לפעמים המ(א)רק הוא תירוץ – פוסט אורח מאת איתי נוביק מגרמניה

 אז חורף וקררררר….

אתם מתחת לשמיכה כמובן. חוץ מלחבק את הכלב או את החתול או את שניהם ולהתחתן עם שמיכה חשמלית (ששמה משה) מה שנותר הוא לבשל והרבה. אנחנו בכל מקרה גם כותבים בשבילכם כדי שלא תשתעממו בלילות החורף הארוכים והקרים.

האמת שהתגעגענו לארח פה כותבים מרחבי העולם ובדיוק נפלה לידינו ההזדמנות כבננה בשלה. איתי נוביק, ישראלי שחי בגרמניה, פירסם מתכון מצוין למרק באחת מקבוצות הפייסבוק שהבלוג חבר בהם וגרם לשבוע שלם של אושר טעים לבלוג ולבני ביתו.

החלטנו שגם לכם כדאי ליהנות מהמרק הנפלא הזה ועל הדרך גם לקרוא קצת על תרבות האוכל בגרמניה שמתאימה כמעט כל השנה לחורף (או מקסימום סתיו) הישראלי. אז איתי, הבמה שלך מעכשיו:

ארוחת עשר בווארית
Weißwurst, כשמה כן היא, נקניקיה לבנה (גרמנית היא שפה מאד פרקטית, גם כשזה מגיע לאוכל), שמוגשת איזור בוואריה עד שעת הצהריים. הנקניקיה הזו, השתרשה כשם נרדף לארוחת בוקר בווארית והיא מוגשת עם ברצל – לא טעות הקלדה! – (כעך), חרדל מתוק וכוס קטנה של בירת חיטה. הוויסוורסט היא לבנה, מאחר ובניגוד לנקניקיות האחרות היא אינה מעושנת ולא מכילה ניטרטים או צובענים אחרים. לפני עידן הקירור המודרני, נקניקיה כזו לא הייתה שורדת עד הערב ולכן נהגו לאכול אותה, מיד אחרי ההכנה, עוד בשעות הבוקר. במאות הקודמות, כשעבודת כפיים הייתה נפוצה, נהוג היה לאכול עוד משהו בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, ארוחת עשר שכזו וזו הייתה הווייסוורסט. בימינו כמובן, ניתן לשמור על הנקניקיות טריות גם אחרי חצות היום, אבל המסורת נשמרה. הנקניקיות עשויות מתערובת של חזיר ועגל והן מתובלות בפטרוזיליה ותבלינים נוספים, שמשתנים לפי איזור הייצור. בתיאבון!

מרק עדשים עם כדורי בשר

קשה לי לומר שעדשים תפסו אצלנו מקום מרכזי במטבח בילדותי. למעשה, המנה היחידה שאני זוכר עם עדשים הייתה מג'דרה. למרות שמרקי (או נזידי) עדשים הם עתיקים לפחות כמו התנ"ך, לא זכור לי שמרק עדשים היה חלק מהמטבח. העדשים הן מהקטניות הנפוצות ביותר ומן הקדומות ביותר. הן גם מהקטניות הקלות ביותר לטיפול, הן דורשות השרייה קצרה בלבד ובישול קצר מרכך אותן, בניגוד לשעועית למשל. הן מתאימות למאכלי חורף וקיץ ובמטבחים רבים שמור להן מקום של כבוד. באיטליה ובספרד נהוג לאכול עדשים בערב ראש השנה, כסימן למטבעות הכסף שעתידים להגיע ובגרמניה מרק העדשים הוא מאכל מסורתי ומרכזי שנועד לחמם את הבטן בחורף הארוך והקשה.
למרות שלא מדובר במאכל שאני מכיר מהבית, אני מבשל את המרק הזה כבר הרבה שנים והוא עבר גלגולים ופיתוחים לאורך השנים. ניתן להכין אותו גם ללא הבשר, אך אחרי ניסיונות רבים עם ובלי, אני יכול להעיד שהבשר מעמיק את טעמיו ומסמיך את המרקם. את המרק אני אוהב להכין עם שלושה סוגי עדשים, שכל אחת נותנת את בת הטעם שלה. העדשים השחורות עמידות יותר בבישול וישמרו על צורתן גם בבישול ארוך. הן גם נקראות עדשי בלוגה בלעז (Beluga lentils) על שם הדמיון הצורני לקוויאר, והן נחשבות גם ליוקרתיות ביותר מבין כל העדשים. קיימים מספר סוגים של עדשים ירוקות ואני פחות מחבב את העדשים השטוחות הגדולות, אלה שנוטות לצבע חום בהיר, אבל ניתן להשתמש גם בהן. אישית אני מעדיף את הקטנות יותר, בצבע ירוק כהה. העדשים הכתומות מתבשלות מהר מאד ומאבדות מצורתן, בנוסף לטעמן הטובה, הן יסמיכו את המרקם של המרק.
המרק מכיל הרבה תבלינים, שיוצרים כולם יחד, בשומת שתעטוף את כל הבית. הריבוי לא תמיד נחוץ, אבל ביחד עם העדשים הוא הרמוני בטעמיו ויוצר איזון. אני מעדיף את השימוש בזרעי כמון ולא באבקה, שנותנים טעם טרי יותר, אבל גם מוסיפים משהו למרקם. זרעי הכוסברה, יתאימו גם לשונאי הכוסברה (הדחייה היא רק מהעלים הטריים, אך לא מהזרעים) ויוסיפו עוד משהו לניחוח הלימוני.

צילום: איתי נוביק

חומרים ל 4-5 מנות

3-4 כפות שמן זית
בצל אחד בינוני
כרישה אחת
2-3 גזרים
200 גרם סלרי עלים או ראש ואפשר משניהם
שתי שיני שום
שתי כוסות (500 גרם) עדשים שחורות או ירוקות ורצוי משתיהן מושרות לשעה לפחות, אפשר גם ללילה
חצי כוס עדשים כתומות מושרות לשעה
חצי קופסא (200 גרם) שימורי עגבניות איטלקיות (סאן מארצ'אנו הכי מוצלחות) או עגבניות טריות באותה הכמות
שתי כפות רסק עגבניות
כפית זרעי כמון
כפית זרעי כוסברה (אופציונלי)
2 כפיות ראס אל חנות או חוואייג' למרק
1 כפית פפריקה מתוקה
פלפל שחור
מלח
1 כף לימון כבוש או לימון טרי מגולען קצוץ עם הקליפה
פטרוזיליה
2-3 עלי דפנה

לכדורי הבשר:
500 גרם בשר טחון באיכות טובה
50-100 גרם פטרוזיליה קצוצה דק
1 כפית פפריקה מתוקה
½ כפית פפריקה חריפה
1 כפית זרעי כמון
ביצה אחת
חצי כפית מלח
2 פלפלים יבשים ארוכים קצוצים (אופציונלי)

להגשה:
שמן זית
פטרוזיליה קצוצה
פלחי לימון

הכנה:

מחממים שמן זית בסיר כבד ומטגנים את הבצל והכרישה.
אחרי שהפכו שקופים, מוסיפים גזר וסלרי ומשחימים אותם מעט. מערבבים כל הזמן על מנת שהירקות ישחימו אך לא יישרפו. כשמרגישים את ריח הסלרי והגזר באוויר, מוסיפים שום קצוץ ואת התבלינים, כמון, ראס אל חנות או חוואייג', פפריקה מתוקה, כוסברה ופלפל שחור. חשוב לטגן את התבלינים בשמן לפני שמוסיפים את המים. חלק מחומרי טעם בתבלינים, מסיסים בשמן ולא ישתחררו בלי הטיגון.
ברגע שהשום מתחיל לתת ניחוח מוסיפים את הלימון הכבוש, עגבניות קצוצות ושתי כפות רסק עגבניות ומערבבים.
מוסיפים את העדשים השחורות והירוקות, אחרי שסוננו ממי ההשריה ומערבבים.
מוסיפים מים רותחים עד לגובה ¾ מגובה הסיר. חשוב שגובה המים יהיה לפחות 2ס"מ מעל העדשים שייספגו את רוב המים במהלך הבישול.
מוסיפים שני עלי דפנה וכמה גבעולי פטרוזיליה. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים על אש נמוכה כשעה.

מכינים בינתיים את כדורי הבשר.
שמים את כל המרכיבים מלבד הביצה והמלח בקערה גדולה. מפרידים את הביצה ומוסיפים את החלמון ומערבבים את כל המרכיבים.
לשים ביד מספר דקות עד שהתערובת אחידה. בשלב הזה, התערובת תהיה יחסית יבשה.
מקציפים את החלבון בקערה נפרדת לקצף יציב עם המלח ומוסיפים אותו בתנועות קיפול רחבות לתוך התערובת. מערבבים עד שכל החלבון נבלע בתערובת. אפשר כמובן לוותר על ההקצפה, אבל היא מוסיפה רכות למרקם של הקציצות.

