לציבור ונגישה לציבור, בחודשיים האחרונים גייסתי מימון להקמה של אתר אינטרנט עם ארכיון דיגיטלי פתוח ולהפקה של סרט תיעודי על ההיסטוריה הגאה של העיר. נשארו רק עוד יומיים לסיום (מסתיים בחמישי בלילה), ואם בא לכםן לעזור, אתםן מוזמנים\ות להיכנס לקישור הבא ולעשות איתי היסטוריה:
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=25068

מה התשוקה שלך? 
הרצון לתת את הכבוד הראוי לותיקי וותיקות הקהילה שלנו, הרצון לעזור לצעירים\ות מהקהילה הגאה בחיפה לגלות את השורשים שלהם\ן, והרצון שלי לחלוק עם כל העולם את הסיפורים המדהימים שאני מגלה, שאף אחד לא תיעד לפני.

איפה את/ה פותח/ת את היום?
בעבודה, באוניברסיטה או עם כוס קפה ב'בית הקהילות לגאווה וסובלנות' או ב'אשה לאשה'. אם יוצא לי לראיין בבוקר – אז בבית של המרואיין\ת שלי.

אוכל רחוב אהוב
קרם הבוואריה של מאיר'קה ב"מועדון התיאטרון" היה האהוב עליי. בלי ספק.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
הנארד קפה ברחוב נורדאו בהדר עד שהוא נסגר. היום בעיקר ב"קפה הפינה" בסוף רחוב מסדה.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את/ה אוכל/ת?
אם אני יוצא מחוץ לעיר זה בד"כ לכנסים או להרצאות, אז כל מה שמוגש באירוע.

איפה את/ה סוגר/ת את הערב?
לפעמים בארכיון 'אשה לאשה', לפעמים באירועי התרבות ב"בית הקהילות לגאווה וסובלנות".

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
אם יש מופע דראג איפשהו בחיפה – אני שם.

זיכרון נוסטלגי מחיפה 
שני אירועים מרגשים שזכורים לי היטב. הראשון הוא פסטיבל הדראג ב1997 שהופיעו בו דראגסטיות מהשורה הראשונה וב1999 התקיים שיט גאווה בקישון! תודו שזה נשמע מעולה.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
גילה גולדשטיין (ז"ל) וננסי שניידר. שתיים מחלוצות הקהילה הטרנסית בישראל, שנולדו וגדלו בחיפה בתנאים קשים ובכל זאת חיו חיים מלאים, מרתקים ומעוררי השראה עבור רבות אחרות. זכיתי לראיין לפני כמעט שנה את ננסי שניידר והייתי מרותק לסיפורים ולחוויות החיים שהיא שיתפה.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם מיטל נסים

ספרי קצת על עצמך 
משוררת, מורה, קרייתית, אמא של יערה ואסף, בת זוגו של אייל סוסן, שף.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
עובדת על ספרי השלישי, 'לא אבודה בקריון'. פואמה על מרחב קניוני כמשל לכיכר העיר.

מה התשוקה שלך?
אהבה.

איפה את פותחת את היום?
בבית הספר… עם הכיתה שלי.

אוכל רחוב אהוב
עלי גפן בכל ורסיה, גם מקופסת שימורים.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
אין לי תרבות קפה כזו במרחב שבו אני גרה. זה לא שאין בתי קפה, אולי יש, ובדרך כלל רשתות, אבל אין לי פנאי לשבת בבית קפה בשלב זה של חיי.

כשאת מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
אצל אמא שלי, אצל אמא של אייל. אוכל מאוד פשוט, מיני תבשילים, מצריים בעיקר. אני אוהבת במיוחד לוביה.

איפה את סוגרת את הערב?
בבית… עם אייל והילדים.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
מסעדת הפועלים 'עדנה מוכתר' בקצה רחוב דרך יפו. בעיקר מאכלים עירקיים במחיר עממי.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
אמא שלי שעבדה מגיל 17 בבנק דיסקונט סניף ראשי בחיפה בעיר התחתית עד שפרשה. אין מי שלא הכירה עד דק: החנווני, התופרת, מחלק העיתונים, הקבצן, הזכיין של מפעל הפיס. ומפה ועד אילת, הסיפורים שהם מאוד יפים ומאוד לוקאליים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
לילך ובר היא המוזה שלי, חברת הנפש שלי, אחותי. המילה חיפה עבורי כמעט הייתה ריקה ממשמעות בלעדיה בחיי. נכון הוא שיש לי משפחה בחיפה ושאני אוהדת הפועל חיפה, אבל חיפה, עבור קרייתית כמוני, תמיד הייתה קצת לא מושגת, לא שלי. לילך נתנה לי אותה במתנה וברוחב לב ועשתה אותה שלנו. כמו פרומתאוס שגנב את האש מהאלים, היא קצת גנבה אותה בשבילי, שתהיה גם לי חיפה שלי ולא איזה מושא תשוקה או הווית חיים של ילדים כרמליסטים.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם ענבל לוינזון

