בירה, צ'יפס וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה פאבים חיפאיים

הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל היום הגיע, הרגע הגיע ועכשיו זה עכשיו!
אני ממש שמחה להציג כאן פרויקט משותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
לא מן הנמנע שזה רק חלק ראשון ואחריו יגיעו עוד. הרי אנחנו חיים בעיר נדירה בכמות האוצרות האדריכליים שבה.
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

כתב: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

יצאתם לבלות. הבירה הייתה טובה, המנה שהזמנתם ליד השאירה לכם "טעם של עוד", השירות היה אדיב, ואפילו בפלייליסט היו כמה שירים שאתם ממש אוהבים. אבל איך היה העיצוב של המקום?

כשאנחנו יוצאים לבלות, אנחנו שמים לב לפרטים רבים המשפיעים על החוויה שלנו, אבל מתי הקדשתם תשומת לב לעיצוב של מקומות הבילוי? בכתבה הזו חברתי לנעמה סובול, אשת התרבות החיפאית מס' 1 מבלוג "תרבות אכילה", ויחד יצאנו לסיבוב בשלושה פאבים בעיר התחתית אשר החלל והעיצוב שלהם יוצרים חוויית ביקור שונה ומעניינת.

ליבירה

המקום הראשון שבו ביקרנו, ואולי המוכר ביותר מבין השלושה, הוא ליבירה. ליבירה עבר למשכנו הנוכחי לפני כשנה וחצי, לאחר ארבע שנים במיקום אחר בעיר התחתית. כשהבעלים ליאוניד ליטקין ואריק סלריב  החליטו להתמקם בו, הם מצאו חלל ששימש פעם לצורכי אחסון והיה מוזנח מאוד, חלל צר וארוך בעל גובה פנימי של שתי קומות. הפרופורציות האלו של החלל המקורי הם אחד הדברים המעניינים במקום והן התאימו לקונספט שביקשו השניים ליצור למקום: ווייב תעשייתי  וצעיר. את הקונספט הזה עיבדו במשרד "דותן-לידז'י" (האחראים על העיצוב והמיתוג של המקום) לעיצוב הכולל צבעים כהים בגווני אפור, מספר קירות עם בטון חשוף, תקרה אקוסטית מתכתית, תעלות מיזוג חשופות, כיסאות בצבע שחור ועוד. האופי התעשייתי רוכך באמצעות שני מרכיבים: שילוב של עץ בשולחנות ובבר ואיורים על הקירות (בהם האיור החביב עלינו היה איור של נוצה על אחד העמודים). ליבירה מוגדרת כמבשלת בירה, דבר הבא לידי ביטוי גם בפן האלכוהולי וגם בפן העיצובי, כאשר כבר בכניסה שורה של מכלי נירוסטה ענקיים (הלקוחים מעולם הכנת הבירות) מלווים אותך ומכניסים אותך לחוויה. בנוסף, המקום ממותג באמצעות לוגו של אריה עם קרן  ולצד זאת חיות אחרות מופיעות על קיר הכניסה ועל תוויות הבירות. המיתוג ממשיך גם בתפריטים ואפילו במוצרים למכירה. אמנם העיצוב התעשייתי מופיע בשנים האחרונות במקומות רבים, אך השילוב של פרופורציות החלל, עבודת העיצוב שנעשתה בו והעבודה המיתוגית-גרפית יוצר מקום המתכתב עם מה שקורה בעולם בשנים האחרונות בתחום העיצוב אשר מגדיר למבקריו קונספט לבילוי.

נעמה ממליצה להגיע למקום בסביבות 18:00-19:00. זה זמן שמצד אחד עדיין לא צפוף ורועש במקום, ומצד שני הערב כבר יורד. כשכל הפאבים והביסטרואים עסוקים בהכנות המטבח והבר, אפשר לאכול ארוחה מצוינת בליבירה ואחרי זה לקרוע את העיר. מומלץ לקחת את אחד האפריטיפים בתפריט אם אתם במצב רוח קליל או לנסות את טעימות הבירה של המקום שמאפשרות לכם להכיר את כל הסוגים והטעמים. מבחינת אוכל הכי פשוט זה הכי טוב. תנו לבריטי שבכם לנצח.

ליבירה, רחוב הנמל 26, פתוח כל יום החל מהשעה 12:00.

הבורדל (שם זמני)

הבורדל הוא ללא ספק אחת התגליות הטובות ביותר שהיו לי בזמן האחרון. גם כאן מדובר בחלל עם עבר תעשייתי מתקופת המנדט, דבר היוצר בסיס איתן לייחודיות של המקום. אולם, בניגוד לליבירה, הפרופורציות של המקום קטנות יותר, והוא מחולק לחללים מגוונים מאוד באופיים: חלל כניסה, אזור הבר, החצר ושני חדרים בקומה העליונה. הבורדל נפתח במיקומו הנוכחי לפני כשנה והוא "נועד לתת במה לאנשים מוכשרים ולהנגיש את חווית המוזיאון והגלריה לקהל מעט אחר", כדברי אדוה גוטל, השותפה לשופרא בניהול המקום ואחראית גם על עיצובו. לדבריה, אחד הרעיונות בעיצוב היה "להעניק לקהל את האופציה ליהנות בצורה שונה ממה שהוא הורגל אליו". אין ספק שהמקום מצליח בזה בענק. השיטוט בין חללים המגוונים שבו שהינו חוויה מרתקת ויוצאת דופן, האיקונות של מריה הקדושה (המוגדרת על ידי גוטל כדמות נשית חזקה ואניגמטית), האפלוליות, התערוכות המתחלפות והקהל עצמו; כל אלו יוצרים חוויה נון-קונפורמיסטית, מסתורית ושוברת שגרה. בזמן שהיינו שם נערכה פתיחת תערוכה של אמן צעיר בשם יובל בצלאל (בן 22 ,(אשר שהה במקום בשבוע שקדם לפתיחה וצייר על גבי הקירות בחצר מספר דמויות מעולמות שונים לחלוטין המתקשות לתקשר האחת עם השנייה, תוך שהוא משתמש במשחק הפחית והחוט לצורכי יצירת קשר ביניהן. אם אתם מגיעים לשם, אל תחמיצו את החלל העליון בקצה המסדרון – חלל נמוך, עם ריהוט משנות ה-60 וה-70 ותאורה מינימלית, דבר היוצר תפאורה שנראית כאילו נלקחה מסרט ואתם מרגישים כמו השחקנים.

