חסן שוקרי פינת אבא חושי – בראשית 1

חלק ראשון: בתוך החומות

 

 

"עולים בשדרות הציונות שהיו פעם שדרות האו"ם שהייתה פעם טריק אל-ג'בל, דרך ההר, שהיה פעם הר ללא דרך וללא שם, 'ויהיו עוד נסים ונפלאות, אני מבטיח'."
(מתוך "אמיל נשאר בואדי", מאת עדנה גורני)

Wadi - Broken Fingaz

Know our history, save our future – ציור קיר של Broken Fingaz מעלה שד' הציונות בואדי ניסנאס
התמונה נלקחה מהאתר של Broken Fingaz

שכונת ואדי ניסנאס وادي النسناس מתחילה היכן שנגמרת שכונת הדר ומסתיימת היכן שמפציעה העיר התחתית.
המילה ניסנאס نسناس פירושה נמיה בערבית.
כשיצאתי לחקור את ההיסטוריה של השכונה, עניין אותי לדעת מה מסמלת החיה נמייה. מצאתי המון איזכורים לאופי חזק, אומץ לא רגיל כנגד כוחות גדולים וחזקים ממנה, חברתיות ומשפחתיות וכמובן יופייה. עם זאת, היו גם איזכורים פחות חיוביים כמו טורפנות של חיות קטנות וגמישות שהיא מנצלת לעיתים לרעה.
אני לא יודעת איך התגלגל שמה של הנמייה לשכונה, אך ההשערה שלי היא שהואדי היה מלא בנמיות שחיו בו.
ניסיתי לחשוב על אופייה של השכונה ביחס לשמה וביחס לאופייה של הנמייה ועלו לי בראש כמה הקבלות מעניינות.
ואדי ניסנאס היא שכונה שורדת בזכות אומץ ליבה, אופייה הפתוח והחברתי וגמישותה המחשבתית.
מבין השכונות שאכתוב עליהן בפרויקט הזה (ואדי סאליב, העיר התחתית, חיפה אל עתיקה ועוד), ניתן לומר שואדי ניסנאס היא השוקקת והפעלתנית ביותר, המאויישת ביותר והמתויירת ביותר. ניתן לומר עם כמה סייגים שהיא סוג של סיפור הצלחה מבין השכונות המדוברות.
על פי ויקיפדיה השכונה הוקמה במהלך המאה ה 19 כשכונת פועלים פשוטה עם אוכלוסייה ערבית-נוצרית, לפני המלחמה ב 48' ושמרה בהמון מובנים על זהותה הערבית-נוצרית.
ב-22 באפריל 1948 כבשו כוחות "ההגנה" את חיפה הערבית. רוב תושביה הערבים של העיר עזבו אותה, אך כ-3,000 ערבים נותרו בעיר ורוכזו בואדי ניסנאס ובואדי סאליב‏.
עבד עאבדי, פסל וצייר חיפאי המתגורר בואדי ניסנאס, נזכר כילד באותו יום גורלי שבו עזבו הוא ומשפחתו את חיפה:
"אני אציין שב 22 לאפריל ב 1948 יצאנו את העיר מתוך אילוץ בתוך כוונה לחזור בעוד שבוע אך למעשה חזרתי עם משפחתי בסוף שנות החמישים, אחרי גלות בארצות ערב ואני יודע שהרבה ערבים חיפאים אוכלסו בעל כורחם בתוך ואדי ניסנאס. השכונה הזו הייתה מסוגרת, במצור כביכול והיציאה ממנה הייתה קשורה ברשיון, אישור תנועה. האוכלוסייה הזו (הערבית, נ.ס) סבלה מ 48' עד 65' ממשטר צבאי. כאן (בואדי ניסנאס, נ.ס) היה משטר צבאי כשנה."
עוד תוכלו לקרוא על סיפור עקירתו של עבד עאבדי ומשפחתו ועל שיבתם במאמר הזה וגם להתוודע לעשייתו באופן כללי יותר באתרו האישי.

Abed_Abdi_Haifa_April_1948

עבד עאבדי "חיפה אפריל 1948"

עד 48' היו רוב תושבי השכונה ערבים נוצרים, אך במהלך השנים ועם חילופי האוכלוסייה הפכו המוסלמים לרוב. עובדה שלא הרבה יודעים ולא הרבה מדברים עליה היא שלפני ואחרי 48' התגוררו יהודים בשכנות לערבים בשכונה. למעשה, בתקופות מסוימות הם היוו כ 70% מתושבי השכונה. היחסים היו טובים מאוד בדרך כלל.
פאוזי הנאדי, בעל חנות ומסעדת הדגים "פאוזי דגים" ותושב הואדי רוב חייו, נזכר באורחות החיים בואדי בתקופת ילדותו:
"אנשים – ערבים ויהודים – גרו פה דלת מול דלת. הייתה שכנות מאוד טובה. עד היום אני בקשר עם חברים יהודים מילדותי. באיזשהו שלב שלב היהודים התחילו לצאת מהואדי ועברו לקרית אליעזר ולקריות. גם היום גרים פה מעט יהודים. הרחבה הזו חדשה (באמצע השוק, רח' יוחנן הקדוש, נדימה ופאוזי, נ.ס). כשהייתי קטן זה היה השוק. היו בסטות קטנות ודוכנים. כל אחד בשוק מכר ירק או פרי אחד בלבד כדי שלא תהיה תחרות וכולם יוכלו להתפרנס. הייתה אחווה הדדית. אנשים חיו פה בשקט ושלום וכל אחד הכיר את השני. היו פה המון עירקים (יהודים ממוצא עירקי, נ.ס) שהיו להם חנויות בגדים ודגים. פלאחים יהודים היו מגיעים עם בננות מכפר גלים ובכלל. איפה שהשוק נמצא עכשיו היו חנויות של בשר, חנויות של עופות, חנויות של דגים. כמעט כל החנויות היו שייכות ליהודים שגרו בואדי ועבדו בו עד שנפטרו. היום רוב הסוחרים הם מהכפרים ולא גרים בואדי. רק אני, נדימה ו-ואליד הספר נשארנו כאן. זה נהיה כלבו, איזור מסחר ולא איזשהי שכונה שיתופית מבחינת המסחר.
תמיד הייתה פה אחווה בין יהודים לערבים. בחגים ביקרנו אחד את השני. בצאת פסח, כשהיהודים כבר יכלו לאכול חמץ, היינו שולחים להם עם הילדים מאפים ואוכל עם בצק וחיטה. והם עשו להיפך בחגים שלנו. היום לצערי כבר אין את זה, אבל עדיין כולם מכירים את כולם בשכונה ויש אירועים חברתיים מידי פעם."