ספרי קצת על עצמך 
ענבל גלגל. חיה ב ואת הדר, מבלה את ימי בהזייה של שוק תלפיות בארטישוק – בוטיק מזון, מעדניית בריאות וארץ פלאות טבעונית. חובבת טירוף, אקטיביסטית עצלה, סוציאליסטית רודפת כוח, לא מאמינה שצריך לעשות שום דבר אלא אם כן הוא טוב ונעים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
מתוך מהמשימה המשותפת של כולנו – פענוח האושר והפצתו, אני מתעסקת כבר הרבה זמן בשאלת הפרנסה הטובה. איך לקיים את כל השפע שאנחנו דורשים לעצמנו בלי לשעבד אף אחד, גם לא את עצמנו, בלי לסבול או לתמוך בסבל- ברור לי שזה רק עניין של סנכרון. באופן הפרקטי ביותר אני מקדישה את עצמי ללייצר רווחיות מהעסק המקסים שבניתי כיוון שרק רווחיות תעניק לו נצחיות. בין לבין אני נהנית לשקוע באינסוף שיחות עם עוברי אורח בשוק על איך ראוי שנתפרנס, איך אנחנו מסכימים או מתכוונים לזמן שכסף ואנרגיה יוזרמו לדברים שטובים בעניינו. ועל אוכל וצריכה ואידיאולוגיה ועל איך בטוב לעשות את מה שנכון בעינינו.

מה התשוקה שלך?
תיקון עולם. ככל שאני מתבגרת זה נראה לי פחות ופחות גדול אז אולי אפשר לקרוא לזה רק תיקון. אפילו כיוונון. פעם חשבתי שהעולם כל כך גרוע שצריך לפתור דברים שהם גדולים מכדי להבין, ושזה נורא קשה ואולי בלתי אפשרי, היום נראה לי שממש קרוב אלי, סביבי – יש אינסוף דברים שמפריעים לי באופן אישי וחובתי האישית היחידה היא לתקן אותם מיד. וכשזה כיף זה כי זה עובד.

איפה את פותחת את היום?
לאט באיחור וברוגע, סיגריה וקפה בחצר קסומה ואורבנית במיוחד.

אוכל רחוב אהוב
פלאפל בשקית עם קצת חריף

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
ארטישוק- בלי ספק הקפה קר הכי טוב בעיר 3>

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
לרוב אני הולכת לאיבוד בעקבות אפליקציות טבעוניות ומנסה לדחות את הרעב שלי מרוב התרגשות עד שאני מוצאת את עצמי מבולבלת באיזשהי תחנה מרכזית מתענגת על סלטייה מפוארת של שווארמה.

איפה את סוגרת את הערב?
הכי טוב בבית, ככה אפשר להספיק הכי הרבה שיחות/ טקסטים/ סדרות מעוררות השראה לפני שהגוף מוותר.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
לבלות יום שלם בלצבוע מדרגות במסדה לוורוד איכסה סתם ככה.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
הזיכרון הכי חזק שלי מהילדות בחיפה וגם הפחד הגדול שלי מלחזור זאת החוויה של ללכת ברחוב ולשמוע מכל הסלונים את אותה טלוויזיה. לשמחתי זה זיכרון מוטעה, כי יש בחיפה את הדר – ועל אף הטינופת (הפתירה ונפתרת) נפלא פה, וגם אז הייתה והיו טלוויזיות שפשוט הקשיבו להם יותר חלש ובכל מקום יש הדר ובכל אדם יש ממש הרבה דברים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
שושי מאניצ'ה שבנדיבות ופתיחות אינסופית הראתה לי איך בוראים מקום בעולם. וסבתא אלן, מחלוצות רחוב מסדה.