נעמה ממליצה להגיע סביב הפתיחה ולהריץ כמה משקאות על הבר עם אדוה ושיחה עם שופרא, בזמן שהוא מכין את אחד המלוואחים הטבעוניים שלו. עם זאת, הבורדל זה מקום שאתה מתחיל להרגיש אותו בחצות וצפונה. אז המקום הומה ושוצף אדם. מומלץ לנסות את אחת מהבירות ששופרא רקח או קמפרי עם תוספות א-לה אדוה. מבחינה קולינרית כדאי ליפול על ערב חמישי שבו תגריד, אחת מהאורחות הקבועות, מכינה תבשיל טבעוני טעים ומספק.

הבורדל, רחוב הנמל 51, פתוח בדרך כלל בימי חמישי ושישי משעה 22:00 והלאה.

קברית – كباريت

קברית (בערבית: גפרורים) שוכן בסמטה המחברת בין רחוב יפו לבין שדרות המגינים והוא חבוי מעיני רוב הבליינים המשוטטים בעיר התחתית. זו אחת הסיבות לכך שכשנכנסים לחצר המקום ואל תוך המבנה, ההפתעה גדולה. הפאב שוכן בתוך מבנה אבן בעל קמרונות צלב, מבנה שהיה שייך למשפחת מולא ובו היו עושים חלב וגבינות, והוא שריד לבתי העיר העתיקה שהיו כאן עד 1948. אם בשני המקומות הראשונים החלל היה מודרני ותעשייתי, כאן התמונה היא שונה לחלוטין, והשוני הזה ממחיש את הרב-גוניות באדריכלות החיפאית. אל קברית הגענו במהלך ה-Haifa Independent Film Festival. בחוץ בין שני קירות גבוהים, תחת עץ וגרפיטי ענק של שם המקום, ישבו חבר'ה וחגגו את בואו של סוף השבוע, בזמן שבפנים הקרינו סרטים ומזגו בירות. עאיד פדל, מבעלי המקום, סיפר שהמקום היה נטוש במשך 15 שנה ושכאשר הם התחילו לשפץ אותו (במו ידיהם) הוא היה נטוש ומוזנח מאוד. לדבריו, הרעיון העיצובי היה לשמר אותו (למשל על ידי כך שלא נגעו באבנים במבנה) ולהוסיף לו מרכיבים שיצרו בו "לידה מחדש": צבע אדום עז על הקירות, תמונות של אנשי בידור מפורסמים מהעולם הערבי בשנות ה-50-60, נברשות וריהוט עץ. כל אלו מחדדים את התחושה שלמקום יש זהות מאוד ברורה ושיש בו משהו אותנטי (מילה שנהיה קשה להשתמש בה בשנים האחרונות). לנוכח כל אלו אי אפשר שלא להתלהב מהמקום ומהחשיפה לחברה הערבית-עירונית-צעירה הגרה בעיר.

נעמה ממליצה להגיע בסביבות 21:00-22:00. אם אין הופעה או מסיבת ריקודים, אפשר ליהנות מהאווירה האינטימית, העיצוב המדהים והסאונד המעולה המגובה בפלייליסטים מענגים. במקום יש ברז ארדינגר, לא דבר של מה בכך. לא משנה איזה סוג, קברית הוא מקום לשתות בו בירה צוננת. ההמבורגר במקום טוב מאוד וכך גם כריך ה-BALT, שהוא גרסה מתוקה של קברית ל- BALTהקלאסי רק בתוספת אבוקדו. ואם במקרה תיפלו על ספיישל של מרק פריקה, קחו אותו מיד!

קברית, סמטת הזגג, פתוח כל היום בין 18:00-02:00.

מודעות פרסומת

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n

לבחור להיות שיכור

"אל תבחרו בי. אם תבחרו, אכריח אתכם ללמוד ערבית מכיתה ג', אבטל את חסינות חברי הכנסת, אאלץ את כולם ללכת ישר, להקשיב לזולת, לא לדבר עם הידיים ולהגות את המילים כמו שצריך."
(מאיר אריאל, "נאום בחירות")

לכאורה אין קשר בין סיינט פטריק'ס דיי, חג השיכורים העולמי, לבין הבחירות בישראל.
אבל כשאתה מסתכל על הפרצופים החמוצים בערוץ הכנסת ועל הנוכחות הדלה של "נבחרי הציבור", לפעמים בא לך להשתכר. לפחות אם תראה כפול (או משולש) המליאה תתמלא קצת.

כבר דיברתי כאן על היותי Late Bloomer בתחום חיי הלילה.
את האלכוהול דווקא גיליתי כבר החל מגיל חמש, כאשר סבי היה נותן לי שוט של ליקר בננות בבואנו לבקר אותם.
העניין היה ש:
א. באנו לבקר אותם פעמיים בשנה.
ב. הכמות של האלכוהול ששתיתי עד גיל 18 נשארה אותו הדבר מגיל 5.
היה לי ולאמי מנהג כזה, סביר להניח שלא רק שלנו, ללכת לבתי קפה, לשתות קפה (היא) ושוקו (אני) ולחלוק עוגת קרם.
יום אחד משהו השתבש. הייתי בת שש-עשרה כשהלכתי עם אמי לבית קפה בפינת כרמליה. נדמה לי שקראו לו "קפה ביאליק", אבל אני לא לחלוטין סגורה על זה ויש לזה סיבה. בתפריט היה כתוב שהם מגישים קפה וינאי עם קצפת מעל וקצת קקאו בפנים. די התלהבנו מהעניין והזמנו אותו. רק שקיבלנו אייריש קופי.
עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה טעות שלנו או של המקום ואם אחד המלצרים החליט לחמוד לנו לצון. כל מה שאני יודעת זה שהקפה הזה היה טעים בטירוף. הוא אכן הגיע עם קקאו וקצפת ואני ואמי שתינו אותו בתאווה גדולה. רק שהייתה גם תוספת בדמות כמות נאה ומכובדת של ויסקי.
כבר בצאתנו מבית הקפה היינו מאוד מאוד שמחות ומאושרות. באוטובוס ממש התמוגגנו מהנוף המדהים שנשקף לעינינו וכשהגענו להדר, שם תכננו לקנות בגדים, היינו שבויות בקסם המהפנט של חלונות הראווה והבגדים בחנויות. העולם נראה כל כך יפה, צבעוני, מזמין…
צחקנו ללא הרף ומדדנו המון בגדים. בחרנו את הבגדים הכי מיוחדים, הכי מחמיאים, הכי מהממים והרגשנו שאנחנו שליטות העולם.

budwaiser

בתמונה: "היה עצמך – אל תתבייש." (פרסומת לבאדוייזר)

כשסיימנו את הקניות הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס ואנשים נתקלו ונתקעו בנו כל הזמן וצעקו עלינו.
לא הבנו אותם. מה הבעיה שלהם בדיוק? גם נתקעים בנו וגם צועקים? איך הם לא מבינים שהחיים כל כך יפים?

