בריכות הן לפעמים געגועים לקיץ

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"
(קהלת א' 7)

בוודאי תתפלאו לשמוע שזכרונות הילדות שלי אינם חיפאיים ברובם.
גדלתי בכפר סבא עד גיל שתים-עשרה ואת הקיצים ביליתי בבריכה הציבורית אשר הייתה בשכונתי.

הבריכה.
הבריכה נראתה לי המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נתחיל בכסאות הנוח שתמיד אהבתי לשבת בהם, לקרוא משהו ולהרגיש את השמש מחממת אותי, שוזפת את עורי. הפסקת ענבים ירוקים שטופים היישר מהצידנית הייתה דבר נפוץ.
אני והחברים שלי היינו רצים יחפים לאורך כל המתחם ולא פעם הדבר הסתיים במיני אסון כמו זכוכית שנכנסה לרגל או עוקץ של דבורה אשר נחה על הרצפה, שחדר לעקב הצעיר.
הבריכה עצמה הייתה לנו אוקיינוס גדל מימדים שבו היו אצורות הרפתקאות אינסופיות.
שירים ומשחקים שהמצאנו במיוחד לבריכה. ניסויים ותרגילי אומץ כמו צלילה לעומק ונסיון לראות כמה זמן אפשר להיות בלי חמצן. מצופים. כפכפים. גלגל ים. הקול של המציל שמאיץ בנו לחזור למים של "הקטנים" כי שוב עברנו את החבל.
אני לא מדברת על הטקס המיוחד של בגדי הים. כל שנה בתחילת העונה, הולכים לחנות הקבועה. מודדים ומתלבטים. השנה: בגד ים שלם או ביקיני? חלק או נקודות? זו בהחלט הפעם האחרונה שיכולתי ללבוש ביקיני משולשים… 🙂

IMG_2143 (Large)

בגיל שבע אמא החליטה שאני צריכה ללמוד לשחות.
נשלחתי כלאחר כבוד לקורס של ערן, המורה לשחייה, אשר התקיים כמובן בבריכה שלנו.
ערן, המורה לשחייה, היה חתיך על. זה לפחות מה שאני מבינה היום.
איך אני יודעת? כי כל האמהות שהביאו את הילדים לקורס, נשארו על כסאות הנוח לצפות בו, לבוש בבגד ים טנגה בלבד, אשר הבליט את שרירי החזה השזוף שלו. כל אחת התגנדרה כמיטב יכולתה, וחבשה כובע נשי וזוג משקפי שמש אשר לא הסגירו את מבטיה הלא תמימים בעליל.
אני, כמו כולן, הייתי מאוהבת בערן. הפטריק סוויזי הפרטי שלי.
היום אני יודעת שפשוט חיפשתי את תשומת הלב שלו בדרכי הילדותית.
אני וכל בני השכונה בשכבת הגיל המתאימה התייצבנו שם פעמיים בשבוע. ואז התגלה הכישרון המדהים שלי לשחייה.
חוץ מהכישרון שלי לכתיבה וציור שלא ממש זכה להערכה בקרב בני כיתתי, זו הייתה הפעם הראשונה שבלטתי לטובה.
אני הייתי הילדה שערן הדגים עליה את כל התרגילים החדשים שעמד ללמד. הרגשה נפלאה.

IMG_2122 (Large)

אחר כך בקייטנה העירונית הלכנו לבריכה אחרת. גדולה יותר שאף היא הייתה ציבורית.
חיכיתי שבוע שלם ליום ב' – יום בריכה, לחמניה ושוקו. תמיד היה נדמה לי שאת השוקו הטעים יותר הם חילקו ביום הבריכה.

ומה גדול היה תמהוני כאשר גיליתי שלא קיימת כיום בריכה ציבורית, במחירים עממיים בחיפה.
גיליתי זאת בזכות התערוכה הגאונית "גלי כיאט" אשר נפתחה ב 31 לאוקטובר לשבועיים בלבד ונסגרה אתמול.

1959827_681625678599987_2869219098394507903_n

התערוכה אשר נהגתה ונבנתה על ידי האמנים שי־לי עוזיאל, טמיר ליכטנברג ונטלי לוין, התארחה בגלרית החדש והרע, אשר נמצאת בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב כיאט – ממש סמוך לפאב הסינקופה.
בטקסט שמתאר את התערוכה כותבת נטלי לוין, אשר בנוסף נמנית על מקימי הגלריה ואוצרת בה: "בעברה המפואר של חיפה תושבי העיר ידעו שתי בריכות ציבוריות מיתולוגיות – בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הים היהודי היחידי בעיר [שאר החופים לפני 48 היו בבעלות משפחת ח'יאט] הבריכה פעלה עד שנזנחה סופיץ בשנות ה-70. בריכה נוספת בעיר נחנכה ב-49 -בריכת הפועל- גלי-הדר שפעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים. כיום, תושבים רבים מנהלים מאבק ממושך ואמיץ מול תוכניות העיריה לשיקום בריכות אלו."

אבסורדי שבעיר כמו חיפה, אשר יושבת לחוף ים, יש מצוקה כל כך גדולה בגישה למאגרי מים המיועדים לרחצה והנאה.
עד כדי כך שעל פי טקסט התערוכה, בעיר התחתית, האיזור הקרוב ביותר אל הים, מעולם לא התקיימה בריכה ציבורית או פרטית. מתוך הטקסט: "גם תוכניות ההתחדשות העירונית המנסות לרומם את האזור בשנתיים האחרונות אינן כוללת כלל שירותים חברתיים או קהילתיים לתושבים הערבים והיהודים. במצב זה בו בשכונה אין מרחב ציבורי ראוי, בריכה ציבורית נראית כחלום רחוק."

שלושת האמנים החליטו לעשות מעשה ולהקים תערוכה המנציחה את הצורך הקיים והחשוב של תושבי העיר העיר התחתית, יהודים כערבים, מכל הגילאים והמינים, בבריכה ציבורית, אשר תרווה את צמאונם לחוויה הכה פשוטה וחיונית הזו.
הם כותבים בטקסט התערוכה: "מנקודת מוצא זו החלטנו להקים את "גלי -כיאט". הבריכה נקראת על שם הרחוב בו שוכנת הגלריה ומנציחה את משפחת ח'יאט [מסיבות לא ברורות שמה הפך לכיאט בתעתיק עברי] משפחה ותיקה שהגיעה מלבנון במאה ה-19 ומאז החזיקה בנכסים רבים בשטחי חיפה [חופי הים, הבוסתן שהקימו בוואדי שיח ועוד]."

IMG_2124 (Large)

אך לא רק על הצורך בבריכה קמה התערוכה למחות אלא גם על תהליכים חברתיים-כלכליים הפועלים כל הזמן הזה אל מתחת לפני השטח. מי מהקוראים אשר מסתובב בעיר התחתית בוודאי נתקל בשלטים של כמה חברות המבטיחים הבאת אוכלוסיה איכותית ו"מגניבה" לחיפה, תוך פינוי "פולשים" בעייתיים ולא מגניבים בכלל כנראה, מנכסים בעיר התחתית.
מדובר בתהליך ג'נטריפיקציה שעליו כבר כתבתי לא פעם בבלוג זה, אשר נועד למעשה להיפטר מתושבים חלשים מבחינה סוציואקונומית ולהחליף אותם באוכלוסייה חזקה יותר לכאורה. בניית קמפוס הנמל, פיקצית "מתחם 21" וההופעות בשוק התורכי הם חלק מהתהליך הזה, אך מראים לכאורה את הצד "הנחמד" ולא את הצד הפחות נחמד של הדברים.
למי מכם שחושבים "למה לא, דווקא רעיון טוב", אני רוצה להגיד שטעות בידם. ומדוע אני סבורה כך?
מפני שבשלוש-ארבע השנים האחרונות או אפילו יותר, בהם מר יונה יהב, ראש העיר, טורח על "שיקום" העיר התחתית ושופך כמויות של כסף לרחוב הנמל ולשוק התורכי, לא היה כמעט כל טיפול בתשתיות עצמן. לא טיפול בתאורה ולא טיפול בתחבורה הציבורית ולא במקומות החניה. לא הקמת תשתיות של חינוך ושירותים לאזרח אשר יאפשרו למשפחות וליחידים לבוא ולהתגורר כאן דרך קבע (ולא רק לתקופת הלימודים באוניברסיטה). לא עזרה בארנונה לעסקים הותיקים שבקושי מתקיימים. אבל המחירים? הם הכפילו ושילשו את עצמם!
אם לפני שנתיים-שלוש אפשר היה להשיג דירת שלוש חדרים בטווח של 1200 עד 1500 שקלים לחודש, הרי שהיום לא תמצאו דירה כזאת בפחות מ 2500-2800 שקלים. וזה הגבול התחתון.

IMG_2128 (Large)

מקימי התערוכה כותבים גם על כך. "בבסיס הרעיון של "גלי-כיאט" עומד צורך חברתי-ציבורי אותו הכרנו בפעילותינו בתוך השכונה בשנתיים האחרונות. תושבי העיר התחתית בחיפה הם מעורבים- יהודים וערבים, סוחרים ופועלים. הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם מציאות משתנה של ג'נטריפיקציה המחרחרת אט אט והופכת את שכונתם המוזנחת לכר למשקיעי נדל"ן ויזמים צעירים תוך דחיקתם החוצה מהשכונה. החזון המקורי שלנו להקמת הבריכה הוא המשך לפעילויות אחרות שקיימנו לילדי השכונה יחד עם פורום של פעילים ותושבים."

למעשה התערוכה אמורה הייתה לקום בחודשי הקיץ, כיאה לזמן פעילותן של בריכות, אך הקמתה נדחתה בשל המלחמה (מבצע "צוק איתן").
כך יצא, שביום חמישי גשום אחד, ביומו האחרון של חודש אוקטובר שהוא גם התאריך של חג ליל כל הקדושים, יצא הבלוג בליווי חברה, לבקר בערב הפתיחה של התערוכה.
הגענו למקום ולא חשדנו בדבר. בחוץ היו כסאות נוח ועמדת תקלוט, שולחן ועליו זיתים, בירות ושתייה קלה ואנשים שישבו ודיברו.
כאשר נפתחה הדלת התגלתה ההפתעה האמיתית: בריכה! מלאה במים ומוקפת בצמחים אופייניים. ובתוך הבריכה מבוגרים וילדים בבגדי ים.
תשאלו איך הם לא היו קפואים מקור? החימום הופעל והמקום הרגיש כג'קוזי גדול ושמח – רק בלי זרמים תת קרקעיים. ובסך ניצבה לה מלתחה. בדיוק כמו בימים ההם. עם מתלים לבגדים ומגבות וחלון שממנו היה אפשר להשקיף על הבריכה ועל כל ההמולה.

IMG_2126 (Large)

אם היינו יודעים בהחלט היינו מביאים בגדי ים ומצטרפים לחגיגה. כשבועיים פעלה הבריכה, שלושה ימים בשבוע, לאושרם של התושבים והמבקרים. והייתה הרגשה של חום בלב והתרגשות. וידיעה שהנה, אנחנו יכולים לעשות דברים כאלו, למען אחרים, למען עצמנו – גם אם הרשויות והשלטונות לא מעוניינים ומטרפדים את כל הנסיונות.

אך כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף ובמקרה הזה הסוף עצוב. גלרית החדש והרע אשר הוקמה במסגרת "מתחם 21" והייתה אחד המיזמים האותנטיים היחידים שם, תיסגר בסוף החודש הזה.
עיריית חיפה מפסיקה לתקצב את רוב הפרויקטים במתחם וכתוצאה מכך גם את גלרית החדש והרע. לגלרייה לא נמצא תקציב להמשך פעילות ומקימיה נאלצים שלא להמשיך את פעילותה ולסגור את שעריה.
זו אינה התערוכה היחידה שבה התעסקו האמנים בתהליכים חברתיים-כלכליים. היו תערוכות נוספות שעסקו בנדל"ן, בדו קיום יהודי-ערבי ועוד. אם אתם סבורים כי יש מקום לגלריה להמשיך ולפעול ולהביא עוד תערוכות בעלות אמירה אמנותית וחברתית, אנא פנו לעיריית חיפה בבקשה להמשיך ולתמוך בחדש והרע. לחילופין אתם יכולים לחשוב על גוף מתקצב אחר שעשוי לתמוך בגלריה.

IMG_2123 (Large)

 

יש חדש באגף

יצאנו מחוממים ומבושמים מהגלריה ושמנו פעמינו אל האגף השני, שם הייתה הופעה של "צבי ונערי הליווי", שהתהדרה בשם חדש: "צבי וכלבי הנחייה בהופעה". את צבי אתם בטח מכירים כבר ואם לא, אתם מוזמנים לשמוע אותו כאן.
אחרי תקופה די ארוכה שצבי ופסי זוגתו ושותפתו להרכב הופיעו עם ואדים נמירובסקי במלך התרבות (ראיון איתם תוכלו לקרוא כאן), החליטו להופיע בהרכב המקורי ולא סתם, אלא "בבית" – בגלרית האגף לאמנות, שצבי נמנה בין מקימיה.

גלרית האגף לאמנות כידוע החלה מחלל פצפון ברחוב הנמל 51 בשנת 2009 ולאחר ארבע שנים עברה לחלל גדול מאוד באותו רחוב, בבית מספר 67. המתחם החדש שפועל מזה שנה נקרא האגף השני. במקום מועברים חוגים וסדנאות לאמנות פלסטית, הרצאות בתחומים שונים על ספקטרום האמנות, הופעות מוסיקה והפקות תיאטרון ייחודיות. המקום גם מארח תערוכות של אמנים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים. למעשה האגף הוא בית לאמנות הלא ממסדית ולקהילת האמנים וחובבי האמנות אשר נכנסת לז'אנר הזה ובעצם, לכל מי שרוצה לצרוך אמנות באופן קהילתי ואינטרקטיבי ומבלי לשלם למוזיאונים ולגלריות מסחריות.

IMG_2149 (Large)

בשנה האחרונה, עמדו חברי האגף מספר פעמים בפני עזיבת החלל מסיבות שונות, אך שנה לאחר המעבר הם עדיין כאן.
כרגע מסתמן כי ככל הנראה תעבור הגלריה לחלל אחר בעיר התחתית בחודש פברואר, אך הדבר אינו ודאי.
קריאת הבלוג למהר ולהגיע לפעילויות הקורות באגף מידי שבוע עודנה בתוקף. זהו מקום נדיר וכדאי לשמרו ולטפחו, בייחוד על רקע השממה האמנותית היחסית הקיימת בעיר, מבחינת גלריות עצמאיות לא מסחריות, בוודאי עם סגירת גלרית החדש והרע.
הגלריה מפעילה בימי שלישי בערב בר ומארחת הרצאות, הופעות וסרטים. בין האירועים הבולטים החודש נמנים שני ערבי שלישי (ה 18.11 וה 25.11) אשר בהם יגיע האמן, השף, הסופר ונציג תנועת הסלואו פוד בישראל, רפרם חדד, פיגורה בפני עצמה. חדד ירצה ב 18.11 על עבודות אמנות שלו מהשנה האחרונה וקצת על ספר שכתב על ימי השבי שלו בכלא הלובי וב 25.11 יבשל בבר ממיטב תבשיליו. מומלץ מאוד להגיע.

ההופעה של צבי הייתה מאוד מוצלחת וכללה את ולודיה שמנגן על באיין. ולא, באיין הוא אינו אקורדיון ועל כך ניטש ויכוח מר בכלל ובאותה הופעה בפרט. במהלך ההופעה צבי שר את להיטיו המפורסמים וגם שירים חדשים ושירים שמזמן לא שר.
בסוף ההופעה עלה ואדים נמירובסקי ושר יחד עם צבי ופסי כמה משירי מלך התרבות. צילמנו קצת להנאתכם וכדי לעשות לכם חשק להגיע להופעה הבאה לכשתהיה אחת כזו.

composite_14156576358716

שירים רבותי שירים!