DSC_0064 (Large)

רחוב יוחנן הקדוש, אמצע השוק. כאן, מספר פאוזי, ברחבה הזו היה בעבר השוק האמיתי.

פסטיבל "החג של החגים" שעליו דיברנו בפוסט הקודם, נערך כמעט אך ורק בתוך גבולות השכונה. בשנותיו הראשונות של הפסטיבל הותווה בסימטאות השכונה "מסלול האמנות", ובו הציגו אמנים מיצירותיהם. חלק מהיצירות נותרו בין הבתים באורח קבע כל השנה וניתן היה להנות מהן גם ביומיום שמעבר לתקופת הפסטיבל. כיום ישנן גלריות שמוקמות לצורך הפסטיבל ותערוכות בבית הגפן אשר נפתחות עם הפסטיבל, אך אין את הנוכחות הפיזית, הסביבתית שהייתה בעבר בשכונה. ישנה גם התנגדות של חלק מהתושבים לקיום הפסטיבל בשכונה והם דורשים שיוציאו את הפסטיבל מואדי ניסנאס.
י', צעירה שעבדה בבית הגפן בעבר מספרת על ימיו הראשונים של הפסטיבל ועל ההתנגדות של חלק מהתושבים אליו עם חלוף השנים:
"מספרים שזה התחיל בתור פסטיבל מאוד קטן אבל הוא נהיה מאוד המוני. מדובר על עשרות אלפי אנשים שבאים לקנות קובה ופטייר. אני יכולה להגיד שממש בהתחלה היו מציבים פסלים ותמונות והתושבים היו שומרים על העבודות. כל ההצבה נעשתה בשיתוף עם התושבים. היה משהו שצמח מהמקום עצמו. עדיין עיריית חיפה ארגנה את הפסטיבל והיו הצהרות קלישאתיות אבל היה משהו אורגני שצמח מלמטה. לדעתי ההתנגדות לפסטיבל בקרב התושבים נובעת מכך שהתושבים לא שותפים יותר. הבלאגן, הבידוק הבטחוני של התושבים בכניסה לביתם בכל פעם שמתקיימים האירועים והעובדה שהואדי מוזנח כל ימות השנה ולא נעשה בו שימור מבנים, הם חלק מהגורמים."

DSCI5927

מדרגות מרחוב שדרות הציונות אל תוך השוק. צילום: דני קליך

עד כאן על העבר של ואדי ניסנאס ופסטיבל "החג של החגים".
בחלקים הבאים של "בראשית" נדבר על העיר התחתית, חיפה אל עתיקה, ואדי סאליב ועוד.
הישארו איתנו!

"קשה להשתדל להיות ערבי טוב, ביחוד כשאתה לא יודע בדיוק מה זה ערבי טוב. הרבה יהודים חושבים שערבי טוב הוא ערבי מת. איך אפשר להשתדל יום-יום להיות מת?"
(מתוך "חצוצרה בואדי", מאת סמי מיכאל)

מודעות פרסומת

חסן שוקרי פינת אבא חושי – תחנות בזמן

(במקום הקדמה)

 

ואדי / כרמית רוזן

יוֹתֵר מִתָּמִיד וָאדִי נִיסְנַאס עַכְשָׁו
אוֹתֶנְטִי
עַל קִירוֹת הַבָּתִים לוּחוֹת מִתְלֵה הָעִירִיָּה חוֹגְגִים דּוּ-קִיּוּם
שָׁרִיר, פּוֹאֶטִי: רוֹנִי סֹמֶק עַל חַוָּאגָ'ה
בְּיַאלִיק, שְׁמֵי בַּגְדַד
לסַמִּי מִיכָאֵל
וּמְשׁוֹרֶרֶת יְחִידָה, נִידָאא ח'וּרִי

כְּמוֹ לַבָּנֶה צְחוֹרָה לְמִמְכָּר בַּפִּנָּה, מְגָ'דָרָה בְּקֻפְסָאוֹת,
זַעְתַּר עֲבוֹדַת יָד מְעֻרְבָּב בְּשֶׁמֶן זַיִת מִבַּקְבּוּקִים שֶׁל קוֹקָה-קוֹלָה
גַּם אֶפְשָׁר לִקְנוֹת

אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אֶמִיל חַבִּיבִּי, נִתְקֶלֶת
בְּשִׁיר שֶׁל אֵהוּד מָנוֹר

וְעוֹצֶרֶת. מִבַּעַד לְשִׁמְשַׁת מְכוֹנִית עַל מִדְרָכָה
(אֵין מָקוֹם אַחֵר) מִסְתַּנֶּנֶת
שׁוּרָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ:
'יָבוֹאוּ עוֹד בַּרְבָּרִים'.