כשירדנו מהאוטובוס ליד הבית התנודדנו לאיטנו והיינו כל כך עייפות. הגענו הביתה וישנו עד הבוקר ברציפות כמו בולי עץ.
כשקמנו בבוקר הבנו שהשתכרנו (כן כן, אמי מעולם לא הייתה שתיינית גדולה ולא ממש הבינה באלכוהול) וצחקנו נורא.
הבגדים מעולם לא שימשו אותנו. הם היו מוזרים… ארוכים מידי או קצרים מידי, רחבים מידי או צרים מידי והצבעים שלהם היו פשוט מזעזעים.
אין ממש מוסר השכל לסיפור הזה. אולי רק העובדה שכששותים החיים טובים ויפים יותר. כל הצרות נשכחות לזמן קצר…

הפוסט הזה אינו הטפה לאלכוהוליזם אך יחד עם זאת הוא בא לדבר על אחת ההנאות הקטנות-גדולות הכי עתיקות בעולם: אלכוהול.
בירה למשל הומצאה במצרים. בעזרת קצת בירה, קצת לחם וקצת בצל, בנו האנשים הגרומים האלה את הפירמידות.
גם אנחנו נצטרך בירה כשבנט… אבל בלי פוליטיקה.

"אם העם שיכור יותר קל לשלוט בו"
(הקיסרית קתרינה השנייה)

כשמדברים על תרבות האלכוהול בחיפה חייבים להתחיל מתרבות הימאים שהחלה עוד בימי המנדט, בשנות השלושים.
יובל בן עמי מספר במאמר בהארץ על שורשי התרבות הזו והקשר שלה לאלכוהול. על רצועת החוף המיובשת (הבריטים ייבשו את הים) שהרדיוס שלה הוא בסביבות 200 מטר בערך, הוקמו פאבים לרוב. בין הפאבים שהוקמו ופועלים עד היום ניתן למנות את העוגן, הסנדק ומעין הבירה. רוב הפאבים נסגרו או הלכו לעולמם כמו בעליהם ולקוחותיהם. את הדור הראשון של מלחי ישראל שעבדו בצים ניתן לראות כל יום שישי אצל יוסק'ה בפאב העוגן ואילו את דור הביניים ניתן לראות בפאב ההבנרה אצל חיים (טרזן) למברגר. לכל ימאי היה את הפאב האהוב עליו בכל חוף וכן, גם את האישה האהובה עליו – לה שלח מכתבי אהבה ו/או זימה.
תרבות הימאים נהרסה בעיקר כי התחילו לפרוק ולהעמיס את הספינות יותר ביעילות, קרי יותר מהר. הימאים עצמם כמעט ולא יורדים מהספינות לעומת פעם, שהיו צריכים להמתין כמה ימים לפחות, אם לא יותר, על החוף.

אני זוכרת בנעוריי העליזים במרכז הכרמל את הפלא הזה. יכולתי לדעת לפי הסימנים הקטנים ביותר שזה מגיע, עוד מעט הם באים.
הזמן: סוף האביב, תחילת הקיץ לבטח. אלו היו גם השלטים המזמינים באנגלית שתלו הפאבים והמסעדות ברחוב עם מבצעי 1+1 ותחושת הציפיה של כולם עמדה כבדה באויר הסמיך. ימים ושבועות הלכתי בתהייה מתמדת: "האם היום זה יהיה היום?"
וערב אחד הם באמת היו מופיעים – מלחי הצי השישי האמריקאי. נחילים נחילים של גברים מסוקסים, שחורים ולבנים, עם המדים האלו, היו פושטים על כל בית עסק שהציע אלכוהול ואוכל מנחם. את הדיבורים והצחוקים שלהם היה אפשר לשמוע בכל רחבי שדרות הנשיא.
לפעמים הם היו מציעים לבחורות נישואין ברגעי השכרות ולפעמים סתם רוצים לדעת על האנשים, על העיר. רחוק מהבית אנשים נוטים להיות סנטימנטלים משהו. תארו לעצמכם שאתם מקבלים בוכטה של כסף לשרוף מצד אחד. מאידך, לא היה לכם סקס כבר כמה שבועות טובים, לא אכלתם ארוחה הגונה וסביר להניח שגם לא שתיתם ממש את אותו פרק הזמן. מה תלכו לעשות?

המון עסקים חיו על אנשי הצי השישי בחיפה. זה התחיל מ 5-10 אוניות בשנה והגיע לשיא בשנות השמונים כשנפתחו בעיר משרדי הקישור של הצי השישי. בין 40 ל 50 אוניות בשנה עגנו לחופי חיפה למשך חמישה עד עשרה ימים בכל ביקור. משרדי הקישור, או בשמם הרשמי, ה USO פעלו היכן שפאב הצ'ארלי יושב היום. היה בר קטן בכניסה ויכולתם לראות אותם מגיעים ושותים את כוס הבירה, אולי הראשונה שלהם, מאז שירדו מהספינה. אבל הפאב העיקרי שבו הם נהגו לשבת במרכז הכרמל היה הסנסט שפעל בשער הכרמל. בעיר התחתית אחד הפאבים האהובים ביותר על המלחים היה לונדון פרייד – איפה שהבארקי נמצא היום – שהיה פאב בריטי נהדר כהילכתו עם דארטס (חיצים). הבעלים הצטלם עם כל ספינה אפשרית והצוות שלה כולל תמונות על הסיפון והצילומים קישטו את קירות הפאב. הוא היה נפתח משעות הצהריים המוקדמות הייתה להם בירה כמעט אך ורק מהחבית וכ 8-10 סוגים. הם אפילו הגיעו עד לבת גלים לפאבים בטיילת בת גלים עצמה, מגדלור ופייפ ליין. פייפ ליין היה סנוקר פאב שהפסקול שלו היה מורכב בעיקר מדפש מוד וקיור. ומסכים ענקיים הקרינו סרטי גלישה בלי הפסק. השתייה הייתה מאוד זולה ומגוונת מאוד. את החגיגה הרסה האינתיפדה השנייה בשנת 2000 שגרמה לצי האמריקאי להפסיק לחלוטין את עגינת האוניות בנמלי ישראל מחשש לפיגועים וזאת על פי הנחיות פיקוד הצי.