שירה כהן היא משוררת חיפאית אשר הוציאה ספר שירים חדש בשם מלכודת. הספר יצא בהוצאת "פרדס" החיפאית וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים השונות ובהנחה אצל שירה עצמה.

טעימה קטנה מתוך הספר:

פ ו ר י ם  ב ש כ ו נ ת  ה ד ר  ב ח י פ ה

מִישֶׁהוּ מְשַׂחֵק בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי,
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּרְחוֹב
וְשֶׁכֻּלָּם ירְִאוּ.
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נוֹרָא חַתְרָנִי
לִצְבֹּעַ אֶת הַמִּדְרָכוֹת בְּאָדֹם
וְלִצְעֹד עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת עֲנָקִיּוֹת
וְלָלֶכֶת מַכּוֹת עִם הַשּׁוֹטְרִים
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְאָנַרְכְיָה אוֹ לְסֵדֶר חָדָשׁ.
אָז בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר
בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר עַכְשָׁו, כִּי זֶה חַג
וּבִמְקוֹם שְׁלֹמֹה אַרְצִי
הָרַדְיו מָלֵא
בְּעֵצוֹת לְקוֹקְטֵילִים מַגְנִיבִים
וְאַרְיוֹת מֵאוֹפֶּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ
לִפְנֵי שֶׁסַּבָּא נוֹלַד
אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פּוֹסְט-טְרָאוּמָתִי
מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ
מֵהָאִנְתִּפָאדָה הַשְּׁנִיָּה
בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי
בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי
בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים
שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ
בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָהּ עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ
בּוֹא נִפְרֹץ לַחֲדַר-נִתּוּחַ
נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם
וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם
בּוֹא וְנִשְׁלֹף לוֹ אֶת הַמְּעִי הַבָּהִיר
וְנַחְנֹק אִתּוֹ אֶת הָרוֹפֵא הַזָּהִיר
בּוֹא נְנַשֵּׁק אֶת הַגּוֹסְסִים
בּוֹא נַבְעִיר אֶת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים
בּוֹא צִ'ירִיבִּים, צִ'ירִיבּוֹם,
צִ'ירִיבָּם
בּוֹא נְצַ'גֵּעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם

 

כמובן שאנחנו לא שוכחים את הקרדיטים לשני הקוראים הזריזים שלנו: מור הובר וטל בלום – אשר ניחשו ראשונים ונכונה את התשובות בחידות שהעלינו בדף הפייסבוק של הבלוג. אז מור וטל, כל הכבוד אלופים!

 

ומה יישאר לי לשבת?

 

ובכן, אם נזרום לפי הכותרת של הפוסט הזה, בא לי דווקא לתת לכם מתכוני קיץ. כל המתכונים טבעוניים.
כמאמר השיר: "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל…"

השיר החדש של צבי ונערי הליווי – מוקדש לליבי.

דפי אורז צבעוניים

נורא פשוט ונורא כיף לאכול, במיוחד בערבים החמים, כשאין חשק לבשל שום דבר ובא משהו קליל.

מצרכים

למילוי:

חבילת דפי אורז קטנים עגולים

קופסת שימורי אננס קטנה

100-150 גרם אגוזי קשיו או בוטנים קלופים – רצוי קלויים!

רבע או חמישית כרוב סגול

בצל ירוק לפי הטעם

1-2 חבילות קטנות (אישיות) של אטריות שעועית

כוסברה לפי הטעם (אופציונלי)

למטבל טחינה יפני

חצי כוס טחינה גולמית – רצוי אדומה או חומה (קלויה או מלאה)

מים

קצ'אפ מאניס (סויה מתוקה) או סויה עם קצת סילאן – לפי הטעם

rice paper preparing

הכנה

1. חותכים את האננס לחתיכות קטנות, שוברים את האגוזים לפירורים או חתיכות קטנות, חותכים את הבצל כמו לסושי.

2. מאדים קצת את הכרוב הסגול ובכלי אחר מבשלים את אטריות השעועית עד לרתיחה במשך 3-4 דקות. מניחים בקערה עם מים קרים.

3. מכינים צלחת שטוחה עם מים ומרטיבים למשך כמה שניות כל דף אורז. ממלאים אותו מיד עם שאר החומרים.

4. מניחים את החומרים בפינת הדף ומגלגלים כמו טורטיה או סושי. מהדקים בקצוות.

5. קוצצים את הכוסברה ומכינים להגשה.

6. מכינים את הטחינה. מערבבים את הטחינה הגולמית עם מים לפי הטעם – המרקם צריך להיות סמיך, לא דליל ולא גושי או צמיגי.

7. מוסיפים לפי הטעם את הסויה.

8. שופכים את הטחינה על הדפים ואת הכוסברה ואוכלים מיד.

rice papers

 

קארי ירוק תאילנדי

וריאציה על מתכון מתוך הבלוג "שירה אכילה". תוכלו לראות כאן את המתכון המקורי.

מצרכים

שתי כוסות אורז בסמטי

כפית וחצי ממרח קארי ירוק תאילנדי (אפשר להשיג במזרח-מערב)

חציל (רצוי תאילנדי אבל לא חייבים)

קופסת פטריות (רצוי פורטובלו)

חופן שעועית ירוקה טריה (אפשר גם קפואה, לבשל מספר דקות במים רותחים קודם לכן)

כף סוכר חום

פחית קרם קוקוס

שמן לטיגון (קנולה עדיף)

מלח לפי הטעם

הכנה

1. מבשלים בסיר אורז בסמטי לפי ההוראות

2. במחבת גדולה מטגנים בשמן את הממרח הקארי עד שיוצאים ממנו ריחות ומדגדגים לכם האף והעיניים

3. שופכים את פחית קרם הקוקוס ומערבבים עד שמתקבל מרקם אחיד

4. מוסיפים את כל הירקות ביחד

5. מוסיפים כף סוכר חום

6. מבשלים עד לרתיחה ואז מורידים את האש ומבשלים עד שנהיה יחסית סמיך

7. טועמים ומתקנים טעמים

8. אפשר להוסיף את האורז לתוך המחבת ולערבב עם הרוטב ואפשר לצקת את הרוטב על האורז. איך שמעדיפים.

9. מגישים חם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

סביצ'ה פירות

קינוח שנהנה מפירות העונה. מיץ הליים והנענע צריכים להיות כאן במשורה. הכוונה היא להדגיש את טעמם של הפירות.

מצרכים

מנגו בשל

אננס בינוני בשל

ליים אחד (או לימון ירוק אם אין ליים)

חופן נענע טרי שטוף

אופציונלי: 4 פסיפלורות או 4 קיווי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכנה

1. חותכים את המנגו והאננס לקוביות ושמים אותן בקערת זכוכית גדולה.

2. אם יש קיווי חותכים גם אותו לקוביות ושמים בקערה. אם יש פסיפלורה מוציאים את התוך בכפית ושמים בתוך הקערה.

3. סוחטים את הליים ומוזגים את המיץ לקערה.

4. קוצצים את הנענע מלבד כמות קטנה ושמים בתוך הקערה. את הנענע הלא קצוצה שמים לעיטור.

5. לוקחים כוסות זכוכית – לשתייה או יין/קוקטיילים ושמים בכל כוס מהקינוח.

6. מגישים מיד.

 

בתיאבון!

IMG_2151 (Large)

שלושה מלכים

חברי ההרכב "מלך התרבות", שבחצי השנה האחרונה מקפיצים לחיפאים את הישבן עם גרסאות כיסוי מהפכניות לשירי ארץ ישראל הטובה, יצאו הקיץ לסיבוב הופעות גם מחוץ למדינת חיפה. למה הם חושבים שהם התקווה האחרונה שנותרה לתרבות הישראלית ואיך בכלל נולד ההרכב הזה? "אנחנו קורבן של המסיבות והנסיבות", הם מסבירים. ראיון בהפרעה / נעמה סובול

הראיון פורסם לראשונה במגזין החיפאי 1.92 הפועל בעיר התחתית ומסקר אותה.

בהופעות של ההרכב החיפאי, "מלך התרבות" אין משחק מקדים ארוך. אין דיבורים מהוססים לקהל או ליין אפ שנבנה בהדרגתיות, אין הרבה זמן להתחמם ומיד מתחילים לרקוד. ואדים נמירובסקי, צבי פטרקובסקי ופסי קסל עולים לבמה לבושים בבגדים עם רמיזות מובהקות לתרבות הרוסית ומבטא במקום הנכון, כשהם שואבים השראה ממוסיקת הפופ הרוסית ומחברים אותה עם שירי ארץ ישראל הטובה. זה מצחיק ומופרע כמו שזה נשמע וקשה שלא להיסחף ולהזיז את הישבן.

השירים הקלאסיים, שגם ככה הולחנו בהשראת המוסיקה הרוסית, עוברים אינטרפרטציה מוסיקלית נוספת אצל השלושה שמושתתת על סינטיסייזר בצליל זול מכוון, ובביצוע גדול מהחיים של נמירובסקי שגולש למחוזות המטאל והפאנק שמתובלים ביגון הרוסי והשיכור. כך למשל השיר "אלף בית" של נעמי שמר מתקבל אצל המאזין באופן מפתיע בטבעיות גם כשהוא מתובל בזעם שמתבטא בעיקר כשמגיעים לאות ז'. אותו הדבר קורה לשיר "שיר על אמא" הקלאסי.

"אלף בית" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"ביסטרו וניה" – במאי וצלם: רועי כהן

"באופן אמנותי, כל השירים האלו תוקפם פג עוד לפני שנכתבו ואז ממשיכים לדחוף אותם למוח של הישראלי המצוי", מסביר נמירובסקי את הבחירה בשירים אלו לקאברים. "יום אחד לקחנו שיר של נעמי שמר וזרקנו ממנו כל מה שלא צריך. הפרדנו בין עיקר לתפל, עשינו הפרדה טוטאלית, אפרטהייד. אחר כך באותו ערב, עשינו הקלטה והתפזרנו. אחרי כמה שעות, כשהיינו בברטניין (הבר באגף השני, נ.ס) גרפתי את צבי עם הכלי שלי שיבוא לנגן עם הכלי שלו והקלטנו את המקהלה השיכורה." צבי מהנהן בהסכמה ומוסיף: "קלאסיקה בהתהוותה."

וככה, באותו הערב, נולד ההרכב?

ואדים: "אנחנו קורבנות של המסיבות והנסיבות ולפיכך זהו השילוב המושלם שהיה יכול לקום בנסיבות האלו. הייתה פה יד הגורל."
צבי: "יד אגורה אולי."
ואדים: "תראי, זה היה אמור להיות פרויקט של הפקה ברוסית בלבד. שירים בכל מיני סגנונות ודי מהר, אפשר להגיד, כל הזמן נתקלתי בכשל של הגורם האנושי. אמרתי בסוף: 'אם לא אני אז מי'."
פסי: "זה תרגום ל 'אם אין אני לי מי לי'."

השלושה הם חברים מוכרים בקהילת האמנים שפועלת בעיר התחתית והרקע המוסיקלי וההיכרות שלהם נמתחים שנים אחורה לפני החיבור הנוכחי. נמירובסקי, 36, הוא ממקימי להקת "שייטן" שמנגנת מוסיקת פאנק-רוק רוסית משובחת. לפטרקובסקי, 34, יש את ההרכב "צבי ונערי הליווי" שפרץ לתודעה בשנתיים האחרונות ואף הוציא דיסק ראשון ומבטיח. פסי קסל, 34, מנהיגת הרכב המוסיקה האירית "שרוולים ירוקים" שמצליח להקפיץ ולרומם את הרוח בהופעות עם קאברים ממיטב הקלאסיקות האיריות.

"יש לי עבודה" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"אנה לולו" שביפו

את הראיון עם השלושה עשינו בביסטרו וניה על דרינק ובמהלכו קיבלנו הצצה לעולם לא שפוי שבו ההיגיון היחיד הוא חוסר ההיגיון. כזה שמאפשר הוצאה לפועל של רעיונות ויציאה לסיבוב הופעות מקומי בחיפה וגם לכמה גיחות בתל אביב.

איך הגעתם בעצם לפעול וליצור בעיר התחתית?

צבי: "הייתה לי מסעדה איטלקית ליד פאב האלי'ס ברחוב יפו שחר סיון וליבי קסל הגיעו למסעדה שלי יום אחד והתחברנו. הם אמרו לי שהם גרים בעיר התחתית. באותו זמן גרתי בקריות ונסעתי יום יום למסעדה. אחרי שמונה חודשים שכרתי דירה ברחוב הנמל 51 וגרתי בשכנות לליבי ושחר שהתגוררו באותו הבלוק. גרנו באותה קומה. התיידדנו והתחלנו ליצור ביחד. זה היה חצי שנה לפני שהאגף (גלריה לאמנות, נ.ס) הוקם. את ואדים הכרתי בברטניין (הבר באגף, נ.ס) ואת פסי דרך שחר. אני חושב להקים כאן שוב עסק. אני יודע במה זה כרוך אבל יש לי מחלה שנקראת עסקת (צוחק). ואם כבר דיברנו על מחלות, הקאתי כל הלילה אתמול ורציתי להזמין פה בחרובקה שתעזור לי עם הבטן."

ואדים: "חיפשתי מקום עם להקתי שייטן, להתבסס בו ולעשות בו מוסיקה. לקחו שנתיים עד שמצאנו את המקום המתאים בשוק הטורקי. בעלי העסקים חשבו כנראה שאבא חושי עדיין בעירייה והיו להם דרישות לא ריאליות. לקח זמן עד שמצאנו מישהו סביר. אני זוכר את השוק ואת האזור בכיתה י'. האזור היה חרוב (מלשון חורבה, נ.ס) ואז ב 2010 הרגו את השוק הטורקי סופית. פירקו הכל ואנחנו עוד זכינו להנות ממנו. אין דבר יותר טוב מלצאת מחזרה ב 2.00 בלילה ולקנות אבטיח."

פסי: "הפעם הראשונה שהתחלתי להתוודע לעיר התחתית הייתה בכיתה ז'. למדתי בבית ספר רעות בקרית אליעזר והייתה לי חברה עם נטייה להקאות באוטובוסים. משום מה הקטע של ההקאה תמיד קרה באזור העיר התחתית. אז היינו יורדות מראש בעיר התחתית, עושות טיול ומגיעות לבית הספר בשעות לא שעות. היינו אוכלות חומוס באלנבי, הולכות לקפולסקי בנורדאו וחולקות עוגת שוקולד דחוסה. במשך שלוש שנים גיליתי את כל המקומות בעיר התחתית יחד איתה."

"שיר על אמא – הוקרה לאריק איינשטיין" של "מלך התרבות" – ביצוע איפשהו בעיר התחתית

מה בעצם התפקיד של כל אחד מכם בהרכב?

צבי: "התפקיד שלך, ואדים, זה שאתה מפריד בין המוץ לתבן והתפקיד שלי זה שטן שרנסקי עם כל האיכויות שדבר כזה יכול להביא."
ואדים: "צבי כתב את כל השירים ברוסית בלי לדעת רוסית."
צבי: "זה העניין, לא לדעת."
פסי: "ואני מקליטה את הפלייבק."
צבי: "אני עושה רק מה שאומרים לי. אני רק קיבלתי פקודות."
ואדים: "בעצם פסי היא היחידה שיודעת לנגן. אני אמן קונספטואלי ואני לא חייב לדעת את הדברים האלה."
צבי: "אתה כן חייב לדעת, כי באופן קונספטואלי. אתה גם הבמאי."
ואדים: "אני כל אלה וגם הדודה הזקנה במלתחה. יש משפט שאומר שהתיאטרון מתחיל מהמלתחה."

composite_14136371075378

למעלה: פסי קסל מצלמת את ואדים נמירובסקי ונעמה סובול. למטה: צבי פטרקובסקי.
התמונות באדיבות ואדים נמירובסקי

ספרו על האירועים התרבותיים המכוננים בחייכם.