כעבור שעה מכניסים למרק את העדשים הכתומות, מסוננות מנוזלים ובוחשים. אם מפלס המים ירד, ניתן להוסיף עוד מים רותחים לסיר. מסדרים את הקציצות מעל התבשיל, אחת ליד השניה. בשלב הראשון הן לא צריכות להיות מכוסות בנוזל, והן יתבשלו באדים.
מביאים שוב לרתיחה, מורידים את האש ומכסים שוב, מבשלים עוד חצי שעה עד שעה וחצי. אחרי חצי שעה אפשר לערבב את המרק והכדורים ולהוסיף מלח. הבישול הממושך לא הכרחי, אבל יעמיק את טעמי המרק.

מגישים בקערה עמוקה, מעטרים בשמן זית טוב ומעט פטרוזיליה קצוצה מלמעלה ופלח לימון ליד.

איתי נוביק הוא מעצב אוכל ומדריך טיולים קולינריים בברלין. המותג שלו, Elements of Food, מתמקד בהיסטוריה הקולינרית של ברלין והאזור ובחיבור שבין אוכל לאסתטיקה.

צילום: כפיר חרבי

מודעות פרסומת

לבחור להיות שיכור

"אל תבחרו בי. אם תבחרו, אכריח אתכם ללמוד ערבית מכיתה ג', אבטל את חסינות חברי הכנסת, אאלץ את כולם ללכת ישר, להקשיב לזולת, לא לדבר עם הידיים ולהגות את המילים כמו שצריך."
(מאיר אריאל, "נאום בחירות")

לכאורה אין קשר בין סיינט פטריק'ס דיי, חג השיכורים העולמי, לבין הבחירות בישראל.
אבל כשאתה מסתכל על הפרצופים החמוצים בערוץ הכנסת ועל הנוכחות הדלה של "נבחרי הציבור", לפעמים בא לך להשתכר. לפחות אם תראה כפול (או משולש) המליאה תתמלא קצת.

כבר דיברתי כאן על היותי Late Bloomer בתחום חיי הלילה.
את האלכוהול דווקא גיליתי כבר החל מגיל חמש, כאשר סבי היה נותן לי שוט של ליקר בננות בבואנו לבקר אותם.
העניין היה ש:
א. באנו לבקר אותם פעמיים בשנה.
ב. הכמות של האלכוהול ששתיתי עד גיל 18 נשארה אותו הדבר מגיל 5.
היה לי ולאמי מנהג כזה, סביר להניח שלא רק שלנו, ללכת לבתי קפה, לשתות קפה (היא) ושוקו (אני) ולחלוק עוגת קרם.
יום אחד משהו השתבש. הייתי בת שש-עשרה כשהלכתי עם אמי לבית קפה בפינת כרמליה. נדמה לי שקראו לו "קפה ביאליק", אבל אני לא לחלוטין סגורה על זה ויש לזה סיבה. בתפריט היה כתוב שהם מגישים קפה וינאי עם קצפת מעל וקצת קקאו בפנים. די התלהבנו מהעניין והזמנו אותו. רק שקיבלנו אייריש קופי.
עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה טעות שלנו או של המקום ואם אחד המלצרים החליט לחמוד לנו לצון. כל מה שאני יודעת זה שהקפה הזה היה טעים בטירוף. הוא אכן הגיע עם קקאו וקצפת ואני ואמי שתינו אותו בתאווה גדולה. רק שהייתה גם תוספת בדמות כמות נאה ומכובדת של ויסקי.
כבר בצאתנו מבית הקפה היינו מאוד מאוד שמחות ומאושרות. באוטובוס ממש התמוגגנו מהנוף המדהים שנשקף לעינינו וכשהגענו להדר, שם תכננו לקנות בגדים, היינו שבויות בקסם המהפנט של חלונות הראווה והבגדים בחנויות. העולם נראה כל כך יפה, צבעוני, מזמין…
צחקנו ללא הרף ומדדנו המון בגדים. בחרנו את הבגדים הכי מיוחדים, הכי מחמיאים, הכי מהממים והרגשנו שאנחנו שליטות העולם.

budwaiser

בתמונה: "היה עצמך – אל תתבייש." (פרסומת לבאדוייזר)

כשסיימנו את הקניות הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס ואנשים נתקלו ונתקעו בנו כל הזמן וצעקו עלינו.
לא הבנו אותם. מה הבעיה שלהם בדיוק? גם נתקעים בנו וגם צועקים? איך הם לא מבינים שהחיים כל כך יפים?

כשירדנו מהאוטובוס ליד הבית התנודדנו לאיטנו והיינו כל כך עייפות. הגענו הביתה וישנו עד הבוקר ברציפות כמו בולי עץ.
כשקמנו בבוקר הבנו שהשתכרנו (כן כן, אמי מעולם לא הייתה שתיינית גדולה ולא ממש הבינה באלכוהול) וצחקנו נורא.
הבגדים מעולם לא שימשו אותנו. הם היו מוזרים… ארוכים מידי או קצרים מידי, רחבים מידי או צרים מידי והצבעים שלהם היו פשוט מזעזעים.
אין ממש מוסר השכל לסיפור הזה. אולי רק העובדה שכששותים החיים טובים ויפים יותר. כל הצרות נשכחות לזמן קצר…

הפוסט הזה אינו הטפה לאלכוהוליזם אך יחד עם זאת הוא בא לדבר על אחת ההנאות הקטנות-גדולות הכי עתיקות בעולם: אלכוהול.
בירה למשל הומצאה במצרים. בעזרת קצת בירה, קצת לחם וקצת בצל, בנו האנשים הגרומים האלה את הפירמידות.
גם אנחנו נצטרך בירה כשבנט… אבל בלי פוליטיקה.

"אם העם שיכור יותר קל לשלוט בו"
(הקיסרית קתרינה השנייה)

כשמדברים על תרבות האלכוהול בחיפה חייבים להתחיל מתרבות הימאים שהחלה עוד בימי המנדט, בשנות השלושים.
יובל בן עמי מספר במאמר בהארץ על שורשי התרבות הזו והקשר שלה לאלכוהול. על רצועת החוף המיובשת (הבריטים ייבשו את הים) שהרדיוס שלה הוא בסביבות 200 מטר בערך, הוקמו פאבים לרוב. בין הפאבים שהוקמו ופועלים עד היום ניתן למנות את העוגן, הסנדק ומעין הבירה. רוב הפאבים נסגרו או הלכו לעולמם כמו בעליהם ולקוחותיהם. את הדור הראשון של מלחי ישראל שעבדו בצים ניתן לראות כל יום שישי אצל יוסק'ה בפאב העוגן ואילו את דור הביניים ניתן לראות בפאב ההבנרה אצל חיים (טרזן) למברגר. לכל ימאי היה את הפאב האהוב עליו בכל חוף וכן, גם את האישה האהובה עליו – לה שלח מכתבי אהבה ו/או זימה.
תרבות הימאים נהרסה בעיקר כי התחילו לפרוק ולהעמיס את הספינות יותר ביעילות, קרי יותר מהר. הימאים עצמם כמעט ולא יורדים מהספינות לעומת פעם, שהיו צריכים להמתין כמה ימים לפחות, אם לא יותר, על החוף.

אני זוכרת בנעוריי העליזים במרכז הכרמל את הפלא הזה. יכולתי לדעת לפי הסימנים הקטנים ביותר שזה מגיע, עוד מעט הם באים.
הזמן: סוף האביב, תחילת הקיץ לבטח. אלו היו גם השלטים המזמינים באנגלית שתלו הפאבים והמסעדות ברחוב עם מבצעי 1+1 ותחושת הציפיה של כולם עמדה כבדה באויר הסמיך. ימים ושבועות הלכתי בתהייה מתמדת: "האם היום זה יהיה היום?"
וערב אחד הם באמת היו מופיעים – מלחי הצי השישי האמריקאי. נחילים נחילים של גברים מסוקסים, שחורים ולבנים, עם המדים האלו, היו פושטים על כל בית עסק שהציע אלכוהול ואוכל מנחם. את הדיבורים והצחוקים שלהם היה אפשר לשמוע בכל רחבי שדרות הנשיא.
לפעמים הם היו מציעים לבחורות נישואין ברגעי השכרות ולפעמים סתם רוצים לדעת על האנשים, על העיר. רחוק מהבית אנשים נוטים להיות סנטימנטלים משהו. תארו לעצמכם שאתם מקבלים בוכטה של כסף לשרוף מצד אחד. מאידך, לא היה לכם סקס כבר כמה שבועות טובים, לא אכלתם ארוחה הגונה וסביר להניח שגם לא שתיתם ממש את אותו פרק הזמן. מה תלכו לעשות?