"אתה זוכר ת'ימים (לא אחי אני לא) שגרנו בחיפה,
לא אוכלים בשר, רק מאנץ' של אלפלפה,
עוקבים אחרי אהוד אחרי הבצפר, עם איקסים על היד, ומיקו הגמד!
אתה זוכר שהיינו שומעים ביחד קונפליקט,
יורדים לסיטי הול, לנקות דיר חזירים,
לא נוגעים באלכוהול, ובסוף יורדים אל הפנינה?"
(זוכר ת'ימים – בוא לבר)

אז לרגל סיינט פטריק'ס דיי והבחירות הנופלות עלינו לטובה (נקווה, נקווה…) החלטנו להכיר לכם חמישה פאבים לא שגרתיים בכלל בחיפה. כאלו שאם תיכנסו אליהם תחשבו לעצמכם: "לאיזה יקום כרגע הגעתי?"

הדאנק – מה עוד אפשר להגיד על הדאנק שלא אמרתי כאןדמיינו לעצמכם את המרקיה של ה Soup Nazi אבל בפאב. כל עוד אתם שומרים על הכללים הרשומים באותיות של קידוש לבנה על קירות הפאב, אתם בגן עדן שכולו בירה מוקצפת (ועוד שוט ועוד שוט ועוד שוט) וכמובן הבישול הנהדר של אלכס, אנג'לה ועד לאחרונה גם של ברונו. והכי חשוב – היום חוגגים בדאנק את יום הפטריקיהו המסורתי, הלוא הוא הגרסה הדאנקית לסיינט פטריק'ס. יהיו שם: "מ 12 בצהריים עד 2 פנקייק חינם על כל בירה (גם למי שרק מראה הוכחה להצבעה), ותפריט מיוחד בצבעי דגל אירלנד, הנחות, מבצעים ובקיצור, בלאגאן שלם… גם חביות מוזלות בחוץ… מוזיקה אירית והמון לפריקונים קטנים… גם קלפי תהיה, ויהיו מעורבים בזה צ'ייסרים בזול… ממש!"

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

11015751_772462316136553_662010275310485603_n

10985377_772462329469885_1340637050185984187_n

הבנרה – אם חשקה נפשכם להגיע לפאב ימאים אמיתי, חי ונושם, ולא כזה שמעוצב בסגנון או שפעם היה כזה, אתם מוזמנים להגיע להבנרה, החמארה הקטנה של טרזן ועליזה, האישה שאיתו. המקום הוקם בשנת 2000 ולפי הכתבה של יובל בן עמי, שמו לקוח מבורדל באנטוורפן שנשא את אותו השם. בפאב, שהחלונות והשירותים בו מעוצבים כמו בספינה, ושתלויים בו עוגנים, רשתות ימאים, מפות ועוד, מגישים אוכל רומני בעיקר עם טוויסטים מיוחדים כמו קציצות סלק מצוינות. לא תמיד יש הכל, אבל כל מה שנמצא – טעים מאוד. מידי שבוע נערך מפגש של הימאים בדימוס שהוא בעצם שעתיים של המון צחוקים, העלאת זכרונות וחזרה בזמן. אם תשבו שם על הבר תמיד תוכלו להיות שותפים לשיחה בין הימאים לשעבר שהם עיקר הלקוחות במקום לבין חיים (טרזן), שיושב תמיד באותו המקום, לבוש באוברול הג'ינס הנצחי שלו ומעשן את המקטרת כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם. בתווך עליזה והמלצרית החמודה הקבועה, מלהטטות בין הסועדים והתחושה היא בעיקר נוסטלגית-משפחתית.

הבנרה
כתובת: דרך העצמאות 88 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 050-6422130
שעות פעילות: כל יום, פרט ליום ראשון, מ 10:00 עד 18:00

DSC_4950 (Large)

פארמסי – אם סנוקר זה הקטע שלכם, כדאי לכם להגיע לפאב הפארמסי. הפאב ממוקם בתחילת רחוב מסדה ונקרא כך על שם בית המרקחת המיתולוגי שהיה קיים באותו מקום במשך שנים. כשבית המרקחת נסגר הוא הוריש כמה מהבקבוקים והתכשירים לפארמסי ואת המראה עם סמל הנחש הרפואי. הפארמסי הוא פאב טבעוני בעיקר בגלל שמגישים בו בייגלה בלבד. האוירה בפאב היא של מועדון חברים הזוי במיוחד אבל גם מחבק ומפרגן. יש בירה בקס מהחבית, טובי ושאר ירקות (טוב, אין ירקות… אבל הבנתם). הפארמסי מקדם את פני כולם ללא הבדלי גזע, דת ומין… חוץ מתימנים. יש הרבה מוסיקה מזרחית אבל בקטע מודע לעצמו ובכלל מוסיקה שכבר מזמן לא שמעתם. שווה להגיע במיוחד ששירין ועבאד נמצאים כדי לראות משחק של אלופי סנוקר כהילכתו. הפארמסי נסגר כנראה בסוף החודש, אז מהרו מהרו לשם.
הם חוגגים את סיינט פטריק'ס אבל אל תצפו לאוירה יותר מידי אירית חוץ מהירוק של שולחן הסנוקר.

פארמסי
כתובת: מסדה 1 הדר, חיפה
טלפון: 077-5357465
שעות פעילות: כל יום מ 20:00 עד הלקוח האחרון (08:00)

DSCI7084

DSCI7083

סמוק האוס – פעם סמוק האוס עשו משלוחים. עכשיו, כדי לאכול את תפוחי אדמה עם בייקון וצ'דר (כן.), כנפיים ברוטב ג'ק דניאל'ס (כן, כן.) וצלעות החזיר בסיידר, מייפל וטבסקו (כן, כן, כן!) תצטרכו להגיע לבלפור 23. כבונוס תוכלו לפגוש את הבעלים של המקום המסרק את זקנו, לבוש בחולצת פסים ארוכה של מלחים, סמל הגבריות הסובייטית. המקום מתהדר בתפריט אוכל בנוסח ברביקיו טקסני ומגיש גם המבורגרים בנוסף לבשר השיכור ותועפות הבייקון. במקום מעשנים בשרים בעישון ביתי אך גאוות המקום היא על האלכוהול המזוקק בסמוק האוס. מדובר על פירות שונים ומשונים ואף בייקון (!) המושרים באלכוהול ברמה של 80 אחוז במשך שבועות ואז נפתחים ונשתים בשלוק אחד. בלילות של ירח מלא, מזמנים אנדריי וחבריו נגן חמת חלילים שינגן לאלכוהול שבמזקקה למען יהיה סקוטי מספיק.