צבי: "מה שהשפיע עליי מאוד זו חסימת המעיים שהייתה לי בגיל 15. למדתי שדברים נתקעים ויש כל מיני סוגי תקיעויות. לפעמים צריך עזרה חיצונית לתקיעות וההרכב די מתחבר לזה. המסעדה של אבא שלי גם הייתה אירוע מכונן תרבותי. נחשפתי לשירים של התקופה שעברו אדפטציה רוסית. וכמובן המפגש שלי עם ג'וליאן שגרן."
ואדים: "כשהייתי קטן היו הרבה שירים שעצבנו אותי כי הם היו מפגרים. יום אחד הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות וזה מה שאני אעשה. זה תהליכים שמגיעים אליהם ולפעמים גם לא מגיעים בכלל."
פסי: "קבצן אחד בשם מייקל מור שיום אחד נכנס לאוטו שלי ואז התברר שהוא מוסיקאי אירי וניגנתי איתו בגיל 17-18 ואז המשכתי הלאה. אבל בעצם בכלל הגעתי מסגנון של מוסיקה עתיקה שעשיתי קודם לכן".

ולסיום, איפה אתם רואים את מלך התרבות בעשר השנים הקרובות?

ואדים: "אני מאמין שבתור התקווה האחרונה לתרבות הישראלית אנחנו חייבים לעשות את המהלך התרבותי היחידי שאפשר וצריך לעשות. זאת למען ההצלה של התרבות הישראלית, שבעצם איננה קיימת." מהו המהלך המיוחל? חפשו את התשובה בהופעה הקרובה של מלך התרבות במועדון הסירופ ב 23 לחודש – יום חמישי הקרוב!

כדי לעקוב אחרי ההופעות הבאות, באפשרותכם לעשות לייק לדף של מלך התרבות בפייסבוק:

מלך התרבות בפייסבוק

בלילות הקיץ החמים

"בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד
לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה.

מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים,
קוראים בספר בעל ריח ישן
עוצמים עיניים ושותקים
שום דבר אחר אינו קורה
בלילות הקיץ החמים,
מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים."

(בלילות הקיץ החמים, מילים: דן מינסטר)

And we're back!

מזמן לא היה כאן פוסט קליל שמעדכן מה קורה בחיפה מבחינת אוכל ותרבות. מי סגר ומי פתח, אצל מי שווה להגיע לאכול או לרקוד ואיזה דברים מגניבים גילינו בחיפה בזמן האחרון (כי תמיד יש דברים, רק צריך לדווח עליהם!).
כן, זה נכון שיש מלחמה והתותחים רועמים והטילים שורקים אבל אנחנו טיפחנו כאן בועה חיפאית ועכשיו היא מתגמלת אותנו בגדול!

ואכן מבול האירועים ששטפו את חיפה לא הותיר לבלוג ברירה והוא רץ מאירוע לאירוע. כמו שאומרים אצלנו: לסקר, לסקר, לסקר… פינוקים בשביל העם 🙂 אז נתחיל, Shall we?
ובכן, היו לנו תוכניות לסקר עבורכם את המונדיאל ושבוע הספר, אבל המלחמה טרפה הכל (איזה תירוץ נפלא למאחרי כתיבה שכמונו…). במקום זה נסקור מקומות חדשים שנפתחו, מקומות ישנים שהפתיעו וקצת מהאירועים שהתרגשו עלינו לטובה ועוד יתרגשו כמו נערות טובות במופע רוק.

נתחיל ממקומות חדשים שנפתחו:

הפתעות חדשות במסדה

במסדה 1, קרוב לבלפור, נפתח מקום בשם הפארמסי - Pharmacy. זה Pool & Billiards Bar בהגדרה ועושה רושם ממש מגניב. יקירי קהילת מסדה והגרעין הקשה שלה פוקדים אותו. ותודה לג'וני ספקטור שעזר בהכוונה ובהסברה! הנה הפייסבוק שלהם

10356392_10152557023266289_5200258192461860053_n (1)

הפארמסי

הפינה, קפה מסעדה מתוק עם אוירה נעימה, נפתח בסוף רחוב מסדה-פינת רחוב טבריה. מגישים שם סלטים, טוסטים, פסטות (מנה מומלצת: פסטת הפתעות – פסטה שאפשר להרכיב לפי ראות עיניכם!), פאיים שונים וגולת הכותרת, הקישים המשגעים :). כרגע אין דף פייסבוק כי המקום בהתהוות, אבל כתובת המקום היא מסדה 43 והוא פתוח משעות הצהריים וצפונה לתוך שעות הערב המאוחרות.

IMG_1615 (Large)

פסטת הפתעות בקפה הפינה

חוץ מזה יש תפריט חדש במכבסושי, הלוא היא "אינסייד-אאוט", של מנות חמות וקינוחים שכמו יצאו מז'ורנל.

תפריט חם באינסייד אאוט

מנות מהתפריט החדש של אינסייד אאוט

מיץ מיץ לימונדה

אבל לא רק באוכל עסקינן אלא גם בתרבות!
ההצגה החמה של הקיץ היא "מיץ מיץ לימונדה" שרצה חזק עכשיו בתיאטרון חיפה ואם עדיין לא הלכתם לראות – רוצו לפני שהמחזה יירד מהבמות.

ההצגה משלבת בתוכה אלמנטים של מיוזיקל יחד עם דמויות הזויות משהו עם סוף מאוד מפתיע ולא צפוי.
משחק מצוין של כל השחקנים וצפירת ארגעה: אף חיה לא נפצעה או מתה בעת עשיית ההצגה.

הנה הלינק לדף ההצגה בתיאטרון חיפה.

העיר התחתית – מה חדש?

ליילא – בית קפה חדש בשרה 2

נפתח בית קפה חדש בסמוך לסירופ וליד הפיטר'ס בשם "ליילא" עם עיצוב שכמו נלקח מסיפורי "אלף לילה ולילה". כורסאות מפנקות ומהודרות ונרגילות מושקעות. בתפריט בצקים כמו ספיחה ופיצות וגולת הכותרת של המקום היא הקינוחים הערביים המסורתיים כמו ליאלי ביירות, קטייאף, כנאפה ועוד ועוד והמיצים הטבעיים השווים שביניהם תמרהינדי, מיץ רימונים ומיץ תפוזים. המלצת הבלוג: לכו על הליאלי ביירות יחד עם מיץ מעורבב של רימונים ותפוזים. הכי שווה: לבוא לפני בילוי סוער במועדון הסירופ.

הנה דף הפייסבוק שלהם. המקום פתוח כל יום מ 12.00 ועד השעות הקטנות של הלילה.

10385490_796417560390700_1369386617080284132_n

ליאלי ביירות בליילא

בוניה, הביסטרו השווה של שחר סיון ואורי אלון – מעמודי התווך הקולינריים בעיר – יש הופעות חיות ודיג'ייס מתחלפים כל חמשוש ולפעמים אפילו באמצע השבוע. המקום גם פתוח (סוף סוף) משעות הצהריים ומגיש עסקיות די משתלמות. יש גם תפריט בר לקלילים שבינינו והמבורגר חדש ושווה בדרך. עקבו בדף הפייסבוק שלהם ובינתיים תקראו את הגרסה הישראלית למוסקבה פטושקי, הספר שהיווה השראה לשם המקום:

עלילות וניצ'קה ברכבת ישראל

DSC_0017 (Large)

הוניה – שווה להגיע גם בגלל האוכל וגם בגלל המוסיקה

תגלית!

מסתבר שהבר הכי שווה להתרווחות נינוחה לקראת סוף הערב נמצא בסירופ – לא פחות ולא יותר.
אולי אלה הכסאות הנוחים, אולי המוסיקה הטובה, אולי האויר (כשהמועדון לא מפוצץ, אבל אפילו אז!), אולי הברמנית הבלונדינית המתוקה ואולי מחירי האלכוהול הנוחים, ואולי כולם ביחד – אבל למי איכפת?
הכי שווה – להזמין סאות'רן קומפורט עם קובית קרח במרכז הכוס ולהרגיש ברלין כי כמו שאמנדה (פאקינג פאלמר) שרה: Who needs love when there's Southern Comfort?

10256662_719159728126204_4667095466583619314_o

הבר בסירופ – יש איזשהו קסם באויר הלילה

ואם כבר בסירופ עסקינן, אני רוצה להמליץ על שני דיג'ייס מצוינים שעושים כאן בחיפה עבודת קודש!

הראשונה היא מאיסה מטר שמביאה אותה בסטים אקלקטיים ורקידים שמשתלבים בצורה פלאית ממש וכל הופעה שלה היא תענוג לאוזניים ולרגליים. יש לה כשרון לילדה – אולי עוד נשמע עליה כשתהיה בסיבובי תקלוטים באירופה.
אני הייתי בהחלט בונה על זה.
היא מתקלטת בעיקר בסירופ, בוניה ביסטרו ובמכולת, אז תעקבו אחריה ואם תתקלו בשם Maisa Matar – אל תהססו, היא תגרום לכם להזיע הרבה אבל הרגשה חמימה וכייפית בלב!

השני הוא דיג'יי senjor sandwich שמתקלט חזק ונהדר עם מוסיקה סוחפת שמעיפה אתכם למעלה למעלה וגורמת לכם לשכוח מהכל ולהתמכר לצלילים. הבונוס השווה הוא עיצוב העמדה המושקע עם מגוון סנדוויצ'ים ודברי מאפה (על אמת!) ובסוף הוא גם מחלק אותם בקהל!
גם הוא מתקלט בעיקר בסירופ ובוניה ביסטרו ולעיתים באירועים מיוחדים כמו פתיחות של תערוכות ב"חדש והרע".

10422560_593952197390262_4639153044673385074_n

דיג'יי senjor sandwich – לא רק לרעבים!

והאגף יוצא בליין חדש של מפגשי תוכן – כרגע פעם בחודש בימי שלישי החל מ 19:00 מפגשים של מועדון חובבי ספרי הצילום – הרצאות מרתקות של גבריאל בינהיים על ספרי צילום והקונספט המיוחד שלהם. כאן תוכלו לעקוב אחרי המפגשים. שווה להגיע 🙂
לאחר מכן הברטניין יפעל כרגיל עם ברמנים מתחלפים, כמובן מתוך קבוצת האגף.

Magical Time באגף

Magical Time באגף

והעיניים נשואות למעלה, לכרמל

קפה בריסל, אחד מבתי הקפה השווים בעיר אם לא ה , יוצא בתפריט קייצי נפלא. הבלוג דגם את מרק הגספצ'ו, הלימונדה הורודה, קרפ הסלמון וקרפ הדובדבנים וממליץ בכל פה!

IMG_1639 (Large)

לימונדה ורודה בבריסל

יש פתרונות למי שרוצה לראות סרטים בעיר ולא בא לו להסחב למפלצת הסינמול!
למי שלא ידע, החל ממאי הושק סינמטק 2 שהוא למעשה אולם קולנוע נוסף עם סרטים חדשים ויותר מסחריים.
הוא בא לתת תשובה לתושבי הכרמל ולחזור על ההצלחה הרבה של קולנוע סינמה קפה עממי הותיק שבנווה שאנן.
ניתן לראות את תוכניית הסרטים בבאתר הרגיל של הסינמטק.
בנוסף – הושק לפני שבועיים קולנוע שבתאי בתוך מוזיאון חיפה לאמנות שהחל לפעול בסופי שבוע ומהווה אלטרנטיבה לתושבי הדר והסביבה, בהנהלת טליה ביקסון רבת הפעלים שמנהלת ביחד עם הבלוג את דף הפייסבוק אירועי השבוע האמיתיים בחיפה. זה האתר של הקולנוע.

ולסיום – תערוכת צילום ששווה לראות בנולה סוקס הנווה שאנני: הודו על אופנוע של הצלם ובעל חנות הספרים "גולמונד ספרים" במסדה, אייל לבקוביץ.

התערוכה תינעל בתחילת ספטמבר. לפרטים אפשר לפנות לנולה סוקס.

10365312_10202159728890785_519784936063252520_o

הודו על אופנוע בנולה סוקס

ומה ייצא לי לשבת?

מה יותר מתאים לקיץ מאשר אוכל מקסיקני? עם מרגריטות וטקילות בצד כמובן… 🙂

קסדייה היא הבת דודה האקזוטית והשווה של טוסט הגבנ"צ הישראלי כל כך. היא טיפה יותר מסובכת להכנה אבל ממש טיפה ושווה את השדרוג! המתכון שלפניכם הוא מתכון הבית בבית סובול ומבוסס על שילוב של שני מתכונים שונים של קסדייה – האחד בתנור והשני במחבת. ובכן, המתכון שלנו משלב טיגון במחבת ואפייה בתנור.

קסדיאס

רשימת מצרכים:

כף שמן זית
1 בצל סגול קטן, קצוץ דק
2 שיני שום, כתושות
רבע כפית צ'ילי טחון
2 כפיות כמון
2 פלפלים מתוקים (אדום, צהוב, כתום, ירוק), קצוצים דק
1 ביצה, טרופה
8 טורטיות חיטה גדולות (מאוד, קנו את הכי גדולות שאתם מוצאים)
חצי שקית של גבינה מגוררת (אמנטל, עמק, וכדו')
אופציונלי:
500 גרם שווארמה או חזה עוף
פלפל צ'ילי טרי קצוץ דק

הכנה:

1. מחממים תנור לחום בינוני (180 מעלות צלזיוס) ומכינים תבנית (רצוי עגולה) מחוץ לתנור, מרופדת בנייר אפייה ומשומנת היטב.
2. במחבת גדולה מחממים שמן ומטגנים בצל ושום עד שמתרככים.
3. מוסיפים את הפלפלים והתבלינים.
4. מוסיפים את הביצה הטרופה. כאן, לאלו שלא שומרים כשרות ואוכלים בשר, ניתן להוסיף את הבשר. מערבבים קצת ומטגנים עוד מספר דקות.
5. שמים טורטיה על צלחת ושמים על חצי ממנה את המלית מהמחבת ומוסיפים גבינה מגוררת לפי הטעם (מבחינתנו כל המרבה הרי זה משובח). מקפלים את הטורטיה כך שתתפוס חצי מהתבנית. חוזרים על אותו התהליך עם טורטיה נוספת.
6. אופים כ 10-15 דקות או עד שהטורטיות מזהיבות והגבינה מותכת.
7. חותכים לרבעים ואפשר להגיש עם גווקאמולי.

Quasadilla

גווקאמולי בסיסי

רשימת מצרכים:

1 אבוקדו בשל מאוד
חצי לימון או ליים (רצוי ליים)
חצי בצל סגול קצוץ דק (אפשר גם רגיל)
צ'ילי טחון לפי הטעם
מלח לפי הטעם

אופציונלי:
חצי עגבניה קצוצה דק
חצי פלפל מתוק קצוץ דק
פלפלון צ'ילי טרי קצוץ דק
מיכל שמנת חמוצה או יוגורט

הכנה:

חוצים לשניים את האבוקדו בקליפתו ומוציאים את הגלעין.
לוקחים כף ומוציאים את חצאי האבוקדו מקליפתם.
בקערה בינונית מועכים את האבוקדו עד למחית אחידה.
סוחטים את הלימון או הליים, מוסיפים את הבצל והתבלינים ואת התוספות האופציונליות ומערבבים היטב.

בתיאבון!

