פחד ותיעוב בדובי'ס מאת אלכס סובול

את ההתרשמות שלי מההופעה של שלמה בר בדובי'ס אפשר לסכם רק אם נביט בדילמה וננתח אותה: ניתן לצפות בזמר טוב ולאכול אוכל גרוע. לזמר בטח לא איכפת כי אוכל גרוע לא אמור להסיח את הדעת ולך לא איכפת כי אולי הזמר יסיח את דעתך מהאוכל. אפשר גם לאכול אוכל טוב מול זמר גרוע. האמנות אולי רדודה ו/או ממוחזרת אבל אפשר לפחות להתנחם ביצירה הקולינרית. חוצמזה, אולי אפשר לתמרץ את הזמר בעזרת אוכל ולקוות לשיפור.
א-בל בדובי'ס הייתי בבעיה. הנה הסיפור: נכנסנו, אני, אשתי ואורח רם מעלה מתל אביב (כן אתה, אליהו!) דקות מספר לפני ההופעה. מצאנו מקום ודרשנו אוכל. המקום היה מלא ובקושי הצלחנו למצוא כסא לשבת עליו.
במקרה שלושת הכסאות הפנויים היחידים היו היישר מול שלמה בר במרחק נגיעה. מלצרית חביבה אף אילתרה לנו "שולחן" או כסא קצת יותר גבוה, תלוי איך מסתכלים על זה. הזמנו שורה של מנות מפתות ולפני שהן הספיקו להגיע התחילה ההופעה.

1545605_617470671651504_1423567172_n

אח, ההופעה! מי שלא ראה את שלמה בר מתופף ושר בו זמנית יכול להסתפק בשמחת בית השואבה. ברצינות, אם חשבתם שזה מרשים שמישהו שר ומנגן בגיטרה, כנראה שלא יכולתם להשוות את זה לתיפוף ושירה בו זמנית. נדיר לראות מישהו שמצליח להביע את עצמו באופן אותנטי במובן המקורי של המילה. בנוסף הוא מבצע את השירים בוירטואוזיות שחושפת שנים של אימון לצד כשרון יוצא דופן.
ואז, בזמן שאנו יושבים פעורי פה, מקשיבים לכל מילה ולכל מאוול, מגיח האוכל. חומוס מהביל עם פטריות מהסוג שהזכיר את המיטב של "חומוס ינשוף" זכרונו צדיק לברכה, שווארמה סייטן מתובלת שיכולה לגרום לכל קרניבור לתקן את דרכיו ופיתה צ'יפס. אתם שואלים מה זה פיתה צ'יפס?! הלוא זו ההמצאה הטובה ביותר מאז הספגטישוק של אשתי! מדובר בנתחי פיתה דקים מטוגנים עד כדי פריכות המוגשים עם פָּאלֶטַה של רטבים וסלטים. חוץ מהטחינה, המטבוחה והטופונז כמצופה היו גם קינואה מונבטת, רוטב פסטו מעולה ועגבניות מיובשות.

Doobik food

לא פיתה צ'יפס, אבל מעולה בכל זאת – חומוס ופיתות שום קלויות בליווי סלטים

ואז באה הדילמה. הנה אנחנו, יושבים עם כל הטוב הזה במרחק נגיעה משלמה בר ואפילו לא יכולים להציע לו איזה טוגן פיתה לרפואה. חוצמזה, אמא שלי לימדה אותי לא לאכול בפה פעור. אחרי נצח של בליסה ברגשות מעורבים (אוכל מצוין! מוסיקה מעולה! רגשות אשם!), החלטתי לעשות מעשה ולמצוא פתרון. ביצעתי גיחה לחלק המרוחק של הדובי'ס ולאחר משא ומתן קדחתני היושבים שם נאותו לפנות מקום בשולחן. עצה לחיים: אנשים יתנו כל כך הרבה לזרים שזה עתה פגשו. רק צריך לבקש בנימוס. סגנון הנימוס משתנה מ"התואיל…" ל"אחשלי/דוד!" בהתאם לקהל המטרה.
או אז עברנו לשולחן המרוחק אבל כמו בבעיה הפלשתינית, כל פתרון יוצר בעיה חדשה ובלתי צפויה. עכשיו אנחנו יכולים להנות מהאוכל באופן מלא ולהתענג על כל טוגן וטוגן אבל אנחנו רחוקים משלמה בר. לראות את האיש הזה ורק לשמוע אותו, זה שני דברים שונים. אנסה לתאר במילים את שלמה בר מרים את ראשו כשהוא מפיק צלילים עמוקים
כבאר, את עיניו שסגורות באקסטזה או בריכוז עמוק, כמעט מדיטטיבי כשהוא מרעיד את "דובי'ס" הקטנה. אנסה ואכשל.
לאכול מהר ולרוץ חזרה? להנות מכל ביס, אבל לפספס רגע בהופעה שלא יחזור? אולי להקדיש דקה או שתיים לאורח שלא ראית חודשים IRL? אכן התלבטויות כבדות משקל. בסופו של דבר, זכינו לסיים ואפילו לתפוס שניים-שלושה שירים בקצה זנבה של ההופעה כשאנחנו ישובים במקומותינו המקוריים. אם מישהו יכול לשכנע אותי שילדים זה שמחה הוא כנראה האיש (עם כל הכבוד לאשתי ויש כבוד…).

1535631_618229441575627_726250292_n

בסוף ההופעה שלמה בר הוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה והזכיר בכמה מילים את הבעיה החברתית המעמיקה בארץ ואדם זחוח שהעמיק את הבעיה בקדנציה הנוכחית. במקרה לחלוטין, הקדשתי לאיש הזה מתכון שכתבתי והתכוונתי לפרסם בבלוג בשעת כושר מתאימה. המתכון באנגלית אבל יינתן תרגום לכל דורש. תהנו!

 

Homemade cider from store-bought ingredients

Dedicated to the loving memory of Yair Lapid, the fuck that made cheap brandy cost 50 NIS

2 liters of apple nectar
4 tbs, 6 tbs, some cheap Bulgarian brandy
6-7 pieces of dried apples
1 fresh apple
half an orange
A pinch of cardamon cloves
1 stick of cinnamon

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. Look for a homemade cider recipe on the Internet. Fail to find something that doesn't involve a "press". Decide to just wing it.
2. Pour the apple juice into a large pot
3. Toss in the dried apple and the cardamon.
4. Dice the apple and half an orange quickly before in boils or think ahead and cut it beforehand.
5. Add in a stick of cinnamon.
6. Stir

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

7. Remember to add brandy. Measure out exactly 4 tablespoons with a measuring spoon. 8. Stir and taste.
9. If you cannot taste the Brandy, add two more spoons and stir.
10. If you still cannot taste it, add additional Brandy directly out of the bottle. Safely dispose of the measuring spoon.
11. Wait until the cider simmers and serve hot.
12. Receive compliments.

Important note – if you cannot finish drinking the cider as soon as it is ready, you’ll need a stronger stomach or more friends. While you are looking for these, you can store the cider in your fridge for a few days. However, you should fish out the cardamon first, as the cider may become bitter after a while.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מודעות פרסומת

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד – מאמר ב"ערב רב"

ביום שישי ה 6.12 חיפה הוצפה במבול של אירועי תרבות ואמנות, בעיקר פתיחות של תערוכות ומתחמים. בין היתר, הושק מתחם החורבה ברחוב הנמל בעיר התחתית.

המתחם נקרא החורבה על שם מועדון הריקודים המיתולוגי שנקרא באותו שם, שפעל באותו המקום כ 18 שנה, משנות השמונים עד אמצע שנות האלפיים. בחלל המרכזי נערכה השקה לכבוד יציאתו של גיליון מודפס של "ערב רב" שמוקדש לעיר חיפה. "ערב רב" הוא מגזין תרבות מקוון במובן הרחב של המילה וניתן למצוא בו כתבות שמשלבות פוליטיקה, פילוסופיה, אסתטיקה, חברה ועוד – עם תרבות ואמנות. פעם בשנה יוצא גיליון מודפס שמוקדש לעיר בישראל. הגיליונות הקודמים הוקדשו לתל אביב ולירושלים והשנה חיפה נבחרה. יונתן אמיר ורונן אידלמן, שני בחורים מופלאים, פנו אליי וביקשו ממני שאכתוב מאמר לעיתון. לכל קוראיי, אשר נבצר מהם להשיג את הגיליון המודפס, אני מעלה כאן בבלוג את המאמר בדיוק כפי שפורסם במקור.

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד

נעמה סובול יצאה למסע בזמן בשלושה מרכזים של העיר חיפה, מצוידת בכמה שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זיכרון נוסטלגי? מה הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

"לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון"
(ולטר בנימין, "המשוטט")

בכל עיר, קטנה כגדולה, יש אזור שאליו מתנקזים כל הלהט, התשוקה, הסקרנות והמעשים המיתרגמים לפעילות אורבנית אם הם מגיעים ליעדם בשלום.
זה יכול מרכז מסחרי קטן עם חנות הספרים המיוחדת ההיא שאפשר למצוא בה ספר ממש נדיר של צ'ארלס דיקנס והיא היחידה שמביאה ספרי שירה. ואולי יהיה בו גם בית-אוכל קטן – פיצה, פלאפל או בורקס – שאליו יגיעו צעירי העיר ויהפכו אותו למוקד הפגישות שלהם בימי שישי בערב. בבקרים במהלך השבוע יישב בו הפרלמנט הקבוע של מבוגרי העיר שעוד נשאר להם הרבה מה לומר על פוליטיקה וכדורגל, אבל לא רק. תהיה שם גם חנות הבגדים הזו שבה הבעלים מביאים בגדים מאנגליה או צרפת בייבוא אישי ומוכרים במחירים שמאפשרים להם לנשום בסוף החודש וללקוחות ליהנות מתחושת התחדשות בלי להתרושש.
ובערים גדולות יותר אנחנו מדברים על שכונה או כמה רחובות שבהם קורה כמעט הכל: הקרנות סרטים שכולם נוהרים אליהם בבית הקולנוע המרכזי. מסיבות רחוב בחגים. היכל התרבות או התיאטרון העירוני שמתקיימות בו הצגות כמה פעמים בשבוע. הספרייה העירונית שמלאה תמיד בתלמידי בית ספר ונשים בגילאי הפנאי. אפילו הקניון העירוני הקטן, זה שנבנה בשנות התשעים של המאה הקודמת, יהיה שם, משתלב בחיי המסחר המקומיים בלי להפריע להם יתר על המידה.

הפינה שבה היער והנהר נפגשים

מרכז העיר הוא הפינה הזו שבה היער והנהר נפגשים. זה המקום שאליו מתנקזות החיות כדי לשתות. אין להן ברירה אלא לפגוש זו בזו. זהו מקור החיים של היער. ממנו הן מתפזרות לכל רחבי היער.
"watering hole", כך נקראת הפינה הזו, ויש לה שני פירושים.
הראשון הוא פשוטו כמשמעו – אגן או בור מלא במים. הפירוש השני הוא מקום התקהלות חברתי, בר או סלון, שמוגשים בו משקאות. במציאות של ימינו אלה יכולים להיות גם פאב או בית קפה.