סמוק האוס
כתובת: בלפור 23 הדר, חיפה
טלפון: 074-7012202
שעות פעילות: בערב, לא ברור ממתי עד מתי. פשוט תגיעו.

11071125_10153163565299321_1648944933095688791_n

הצ'ארלי-בר – הצ'ארלי פתוח יותר מחצי יממה, כל יום. זה הפאב שאפשר לאכול בו ארוחת צהריים, ארוחת ערב וארוחת בוקר (מאוד) מוקדמת. המקום אפלולי עם מוסיקה סטייל הסיטי הול וכמו בבתי הקזינו המשובחים ביותר, אחרי כמה זמן אתה מאבד קשר עם העולם החיצון, עם הזמן ושוכח שבכלל היית צריך ללכת מכאן לאיזשהו מקום בכלל. צ'ארלי, הבעלים, הוא מהאנשים שמשפריצים כריזמה לכל עבר מבלי להתכוון בכלל, ומכין קוקטיילים לא רעים בכלל. האוכל מעולה ובגלל אשתו הטיוואנית, צ'ארלי יודע בדיוק איך דים סאם צריך להיראות ולהיטעם וזוהי בהחלט אחת ממנות הדגל בפאב. כמו כן הספייריבס והג'ק פוטטוס ממכרים ושמענו גם על קינוח שעושה רושם אלוהי – מוס שוקולד עם מעט רמי מרטן יחד עם וודקה וניל און דה טופ. אתם חייבים לנסות בהזדמנות הראשונה – תגידו שאנחנו שלחנו אתכם. יש מבצעים די מטורפים על ויסקי מאלט בימי ראשון ושני וגם לבירות אין במה להתבייש. קחו את קו האוטובוס הראשון של היום ישר הביתה. זה בהנחה שתוכלו ללכת בקו ישר אחרי שתצאו מכנסיית התענוגות הזו.

הצ'ארלי-בר
כתובת: שער הלבנון 2 מרכז הכרמל חיפה
טלפון: 050-7948845
שעות פעילות: ראשון עד רביעי מ 16:00 עד 06:00 חמישי עד שבת מ 14:00 עד 06:00 ולפעמים גם יותר מאוחר. המטבח נסגר ב 03:00

10155343_10153163564309321_9144227529568656952_n

זהו.
מקווים שנהניתם ותצביעו נכון. לא נכתוב כאן למי אבל בואו נגיד ש Right is wrong 😉
ולאן שלא תצאו הערב לחגוג (או לשכך את יגונכם בעזרת הטיפה המרה) – תהנו מאוד ותזכרו: אלכוהול זה אח.

אנחנו מצידנו נחכה לקולות הימאים באופטימיות הדרושה.

ומה יישאר לי ליום הבחירות?

סלט אגסים שיכורים וגבינת סנט מור

הסלט הזה ממש ממש קל ומאוד כייפי. הוא גם מתאים לתחילת האביב. השוס שלו זה האגסים השיכורים יחד עם גבינת סנט מור, פצצה של גבינה. תיהנו!

מצרכים

גליל גבינת סנט מור פרוסה לעיגולים
שלושה-ארבעה אגסים חתוכים בינוני
חבילת חסה סלנובה
פלפל צהוב חתוכים דק
ארבע-חמש עגבניות שרי חתוכות לרבעים
חצי בצל סגול פרוס לטבעות
פלפלון צ'ילי קצוץ דק (אופציונלי)
כף חמאה לטיגון
חומץ בלסמי לפי הטעם (לא להגזים)
חצי כוס יין אדום חצי יבש
כף סוכר חום
מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה

1. קורעים את החסה השטופה לתוך קערה גדולה
2. מוסיפים את הירקות והגבינה
3. מחממים מחבת וממיסים חמאה
4. מטגנים את האגסים עד שמתרככים
5. מוסיפים יין אדום וכשמבעבע מוסיפים סוכר חום
6. כשהטעמים נהיים עמוקים מספיק, מורידים מהמחבת ומוזגים לתוך הקערה
7. מוסיפים חומץ בלסמי, מלח ופלפל
8. מגישים מיד

בתיאבון!

IMG_1733 (Large)

הסיורים שמוציאים אתכם לתרבות רעה ;)

פוסט למאותגרי הפייסבוק מבינינו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זהו. אין טעם להסתיר את זה יותר.

ובאמת שניסינו. העלמנו את כל הראיות, את כל האנשים (אה… אופס), אבל זה לא עבד – האמת יצאה לאור או כמו שאומרים יצא המרצע מהשק.

רבותיי, השמועות נכונות ואכן הבלוג החל להוציא סיורים החושפים את האמת המדהימה על חיי הלילה של שכונת הדר!

composite_14262845742715

ביום חמישי ה 26.2.15 נערך הסיור הראשון מבית תרבות אכילה.

איפול מלא הוטל על רשימת המקומות שאותם הסיור היה אמור לפקוד ואפילו נקודת המפגש הייתה לוטה בערפל ונמסרה רק ברגע האחרון.

בשעה שבע לפנות ערב פשטו חמישה עשר גיבורים וגיבורות עשויים ועשויות ללא חת את שכונת הדר כשבלבבותיהם חרוטה מטרה אחת ויחידה: אכול ושתה כי מחר יום שישי!

שום פאב ושום מסבאה לא עמדו מול רוח הקרב של גיבורים אלה, מול נחישות להגיע ולנצח את אחרונת הנקניקיות.

כנחיל ארבה אנושי הם ירדו על קפה אבאג'ור והותירו מאחוריהם צלחות נקיות ממנאישים, תבשילים, חצילים בטחינה ומוס סחלב – ומלצריות המומות.

לאחר מכן הם עשו את הבלתי יאומן וארבו בפינה לבית קפה הפינה​ כשהם שודדים קישים, טורטיות ובצלים ממולאים לרוב ומקנחים עם בייליס תוצרת בית.

composite_14262852415766

בדרך שמעו הטיילים שלנו על קיצור תולדות ההיסטוריה ההדרית כולל פרטים פיקנטיים שאיש מהם לא ידע וכנראה גם לא יזכור עקב תועפות האוכל והאלכוהול המעורבים בסיפור 😉

עד למדרחוב נורדאו הגיעו כשרגליהם הכושלות נושאות אותם בקושי, הצליחו לאתר את נארד קפה​ שם נחטפו סלטים חסרי ישע ונעלמו אל תוך חשכת קיבתם.