פחד ותיעוב בדובי'ס מאת אלכס סובול

את ההתרשמות שלי מההופעה של שלמה בר בדובי'ס אפשר לסכם רק אם נביט בדילמה וננתח אותה: ניתן לצפות בזמר טוב ולאכול אוכל גרוע. לזמר בטח לא איכפת כי אוכל גרוע לא אמור להסיח את הדעת ולך לא איכפת כי אולי הזמר יסיח את דעתך מהאוכל. אפשר גם לאכול אוכל טוב מול זמר גרוע. האמנות אולי רדודה ו/או ממוחזרת אבל אפשר לפחות להתנחם ביצירה הקולינרית. חוצמזה, אולי אפשר לתמרץ את הזמר בעזרת אוכל ולקוות לשיפור.
א-בל בדובי'ס הייתי בבעיה. הנה הסיפור: נכנסנו, אני, אשתי ואורח רם מעלה מתל אביב (כן אתה, אליהו!) דקות מספר לפני ההופעה. מצאנו מקום ודרשנו אוכל. המקום היה מלא ובקושי הצלחנו למצוא כסא לשבת עליו.
במקרה שלושת הכסאות הפנויים היחידים היו היישר מול שלמה בר במרחק נגיעה. מלצרית חביבה אף אילתרה לנו "שולחן" או כסא קצת יותר גבוה, תלוי איך מסתכלים על זה. הזמנו שורה של מנות מפתות ולפני שהן הספיקו להגיע התחילה ההופעה.

1545605_617470671651504_1423567172_n

אח, ההופעה! מי שלא ראה את שלמה בר מתופף ושר בו זמנית יכול להסתפק בשמחת בית השואבה. ברצינות, אם חשבתם שזה מרשים שמישהו שר ומנגן בגיטרה, כנראה שלא יכולתם להשוות את זה לתיפוף ושירה בו זמנית. נדיר לראות מישהו שמצליח להביע את עצמו באופן אותנטי במובן המקורי של המילה. בנוסף הוא מבצע את השירים בוירטואוזיות שחושפת שנים של אימון לצד כשרון יוצא דופן.
ואז, בזמן שאנו יושבים פעורי פה, מקשיבים לכל מילה ולכל מאוול, מגיח האוכל. חומוס מהביל עם פטריות מהסוג שהזכיר את המיטב של "חומוס ינשוף" זכרונו צדיק לברכה, שווארמה סייטן מתובלת שיכולה לגרום לכל קרניבור לתקן את דרכיו ופיתה צ'יפס. אתם שואלים מה זה פיתה צ'יפס?! הלוא זו ההמצאה הטובה ביותר מאז הספגטישוק של אשתי! מדובר בנתחי פיתה דקים מטוגנים עד כדי פריכות המוגשים עם פָּאלֶטַה של רטבים וסלטים. חוץ מהטחינה, המטבוחה והטופונז כמצופה היו גם קינואה מונבטת, רוטב פסטו מעולה ועגבניות מיובשות.

Doobik food

לא פיתה צ'יפס, אבל מעולה בכל זאת – חומוס ופיתות שום קלויות בליווי סלטים

ואז באה הדילמה. הנה אנחנו, יושבים עם כל הטוב הזה במרחק נגיעה משלמה בר ואפילו לא יכולים להציע לו איזה טוגן פיתה לרפואה. חוצמזה, אמא שלי לימדה אותי לא לאכול בפה פעור. אחרי נצח של בליסה ברגשות מעורבים (אוכל מצוין! מוסיקה מעולה! רגשות אשם!), החלטתי לעשות מעשה ולמצוא פתרון. ביצעתי גיחה לחלק המרוחק של הדובי'ס ולאחר משא ומתן קדחתני היושבים שם נאותו לפנות מקום בשולחן. עצה לחיים: אנשים יתנו כל כך הרבה לזרים שזה עתה פגשו. רק צריך לבקש בנימוס. סגנון הנימוס משתנה מ"התואיל…" ל"אחשלי/דוד!" בהתאם לקהל המטרה.
או אז עברנו לשולחן המרוחק אבל כמו בבעיה הפלשתינית, כל פתרון יוצר בעיה חדשה ובלתי צפויה. עכשיו אנחנו יכולים להנות מהאוכל באופן מלא ולהתענג על כל טוגן וטוגן אבל אנחנו רחוקים משלמה בר. לראות את האיש הזה ורק לשמוע אותו, זה שני דברים שונים. אנסה לתאר במילים את שלמה בר מרים את ראשו כשהוא מפיק צלילים עמוקים
כבאר, את עיניו שסגורות באקסטזה או בריכוז עמוק, כמעט מדיטטיבי כשהוא מרעיד את "דובי'ס" הקטנה. אנסה ואכשל.
לאכול מהר ולרוץ חזרה? להנות מכל ביס, אבל לפספס רגע בהופעה שלא יחזור? אולי להקדיש דקה או שתיים לאורח שלא ראית חודשים IRL? אכן התלבטויות כבדות משקל. בסופו של דבר, זכינו לסיים ואפילו לתפוס שניים-שלושה שירים בקצה זנבה של ההופעה כשאנחנו ישובים במקומותינו המקוריים. אם מישהו יכול לשכנע אותי שילדים זה שמחה הוא כנראה האיש (עם כל הכבוד לאשתי ויש כבוד…).

1535631_618229441575627_726250292_n

בסוף ההופעה שלמה בר הוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה והזכיר בכמה מילים את הבעיה החברתית המעמיקה בארץ ואדם זחוח שהעמיק את הבעיה בקדנציה הנוכחית. במקרה לחלוטין, הקדשתי לאיש הזה מתכון שכתבתי והתכוונתי לפרסם בבלוג בשעת כושר מתאימה. המתכון באנגלית אבל יינתן תרגום לכל דורש. תהנו!

 

Homemade cider from store-bought ingredients

Dedicated to the loving memory of Yair Lapid, the fuck that made cheap brandy cost 50 NIS

2 liters of apple nectar
4 tbs, 6 tbs, some cheap Bulgarian brandy
6-7 pieces of dried apples
1 fresh apple
half an orange
A pinch of cardamon cloves
1 stick of cinnamon

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. Look for a homemade cider recipe on the Internet. Fail to find something that doesn't involve a "press". Decide to just wing it.
2. Pour the apple juice into a large pot
3. Toss in the dried apple and the cardamon.
4. Dice the apple and half an orange quickly before in boils or think ahead and cut it beforehand.
5. Add in a stick of cinnamon.
6. Stir

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

7. Remember to add brandy. Measure out exactly 4 tablespoons with a measuring spoon. 8. Stir and taste.
9. If you cannot taste the Brandy, add two more spoons and stir.
10. If you still cannot taste it, add additional Brandy directly out of the bottle. Safely dispose of the measuring spoon.
11. Wait until the cider simmers and serve hot.
12. Receive compliments.

Important note – if you cannot finish drinking the cider as soon as it is ready, you’ll need a stronger stomach or more friends. While you are looking for these, you can store the cider in your fridge for a few days. However, you should fish out the cardamon first, as the cider may become bitter after a while.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הזמני הוא הקבוע החדש

Then you better start swimming"
Or you'll sink like a stone
"For the times they are changing

(Bob Dylan – The Times They Are changing)

אנחנו נוטים להיצמד לדברים המוכרים והישנים גם אם הם הורסים את הבריאות שלנו, השפיות ואת חיינו באופן כללי. אחרי די הרבה חיים הגעתי למסקנה שזו אשליה.
אי אפשר להיאחז בקשרים, מקומות, הרגלים. אי אפשר להיאחז בדבר. הכל משתנה – באופן תמידי.
הרקליטוס, פילוסוף יווני שחי ופעל בסוף המאה השישית לפני הספירה, אמר שלעולם איננו דורכים פעמיים באותו הנהר. הוא ידע דבר או שניים, הבחור.

מאז ומעולם חשבתי שמה יותר ישן – יותר טוב. ברלין שינתה את התפיסה הזו אצלי.
אין לי דרך אחרת להגדיר את העיר הזו מאשר מישמש תרבותי נפלא. ברלין היא קולאז' שבו הכל משתלב בצורה מושלמת, למרות חוסר ההרמוניה הצורם לכאורה. אם הייתי צריכה לתאר את ברלין בתור בחורה הייתי אומרת שהיא מהבחורות המודניקיות האלו משנות השמונים שלבשו שמלה סופר אלגנטית עם נעלי אולדסטאר וז'קט אופנוענים כבד ונראו פיצוץ.

8152c6d3-8813-4f4b-aaf5-af07d77a7a22wallpaper

העבר התרבותי המפואר של ברלין נמחה כמעט לחלוטין בגלל ההפצצות במלחמת העולם השנייה.
כמעט הכל בה משוחזר או בנוי מחדש. בכל מקום יש אנדרטה קטנה או שלט שמזכיר מה היה כאן.
אבל ברלין היא עיר שחוגגת את החיים ועושה לימונדה מהלימונים.
היריעה תקצר מלספר על רשמיי מברלין. ובכל זאת, על דבר אחד קטן אספר.

מתחם התכלס ז"ל.
אני מצטטת מויקיפדיה: "הבניין, שנקרא תחילה "פרידריכסשטאטפסנגן" (Friedrichsstadtpassagen), נבנה על מנת לשמש כחנות כלבו ברובע היהודי בברלין, ליד בית הכנסת שברובע. המקום שימש את המשטר הנאצי כמתקן כליאה, ולאחר מכן נהרס חלקית. לאחר נפילתה של חומת ברלין בשנת 1989, נכנסה למקום קבוצה של אמנים, אשר פתחה בו סטודיו לאמנות, סדנאות, בית קולנוע ומועדון לילה."

ae4c64ba-0977-472a-be2d-a2ebb658bf77wallpaper

חברים, המקום הזה החזיק עשרים-ושלוש שנה. מסקווט (squat) נטוש הוא הפך להיות מוסד. בית לכל אוהבי תרבות האנדרגראונד והפרינג'. קשה לתאר בדיוק את המקום – אבל אנסה.
מבנה ענק בן ארבע-חמש קומות, מלא בסטודיואים, אולם קולנוע, פאב מגניב עם משחקי וידיאו ישנים, חצר ענקית מלאה בפסלים ומכוניות ישנות. המון אנשים שרוקדים, או יושבים על ערסלים, מדברים, אוכלים ובקיצור חיים את החיים. כשהגענו לשם, בשנת 2010, המקום היה לקראת סוף דרכו וקצת התמסחר, אבל עדיין אפשר היה להרגיש את המחתרתיות המפעמת בו. שם הבנתי את הידיעה שהכל זמני, הכל משתנה והכל נועד להסתיים. אבל אז הוא מתחיל מחדש בגרסה אחרת. ברלין והתכלס בפרט חוגגים את הרעיון הזה ואני לא יכולה לקרוא לזה בשם אחר פרט לאופטימיות.

a369ed8c-b059-485b-834a-3cd46cddf87cwallpaper

בשנת 2012 גם התכלס הגיע לקיצו והמתחם פונה מיושביו ויועד להיות בניין דירות מפואר.

אבל אני לא דואגת.
אתם יודעים למה?
כי איפשהו בעולם, במדינה אחרת, בעיר אחרת, אנשים אחרים החליטו ליזום כזה פרוייקט.
אתם מכירים אותם. פגשתם אותם. חלקכם לרגע וחלקכם להרבה יותר. וחלק קטן מכם אימץ אותם והפך אותם לבית ולמשפחה.

אני מתכוונת לגלרית האגף. חוץ מגלריה, זה גם קולקטיב אמנים שיוזם ומקדם כבר כמעט חמש שנים את חיי התרבות והלילה בעיר הזו. הוא התחיל ממקום קטנטן ברחוב הנמל 51 בעיר התחתית וקיבץ סביבו קהילה שצורכת ומייצרת אמנות. נוצרו בגלריה מנהגים כמו פתיחות של תערוכות בימי חמישי עם המון מוסיקה, אוכל טוב ואווירה שמחה. ערבי בר בימי שלישי בערב. שיח גלריה בסוף כל תערוכה. ארוחות או מסיבות באירועים מיוחדים (כמו חגים). למי שפיספס, כתבתי עליהם כאן וכאן. אחרי ברלין נעשיתי חובבת שינויים אבל האגף היה הדבר היחידי שרציתי שיישאר בדיוק כמות שהוא. בתום השנה הרביעית לפעילות, אחרי חופשת החגים המסורתית שלהם, הגלריה לא חזרה לפעול.
חברי האגף הודיעו שהם מכינים לנו הפתעה.

963850_10153452604525297_1028969333_o

מדובר במתחם חדש וזמני בשם "האגף השני". המקום, ברחוב הנמל 67, משתרע על פני 400 מטר מרובע. יש בו בר, אולם קולנוע, חדר חושך, מקום לסדנאות ולערבי מודל. המבנה שימש כמתפרה שנשרפה באיזשהו שלב, ומאז עמד נטוש. קבוצת האגף קיבלה הצעה מפתה ביותר מעירית חיפה – לקבל את המקום בחינם לשלושה חודשים, לשפץ אותו ולהשמיש אותו ולעשות ממנו מתחם אמנות לתערוכות, סדנאות ובקיצור בית אמנות ותרבות בחיפה.

הפתיחה היתה משהו לא מהעולם הזה. זו היתה המסיבה הכי טובה בעיר והחיפאים מיאנו מלהירגע מהחגיגה השמחה והאמיתית שלא ראו כמוה בחיפה מאז… קשה להגיד. אולי מאז שנות השבעים.
המקום פתוח שישה ימים בשבוע, בהם מועברות סדנאות וערבי מודל, הקרנות של סרטים הזויים בצורה משובחת וכמובן – ערב הבר המסורתי, עם "קבלני משנה" לרוב – שבעה אמנים נהדרים נוספים שהצטרפו לקולקטיב האגף: יונתן גוטסמן, יובל פייגלין, הדס וייס, רועי כהן, אור שלומן, טל בלום וטליה בן אבו. קשה להסביר לאנשים שלא ביקרו במבנה אגף המקורי בארבע השנים האחרונות את תחושת החופש שיש במתחם הזה ועם זאת תחושת ביתיות. החלל הגדול טומן בחובו המון אפשרויות שלא היו במקום הקודם כמו מקום לתלות את כל העבודות של חברי האגף. מקום מרווח בקומת הכניסה לשבת בקבוצות ולעשות תרגילים באמנות. מקום לשבת ולראות סרטים על גבי מסך גדול עם כל החברים. רחבה בחוץ שאפשר לנצל מבחינת צילום, ציור וסתם להינפש. והמקום צמוד לתחנת הרכבת – אז לכל החוץ-חיפאיים שביניכם – אין תירוצים.

כמו שציינתי, האגף השני נועד להיות זמני. השמועות מספרות שבתום שלושת החודשים אמורה לקום במקום מסעדת פאר צרפתית שבה רובנו לא נוכל לסעוד בגלל מחירי העתק שתגבה בדומה לבית הספר היוקרתי לבישול שיוקם בקומה מעליה. התקווה שלי היא שהזמני יהפוך לקבוע ושלושת החודשים הללו יגלשו ויהפכו לחצי שנה ואחר כך שנה ובלי לשים לב, יעברו להן עשרים שנה. אין מה לעשות, הנטייה הטבעית של כולנו היא לנסות לשמר דברים טובים, כפי שכתבתי בתחילת הפוסט. אבל בהנחה שכל דבר סופו להסתיים אני קוראת לכם: נצלו את הרגע. בואו לאגף השני בימי שלישי. תראו שם סרטים במרתף. דברו עם האמן התורן על הבר שיחת נפש לתוך הלילה. הרשמו לאחת הסדנאות של אחד האמנים (כולן מצויינות) – או ליותר מאחת אם יש לכם את היכולת. בואו לפתיחות של התערוכות. בואו לאירועים המיוחדים שחברי האגף בוודאי יארגנו. תהיו חלק מהדבר החד פעמי הזה שמתרקם לו עכשיו בחיפה תחתית – לפני שהאזור יהפוך לגן שעשועים לעשירים בלבד.

1401956_10153452583310297_284706609_o

האגף השני הוא מיני-תכלס אבל הרבה יותר טוב. לעומת זאת, בית-גלריה קצת מזכיר לי את החצר הענקית שהיתה מחוץ למבנה התכלס. בית-גלריה הוא שמה של גלריה יפהפייה ברחוב יפו 30 שבעיר התחתית.