צילום: איתן סרבר

המעמד היצירתי של חיפה והפעם עם בועז רפאלי

ספר קצת על עצמך
אני סוליסט, שועל בודד. אני היסטוריון חוקר, צלם סטילס\דוקו במצלמות בנות 40 עד 100 וצלם אוטודידקט לנושאי חיפה העות'מאנית והבריטית. אלו נושאים שלא בשגרה ושלא נגעו בהם אף פעם בהיסטוריה של העיר – כמו ניתוחים הסטורים-אורבניים, ארכיטקטונים, סיפורי משפחות, שיחזור מקומות שהיו או נהרסו וסיפורי רהיטים. אני משחזר תקופות, מקומות, חפצים ומכשירי אודיו בעיקר עם ציוד הצילום הרלוונטי לכל תקופה שאני בוחר לשחזר מבלי להראות סממנים מודרנים. אם יזדמן רהיט הוא גם יעבור רסטורציה. אני לומד את כל מה שקשור להיסטוריה של התפתחות הציוד הבידורי הביתי והמסחרי ונושם את רוח העיר בתדרים אחרים.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
פרוייקט חיים שכולו בחיפה מבחינת היסטוריה הכולל רסטורציות בתמונות ושל חפצים עירוניים שאני מוצא לנכון.

מה התשוקה שלך?
התשוקה שלי מונעת מחסכי ילדות שכוללים אנשים ומקומות שאת עולמם פיספסתי.

איפה אתה פותח את היום?
היום נפתח בכל בית קפה היסטורי או שיכול להיות הכי לא מוגדר בהדר וזה בימים שאין לי עבודה בבוקר.

אוכל רחוב אהוב
בייגל'ה

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה ניצה, מאייר, מסעדת תלפיות, זמן קפה

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
מחוץ לחיפה לא אוכל בשום מקום.

איפה אתה סוגר את הערב?
את הערב אני סוגר בסיור לילי ברחובות הכי "אסורים" בין היתר.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
הדר, תחתית, העיר המזרחית

זיכרון נוסטלגי מחיפה
בחופש פורים ראיתי את הסרט "אנני" מהיציע של קולנוע אורה עם אמא שלי. בנוסף העדלאידות שהיו בחיפה.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה
סבא שלי שלו הקדשתי את הפרויקט של מפעל ההנצחה – ואדי סאליב. תוכלו לראות את סירטון הסיכום לחלק א' של הפרויקט. סיפורו של סבא שלי מופיע בכתוביות שבסוף.

 

 

 

המעמד היצירתי עם גילה לבני זמיר

ספרי קצת על עצמך

חיפאית מלידה. גדלתי בנוה שאנן של שנות ה-60 והמעבר באמצע שנות ה-70 לבית הספר התיכון לאמנויות ויצ״ו היה אחד הצעדים המשמעותיים שלי בהתבגרות בחיפה: היציאה מהשכונה החד מימדית וההתחברות להוויית מרכז הכרמל של אותן שנים על כל החוויות הייחודיות של המקום שאינן קיימות בו יותר.

נשואה 34 שנים לאמנון אהוב ליבי, אותו פגשתי בשנה הראשונה ללימודי במחלקה לעיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ויצ״ו. אנו מתגוררים באותו בית שקנינו בשנת 1985 בשכונת הדר. לא הכרנו אז את המושג: ״התחדשות עירונית״ , אבל היינו תחילתה של ההתחדשות הדמוגרפית של הדר, כשחברים שראו כי טוב עברו לכאן וחבר הביא חבר. ככה נוצרה קהילה שהלכה והתרחבה והיום הדר היא השכונה הכי מרתקת וססגונית. יש תושבים.ות שפועלים לקידום איכות החיים במקום ביזמות ואחריות. את המודל הזה צריך לקדם לכל השכונות בעיר.

אנו הורים לשתי בנות ובן, סבא וסבתא לנכדה . ילדי חיים בשכונה בדירות משלהם ובונים כאן את חייהם. שלושת ילדי למדו בביה״ס הפתוח ובמגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות ויצו שהפך לרעות. נכדתי הולכת לגן הדו לשוני בשכונה ואני מאמינה גדולה ברעיון של מערכת החינוך הדו לשוני כביטוי האותנטי לחיים משותפים נורמטיביים.