המון עסקים חיו על אנשי הצי השישי בחיפה. זה התחיל מ 5-10 אוניות בשנה והגיע לשיא בשנות השמונים כשנפתחו בעיר משרדי הקישור של הצי השישי. בין 40 ל 50 אוניות בשנה עגנו לחופי חיפה למשך חמישה עד עשרה ימים בכל ביקור. משרדי הקישור, או בשמם הרשמי, ה USO פעלו היכן שפאב הצ'ארלי יושב היום. היה בר קטן בכניסה ויכולתם לראות אותם מגיעים ושותים את כוס הבירה, אולי הראשונה שלהם, מאז שירדו מהספינה. אבל הפאב העיקרי שבו הם נהגו לשבת במרכז הכרמל היה הסנסט שפעל בשער הכרמל. בעיר התחתית אחד הפאבים האהובים ביותר על המלחים היה לונדון פרייד – איפה שהבארקי נמצא היום – שהיה פאב בריטי נהדר כהילכתו עם דארטס (חיצים). הבעלים הצטלם עם כל ספינה אפשרית והצוות שלה כולל תמונות על הסיפון והצילומים קישטו את קירות הפאב. הוא היה נפתח משעות הצהריים המוקדמות הייתה להם בירה כמעט אך ורק מהחבית וכ 8-10 סוגים. הם אפילו הגיעו עד לבת גלים לפאבים בטיילת בת גלים עצמה, מגדלור ופייפ ליין. פייפ ליין היה סנוקר פאב שהפסקול שלו היה מורכב בעיקר מדפש מוד וקיור. ומסכים ענקיים הקרינו סרטי גלישה בלי הפסק. השתייה הייתה מאוד זולה ומגוונת מאוד. את החגיגה הרסה האינתיפדה השנייה בשנת 2000 שגרמה לצי האמריקאי להפסיק לחלוטין את עגינת האוניות בנמלי ישראל מחשש לפיגועים וזאת על פי הנחיות פיקוד הצי.

"אתה זוכר ת'ימים (לא אחי אני לא) שגרנו בחיפה,
לא אוכלים בשר, רק מאנץ' של אלפלפה,
עוקבים אחרי אהוד אחרי הבצפר, עם איקסים על היד, ומיקו הגמד!
אתה זוכר שהיינו שומעים ביחד קונפליקט,
יורדים לסיטי הול, לנקות דיר חזירים,
לא נוגעים באלכוהול, ובסוף יורדים אל הפנינה?"
(זוכר ת'ימים – בוא לבר)

אז לרגל סיינט פטריק'ס דיי והבחירות הנופלות עלינו לטובה (נקווה, נקווה…) החלטנו להכיר לכם חמישה פאבים לא שגרתיים בכלל בחיפה. כאלו שאם תיכנסו אליהם תחשבו לעצמכם: "לאיזה יקום כרגע הגעתי?"

הדאנק – מה עוד אפשר להגיד על הדאנק שלא אמרתי כאןדמיינו לעצמכם את המרקיה של ה Soup Nazi אבל בפאב. כל עוד אתם שומרים על הכללים הרשומים באותיות של קידוש לבנה על קירות הפאב, אתם בגן עדן שכולו בירה מוקצפת (ועוד שוט ועוד שוט ועוד שוט) וכמובן הבישול הנהדר של אלכס, אנג'לה ועד לאחרונה גם של ברונו. והכי חשוב – היום חוגגים בדאנק את יום הפטריקיהו המסורתי, הלוא הוא הגרסה הדאנקית לסיינט פטריק'ס. יהיו שם: "מ 12 בצהריים עד 2 פנקייק חינם על כל בירה (גם למי שרק מראה הוכחה להצבעה), ותפריט מיוחד בצבעי דגל אירלנד, הנחות, מבצעים ובקיצור, בלאגאן שלם… גם חביות מוזלות בחוץ… מוזיקה אירית והמון לפריקונים קטנים… גם קלפי תהיה, ויהיו מעורבים בזה צ'ייסרים בזול… ממש!"

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

11015751_772462316136553_662010275310485603_n

10985377_772462329469885_1340637050185984187_n

הבנרה – אם חשקה נפשכם להגיע לפאב ימאים אמיתי, חי ונושם, ולא כזה שמעוצב בסגנון או שפעם היה כזה, אתם מוזמנים להגיע להבנרה, החמארה הקטנה של טרזן ועליזה, האישה שאיתו. המקום הוקם בשנת 2000 ולפי הכתבה של יובל בן עמי, שמו לקוח מבורדל באנטוורפן שנשא את אותו השם. בפאב, שהחלונות והשירותים בו מעוצבים כמו בספינה, ושתלויים בו עוגנים, רשתות ימאים, מפות ועוד, מגישים אוכל רומני בעיקר עם טוויסטים מיוחדים כמו קציצות סלק מצוינות. לא תמיד יש הכל, אבל כל מה שנמצא – טעים מאוד. מידי שבוע נערך מפגש של הימאים בדימוס שהוא בעצם שעתיים של המון צחוקים, העלאת זכרונות וחזרה בזמן. אם תשבו שם על הבר תמיד תוכלו להיות שותפים לשיחה בין הימאים לשעבר שהם עיקר הלקוחות במקום לבין חיים (טרזן), שיושב תמיד באותו המקום, לבוש באוברול הג'ינס הנצחי שלו ומעשן את המקטרת כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם. בתווך עליזה והמלצרית החמודה הקבועה, מלהטטות בין הסועדים והתחושה היא בעיקר נוסטלגית-משפחתית.

הבנרה
כתובת: דרך העצמאות 88 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 050-6422130
שעות פעילות: כל יום, פרט ליום ראשון, מ 10:00 עד 18:00

DSC_4950 (Large)

פארמסי – אם סנוקר זה הקטע שלכם, כדאי לכם להגיע לפאב הפארמסי. הפאב ממוקם בתחילת רחוב מסדה ונקרא כך על שם בית המרקחת המיתולוגי שהיה קיים באותו מקום במשך שנים. כשבית המרקחת נסגר הוא הוריש כמה מהבקבוקים והתכשירים לפארמסי ואת המראה עם סמל הנחש הרפואי. הפארמסי הוא פאב טבעוני בעיקר בגלל שמגישים בו בייגלה בלבד. האוירה בפאב היא של מועדון חברים הזוי במיוחד אבל גם מחבק ומפרגן. יש בירה בקס מהחבית, טובי ושאר ירקות (טוב, אין ירקות… אבל הבנתם). הפארמסי מקדם את פני כולם ללא הבדלי גזע, דת ומין… חוץ מתימנים. יש הרבה מוסיקה מזרחית אבל בקטע מודע לעצמו ובכלל מוסיקה שכבר מזמן לא שמעתם. שווה להגיע במיוחד ששירין ועבאד נמצאים כדי לראות משחק של אלופי סנוקר כהילכתו. הפארמסי נסגר כנראה בסוף החודש, אז מהרו מהרו לשם.
הם חוגגים את סיינט פטריק'ס אבל אל תצפו לאוירה יותר מידי אירית חוץ מהירוק של שולחן הסנוקר.

פארמסי
כתובת: מסדה 1 הדר, חיפה
טלפון: 077-5357465
שעות פעילות: כל יום מ 20:00 עד הלקוח האחרון (08:00)

DSCI7084

DSCI7083

סמוק האוס – פעם סמוק האוס עשו משלוחים. עכשיו, כדי לאכול את תפוחי אדמה עם בייקון וצ'דר (כן.), כנפיים ברוטב ג'ק דניאל'ס (כן, כן.) וצלעות החזיר בסיידר, מייפל וטבסקו (כן, כן, כן!) תצטרכו להגיע לבלפור 23. כבונוס תוכלו לפגוש את הבעלים של המקום המסרק את זקנו, לבוש בחולצת פסים ארוכה של מלחים, סמל הגבריות הסובייטית. המקום מתהדר בתפריט אוכל בנוסח ברביקיו טקסני ומגיש גם המבורגרים בנוסף לבשר השיכור ותועפות הבייקון. במקום מעשנים בשרים בעישון ביתי אך גאוות המקום היא על האלכוהול המזוקק בסמוק האוס. מדובר על פירות שונים ומשונים ואף בייקון (!) המושרים באלכוהול ברמה של 80 אחוז במשך שבועות ואז נפתחים ונשתים בשלוק אחד. בלילות של ירח מלא, מזמנים אנדריי וחבריו נגן חמת חלילים שינגן לאלכוהול שבמזקקה למען יהיה סקוטי מספיק.