את הערב חתמו במכבסה – שהוא גם בית קפה וגם מכבסה​ – שם התכונן אייל לבואם מבעוד מועד והתקיף אותם בפוקצ'ות מלאות בכל טוב, צ'ייסרים של עראק ולקינוח מוס טריקולד.

מאז ועד היום שני מסעות נוספים עלו לרגל להדר הטעימה.

composite_14262854597216

שימו לב – בסרגלי התצוגה מצד שמאל, מתחת לתמונת האינסטגרם, הכנו לכם מידע מפורט לגבי הסיורים כולל תאריכים של סיורים קרובים. תוכלו לעקוב אחרי העדכונים.

סיורים

כל המעונין והמעוניינת – נא לפנות בהודעת אימייל לכתובת tarbutachila@gmail.com או בהודעה פרטית בדף הפייסבוק של תרבות אכילה.

צילומים: רונה שחר וג'וני ספקטור

הערה: המילה מלצריות נאמרה בלשון נקבה למען הנוחות אך מתייחסת למלצרים ומלצריות כאחד.

והרי התחזית – אוכל ושירה לפרקים בשמי חיפה

I never felt magic crazy as this"
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
"Bright in my northern sky

(ניק דרייק, שמיים צפוניים)

יש איזה קסם מטורף בלילות סערה חורפיים.
איזשהו מחול בלתי מתפשר שהולך עד הסוף בלי שיש לו שום דבר להפסיד, בין גרמי השמיים.
מישהו שם הדליק את הזרם בסניף המרכזי והעננים מתכסחים כמו חתולים מעוצבנים שצורחים אחד על השני בצורה מאיימת.
וקורה מה שתמיד קורה אחרי מריבה רצינית כזו – אחרי כל האנרגיות המחשמלות והצעקות מגיע הבכי הזה שמרטיב כל חלקה טובה.

ביום שלישי האחרון (ה 25/11) מלאו ארבעים שנה למותו של ניק דרייק.
ניק דרייק, משורר וזמר בריטי, היה ידוע בשיריו המלנכוליים, העדינים והרגישים.
קודם אתה נכבש במוסיקה המופלאה שלו, רכה ומלטפת, ואחר כך במילים הכל כך נוגעות. כאלו שכל אחד יכול להתחבר אליהן.
הוא היה זמר ומשורר של חורף.
ביום גשום ואפרורי, אין הנאה גדולה מזו של לשבת מול תנור הסלילים, מכוסה בשמיכת הצמר או הפליז ולשקוע בספר טוב, מלווה בצלילים השקטים, הנוגים. כוס תה מהבילה ועוגיות מלווים את התענוג.
העולם לא ידע להעריך את דרייק בחייו. הוא דחה אותו, התעלם ממנו.
רק אחרי שהתאבד, התגלה כשרונו הענק וגודל הטרגדיה שבאובדן אמן כל כך נדיר.

1377319_10152880572514321_7031050493903340461_n

מחוץ לאגף השני

לציון ארבעים שנה למותו של דרייק, החליט צוות "שירה נוראית", בהנהגת הילה זאנה וברק וקנין, שני דמויות מפתח בעולם השירה והאמנות החיפאי, לערוך ערב שירה בהשראתו באגף השני. הערב נקרא "ערב דרעק" בהלצה ממזרית משהו.

"שירה נוראית" היא סדרת ערבי שירה בניצוחם של הילה וברק. ערבי השירה מתקיימים אחת לחודש בחיפה, כל פעם סביב נושא אחר. הקהל מוזמן לקרוא משיריו ואכן מגיע בהמוניו, כדי להקריא ולהקשיב. עד כה נערכו שני ערבים בקפה "הפינה" אשר ברחוב מסדה.
כך נולדו ערבי "שירה נוראית" לפי ברק וקנין:
"…ואז ביום אחד הם התחילו לזרום תחילה כטיפות קטנות שקופות ,הבלחות של דמעות משוררים סרוחות ,נוראיות כ"כ נוראיות שמראש לא היה לנו טיפת חשש או דאגה שהערב אכן יתנהל כמתוכנן כערב שירה פשוט נורא .ואז הם התחילו להיערם בשצף לזרום… בעשרות אם לא מאות טקסטים נוראיים ,הם הגיעו מכל מיני מקומות ואנשים אפלים במיוחד מחיפה רבתי שרצינו והצלחנו להדחיק ולשכוח מקיומם האפל הקסום בנוראיותו שטפו והציפו כנחיל ביבים מנצנץ מבליח אל עבר החשכה שבקצה המנהרה, מתהום הנשייה החיפאית אל עבר תיבות הדואר הדיגיטלי והאנלוגי של המערכת, כמעט שקרסנו לא חשבנו שיהיו לנו את הכלים לשאת בעוצמת הדברים.
ובחשש רב היבטנו זה אל זו בדאגה ובחשש גמור ושלם שהערב הזה הולך להיות אכן ערב שירה נוראית ממולא במשמעויות קשות ונוראיות במיוחד.היה בזה חן של לא נישכח ולא ניסלח ,משמעויות אורבנופיות קשות בלתי ניתנות לריסון נבעו מכל המילים,הבטחתי לעצמי ולשאר הצוות שאיתי שנהייה חזקים שנתגבר על זה יחד כמו בימים הטובים והשמחים שאומרים שקרו פה לפניי שנולדנו…"

רצה המקרה ובאותו יום התחזית הייתה גשומה וסוערת.
נהרות מים זרמו מהכרמל, למטה, למרגלות הדר וישר אל העיר התחתית.
ולמרות כל זאת, עדיין היה נדמה שזהו השקט שלפני הסערה.
גם החזאים אמרו שהשיא עוד לפנינו, ודיברו על השעה 20:00 כעל תחילת החגיגה החורפית.