נמרים בואדי

רונה שחר – שמן על בד 203×156 ס״מ – 2010

כבר עשרים ואחת שנים מתקיים בחיפה פסטיבל "החג של החגים".
הפסטיבל הוא גולת הכותרת העומדת במרכזו של נושא הדו-קיום, גאוותה הגדולה של עיריית חיפה.
מרבית פעילויות הפסטיבל מתקיימות בשכונת ואדי ניסנאס ששמרה על צביונה הערבי עוד לפני קום המדינה.
את הפסטיבל מארגנים יחדיו עיריית חיפה, בית הגפן ו-ועד תושבי ואדי ניסנאס.
יותר משני עשורים מתקיים הפסטיבל והדעה הרווחת בציבור היא שהוא מהווה ביטוי לאופייה של חיפה כעיר בעלת אוכלוסייה מעורבת, שבה חיים במשותף בני כל הדתות, ונועד לקדם דו-קיום וסובלנות ביניהם.
האמנם משקף הפסטיבל את מה שקורה בפועל בחיפה בתחום השותפות בין הנוצרים, היהודים והמוסלמים? או, בואו נקרא לילד בשמו האמיתי, בין היהודים לערבים? האם הצליח הפסטיבל ולו במעט, לקדם את השיח הערבי-יהודי בעיר? האם יש מעבר לדוכני האוכל "האותנטיים" ולמופעי המוסיקה העממית? מעבר לתערוכה המסורתית שהמעמד מחייב, שנפתחת כל שנה בבית הגפן?

גיל עשרים ואחת הוא גיל חשוב.
גיל שבו הבטיחו לנו שנגיע לירח.
זה גם הגיל שאפשר ואולי כדאי להתחיל לקחת אחריות על החיים שלך בתור בוגר.
זה זמן לחשבון נפש ולהערכה מחודשת של מטרות הפסטיבל, השגיו וכשלונותיו, מסקנות ולקחים לעתיד.

אנחנו שומעים הרבה את קברניטי העיר חיפה ובראשם ראש העיריה, מדברים על דו-קיום בחיפה ומתפארים בפסטיבל.
לפני שנתיים אמר יונה יהב: "חיפה היא עיר השלום. את מסורת השלום בחיפה הניח חסן שוקרי ראש העיר הראשון של חיפה לפני קרוב למאה שנים. איש אמיץ ומנהיג דגול שקבע את הדרך בה אנו בחיפה צועדים עד היום. בעוד כשבועיים יפתחו כאן בחיפה אירועי ה"חג של החגים". כחצי מיליון איש יהודים וערבים, מקומיים ותיירים משתתפים בכל שנה באירועי החג הייחודי הזה שנחוג רק בחיפה ובו מצוינים יחדיו: הרמדאן, חנוכה וקריסמס. אלו החוגגים אתנו מצדיעים לסגנון החיים ומביעים הזדהות עם השלום ודרך החיים שעבורנו היא כל כך טבעית ואני שואל את עצמי איפה טעינו? מדוע לא הצלחנו עדיין להדביק את המזרח תיכון והעולם בדרך שעבורנו בחיפה, היא המובן מאליו …דרך השלום".

האמנם זהו המובן מאליו?

אירועי הקיץ האחרון עדיין חקוקים אצל כולנו.
זכרון ההפגנה הגדולה והאלימה במרכז הכרמל שבה השתתפו כמה מאות, אם לא קרוב לאלף, מפגינים משני הצדדים – שמאל וימין, עדיין מהדהד, ועשרות פצועים ועצורים עדיין מלקקים את פצעיהם. ההפגנה הייתה טראומטית במידה רבה, שכן רוב המפגינים הגיעו בהסעה מחוץ לחיפה ו"כבשו" את המגרש הביתי של חיפאים רבים שלא מורגלים לעימותים אלימים בעירם, בייחוד לא באיזור הכרמל.
גם ביטול הופעתה של הזמרת רונה קינן בחיפה בגלל איומים על חייה זכור לרבים. הזמרת, שהייתה אמורה להופיע בשוק הטורקי במסגרת אירועי העירייה, נאלצה לבטל את הופעתה בעקבות האיומים. האיומים התקבלו לאחר שהופץ ברשת שהזמרת הביעה הזדהות עם אמהות של מחבלים, וקושר לכך פרסום ישן עליה, אף שהפריכה אותו בעבר. שי גבסו החליף את קינן על הבמה. האמירה של ראש העיר, יונה יהב: "ההסתה הפרועה של קיצונים משני הצדדים גבתה מחיר כבד מהדמוקרטיה הישראלית", נתפסה כתמוהה במקצת מכיון שרק גורמים קיצוניים מצד אחד גרמו לביטול ההופעה.

בפרויקט מיוחד של הבלוג לכבוד עשרים ואחת שנים של פסטיבל החג של החגים, החלטנו לצאת ולבדוק בשטח מה אומר בעצם המושג "דו-קיום", מה יש מאחוריו באמת ומה חושב הרוב הדומם שקולו לא נשמע בדרך כלל.
יצאנו לשטח, ערכנו ראיונות עומק עם אנשים שונים ממגוון עיסוקים, זרמים ומקומות מגורים. חקרנו את ההיסטוריה הילידית של העיר חיפה, את שכונותיה המיושבות בערבים וביהודים ואת תולדות הפסטיבל. הפרויקט הזה מורכב משלושה חלקים כרונולוגיים: עבר, הווה ועתיד.