כשמגיעים לאחד האירועים של בית גלריה, זה יכול להיות יום שבת בצהריים המסורתי עם החמין וההופעות החיות, או ערבי הקברט בימי חמישי או סתם מסיבה ספונטנית לקהל הרחב – מקבלים את התחושה הזו שכל כך הרבה מקומות מתאמצים לייצר באופן מלאכותי ולעיתים קרובות נכשלים – זרימה.
הגלריה הוקמה על ידי שמעון כהן, המוכר לנו מאופנת "אן שמעון". בנוסף לכך שמעון הוא אומן יוצר. גם במקום הזה הבאים מרגישים חמימות וחוזרים שוב ושוב, לא מעט בשל הקשר הבלתי אמצעי עם שמעון, אדם שמשדר עוצמה פנימית חזקה ולבו פתוח לכל אחד ואחת באשר הם.

553776_423998744368927_1592832606_n

גיליתי את המקום לגמרי במקרה שנה שעברה מעלונים שהושארו בפאב הדאנק וסיפרו על מסיבת ראש השנה האזרחית שלא תיראה כמוה. כמובן שהלכתי לבדוק. כאשר נכנסתי לגלריה, התנגנה ברקע מוסיקת עולם מהפנטת והמוני אנשים רקדו בשחרור עילאי. למרות הכמות הגדולה של האנשים לא היתה תחושת דחק, הרבה בגלל ניצול החלל המדהים של המקום, אבל בנוסף, היה שם דבר מה שאי אפשר להסביר במילים. מין אנרגיה פסיכודאלית כייפית שהמקום משרה על כל מי שנכנס. במסיבה אחרת שנכחתי בה, אנשים ישבו במרפסת הגדולה שבחוץ על ערסלים ועל ספות וניהלו חולין וגם שיחות נפש. בתוך הגלריה אנשים ישבו על פופים ועל כסאות ולרגע הרגשתי כאילו חזרתי בזמן לאל-איי לשנות השישים והשבעים, למסיבות הפרטיות הגדולות עם התחושה המשגעת של חירות ורק בריכת השחייה הגדולה היתה חסרה שם.

733879_426728890762579_1242798285_n

במקום מוגש אוכל צמחוני עם השפעות מרוקאיות והוא בהחלט מומלץ. גם הפיצות שנאפות במקום ראויות לכל סופרלטיב אפשרי. שמעון מאמין בתרבות אנטי צרכנית ובגישת חיה ותן לחיות. הוא הולך אחרי האמת שלו ומסרב להתמסחר. יעידו על כך המחירים המגוכחים שהוא לוקח בעבור האוכל, האלכוהול וההופעות, שלעיתים הן ללא תשלום בכלל! אם אתם רוצים לחזור בזמן ולהרגיש איך ההורים שלכם חיו בשנות השבעים (לצעירים שמבינינו) או לשחזר את הזכרונות שלכם משנות השבעים (לצעירים ברוח שמבינינו) – בית-גלריה הוא המקום עבורכם.

כפי שציינתי, כל יום חמישי ישנו ערב קברט, כשבכל שבוע שמעון מביא אמנים אחרים לחלוטין. בימי שבת תוכלו להנות מחמין מרוקאי צמחוני מצויין ומהופעות חיות בסגנון מיקרופון פתוח. ישנם גם אירועים נוספים וכדאי לעקוב בדף הפייסבוק של הגלריה.

ולתגלית החדשה שלי.
יש מוביל תרבות חדש בעיר. קוראים לו דובי שיפמן.
דובי שיפמן, גבר רב מעללים בעל קסם אישי מהסוג המחוספס, ניהל שנים רבות את הפאב-מועדון-הופעות חוות-החיות שבקרית חרושת (קרוב לקרית טבעון) ונאלץ לסגור אותו בגלל תלונות חוזרות ונשנות של השכנים. אבל בשנים שהמועדון פעל כולם הופיעו שם. כל זמרי ולהקות ישראל הנחשבים. רבים מהם נשארו בקשרים קרובים עם דובי ומוכנים ללכת אחריו באש ובמים כולל להגיע לחיפה – משימה לא קלה בכלל לאזרחי מדינת תל אביב.

בעת שהגיע לתודעתי, דובי היה מבשל חומוס באופן קבוע בפאב ג'ק-והאפונים שבעיר התחתית. בשלב כלשהו החל להופיע בערבי יום שני במופע "קריעת שירה" שכלל סטנדאפ והקראת שירה באופן היתולי וכנראה משם צמח הרעיון לקברט "תהום תחתיות", אגדה מיתולוגית בחייה. הקברט החל לרוץ בבית-גלריה ולאחר מכן עבר לפאב הסינקופה – מיקומו הנוכחי. הוא משתנה במקצת מפעם לפעם אבל באופן די קבוע ישנו ליצן-ג'אגלר, קוסם, זמרת, אקרובטית, שחקן וזמרים ו/או להקות מפורסמים. למשל מיקי הררי מ"החברים של נטשה", אורי מיילס מההרכב האירי "כחול", צבי פטרקובסקי ועוד. מומלץ ביותר! עקבו אחרי הפרסומים באתר של סינקופה ולכו למופע הקרוב.

מיזם נוסף של דובי הוא בתחום הקולינרי. כשקפה "מישמש" האהוב במסדה נסגר, דובי קנה את המקום והפך אותו למסעדה טבעונית בשם הכה מתבקש המקום של דובי או בפשטות – דובי'ס. בתפריט יש את החומוס שהכין בג'ק והאפונים אבל גם לביבות עדשים, סלטים, תפוחי אדמה, קינוחים ועוד. במקום מופיעים לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע אמנים ידועים ומוכרים כגון רונית שחר, שלמה בר, עמיר לב ועוד. כל ההופעות בחינם! דובי הצליח להביא למקום את האווירה הקריית טבעונית, הכפרית במקצת, שמשתלבת נהדר עם רחוב מסדה האורבני.

1404914_210619899109507_204498994_o

ומה יישאר לי לשבת?

החמין לבית סובול-לביא

מצרכים:

שתי בטטות חתוכות גס
חמישה-שישה תפוחי אדמה לבנים חתוכים לשמיניות
עשרה-חמישה עשר שזיפים שחורים מיובשים או תמרים מיובשים או משמשים מיובשים או תפזורת
שמונה-תשעה שוקי עוף (אופציונלי)
חמש-שש ביצים
שני בצלים קצוצים גס
שש שיני שום חתוכות גס
שתי כפות סילאן
מלח ופלפל
כפית פפריקה
מעט צ'ילי יבש
כוס מים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אופן הכנה

ממליחים, מפלפלים ומפפרקים היטב את שוקי העוף.
משחימים את שוקי העוף מכל הצדדים ושמים בקערה גדולה.
מטגנים בצל עד שמזהיב.
מוסיפים שום, צ'ילי, מלח ופלפל וכוס מים.
מטגנים עד שהכל שחום ומבעבע וסמיך.
מוסיפים לקערה את תפוחי האדמה והבטטה.
שמים את כל מה שבקערה בסיר גדול שמתאים לתנור או בפלטה חשמלית.
מוסיפים ביצים ופירות מיובשים.
מורידים מהאש את הבצל והשום המתובלים ומוסיפים אותם לסיר.
ממלאים מים עד שמכסים הכל אבל בלי להגזים.
מבשלים כל הלילה על אש קטנה או עד שהכל שחום והבטטות ותפוחי האדמה רכים מאוד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולסיום ברצוני להודיע על פרוייקט חדש שיזמתי בעקבות מאמר שלי שפורסם במגזין ערב-רב. הפרוייקט נקרא מוזיאון התרבות של חיפה ויהיה לו דף בבלוג. זהו פרוייקט שיתופי שקורא לכם, קוראיי הנאמנים, לתרום מסיפוריכם, תמונותיכם ומזכרות ששמרתם כמו כרטיסים מהופעות, מודעות ועוד. כל הסיפורים, התמונות והמזכרות יעלו לעמוד ויהיו חלק ממוזיאון וירטואלי לתרבות שהיתה בחיפה למען נוכל לספר עליה לדורות החיפאיים הבאים.
כל מי שיש לו סיפורים, תמונות או מזכרות מוזמן ליצור איתי קשר בתגובות כאן או בעמוד הפייסבוק של הבלוג או לאימייל שלי.

171806_10150093468743917_1829220_o

כל סרטוני הוידאו בפוסט צולמו, נערכו ובוימו על ידי אמית דניאל, מתעד תרבות חיפאי מהזן המשובח ביותר.
תודה לאילן גולדברג על תמונת הדולפין בטיילת בת גלים ולכל מי ששכחתי.

הפוסט הזה מוקדש לחברים שלי, האמנים.
תודה שנתתם לי את ההשראה לעבור מצריכת תרבות לייצור תרבות. זה מרגיש כל כך שונה וכל כך הרבה יותר טוב 🙂

All Hallows go north – מאת איליה קוחנובסקי

אז זה כבר נהיה עניין שבשגרה שאני מארחת כותבים מוכשרים פה בבלוג.
הפעם אני מארחת פוסט אורח של צעיר רהוט ומלא קסם ששמו איליה קוחנובסקי. איליה הוא פעיל חד"ש וכתב לעת מצוא. הוא גם חובב תרבות מושבע, וככזה – העזתי לשלוח אותו למשימה כבדת משקל שבה עמד בגבורה. רשות הדיבור לאיליה:

מאז ומתמיד רציתי לכתוב בלוג. בהעדר ניסיון בתחום, פניתי לכותבת הבלוג "תרבות אכילה", ואמרתי לה "למדי אותי". אבל כמו כל סמוראי מתלמד או שוליית קוסם, גם בפניי הועמד מבחן חניכה – "עליך לסקר את אירועי התרבות של חיפה בליל ההאלווין. אם תשרוד, אלמד אותך." הייתה תגובתה. וכך קרה שבליל האלווין בחמישי שעבר, עם רדת החשיכה, עת כל הרוחות והשדים מתעוררים לחיים ויוצאים להסתובב ברחובות יצאתי לי לסיקור נועז של התרבות וחיי הלילה של חיפה. אמנם לא נתקלתי בערפדים ומכשפות, אבל כן הזדמן לי להכיר אומנות והווי מקומיים תוססים ורווי חיות.

בהערכתי את האתגר שניצב מולי, גייסתי להרפתקה את א' וה', שהסכימו להתלוות אליי באומץ.
התחנה הראשונה שלנו הייתה תערוכה ב"החדש והרע" ברחוב כיאט 1 שבעיר התחתית. המקום הוא גלרית תרבות עצמאית ללא מטרות רווח, שמהווה במה לתערוכות שונות, הרצאות, סדנאות, הקרנות סרטים הנוגעים באומנות ומוסיקה, באופן המשלב את הקהילה החיפאית ואת היוצרים ושוחרי התרבות שמרכיבים אותה, כמו גם ממקומות אחרים בארץ. כמו כן, המקום אחראי על תפוצת כתב העת "מעיין" לאומנות וספרות, המהווה במה ליוצרים חדשים בתחילת דרכם, שטרם הצליחו לצבור ותק וקהל ליצירותיהם. בתחילת דרכו חולק מעיין יחד עם "מערבון", כתב עת בנושאי קולנוע וביקורות סרטים, שבינתיים בגר ועף מהקן וכבר כמה שנים טובות מתפקד ככתב עת עצמאי, וגם אותו תוכלו למצוא על המדפים ב"חדש והרע", נח לצד אחיו הגדול. לשניים מצטרף מגזין האומנות שקרוי על שם ההאד קוורטרס, "החדש והרע".

החדש והרע

באותו יום חג אפל, המקום אירח את התערוכה "אני, וליד לחאם" של אליעד לרום.
עת הגיע המשלחת שלנו לכתובת, כבר התגודדה קבוצה גדולה של אנשים בכניסה למבנה, חלקם יושבים על כוס בירה ומשוחחים איש עם רעהו, חלקם עושים גיחות אל תוך הגלריה. פילסנו לנו דרך בין ההמון ונכנסנו פנימה. מה אגיד, מר לרום יודע להעביר מסר. הציורים שלו ניחנו בפשטות ישירה שמלווה באמירה חברתית נוקבת רווית פרובוקציה. הוא מרבה לנגח נושאים אקטואליים שנמצאים על סדר היום במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, וגם כאלה שרבים מתעקשים להסירם משם או להתעלם מקיומם. הציורים ב"אני וליד לחאם" לקחו על עצמם לבעוט את התכנים על פני השטח ללא רחם, בתיבול של וולגריות וקריצות הומוריסטיות. רכות מול אגרסיה, מין מול שמרנות – כל אלה נשזרו בין גווני הצבע. בשילוב עם האווירה הביתית והחמימה של המקום, היה קל לי ולבנות לוויתי לשקוע בחוויה והיה קשה מאוד להמשיך בשליחות שלנו אל עבר מקומות אחרים שהיו ברשימה.

אני וליד לחאם

הבא בתור היה "זמן לוליינות" , תערוכת פסלים של נועה היינה שהתקיימה במסגרת פרויקט מונופול, ממש מעבר לכביש, ברחוב הנמל 39. פרויקט מונופול הוא יוזמה של מנהלת העיר התחתית, אשר מספקת גלריה שתוכל לשמש את מגוון האמנים שירצו להציג בה את עבודותיהם. מאפיין מעניין וייחודי שלו הוא שלאחר שאמן כלשהו מסיים להציג בה את עבודותיו בתום פרק המן שהוקצב, הוא זה שבוחר את האמן הבא שיחליף את מקומו, ואותו אחד בוחר אמן אחר במקומו וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת בלתי תלויה בבחירות ממסדיות של גורם כזה או אחר.

היינה, אמנית רישום, גילוף ופיסול צעירה מתל אביב באה לבירת הצפון להציג את מרכולתה האמנותית. לזכותה יאמר שהציגה טווח רחב של עבודות – הן גלשו בין המופשט לראיליסטי, בין הפשוט למורכב ונראה היה שהיא מאתגרת את קהל המבקרים לטעום קצת מהמגוון הרחב שיש לה להציע. החיסרון הבולט בתערוכה היה מימדיה הקטנים שאמנם הותירו טעם לעוד אבל היה זה "עוד" שרצה לבוא על סיפוקו באותו הרגע, ומשכשל בכך, נאלצה המשלחת הנועזת שלנו להשביע אותו בכיבוד הקל שהוצע מחוץ לגלריה. בין כוס יין שניה לשלישית, עזרה ה' אומץ וניגשה לאמנית, ביטאה את התרשמותה מהעבודות ועודדה אותה להמשיך ביצירתה. נועה הגיבה בלבביות ושמחה לשוחח איתנו. לקחנו כמה מהגלויות שהציעה לנו ופנינו ליעד הבא.

זמן לוליינות

הפעם הכתובת היתה מועדון הסירופ, ברחוב הנאמנים 2. המקום, שמסמל בעיני רבים את תחיית הסצינה המוזיקלית וחיי הלילה של חיפה מארח הופעות בעלות אופי שונה כל פעם. מתקלוטי דאנס דרך מופעים אקוסטיים ועד להופעות הארדקור פאנק עם אתנחתות ליריות של ערבי הקראת שירה בין לבין – יש מקום להכל מהכל. אבל בלילה ההוא "מלך התרבות" שלט במקום ביד רמה. מדובר בפרויקט של לא אחר מאשר ואדים נמירובסקי שעושה גרסאות כיסויי לשירי ילדות מוכרים ומלהטט בשילוב לא טיפוסי ומרענן של סינת' פופ רקיד וחספוס רוקיסטי. ואני אומר "לא אחר" עכשיו, אחרי ההופעה, שכן לפניה הוא היה עבורי מוזיקאי אלמוני לגמרי. אחרי אותו לילה הכול השתנה.
השלישיה האמיצה שלכם נכנסה אל תוך הסירופ שלבש בגדי חג והיה מקושט בקורי עכביש, רוחות ופרצופי דלעת מרושעים באווירה האפלולית שריחפה מעל הבמה והרחבה שלפניה, חברי ההרכב (שכללו הפעם את צבי פטרקובסקי על המיקרופון השני, ופסי קסל על הקלידים) כבר היו עמוק בהופעה. מיהרנו להגיע למרכז הרחבה, היכן שהיה אפשר לראות יותר טוב את אשר התרחש על הבמה. ומה לא התרחש שם.