בחיפה התקיימו, עד שנות השמונים-תשעים של המאה הקודמת, שלושה מרכזים היסטוריים: מרכז הכרמל, הדר והעיר התחתית. העיר התחתית היתה מרכז מסחרי-כלכלי ולא תרבותי ולכן אתרכז בהדר ובמרכז הכרמל. בעיר התחתית נפגוש במפתיע בסוף המאמר.
המבנה הטופוגרפי של חיפה גורם לכך שהקשר בין השכונות לחלקי העיר האחרים אינו בלתי אמצעי כמו בערים אחרות. התרחבותה של חיפה שנעשתה לצדדים, והשכונות החדשות, המקיפות את המרכזים ההיסטוריים כמו קליפות בצל, גורמות לכך שאנשים צריכים להגיע באופן יזום לחלקי העיר השונים, לרבות מרכזיה. זו אולי אחת הסיבות לכך ששלושת מרכזיה של חיפה הלכו ודעכו בהדרגה מתחילת שנות השמונים ועד עתה.

יצאתי למסע אחורה בזמן מצוידת במספר שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זכרון נוסטלגי? מה הן הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

הדר: אם אתה לא שם אתה לא קיים

בחיפה של שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, לא היה שום ספק שהמקום שבו הכל קורה ואם אתה לא שם אתה לא קיים הוא שכונת הדר הכרמל.

קצת היסטוריה: השכונה הוקמה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ב 1922. היא התחילה מעשרה בתים והפכה בהדרגה לאחת השכונות הגדולות ביותר בחיפה. היא הגיעה לשיאה בשנות השישים והשבעים ובתחילת שנות השמונים החלה לשקוע בעקבות נטישת תושבים גדולה ודעיכת חיי המסחר בה.

כשעברתי לחיפה בשלהי 1989 עוד הספקתי לשוטט בהדר ולראות אותה מתפוררת לאיטה. פה ושם עוד היה אפשר לראות שרידים אחרונים של תהילת עולם שחלפה. אני זוכרת את מדרחוב נורדאו שאם באתם אליו מכיוון בלפור יכולתם לחלוף על פני הסניף החיפאי של קפולסקי, הרשת שסימלה יותר מכל את שנות השמונים.
כמה בלוקים משם פעל אחד הפאבים הכי הזויים ונכונים לתקופתם בחיפה, פאב סוף-העולם. המוסיקה היתה אז "גל חדש", האוכל שהוגש היה פלטת מטוגנים וטוסטים והאלכוהול, ובכן, הוא היה אותו אלכוהול. אם המשכתם עוד קצת יכולתם לראות באמצע המדרחוב את הסניף החיפאי המיתולוגי של האוזן-השלישית שבו קניתי ומכרתי והחלפתי שוב את מיטב האוסף המוזיקלי שלי ושמעתי באוזניות אלבומים מופלאים שעיצבו את חיי.
אם ירדתם קצת אחר-כך במדרגות לכיוון רחוב הרצל בסמטה הקטנה הקרויה רחוב חיים, הגעתם לקפה אלכסנדרה – מוסד חיפאי עם קליינטורה קבועה שסיפורו לא נשמע עד היום, אבל אין ספק שיהדהד יום אחד במרחבי השכחה החיפאית. הוא שינה את אופיו ממש בשנה האחרונה למין סטקיית בשרים מזרחית. כל השנים היה זה המקדש העתיק ביותר לתרבות הקמפית-קיטשית-גייזית שהתקשט בספות ומנורות וחפצי חן בסגנון רוקוקו. המקום הגיש אוכל אירופאי מוקפד כמו פסטות ברטבים קלאסיים, שניצל וינאי, מוקרמים למיניהם ומיני פאי מפירות שונים.
אם החלטתם לחזור למדרחוב ולהמשיך לכיוון ארלוזורוב, בוודאי תוכלו לבקר בגן בנימין, שזוכה לתחייה מחודשת זהירה אחרי שעמד בשממונו שנים רבות. הגן, גדול וירוק, היה מרכז חברתי לבעלי כלבים ולרווקים העליזים והתוססים של שנות השישים והשבעים בחיפה.
מעליו עומד תיאטרון חיפה, שידע עליות ומורדות עם השנים. בשיאו הועלו בו הצגות רפרטואר של טובי המחזאים בכיכובם של טובי השחקנים. תיאטרון חיפה היה הנסיוני והמתקדם ביותר. הוא היה התיאטרון שבו העז חנוך לוין למרוד בשיטה הישנה ולהציג מחזות כמו "מלכת אמבטיה" עם תיקי דיין האלמותית.
ממש בצד, ליד התיאטרון, עומדת מבויישת וקצת בודדה הספרייה העירונית (פבזנר). האולם הקריאה הגדול, עם הדממה הרועמת שבו, נתן לי תמיד את התחושה שאני ילדה קטנה שיש לה עוד המון מה ללמוד. והיו גם אירועי ערב בספרייה, תאמינו או לא, שיזם אותם המנהל הנמרץ שלה, עמיקם יסעור. לעיתים הם עדיין מתקיימים, אך לא זוכים לפרסום רב, לצערי.
בחלק התחתון של הדר היו בזארים של בגדים וכלי בית, כמו היום פחות או יותר. היו גם בית-הקרנות שזכה לסוג של תחייה מחודשת שעליה ניתן להתווכח ומגדל הנביאים, שהיה בתחילת דרכו קניון הומה, אך ננטש והפך לפיל לבן. כיום הוא מארח את רשת הסופרמרקטים מאי-מרקט ואנשים מגיעים אליו בעיקר מהסיבה הזו.
והיה ההוטנטוט. בהיעדר הגדרה טובה יותר, היה אפשר לקרוא לו בית קפה-גלריה, אבל הוא היה כל כך הרבה יותר מזה. דורית מנטל, בעלת המקום, היתה אמנית פעילה במגוון תחומים, חברת מועצה לשעבר בסיעת הירוקים ופעילה אקטיביסטית באינספור עמותות. היא הקימה מקום שהקדים את זמנו וכלל הופעות, תערוכות ובעיקר שימש בית ונקודת מפגש לזקנים וצעירים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, סטרייטים ולהט"בים, מוזיקאים וציירים, מסטולים וסחים, אלכוהליסטים ונגמלים, אנשי רוח ומעש וכמובן גם בטלנים מקצועיים. הוגש שם אוכל קסום מהול בגעגועים וברומנטיקה ופסנתרנים הנעימו את שהייתם של המבקרים. שם יצא לי לפגוש אישיות מיוחדת במינה מאיטליה, שרק ברגעים אלה אני מבינה כמה השפעתה עלי היתה כבירה.

מרכז הכרמל: נוגסים בהמבורגר וחולמים על תהילת עולם

הקדמה היסטורית: הבתים הראשונים שנבנו במרכז הכרמל היו בתי-הארחה, והם קמו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. שאר הבתים נבנו בשנות השלושים. רוב התושבים היו יהודים ממוצא גרמני שרכשו את הנכסים מהטמפלרים.
מרכז הכרמל הוא תבנית נוף מולדתי. ביליתי שם את כל נעורי ואני מכירה אותו ככף ידי.

בשנותי הראשונות בחיפה היתה לי ולמשפחתי "מסעדת בית" שאליה נהגנו ללכת בכל אירוע חגיגי שהצדיק אכילה בחוץ. קראו למסעדה פינג'אן, והיא שכנה בפסאז' שמאחורי הטאבון ז"ל. היו בה המג'דרה הכי טובה בעולם, קובה מצוין ופלאפל חם ופריך. גם החומוס לא היה רע. מסעדה מזרחית מהסוג הטוב שהיום די נעלם.
כשרציתי לבלות עם חברי מתקופת החטיבה, היינו הולכים לסניף הבורגראנץ' היחיד שהיה אז בחיפה. הוא עוצב בסגנון של מסעדת בוקרים בהרי הרוקי'ס. עץ בכל מקום, כולל השולחנות שהיו מעץ מלא. והיתה גם מכונת שירים שניגנה שירי שנות השישים. היינו נוגסים בהמבורגר או בנקניקייה וחולמים על תהילת עולם.
לא רחוק משם עומד (עד היום) הסינמטק. התוודעתי אליו בתיכון, כשאנשיו יזמו ביקור בכיתתי והציעו לנו מחיר מוזל במיוחד. עוד באותו היום, יחד עם חברים, הלכנו ועשינו מנוי וראינו שני סרטים ברצף. את הסרט הראשון מביניהם, "שמש בוגדנית", לא אשכח לעולם. הסרט הזה פתח לי צוהר לעולם "הסרטים הזרים", מושג אמריקאי קצת מוזר לסרטים איכותיים ומעמיקים. לשם גם הלכתי לערבי "רוקולנוע" – מוסד מיתולוגי משל עצמו שעדיין חי ובועט. זכור לי ערב מיוחד בנושא להקת הביטלס בהנחייתו של ח"כ לשעבר מודי זנדברג, לפני הקריירה הפוליטית שלו.
סמוך לסניף מקדונלד'ס שכנה מסעדה איטלקית בשם לה-איטליאנו. זה היה עסק קטן, משפחתי ומסביר פנים. הבעלים היו איטלקים במוצאם והכינו אוכל פשוט ואיכותי. המפות על השולחנות היו משובצות בלבן ואדום – בדיוק כמו בפיאצה קטנה באיטליה. פסטה בולונז ופיצה עם בייקון, פטריות ובצל היו המנות הקבועות שלי.
משם התפצלה הדרך לטיילת לואי או גן האם. בגן האם ישבו החבר'ה המגניבים, שילוב של פריקים-פאנקיסטים. מי שלא ראה מעודו בחור עם ג'ינס ליוויס קרוע ומולבן באקונומיקה, חולצה משובצת ואיילינר שחור ומודגש בעיניים – כנראה לא ראה את אביב גפן בתחילת דרכו.
היו גם אלה שלבשו נעלי ד"ר מרטינס ואוברול קורדרוי שגדול עליהם בכמה מידות. מה הלך שם? רק המדשאה יכולה לספר. מדי פעם להקות צעירות ניגנו בקונכייה ועשו שמח. עיר הנוער היתה מתקיימת שם כדרך קבע עם מיטב הזמרים והלהקות. שם ראיתי את שלום חנוך לראשונה.
בטיילת לואי נהגנו לשבת בחבורות או בזוגות ולהשקיף על נוף המפרץ, שנפרש בשיא יופיו בשעות הערב, בשקיעה ולאחריה. היה זה מקום אידיאלי לנאהבים מתבודדים. כמה מאות מטרים משם, מצד ימין, שכן פאב המצפור. לגן שמעליו היינו הולכים בתקופת התיכון כדי לראות את הזיקוקים של יום-העצמאות וגם כדי לשמוע את צפירות האוניות בערב ראש השנה האזרחית החדשה. לפעמים נכנסנו למצפור עצמו והזמנו כוס משקה קל וצלחת צ'יפס ובילינו שם שעה קלה בשיחות על הא ודא.
אם בשיחות עסקינן, הסניף הראשון והמקורי של רשת קפה גרג, לפני שהפכה לתמנון ששולח את זרועותיו בכל רחבי הארץ, נפתח לו בשנות התשעים ליד הסנדביץ'-בר המיתולוגי, שעדיין עובד. הוא היה כוך קטנטן וחמים שלא הגיש דבר פרט למשקאות חמים שטחנו במקום מפולי קפה ואבקת קקאו מבושלת, חליטות תה נדירות ועוגיות שנאפו כל בוקר. מאוחר יותר נוספו סנדביצ'ים צנועים. המשקאות הקלים היו מעטים אך ייחודיים, ומשקה הבית שלי היה משקה שירלי טמפל על בסיס קולה וסירופ גרנדין. זה היה מקום עם מוזיקה נפלאה שעבד עד השעות המאוד קטנות של הלילה. לעיתים קרובות יצאתי ממנו בשלוש-ארבע לפנות בוקר לאחר שיחת נפש סוערת ומרתקת עם ידיד זה או אחר.