אבל באגף השני היה חם ונעים כמו תמיד.
בעצם הפעם קצת יותר.
רפרם חדד, אמן ובשלן, נציג תנועת Slow Food בישראל והרפתקן בנשמה, התארח באגף השני במסגרת "שהות אמן".
"שהות אמן" היא אירוח יוצר בתחום האמנות הפלסטית על ידי אנשי האגף, בגלריה עצמה, למשך שבועיים.
במשך השבועיים הללו האמן יכול ליצור, לבשל על הבר בימי שלישי, להרצות על עבודותיו ועוד.
בשבוע שלפני כן הרצה רפרם על עבודותיו מהשנה האחרונה, על ספרו האוטוביוגרפי שנכתב בעקבות שהותו בכלא הלובי ועל עצמו באופן כללי. והשבוע הוא הכין מטעמים והגיש אותם בברטניין.
כיאה לעקרונות תנועת ה Slow Food המתחשבים בעונות השנה והאיזור הגיאוגרפי, בישל רפרם אוכל יהודי המותאם לאיזור אגן הים התיכון, עם השפעות איטלקיות, תוניסאיות ועוד.

התפריט היה כדלהלן:

סלט פיוז'ן מיוחד ובו יש פה סלק צלוי, דלעת צלויה בטימין, ארוגולה, גבעולי מנגולד צלויים על מחבת ברזל, עלי תרד חיים ומלא מרציפן. הכל בדרסינג של לימון וקצת מלח אפור. מחווה ליהודי מנטובה ולדלעת והאמרטו שהם שמים בטורטליני.
רפרם מספר שדלעת היא ירק יהודי. "כשהדלעת הגיעה לצפון איטליה רק היהודים לא פחדו ממנה. מאז אוכל יהודי שם מזוהה עם דלעת, זוקה. כאן (בתמונה) זו הדלעת שסחבתי במטוס, הזן הטעים ביותר. רק עם אורגנו של המונטניינה, של ההרים. איתה מכינים את הטורטליני המפורסם עם הדלעת והאמרטו. עוד מנה יהודית מעולה היא הזוקה בריקה. דלעת מבורכת. חותכים אותה לירחים כמו בתמונה, מבשלים בחלב כשעה, מערבבים בביצה ופירורי לחם ומטגנים."

1559712_10152785334785873_3820386764391947375_n

מנת חציל קלוי ישר מהגריל, מעורבב עם לבנה עיזים, לימון כבוש, גרגירי חומוס חמים, שמן זעפרן ומרווה מיובשת, שקצת הזכירה את תבשיל הת'רידי (קרעי לחם, קטניות, יוגורט וחמאה מזוקקת) או את הפאתה הלבנונית. על המנה הגיש רפרם ירקות קלויים אנטי-פסטי סטייל.

composite_14173596552730

גולת הכותרת הייתה שקשוקת חורף שכללה תפוחי אדמה ובז'אר – תערובת תבלינים תוניסאית שכוללת מוסקט, כוכבי אניס וג'ינג'ר, ורדים מיובשים, מקל שוש, קינמון וכמה סוגים של פלפל שחור. כמובן שהיו ביצים שהוספו ממש בסוף.
רפרם מספר שבתוניס, אחת ממולדות השקשוקה, הרכב הירקות בשקשוקה משתנה לפי עונות השנה.
בקיץ אוכלים אותה עם עגבניות כמו אצלנו בישראל. בסתיו עם חצילים ובחורף עם תפוחי אדמה.

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n

פוסט ראיון שערכתי עם רפרם חדד כבר מוכן בקנה וכך גם המתכון לשקשוקה 🙂

ובחזרה לערב הדרעק:

למרות מזג האויר המרתיע מלצאת החוצה והפיתוי הכה מתבקש להישאר בבית מתחת לשמיכה החמה, האגף השני היה מלא מפה לפה.
טובי המשוררים באו ועלו לקרוא משיריהם.
בין המשוררים שהקריאו ניתן היה למנות את ג'וני ספקטור, מור הובר, נעם לוי, יונתן ישראל, לילך ובר, מילי שם, גרא דוידי, רחלי, חבצלת שפירא, כמובן ברק וקנין והילה זאנה ועוד רבים וטובים.
השירים שהוקראו תאמו את מזג האויר החורפי והגשום ושמרו על רוחו של דרייק, אך עם קורטוב ממזריות, כפי שאפיינה את דרייק פה ושם.

החלטנו להביא לכם שלושה שירים שהתאימו לרוח הערב ולמזג האויר במיוחד. תודה ליונתן ישראל, ג'וני ספקטור ולילך ובר שתרמו את שיריהם עבורנו ועבור קהל הקוראים.

יונתן ישראל עלה לבמה וקרא וריאציה נהדרת משלו לשיר הקלאסי והידוע של נתן אלתרמן "צריך לצלצל פעמיים". הגרסה המקורית כאן.

צריך לצלצל פעמיים

ג'וני ספקטור קרא שיר בשם "פואמה" שנדמה היה כי מתאר את חיפה, אך לקורא הסבלני נכונה הפתעה בסופו.

ג'וני ספקטור קורא שיר אחר

 

פואמה

1.
ללכת במסכת, שלכת הגשמים, בלי מסים, בלא מילים.
לצפות איך הבנות מונות, את סופן של העונות,
ובבנים אשר עונים לקטעי העיתונים.

לנוח בנתחי ההפוגות מהתוגות.
של אתריי התיירות המנכיחים את הבורות,
וחנויות המזכרות המזכירות את הזונות.

והיונים אשר חנות על דלפקי החלונות,
בין שיפולי המרזבים , אשר כענפים זבים
את עגלי זעת הכרך, אשר אינו אומר הן להכרח.

2.
שיוט בשדרות, טיסת מעליות, בין כנסיות והקניות
החסכים המתמתחים על חללי המסכים, המדכאים והמושכים בצבע.
את העטיפות של המוחות . בין ענני הלקוחות פרקי תודה ונביחות ,
ויללות המבכות את לכת כל ההנחות.

3.
גזוזטרת האופרה כעזרת הנשים, קופון הגזירה, ניסים בכיסים!
בנייני האתמול לטובת המכחול, שדרות בלי מסים התמונה היא הכל.
עפר על האספלט פסטל כהיטל, חסרי הבית בלי בטל.
הם לא מזיקים , כמו דיני נזיקין, מחכים, מתחככים , מתבקעים.
בעיר התחתית כדי להעיד, צובעים בשחור כלאחור למשוך את העתיד.

פרלמנט כפטנט, הוצאה לאור בכדי להמשיג את הטרור.
חשמליות אשר חותכות מותחות לעצירה לא מחכות.
בכיכרות ובפסלים הדי מראות של האלים.

היא מתהווה ,היא מאווה, בודפשט של דאבה.
עוזב אותך מתוך גמישות של ענווה.