סמוק האוס
כתובת: בלפור 23 הדר, חיפה
טלפון: 074-7012202
שעות פעילות: בערב, לא ברור ממתי עד מתי. פשוט תגיעו.

11071125_10153163565299321_1648944933095688791_n

הצ'ארלי-בר – הצ'ארלי פתוח יותר מחצי יממה, כל יום. זה הפאב שאפשר לאכול בו ארוחת צהריים, ארוחת ערב וארוחת בוקר (מאוד) מוקדמת. המקום אפלולי עם מוסיקה סטייל הסיטי הול וכמו בבתי הקזינו המשובחים ביותר, אחרי כמה זמן אתה מאבד קשר עם העולם החיצון, עם הזמן ושוכח שבכלל היית צריך ללכת מכאן לאיזשהו מקום בכלל. צ'ארלי, הבעלים, הוא מהאנשים שמשפריצים כריזמה לכל עבר מבלי להתכוון בכלל, ומכין קוקטיילים לא רעים בכלל. האוכל מעולה ובגלל אשתו הטיוואנית, צ'ארלי יודע בדיוק איך דים סאם צריך להיראות ולהיטעם וזוהי בהחלט אחת ממנות הדגל בפאב. כמו כן הספייריבס והג'ק פוטטוס ממכרים ושמענו גם על קינוח שעושה רושם אלוהי – מוס שוקולד עם מעט רמי מרטן יחד עם וודקה וניל און דה טופ. אתם חייבים לנסות בהזדמנות הראשונה – תגידו שאנחנו שלחנו אתכם. יש מבצעים די מטורפים על ויסקי מאלט בימי ראשון ושני וגם לבירות אין במה להתבייש. קחו את קו האוטובוס הראשון של היום ישר הביתה. זה בהנחה שתוכלו ללכת בקו ישר אחרי שתצאו מכנסיית התענוגות הזו.

הצ'ארלי-בר
כתובת: שער הלבנון 2 מרכז הכרמל חיפה
טלפון: 050-7948845
שעות פעילות: ראשון עד רביעי מ 16:00 עד 06:00 חמישי עד שבת מ 14:00 עד 06:00 ולפעמים גם יותר מאוחר. המטבח נסגר ב 03:00

10155343_10153163564309321_9144227529568656952_n

זהו.
מקווים שנהניתם ותצביעו נכון. לא נכתוב כאן למי אבל בואו נגיד ש Right is wrong 😉
ולאן שלא תצאו הערב לחגוג (או לשכך את יגונכם בעזרת הטיפה המרה) – תהנו מאוד ותזכרו: אלכוהול זה אח.

אנחנו מצידנו נחכה לקולות הימאים באופטימיות הדרושה.

ומה יישאר לי ליום הבחירות?

סלט אגסים שיכורים וגבינת סנט מור

הסלט הזה ממש ממש קל ומאוד כייפי. הוא גם מתאים לתחילת האביב. השוס שלו זה האגסים השיכורים יחד עם גבינת סנט מור, פצצה של גבינה. תיהנו!

מצרכים

גליל גבינת סנט מור פרוסה לעיגולים
שלושה-ארבעה אגסים חתוכים בינוני
חבילת חסה סלנובה
פלפל צהוב חתוכים דק
ארבע-חמש עגבניות שרי חתוכות לרבעים
חצי בצל סגול פרוס לטבעות
פלפלון צ'ילי קצוץ דק (אופציונלי)
כף חמאה לטיגון
חומץ בלסמי לפי הטעם (לא להגזים)
חצי כוס יין אדום חצי יבש
כף סוכר חום
מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה

1. קורעים את החסה השטופה לתוך קערה גדולה
2. מוסיפים את הירקות והגבינה
3. מחממים מחבת וממיסים חמאה
4. מטגנים את האגסים עד שמתרככים
5. מוסיפים יין אדום וכשמבעבע מוסיפים סוכר חום
6. כשהטעמים נהיים עמוקים מספיק, מורידים מהמחבת ומוזגים לתוך הקערה
7. מוסיפים חומץ בלסמי, מלח ופלפל
8. מגישים מיד

בתיאבון!

IMG_1733 (Large)

גלגולו של פאב / מאת שרון קשרו

"הלו, ברמנית, מה את ממליצה נגד שברון לב?"

"יש לנו סלרה סטאוט וביטר. הסלרה שחורה משחור ובעלת טעם עשיר מריר ועמוק, שמזכיר קפה קצת, והביטר הוא פירותי ומר אף הוא, קורטוב של ארומה מתוקה עולה מהנוזל שצבעו כדבש."

בירות שמשלבות טעמים מתוקים, קפה והרבה מרירות. מזכיר את החיים שלי קצת היום.

לכל אחד מאיתנו יש (בתקווה) תחביב. התחביב המקורי של ליאוניד, מייסד ליבירה היה קלייה של קפה והכנת לחם שאור. כאדם יוצר, אני מאמין שלכל יצירה יש לה את היצירה שקדמה לה, מין הכנה של הנפש לדבר הבא.

כמו בית ספר.

ליאוניד מתאר שהתהליך של בישול הלתת עבור לחם השאור דומה לשלב הראשון של עשיית הלתת בשביל הבירה.
מה שזה לא יהיה, זה נשמע טעים. כל הדברים האלה הם תאוות גדולות שלי, שגיליתי בשלבים שונים של חיי.
"בליטא וברוסיה עושים לחם באופן דומה" מסביר ליאוניד.
איזה יופי.

IMG_2304 (Large)

הקשר בין לחם ושיכר, כמו הבריכה הראשונה שהופיעה בה צורת החיים הראשונה.
יש מקור דומה לטעמים הנהדרים האלה, שהוא מגיש לנו בנדיבות כשאנחנו יושבים אצלו.
בליבירה יש חמישה סוגים של בירה, כולם תוצרת המבשלה.
ליאוניד מתייחס למבשלה דנית שבישלה כ600 סוגים.
ואני מאמין לו.

למרות שאני מסתפק בשניים האלו. כמו אנשים, יש מתי מעט אנשים שהיית מסוגל לפגוש כל יום, ולהנות מטעם החיים, מהגוונים שהם מכניסים לי באופן יום יומי ורק לרצות עוד.

כשהגעתי לחיפה, המקום הראשון שאליו נכנסתי היה ליבירה ומאז לא הפסקתי לבוא.
לא חושב שהיה פאב שהרגיש לי נעים כ"כ לשבת בו אי פעם.
יכולתי לשבת שם לבד תמיד ועדיין לא להרגיש שחסר לי.

למזלי החיים זימנו לי מפגשים עם אנשים מיוחדים שם, לחלוק את העונג, שהופך לכפול ומתוק פי כמה.
ככה השפתיים שטועמות את הנוזל השחור המשובח נפתחות במין חיוך.

הייתי בליבירה עשרות פעמים בחודשיים האחרונים. הרגשתי כמו בחו"ל. תמיד קיבלו אותי בחיוך. הצוות שם מורכב מאנשים אדיבים ואינטלגנטיים שהם אנשי שיחה, ותמיד על הבר מצאתי עם מי לקשקש. הבירה זה העניין, אבל אתם יודעים.
היא באמת העניין. נדיר ששתיתי פחות משני חצאים. תמיד טעים לי. אני מחזיק את עצמי לא לקחת משהו לאכול. סטייק עסיסי, המבורגר עם בייקון, נקניקיות מסוגים שונים עם כרוב כבוש. אוכל שהולך טוב עם בירה.

המקום הזה אוהב אותי. אלוהים. יש לי חולשה לאלכוהול ובשר. אני אדם חלש כשמדובר בדברים האלה. הייתי יכול כל יום לבוא לשם. חינכתי את עצמי שלא.

IMG_2292 (Large)

ב2013 ליאוניד, ממייסדי ליבירה סגר את המבשלה הביתית שלו והתאחד עם מבשלת סלרה. חבר ומתחרה. החלטה מבריקה לטעמי, כי בירת הסטאוט של סלרה היא בירה שמביכה בירות אחרות בטעמה. אין לי דרך לבטא את זה יותר. זאת פשוט הבירה המושלמת. טעם עשיר, שמזכיר קפה, מרירות ואפילו סוג של מתקתקות. קשה לדעת. זה טעם עמוק ומלטף.

למה הם לא התאחדו קודם? ליאוניד טוען כי לא היו בשלים.

כרגע הם בתהליך הקמה של פאב גדול יותר ברחוב הנמל 26. אם ליבירה ברחוב הנאמנים הוא פאב במימדים שכונתיים, המקום החדש שואף להיות ברופאב של 150-200 איש.