פוסט מורטם, סיפור מתעתע

אני לא יכולה לשים את האצבע על הזמן המדויק, אבל מתישהו אחרי סיום השירות הצבאי שלי החלה הנסיגה. היא היתה מהירה מאוד בהדר והדרגתית מאוד במרכז הכרמל.
הדר כמו ננטשה ביום אחד. אולי היתה זו פתיחת הגרנד-קניון ב 1999. אולי היתה זו מרכזית המפרץ שנפתחה בשנת 2002 ואולי עבודות השיפוץ הבלתי נגמרות בהדר, שאיש אינו זוכר מתי החלו. האנשים חדלו מלהגיע להדר, ואלו שהתגוררו בה עזבו לאיזורים נחשבים יותר. הדר התעטפה ברחובות ריקים לחלוטין לאחר רדת החשיכה, ורק אוכלוסייה מוחלשת – נרקומנים, זונות ועובדים זרים – הסתובבה בה בשעות אלו. וכאשר אין אוכלוסייה מתפקדת וקבועה במקום, אין בו גם דרישה לתרבות. מקומות התרבות המעטים שהיו בהדר הגיעו לסוף דרכם ונסגרו.
מרכז הכרמל הוא סיפור מתעתע יותר. עדיין יש בו איים קטנים של פעילות, כגון הסינמטק והאודיטוריום, שבו מתקיימים קונצרטים. תיירים באים לראות את גני הבהאים, שהכניסה אליהם היא מתחת לטיילת לואי. פסטיבל הסרטים שנערך מידי שנה בסוכות נותן אשליה של איזור תוסס אך הניגוד בין ימי הפסטיבל לימים שלפניו ואחריו הוא כה גדול, עד שלעיתים אני נמנעת מלהגיע לפסטיבל עצמו, כי איני יכולה לשאת אותו.
במקרה של מרכז הכרמל ההרגשה שלי היא שהאוכלוסייה ש"עשתה" אותו היתה הצעירים החיפאיים, האמנים בתחילת דרכם, המשוררים החולמים והמורדים. סצינת גן האם עברה בהדרגה בשנות התשעים לרחבת הסינמטק והתפוגגה באיטיות בתהליך שלקח בערך עשור. בשלב כלשהו הילדים התבגרו ועזבו את העיר. חיפה – כעיר מזדקנת – מתקשה ליצור דור המשך ראוי שישוב ויאכלס את המקום.

העתיד שייך לעיר התחתית

בשנה-שנתיים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של חיי התרבות והאמנות בחיפה. זו אינה תרבות הגימלאים שמאפיינת כל-כך את חיפה, כגון פתיחות מכובדות במוזיאוני חיפה הממוסדים, מועדון הסרט הטוב בסינמטק שמלא בראשים מלבינים וקונצרטים עמוסים בקשישים. אלו חיי תרבות ואמנות מהסוג הצעיר בנפשו, הלא ממוסד והמורד.
אלו בדרך כלל יוזמות של אנשים פרטיים שכמה מהם אמנים ויוצרים תל-אביבים שהגיעו בגלל המחירים הסבירים ונשארו כי התאהבו בעיר, ואחרים חיפאים שהחליטו לקום ולעשות מעשה. נפתחו שלל גלריות, פאבים, מועדונים ובתי- אוכל שהמשותף להם הוא שהם עסקים קטנים ומחוברים מאוד לאזור שבו הם נמצאים. כל זה קורה דווקא בעיר התחתית, מקום מפתיע מאוד, היות ושימש כל השנים כמרכז עסקי-כלכלי ולא תרבותי. דווקא הריק וחוסר המשקעים הרגשיים שאפיינו את העיר התחתית איפשרו את התנאים להיווצרות כל הטוב הזה.

ומה עם הדר ומרכז הכרמל, אתם שואלים?

יש מקום לתקווה. הדר הפכה למעונם של סטודנטים, אקטיביסטים חברתיים ואקולוגיים ואמנים מחתרתיים. רחוב מסדה וסביבתו פורחים ומשגשגים ומתנ"ס טבריה 15 לא מפסיק להתמלא באירועים ובאנשים. עם תום השיפוצים ניתן לזהות התחלה של פריחה מהוססת גם בחלקה התחתון של הדר. ומרכז הכרמל? ידידי הבורגני התלונן לא מכבר על חבר'ה צעירים שמנגנים לו בגיטרה מתחת לחלון. אתם יודעים, כמו התלונות שנשמעו מהשכנים בשנות השבעים והשמונים בימים הטובים האלו, בגן האם.

* פורסם במקור במגזין "ערב רב" בגיליון "חיפה, מרחב מעורב" שיצא לאור ב 6.12.13

הכל מתחיל היום

"When it rains, it pours"
(בתרגום חופשי: צרות באות בצרורות)

אימייל קטן ותמים שקיבלתי משחר סיון, גרם לי להיזכר בערב פתיחות שהיה כאן בחורף וכתבתי עליו כאן. זיכרון הערב הזה מרגיש רחוק וקרוב גם יחד כי ביום חמישי ה 6.6 היה לנו גשם חדש של פתיחות, רק שבניגוד לפעם הקודמת הן היו קיציות ובועטות.

אחת מהפתיחות האלו היתה פתיחתה של גלריית "החדש והרע" ששמה לקוח מתוך ציטוט של ברטולד ברכט האלמותי: "אני מעדיף את 'החדש והרע' על פני 'הישן והטוב'". חברי "החדש והרע" מגדירים את המקום כ"מרכז לאמנות, ספרות ותרבות עצמאית". המקום "חותר להציג תרבות עצמאית שהיא ביקורתית, פוליטית, מקומית, ששואלת שאלות של כאן ועכשיו. איננו גלריה מסחרית בשום צורה, אלא מעבדת תרבות ציבורית-ניסיונית שמחוייבת לסביבה בה היא פועלת". המקום פועל ללא מטרות רווח ושוכן ברחוב כיאט 1 בעיר התחתית בחיפה.

לא פחות חשוב – באותו יום בשעה 18.00 התקיימה פתיחה של בית תרבות חיפאי חדש בשם המרפסת, בבית הקרנות בהדר. התפריט כלל:
18:00 פתיחת מיני חנות של הלייבל חוצה היבשות מחיפה "גוסטאון" + פתיחת תערוכת הדפסי משי, אמנים משתתפים:
Broken Fingaz / Know Hope / Keos / Ellen G / Aifo2 / PilPeled / Sagi Ashin
20:30 הופעה לייב: פאקינג "עוזי נבון" חזר מהעבר במופע יחיד ומרגש על הפנדר רוודס.
21:30 ועד הסגירה ניגנו התקליטנים: My Lord Sound / Walter / Kalbata / Easy Rider / Miss Red / Ezra1
וגם: היה אוכל צמחוטבעוני מיוחד שבושל ע"י השף של המקום!

באותו יום, בשעה 21.00, בסינקופה הידוע והטוב, התרגשה עלינו תחרות הפואטרי סלאם – תחרות קטעי ספוקן וורד בשני סיבובים. משוררים ומשוררות התחרו ביניהם על מיקרופון הזהב הנחשק בביצוע קטעי שירת רחוב וספוקן וורד פרי עטם. ואם אתם רוצים לדעת מה בדיוק אומר המונח "ספוקן וורד", אתם מוזמנים להסתכל כאן וכאן להגדרה יותר ויקיפדית.

תגידו, חמודים, למה גרמתם לאמאבלוג כל כך הרבה כאבי ראש??!! הבלוגיסטה כיתתה את רגליה ברחבי חיפה כל הערב, כדי לצלם ולכתוב רשמים מפתיחה לפתיחה ועוד פתיחה!! נו טוב, זה עדיין היה יותר טוב מלשבת לבד בחושך… 🙂

——————————————————————————————————————————-

אז חוץ משתי הפתיחות האלו והתחרות – התקיימו גם שני כנסים גדולים וחשובים (כנס הדר וכנס לתחבורה ציבורית בחיפה), שוק אמנים ושוק אוכל בשוק הטורקי בעיר התחתית (איזה שוק תרבות…), סיור פאבים ידידותי לטבעונים, פסטיבל גולדמונד לספרי יד שנייה, פתיחת הסניף החיפאי של הבודהה בורגרס, פסטיבל הסינגל מאלט בדאנק, הופעה בסירופ, די ג'ייס בדוברין 7 ועוד המון המון המון דברים שבטוח פיספסתי או שכחתי.

It's hopeless!!

למה הכל חייב להיות בו זמנית? למה אני צריכה לרוץ בפאניקה כדי להספיק הכל?

כל בית צריך מרפסת

"אם אין לבית מרפסת – לא קונים את הבית", נהג סבי לומר. ובחיפה, הודות לבנייה בסגנון ערבי עתיק שמשלב באוהאוס פה ושם ובקיצור – הסגנון האקלקטי – יש לנו מרפסות רבות, גדולות ויפות.
"המרפסת", מתחם תרבות ואוכל שקם על חורבות מועדון "התיכון" האהוב והזכור לטוב, הוא מקום שמחזיר אותנו לימים היפים של חיפה שבהם הבילוי החברתי אם התקיים בבית, התנהל בעיקר במרפסות המרווחות (בניגוד לבתים הצפופים יחסית). במרפסת יכולת לעשות הכל – לפצח גרעינים ולנשנש פרוסות אבטיח, לקרוא עיתונים בשבת בבוקר, להוריד בירות נשר ומכבי עם חברים בשישי בערב ואפילו לאכול חמין עם כל המשפחה בשישי בצהריים. המרפסת היתה מרכז התקשורת בין הבית לרחוב. מי מבינינו (בעיקר אלו שעברו את גיל שלושים) לא זוכר את אמא קוראת לו מהמרפסת שיפסיק כבר לשחק ויבוא עכשיו לאכול/להכין שיעורים/לעזור בקיפול הכביסה?