אני מעצבת בנשמה וכדרך חיים: התחלתי את חיי המקצועיים כמעצבת תקשורת חזותית והיום עוסקת בעיצוב תודעה ומציאות: אני יועצת תקשורת וקשרי ממשל, יועצת לחברת כנסת וללקוחות פרטיים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?

שינוי מפת הפוליטיקה והמנהיגות בחיפה כדי להפוך את חיפה עכשו לעיר שהיא צריכה ויכולה להיות. נשבר לשיר ולדבר על חיפה במונחים של ״חיפה עיר עם עתיד״. העתיד הוא עכשו ואני מתכוונת להוביל מהלכים משני מציאות כי עכשו זה הזמן של חיפה.

מה התשוקה שלך?

אהבה, אופטימיות ושמחת חיים. הידיעה הברורה שמגיע לכולנו לחיות חיים טובים והוגנים. איני מוכנה להשלים עם המשך שלטונם של נבחרי ציבור שלדעתי (ודעת רבים) מעלו באמון הציבור ובגדו בשליחות הציבורית שלהם. אני מאמינה גדולה ביכולתו של היחיד.ה ליצור שינוי תוך שיתופי פעולה קהילתיים. צריך להפסיק לפחד ופשוט לעשות. אין ממה לפחד. ברגע שמשנים את הכללים, מבינים כמה אלו שלמעלה פוחדים מהציבור ומיכולתיו.

איפה את פותחת את היום?

בבית, שש בבוקר, לאחר שאני מאכילה את חיות הבית, אני יושבת על הספה מול החלון הפנורמי שבחזית הצפונית של ביתי ושותה את קפה הבוקר הראשון. מביטה אל הנמל, הים, אל הרי הצפון ובעיר המתעוררת.

אוכל רחוב אהוב

פלאפל. רק פלאפל הזקנים (נג׳אלה) בואדי ניסנס. נאמנות של עשרות שנים שעברה לדורות הבאים שלנו. יש לי גם זיכרון חווייתי, מנחם וטעים של שתיית סחלב חם מעוטר בשברי פיסטוק, קוקוס מגורד ומי ורדים, בליל חורף גשום, מתחת לגגון של עגלת הסחלב שהיתה ברחוב אבן סינא ליד קולנוע ארמון.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה הפינה במסדה וסושי אינסיידאאוט במסדה, אני גם אוהבת את מבשלת הבירה שבשוק תלפיות ואת מסעדת תלפיות של אילן.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
איפה שבא לי. לא עושה מזה ענין.

איפה את סוגרת את הערב?
על המרפסת עץ בכניסה לבית, משקיפה על העיר ואור היום שהולך ונמוג, איך האפלה עוטפת את העיר, האורות הולכים ונדלקים ומנצנצים מבין ענפי העצים שבחצר

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
קולנוע עממי בנוה שאנן, רחוב מסדה, שוק תלפיות, השוק בואדי ניסנס והעיר התחתית.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

1970, חנוכה-בקולנוע אורה, לאחר הופעת להקת חיל הים שהכוכב שלה היה חייל צעיר בשם שלמה ארצי. היה קר וגשום. לאחר ההופעה הלכתי עם הורי ועם אחי עמית לאכול בצמחוניה ברחוב הרצל: מרק ירקות וכיסוני בצק (פירושקיס) ממולאים בתפוחי אדמה ומעוטרים בהמון בצל מטוגן שוחה במרגרינה. היה טעים ונורא התרגשנו מהלהקה. שנים אחר כך הייתי סגנית קצינת החינוך של חיל הים ושיחזרנו את המופע המיתולוגי ההוא עם אנשי המילואים של הלהקה. אחי היה מפקד סטי״ל.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה

היתה לחברת ילדות שלי סבתא יקית שנטשה את גרמניה מאחוריה והשתלבה בדרכה במציאות הישראלית המקומית. היה לה בית קטן עם גג אדום על צלע ההר, בתחילת רחוב נתיב חן בנוה שאנן, עם גינה של טרסות תלולות פורחת ומטופחת. הבית היה קטן ומוקפד והיתה בו אוירה קצת לא מפה-לא טיפוסית ישראלית כמו שהיתה בנוה שאנן של שנות ה-60. היא טיפלה בגינה במסירות ביחד עם הגנן איתו היתה משוחחת בערבית במבטא יקי. אני זוכרת שהייתי מוקסמת ממנה והיא הצחיקה אותי בערבוב הייקי מזרח תיכוני שלה.
הבית הזה מזמן לא קיים. חשבתי אז שאני רוצה כזה בית. במידה רבה יש בבית שלי משהו שמזכיר אותו.

המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

'The Times They Are A-changin – הכל זורם

"לעולם איננו דורכים פעמיים באותו נהר" (הרקליטוס – פילוסוף יווני מהתקופה הקדם־סוקראטית)

 

לפני חצי שנה התחלתי לעבוד בעבודה של גדולים. בהתחלה בחצי משרה ואחר כך במשרה מלאה.
אומרים שהמשרה המלאה היא האויב של האקטיביזם. נכון מאוד. ואני מוסיפה – היא גם האויב של האמן, של היוצר.
מציפור דרור שזמנה בידה הפכתי לעכבר מבוכים שרק מנסה לשרוד את היום על מנת להגיע ליום הבא שיהיה – איך ניחשתם? בדיוק אותו הדבר. בזמן הזה הדרתי את רגליי שלא במכוון – מסביבת הגידול הטבעית שלי שכוללת את העיר התחתית ושכונת הדר. הרגשתי תלושה וללא שורשים, מה שגרם לי להתחיל לחשוב.

התהליך של ההתרחקות שלי מהבסיס, מהיסודות ומהכתיבה האישית החל מהקמת מגזין "המנדט" כפי שסיפרתי לכם בפוסט הקודם. אחר כך נשאבתי אל העבודה שאם נרצה או לא, היא מהות קיומנו ההישרדותי. אני דווקא אוהבת את העבודה שלי אבל היא ללא ספק רק *אחד* מהייעודים שלי. התחלתי לחשוב מה זה אומר להיות Flâneur (משוטט, הולך בטל) בזמנים עסוקים שכאלו. לכאורה – זהו הדבר והיפוכו. ה – Flâneur הוא הבטלן האולטימטיבי שמאמין באי עשייה בצורה אידיאולוגית. הפילוסוף ולטר בנימין אמר כי "בטלנותו של ה – Flâneur היא מחאה נגד חלוקת העבודה". אז איך בעצם יוצאים מהסתירה ומצליחים לחיות חיים כפולים הדרים יחדיו בכפיפה אחת ובהרמוניה יחסית?

אחרי מחשבה רבה הגעתי למסקנה שצריך להתחיל לעשות. לא להישאב מיד למערבולת העשייה הקדחתנית אלא לעשות במתינות ובכמויות קטנות, מעין ניסוי ותהיה (כן, הטעות מכוונת).

דוגמא טובה אני יכולה לתת ממפגש אחד קסום ושקט, עם חבר טוב, בבר הקואופרטיבי אלמחטה שברחוב יפו בעיר התחתית. הגעתי נסערת כפי שהייתי באופן די תדיר בתקופה האחרונה וביקשתי אספרסו. לא היה להם אז הם הציעו לי קפה שחור בסגנון ערבי. אני זכרתי שזה מגיע בספלים הקטנים וקיבלתי ספל שכזה אך להפתעתי הוא היה מלווה בקנקן חרסינה יפהפה מלא בקפה ולא הייתה לי ברירה, אלא לשתות אותו לאט לאט, במזיגה חוזרת כל פעם אל הספל הקטן. בתום השיחה שארכה כשעה הרגשתי רגועה מאוד והכובד שנשאתי עמי השתחרר וצף כמו נוצה. כמובן שגם תוכן השיחה עזר רבות אבל משהו בריטואל האיטי הזה מאוד הרגיע אותי ואיפשר לי להבין משהו: אני יכולה לעשות דבר מה משמעותי ומהנה גם בכמויות קטנות ולא גדושות.

שמתי לב לעוד משהו חשוב. חיפה משתנה ובקצב די מהיר, שלא ממש אפיין אותה בעבר. העיר התחתית היא לא אותה עיר תחתית של שנת 2012 וגם לא של 2013, 2014 ואפילו לא של 2015. שכונת הדר ובראשה שוק תלפיות משנה את פניה כרגע לנגד עינינו. מרכז הכרמל הוא צל חיוור ולא ממש דומה למה שהיה פעם האזור האגדי הזה. מישהו צריך לכתוב על השינויים האלו ולתעד אותם למען הדורות החיפאיים הבאים והמישהו הזה הוא כמובן מי שהתחיל במלאכה לפני כמעט ארבע שנים. אני.