10885264_10152930135009594_5384501986025000943_n

בוריס סבירסקי – "זיכרונות מבת-גלים – 1" (תצלום זה אינו אילוסטרציה)

"אני סולדת מהמילה דו-קיום. חיפה היא עיר די בורגנית. גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה סוציואקונומית. כל מה שקורה כאן מבחינת דיבור ערבי-יהודי, קורה By default. הוא לא קורה בגלל ערכים."
(י', צעירה שהתגוררה שנים רבות בחיפה עד לפני כחצי שנה)

כשהייתי בת שש-עשרה, ב 94', שנה לאחר היווסדו של פסטיבל "החג של החגים", הוזמן התיכון שבו למדתי ליום מיוחד בבית הגפן. באותו יום, היינו אמורים להיפגש עם בני נוער בגילנו, ערבים, ולהכיר אותם, לשוחח איתם.
למרות התודעה הפוליטית הדי מפותחת שהייתה לי (יחסית לתלמידת תיכון), עניינו אותי אז דברים אחרים לגמרי כמו החבר הטרי מירושלים והעיר הגדולה, הלוא היא תל אביב. אז רקמתי תוכנית סודית-סודית, כי ראיתי ביום הזה קרדום לחפור בו.
התוכנית הייתה כך: לספר להורים שלוקחים אותנו במסגרת מגמה ספרותית לתל אביב, לסיור של ספרות ותיאטרון. לא להזכיר דבר על בית הגפן. לבלות את היום עם החבר בתל אביב לחזור בערב כאילו דבר לא קרה.
ואכן, נשמעתי משכנעת ביותר ולא עוררתי את החשד הקל שבקלים. יצאתי לתל אביב בבוקר ברכבת, פגשתי את אהובי וביחד חרשנו את תל אביב. אפילו שרשרת הוא קנה לי. והייתי מאושרת עד השמיים. לא הייתי מודעת לדרמה שהתחוללה באותן שעות מתוקות מיין גנוב (לא היו אז פלאפונים, להזכירכם).
מסתבר שכמוני חשבו עוד חמישה עשר ילדים וגם הם לא הגיעו לבית הגפן.
המורים התחילו לעשות טלפונים והגיעו אל הוריי.
המסכנים נלחצו וחיפשו אותי כמו משוגעים. חשבו אפילו להתקשר למשטרה. המורים לקחו את הידיד הכי טוב שלי ל"חקירה" ואני חייבת לומר שהוא עמד בה די יפה, אך בסוף כשלא הרפו, הסגיר את תוכניתי. כך שבשנייה שרגלי דרכה על מפתן הבית, גורלי כבר נחרץ.
כמובן שחטפתי ריתוק, הייתי צריכה להתנצל בפני כל המעורבים, לרבות המורה לספרות שהערצתי ובושתי ונכלמתי במעשיי.

יותר מאוחר כשקצת החכמתי, הבנתי שפיספסתי הזדמנות כמעט יחידה לפגוש בני נוער ערבים בגילי.
בתור נערה שגדלה במרומי הכרמל החיפאי, לא פגשתי יותר מידי ערבים. ההיכרות שלי איתם הסתכמה בבעלי החומוסיות והמסעדות המזרחיות שבהם אכלנו בתור משפחה, הסוחרים בואדי ניסנאס ולעיתים בשוק תלפיות, שאליהם התלוויתי לקניות עם אבי וזהו בערך.
למרות שחיפה היא עיר מעורבת ויש דו-קיום, אני ושאר חבריי בכרמל לא ממש הרגשנו את זה.
באוניברסיטה היו כבר יותר הזדמנויות.
התיידדתי עם כמה אנשים, חלקם חיפאים וחלקם לא, ועם כולם, למרות הנושאים המשותפים כמו לימודים, ותחומי עניין קרובים, היה איזשהו ריחוק בסופו של דבר. מין ריחוק שלא מאפשר לך ולצד השני להיפתח עד הסוף, להגיד כל מה שחושבים.
כשכן עלה הנושא הפוליטי, אז הוא הגיע בצורה לא מווסתת. לפעמים אני רציתי לדבר עליו והצד השני העדיף שלא, ולפעמים הצד השני דווקא רצה להשמיע, אבל אני נבהלתי מהדברים שנתפסו אצלי כהתקפות, האשמות, ולא כרצון לחלוק מה עובר על אדם בסיטואציה כזו מורכבת:
להיות אזרח ערבי במדינה יהודית.

וזהו.
אחרי האוניברסיטה רציתי להיפגש, רציתי לדבר, אבל לא מצאתי מסגרת ממסדית בחיפה שבה יכולתי להשתתף.
כשפניתי לבית הגפן גיליתי שהמפגשים המאורגנים שלהם הם רק בשביל תיכוניסטים וסטודנטים. ומה איתי?
אישה באמצע החיים, עם עבודה, בעל וכלב, קצת תחומי פנאי. האם לאנשים כמוני אין צורך לאפשר מפגש אמיתי עם "הצד השני"?
רק כשהתחלתי להסתובב בשכונת הדר, בעיר התחתית ובואדי ניסנאס מעבר לרק קניות ומסעדות, התחלתי להכיר אנשים באמת. לא היה מפתיע לגלות שמעבר למסיכות ולסטריאוטיפים כולנו אותו הדבר. רוצים להגשים את עצמנו, לאהוב, צריכים ביטחון רגשי, כלכלי ומדיני. אבל תמיד ברקע את העניין הפוליטי. ואותו רציתי קצת לפתוח בפרויקט הזה.