המקום משתרע על שתי קומות כשהחלק הארי ממוקם בקומה הראשונה וכולל בר ומטבח שמציעים בעיקר בירות, עראק, פיצות וכריכים במחירים השווים לכל נפש. אומרים לי כאן שבקרוב התפריט יתרחב. הפיצה שאכלנו היתה מאוד דקה ו טעימה והיו עליה יופי של זיתים. עוד בקומה הראשונה, חנות גוסטאון שמוכרת טי-שירטים אמנותיים מרהיבים ביופיים וארנקי נייר משובבי נפש, תמונות נהדרות של הברוקן פינגס – אמנים בקנה מידה בינלאומי שהחלו את דרכם בהדר, חיפה – וכמובן: המרפסת. על הרחבה בקומה השנייה של בית הקרנות הציבו שולחנות ושמשיות וכשיושבים שם ביום, ישנה תחושה של ישיבה בחוף הים, הכאמל, ליתר דיוק. הישג מרשים – לייצר אוירה של חוף באמצע מכבש הבטון חיפאי 🙂

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הבר של "המרפסת"

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"המרפסת" – מבט מהקומה השנייה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

חוף ים אורבני ב"מרפסת"

למעלה, בקומה השנייה, יש תערוכה של ציורים על משי, מרשימה מאוד.

הבלוג חזר למרפסת מאוחר יותר כדי לגלות שהתפריט אכן התרחב וכולל מזאטים מצויינים, מנות צמחוניות כגון סלטים ותבשילים ומנות קלילות של דגים. שלישיית מזאטים נדיבה ביותר, יחד עם סלסלת לחם מושקע, עולה כאן 30 שקלים בלבד. השקעה שווה ביותר לפי נסיוננו. הכרובית בטחינה שדגמנו היתה מצויינת – הכרובית מטוגנת עד למידה המדוייקת, מרקם הטחינה סמיך והתיבול קולע בול (היי יצא לי חרוז!). סלט העגבניות היה מרענן וניכר שהעגבניות היו טריות והתפצחו בפה בצורה יוצאת מן הכלל. הסלט האחרון, של מנגולד חתם בצורה ראויה את השלישייה והשאיר טעם מעודן וקליל של עוד.

Mirpesset

בית הקרנות// הרצל // בלפור // הדר // חיפה
למידע ושאלות: Mirpeset777@gmail.com, 0507343130 בלפור 2 (פינת הרצל) הדר, חיפה.

———————————————————————————————————————————————————————-

בנעוריי העליזים, הייתי הולכת באופן קבוע לערבי הקראת שירה ב"מרתף 10". שם התקבצו להם רבים מהמשוררים החיפאיים ופתחו לי פתח לעולם השירה המודרנית הישראלית שהוא רווי בתככים, יצרים אך גם המון כשרון. איתי רוזנברג, איש המרתף האלמותי, פתח את מרתפו וליבו בפני המוכשרים מביניהם וגם בפני אלו שפחות (בלשון המעטה). תמיד יכולת לקבל סיידר חם, תה או שוקו וגם יין מחוזק אם היית במצב רוח המתאים, ויחס סובלני וחייכני מסטפי ואיתי וצוות העובדים החמוד שלהם. המרתף היה בבית הכט (ליד הסינמטק), באחורי הבנין ואחרי המדרגות הרבות קיבלו את פניך פופים וספסלים, מוסיקה טובה (המון הופעות מעולות היו שם) ואווירה אינטימית וחמימה. מקום קטן – אבל גדול. לאחר מכן המרתף שינה כתובת וירד להדר עליון (רח' ירושלים). הוא המשיך להתנהל באותו האופן ולעיתים היו גם ערבי שירה למרות שהם הלכו והתמעטו בשל חוסר במארגנים (עופר טל מהרכב "התפוחים" ויונתן בן עמי – משורר כשלעצמו – ניהלו שנים את ערבי הקראת השירה, אך לא נמצאו להם יורשים ראויים).

בינואר 2012 נסגר מרתף 10 – לאחר נסיונות להחיותו כל שנה מחדש מאז שנת 2008. הסיבה היתה חוסר המוכנות של עיריית חיפה להמשיך ולתמוך כלכלית במקום. מרתף 10 פעל בחיפה משנות ה 70 והיה בית חם לסטודנטים אך לא רק להם, אלא לכל מי שאהב ואוהב תרבות ואמנות. יהי זכרו ברוך.

דווקא משום כך שמחתי מאוד כששמעתי שגלריה חדשה עומדת להפתח בעיר התחתית, ולא סתם גלריה: "החדש והרע" היא גלריה המופעלת על ידי קבוצות שונות של אנשי תרבות ואמנות ובמרכזם משוררים וסופרים מכתב העת "מעין" וקבוצת היוצרים "גרילה תרבות". אני רואה המשך, גם אם לא ישיר, של מה שאנשי המרתף עשו בחיפה יותר מארבעים שנה. אם היא אכן תהיה פעילה ותיזום אירועים בתחום הספרות, התרבות והאמנות – היא תספק בית חם, בין היתר למשוררים ולסופרים החיפאים אשר איבדו את ביתם הגשמי. ואכן יש בחיפה כשרונות מופלאים בתחום השירה כלילך ובר, מיטל נסים, סיגל יאיר, כרמית רוזן ועוד ועוד.

המון תקוות תולה הבלוג בגלריה החדשה אך בינתיים נותר לו רק להביא רשמים מערב הפתיחה שהיה מלא וגדוש באנשים רבים: חיפאים כתל אביבים וההיפסטריות נישאה באויר כריח המלוח על המים 🙂 היו מופעים מאוד שמחים וייחודיים ומבנה הגלריה מאוד מעניין מבחינה עיצובית. למעלה הסטודיו עצמו שנראה כך:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולמטה, מתחם האירועים שהוא קטן יחסית, עם חלון ראווה ובו הופיעו להקות והרכבים ששרו, רקדו ועשו שמח. זה נראה מסיבתי ביותר:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

וההמולה האנושית בחוץ:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ותרשו לי לסיים עם שיר מחאה נפלא של משוררת נפלאה לא פחות – סיון בסקין – שארחתי ב"מרתף 10"בערב בנושא "החברה האזרחית בישראל", .ותודה לאתר "הגדה השמאלית" שממנו לקוח השיר המנוקד.

אנשלוס

גַּלִּית הַיְּקָרָה,
אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ מֵאִינְטֶרְנֶט קָפֶה חָמוּד
מוּל מִשְׂרַד הַדֹּאַר הָעִירוֹנִי הָרָאשִׁי,
הַמְּשַׁמֵּשׁ כָּעֵת כְּמִפְקֶדֶת כֹּחוֹת צה"ל בְּאוֹסְטְרִיָּה.
בֵּינְתַיִם יֵשׁ כָּאן עֲבוֹדָה לִגְדוּד חי"ר אֶחָד
מִתֵּשַׁע עַד חָמֵשׁ. הֵם לֹא מִתְנַגְּדִים.
כַּנִּרְאֶה, בִּגְלַל רִגְשֵׁי הָאַשְׁמָה. אֲפִלּוּ יוֹרְג הַיְדֶּר
הוֹדִיעַ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא פָּסַל עַל הַסַּף
אֶת סִפּוּחָהּ שֶׁל אוֹסְטְרִיָּה לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ צָחַקְנוּ אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַחַג:
"מַהוּ אֹכֶל מֶרְכָּז אֵירוֹפִּי כָּשֵׁר?"
"כּוֹס מַיִם מֵהַדָּנוּבָּה".
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, אֲהוּבָתִי:
זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר טָעִים מֵהַיָּם שֶׁל עַזָּה.
הַשְּׁנִיצֶל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלִּי יוֹרֵד לְאִטּוֹ
לַמֵּעַיִם. צְלִילֵי הַוַּלְס מְעוֹדְדִים עִכּוּל תַּקִּין
וּמַצַּב רוּחַ רוֹמַנְטִי. גַּלִּית הַמְּתֻקָּה,
אַתְּ תִּהְיִי הַנְּסִיכָה הַהַבְּסְבּוּרְגִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית הַיָּפָה,
שְׁחֹרַת הַשֵּׂעָר הָרִאשׁוֹנָה מֵאָז
הַבַּת הַבִּלְתִּי חֻקִּית שֶׁל אֲחִי הַקֵּיסָר
מֵהָרַקְדָנִית הַסְּפָרַדִּיָּה הַבִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת.
אֲנַחְנוּ נִרְקֹד אֶת כָּל הַוַּלְסִים שֶׁל כָּל הַשְּׁטְרָאוּסִים בְּכִכְּרוֹת וִינָה,
אַתְּ בְּשִׂמְלָה לְבָנָה וַאֲנִי בַּמַּדִּים
הַיִּצּוּגִיִּים הַחֲדָשִׁים, עִם הַכֻּמְתָּה בְּצֶבַע דֶּשֶׁא צָעִיר.
אָנוּ נָקִים הֵאָחֲזוּת שֶׁל נח"ל בַּאֲחֻזַּת הַקַּיִץ
הֲכִי יָפָה שֶׁנִּתְפֹּס,
וּנְגַדֵּל חֲמִשָּׁה יְלָדִים.
הֵם יַחְלְמוּ עַל נְחָשִׁים פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיִּים תִּקְנִיִּים
וְלֹא עַל בִּרְכֵּיהֶן הַסּוֹדִיּוֹת שֶׁל בְּנוֹת עֲקִיבָא הָעֲנֻגּוֹת.
וַאֲנַחְנוּ, גַּלִּית, נַעֲשֶׂה אַהֲבָה,
מְשֻׁלְהָבִים מֵרֵיחוֹת פְּרִיחַת הַתַּפּוּחַ,
שֶׁיְּעוֹרְרוּ זִכְרוֹנוֹת מְתֻקִּים מֵהַגַּרְעִין בְּמָנָרָה,
וְאַחַר כָּךְ נֵרָדֵם. נְסִיכָה פְרוֹיְדְיָנִית נוֹסְטַלְגִּית,
אַתְּ תַּחְלְמִי עַל מִגְדַּל דָּוִד,
וַאֲנִי – עַל צֶ’כוֹסְלוֹבַקְיָה.

גלריית "החדש והרע"
רחוב כיאט 1, העיר התחתית, חיפה. טלפון לבירורים: 03-649-4112
————————————————————————————————————————————————————————

ספוקן וורד. המילה המדוברת.
האם גם אתם שומעים את הקול שלכם מהדהד בראשכם כשאתם קוראים עיתון, ספר או סתם שיר? ומה עם קריאה בבלוג אינטרנטי? הספוקן וורד הוא קריאת שירים בצורה קצבית אך ללא ליווי מוסיקלי. זהו ז'אנר שיצא מתוך תרבות ההיפ הופ והראפ. לדעתי הספוקן וורד התפתח כי איבדנו את הקול הפנימי שלנו בעקבות כל השאון שמקיף אותנו יום וליל. זהו לא רק שאון ווקאלי אלא שאון ויזואלי, אינפורמטיבי ווירטואלי. לדור שלנו קשה להיות בתוך השקט, הדממה, כפי שהדורות הקודמים הכירו אותם. אנחנו חייבים להזריק לעצמנו עוד מנת סם רועשת של "מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ".
אז, כדי לשמוע את הקול הפנימי שלנו, שאבד לו בים השאון, במפלי האינפורמציה ובשיטפון הויזואליה – התחלנו לקרוא את היצירות שלנו בקול רם, בקצב פנימי – שישכנע אותנו ואת הסובבים אותנו – שאנחנו כאן, באמת נוכחים.