באנו באמצע "שיר על אמא" שכבר סחף את קהל והכין את השטח לקראת הנוקאאוט שהתהווה באופק. לאחר שהשיר הסתיים, ואדים, שהשתפך במלודיות לירית במהלכו, פצח בשני שירים ברוסית קצביים שאחד מהם לדבריו היה "שיר על וודקה" אבל התוכן שלו היה ("על מה הוא שר? אתה מבין?" שאלה א' שעמדה לידי) על כמה מעט וודקה יש. אבל נראה היה שואדים לא היה זקוק לאלכוהול בשביל להפציץ את המקום באנרגיות תזזיתיות שלא ידעו גבולות. יחסית לאדם שהתברך בגוף בריא למדי, ובניגודיות אסתטית בוטה לחולצה הלבנה והמכופתרת שלבש, עם עניבה לצווארו, הוא קפץ באוויר, זינק ממקום למקום, שר וצרח למיקרופון – חולש על הקהל שהתאסף מולו מעל הבמה הקטנה עליה הוא וחבריו ניגנו, כשהוא עוצר ללגום מדי פעם מכוס הוודקה שנחה על אחד המגברים.

1401923_10153396230380244_438263950_o

השיר שחתם את ההופעה, שהיה לפי בקשת הקהל (שצעק יחד ז'! ז'! ז'! עד שואדים הבין את הרמז) היה "אלף בית". כשהקלידים הזדוניים ניגנו את הפתיחה, לכולם היה ברור ששיא ההופעה הגיע. הרבה מילים אפשר לומר על הקאבר הזה, ששר רק על שבע מהאותיות וכשהוא נתקע על האחרונה הקהל משתלהב ומאבד עשתונות, יותר טוב יהיה אם פשוט תאזינו לו.

בעודי מתרפק על חווית ההופעה, ומבושם קלות משילוב מוצלח של יין בירה וטובי, ארע אסון לכוחותינו: א' וה' אמרו שהן נאלצות ללכת ולהשאירני לבד אל מול התחנה האחרונה באותו לילה ("הגעת עד לכאן, תמשיך בלעדינו, אנחנו נעכב אותם") שהייתה תערוכת צילומים בפאב המרפסת שברחוב בלפור 2 , בהדר, סמוך לבית הקרנות. עלינו יחד בכרמלית, נפרדתי מהן לשלום, לקחתי נשימה עמוקה, ובגב זקוף וארשת פנים חסרת מורא יצאתי אל עבר המטרה.
בדומה לסירופ, גם המרפסת הוא מקום חדש שהופיע בנוף החיפאי לא מזמן ועקב מיקומו האסטרטגי ברחוב הראשי בשכונה הוא משמש כמגדלור של חיי חברה ותרבות. הפעם המקום אירח את תערוכת barbarian love שהתמקמה לה בקומה העליונה. הזמנתי לעצמי חצי בירה כי אמרתי לעצמי שאין כמו להתבונן בצילומים כשבירה קרה ומרעננת מחליקה במורד גרונך, ועליתי למעלה.

התערוכה הורכבה מצילומים של צלמים וצלמות מחיפה ומקומות נוספים בארץ. גם כאן, כמו בעצירות קודמות שלי באותו ערב – היה מגוון רחב של נושאים וגישות. היו צילומים שגבלו ביומיומיות ברורה ומתבקשת שהמבקרים היו צריכים להיעצר ולהתבונן בה ומתוך כך לתת את תשומת לבם לפרטים שפעמים רבות חומקים מהעין, והיו כאלה שיכלו להיראות פחות אופייניים להווי היומיומי של אנשי חיפה. צילומים מהעיר, מהרחוב, מהמרחב הביתי, צילומים שתעדו נופים ואנשים שנראו כאילו נתפסו באמצע מרוץ קיומי והיו להם רק כמה רגעים לתת את תשומת לבם למצלמה.

המירפסת

נראה היה כי המשימה שהוטלה עליי הושלמה, חרף כל הקשיים והמכשולים. כעת היעד הסופי היה מסיבת ההאלווין של המנטורית נעמה, אליה יצאתי, חבול מההרפתקה ואחרי שאיבדתי 2 מהצוות, אבל רווי בתחושת ניצחון בלתי נלאית. ידעתי שכעת מובטח לי שהיא תלמד אותי איך לכתוב בלוג ואיך לחבר טקסטים שישאבו את הקורא אליהם וילהיטו את עולמו. יהיו כאלה שיאמרו שדווקא עצם מבחן החניכה היה השיעור הראשון והמכריע, ושאנחנו לומדים מעצמנו בדרך אל המטרה הרבה יותר מהמטרה עצמה ושאר דברים רבי משמעות מפילי אסימונים. ואני אהיה חייב לומר שאני מסכים.
אני לא יודע אם הייתה זו אווירת החג, או רוחותיהם של הקדושים שריחפו מעל הכרך הצפוני, אבל באותו יום חמישי ה31 לאוקטובר למדתי הרבה על עצמי, הרבה על תרבות ואמנות ובעיקר הרבה על חיפה.

גיליתי כמה העולם הזה קרא לי כל הזמן הזה, וכמה לדאבוני לא הזדמן לי לצלול לתוכו באופן ובתדירות בה רציתי. הכרתי אמנים ופרויקטים שעל חלקם שמעתי בצורה שטחית מבלי שיצא לי להתעמק ולהכירם לעומק, ועל חלקם לא שמעתי כלל, וכעת ניצבו גלויים בפני מרחבים עצומים של חיי קהילה אומנותיים שהתגלמו מתוך ההווי העירוני והארצי. ולבסוף, בירת הצפון הפתיעה אותי לטובה פעם נוספת, באטרקציות החושיות והחברתיות שיש לה להציע, במגוון העצום של היוצרים והיצירות, בהיותה עיר שאם יודעים איפה לחפש, אפשר למצוא בה הרבה חיים, וביקורת חברתית, תחכום ואחווה קהילתית.

אני טקסט פוליטי, יה!

והפעם: תרבות אכילה is going political

סיכום של שבוע פוליטי בחיפה – לפני בחירות ארציות 2013

תרבות אכילה בדרכים!

הפוסט הזה קצת יוצא דופן. אם תרצו, זה מעין ספיישל של "תרבות אכילה".
מאז שנפלו עלינו הבחירות אי אפשר לברוח מהנושאים הפוליטיים לשום מקום – ובמיוחד לא במדיה הדיגיטלית.
החלטתי להביא אותה בהפוכה הפעם ולקחת את הנושא לכיוון הלוקאלי כמו שאני עושה תמיד. הפוסט הזה הוא סיכום של שבוע מאוד אינטנסיבי שבו נפגשתי עם דמויות מפתח אקטיביסטיות ופוליטיות בחיפה, במגוון מישורים.
מאוד יכול להיות שהדברים שאביא יהיו שנויים במחלוקת, אבל זוהי מציאות חיינו בעיר הזו.

———————————————————————

יום שלישי בערב, בר-גלריה "האגף", ראיון.

היא מגיחה מבין המוני האדם שהחליטו להציף הערב את הבר. היא נראית ילדה מורדת עם התספורת הקצרה שאימצה לאחרונה. נמוכה ודקיקת גזרה, לא ניתן להאמין שהיא אם לארבע בנות קטנות. ניצן קלוש היא מקור לאופטימיות עצומה בעיר הזו והיא? היא בכלל לא מפה.

ניצן היא ארכיטקטית שיחד עם בעלה, הארכיטקט גם כן, הקימה משרד אדריכלות מצליח ומאחורי שניהם פרוייקטים מצליחים מאוד. בשלוש השנים האחרונות הם גרים ועובדים בחיפה.
ההחלטה לעבור מאיזור המרכז לחיפה באה מתוך רצון להוריד את עלויות המחיה של המשפחה. בתחילה היא ומשפחתה למדו וגרו בקרית הטכניון אך לאחר מכן עברו לשכונת בת גלים. אז החלה ניצן להכיר את העיר באמת והתאהבה אנושות. היא באה ללא הדעות הקדומות שיש בדרך כלל לחיפאים והתחברה לאיזורים האותנטיים של העיר: העיר התחתית, הדר, ואדי סאליב ובת גלים – בעיקר בגלל הקרבה המיידית לים והארכיטקטורה המרהיבה. להפתעתה, היא קיבלה תגובות של פליאה וסקפטיות לגבי האיזורים הללו. היא גילתה שמעבר למסיבות הרחוב ושיפוץ רחוב הנמל בעיר התחתית, אין כמעט השקעה בשכונות האלו. לא מבחינת התשתיות, לא מבחינת החינוך ולא מבחינת תחומים רבים אחרים. הפיקציה הזו שעיריית חיפה משקיעה לכאורה באיזורים הללו דירבנה אותה לפעול ומאז היא מקדמת את האיזורים הללו, עובדת ביחד עם הקהילה הצעירה והפעילה של שכונת בת גלים ומספרת לכל מי שרוצה לשמוע על הנושא.
בשנה החולפת היא אחת ממנהיגי המאבק החשוב נגד החישמול העילי של הרכבת בעיר חיפה.

זהו מאבק של קבוצת פעילים גדולה בשם "התנועה להחזרת העיר אל חיפה", כולם תושבי העיר חיפה, שקם על רקע החלטת הממשלה ורכבת ישראל, לחשמל את רכבת ישראל וכתוצאה מכך להקים עמודי חשמל בגובה של תשעה מטרים לפני מסילות הרכבת ברחבי הארץ. בעוד שבמקומות אחרים החישמול מהווה בעיה קטנה יותר ואף מצאו לו פתרונות במקומות אחרים (כמו במודיעין ובירושלים), בחיפה זו בעיה גדולה מכיון שאם התוכנית תתבצע תהיה הפרדה הרמטית בין חיפה לחוף הים שלה ועוד השלכות סביבתיות, כלכליות וכו'. אנחנו נפגשות כדי שאביא את דבריה, בתור ארכיטקטית ובתור תושבת העיר, בנוגע למאבק. כדי שהחיפאים יבינו מדוע המאבק הזה הוא כה חשוב וייתכן שזו ההזדמנות האחרונה להציל את חיפה שאותה הם כה אוהבים.

אז מה בעצם היא התוכנית שמדברים עליה?

התוכנית היא לחשמל את כל מערך המסילות בארץ. זהו פרוייקט מאוד גדול שמטרתו לשפר את השירות מבחינת הזיהום שנגרם בעקבות הדיזל.

מה זה אומר מבחינת חיפה?

ישנה התנגשות די רצינית בין צורת הביטוי של הפרוייקט לבין תוכניות הפיתוח בעיר אשר כוללות בין היתר את פינוי חלק מהנמל ופתיחת השטח לציבור, לבילויים, תיירות ועוד.
הצבת עמודים בגובה של תשעה מטרים משני צידי המסילה ותשתית כבדה עם פורטלים כמו שמחייבת התוכנית תגרום מעבר למפגע ויזואלי קשה, לחסימה הרמטית של החיבור ההסטורי בין העיר לים ותנציח את המצב שיצרו הבריטים בימי המנדט בארץ, באמצעות הנחת המסילה על קו החוף.
הפרוייקט לוקח את ה"שריטה" בזו והופך אותה לחתך עמוק. כאשר כל עשרים מטר תהיה תשתית חשמלית המתנשאת לגובה של תשעה מטרים, אי אפשר יהיה לעבור. זו תהיה בעצם חומה.
כבר היום אנו רואים את ההשלכות. כולם מתרחקים מהים ועולים להר – מצב מאוד לא טבעי – עיר לא מתרחקת מהים, מהמרכז העירוני ההיסטורי שלה (העיר התחתית, נ"ס). הוא נטוש כיוון שמסילת הרכבת נמצאת שם. אם התוכנית תתקבל תהיה הפרטה של המטענים (רכבות משא, נ"ס), יגדילו את המפרץ ויפריטו אותו. התוכנית גם תהיה תירוץ לתעשייה ולכסף שיתגלגל כאן וייגרף לכיסי בעלי ההון. היא תהפוך לעיר פועלים עם תעשייה כבדה ומזהמת.

האם התוכנית הזו הפיכה וניתנת לשינוי?

קשה מאוד לשנות אחרי שהתוכנית תצא לפועל. ההפרדה מהים, הרעש והזיהום שיווצרו (קרינה כתוצאה מהעמודים, נ"ס) מנציחים את המצב לעוד לפחות שלושים שנה של חוסר סיכוי להתחדשות. לחיפאים יש תדמית שלילית על הדר, העיר התחתית ושכונות החוף. ברגע שיוציאו את הרכבת משם, השכונות האלו יכולות להפוך בבת אחת לרביירה. יש כבר תוכניות קיימות לפיתוח האיזורים הללו. המאבק משמעותו צומת דרכים עבור העיר. אם תת"ל 18 (התוכנית) תעבור והמסילה תחושמל, זה יהיה מסמר נוסף בארון הקבורה של העיר מכיוון שכל הסיכוי להתחדשות נמצא בהדר, בעיר ובשכונות בחוף.

האם יש דוגמאות לכך במקומות אחרים בעולם?

אם מסתכלים על הערים בעולם שעברו תהליך דומה, זה תמיד מתחיל מהמרכזים ההסטוריים.
המקום היחידי שמסוגל לתת את זה הוא העיר התחתית, כי התכנון הוא תכנון של עירוב שימושים ובנייה היסטורית והוא מתוכנן ממש כמו עיר – לייצר מפגשים בין אנשים, בתי קפה, עסקים ועוד. זוהי בנייה לצורך כך שנבנתה מראש, ולא מאולתרת כמו בשדרות מוריה. יש סמטאות, תכנון נכון של אור וצל. אנו, בתנועה להחזרת העיר אל חיפה, צוות של אנשי מקצוע בתחום התכנון ואנו עומדים מאחורי הדברים האלה. היום יש תהליכים די חד משמעיים להכניס תשתיות לקרקע בכל העולם. בבוסטון פתחו והכניסו את כל התשתיות מתחת לאדמה. במקומות האלו יש שתי אופציות: שיקוע תחתי ואז העיר פורחת או שיקוע עילי ואז נוצרים איזורי סלאמס, עוני וקרינה. זה לא מצבים שהוכחו ככאלה שניתן לחיות איתם.

האם אין מקרים דומים של רכבות בתוך ערים באירופה שהצליחו?

יש הבדל בין רכבות קלות ופרבריות שקיימות למשל ברוסיה או בהולנד לבין רכבת כבדה כמו זו שיש בחיפה. אין חיץ, אפשר לעבור מעל למסילה והן לא מייצרות מכשול בעיר. בחיפה אלו רכבות מטענים כבדות והתוכנית גם דורשת את הכפלת המסילה. כמו כן, בחיפה בניגוד לערים אחרות בארץ, המסילה לא ישרה אלא עקמומית. משום כך, העמודים חייבים להיות צפופים.
במקום מרווחים של שישים ושמונים מטרים בערים אחרות, אצלנו יהיו מרווחים של עשרים מטרים. יש גם ריבוי תחנות בחיפה ולפחות שתיים מהן באיזורים הרגישים, הצפופים.
בערים אחרות בארץ הרכבת הרבה פעמים נמצאת מחוץ לעיר.

מה יקרה אם התוכנית לא תעבור?