זו הפעם הראשונה שאני הולכת למשימה עיתונאית בנושא כל כך מורכב, רגיש וטעון.
הלכתי עם המון חששות ואני רוצה לומר שכל מי שפניתי אליו בנושא, הסכים לדבר ברצון (חלקם בעילום שם וחלקם לא) וזכיתי להכנסת אורחים נפלאה. אנשים הכניסו אותי לביתם ולליבם. דיברו על מה שכואב להם, על מה שמשמח אותם. על החששות והפחדים, על החלומות והתקוות. כשצפיתי בסרט "ערבים רוקדים" של הבמאי ערן ריקליס, שמבוסס על ספריו של סייד קשוע, הזלתי הרבה דמעות.
פתאום הסרט הזה, וסרטים אחרים בנושא שצפיתי בהם בעבר, לא נראו לי תאורטיים. יכולתי לשים במקום הדמות הראשית את כל האנשים שהכרתי, גם הכרות ממזמן וגם בתקופה האחרונה.
אני לעולם לא אבין בצורה מלאה את החוויה הזו של להיות אזרח ערבי בישראל ואפילו בחיפה. אבל רציתי להיות לאנשים האלו לפה ולהשמיע את המחשבות, התהיות והתובנות שהם חלקו איתי.

הטריילר של "ערבים רוקדים" – הסרט הרבה יותר טוב. מומלץ לראות!

"נעמה, גם אנחנו בעצם חיינו פה, בעיר הזאת, בזה שאנחנו יוצרים לעצמנו אי של שלווה יחסית – אנחנו בוראים מציאות וזה לא מעט. תל אביב היא רק אשליה. היא יותר מדי הומוגנית והערבים שם לא דומים לערבים פה. הם סגורים באיזה גטו."
(מ', תל אביבית בעבר וחיפאית בהווה)

אז מה יהיה בפרויקט?
ראשית, תובא הקדמה היסטורית על חיפה שחלקנו לא מכירים, וסיפורה מזוית אחרת.
תוכלו לקרוא על סיפורי ילדות והתבגרות בצילם של אירועים המשותפים לשני העמים.
נחשוף מה נעשה בתוך המערכת הממסדית בתחום יחסי ערבים-יהודים ומחוץ למערכת הממסדית.
נציג את המרקם הייחודי של הקהילה והעסקים הקטנים אשר נמצאים בשכונות המעורבות והערביות. ויהיו עוד דברים שלא דובר בהם כמעט בתקשורת המיינסטרימית.

כל שבוע תפורסמנה כתבות שחושפות רבדים נוספים בחיפה.
אנשים ומקומות מעניינים שאולי לא הכרתם וכמובן המלצות על מקומות של תרבות ואוכל, כי אי אפשר בלי הפינה הזאת אצלנו בבלוג.
אז תעקבו כי בשבוע הקרוב ייצא החלק הראשון של הפרויקט שייקח אתכם למסע בעבר של חיפה 🙂

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל האנשים הטובים שעזרו לי בפרויקט, שפתחו בפניי את ביתם וליבם, שקישרו אותי עם מקומות, נתנו לי השראה ותמכו בי רגשית . רשימה חלקית ביותר: אלכס סובול לביא (בעלי), רונה שחר, איל פרידלנדר, בוריס סבירסקי, כרמית רוזן, יעקב סבן, רמזי ויוסי מ"גן המלך", מירב בן נון, טליה ביקסון, ערן ריקליס, סייד קשוע, נטלי לוין, דני קליך, אמיר באלאן ומשפחתו, עבד עאבדי, אורי וולטמן, קהילת "יד ביד", רוית שטוסל, בועז רפאלי, ליבי קסל, פאוזי מ"פאוזי דגים", פלאפל ג'ורג', אמנון באום, עמית נויפלד.
אם יש מישהו ששכחתי, אני מתנצלת מראש.

עיר בגשם – פוסט חג מולד וערב השנה החדשה

"באור ובגשם העיר מסורקת.
היפה באמת – היא תמיד ביישנית.
אלך נא היום, עם בתי הצוחקת,
בין כל הדברים שנולדו שנית." (נתן אלתרמן, "שדרות בגשם" מתוך "כוכבים בחוץ")

DSCF2630

בנעוריי, אהבתי לראות את אורות העיר בערב לאחר הגשם. האוויר נראה והרגיש טרי, וטיפות הגשם נצצו באור יקרות. ברגעים האלו, התחושה שלי היתה שהכל אפשרי וכמו בשיר, הכל נולד בשנית ורואים את אותם הדברים אך משהו במבט משתנה, בפעם השנייה.
אני חושבת שעיר אחרי גשם בערב היא מהמראות הכי שובי לב. יש משהו באורבניזם הזה שמשווע לעיתים לאיזו שטיפה ואני חוזרת שוב לדוגמה מתוך הסרט "נהג מונית" שהזכרתי כבר בפוסט אחר, אך הפעם מזוית אחרת. הייחול הזה שהרחובות ישטפו, הוא ייחול שמשותף למין האנושי, לא משנה באיזה זמן ובאיזה מקום. זהו ייחול אוניברסלי – מים כמטהר האולטימטיבי.