פואטרי סלאם היא יוזמה מבורכת של תחרויות קטעים בסגנון ספוקן וורד. משוררים, ראפרים, נביאי זעם, שחקנים ואחרים עולים לבצע קטעים פרי עטם, והקהל מחליט מי עולה לסיבוב הבא. בסוף הערב הזוכה מקבל את פרס מיקרופון הזהב. זו הפעם השנייה שפאב הסינקופה מארח את הפואטרי סלאם וכנראה שלא האחרונה אם לשפוט לפי האנרגיות הגבוהות והתשואות הרבות מהקהל החיפאי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הקהל מרותק למילים המכושפות

הקהל גדש את המקום, הליווי המוסיקלי היה מצויין, והמשוררים, אוח, המשוררים, הם היו פשוט נפלאים. הבחירה היתה קשה מאוד אך לבסוף ניצחה משוררת צעירה ומוכשרת בשם נטע חצרוני.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

נטע חצרוני מקריאה

לשמחתי הרבה נטע העבירה לי את שני השירים שהיא הקריאה באותו ערב ואתם זוכים מן ההפקר 🙂 כן, זה נשמע עוד יותר טוב ולכן הבלוג יתאמץ לסדר לכם וידיאו של נטע מקריאה בקרוב…

מזבלה אנושית

התחלתי לכתוב עבודה באמנות,
על פסל צעיר,
שהחליט לפסל, אלפים של אנשים מזבל.
הוא הציב אותם בכמה מקומות בעולם,
רחבת מגדל האייפל,
וליד הפירמידות
כנסיית נוטרדאם.

וחשבתי לעצמי, איזה ביזבוז זמן
היום אמן לא צריך לפסל
פסלים
הרי הוא היה יכול לקרוא לכולנו
והיינו באים,
היינו ניצבים כמו גדולים ואפילו מחייכים,
למי איכפת
טיסות חינם,
ולסמן עוד וי על המפה.
אז אם כמה תיירים יפנים, יקראו לי, אשפה.
אני לא אעלב,
אני יודעת שאנחנו
מלאים בזבל
ואני מסכימה להסביר להם גם באנגלית,
פול אוף שיט.
זה כמו תקליט ישן שבור
שלחצו עליו ריפיט
והוא נתקע,
ואז חוזר שנית
בחריקה
למחשבות שלנו אין תפנית.
הן רק באות וחוזרות על עצמן.
מלאים בזבל
פול אוף שיט
אין צורך להקליט אותי
אני אומר זאת שוב
אני אומרת את זה כל הזמן
הן באות וחוזרות על עצמן
מחשבות הן כמו עשן ויש לי אש בוערת
אז אני שוב אומרת
גם אני גם אני לא בוררת
מלאה בזבל
פול אוף שיט
פול אוף איט
eating every shit I meet
but don’t eat meat
I'm טבעונית.
אבל לפעמים בלילה,
כשאף אחד לא רואה אני מגניבה לי כוס חלב…
מה מי אמר את זה, בטח לא אני….
ואם כן…. אז אני שקרנית.

מלאה בשיט.
בולעת מה שנותנים לי,
עד המוח הם משדרים לי
במשלוח של אמונה כוזבת
מעורבבת עם הרבה בטון,
שחוסם לי ת'דמיון
ומעצב לי ת'רצון
שיהיה קולקטיבי,
בתוך חברת המון, הנה אני שוב פאסיבית.
עושה מה שאומרים לי.
יושבת מוקפת באורות נאון
כשהם אומרים לי לראות טלוויזיה במקום ללכת לישון,

דרך האייפון הקטן, צריכה לבדוק כל הזמן,
מה הסטטוס שלי בפייסבוק והאם הוא מספיק מעודכן.
הרי הלכתי למטבח מקודם
וזזתי
וזה
כלומר
זה משנה הכל.

השעון מראה שחצות עבר מזמן, ואני
זוהרת בחשכה,
והמוח שלי עובר תהליך התכה.ודאיכה.
עוד רגע וינזל על המקלדת.

אני כבר לא ממש בהכרה
ולא ממש מחדדת את מה שרציתי לומר
אבל העיקר…
העיקר הוא.
שאנחנו מלאים בזבל
פול אוף שיט.

כי שיט זה מה שנקרא היום להיות מציאותית.
ואיפה המציאות אם לא בכיס
של זה שמכניס ומכניס ומכניס
ולא מוציא
מזומנים.
משתלט לנו על כל העניינים
בתוך הראש.
בעזרת פסכולוגיה הפוכה
גם אחשוורוש יכול לצאת נסיכה.
וזאת לא בדיחה.

אז כדאי לברוח.
כדאי לטוס לחול,
אולי נקי שם יותר,
ויש פחות בילבול.
כך או כך,
נמאס מהשכנים ממול.

ומהשכנים מעבר לגדר,
עוד יותר.

הם בכלל מלאים בזבל.
פול אוף חרטא

כך אתה חושב עוד לפני שדיברת
והיכרת.
בן אדם.
כמה זבל,
בן אדם,
כמה אתה מסוגל לייצר?

עוד מעט כשנתעורר בבוקר,
נשכב בערימות של זוהמה.
מלאים רגשות אשמה.
מכורים לפיסות של שברים של חלקים פצפונים של אמת מדומה.
מתמסכים מאחוריי דברים בלי נשמה,
והמסך יורד עלינו,
עוד מעט ניפול מהבמה.
הנה אני נופלת,
ואתה , תפוס אותי
גם כשאני מזבלת,
את השכל
תדע לומר לי די
די
תגרום לי להפסיק לחשוב
די
תראה לי שנשאר בי יופי,
וספר לי משהו טוב

על חיי.
על חיינו
תגיד לי שאולי.

אולי אולי אולי
אם נצטרך פחות
ונצרח יותר
אולי אולי אולי
אם נעז להשתחרר
ואולי אולי גם הדפוק הזה
יתחיל כבר למחזר
וכשאני אומרת למחזר
אני מתכוונת גם מעט לחזור אחור
למקום בו נפגשו פעם
שמיים אדמה ואור
ונוצר אוויר טהור.
ואנשים לא היו צריכים לחכות לתורם
ולחפור בתוך עצמם… בור.

אנחנו בתוך בור,
ואין כאן מעלית,
צריך לטפס,
צריך לחפש,
להתעלות מעל השיט.

בתוך מזבלה אנושית.

בסוף לא הצלחתי לסיים את העבודה על הפסל,
המחשבות התערבבו לי,
וחבל, כי דווקא, היה לה פוטנציאל….
אבל היה לי יום חרא
ולא היה לי כוח
וזה לא ממש הלך….

אז זרקתי אותה לפח.

אחיות

"אחותי בואי לקניון"
כך פנתה אליי כותרת בעיתון
בטון
מתקתק כזה,
דביק.
מלא בסטייל ושיק.
קוראת לי,
אחותי.

אחותי,
אל תקראי לי אחותי כשאת מדברת איתי,
אנחנו לא דומות,
ותודה לאל, אין לנו אותה אמא.
ואני,
אני לא משחקת במשחק שלך,
אני לא איתך,
אני לא רוצה לשחק מלוכלך,
עם החיוך הזדוני הזה שמרוח לך
על כל הפנים
ואת מרוחה בכל העיתונים,
בתחתונים,
בקושי עם תחתונים,
לפעמים גם בלי תחתונים.
לפעמים גם בלי תחתונים.

את די דוחה אותי.
כוסית מלאכותית.
משופצת , מנותחת,
נודפת סקס גם את קרחת,
זה טרנד חדש מאז נינט,
וזה הולך…
להסתפר, להתלבש, להתהפך.
העיקר שכולם יאהבו אותך,
ויתלו פוסטר שלך על הקיר,
ויזילו עליו ריר,
ולפעמים גם עוד יותר….

אחותי,
לאן הלכת?
הלכת רחוק מידי,
ולא קרבת אליי,
כשהייתי צריכה אחות.
תמיד רציתי אח,
אבל הוקפתי
ונתקפתי
בבנות.
ומה לעשות שגם אני,
אישה.
חזה רדוף,
שמחובר לגוף,
מלא בושה,
או בלי בושה בכלל.
תמיד עומדת מול קהל
ו20 מליון מראות.
שבינהן כל הנשים האחרות,
שמנות רזות כהות ובהירות,
עוד כשהיו רק נערות,
מגונדרות,
מהודרות,
מסודרות,
מאופרות
עד שכבר אי אפשר לראות אותן
כבר אי אפשר לראות.

מישהו לקח פטיש ודפק לנו את הצורה,
ואני לא יודעת כבר מה זה אומר להיות בחורה,
אין לי הגדרה,
חוץ מדברים מטופשים,
אני נוהגת חרא מסתבר,
וקונה מלא, זה ממלא בי ריגושים.

עד מתי? עד גיל 90 נמשיך לצבוע שורשים.
ונשרבב שפתיים,
כדי להרשים.

כן כן נשים נשים
שק של נחשים,

שזוחלות על גחונן,
מתיזות רעלן,
וארס,
והרס,
הרס עצמי,
מציף ת'מחשבה,
יורדות על הברכיים,
נואשות לאהבה
כוס אמא של חווה !
אני אומרת, כוס אמא של חווה….
כן יש לנו אותה אמא.
למרות הכל,
בשביל הפרוטוקול יכול להיות שאני מאומצת.
אני לא מתרצת,
אני רק חוצצת
ביני לבינה.
כי אותה אלוהים שנא,

והיא בסך הכל הייתה מוכרחה לאכול,
ותפוח לא משפיע הרבה כשעולים על המשקל.
ואם תשאל אותה למה,
אין תגובה.
ואנחנו לא מאשימות כי כולנו יודעות
מה זה אומר להיות רעבה.
מביטות על הצלחת בתקווה
שאנחנו שבעות.
אחח הרעב.

אני כל כך אמוציונאלית, סליחה,
אני פשוט לא רוצה שתראו אותי בוכה,
אני נבוכה.
סליחה.
זאת לא אשמתי שאני כל כך רגישה,
זה הוא שבר אותי ככה
אישה!

בסופו של דבר אם מודדים את זה על המאזניים,
נשים הן רק צרות.
הן פשוט מגיעות בכל מיני צורות.

צורות שמבפנים מתפרקות
ומבחוץ בונות גדרות.