אז הרשו לי להציג פינה חדשה שתתפרסם פעם בחודש בערך (בלי נדר) בשם "בעיר בקטנה – אורבניות חיפאית". במסגרתה אכתוב רשמים מהשוטטות שלי ברחבי העיר ואביא מתכונים שווים כיאה לבורגנית בהתהוות (לא באמת 😉 ) המבלה הרבה מזמנה במטבח. המתכונים תמיד יהיו קשורים בדרך זו או אחרת לרשמים שלי. תתכוננו – יהיה דיסקו!

במקום הקדמה

 

"ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה." (קרל מרקס – מהפכן ידוע)

 

אומרים שלפעמים דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאתה בתוך משהו, קשה לראות אותו משתנה ממש מול עיניך. ברגע שמתרחקים קצת, רואים שהקימור הזה שינה את זויתו, כאן הצבע התבהר קצת והחספוס שתמיד אפיין את המרקם נהיה נוקשה יותר. שינויים כמעט תמיד חומקים אל מתחת לרדאר בלי שנרגיש וכשאנחנו מגלים אותם זה לעתים קרובות באיחור. הזמן הזה, משהו כמו שלושה-ארבעה חודשים, שבמסגרתו נעדרתי מהבית שלי והכוונה היא שוב, למרבצי הגידול הטבעיים שלי, גרם לי לראות תהליכים שגם אם הם היו שם קודם – עכשיו כבר לא יכולתי לנסות להתעלם ולהפטיר בביטול "זה זמני וזה יעבור".

תהליך כזה הוא תהליך ההכלה שעוברת העיר התחתית. ממקום שהיה של "אף אחד" – אם אנחנו, כמו עיריית חיפה ודומים לה, לא מתייחסים לאוכלוסיה הערבית הילידית שגרה דורות רבים באזור – היא הפכה למקום של "כולם". אם משנות השמונים בערך ועד לשנת 2009 (שבה החלו קולקטיב האמנים וגלרית האגף לאמנות לפעול באזור) העיר התחתית הייתה מוקצית מחמת המיאוס אחרי השעה 16:00, מקום שיש בו רק זונות וסמים בלילה ושאין לו זכות קיום מעבר להיותו רובע משרדים ביום – הרי שבשנת 2016 אנחנו יכולים לקבוע שזהו המקום להיות בו מבחינת חיי לילה חיפאים. אם נרצה, ה It Girl של השכונות בחיפה. התהליך הזה לא נוצר באופן טבעי אלא קרה בהתערבות מוניציפלית אינטנסיבית. עיריית חיפה ראתה לנגד עיניה אזור בעל פוטנציאל לא ממומש, "ריק" מתושבים ומעסקים ליליים (אם נתעלם מ"מעיין הבירה", פאב "העוגן" הותיק ועוד כמה מסעדות רומניות ופאבים דומים באופיים פחות או יותר) שהיא יכולה להפוך לאזור בילויים וחיי לילה. במקרה הזה הניתוח הצליח בגדול והחולה מת. למה אני חושבת כך? ניכנס בהחלט גם ניכנס לזה, בטורים הבאים.

תהליך נוסף, ייתכן שמקביל לתהליך שעוברת העיר התחתית, קורה במרכז הכרמל. כתבתי פה יותר מפעם אחת על כך שנעוריי החיפאיים התרחשו בעיקר באזור מרכז הכרמל. המקום הזה תמיד היה מטרה נכספת של החיפאים ובמובן מסוים עודנו, בעיקר מתוך אנרציה. הטמפלרים ואחר כך היקים קבעו את מקומם בשכונה הזו ונתנו לה את אופייה לטוב ולרע. רחובות קטנים טובלים בירק, בתי קפה על ימין ועל שמאל ורחוב ראשי אחד שהיה בעבר תוסס ומלא חיים – שדרות הנשיא. מוסדות תרבות רבים מרוכזים כאן ברדיוס קטן מאוד – האודיטוריום שבו רואים ושומעים קונצרטים ומופעים מוזיקליים מרשימים, הסינמטק שהוא קולנוע סרטי איכות, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית שהוא דבר נדיר ויקר המציאות בישראל ובכלל, גן האם על קונכיית המופעים שלו וכמובן בית רוטשילד שבו תמיד שכנו אמנויות תאטרון ובגבו מרתף 10 הסטודנטיאלי המיתולוגי עליו השלום. מרכז הכרמל היה המקום שבו קרו הדברים משנות השמונים ועד שנות האלפיים. כולם רצו להיות בו כי השם שלו היווה תו איכות. חיילי הצי השישי היו מגיעים כל שבוע בחודשי הקיץ, המועדונים והפאבים המפורסמים היה שם ורחוב יפה נוף היה ציר הבילויים האולטימטיבי שאותו השלים רק ציר מוריה המשתרע בין מרכז הכרמל לכיכר ספר, בואכה מרכז חורב. היום כל מי שיכול מדיר את רגלו מהאזור. מדוע? נדון על כך בטורים הבאים.

