ואולי זה סוף המסע? (ואולי זו התחלה?)

בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זאת רק ההתחלה
לזמן אין סימן ואולי זה סוף המסע
יש פחד אחד שמתחבא בארון וכעס שבסוף יישאר
יש דבר אחד שעשית שעליו תמיד תצטער
אדם בפינה מושיט לך יד
אישה מציצה בחלון
כלב עובר את הכביש
עורב מסמן את היום
יש פרח אחד שהרחת מזמן
לפני שזרקת אותו לחצר
יש חיוך אחד שהיה בשבילך
מושלם ואפילו יותר
בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זו רק ההתחלה
לזמן אין סימן
אולי זה סוף המסע
אולי זו התחלה
ואולי זה סוף המסע?

(להקת הקליק, מילים: דני דותן לחן: אלי אברמוב)

 

היי לכם, קוראים יקרים.

המון זמן לא כתבתי כאן.
יותר מחצי שנה למעשה.

מאז שהקמתי את מגזין המנדט עם חברים לדרך נשאבתי למערבולת של עשייה. עשייה בצוותא, עשייה חברתית, עשייה תרבותית. בתוך כל הסערה הזו שהייתה כיפית, מסעירה, מרגשת ומחכימה ועודנה, לא עצרתי ממש לחשוב על עצמי. איפה האני האישי שלי כאן. הרי ברור, אני זה הלב הפועם של המנדט. אבל המון שנים כתבתי לכם כאן סולו, כתבתי מנשמתי.

בעיתון זה אחרת. בעיתון יש המון אנשים ורוח קבוצתית. התפקיד שלי בתור עורכת לא משאיר לי הרבה זמן להרהר. והרי ידוע שההרהורים הם הם הדלק של הכתיבה. כך יצא שלא כתבתי. לא כאן, לא במנדט ולא באירועי השבוע האמיתיים. אני חושבת שמגיעה לכם התנצלות על השתיקה הזו. תגידו: "אל תהיי מצחיקה. מה את כבר חייבת לנו?" נכון. אני לא חייבת כלום אבל לדעתי נאמנות של קוראים היא ממש לא דבר מובן מאליו.

אני מרגישה שאני חייבת לכם הסבר על סיבה נוספת לשתיקה הארוכה שלי.
בתוך כל הקלחת של המנדט, התחלתי להרגיש לא טוב. עייפות קיצונית מאוד, מיחושים, שפעת כל שני וחמישי ותחושה כללית לא טובה. מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדרית ששונאת ללכת לרופאים. איך זה מסתדר ביחד? לאלוהים פתרונים.

בכל אופן, זה היה חמור מספיק כדי שאקח את עצמי לרופא ואבדוק הכצעקתה. לקח כמה רופאים עד שקיבלתי את היחס והתשובות שאני רוצה (אני פציינטית קשה), אבל עד מהרה הסתבר שאני צריכה לשנות את אורחות חיי. לאכול בריא יותר, בכמות קטנה יותר, ולהתאמן הרבה.

מערכת היחסים שלי עם האוכל עברה לשלב לא ברור. אני רק אבהיר שבעבר אמנם לא הייתי כוהנת הקולינריה החיפאית אבל תמיד התעניינתי באוכל, קראתי עליו, ניסיתי אותו ובגדול הערצתי אותו. אני שנים קוראת את המדור של רונית ורד בהארץ והיא למעשה המודל שלי ואחת ההשראות הכי גדולות לפתיחת הבלוג הזה. קשה לי מאוד לוותר על תחום שלם שהוא חלק בלתי נפרד מתחומי העניין שלי, מהעיסוקים שלי ובעצם מהחיים שלי. אבל משהו חייב להשתנות. שמתי את הפוקוס על נושאים אחרים, מרתקים לא פחות אבל איכשהו בסוף אני תמיד חוזרת לבסיס שלי, למהות שלי שכוללת שירה, מוזיקה וצילום. וכן, גם אוכל הוא חלק מהמהות הזו.

אני חושבת על כיוונים חדשים לבלוג שימשיכו לגעת באוכל ובדברים נוספים שמעניינים אותי, אבל בצורה שונה ממה שהיה עד כה. אחד הדברים שתמיד חלמתי לעשות הוא להתבונן בסביבה שלי ולהעמיק בה. דליה רביקוביץ אמרה את זה בצורה נהדרת בשיר שלה 'אתה בוודאי זוכר': "אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים. הצבעים נעשים עזים יותר. מטפחת כחולה הופכת לעומק באר." להעמיק זה מסוכן בעולמנו. התזזיתיות היא צו השעה והקלילות נדרשת. אני מודעת לעובדה שיכול להיות שאאבד כאן קוראים אבל החלטתי ללכת עם האמת שלי.

מקווה שתהיו סבלניים במהלך החיפוש שלי וההתבשלות וההבשלה (תרתי משמע).