שאיש לא יראה שהתפרקנו.
ואיך שהתרחקנו,
אחת מהשניה, ומעצמינו.
הופרדנו,
אני מהר,
אני מספיק יפה, יותר
יותר ממך,
יותר ממך,
כבר לא שומעת את קולך,
רק הד של משהו חסר.
אחותי!
אני קוראת לך.
אחותי! תי! תי! תי!……

אהובתי….
אישה שלי,
אני,
בתוך תוכי,
יודעת שגם את נזקקת לאחות.
שתיתן לך קצת כוחות.
להמשיך ולהיות בעלת משמעויות,
אחרות,
מסתם תמונה יפה על קיר.
מישהי שכך, תוכל לך, להזכיר,
שהקיר יכול להישבר,
ואת המסמר,
אפשר לדפוק בחזרה,
ותמונה תיפול ותישבר,
ונשמצינו תתאחה ותתחבר,
מכל החלקים שלנו המפוזרים באוויר,
ושוב יזרום ביננו דם.
ובנות אדם,
נשוב להיות,
ילדות קטנות,
בנות, יפות כל כך,
ואח
חיות.

כל הזכויות שמורות לנטע חצרוני

ולסיכום – שיר שמתאר את ההרגשה שלי באותו הערב כשניסיתי לרדוף אחרי הזנב שלי:

ומה ייצא לי מזה לשבת?

ובכן, גם כאן אנחנו מעניקים לכם את זכות הבחירה החופשית 🙂 שני גברים בני חיל – גם יפים וגם אופים מגישים לכם את הספציאליטה שלהם וכל שנותר לכם הוא להשמין מנחת… או מבראוניז 😛

בראוניז שוקולד-אגוזים-קפה של בעלי שיחיה

מבוסס על המתכון הזה מהבלוג המצוין "דברים בעלמה". הכנה קצת מורכבת אבל שווה כל ביס!

מצרכים:

350 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה
חצי כוס שמנת מתוקה (32 או 38 אחוז אבל גם 15 אחוז יוצא נפלא!)
כוס וחצי סוכר
4 ביצים
2 כפות נס קפה מומסות במים חמים
כוס וחצי קמח
כפית וחצי אבקת אפייה
חצי כפית מלח
100 גרם אגוזי מלך

הכנה:

ממיסים בסיר שוקולד, סוכר, חמאה, ושמנת מתוקה.

P1020653 (Large)

מורידים מהאש, מצננים קצת, ומוסיפים ביצים וקפה. מערבבים עד שהתערובת אחידה.

P1020688 (Large)

מוסיפים קמח, מלח, אבקת אפייה ומערבבים.
מוסיפים את האגוזים לעוד בחישה- ושופכים לתבנית אינגליש קייק משומנת היטב.

P1020703 (Large)

אופים בתנור בחום של 180 מעלות.
בודקים עם קיסם את פנים הבראוניז ומוציאים מהתנור ברגע שהקיסם יוצא לח אבל לא רטוב.
מקררים במקרר למשך חצי שעה-שעה
מגישים קר.

P1020756 (Large)

בראוניז שוקולד קפואות למחצה של ערן (החמוד של אילן שיחיה)

בראוניז שנימוחות מיד בפה עם רשימת מצרכים מינימליסטית והכנה כל כך פשוטה!

מצרכים:

200 גרם שוקולד מריר
100 גרם חמאה (או תחליף לרגישים ללקטוז)
כוס סוכר
3 ביצים
כוס קמח

הכנה:

ממיסים על אש קטנה בסיר את השוקולד והחמאה. מערבבים היטב.

P1020782 (Large)

לאחר שהכל נמס מוסיפים כוס סוכר, מערבבים ומורידים מהאש.

P1020787 (Large)

מוסיפים את הביצים אחת אחת ומערבבים היטב אחר כל ביצה.
מוסיפים את הקמח וממשיכים לערבב עד לקבלת בלילה אחידה.

P1020818 (Large)

מחלקים ל2 תבניות "אינגליש קייק" משומנות בספריי שמן בטעם חמאה או קנולה, ומכניסים לתנור שחומם מראש ל180 מעלות.

P1020827 (Large)

אופים ל15-20 דקות ואחר כך מצננים ומכניסים למקפיא.
הכי טעים יוצא כשהבראוניז עוד קפואים ובמצב "אפוי מדיום".

2013-06-21 22.08.51

בתיאבון!

—————————————————————————————————————————————————————–

ולסיום כמה הודעות חשובות:

הבלוג מרכין את ראשו לאות צער על סגירת פאב "הבורדל". לצערי, זהו קורבן ראשון לקדחת הג'נטריפיקציה שתוקפת את איזור העיר התחתית. מחירי השכירות עולים בצורה חדה ובעלי הבורדל לא יכלו להרשות לעצמם להמשיך לדור במקום בשל כך. נקווה שהם יחזרו ביוזמות חדשות ומפתיעות. יש לי הרגשה שזה יקרה!

הבלוג ממליץ בחום לקנות את האלבום המופלא של "צבי ונערי הליווי" – הרכב בראשות הזמר המוכשר צבי פטרקובסקי – שיצא לפני כחודש. ניתן לקנות עותק וירטואלי כאן או להגיע להופעה ביום חמישי הקרוב (בכל מקרה מומלץ) ולרכוש עותק הארד קופי – כלומר דיסק רגיל. ההופעה תתקיים בסטודיו הנמלה ברח' הנמל 39 בשעה 21.00. כאן תוכלו להירשם ולקבל יותר פרטים.

תעיפו מבט בתחנות התרבות שלי וצפו לפוסט הבא בסימן נוסטלגיה בחיפה.

אני רוצה להודות לכל האנשים שעזרו לי מאוד ובלעדיהם הפוסט הנוכחי לא היה רואה אור: בעלי שתרם את מתכון הבראוניז, ערן זבולון – ידיד טוב – שתרם את מתכוון הבראוניז שלו, לירון גרינברג – צלמת הבלוג החדשה – שצילמה, עזרה ותמכה ועזרה באכילת הבראוניז, אבלין סיגלוב שתרמה תמונות ונטע חצרוני שתרמה את שיריה.

חיי הלילה הסודיים של חיפה

"Work hard, play hard"
(ביטוי אנגלי עממי)

חיי לילה בחיפה? מסתבר שיש כזה דבר.

כאשר הבלוג קיבל את ההודעה הבאה באימייל, הוא החליט לבדוק את המקום שייתכן ועוד ישנה את התודעה של בלייני חיפה:

*המכתב הבא מנוסח בלשון גוף שלישי יחיד נקבה אך מיועד לכל הגופים והמינים*

ניהליסטית מופרעת שלנו מלחמה רבה,

(שלום הוא לחלשים ולכן נחליף אותו במילה מלחמה)

מה עוד אפשר לספר לה שהיא לא יודעת? כן, הבורדל זה הפאב המחתרתי הגדול והמפורסם בעולם, כן רבין מת, ואלון גל הוא חבר במפלגה ניאו-נאצית. נספר לה עוד שהיום (חמישי) נמכור את הבירה שלנו אותה ייצרנו בעצמנו. הבירה יצאה קצת שונה מהקודמת, יותר זהובה, פחות עכורה ויותר מתוקה וגם כן פגז. היא מוזמנת לבוא ולבדוק אותה בעצמה.

בנוסף הוספנו לה את הפלייליסט של שבוע שעבר ולינק לערוץ היו-טיוב של הבורדל שתהנה לה. וגם תמונה מדהימה מהבורדל שהיא תדע שזה המקום המושלם.

(שמונה שניות בגן העדן המרצד…)

נראה אותה בבורדל.

מלחמה.

**************************************************************

אני יכולה לנסות להציע הגדרה (חלקית בהחלט) לבורדל. פאב מחתרתי קטן ועוכר שלווה אשר תפקידו לספק בירה וסיגריות לעם הפשוט בחיפה, כלומר לאמנים ולסטודנטים אשר גרים בהדר ובעיר התחתית ומתפרנסים בדוחק.

תמונה (1)

מבט מהבורדל החוצה

הבורדל הוא פאב אידיאולוגי אנטי-קפיליסטי וככזה לא תמצאו בו לאונג' מפנק או תפריט יומרני (אין תפריט בכלל, למעשה). השירותים הם סטייל הודו ותורכיה – בול קליעה. הישיבה היא בעיקר מחוץ לפאב תחת כיפת השמיים ומבחר השתייה מוגבל משהו. אבל יש פה מין קשר בלתי אמצעי עם הברמן ומוסיקה טובה והחוויה היא של ערב בקיבוץ או בטיול השנתי. כיף לבוא עם חברים ולפטפט תוך שתיית בירה תוצרת בית (עדיין בשלבים הנסיוניים אבל יש למה לחכות) או גולדסטאר. יש גם ויסקי וערק ולאחרונה נוספו גם יין לבן קליל בשם "יין מוטי" ומשקה שהוא בחזקת היגרמייסטר המקומי בשם "טובי 60" – לא לפספס!

תמונה (2)

מבט על הבורדל מלמעלה

כפי שקראתם, העדכונים שלהם במייל משעשעים מאוד ושווה להירשם לרשימת הדיוור ההולכת וגדלה שלהם. אם אתם מחפשים בילוי מסוג אחר – כזה שבו לא מנסים לדחוף לכם עוד אוכל או שתייה, שאין בו מלצריות מעיקות ושאפשר לנשום אוויר וגם לשמוע מוסיקה ולהתעדכן עם החברים – הבורדל זה המקום עבורכם.

נ.ב – בקרוב, עקב עליית מחירי הבירה, הבורדל יארגן סדנאות ללימוד ייצור בירה ביתית לכל דורש! מישהו אמר "סלון מזל"?

******************************************************************

ונמשיך באזור העיר התחתית שרק הולך ומתחדש ומקומות אוכל ובילוי צצים בו למכביר. האינפורמרית הפרטית שלי באיזור, ש', מדווחת לי שבחודשים האחרונים נפתחו: "שמוליקיפוד" – בית קפה מקסים להפליא שיושב על כיכר פריז ונותן תחושה פריזאית אמיתית, "השקשוקה של אמא" – מקום שמגיש שקשוקה וסביח ברחוב יפו צמוד לכיכר פריז ונשמע מבטיח, "הסנדוויץ' הטוניסאי" שנראה שווה לנסות ברחוב דוברין, דוואלי – מקום שמגיש אוכל ערבי ביתי ו"הבוטשר בר" – בר בשרים כשר ללא תעודה עם עיצוב מעץ בנוסח קאובויס.
בתחום הפאבים והמועדונים, בהחלט אין גרירת רגליים ונפתחו "דוברין 7", פאב מאוד חביב עם אוכל מצוין, מועדון "הסירופ" – מועדון הופעות בשלישי וחמישי ובשאר השבוע תקלוט ואווירה ירושלמית-ברלינאית, פאב ה"אורבן סטריט בר" ליד כיכר פריז וממש לפני שנייה גם ה"ג'אם" – מקום עם אוכל צמחוני והופעות.
אפילו בתחום התרבות יש חדש. "בית גלריה" שהיא גלריה מרשימה מאוד עם הופעות ואירועים תרבותיים אחרים, פועלת כבר יותר מחצי שנה ובקרוב מיזם חדש בשם "בוקספר" – חנות ספרים יד שנייה שיש האומרים שבאמתחתה אוסף עשיר ונדיר של ספרות.