10714061_10152581877143212_8148622264175131475_o

התמונה באדיבות אבי רוזן

אחריהם עלתה לילך ובר והקריאה שיר בשם המידע:

המידע

אז קבעתי פגישה בעיר חדשה
והשארתי אשה מאחור
התחלתי בגוף ראשון נרקיס
אין בעד מה
רק בשביל לדבר
חקרתי צורך אחד
ויצאתי לצרוך מחקרים חדישים
ואם מאז שקמתי בבוקר
קיימת דרך יותר עדכנית
לדעת חדשות בעולם
להרגיש את ההד של העיר
לראות מה זימן המחר
הלא שקענו במצולות
כמו דגים לא השמענו קולות
רק הודנו קבל עם ועדות
שמספיק ואין מה לבכות
ברגע קיים המידע שנצבר
הגענו נמלה יצאנו צרצר

10433131_10152882125759321_218011720548373741_n

קטע קצבי של מתי ברסקי שהלהיב את הקהל:

ולסיום, ברק וקנין חותם את הערב עם ביצוע עברי ומקורי ל Been Smoking Too Long של דרייק. לגרסה המקורית לחצו כאן.

ובסוף הכל מתנקז לדוברין.
הדוברין 7 – פאב שנפתח ב 4.4.2013, על ידי מיכאל נודל, מתוך מחשבה ליצור מקום שיגרום לאנשים להרגיש בו יותר נוח מבבית שלהם. המקום נמצא בשוק הטורקי שבעיר התחתית בחיפה, ברחוב בעל אותו שם.
התפריט משתנה כל הזמן ויש השפעות מצרפת (קרואסונים ממולאים בכל טוב), השפעות מאיטליה (סלטים), השפעות מאנגלית (אינגליש ברקפסט), קצת מזרח אירופה. ובייקון. הרבה בייקון… ואפילו יש בפאב תמונה מאוד משעשעת שמוקדשת לעניין הבייקון. מיכאל מגלה לנו שלפני כמה שבועות יצא תפריט חדש לכבוד זה שהפאב התחיל להיות פתוח מ 12 בצהריים וגם יש האפי האוור בין השעות 12-19 וכולם מוזמנים לבוא לארוחות בוקר מאוחרות וגם צהריים משביעות יותר.

באותו יום נערך בדוברין ערב תקלוט של טליה טלמון, הבחורה שלפיה הגדירו את מושג הקוליות בחיפה. טליה עובדת באניצ'ה – חנות בגדי היד השנייה הכי שווה בחיפה ומתקלטת בשעות הפנאי שלה. הערב היה תקלוט חגיגי במיוחד כיוון שבפעם הראשונה הצטרפה אליה אחותה – עדה טלמון. בתוכנית האמנותית הובטחו: "גלאם! דיסקו! פאנק! יונקים ימיים! חתולים! גוורץ!" וגם הבטיחו שיהיה תמוה.
אז באנו.
אנחנו אוהבים דברים מוזרים.

10636321_10152880577434321_333053681009925098_n

טליה ועדה סיפקו את האתנחתא הקלילה, הכייפית והמתבקשת כיאות לערב חורפי, סמיך, טעים וכבד שעבר עלינו.
שירים עם השפעה סבנטיזית חזקה ביותר שהקפיצו את פאב הדוברין הקטן וגרמו לשיר בלב ולרצון עז לרקוד על הבר.
"את חייבת לתת לי את המיקסטייפ שהרכבת! זה לטובת השפיות הנפשית שלי", אמרתי לטליה.
והיא בטוב ליבה נענתה לבקשה.
אז הבלוג דאג גם לכם, קוראינו הנאמנים ויצר ביוטיוב את הפלייליסט המדויק של אותו ערב.
תוכלו לשמוע אותו כאן בעודכם מנקים את הבית, שוטפים את הכלים, רוקדים עם חברים או עם בני הזוג, עושים אהבה או סתם שוכבים במיטה עם ספר ורוצים אווירה קלילה וכייפית. 

10686672_10152880577184321_5992354342763382600_n

ומה יישאר לי לשבת?

האם אי פעם צללתם לתוך אוקיינוס בעומק שלושה סנטימטר?
האם אי פעם הרגשתם שהחום שבחוץ הופך לחום שבפנים?
האם קינחתם את כל זה בפרוסה עבה של לחם שחור?
אם כן, סימן שאתם מעדת המָרָקאים.

ובכן, בשבילכם יש לנו הפעם מתכון מופלא.

מרק אפונה הולנדי מעושן

המתכון הזה לקוח במקור מהבלוג של דני ססלר אבל הגיע אליי יד שנייה מהבלוג של זיו שהוא בלוג נהדר עם מתכונים מצויינים אבל גם המון הגות, פוליטיקה ובעצם כל דבר שבעולם. הכנסתי בו כמה שינויים קלים כמו ספייריבס לבן במקום צלעות מעושנות ונקניקיות דומשנייה (סוג של קבנוס רוסי), אבל הבסיס דומה מאוד.

מצרכים

2 כוסות אפונה יבשה
2 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות מאוד קטנות
1 תפוח אדמה חתוך לקוביות בינוניות
1 כרישה חתוכה לחצאי טבעות
1 בצל קצוץ
4 ספייריבס לבן
2 נקניקיות דומשנייה (נסו בכל מעדניה רוסית) או קבנוס אם אין
50 גרם חמאה
2 עלי דפנה
מלח ופלפל לפי הטעם

מרק דני ססלר

התמונה לקוחה מהבלוג של דני ססלר

הכנה

1. לחמם 3 כפות שמן זית ועוד חמאה ונשקף את הבצל.
2. להוסיף אפונה ולערבב כשתי דקות, ואז להוסיף כ-3 ליטר מים. להרתיח ולהמשיך לבשל בהרתחה עדינה כשעה וחצי עד לפירוק מלא של האפונה. צריך לבחוש כל כמה דקות, בשביל שהאפונה לא תשקע ותיחרך.
3. להוסיף את הספייריבס, ושאר הירקות והתבלינים, ולבשל עוד כחצי שעה.
4. להוציא את הבשר, לפרק אותו מהעצמות להחזיר למרק.
5. להוסיף עוד ליטר מים. להוסיף את הנקניקיות חתוכות לצ'אנקים של 3 ס"מ בערך, ולבשל עוד חצי שעה.
6. לבשל עד לסמיכות שאתם אוהבים. לתקן תיבול אם צריך.

בתיאבון!!

something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n