אם פעם הנוף המיידי שלי היה מרכז חורב ואחוזה, היום הוא בדרך כלל הדר והעיר התחתית. ויש סיבה שחודש דצמבר הוא האהוב עליי ביותר, בהקשר לחיפה.
פסטיבל "החג של החגים" הוא פסטיבל שרץ בחיפה כבר 19 שנה. אך רק בשנים האחרונות הוא התרחב, נחגג גם בשעות החשיכה ובימי חמישי ושישי (ולא רק בשבת) וממש מעטיר על העיר מיופיו וחינו. אנשים מכל הארץ, כל שכן מחיפה, באים להרגיש את האווירה החו"לית של חג המולד וראש השנה האזרחית.
וכן, האמת שאין לנו במה להתבייש. יש לנו שווקי חג מולד, עצים ותאורה מכובדת מאוד, הופעות ואירועים בשפע וסובלנות כיאה לעיר בעלת דו-קיום בין נוצרים ומוסלמים ויהודים ובין חילונים לדתיים.

רציתי לסקר את האירועים בזמן שקרו, אך היו כל כך הרבה מהם. אז החלטתי לספר איך אני חגגתי באופן אישי את חג המולד וערב ראש השנה החדשה וכמובן יש המלצות על מקומות בילוי שווים, סיקור אירוע תרבות ואיך לא, המלצות על אוכל 🙂 כל זה מלווה בהמון תמונות – רק כדי להראות לכם שאפשר לדמיין שאתם באירופה ואפילו תאמינו לכך לשעה קלה – בחודש דצמבר.

נתחיל בתכונה הרבה שיש לקראת חג המולד. כחודש לפני החג כבר מתחילים להכין את חלונות הראווה בשכונת ואדי ניסנאס אך גם בהדר ובמקומות מסויימים בעיר התחתית. בחנויות של המתנות ישנם שווקי חג מולד וניתן לקנות אביזרים וקישוטים מכל הסוגים האפשריים. החל במפיות, כוסות וצלחות לחג המולד, המשך בגרביים, קישוטים לעץ וכלה בעצים מכל הגדלים, סנטה קלאוס בכל הגדלים וחליפות סנטה לחג המולד. אורות וקישוטים נתלים בכל בית ובכל מסעדה ובית קפה באיזור. שדרות בן גוריון במושבה הגרמנית הן גולת הכותרת. אין שם מסעדה, קפה או בית שאינם מקושטים ומוארים כהלכה. המסעדות מתחרות ביניהן ובעל מסעדת "דוזאן" אף מגדיל ומזמין קישוטים מיוחדים מחו"ל. אפילו העירייה משתפת פעולה ומציבה עץ גדול בכיכר שבמושבה הגרמנית ודואגת לעצים מוארים לאורך כל השדרה. אנשים מתאכסנים במלוני הבוטיק שבמושבה הגרמנית ומבלים סוף שבוע אירופאי במרחק של שעה-שעתיים מהבית.

הבית האחרון באותו שיר של אלתרמן תמיד מזכיר לי את שדרות בן גוריון היפות.

"באור ומטר השדרה מסורקת.
דברי, ירוקה, רעשי רעשי.
ראה, אלוהי, עם ביתי הצוחקת
אני מטייל ברחובך הראשי."

ועכשיו תמונות:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

פסטיבל החג של החגים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אוכל באבו-שקארה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מיצג בפסטיבל החג של החגים באחד הרחובות הצדדיים

323650_10151314312255699_1905127577_o

מבט כללי על המושבה הגרמנית בחג המולד.

258194_10151308363825699_888983244_o

קישוטים במסעדת "דוזאן".

415959_10151308363585699_1429929558_o

קישוטים במסעדת "דוזאן".

259019_10151314310645699_1999596822_o

תזמורת בית הספר הסקוטי.

471981_10151314310225699_2015594285_o

תזמורת בית הספר הסקוטי.

DSCF2152

איש שלג בכניסה למסעדת Faces שבמושבה הגרמנית.

DSCF2204

חנויות המתנות בעיר מלאות במוצרי חג המולד.

DSCF2651

קישוטים בחזיתות הבתים בעיר.

את חג המולד ציינתי ב"בארטניין" שבגלריית האגף. נכחו מרק עגבניות בסגנון איטלקי, שלא האמנתי שהוא מורכב מעגבניות בלבד מרוב שהיה קטיפתי וארומטי. ממש מרק פאפא פומודורו טוסקני. הסוד לפי בועז נוי, השף המוכשר, הוא לערבב סוגי עגבניות שונים. היו גם כדורי ריזוטו בסגנון יפני עם מילוי טונה מעושנת ובציפוי סומסום שחור. הכדורים הוגשו עם סויה ו-וואסבי. הקינוח היה גם הוא מפתיע ומרנין כאחד. מוס שוקולד מושחת עם המון שמנת ושוקולד משובח וטוויסט שטרם הכרתי: נגיעה של פסטיס (אניס). בועז, ישר למאסטר שף! 😉

אם חג המולד הוא בסימן ערבי-נוצרי, הרי שערב השנה החדשה הוא הרבה יותר רוסי-סובייטי באופיו. מעבר למסיבות הסילבסטר שרובן די חלולות ובנאליות, יש גם את האופציה הממש מגניבה לחגוג את ה"נובי גוד" הרוסי (שנה חדשה ברוסית). זה כולל בעיקר ארוחה משפחתית או עם חברים עם זקוסקי (סלטים ופותחי תיאבון), כלומר סלט אוליביה (כי אין נובי גוד בלי סלט אוליביה) ועוד, מנה עיקרית בשרית עם תוספת כלשהי ועוגת פראגה או נפוליאון כמיטב המסורת. כמובן ששותים הרבה וודקה, שמפניה, בירות, יין ועוד.