ולבסוף, שכונת הדר ובראשה שוק תלפיות. שכונת הדר ובעיקר הדר עליון (רחובות מסדה, הלל והרחובות שצמודים לתאטרון העירוני) זוכה לתחייה מחודשת מאז שנת 2010 לערך בתהליך אורגני של צמיחה מלמטה שדווקא הוא חיובי מאוד בעיניי. רחוב מסדה שאותו השוו רבות ל"שינקין החיפאי" או "פלורנטין החיפאית" מהווה דוגמא חיה לאיך שאני ועוד רבים רוצים שייראה פחות או יותר הקיום המשותף הדו-לאומי בישראל. זה רחוב שמאוד מכיל באופן טבעי את השונה ואת הניגודים. כל אחד ואחת יכולים לגור שם ויזכו ליחס של "חיה ותן לחיות". הבעיה הגדולה של האזור כיום היא בעיקר תשתיתית ובראשה התחזוקה והחניה. נדבר על כך בעתיד כמובן.

פסקה מיוחדת צריך להקדיש לשוק תלפיות שהוא אחד השווקים הבתוליים ביותר שהיו עד היום בערים הגדולות בישראל מבחינת מסחור. שוק תלפיות הוא אחד השווקים המוצלחים ביותר שהם שילוב של חיי מסחר פעילים ותוססים, מבחר אדיר ואיכותי של חומרי גלם וסחורות ומיקום אטרקטיבי ונגיש. הבעיה הגדולה שלו והיא עד היום – תחזוקה לקויה ביותר וחוסר ניצול משווע של אוצרותיו. כמו כן, התהליך המודרני יחסית של הקמת עסקי בילוי ובוטיק לא היה קיים בו עד לפני שנה בערך. בתחילה קמה סנונית ראשונה בדמות מסעדת "תלפיות" באדיבות אילן פרון, חלוץ אמיתי שרואה למרחוק ולאט לאט בצורה מאוד רגועה החלו כוחות מקומיים להקים עסקים ויוזמות קטנות כמו מעדניית הבוטיק "ארטישוק"פאב רוסי קטן והסטודיו של קובי הפסל. במסגרת ערב גרפיטי נהדר שהיה לפני כמעט שנה צוירו ציורי קיר מקסימים ברחוב סירקין. כרגע מתחילים להיפתח עסקים נוספים כמו דוכן מיצים, מבשלת בירה, מאפיית בוטיק ובר דגים. מה שמביא אותי לשאלה – איך שומרים על האיזון הדק בין חיים קולינריים ותרבותיים בריאים בשוק לבין מסחור וג'נטריפיקציה של אוכלוסיית בעלי הבאסטות ובאי השוק. הזמן יגיד איזו השפעה תהיה לזה. ונדבר על כך כמובן בטורים הבאים.

IMG_5118

סנדוויץ' במעדניה הטבעונית ארטישוק שבשוק תלפיות

בבישול

אז החום הכריע והחלטנו להכין דברים מהירים וקרירים כי בינינו – למי יש כוח לאכול עכשיו אוכל חם וכבד?
הלכנו על המעצמה איטליה-ספרד, תמיד שילוב מנצח 🙂

למנה ראשונה הכנו תמרים עטופים בפרשוטו (שנקנה כלאחר כבוד באטליז האחים מרסל בעיר התחתית), למנה השנייה מרק גספצ'ו ולמנה אחרונה גלידת שוקולד ביתית מאולתרת. את הארוחה ליווינו באמריקנו – וריאציה על קוקטייל טורינו-מילאנו.