המינוח "ברופאב" (brewpub) מתייחס לפאב שיש לו מבשלת בירה או להיפך.
המודל של ליאוניד הוא Brewdog, מבשלה עצמאית שיושבת בסקוטלנד ושלחה סניפים בכל אירופה, אך למרות המוצא הבריטי הסגנון הוא אמריקאי. בישראל ניתן למצוא את ה Jem’s שהוא ברופאב היושב בפתח תקווה.

התוכנית היא להקים במקום במה שתאפשר הופעות חיות, סיורים מודרכים במבשלה, סדנאות ועוד. ליאוניד נושא עיניים אל מקום שנמצא ממש מעבר לפינה. מקום שבחצי השנה האחרונה הפך לסמל של נעורים ואידיאולוגיה לא מתפשרת. הקרטל. הוא שואף להיות המקום שישלים את היציאה לבילוי ברחוב הנמל. אחרי תערוכה ומסיבה אנרגטית בקרטל, אנשים יבואו לשתות בירה טריה וטובה ואולי לראות איזו הופעה של הרכב מתחיל. או ותיק. יש דיבור שהמקום ייפתח באמצע-סוף ינואר.

ליאוניד נרגש מהקמת המקום החדש ומציג בפנינו את הלוגו של המקום, מין שילוב של אריה וחד קרן. ליבירה תיוולד מחדש. ואני אהיה שם לראות את זה. זה מרגש אותי תמיד לראות אדם שהפך את התשוקה שלו ועשה ממנה מפעל חיים. הביקורים בליבירה מעוררים בי השראה. בכל פעם שנכנסתי לשם הרגשתי בנוח, הרגשתי רצוי, השירות מעולה פשוט, האווירה טובה. הברמנים, אלירן וזויה הם אנשי שיחה נעימים, ובכל פעם שהתיישבתי על הבאר כמעט מצאתי מישהו לשוחח איתו, כנראה שאיכות מושכת איכות.

זה כל מה שיש לי להגיד.

בהצלחה לאנשי ליבירה על פתיחת המקום החדש. מצפה בקוצר רוח לבקר שם.

פאב הליבירה
כתובת: רחוב הנאמנים 21 עיר תחתית חיפה (בעתיד, רחוב הנמל 26)
טלפון: 052-2284840, 054-7931760
שעות פעילות: כל יום מ 19:00 עד 02:00

DSCF2869

השתתפה בהכנת הכתבה: נעמה סובול
תמונות: נעמה סובול, דני קליך

והזוכה בתחרות בחצי ליטר בירה והמבורגר הוא: עידו אבוהב!

תרבות אכילה אנד דה סיטי – רשמים מהעיר הגדולה

אז כפי שהתרענו מראש, הבלוג נסע לתל אביב בחול המועד סוכות להינפש, לחוות מראות, ריחות וטעמים וכמובן לחלוק אותם איתכם, הקוראים הנאמנים!

אז נתחיל:
ראשית, הבלוג התארח במיקום פנטסטי – חצי דקה מכיכר דיזינגוף, שתי דקות מהסנטר, ברחוב צדדי, מרובה חתולים ומקסים. האירוח היה לשלושה ימים והבלוג מודה מקרב לב לקורא נאמן שפתח את ביתו וליבו ואירח באצילות ובנדיבות את הבלוג והבעל.

והרי רשמים:

מסעדת האנוי – המסעדה שלא תרצו לפספס

אחרי שהוזמן מקום שבוע מראש, הבלוג הגיע סוף סוף למסעדת האנוי והשורה התחתונה – נרשמה הצלחה גדולה.
היינו חמישה חבר'ה והחלטנו להתחלק בכל המנות כדי לדגום כמה שיותר אוכל.
איך שהתיישבנו קיבלנו תה יסמין על חשבון הבית בקנקן יפה שהספיק לאיזה שתי כוסות קטנות לכל אחד מהנוכחים.

composite_14134656959126

תה יסמין וסלט מנגו מלזי

הוזמנו:
ברד אננס טבעי (14 ש"ח) – לקחנו שני כוסות גדולות, כלומר 28 ש"ח. הברד היה מצוין ממש והיה בו משהו טיפה אדום – יכול להיות גרנדין – שהוסיף מאוד לטעם.
סלט מנגו מלזי (22 ש"ח)- היה מעולה עם משחקים נהדרים בין רכות לפריכות. המנגו השתלב נהדר עם החריפות הבסיסית של הסלט והבוטנים הוסיפו קראנץ' מתבקש.
שיפוד מלזי (36 ש"ח) – מנה המורכבת משיפוד פרגיות שהגיעה על מצע של טורטייה, חסה, בוטנים, פלפלוני צ'ילי חתוכים וצלחת יוגורט. הפרגיות היו רכות ונימוחות והמרינדה שהושרו בהן הייתה טובה מאוד.
מרק פו בו (48 ש"ח) – ויטנאמי. במקור רצינו מאוד את המרק פו רויאל עם בטן חזיר צלויה אבל לא היה בטן חזיר לאכזבתנו. אז לקחנו את הפו בו שזה מרק פו עם נתחי שייטל דקיקים. המרק היה אלוהי והציר הרגיש ממש מכושף. אטריות האורז היו בדרגה המדוייקת וממכרות ביותר. התוספות של הירוקים, ופלפלוני צ'ילי השתלבו נפלא. אגב, הכמות ענקית וגם נשאר מספיק בשר לכולם (היו כאלו שהספיק להם הבשר והם תרמו אותו לאחרים).

composite_14134653214660

מרק פו בו וברביקיו פורק

ברביקיו פורק (62 ש"ח) – מהמטבח הסיני. חזיר פרוס על מצע אורז, ביצה מטוגנת ובוקצ'וי. הבשר עצמו היה עשוי מעולה, והרוטב של המנה היה מצוין. האורז היה משובח. יחד עם הביצה והבוקצ'וי הכל השתלב נהדר.
באן מי עוף (38 ש"ח) – ויטנאמי. בגלל חבר שלא אוכל חזיר התפשרנו ולקחנו באן מי עוף שהיה מעולה. הבגט היה פריך וטרי, ממרח הפטה כבד מאוד מאוד מוסיף ושוב, הכמות הייתה יפה. מוטיב שחזר על עצמו כמעט בכל המנות.
ביף ראנדאנג (62 ש"ח) – מנת חתונות מסורתית במלזיה. המנה הייתה נדיבה מאוד, והוגשה עם אורז, יוגורט וביצים קשות. היא הייתה טעימה אבל לבלוג היא הייתה אישית חריפה מידי. דווקא שאר השולחן מאוד נהנה ממנה ולא סבל מהחריפות היתרה.
השירות היה טוב מאוד ומהיר וסה"כ יצאנו בנזק של 60 שקלים לאדם לפני טיפ. שווה מאוד מאוד.
כמובן שנחזור שוב, ולו רק כדי להזמין את המנות של בטן החזיר הצלויה.

composite_14134659769710

באן מי עוף וביף ראנדאנג

סיור קולינרי בשוק הכרמל

אז אחרי עיכוב די גדול הסיור הקולינרי יצא לדרך.

חברה תל אביבית יודעת דבר שהכירה לבלוג את קפה סוניה געצל ונדגם שם אחד השוקואים הטובים ביותר אי פעם. מעבר לזה בית הקפה, שנמצא בסמטה אלמונית, דקה מהסנטר, מתהדר בחצר מקסימה, נינוחה וכיפית לישיבה ומציע גם קינוחים מעולים וקפה מצוין. את הסיפור המעניין שמאחורי שם בית הקפה נביא לכם בהזדמנות אחרת ומפתיעה… 😉

המשכנו לתוך השוק, שם עצרנו בתחנה הראשונה בסניף הראשי של מזרח מערב. מזרח מערב היא ההיכל של אוהבי האוכל האוריינטלי אבל לא רק הם. כל בשלן שמחפש מצרכים לבישול ארוחה אתנית, יודע שיש סיכוי טוב שימצא את מבוקשו במזרח מערב.  כידוע יש סניף בשכונת הדר שבחיפה, לא קטן בכלל, ובכל זאת, השתאינו מול המבחר העצום והגודל של הסניף הראשי. הידיד שבא איתנו קנה סאקה אישי שנפתח מאוחר יותר ברוב תרועה והבלוג קנה תערובת פטריות מיובשות (פורצ'יני, שיטאקה, פטריות אוזן ועוד) שתשמש אותו נאמנה למתכוני החורף המתוכננים.

אחר כך הגענו לדווקא גורמה, חנות גבינות ענקית שנמצאת במרכז השוק וטעמנו שלל גבינות מצויינות. הבלוג התאהב בגבינת עיזים הולנדית בשם הומאג' אבל היו רק גושים של חצי קילו ומכיוון שכך הקנייה נדחתה לאיזה ערב גבינות ויין בעתיד הנראה לעין.