IMG_6500

עץ הכריסמס הפרטי שלנו 🙂

עוד מנהג נפלא שקשור לנובי גוד לקוח מהתרבות הסינית והוא הכתרת השנה החדשה בחיית השנה. ואז יש המון המון צעצועים, אביזרי נוי וכו' בדמות החיה המוכתרת. השנה זהו נחש, מה שמסמל מזל טוב מאוד. נקווה לכך בישראל – אנחנו בהחלט צריכים את זה.

IMG_6506

אחרי הארוחה המשפחתית, הלכנו לחגוג עם החברים בסגנון רוסי. החברים היו בסטודיו "הנמלה" של שחר סיוון והנה כמה תמונות משם:

31122012015

31122012018

בחצות עלינו לגג, פתחנו שמפניה וחגגנו.

מקבלים את השנה החדשה על הגג של שחר.

736919_10152369430865244_1887267917_o

ועם הגב לים.

577841_516844048348156_1661033489_n

משם הלכנו לגלריה חדשה ומבטיחה בשם "בית גלריה" שנמצאת ברחוב יפו 30. הכניסה היא ממגרש החניה, מצד ימין. התקיים שם נשף "סילבסטר סטלון" ושהינו שם לשעה קלה. הגלריה עצמה יפהפייה והיתה עמוסה במבלים מכל הגילאים והמינים. המוסיקה היתה מצויינת לטעמי – שילוב של דאנס ומוסיקת עולם אבל במובן הטוב של המילה. פגשנו גם את אחד מבעלי הגלריה, גיא קפלן, שהיה מסביר פנים והזמין אותנו לבוא לאירועים הקבועים. ובכן, בימי ראשון יש ערבי מודל ובימי שבת מ 12.00 עד 16.00 מגישים חמין מרוקאי צמחוני במחיר מעולה של 35 שקלים ויש במה פתוחה ואווירה טובה. אני בהחלט מתכוונת להגיע לבדוק את העניין. צפו לסיקור.

יום אחרי, היה אירוע סילבסטר באגף לכל המאחרים שכלל שיח גלריה עם האמן דוד וקשטיין ונעילת התערוכה (המצויינת) שלו. השתתפו בדיון גם רותי דירקטור, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות וחברה טובה של דוד, וסיני פתר, שחקן תיאטרון וחבר טוב של דוד.
השיח היה מרתק ולימד גם על שיטת העבודה של חברי האגף וגם על שיטת העבודה של וקשטיין. כמאמר שחר סיון, כאשר האגף פונה לאמן מסוים כדי לאצור ולהציג עבורו תערוכה, הוא מציע לו חברות. חברי האגף מתייחסים לאמנים שהם עובדים איתם כפי שהם מתייחסים האחד אל השני – כחברים ולדעתי, כמשפחה אלטרנטיבית. מה שמוביל לאחד הנושאים הבולטים שדוברו בשיח שהיה יתמות והורים. ייתכן שהעובדה שגם וקשטיין וגם דירקטור יתומים, השפיעה על העיסוק שלהם ביתמות סימבולית בעצם היותם דור ראשון של אמנים ישראלים.
גם האמנים בדור השני ובכללם חברי האגף, עוסקים בנושא ההורות בתור מרד, או מודל לחיקוי או שניהם בו זמנית.

01012013020

שחר סיון, דוד וקשטיין ורותי דירקטור

01012013021

שחר סיון, דוד וקשטיין ורותי דירקטור

01012013022

בעז נוי

ראוי לציון היה האוכל שהוגש באותו ערב, של שחר סיון ואביו מוטי סיון. מרק העדשים היה אנמי בתחילה, אך זה רק בגלל שהוא והלימון שנסחט מעליו הם זוג בלתי נפרד. זו היתה החלטה מצויינת להגיש אותו עם הלימון ששינה את הטעם מהקצה אל הקצה. בנוסף, היה חמין עם אווז ונקניקיות בייקון. אני זכיתי גם לאכול שוק אווז שלמה שהוגשה יחד עם החמין.
התחושה היתה כמו להגיע הביתה. ואיזה בית זה היה! חמים ורך וארומטי ונימוח. הטעמים השתלבו אך עם זאת שמרו כל אחד על עצמאותו, כמו גם המרקמים של חלקי המנה וטוב שכך. לעיתים יותר מידי קרובות חמין מוגש כגוש "פירה" דלוח וחסר טעם. לחמין הזה היתה נשמה של ימאי ביתי – דבר והיפוכו. מנה אחרונה היתה סיניה קישואים. מנה גאונית שבה הקישואים מחליפים את העוף או הבקר ומשתלבים עם הטחינה והעגבניות כאילו תמיד היתה זו מנה צמחונית עם קישואים ולא מנה בשרית מסורתית. שלמות לשמה!