תמרים עטופים בפרשוטו

מצרכים: 

2-3 תמרים מיובשים לאיש (עדיף מסוג מג'הול) – שטופים לפני שימוש

חתיכת פרושוטו לכל תמר

כלים להכנה:

משטח להכנה

קיסמים

סכין מטבח

אופן ההכנה:

לוקחים תמר, מוציאים את הגלעין ממנו ומגלגלים סביבו פיסת פרושוטו.

תוקעים קיסם באמצע.

מגישים בצלחת אישית או בצלחת הגשה.

IMG_0031

קוקטייל אמריקנו

מצרכים:

40 מ"ל ורמוט מתוק – אנחנו השתמשנו בלבן אבל המתכון המקורי כולל אדום

40 מ"ל ביטר – אנחנו השתמשנו ברמזוטי (Ramazotti)

סודה

פלח תפוז טרי

קוביות קרח (עדיף גדולות)

כלים להכנה:

שני שייקרים (או שייקר וכלי מאולתר נוסף – אפשר כוס מדידה גדולה)

רשת

ג'יגר למדידה או כוס שוטים

בוחשן

אופן ההכנה:

למדוד ולמזוג 40 מ"ל של ורמוט וביטר כל אחד לתוך שייקר.

לקחת פלח תפוז וללחוץ עליו לחיצה עדינה יחסית כשאתה מחזיק אותו עם הקליפה כלפי מטה.

הטפטוף כלפי מטה נותן גם את המיץ וגם השמנים הארומטיים שנמצאים בתוך הקליפה.

לזרוק את התפוז לתוך השייקר ולהוסיף קרח בכמות נדיבה.

לכסות את השייקר ברשת דקה ולמזוג את הנוזל מגובה אל תוך שייקר אחר על מנת לייצר בועות בתוך הנוזל.

למזוג לתוך כוס אולד פאשן עם קוביות קרח ופלח תפוז נוסף שגם אותו ניתן לסחוט קלות באותה הצורה.

להוסיף מעט מי סודה.

לערבב פעם אחת ולהגיש מיד.

את המתכון המלא תוכלו לראות כאן:

מרק גספצ'ו 

מצרכים:

6 עגבניות אדומות

רבע מלפפון

פלפל אדום

פלפל ירוק (לא חריף)

חצי בצל

שן שום

קצת לחם יבש (מאתמול-שלשום) חתוך לקוביות

כפית חומץ (רצוי חומץ שרי אבל כל חומץ אחר יספיק)

בערך כוס שמן זית (רצוי ספרדי)

כוס מים

קורט מלח

קורט פלפל

קורט נדיב של כמון טחון

4-6 קוביות קרח

להגשה:

פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות מאוד

מלפפון חתוך לקוביות קטנות מאוד

קרוטונים או קוביות לחם מטוגן

זילוף של שמן זית

מלח ים גרוס

קצת פלפל לבן/שחור גרוס

קוביית קרח אם ממש חם

כלים להכנה:

בלנדר

קרש חיתוך

סכין

כוס מדידה

IMG_0036

אופן ההכנה: 

שמים את כל המרכיבים בתוך הבלנדר, הקרח מלמעלה וטוחנים למרקם אחיד.

אפשר להעביר דרך מסננת למי שלא אוהב מרקם גס עם חתיכות.

בודקים טעמים – מחזקים אם צריך (אנחנו חיזקנו מכל התבלינים)

מוזגים לצלחת, שמים את כל מצרכי ההגשה, אוכלים ונהנים!

למתכון המלא צפו כאן:

גלידת שוקולד ביתית 

מצרכים:

200 מ"ל חלב (אפשר סויה)

250 מ"ל שמנת

קופסה של אינסטנט פודינג שוקולד (אנחנו השתמשנו במימונ'ס)

מצרכים להגשה: 

דובדבן טרי

כף ליקר שרי הירינג

כלים להכנה: 

מיקסר ידני

קערת אלומיניום קטנה

אופן ההכנה:

מוזגים לקערה את פודינג שוקולד

מוסיפים חלב ושמנת ומערבבים עם מיקסר ידני עד למרקם אחיד.

הבלילה אמורה להיות נוזלית מאוד.

מוזגים לתוך כוסות הגשה של גלידה ושמים במקפיא לכמה שעות.

מוציאים מהמקפיא, שמים דובדבן ומוזגים כף שרי הירינג.

IMG_0043

 

בתיאבון!

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n