_____

הג'אם

הפריחה הזו כשלעצמה שווה בהחלט פוסט נפרד והוא בוא יבוא…

*****************************************************************

עם כל כך הרבה מקומות שנפתחים כפטריות אחרי הגשם כל שני וחמישי, קצת קשה לעקוב ולהגיע לכולם או אפילו לרובם. למזלי ש' הפנתה את תשומת ליבי ליוזמה חדשה ומגניבה בשם haifa downtours בהנהגת פאדי וליאון – סבב פאבים בעיר העונה לשם haifa pub crawl.
בכל עיר שמכבדת את עצמה באירופה ישנם סיורי פאבים בתשלום סימלי שבמהלכם לוקחים את התיירים ובעצם את כל מי שמעוניין – לראות את חיי הלילה של המקומיים באותה עיר. עוברים מפאב לפאב במשך כמה שעות טובות ושותים בכל פאב משקה או שניים. מקבלים הנחות וצ'ייסרים חינם ושומעים סיפורים על הווי הבילוי בעיר ועל מוסדות הבילוי שלה.

פאדי פולן (נוייסר) ולאון טימושפולסקי החליטו להרים את הכפפה ולארגן סיורים כאלו גם בעירנו הקטנה. פאדי סיים שנה שעברה קורס מדריך טיולים בחו"ל, עשה סטאז' בקיץ וכשחזר התחיל ללמוד היסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. מכיוון שבזמן הלימודים לא התאפשר לו לעשות עוד סטאז'ים ולהדריך בחו"ל, הוא חשב על הרעיון של סיורים בחיפה. "המטרה היא לא עסקית אלא להעניק חוויה מיוחדת במינה למי שמצטרף לסיורים". לאון לומד הנדסאות בניין ויש לו ידע רב בתחום האדריכלות. הוא קרא וקורא המון ספרים על חיפה ובקיא בהיסטוריה הארכיטקטונית שלה. הרעיון נולד מתוך שיתוף הפעולה של שניהם על כוס בירה בפאב הדאנק. הסיורים שלהם הם בסגנון הישרדות. הם מתחילים את הסיור מוקדם יחסית כדי להספיק להגיע לכמה שיותר מקומות ולשתות כמה שיותר. הסיור נגמר, well, כשהמשתתפים נגמרים ולא יכולים יותר להמשיך… 🙂 אלמנט נוסף בהשרדותיות – המשתתפים לא יודעים לאיזה מקומות הם יגיעו ומתי. והכי חשוב – כמו שכתבתי באחד הפוסטים הראשונים: כל דבר טוב בחיפה עובר דרך המדרגות שלה והסיור של פאדי ולאון נעשה ברגל דרך המדרגות – ממרכז הכרמל ועד העיר התחתית. המקומות שמבקרים בהם משתנים מסיור לסיור ואין סיור אחד דומה לרעהו. בקיצור – אקסטרים של ממש! 🙂

בסרטון שלפניכם אתם יכולים להתרשם מהאווירה והקצב של הסיור:

הבלוג אמר "על החיים ועל המוות" והחליט להצטרף לסיור שכזה. נפגשנו בשעה 17.30 ליד ג'אפניקה שבמרכז הכרמל. שיחות הכרות בין האנשים שלא יודעים שבסוף הערב יפלו אחד על צווארו של השני ויפרדו בתור החברים הכי טובים. בשעה 18.00 יוצאים לדרך.

אנחנו יורדים במדרגות ממרכז הכרמל ועד לרח' ארלוזורוב שבהדר עליון שבדרך לאון מספר לנו סיפורים מרתקים על המבנים ועל ההיסטוריה הסוערת שהתרחשה כאן, ממש דקה לפני שנולדנו. לאון, שלומד הנדסת בניין כפי שצוין, משלב ידע מרשים יחד עם כשרון סיפורי יוצא מן הכלל וניכר עליו שהוא חי את החומר. אני מאוד שמחה לגלות שפעם בחודש יש גם סיור ארכיטקטורה יומי בחיפה שהחבר'ה מארגנים וכמובן עוד יוזמות בדרך: סיור בוקר בעיר התחתית וסיור אופניים. החבר'ה האלה בהחלט לא שוקטים על השמרים ויש למה לצפות.

941479_249339791874175_1558715299_n

במדרגות

תחנה ראשונה: קפה ראיי. בית הקפה נמצא על רחוב בלפור בין רחוב מסדה ורחוב הלל, ומעוצב בסגנון ים תיכוני-יווני-ספרדי. מחירי האוכל והשתייה שם מצחיקים והישיבה בחוץ מאוד כיפית ומהווה את הישיבה-במרפסות-עם-אבטיח-וגרעינים של הדור שלנו.

אנחנו מתחילים בבירה טייבה מהחבית – בירה מצויינת בסגנון גרמני בהיר עם מרירות מורגשת אבל מאוד מרעננת. הבייגלה שלהם זה תורמוס ("עדשים של ערבים" אומרת אבלין, אחת מהמשתתפות). בכל מקום אנחנו מרימים כוסית וצועקים Haifa pub's crawl! מאוד לא בוגר אבל גם מאוד מהנה ומשחרר ומכניס לאווירה.

467044_655299961163739_1107229981_o

וממשיכים לכיוון העיר התחתית

אנחנו נפרדים מקפה ראיי וממשיכים לרדת במדרגות. שומעים סיפורים מעניינים על המבנים של ואדי סאליב ומגיעים לשוק הטורקי בעיר התחתית. בשלב הזה החבר'ה (ואני ביניהם) ממש רעבים ומנדנדים לפאדי ולאון לגבי אוכל. נכנסים לפאב "דוברין 7". פאב קטן וחמוד להפליא עם בחירת תמונות מוצלחת ביותר. אנחנו מתיישבים על הבר ומתחילים להזמין אוכל. פאדי ולאון מזהירים אותנו לא להתמלא כי יש עוד מקומות עם אוכל בדרך… אנחנו שותים ומקבלים סבב צ'ייסרים על חשבון הבית. נחשו מה אנחנו אמורים לעשות איתם… 😉

כשאנחנו יוצאים מהפאב אנחנו פוגשים את הילל (Hilal) שאחראי על המשקה האלמותי שרץ בהדר ובעיר התחתית בזמן האחרון – טובי 60. הוא מחלק לנו שוטים והמשקה מצויין – מין גרסה של יגרמייסטר מקומי עם עשבי תיבול כגון רוזמרין ועוד. הוא מספר לנו איך התחיל לייצר את המשקה. זה התחיל (כמו הרבה דברים טובים) במסיבה שבה החברים ביקשו ממנו להביא משהו לשתות. לרוע המזל הכל סגור כבר והילל שלנו לא רצה לאכזב והתחיל לרקוח משקה בבית. הוא לקח לימונים מהגינה הביתית ועירבב עם אלכוהול כלשהו ועל הדרך הוסיף קצת עשבי תיבול (גם מהגינה). התוצאה יצאה מעניינת משהו והבקשה לעוד מהדבר הזה לא איחרה להגיע. כל מיני שינויים ושיפורים בדרך הביאו לתוצאה הסופית – משקה חזק בעל אחוזי אלכוהול גבוהים שפשוט כיף ומרענן לשתות. ייצור המשקה הוא ברח' יפו בעיר התחתית והילל מזמין אותי לראות את תהליך הייצור. על כך בקרוב!

הילל מצטרף אלינו לתחנה השלישית הערב שהיא ה"בוטשר בר" – המקום שהייחוד שלו הוא השווארמה (עם 17 תבלינים!!) והשף מנסה להכין אותה כמה שיותר קרובה למקור. יש גם הבלחות משעשעות כמו שווארמת פטריות פורטבלו לטבעונים שמבינינו, רטבים מעניינים כמו קרם עמבה (תודו שזה פעם ראשונה שאתם שומעים על זה) ובצלצלי שאלוט.

484418_249337048541116_442994802_n

אנחנו ושדים שהשתלטו עלינו בבוטשר בר

התחנה הרביעית היא פאב הסינקופה הזכור לטוב שבו יש הופעות לרוב ואירועים לגייז, חד"שניקים וקבוצות אנטי סוציאליות נוספות :). מנות הדגל במקום הן הפיצה והקלצונה הבלקנית. בשלב הזה אנחנו מתחילים להתנודד ולהרגיש מאוד מאוד מלאים ושתויים. אבל לאון ופאדי לא מוותרים ואנו נאלצים לאכול ובעיקר לשתות וכמובן – הרמת הכוסית המפורסמת!

472743_655313044495764_891441605_o

הרמת כוסית בסינקופה

אנחנו חותמים את הסיור בפאב החדש והמעוצב למשעי שנפתח לפני כארבעה ימים. "האורבן סטריט בר" הוא פאב קטן, חביב ואפל עם ציורי קיר יפהפיים של הברוקן פינגרס (שחוזרים בקרוב מאוד לחיפה, תעקבו אחרי עדכוני הבלוג בפייסבוק). כאן, מטר מכיכר פריז, אפשר לשקוע באשליה שאנחנו בברלין – לא פחות ולא יותר.

919477_655294007831001_517822215_o

אבלין ודניאל מתנשקים על רקע ציורי הקיר של ה"אורבן סטריט בר"

בסיום הלילה הכי מוצלח שהיה לי מזה זמן רב (בעצם מאז לפני שלוש שנים בברלין) אנחנו עולים בכרמלית מכיכר פריז למרכז הכרמל. הבלוג נשבע שהוא הולך לשתות גלונים רבים של מים בכדי להקל על ההאנג אובר הנוראי שבטח הולך לתקוף אותו למחרת בבוקר. אז לכל מי שמרגיש שאין חיי לילה בחיפה, או מתגעגע לסיורי הפאבים שהיו לו באירופה, או שבא לו להכיר אנשים טובים ולחוות איתם חוויות אקסטרימיות או סתם רוצה לעשות משהו לא שגרתי – מומלץ מאוד להצטרף לסיורים של פאדי ולאון.

פרטים על הסיורים אתם יכולים לקבל כאן וכאן. הסיור הקרוב יוצא ביום חמישי השבוע, ה 23.5.13, ונפגשים ליד מסעדת הג'אפניקה בשעה 18.00. להרשמה – דף האירוע בפייסבוק.

נ.ב – גילוי נאות: הבלוג לא היה אורח של הסיור ושילם במעות הפועלים שלו על המשקאות, אבל חייב לומר שההנחות והפינוקים יוצאים שווים לאללה!

קרוק מאדאם/מסייה א-לה תרבות אכילה

ומה אוכלים אחרי לילה של הוללות ושכרות? כמובן, נקניק וגבינה שמנים שיחזירו לגוף את החלבונים שהוא איבד. בשביל הפחמימות יש לנו בריוש רך ועל הכל מנצחת ביצת עין שתלטף את הגרון הדואב משתייה ומצעקות. הצרפתים המציאו את האוכל-לאחר-בילוי המושלם: קרוק-מאדאם או קרוק-מסייה. אנחנו רק לקחנו את הבריוש ושדרגנו אותו בואפל בלגי לתפארת ישראל.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. לוקחים ואפל, שמים בטוסטר ומחכים עד שהוא מגיע לדרגת חימום (לא קלייה). לוקח בערך דקה-דקתיים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

2. שמים על הואפל בייקון, חזה אווז או כל נקניק שמן אחר שיש לכם. הצמחונים יכולים בשלב זה להמשיך ישר לגבינה.