אם התוכנית לא תעבור הים יהיה שוב של הציבור ולא של הנמל או של הרכבת. העיר הזו תמיד נתפסה כעיר פועלים. התשתיות לפני האזרחים. כיום עיר אמיתית צריכה להיות למען התושבים. מדובר בכמה מאות, אולי אלף עובדים בנמל ובבתי הזיקוק. על מי באמת עובדים? נכנסים כאן למטרת הון-שלטון, משחקי כוחות פוליטיים. העיר הזו היא הקורבן הכי גדול של ההתנהלות הזו מבחינת זיהום אוויר קשה וחסימת הים. יש המון אוניות שמגיעות לנמל, התיירים יורדים מהן ועולים מיד על אוטובוסים לנצרת. אם התוכנית לא תעבור, התיירים ימלאו את העיר התחתית, תהיה תנופה כלכלית עקב כך ויתווספו מקומות עבודה רבים. לחיפאים קשה לדמיין עד כמה האמירה של עיר של הר וים יכולה להיות עוצמתית בלי החיץ הזה בים.
יש את הנראות בכל מקום ואת התשתיות של הנמל שיכולות להיות נוף מרהיב.

האם אתם מוכנים לפשרה בנושא השיקוע העילי?

כרגע אין בכלל דיון על פשרה מצד מקבלי ההחלטות. אנחנו לא מקובעים על אופי הפתרון אך לא נתפשר על פתיחת העיר לים וחלופות שיאפשרו את זה – מקובלות עלינו.
אנחנו קוראים לשיתוף הציבור ושקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. אנו חושבים שנצליח כי אנחנו צודקים.
לא יעלה על הדעת לחסום עיר שלמה לים. לצערי במצבנו במדינה ואיך שעיריית חיפה טיפלה בכך, האחריות נפלה על כתפי הציבור. יש מספיק דוגמאות של מאבקים ציבוריים צודקים שהצליחו לייצר מהפך בהחלטה מכרעת. הציבור חייב להיות מעורב.

היכן עומדת כרגע התוכנית?

הנושא נגרר זמן רב, ברמות חסרות תקדים בות"ל, גוף עם סמכויות על שמטרתו להעביר תוכניות ארציות בהליכים מקוצרים. השלב שבו התוכנית תקועה הוא שמיעת כל ההתנגדויות והוא מתנהל בעצלתיים. אסור לשכוח שות"ל זו לא המילה האחרונה ומאבקים בהם היה ערעור על החלטות ות"ל הוכרעו בדרך כלל בבתי המשפט.

לקריאה נוספת על התכנון בעיר חיפה:

פוסט מצוין בבלוג של יואב לרמן.

מאמרים על המאבק:

מאמר בדה מרקר

מאמר בוויינט

מאמר באתר המחאה החברתית

להצטרפות למאבק:
דף "התנועה להחזרת העיר אל חיפה" בפייסבוק

ולסיום:

סרט יפהפה שיצרו וצילמו חברי "התנועה להחזרת העיר אל חיפה":

———————————————————————

שבוע לאחר מכן, יום שלישי בערב, מרכז קסטרא, כנס "חיפה רצה לכנסת".

כנס "חיפה רצה לכנסת" שאותו יזמו הארגונים התנועה להחזרת העיר אל חיפה,
הקואליציה לבריאות הציבור, מגמה ירוקה, משמר המפרץ והמטה נגד הרחבת בתי-הזיקוק, עומד לצאת לדרך.

מטרת הכנס היא להזמין מועמדים לכנסת ה 19 מהמפלגות הארציות השונות ולשאול אותם שאלות נוקבות לגבי נושאים בוערים שקשורים לעיר חיפה.
המועמדים אשר הוזמנו היו: מיקי רוזנטל (העבודה), פרופ' אלון טל (התנועה), יפעת קריב (יש עתיד), מירב דוד (ארץ חדשה), ח"כ ישראל חסון (קדימה), אורי זכי (מרצ), דר' עודד סושרד (צדק חברתי), ועיסאם מח'ול (חד"ש). מהליכוד לא הגיע נציג למרות מאמצים להביא את גלעד ארדן או איוב קרא ואילו הבית היהודי סירבו (!) לשלוח מועמד.
מנחות הפאנל הן דר' עינת קליש-רותם – יו"ר עמותת האדריכלים חיפה וממייסדי התנועה להחזרת העיר אל חיפה ורונית פיסו – מנכ"לית הקואליציה לבריאות הציבור.

בשש וחצי, שלושים דקות לפני פתיחת הכנס, המארגנים עוד עסוקים בסידורים אחרונים ומשדרים לחץ שלא יבוא קהל מספיק גדול.
קצת אחרי שבע התבדו החששות. יותר ממאתיים איש מילאו את האולם עד אפס מקום. יותר ממאתיים אנשים שאיכפת להם. יותר ממאתיים אנשים מעורבים, שבאו עם שאלות מהבית, שבאו לשמוע האם איכפת לכנסת ולממשלה מחיפה.

יצא לי לדבר עם חלק מהקהל שהגיע. אני שואלת את י',צלם ואקטיביסט שמתגורר בהדר, מה הוא חושב שיהיו תוצאות הבחירות. י' אומר שכל הסקרים, כל תשדירי התעמולה, זה הכל פיקציה. זה הכל לוחמה פסיכולוגית של הימין כדי שאנשי השמאל יחשבו שאין להם סיכוי ולא ייצאו מהבית להצביע. לי' יש הרבה חברים ערבים. אנחנו מדברים על חשיבות ההצבעה במגזר הערבי והעובדה הפשוטה, החותכת, שזה המגזר שיכול לעשות את השינוי. י' אומר שהוא מדבר עם חברים והם אומרים לו שהם לא מרגישים חלק ממדינת ישראל. כן, הם מודעים לעובדה שאם לא יצביעו, יהיה פה רע יותר, גם עבורם. הם לא חיים בואקום. אבל כמו שהחבר אמר לו: "אם אצביע בעד מפלגה שמדברת על סוציאליזם, על הלאמה של שטחים ונכסים, בעצם זה דופק אותי בתור ערבי. כי השטחים האלה לא יילכו לפלשתין – הם יילכו למדינת ישראל הציונית".

אנחנו מתבשרים על תחילת הכנס. מארגני הכנס מודיעים כי בסופו של דבר, ישראל חסון ממפלגת קדימה ביטל את הגעתו ובמקום עיסאם מחו'ל (חד"ש), הגיע הישאם עבדו מחד"ש שהוא גם חבר מועצת עיריית חיפה.

326667_321376237972278_723589020_o

תמונות מהכנס

כל המועמדים נשאלו ארבע שאלות בנושאי המאבק בחישמול הרכבת, הזיהום הסביבתי בחיפה, חומרים מסוכנים והשתלטות הון-שלטון על שטחים ציבוריים של העיר חיפה.
המועמדים ענו לעיתים על השאלות ולעיתים קידמו את עצמם וניסו לעשות הון פוליטי. בסך הכל היה דיון ער ותרבותי יחסית (לעיתים נשמעו קריאות ביניים – בעיקר כשנציגת "יש עתיד" דיברה) אך התשובות היו צפויות ומאכזבות משהו.
הנה סרטון שמסכם את הכנס:

רוב הנציגים דיברו על הצורך במאבקים ציבוריים (אזרחיים) וסירבו להבטיח משהו. ההבטחות שכן נשמעו, נשמעו רפות משהו.
מה שלא היה צפוי ושימח אותי ואני חושבת שגם את מארגני האירוע, הוא הגילוי שיש הרבה חיפאים שאיכפת להם, שרוצים להיות מעורבים, שלא מרוצים מהמצב הקיים ורוצים לשנות. חלק גדול מהאנשים שרצו לשאול שאלות לא הספיקו וחבל. היה ראוי לקיים יותר כנסים כאלה.
וזו ההזדמנות שלי להודות לכל האנשים שעמלו, טרחו והוציאו מזמנם ומכספם האישי, כדי להרים את הכנס החשוב הזה – כי בלעדיהם הוא לא היה קורה וזו בכלל לא קלישאה במקרה הזה.

בדרך חזרה אני מדברת עם ש', סטודנטית לרפואה וחיפאית מילדות. היא אומרת כי הרגישה אכזבה לנוכח העובדה שכמעט אף אחד מהמועמדים לא הסכים להבטיח שום דבר. שהם כולם שולחים אותנו, התושבים, להלחם במאבקים אזרחיים מול כוחות חזקים ומשומנים היטב. "אפילו מיקי רוזנטל, לוחם שאני מעריכה, שולח אותי להתנפל על בתי הזיקוק. הממשלה ויתרה על חיפה. מודיעין, ירושלים ותל אביב חשובות יותר", אמרה בהבעה מיואשת קמעה.
——————————————————————–

מאוחר יותר באותו הערב, פאב הסינקופה, ערב רוק חד"ש.

אם יש מקום לאופטימיות בפוליטיקה הארצית והבטחות שנאמרות בלב שלם, אז המקום הזה נמצא במעוז חד"ש בחיפה.
חיפה תמיד היתה "אדומה" ומעוז השמאל, אבל שמסתובבים ברחובות הדר והעיר התחתית, התחושה היא של שותפות גורל יהודית-ערבית. צעירים יהודים וערבים חיים ביחד, יוצרים ביחד, נלחמים ביחד. עושים שינוי.

אני בדרך לעצרת בחירות שארגנו פעילי תנועת חד"ש בעיר.
איך אני יודעת שגרעין הפעילים הזה הוא צעיר? לפי אופי העצרת. זוהי עצרת רוק שנערכת בפאב הסינקופה. היא כוללת מוסיקאים, משוררים ופוליטיקאים (אבל בקטנה). זו עצרת של העם, לא של הפוליטיקאים.
נדמה שכאן הפוליטיקאים לא שכחו שהם בשביל העם ולא העם בשבילם.
האווירה מיוזעת, חמה ולא פורמלית. פה עומדים עם כוס בירה וסיגריה ביד ולא יושבים על כסאות פלסטיק כמו בקסטרא. פה צועקים את מה שיש לומר ולא מדברים בטון מהוסה ומעושה. הפער בין הכנס בקסטרא לעצרת בסינקופה חריף ומותיר אותי הלומה ומסוחררת במקצת.

הגעתי בדיוק בזמן שמרואן מחו'ל, משורר, עולה לבמה. הוא אומר שהסיבה שהוא נמצא בחד"ש ולא בשום מפלגה ערבית אחרת, היא האנושיות של היהודים בחד"ש. העובדה שהיהודים האלו יכלו לבחור כל מפלגה אחרת שתייצג נכוחה את האינטרסים שלהם והם בחרו ללכת נגד זה ולהיות בחד"ש.

הוא מקריא משיריו יחד עם לילך ובר, משוררת ופעילת שטח בחד"ש. השניים מלהיטים את האווירה שלוהטת גם כך.

326549_464265516969151_410953768_o

לילך ובר ומרואן מחו'ל מקריאים שירה

ולילך מקריאה שיר של מרואן מחו'ל על חוויות שלו מחיפוש בנמל התעופה:

עַרֲבִי בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בֵּן גּוּרְיוֹן
מַרְוַאן מַח'וּל 10.11.12
שיר לשבת מתוך "ארץ הפסיפלורה העצובה"