ואירוע אחרון חביב להשבוע – הפתיחה של התערוכה "חורף 2013" בגלריה השיתופית בכברי שהיתה ביום שבת.
התערוכה נפלאה ומציגה עבודות בשלות עם שמץ אופטימיות, על אף העטיפה הקודרת והנושא. יש בהרבה מהעבודות מין רוגע שמודע לעצמו ובטחון עצמי אבל לא מהסוג היהיר והנסיוני.
למשל בתמונה של שחר סיון, "לגמור עם הצבעים", יש עליזות שלווה המהולה בהומור. הומור יש גם בעבודות של עידו מרקוס, בעיקר העבודה עם המלאכים ששכחתי את שמה.
הדיוקנאות של טליה סיון, גם של אמה וגם של ידידה ואדים, מקרינים נכונות לרדת לעובי הקורה ואין את החיפוש התזזיתי, הלחוץ אשר מאפיין אמנים צעירים כמוה. הצילום של ליבי קסל אומר הכל. העמידה הגאה של הסוסה והאופן המפואר שבו היא חשה בנוח בסביבתה אומר דבר אחד: "אנחנו כאן כדי להשאר". וכן, חיפה זקוקה למשפחה יצירתית כזו, שתאכיל אותה במרקים נפלאים ובבגט פריך עם חמאה ביתית (שהיו בפתיחה).
תרשו לי להגיד לכם, לא רק בשמי, שחיפה מודה לכם מקרב לב – על החיים שהפחתם בעיר התחתית, על האוכל המצויין (הפיזי והנפשי) ובעיקר על האמנות, שבלעדיה אולי אין טעם לחיים.

נ.ב – חלק מהעבודות שמוצגות בתערוכה עומדות למכירה. אני מציעה למי שיכול להרשות לעצמו – להשקיע ולקנות. יש לי הרגשה שזה ישתלם בהמשך.

תמונות מהפתיחה:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

קהל המבקרים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודה של שחר סיון

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודה של איריס סינטרה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודה של טליה סיון (ציור) ועבודה של שחר סיון (פסל)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודה של ליבי קסל

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

דור חדש של האגף בהתהוות 🙂

ומה ייצא לי לשבת?

מתכון לסלט אוליבייה וקצת היסטוריה תרבותית.

הסלט הוא מבית הוריו של בעלי, אלכס שהוא ממוצא אוקראיני. לכל בית יש את הווריאציה שלו לסלט וכמובן שכל בית טוען שהווריאציה שלו היא הכי טובה 🙂
כאן תוכלו לקרוא קצת על ההיסטוריה של הסלט ויש גם מתכון לווריאציה נוספת של הסלט.
כמות הסלט אמורה להספיק למשפחה שלמה (4-5 נפשות לא כולל הכלב) ולשבוע שלם, אז אל תיבהלו מהכמויות העצומות 🙂

רשימת מצרכים

חמישה תפוחי אדמה גדולים מבושלים אבל לא יותר מידי (לא פירה)
חמש ביצים קשות
שני גזרים מבושלים
400 גרם נקניק עסיסי (רצוי כזה בצורת נקניקיה שאפשר יהיה לפרוס ממנו קוביות קטנות)
שישה מלפפונים חמוצים במלח
מיונז לפי הטעם, עדיף כמה שיותר (בלי נקיפות מצפון!)
ניתן להוסיף חזרת לבנה או וואסאבי
בצל גדול
מלח ופלפל לפי הטעם
אפשר להוסיף גם אפונה (רק אם אוכלים הכל באותו יום) מקופסת שימורים

אופן ההכנה

IMG_6488

כשכל החומרים המבושלים מצטננים, חותכים הכל (חוץ מהמיונז כמובן) לקוביות מאוד קטנות – כחצי סנטימטר.

IMG_6590

מוסיפים את המיונז ומערבבים הכל עד שהסלט נהיה אחיד.

IMG_6593

מצננים במקרר.
מגישים קר בקערה גדולה וייצוגית.

IMG_6598

רגע לפני סגירת הפוסט הגיע המתכון למרק העגבניות של בעז 🙂 אני מביאה לכם אותו כלשונו הישר מבעז.

יש! מרק העגבניות השמיימי של בעז

או איך שהוא נקרא מעכשיו בביתנו, "מרק אלוהים ישמור" על שום מושחתותו הטעימה והרבה 🙂

המתכון
ממיסים גוש חמאה בסיר, ומוסיפים קצת שמן זית מאדים שני בצלים וכמה שיני שום
מוסיפים מלח, פלפל, וקצת סוכר
מוסיפים 6 עגבניות (הכי טובות מסוג שנקרא 'טעם') חלוטות וחתוכות לקוביות מוסיפים רסק (שנעשה בפוד-פרוססור במשך רבע שעה) – מחבילה אחת של עגבניות שרי, רצוי מסוג תמר
מוסיפים 4 קוביות קרח של ציר עוף (אם מוכן בפריזר מראש) או קצת אבקת מרק עוף אלוהים ישמור
מבשלים 45 דקות

IMG_6525

:מוסיפים רוטב בשמל שעושים
ממיסים בסיר קטן -50 גרם חמאה, כשהיא מבעבעת מוסיפים שתיים וחצי כפות קמח ומערבבים מהר וחזק ויוצקים כוס וחצי חלב

IMG_6536

לפני הגשה מוסיפים מיכל שמנת מתוקה 38% אלוהים ישמור

IMG_6577

מגישים עם כמה עלי בזיליקום גזורים.

IMG_6568

וקטנה לפני סיום: ענבל אשל כהנסקי, משוררת צעירה ומעולה, מוציאה את ספרה השני, "סַמָּאֵל אָהוּבִי", דרך הוצאת "פרדס" שהיא הוצאה חיפאית הממוקמת בשכונת הדר. מחיר הספר הוא 49 ש"ח והשירים עוסקים בעוויתות, מיניות בוטה וקצת שירים אחרים. אני ממליצה על הספר הזה וגם על ספר הביכורים שלה, "פראי היום". בואו לתמוך בהוצאת "פרדס" שמפרגנת לכותבים שאינם במיינסטרים בהכרח – ועל הדרך להנות משירה טובה 🙂