3. על הנקניק שמים גבינה צהובה כדוגמת גאודה, אמנטל, גבינה לטוסטים וכל גבינה אחרת שנמסה טוב.

4. באותו הזמן מכינים ביצת עין.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

5. כשביצת העין מוכנה שמים אותה על הגבינה על מנת ליצור אפקט של גבינה נמסה.

מגישים חם. בתיאבון!

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תודה לנטע ויזן, אליהו לוינשטיין ושני טייב על הצילומים המוצלחים.

תרבות, רבותיי, תרבות!

אחרי הפסקה די ארוכה בבלוג, החלטתי שבבלוג שנקרא "תרבות אכילה" צריך גם להתרכז בתרבות. בחודשיים האחרונים היה פה מקבץ נדיר של אירועי תרבות מהזן שלא עושים מספיק בחיפה. אני אביא כאן שלושה מהאירועים שהתרחשו בעיר התחתית, הדר ובמרכז הכרמל. כמו כן, אני פותחת פינה של עדכונים שבועיים לגבי אירועי תרבות שמתקיימים בחיפה. שלא תגידו "לא ידענו" 🙂

תערוכה חדשה בגלריית האגף

גלריית האגף, הממוקמת בעיר התחתית, היא גלריה מהזן החדש. כמו בהמון ערים גדולות (ברלין, לונדון, ניו יורק), הבינו חברי האגף שהעם לא רוצה רק אמנות ממוסגרת באופן סטרילי ואפופה בשקט פלצני-בורגני. העם רוצה לחם ושעשועים – ערך מוסף. הפתיחות של התערוכות באגף תמיד מלאות שמחת חיים, מוסיקה, אוכל ואלכוהול.

בגלריית האגף מאמינים בקהילתיות ולערב את התושבים בעיר. הגרעין החזק מונה שמונה אמנים: שחר סיון, טליה סיון (אין קשר משפחתי), ליבי קסל, עידו מרכוס, בועז נוי, איריס סינטרה, צבי פטרקובסקי ודיאנה פייטוב. המשותף לכולם הוא מגוריהם בעיר התחתית. בינתיים חלקם עזבו את האיזור אך ממשיכים לעבוד וליצור בו. זוהי הגלריה היחידה בעיר שמציגה תערוכות מתחלפות וללא עלות. חברי הגלריה מציגים תערוכות שלהם עצמם, סולו ואנסמבל וגם תערוכות של אמנים ותיקים וחדשים, כשהמשותף הוא אמנות חתרנית ובשוליים שלא מפחדת לקרוא תיגר על הנדוש והמיינסטרימי. חברי הגלריה מפעילים בר פעם בשבוע בימי שלישי שעליו כבר כתבתי בפוסט אחר שלי.

התערוכה הנוכחית נקראת "איגוף" והיא של האמן דוד וקשטיין שהמתמצאים בתחום בוודאי יודעים שהוא צייר ומרצה לאמנות ותיק מאוד שהיווה השראה לאמנים רבים. בערב הפתיחה (25.10.12) שהיה גם פתיחת העונה השלישית (הגלריה מופעלת כבר שלוש שנים) היה צמר גפן צבעוני, מרק בורשט, גרגירי חומוס, ירקות מוחמצים, עוגות, תה קר ופונץ'. היתה גם הופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי ותיקלטה נורית מפאב הסינקופה. בקיצור, דיסקוטק אמנותי. היה גם שיח מעניין עם וקשטיין שהתפתח לחשיפה כיצד מקבלים חברי האגף החלטות ומהו תהליך העבודה שלהם. ללמדכם שחברי הגלריה ממש לא מנסים להסתתר מאחורי תדמית נוצצת ו/או מסתורית. "כל עבודה עם אמן על תערוכה היא רומן חדש עבורנו עם אותו אמן", אומרים חברי האגף.

הנה מקבץ תמונות מהפתיחה כדי שתוכלו להתרשם מהגלריה הכי שמחה בעיר:

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.487160704649824.117898.100000676960329&type=1

אם תרצו לבקר, הגלריה פתוחה בימי שלישי 21:00-24:00, ובשישי שבת 11:00-14:00. כתובת הגלריה: רח' הנמל 51 עיר תחתית חיפה.

מסיבת רחוב במסדה

באותו ערב בדיוק התקיימה מסיבת רחוב במסדה שהוא הפלורנטין החיפאי. רחוב מסדה תמיד התאפיין באוכלוסייה ייחודית, לרוב צעירה ו/או אלטרנטיבית. במשך השנים נפתחו ונסגרו עסקים שעל חלקם עוד ייכתב בספרי ההסטוריה. בשנה האחרונה מורגשת תכונה ורעננות מחודשת ברחוב. נפתחו מספר מקומות ששמים דגש על הקהילתיות ברחוב והרחוב נראה שוקק ומלא חיים לא רק בערב אלא גם במשך היום. ניתן לזקוף זאת בעיקר לזכותם של "קפה מישמש", "זברה", "פלאפל לונה" ו"אינסייד-אאוטסייד סושי בר".

המסיבה היתה מוצלחת ביותר והתאפיינה באווירה אנרגטית ואופטימית ואפילו גלי הגשם (הדי חזקים, יש לציין) לא הצליחו להרוס אותה. היו אנשים רבים והעסק החזיק עד מאוחר. באופן מפתיע משטרת ישראל לא פיזרה את החוגגים לפני הזמן כהרגלה בקודש.

היו מופעי רחוב מרשימים מאוד שכללו להטוטני אש, מיצגים אנושיים, והקרנה מקסימה, כמעט חלומית במהותה, של בית 9 – ביה"ס לתיאטרון בובות, שכללה הצגה סינית עם מוסיקה אותנטית מקסימה. היו גם דוכנים שהציעו את מרכולתם – החל מכדורי שוקולד, דרך בגדי יד שנייה וכלה במשחק קלפים חביב והזוי בשם "חיות בהזיות".

הנה קצת תמונות מהמסיבה כדי שתוכלו להתרשם:

ה"אפטר פארטי" היה קצת פחות מוצלח. בגלל הגשמים הרבים הרחוב הוצף לחלוטין ונגרם נזק רב לבתי העסק ולמכוניות. צריך להזכיר שחוץ מלערוך מסיבות רחוב, תפקיד העירייה לעסוק גם בדברים יותר משעממים ואפרוריים כמו ניקוז לדוגמה. משום מה עיריית חיפה שכחה שצריך לנקות את פתחי הביוב לפני גשמים וזו התוצאה.

זה הזמן לפנות ליונה יהב ולהזכיר לו שאנחנו במאה ה 21 ולא בימי הביניים וצריכה להיות מערכת ביוב תקינה בעיר המתהדרת בתואר מטרופולין הצפון.

רוח על הבר

ביום ראשון ה 11.11.12 התקיים מאורע די נדיר בחיפה. אחד עשר מרצים נתנו הרצאות בנושאים שונים באחד עשרה פאבים ובתי קפה בו זמנית. האירוע החל בשעה 21.00 והבחירה היתה קשה מאוד בשל ההיצע המרשים של ההרצאות והמרצים. פה תוכלו לראות מידע על ההרצאות שהתקיימו והרשימה שלהן (לינק לרשימה בתחתית הדף):

http://wordpress.haifa.ac.il/?p=4205

אני הלכתי להרצאתו של רפי וייכרט שנקראה "שירה, שתייה, שכרות – עשרה שירים של אלכוהול וסביבו" שלוותה במופע מוזיקלי של נתן סולומון. ההרצאה התקיימה בפאב האלי'ס והיתה מלאה עד אפס מקום כמו גם כל עשרת המקומות האחרים שבהם התקיימו הרצאות. אני מאוד נהניתי בהרצאה מלבד דבר אחד. מארגני האירוע והמקומות המארחים כנראה לא היו מוכנים לכמות האנשים האדירה שהגיעה – מה שאומר שיש צמא מאוד גדול לאירועים מסוג זה בחיפה (יש מיעוט של אירועים לאנשים צעירים באופן כללי בחיפה) וזו נקודה למחשבה עבור מארגני האירוע – ולכן נוצר מצב שאנשים שהזמינו מקומות נאלצו במקרים רבים לחזור הביתה מפאת חוסר מקום. על המארגנים והמקומות להערך למצבים כאלה, לשים שלטים על מקומות שמורים ולא לאפשר לאנשים אחרים לשבת בהם. אפשר גם לשקול להרחיב את היוזמה. חבל שההרצאות לא התפרסו על שבוע ימים. כך היה אפשר לראות יותר הרצאות והבחירה לא היתה קשה עד כדי כך.

אפשר לראות תמונות מהאירועים כאן:

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.301882059920997.65929.145210972254774&type=1

אירועי השבוע הקרוב

ומכיוון שהבטחתי רשימה של אירועי תרבות לשבוע הקרוב אני גם מקיימת:

מחר, יום רביעי ה 21 לחודש ב 22.00 בסינקופה – הופעה של מאיה הרמן ודודי בר דוד – גיטרה ופסנתר. לא ניתן להזמין כרטיסים, קנייה במקום בלבד כחצי שעה לפני תחילת המופע. כתובת: כיאט 5 פינת נתנזון 1 עיר תחתית חיפה. לפרטים נוספים, דף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/events/121273418025711/

ביום חמישי ה 22 לחודש ב 20.30 בסטודיו "הנמלה" – כושילאמאשלהם- 4 – צובעים את חיפה בשחור! – ערב הקראת שירה לרגל יציאת האנתולוגיה "כושילאמאשלהם" – שירה שחורה נגד גזענות. בסיום הערב תהיה מסיבת מוזיקה שחורה. מחיר כרטיס 15 ש"ח ואלכוהול בזיל הזול. כמו כן עותקים מהאנתולוגיה ימכרו במקום ב 25 ש"ח בלבד. כתובת: הנמל 37 עיר תחתית חיפה. לפרטים נוספים, דף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/events/125220174299987/

ביום שישי ה 23 לחודש בין השעות 11.00 ו 16.00 תתקיים מסיבת תאטרון מדרחוב במדרחוב נורדאו שבהדר. יהיו מופעי רחוב, מיצגים, הופעות מוסיקה, אקרובטיקה, מופעי קרקס ועוד. הדגש כאן הוא על אמנויות הבמה. כתובת: מדרחוב נורדאו. לפרטים נוספים, דף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/events/127544677399908/

ביום ראשון ה 25 לחודש מהשעה 19.00 ואילך פאב הדאנק מארח את חבר הכנסת דב חנין לערב פוליטי. הוא יציג את מצע מפלגתו ויענה לשאלות. כתובת: המגינים 95 עיר תחתית חיפה. לפרטים נוספים, דף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/events/549167431763432/

עד כאן מבזק האירועים.

ולסיום משאל קטן: איזה שווארמה היא השווארמה האהובה עליכם בחיפה? אני מצפה גם לנימוקים ותיאורים 🙂

שבוע טוב ושקט לכולכם!