אֲנִי עַרֲבִי!1
הִכְרָזְתִי בְּפֶתַח נְמַל הַתְּעוּפָה
לְטוֹבַת הַמְּאַבְטַחַת, שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לִטְרֹחַ.
נִגַּשְׁתִּי אֲנִי וְאָמַרְתִּי: חִקְרִי אוֹתִי, רַק
בִּקְצָרָה, אִם אֶפְשָׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי לֹא מְעֻנְיָן
לְאַחֵר לַמָּטוֹס.
שָׁאַלָה: מֵאֵיפֹה אַתָּה?
פָּרָשָׁי הֵם מִשֵּׁבֶט גַּסָאסְנָה מֵרָמַת הַגּוֹלָן – אָמַרְתִּי
וּשְׁכֵנְתִּי הִיא זוֹנָה מִירִיחוֹ
שֶׁגִּלְּתָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת הַדֶּרֶךְ לַגָּדָה הַמַעֲרָבִית.
אַחֲרֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָהּ בָּא תּוֹר הַהִיסְטוֹרְיָה
לִכְבֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחַדָשׁ.
מֵאַבְנֵי הַגָּזִית שֶׁל חֶבְרוֹן קְרוּצוֹת תְּשׁוּבוֹתָי
נוֹלַדְתִּי בִּימֵי בְּנֵי מוֹאָב הַנְּסוֹגִים מִפְּנֵיכֶם,
בְּאֶרֶץ הַזְּמַן הַכָּנוּעַ,
אָבִי מִכְּנָעַן
וְאִמִּי הִיא פֵינִיקִית שֶׁבָּאָה מִדְרוֹם לְבָנוֹן,
אִמָּהּ מֵתָה לִפְנֵי חָדְשָׁיִם, אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי,
וְלֹא נִפְרְדָה ממנה לְשָׁלוֹם, אִמִּי,
בָּכִיתִי בְּחֵיקָהּ, שֶׁתִּמְצָא נֶחָמָה בָּרֵעוּת בִּפְקִיעִין
בְּיָמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְשֶׁל הַכְרָעוֹת,
לְבָנוֹן, אָחוֹתִי, לֹא תָּשׁוּב לִהְיוֹת, וַאֲנִי
אֵם יְחִידָה לְאִמִּי
בַּצָּפוֹן.
***
שָׁאֲלָה אוֹתִי: מִי אָרָז לְךָ אֶת הַתִּיק?
עָנִיתִי: אוֹסַמַה בִּן לָאדֶן, רַק רֶגַע,
לְאַט לָךְ, זוֹ רַק יְצִיאָה שֶׁל פְּצִיעָה תּוֹךְ כְּדֵי נְסִיעָה,
אָנֶקְדּוֹטָה שֶׁהָרֵאָלִיסְטִים כָּמוֹנִי יוֹדְעִים לְהַשְׁמִיעַ
כְּשֶׁהַלְּחִימָה מַפְצִיעָה,
כְּבָר שִׁשִּׁים שָׁנָה אֲנִי בָּא לַהֲלֹם עִם מִלִּים עַל שָׁלוֹם,
אֵינֶנִּי נִלְחַם בַּהִתְנַחֲלוּיוֹת,
וְשֶׁלֹּא כְּמוֹכֶם, אֵין לִי טַנְקִים כְּמוֹ זֶה שֶׁאִתּוֹ
דִּגְדֵּג הַחַיָּל אֶת עַזָּה,
לֹא שִׁגַּרְתִּי טִילִים מֵאָפָּאצִ'י בַּתִּיק הָאִישֵׁי,
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִי
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבְּאֹפֶק אוֹבֵד מְהַדְהֵד הַמִּאוּס
מִן הַמַּהְפֵּכָה הַשְּׁקֵטָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ
וּמִן הָרָצוֹן הַטּוֹב.
***
מִישֶׁהוּ נָתַן לְךָ מַשֶּׁהוּ בַּדֶּרֶךְ לְכָאן – שָׁאֲלָה,
זֶה הָיָה הַגּוֹלֶה בְּאֶל-נַּיְירֶבּ,2 עָנִיתִי
שֶׁנָּתַן לִי צְרוֹר זִכרוֹנוֹת
וּמַפְתֵּחַ לְבֵית אַגָּדוֹת,
חֲלוּדָה עַל גַּבֵּי הַמַּפְתֵּחַ הִלְחִיצָה אוֹתִי אַךְ
אֲנִי כְּמוֹ מתכת טְהוֹרָה; מְזַכֵּךְ אֶת עַצְמִי כְּשֶׁאֲנִי נִכְסָף.
מֵאֶנְקַת הַפְּלִיטִים הַמְּעֻנִּים
תִּשְׁלַח הָעֶרְגָּה אֶת כְּנָפֶיהָ מֵעֶבֶר לַגְּבוּל
וְלֹא יַעֲצְרֶנָהּ שׁוֹמֵר וְלֹא אֶלֶף שׁוֹמְרִים
וּבֶטַח שֶׁלֹּא אַתְּ.
***
אָמְרָה: יֵשׁ בִּרְשׁוּתְךָ אֵיזֶשֶׁהוּ חֵפֶץ חַד?
הָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי, עָנִיתִי,
הָעוֹר שֶׁלִּי, וְתָוֵי פָּנָי הַשְּׁחוּמִים,
נוֹלַדְתִּי כָּאן, בִּגְזֵרַת הַגּוֹרָל לְבַדּוֹ,
אוֹפְּסִימִיסְט3 הָיִיתִי בִּשְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים
וַאֲנִי אוֹפְּטִימִי בִּגְלַל שְׁנֵי פִּיּוּטִים, לָהֶם לֹא תּוּכְלִי אֲפִלּוּ
בְּכֶלֶא גִּלְבֹּעַ.
כּוּר מַחֲצַבְתִּי
וְצוּר חֶבְלִי מַגִּיעִים מִסִּפּוּרֵי הַזְּמַן הַבֹּסְרִי
הַלְּוָיָה לֶעָבָר וּמִשְׁתֶּה חֲתֻנָּה
בְּאוּלַמֵי הַתִּקְוָה הַקְּרוֹבִים,
תְּמָרִים מִן הָעֵמֶק הִצְמִּיחוּ אוֹתִי,
מִלִּים נָתְנוּ לִי פֵּרוּשׁ.
יֵשׁ אִתִּי יֶלֶד שֶׁדָּחִיתִי אֶת מוֹעֵד לֵידָתוֹ
לְבֹקֶר אַחֵר, פָּחוֹת שָׁבִיר, הוֹ בַּת אוּקְרַאִינָה.
יֵשׁ לִי גְּנִיחַת מוּאַזִּין שֶׁשִׁירוֹ מְרַגֵּשׁ אוֹתִי, לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי כּוֹפֵר
אֲנִי מִזְדַּעֵק כְּדֵי לְהַפְחִיד לִילִיוֹת בַּחֲלִילִיוֹת
וְשֶׁאַבּוּבִים בָּרוֹבִים יְזַמְּרוּ עַל קִיּוּם בְּלִי אִיוּם.
***
הַמְּאַבְטַחַת לוֹקַחַת אוֹתִי לְחִפּוּשׁ בַּכְּבֻדָּה
הִיא פּוֹקֶדֶת עָלַי לִפְתֹּחַ אֵת הַתִּיק,
וַאֲנִי מְצַיֵּת,
וּקְרָבָי מִתְנַתְּקִים מִקְּרָבָיו שֶׁל הַתִּיק, וְכָמוֹהֶם שִׁירָי,
עִלְגּוּתִי, רְהִיטוּתִי, כָּל דָּבָר בְּתוֹכִי, נִרְתָּעִים מִתּוֹכוֹ וּלְתוֹכוֹ.
***
הִיא שׁוֹאֶלֶת: וּמָה זֶה?
אֲנִי אוֹמֵר: סוּרַת מַסַּע הַלַּיְלָה מֵעִם מַעֲלוֹת וְרִידָי, עִם פֵּרוּשׁ אַלְגַ'לַאלֵין,
שִׁירֵי אַבִּי-אַ-טָּיֵּבּ אַלְמוּתָנָבִּי וַאֲחוֹתִי מָרָאם, בִּתְמוּנָה וּבְנֶפֶשׁ,
צְעִיף מֶשִׁי שֶׁבּוֹ אֶתְכַּסֶּה לְמָגֵן מִצִנַּת הַמֶּרְחָק מִקְרוֹבָי,
טַבָּק מֵעַרָאבָּה שֶׁסִּחְרֵר אֶת רֹאשִׁי וְעִרְפֵּל בִּי עָתִיד לֹא נוֹדַע
בְּקִרְבִּי, בְּחֻבִּי, בִּי זַעְתָּר בָּלָדִי
שַׁלְהֶבֶת רִמּוֹן גְּלִילִי, אַגָּדִי,
עִנְבָּרִי, אַלְמוֹגִי, נִיחוֹחִי, וְזֶה שֶׁאֲנִי חַי.
פְּנִינַת חֵיפָה מַבְרֶקֶת וּמַבְהֶקֶת, לֹא מַפְסֶּקֶת,
מְנַמְנֶמֶת וְנֵחֱלֶמֶת בַּכִּיס שֶׁל שִׁיבָתֵנוּ רַק מִפְּנֵי
שֶׁסָּגַדְנוּ לָרָצוֹן הַטּוֹב וְשַׂמְנו מִבְטַחֵנוּ
בִּמְעִידַת הַנַּכְּבָּה בֵּעָבָר וּבְקִרְבִּי.
***
הַמְּאַבְטַחַת מוֹסֶרֶת אוֹתִי לַשּׁוֹטֵר אֲשֶׁר
מִשֵּׁשׁ אוֹתִי לְפֶתַע וְקָרַא:
מָה זֶה?
אֵבָרִי הַלְּאֻמִּי – אֲנִי אוֹמֵר
וִיוֹצְאֵי חָלָצָי, אֲחֻזַּת מִשְׁפַּחְתִּי וְצֶמֶד בֵּיצֵי יוֹנִים,
מִתּוֹכָן נִבְקָעוֹת נָשִׁיּוּת וְגַבְרוּת אֵלָי וּמִמֶּנִּי.
הוּא מְחַפֵּשׂ עָלַי
כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם סַכָּנָה,
אֲבָל הוּא עִוֵּר, הַטִּפּוּס הַמּוּזָר אֲשֶׁר
מְדַלֵּג עַל פְּצָצוֹת בְּתוֹכִי, חֲשׁוּבוֹת וְיוֹקְדוֹת בְּהַרְבֵּה:
עַל הַמֶּרֶץ, הַמֶּרִי, עַל לַהַט הַנֶּשֶׁר אֲשֶׁר בִּיגוֹנִי וְגוּפִי
יַבָּלוֹת, יְכוֹלוֹת, כָּזֶה אָנֹכִי
בִּמְלוֹאִי, כָּל כֻּלִּי, וְהוּא מִסְתַּכֵּל בְּלִי לִרְאוֹת
טֶמְבֵּל שֶׁכָּזֶה.
***
עַכְשָׁו, שְׁעָתָיִם אַחֲרֵי הַמַּאֲבָק הַמּוּסָרִי,
אֲנִי מְלַקֵּק לְדַקָּתָיִם אֶת הַפֶּצַע בִּבְשָׂרִי
וְעוֹלֶה לַמָּטוֹס הַמַּמְרִיא. לֹא כְּדֵי לַעֲזֹב
וְלֹא עַל מְנַת לָסֹב,
אֶלָּא כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַמְּאַבְטַחַת מִתַּחְתָי
אֶת הַשּׁוֹטֵר בָּהִמְנוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁל הסנדל מִתַּחְתָי
וּמִתַּחְתָי אֶת הַשְּׁקָרִים הַמְּאֻבָּנִים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה
כְּמוֹ בֵּן גּוּרְיוֹן שֶׁנִשְׁאַר מִנִּי אָז מִנִּי אָז מִנִּי אָז
מִתַּחְתָי.

* מרואן מח'ול מתוך ספרו הראשון בעברית "ארץ הפסיפלורה העצובה" (הוצאת קשב, 2012). לאחרונה ראה אור ספרו השלישי של מרואן מח'ול בשפה הערבית.

לאחר מכן, חבר הכנסת דב חנין עולה לנאום.
דב חנין, פוליטיקאי ושועל קרבות משופשף בשנות החמישים לחייו, משדר נעורים ולהט יוקד. הוא מונה חמש סיבות למה להצביע חד"ש. וכל הסיבות האלו מדברות על ההווה ויותר מכך – על העתיד.
כי דב חנין הוא איש של העתיד. הוא איש של רעיונות גדולים ומחשבות גדולות. אבל הוא ניחן גם בפרקטיות של ההווה ויש לו פתרונות מלוטשים כמעט לכל בעיה. הוא הפרלמנטר הכי פעיל בכנסת החולפת ובהחלט מתכוון לשאת את התואר גם בכנסת הקרובה.
הוא מדבר הרבה על שותפות, על מאבק משותף. הוא איש של מילים אך גם של מעשים. הוא מעביר המון חוקים חברתיים וכלכליים, אך הפעמים הכמעט יחידות שבהן הוא מקבל חשיפה הן בהקשר המדיני.

701978_464265703635799_825958311_o

דב חנין

הייא זעאתרה, מוסיקאית וזמרת ש"יודעת לשיר במבטא אלג'יראי וזה ממש נדיר", עולה לבמה מיד אחרי דב חנין.
המוסיקה שלה יפהפייה, קוסמופוליטית ומשתלבת נהדר עם הערבית, הצרפתית והאנגלית שבהן היא שרה. אחד השירים שהיא שרה, קאבר לשיר של טרייסי צ'פמן, "Talking about the revolution", כמו משקף בצורה הטובה ביותר את את הערב הזה. יש כאן משהו לוקאלי בלבוש בינלאומי. רוחות של של שינוי באוויר – רוח המהפכה האירופאית בחיפה שלנו, הים-תיכונית.

411949_464265883635781_1282041342_o

הייא זעאתרה

———————————————————————

יום חמישי, שעות הערב המאוחרות, סיור פאבים של פעילי חד"ש.

אני פוגשת אותם ברחוב מסדה, נקודת ההתחלה של הסיור שלהם. הם הרגע חילקו פנקסי תנועה באירוע השירה שהיה בקפה "מישמש". משם אנחנו ממשיכים לכיוון העיר התחתית, לסיור פאבים. הם חמישה הערב.

ל' היא המנהיגה הבלתי קרואה שלהם. את מצחה עוטרת רעמת תלתלים שופעת ומאחורי משקפיה העגולים, הדקים, מסתתר מבט יוקד. היא מובילה את ארבעת הבחורים במסלול שנקבע מראש על ידי א"ו, להלן, "המפעיל".
א', הייצוג הרוסי של הקבוצה, חיפאי, עובד ולומד ערבית – בזכות הקסם האישי שלו ומראהו המצודד, בטוחה ל', חד"ש תקבל "כמה וכמה קולות של רוסיות כרמליסטיות".
ע', סטודנט לפיזיקה בטכניון, שוכר דירה בעוספיא. בחור שקט, חמוד ומהורהר. "בעיקר עייף", יגיד לי אחר כך.
א"נ, סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת חיפה, שותפו של ע' לדירה. בחור בעל לב גדול ואופטימיות כובשת. פונה לכולם ומאמין בטוב של כולם.
ג', סטודנט להסטוריה באוניברסיטת חיפה, גר בקומונה יהודית-ערבית, תושב חיפה בהווה. חייכן ולא מרבה במילים.

אנחנו מגיעים לפתיחת התערוכה החדשה בגלרית האגף. מאוחר והחבר'ה באגף מתחילים להתקפל. זה הזמן להרמת כוסית לחיי התערוכה החדשה ונצחון השמאל בבחירות הקרבות. זה גם הזמן לדיונים ולויכוחים הפוליטיים.

DSCF2835 (Large)

מרימים כוסית ב"אגף"

בין ב' מהאגף לבין הפעילים ניצת ויכוח. ב' מצביע לעבודה או לדע"ם, מפלגה חדשה שמתחרה על אותו הספוט של חד"ש. ל' אומרת לב': "יש לי טיעון מנצח: פעיל של דעם שאני מכירה ממש מתלהב מהאביב הערבי. הוא רק מחכה שהאביב הפלסטיני יפרוץ ואז הוא יוכל לצאת להילחם לצד אחיו הפלסטינים. נגד מי הוא יילחם? נגדך! נגדינו! אני לא מוכנה לת את הקול שלי לרומנטיקן מטופש שמסכן אותי במלחמת אחים". ב' יחשוב על זה. יש לו עוד חמישה ימים בשביל זה.

יוצאים מהאגף, עוברים דרך "הבורדל" – פאב מאולתר שמישהו הקים בחדר המדרגות של הבית שלו. שותים משהו, מדברים קצת וממשיכים.
אני שואלת את ל' מאיפה היא לוקחת את כל הלהט והאמונה האלו והאם היא חושבת שבאמת אפשר לשכנע אנשים מהשורה להצביע למפלגה רדיקלית כל כך כמו חד"ש. היא אומרת לי "תראי, אני מבינה שיכול להיות יותר גרוע. היום כשחילקנו תעמולה פוליטית במרכז הכרמל דיברתי עם כמה נשים שחשבו להצביע ביבי. הבעתי בפניהן בתדהמה ושאלתי אותן איך נשים יכולות להצביע לרשימות שלא רק שאינן מקדמות זכויות נשים, אלא גם תורמות לנסיגה בערכי השיוויון המגדרי בחקיקה אנטי-פמיניסטית. שתיים עלו לאוטובוס בבהלה כשעצר בתחנה ואחת אמרה שאני חמודה ושהיא תצביע ציפי".

נכנסים לסינקופה בר, שם הפעילים פוגשים את "המפעיל" של התא, א"ו.
צעיר ממוצא הונגרי ממושקף עם שיער ארוך. הוא דומיננטי ונמרץ. הוא מקבל עדכון מל' על מצב הסיור ומוסיף עוד מקומות.

DSCF2855 (Large)

מימין לשמאל: ע', אנוכי, ל', א"ו (המפעיל), א' וא"נ

ממשיכים לפאב הבארקי. בסיורים הקודמים בעלי הפאב הרשו לפעילים לדבר רק עם האנשים שיושבים בחוץ. הסיור הנוכחי לא שונה בהרבה.
הפעילים מוצאים בני שיחה באחד השולחנות בחוץ. ארבעה צעירים שמביעים התעניינות ושואלים: "אז במה חד"ש שונה מהמפלגות הערביות האחרות?". החבר'ה מתחילים להסביר ומתפתח דיון. למרות זאת יש חשדנות וחוסר אמון בקרב הצעירים היהודים שיושבים בשולחן. לא הצלחתי לקלוט את הדעות הפוליטיות שלהם אבל הם נראים לי מרכז וימינה מזה. ממשיכים למקום הבא.

DSCF2865 (Large)

ויכוח סוער בפאב הבארקי

עוברים ליד פאב "האלי'ס" ונתקלים בסירוב מוחלט לבקשה להכנס ולהפיץ תעמולה פוליטית. ל', קצרת רוח, רוצה להמשיך ליעד הבא, מגיבה בעצבנות ובתוקפנות. בעל הפאב מתעצבן מהעצבים של ל' ואומר: "אבל רגע, מה את מתעצבנת? מה את הולכת ישר? אפילו לא שמעת למה!" היא מסתובבת אליו, נאנחת בידיעה מנוסה שהוא שוב הולך למכור לה את הבולשיט של "בלי פוליטיקה" אצלו בפאב ואכן, זה מה שהוא אומר לה. ממשיכים. ל' מספרת לי אחר כך שב"ג'קי" היא כמעט חטפה מכות מבעל המקום כי רצתה לפרסם… פסטיבל אמנות במסדה.

DSCF2856 (Large)

כולנו חד"ש

מסיימים בפאב הליבירה,ול' נראית מעט עייפה, מסכמת את המצב בישראל לפי דעתה: "לפני 93 שנים מהיום נרצחה רוזה לקוסמבורג שאמרה את האמירה הכי רלוונטית לחברה בישראל היום: סוציאליזם או ברבריות. תראי, משהו מהותי חייב להשתנות כאן. ועד שאנשים לא יבינו את זה, אנחנו נהיה תקועים עמוק בתוך החרא", היא מפריחה בועת עשן באוויר.
היא נפרדת מהבנים וממשיכה למסיבה בסינקופה בר. אחרי הכל, Girls just wanna to have fun 🙂

תודה לכל האנשים שעזרו בהכנת הפוסט! ואלו שמות: ללילך ובר, שתרמה חומרי הסברה, תמונות ושירה. לאורי וולטמן, אנס, איליה, עבד וגל שקיבלו אותי בברכה, ליוו אותי בסיור והסבירו לי כל מה שלא הבנתי. לניצן קלוש שהיתה מרואיינת מקסימה. לדני קליך שצילמה תמונות איכות – ולכל מי שדיברתי איתו לצורך הפקת הפוסט!