עשינו הפסקה קלה לסיידר מגנר'ס ונשנוש בדמות כריכון עם האם וגבינה (כנראה גאודה) מצוין בפאב המנזר. הייתי מגדירה את פאב המנזר כפאב הדאנק התל אביבי. פאב עם אופי מיוחד, קהילה חזקה מאוד, פתוח בשעות לא שעות ומגיש אלכוהול במחירי מציאה ואוכל משודרג ומפתיע שמשתנה לפי המצב של רוח של בעל המקום.

IMG_2109 (Large)

סיידר ונישנוש במינזר

הגענו לדוכן התאילנדי ושם הבלוג נכנס ממש לאקסטזה מהירקות ומהמחירים הזולים. נקנו חצילים תאילנדים, שעועית תאילנדית, למון גראס טרי ופאפיה. ללא ספק הולך להיות כאן קארי תאילנדי אסלי בימים הקרובים 🙂 ואולי גם סלט סום טאם… מתכונים מובטחים 😉

1978543_10152816688355799_6437077111313857951_o

פלנטיין וחבר בדוכן התאילנדי

בין לבין חלפנו על פני דוכן קטן עם אוכל עירקי ודגמנו קובה צהוב שהמילוי שלו היה טעים מאוד אבל הבצק קצת עבה.

וסיימנו איך לא, במיט מרקט. המיט מרקט הוא המקום הכי חם היום בשוק הכרמל. מדובר בקצביה ששידרגה את עצמה גם למסעדונת קטנה. העיקרון כאן הוא שניתן להזמין איזו כמות שרוצים מאיזה נתח שרוצים ופשוט מכינים לך אותם במקום על הפלנצ'ה. התוצאה מהממת! היה כל כך מפוצץ שהמתנו רבע שעה, הלכנו, חזרנו, וחיכינו עוד עשרים דקות. בסוף חלקנו שולחן עם זוג נחמד, והזמנו פיקניה, פלאנק ומיקס. טעמנו גם מהסלט עגבניות המעולה של הגברת מהזוג הנחמד. פתחנו את הסאקה והוא הלך מצוין עם הבשרים.

composite_14134663699051

פיקניה ופלאנק במיט מרקט. למטה מיקס בשרים, גם במיט מרקט

הוטל מונטיפיורי – המקום הכי פנסי בעיר בעלות יחסית ממש סבירה

הוטל מונטיפיורי הוא מלון בוטיק שממוקם במרכז תל אביב ושייך לרשת R & M – רותי ומתי ברודו שהם זוג המנהל מספר מסעדות ובתי קפה בעיר. ביניהם: הברסארי, קופי בר ודליקטסן (המעדניה). כל המקומות מתאפיינים בפרפקציוניזם גבוה מאין כמוהו, אם ברמת האוכל ואם ברמת השירות. אנחנו סעדנו במסעדה של המלון שהיא מסעדה בסגנון קולוניאלי – הווה אומר – בישול צרפתי-אירופאי עם נגיעות אסייתיות, לרוב ויטנאמיות. המסעדה מתאפיינת בעיצוב מדהים והיא בהחלט נחשבת לאחת המסעדות היפות ביותר בארץ והמחירים ממש סבירים בהתחשב ברמה של האוכל והשירות שמקבלים. כמו כן, כל המנות נדיבות מאוד וזוג יכול להתחלק בשקט בארוחה ולשבוע. אין תמונות כי אני אף פעם לא מרגישה נעים להתחיל לצלם שם. האוירה פשוט לא מתאימה. תוכלו לראות כאן את התפריט ותמונות מהמסעדה.
אז לקחתי את הזוגי לארוחת ערב כי הוא טרם חווה את פלא העולם הזה המתקרא הוטל מונטיפיורי.

לפתיחה לקחנו את קוקטייל הבית ג'סמין (42 ש"ח) שהוגש בכמות נדיבה מאוד והיה כייפי ביותר. מעין מרירות מעניינת עם לא יותר מידי מתיקות. לא קוקטייל בנאלי.

קיבלנו בגטים עם חמאה שנאפו במקום ומילאו לנו אותם פעמיים. הם הגיעו חמים לוהטים ובקושי חתכנו אותם אבל זה היה נחמד. הבגטים מגיעים ללא תוספת תשלום וממלאים את הדלי שהם מגיעים בו במהלך כל הארוחה.

לעיקרית חלקנו מנה בשם צלע לבן עם בייקון ומנצ'גו (92 ש"ח) שהפכה למיתולוגית ממש מרוב שהיא מוצלחת. היא הוגשה עם אגסים ורוטב יין מתקתק ופירה חמאתי ומושחת. כצפוי היה מעולה וממלא עד מאוד.

לקינוח חלקנו את הלימונשלי (38 ש"ח) קינוח של קציפת לימון עם קצפת, לימונים מסוכרים ושברי עוגיות חמאה, שהיה ממכר כרגיל, מתוק-חמצמץ וענקי. בקושי הצלחנו לסיים. מאחורי הלימונשלי יש סיפור: אחראית המשמרת האהובה שלי, התעצבה שאין בתפריט קינוח חמצמץ כמו שהיא אוהבת ולמענה רקח הקונדיטור את הקינוח. רווח של כולנו, יש לומר 🙂 וכמובן שחשבנו עליכם, אז השגנו לכם את המתכון כאן.

החשבון יצא 172 ש"ח לפני טיפ ולדעתי נכון להיום, גם לא בעסקית (שהיא בכלל מהמשתלמות בעיר אם לא ה…), הוטל מונטיפיורי היא אחת מהמסעדות עם ה VFM (תמורה לכסף) הכי גדול בעיר.

חצי קילו גלידה באייסברג

ולסיום משהו מתוק ומומלץ:

חלקנו חצי קילו גלידה עם שני חברים נוספים – כלומר ארבעה אנשים על חצי קילו. יוצא בערך 11 שקלים לאדם לכמות של בערך שניים-שלושה כדורים לאדם. שווה ביותר. נלקחו סורבה שוקולד (מדהים!), שוקולד תפוז (טוב מאוד), אגסים ביין (טעים בטירוף) וטופי (ממש נחמד). סביר להניח שהאופציה הזו קיימת גם בעוד גלידריות ואולי גם בחיפה. תזכרו את זה בפעם הבאה שתזדמנו לגלידריה זו או אחרת.

עד כאן!

מועדים לשמחה ולהתראות בקרוב מאוד 🙂

הרומן שלי עם אנגוס

גילוי נאות: כותבת הבלוג ובעלה הוזמנו למסעדת אנגוס כאורחי המסעדה.

בימים טרופים אלו, כשגרגרנים אוכלי כל מסתובבים מוכי חרדה מפני האפשרות שגורלן של המסעדות האהובות עליהם יהיה כגורלה של מסעדת ננוצ'קה הגרוזינית המופלאה ששינתה את עורה והפכה לטבעונית בין לילה, נולד הצורך לעיר המקלט בעין הסערה. מקום שבו ישכון זאב עם כבש ויאכל אותו.

על "אנגוס" שמעתי לראשונה בזכות הפרסומת הישירה שלהם – שלא לומר – הבוטה, שהציגה את גוף האישה כמפת נתחי בשר מובחרים. כצפוי הפמיניסטיות התעצבנו מאוד (ואני ביניהן) והחליטו להחרים את המקום ולא לאכול בו לעולם.
אבל דווקא אז נטמנו זרעי הפורענות לראשונה.
הפעם השנייה היתה כשבעלי שיחיה גילה שיש באנגוס עסקיות ומבצעים ממש שווים לסטודנטים. "לא בא בחשבון, אני לא אלך לאכול אצל הסקסיסטים האלו", אמרתי.
אבל כשבפעם השלישית ההצעה הגיעה מכיוון בחורה יפה ואינטלגנטית שהיא גם במקרה חברה שלי, מנגנוני ההתנגדות שלי נחלשו. קפצנו אני ובעלי בשעת צהריים לאנגוס ואכלנו ארוחה טובה ומשביעה עם בשר טוב והיה נחמד, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. אנגוס היתה מסעדת בשרים מזרחית שאוכלים בה לאפה עם בשר וטחינה, איכותיים אמנם, אבל עדיין, כפתרון לארוחת צהריים חפוזה וזריזה.

אבל אז המסעדה שינתה פניה. שף חדש בשם נבות שלח, יוצא מסעדות זוזוברה וקפה איטליה, הביא עמו רוח שונה ומסקרנת. כאחת שמתהדרת בידע נרחב על מסעדות, בארים, חומוסיות זעירות ובלתי מזיקות וחמארות סודיות נהדרות, במיוחד באזור העיר התחתית, הייתי חייבת לבדוק את העניין לעומק ולחזור עם דיווח מפורט.

כדי לעזור לקוראי הבלוג לקבל דיווח אמין ומקצועי, נקבעו הקריטריונים הבאים:

נגישות וחניה – המסעדה נמצאת ברחוב המגינים שבעיר התחתית, אזור שזוכה לתחייה מחודשת.
ביום האזור מלא באנשי עסקים, עורכי דין ואנשי עמל ובלילה בבליינים שמחפשים משהו טיפה שונה מהשטנץ הכרמליסטי. ניתן להגיע בקלות בכלי רכב פרטיים, באוטובוסים ובמטרונית.
במשך היום אפשר לחנות בחניה עירונית בתשלום מוזל ברחובות הסמוכים ובחניון הצמוד לקרית הממשלה ובשעות הערב החניה בשפע ובחינם מעבר לכביש וברחוב הסמוך.

איכות השירות – במילה אחת: יונס. כל מסעדה צריכה יונס. לשם שינוי במסעדה הזו יש. קיבלנו מהמלצר יונס הסבר מלא ומפורט על ההיסטוריה של המסעדה ששינתה קו ממזרחית להתמחות בבשרים ולפיוז'ן מעניין המשלב מסורת מקומית עם נגיעות אירופאיות. כאחת שרוצה להתחבר למנה שבצלחת לא רק דרך הבטן, ההסברים בהחלט ענו על הצורך הבסיסי שלי להבין את הסיפור שמאחורי האוכל ואת התהליך שהוא עושה עד שהוא מגיע לסועד. בנוסף ליונס, שירת אותנו גם באשיר שאינו נופל מיונס מבחינת הקשיבות והמחשבה שלו קדימה.
אז נכון, קיבלנו שירות VIP המיועד לאורחים קרואים אך דיווחים של המשפחה הקרובה וידידים מצביעים על דפוס של שירות אלגנטי, מקצועי וראוי.

עיצוב ואווירה – ל"אנגוס" שתי קומות. הראשונה, בה שוכנים הקצביה שעליה נרחיב בהמשך ומזנון הגשה המיועד לאנשים שרוצים לחטוף משהו מהיר על הדרך. הקומה השנייה מיועדת לארוחות ממושכות ורציניות יותר ומעוצבת בסגנון אלגנטי ומאופק ועם זאת חמים ומזמין. חלוקת חללי הישיבה מאפשרת להנות ממוסיקת הרקע שמושמעת במקום ועם זאת לשמוע את בן שיחך מבלי לצעוק.

אכלנו ארוחה מלאה כולל סלטים לפתיחה, שתי מנות עיקריות ושני קינוחים. שתינו את יין הבית ושתייה קלה.
הסלטים, כמעט כולם מבוססי בשר, נקראים אנגוסונים – משחק מילים יפה המשלב נגיסה עם אנגוס, ואכן מדובר על מנות שנועדו לכמה נגיסות אם כי הכמות יפה למדי בהשוואה למחיר (מ 18 עד 33 שקלים).
כל האנגוסונים ערבו לחיכנו. הצטיינו במיוחד אנגוסלט עשבי תיבול ופיצוחי שווארמה ברוטב כורכום (18 שקלים) שאכן התפצח בפה בזכות האפונה המיובשת והתאפיין בטעם מאוד מיוחד שהתקבל בזכות רוטב הכורכום המבוסס על מיונז והכוסברה כאן טעימה אפילו לאנשים שלא מחבבים אותה בדרך כלל. כמו כן שקדי עגל על הפלנצ’ה, על לימון חרוך ועדשים, מנה קצת יותר יקרה (33 שקלים) ונדיבה בגודלה. שקדים זו בדרך כלל מנה נהדרת. באנגוס זו מנה שחוזרים בשבילה שוב ושוב. השקדים היו בעלי מרקם נימוח בפה וטעם שמיימי שקשה לתאר. פשוט צריך להיות שם ולטעום כדי להבין על מה אני מדברת. לא תתחרטו, אלא תכעסו עליי שלא סיפרתי לכם קודם.
אהבתי מאוד גם את מנת האיולי תפוחי אדמה ובשרים (24 שקלים) ששילבה בין מרקם קרמי ומיונזי לבין חרפרפות נעימה ופלטת טעמים עשירה.  בעלי אהב יותר את מנת חציל הציידים (24 שקלים) שבמקור היתה מנה מעט נדושה של חציל בטחינה ושודרגה לחציל ובשר טחון בטחינה. הלחם שהוגש עם המנות היה חם, טרי וטעים והחמאה שלצידו היתה צהובה ומתובלת בעשבים בנדיבות כמו שאני אוהבת.

_1173

אנגוסונים (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

יין הבית שנקרא אף הוא אנגוס, מגיע בייבוא אישי מאוסטרליה והוא מזן קברנה סוביניון, בציר 2009. יין קליל אבל עם אפטר טייסט נעים ומורגש.

ונעבור לעיקריות: הוצעו לנו שתי מנות הדגל של המקום – פורטרהאוס סטייק (35 שקלים ל 100 גרם, משקל נתח (נטו) 650-1200 גרם) ואנגוס טומהוק (28 שקלים ל 100 גרם סטייק גדול במיוחד): צלע עגל שלמה הנושאת יותר מקילו בשר.
הרעיון למנה זו יובא לראשונה מאוסטרליה לישראל על ידי פאדי דבאח שהוא דור שלישי לעסקי הקצבות של משפחת דבאח מדיר אל אסד ומנהל כיום את המשחטה והמסעדה.
בחרנו בפורטרהאוס סטייק ונשמח אם תדווחו לנו איך הטומהוק. עוד לקחנו צלעות טלה (119 שקלים לארבע צלעות) המכונות במסעדה "סוכריות" (עוד נגיע לזה…) ונחשבות לאחת המנות המיוחדות באנגוס.

_1258

אנגוס טומהוק (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

הפורטרהאוס סטייק הגיע במידת צלייה מדיום שהיא מידת הצלייה המומלצת של הבית. למרות שאני מזמינה בדרך כלל מידת עשייה מדיום וול, עובדה שנובעת מכך שברוב המקומות מידת עשייה מדיום פירושה בשר חצי נא שממש קשה לחתוך וללעוס, באנגוס יודעים איך לצלות סטייק במידה נכונה והפורטרהאוס נימוח בפה והתמסר בקלות לחיתוך וללעיסה. פיזור השומן היה אחיד והוסיף מאוד לטעם. יש אנשים שאינם יודעים שטעמו ומרקמו של נתח בשר מאוד מושפע מאיכות פיזור השומן. בבקר איכותי הפיזור הוא שווה ואחיד. אצל אנגוס הבקר מגיע מהעדר הפרטי של משפחת דבאח, שמגדלת בשר בגליל כבר יותר מששים שנה. השם דבאח הפך כבר מזמן לחותמת איכות של בשר ברמה הגבוהה ביותר שיש היום בישראל. העגלים מיובאים מאוסטרליה אך מגודלים בגליל במרעה חופשי. שווה מאוד (ניסינו) לרכוש בשר מהאנגוסרי, האיטליז שנמצא בקומה הראשונה. המחירים לא גבוהים בכלל בשביל בשר במרעה חופשי והאיכות מצויינת. צלעות הטלה המתקראות סוכריות, בהחלט מצדיקות את שמן. כמו סוכריות, אי אפשר להפסיק לאכול אותן ואכן לא הפסקנו לאכול אותן עד שהן נגמרו לצערנו. הן היו רכות ובמרקם כייפי ושומני במידה. עם המנות העיקריות הגיעו תוספות מפתיעות. יודעים איך זה כשאתם הולכים למסעדת בשרים ומצפים שהבשר יהיה טוב והתוספות, בואו נגיד, יהיו… אכילות? אז זה לא כך באנגוס. הם משקיעים גם בתוספות ומצליחים לשבור את המיתוס של מסעדת בשרים שבה רק הבשרים ראויים לציון (במקרה הטוב) וכל השאר לא משהו. כל התוספות שיצויינו כאן מגיעות ללא תשלום נוסף עם המנה העיקרית לבחירתכם. אנחנו קיבלנו תפוח אדמה אפוי חמאתי ומפתיע לטובה. אני לא מחסידי תפוח אדמה אפוי. תמיד טענתי שמה שאני יכולה להכין בבית אני לא אוכל במסעדה. אבל תפוח האדמה האפוי של אנגוס קנה אותי. כששאלנו את יונס ובאשיר לסוד הטעם המיוחד הם גילו לנו כי לפני האפייה מושחים את תפוח האדמה בזמן זית ומוסיפים לו חמאה וזעפרן. ומה יכול להיות רע עם מרכיבים כאלו? הגיע גם צ'יפס חם ופריך שלא בייש את הפירמה, בסגנון הולנדי. כלומר חתיכות עבות ופריכות. הגיע גם תבשיל פריקי (חיטה ירוקה) טעים מאוד ומתפצפץ בפה. הבצל החרוך שהגיע לצד הסטייק היה עשוי היטב ואני בהחלט ממליצה לאכול אותו – הוא לא משמש רק לקישוט. השום הכתוש היה מצויין.

_1216

צלעות טלה, פורטרהאוס ונתחים מובחרים נוספים (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

במהלך הארוחה בשיחתנו עם יונס ובאשיר שאלנו גם לגבי אופציות לצמחונים. לא נהיה צבועים – זוהי מסעדת בשרים והיא פונה למגזר מאוד מסוים בעם – הקרניבורים. אך ניתן להגיע גם לארוחות משפחתיות מבלי לקפח את הצמחונים והטבעונים שבחבורה. האופציות הצמחוניות כוללות כמה סוגי סלטים, התוספות שצויינו וגם אורז וצ'יפס ביסלי (וריאציה משעשעת על צ'יפס) ולאוכלי הדגים גם דניס אפוי בתנור.

כל דבר טוב בחיים צריך להסתיים וכך גם ארוחתנו באנגוס. אבל למה שהסיום לא יהיה מתוק ואיכותי?
באנגוס אפילו הקינוחים מושקעים. אנחנו דגמנו עוגת גבינה ניו יורקית אפויה (34 שקלים) מצויינת שהתאפיינה בכך שהיתה מתוקה במידה ולא תקפה את החיך עם הררי סוכר. זו בחירה מאוד אמיצה לדעתי שלא נמצאת במספיק מקומות – להגיש עוגה שהיא לא מתוקה יחסית. רוטב פירות היער שהוגש במיכל נפרד ובנדיבות, השתלב בצורה מושלמת עם טעמי הגבינה העדינים. להערתי לגבי המתיקות המתונה של העוגה ענה יונס שבדרך כלל אחרי ארוחה כבדה הכוללת בשר, קשה לנו לעכל דברים מתוקים מאוד ולכן החליטה המסעדה ללכת על קינוח מעודן וקליל מבחינת הטעם והמתיקות. גם הכנאפה (22 שקלים) שהוגשה היתה מתוקה במידה והוכנה במקום. היא כללה גבינה במרקם מאוד מיוחד והגיעה עם שברי פיסטוקים שהוסיפו רובד נוסף לפציחות המנה ולערבוב הטעמים.

יש לציין לטובה גם את נקיון המסעדה והשירותים, דבר שמצביע על נקיון המטבח שבא בדרך כלל בהתאמה.

אין לי כל כך מה להציע לשיפור מלבד להשתדל לשמור על הרמה הטובה, דבר שקשה מאוד בישראל, עקב התרבות, העלויות הרבות של עסקים, במיוחד בעיר התחתית וקשיי הביורוקרטיה שמערימה מדינת ישראל.

נראה שבמסעדת אנגוס השף יודע מה הוא עושה. כל מנה שטעמנו מהמנות הראשונות, דרך יין הבית והמנות העיקריות וכלה בקינוחים, היתה איכותית מאוד וכנראה שלא יצאה לתפריט בלי בדיקות מקדימות יסודיות. תוך כדי התהליך, אנגוס מצליחים לשבור כמה מיתוסים על מסעדות בשרים ולהיות המסעדה הכי כדאית בתחום שראיתי מזה זמן רב. אני רק יכולה לקוות שנמשיך להנות מאנגוס עוד הרבה שנים.

מסעדת אנגוס

כתובת: שד' המגינים 27 , חיפה

טלפון: 04-8626603

שעות פתיחה: א – ש 22:30 – 10:30

מחיר ממוצע לסועד: 60-120 ש"ח

ארוחה עסקית: א – ה 17:00 – 11:00

אתר אינטרנט: אנגוס

אהבת בשרים

לכל אחד מאיתנו יש את הזכרונות החיים של מסורות ביתיות ומשפחתיות שהוא לוקח איתו בפקעל'ה של החיים. יהיו אשר יהיו יחסינו עם ההורים והאחים, תמיד ננצור את המסורות האלו בלב. לעיתים אף נשחזר אותם בבית הקבוע (או הזמני) שלנו ובמקרים ממוזלים, נמשיך את המסורת המשפחתית הזו וננחיל אותה לדורות הבאים, בין אם הם בעלי קרבת דם או משפחה וחברים למסע החיים שלנו שבחרנו.

המסורות האלו מתקשרות הרבה פעמים לחורף. הזמן שבו אנחנו שוהים הרבה בבית. אולי זה אדי המרק הטוב של אמא, או מגע השמיכה הנעימה שבה התכרבלתם ביחד בסלון מול פרק של "קרובים קרובים". אולי זה הפאזל הגדול של ימי שבת. יכול להיות שאלו הטקסים של האכלת חיות הבית.

ברי המזל שביניכם יכולים בוודאי להיזכר ברגע הזה שהם הסתכלו על בן או בת הזוג שלהם וידעו: עם האדם הזה אני הולך לקשור את חיי. ואז נוצרות מסורות חדשות. החורף הראשון ביחד. ריצה מטורפת בגשם, הביתה מהקניות. המתכון הראשון שנוצר ביחד. החיה הראשונה. והידיעה שעכשיו אנחנו בית, משפחה.

זה יכול לקרות גם עם שותפים לדירה. לבסיס. זה גם יכול לקרות בעבודה. מכל מקום, זה מחמם את הלב. כמו ביף סטרגונוף, אחד המתכונים הכי מחממים בחורף.

והפעם, אני מארחת את טובי ואריאל, זוג חברים טובים שגרים בצ'ילה ובשלנים בחסד.
האגדה (האמיתית) מספרת שהם התאהבו זה בזו ממבט ראשון. תוך זמן קצר הם עברו לגור ביחד ואז התארסו, התחתנו ועזבו, לצערם של כל החברים והמשפחה, לצ'ילה הרחוקה. אני בעיקר מתגעגעת לבישולים המשותפים שלנו ביחד שהיו הדבר שהכי קישר בינינו.

טוב שיש אינטרנט בימינו ואפשר להחליף מתכונים וחוויות. אז אני נותנת את הבמה לזוג הפלאי הזה:

אנחנו זוג שתמיד מחפש הרפתקאה קולינרית, וברשותינו אוסף נרחב של ספרי בישול ותרבות אכילה מכל העולם (איטליה, צרפת, ספרד, יוון, הונגריה, סין ועוד). אחד הספרים האהובים עלינו הוא הספר על אוקראינה ומרכז אסיה שבו יש מתכונים נפלאים לכל מיני מטעמים מקומיים ואתניים. הבעיה תמיד הייתה למצוא משהו שאפשר להשיג את רוב המצרכים בשביל להכין אותו. באחד החיפושים מצאנו את המתכון הזה לסטרוגנוף, שהפך למאכל קבוע אצלנו בבית לפחות פעם בחודש. הבישול עצמו לא קשה אבל דורש קצת הכנה ורוב המרכיבים הם קלים להשגה. המתכון מערב בישול עם יוגורט ולכן הוא אינו כשר.

ביף סטרוגונוף

מצרכים:
בשר בקר 300 גר׳ בערך ( אם משתמשים ביותר בשר, מומלץ להגדיל את כמות היוגורט. אנחנו מעדיפים להשתמש כף או וייסבראטן, אבל אפשר גם את השפיץ של הצ'אק או כל בשר אחר שהוא שמתאים לבישול בסיר
כוס יוגורט – טעם טבעי (יוגורט לבן ללא תוספת סוכר או טעמים)
2 בצלים חתוכים בפרוסות
גזר מגורד – כמות שרוצים, מומלץ 1-2 גדולים
פטרוזיליה קצוצה.
מעט קמח לבן רגיל
שמן
כף חרדל גדושה.עדיף קולמנ'ס. אם אין את זה אז חרדל חזק צרפתי, לא מומלץ חרדל רגיל
ניתן להוסיף פטריות, לאלו מאיתנו שאוהבים
מלח
פלפל שחור

הוראות הכנה:
פורסים את הבקר לרצועות וטובלים בקמח עד שכל הצדדים מכוסים. מטגנים את רצועות הבשר במעט שמן (2-3 כפות צריכות להספיק). מניחים את רצועות הבשר בצד על מסננת. עושים שימוש באותו הסיר עם אותו השמן בכדי לטגן את הבצל עד שהוא נעשה מעט שקוף. מוסיפים גזר, פטריות ופטרוזיליה. מניחים שהירקות יתבשלו מעט ומוסיפים את היוגורט, החרדל והבשר. מטבלים במלח ופלפל שחור על פי הטעם.
מומלץ לאכול עם פירה כמנה צדדית, אבל כל דבר שיכול לספוג את הרוטב יהיה טוב.