המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n

סיור בין ערביים בשכונת הדר!

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

("בדרך הגדולה" מאת נתן אלתרמן)

*

שעות אחה"צ הן השעות הכי יפות לצילום, טיול ואהבה.
האור הרך והמשיי נופל בעדינות על אבן שלהטה כל הצהריים.
אחרוני הרוכלים ממהרים לביתם והמולת היום שוככת.
עכשיו הזמן למשוררים שיתהלכו עם המצלמה, עם בלוק הציור, עם מחברת כתיבה. זמן לאוהבים שיש להם את כל הרגע הזה ואת הרגעים שאחריו. זמן למשוטטים שמסתכלים על הפינות החבויות ועל הדברים הקטנים של החיים. זה זמן לשיחות נפש, לשקיעה בספרים, לפגוש מכרים ותיקים. זמן לבירה צוננת או יין לבן מתוק. לאוכל קטן כדי שלא נתמלא עד הערב.

*

תרשו לנו להציג בפניכם את הסיור החדש של תרבות אכילה:
סיור בין ערביים בהדר.
בסיור הזה נאכל קצת, נשתה קצת, נקרא שירה וקטעי פרוזה ומי שרוצה גם יצלם או יצייר. בעיקר נדבר על השעות הזהובות האלו ומה הן גורמות לנו להרגיש בהקשר של עיר.
אתם מוזמנים להביא קטעים משלכם לקריאה, מצלמות וגם בלוקים לרישום וציור. קחו בחשבון עצירה או שתיים לאכילה ומספר דומה של עצירות לשתייה. הסיור הראשון ייצא ב 26/5 יום שלישי, בשעה 16:30 ויימשך כשעתיים לערך.

ניתן לקבל פרטים נוספים ולהזמין מקומות דרך אימייל tarbutachila@gmail.com

11169625_10206602353848278_1649187528082505010_o

10835290_10206592099711931_6151726544136451389_o

11021309_10206107613760085_8051017714025193783_o

10371273_10206107637240672_6206121063922171656_o

התמונות המדהימות של ניבה בן עמי

הידיעות על מותה של השירה היו מוקדמות

"השמועות על מותי היו מוגזמות למדי"
(מארק טווין)

לחיפה תמיד היה איזה קטע עם שירה.
אני זוכרת כשהייתי תיכוניסטית, הגעתי בדרך לא דרך לערבי השירה החודשיים האלמותיים שהיו מתקיימים במרתף 10, מועדון הסטודנטים המיתולוגי שהיה אז במרכז הכרמל – צמוד לסינמטק.
דלת קטנה בגבו של בית הכט הידועה למעטים בלבד, הכניסה אתכם למחילת ארנב בדמות מדרגות שהובילו למרתף קטן ואינטימי מתחת לאדמה ושם התקיימו הרצאות, הופעות וגם ערבי שירה שאותם הנחו דמויות משתנות מעולם השירה, כל אחד מהן לתקופה ארוכה.
כשהתוודעתי בפעם הראשונה לערבים האלו הם הונחו שנים ארוכות על ידי עופר טל שאח"כ עזב כדי לעשות מוסיקה ולהקים את הרכב התפוחים (The Apples), או יה! ואחר כך נטל את השרביט לדי הרבה זמן, יונתן בן עמי, משורר, סופר ומוזה.
כל מי שהיה לו מה להקריא, הקריא. ואחר כך משוב מהנוכחים ולעיתים גלשו לויכוחים אינטלקטואלים, פוליטיים, ספרותיים ומה לא.
ואני, ילדה בת 16 שמפחדת להקריא ובכלל מרגישה שאין לה ממש מה לתרום, בלעתי בשקיקה את כל מה שנאמר.
לא ידעתי ששלוש שנים לאחר מכן, באמצע השירות הצבאי שלי, אכתוב שירים מתוך הזיה, מכושפת, מחושמלת.

אז מי אמר שהשירה מתה וחלפה מהעולם?
יהיה מי שיהיה, האיש הזה כנראה לא שהה בחיפה בשבוע האחרון.
בשישה ימים התרחשו בעיר שלושה אירועי שירה שונים האחד מהשני באופן מהותי.
תגידו שפעם ביובל יש כאן שבוע עם אקשן ונענה לכם שממש לא.
ערבי הקראת שירה, השקות ספרי שירה ומופעי שירה מולחנת ומומחזת הם די שיגרה חיפאית כאן בעירנו.

זה הזמן להציג את מדרגות – דף פייסבוק המרכז את כל מה שקשור לעולם השירה החיפאי – אירועים, שירים חדשים, חדשות ועוד.
מאחורי הדף עומד מור הובר, משורר חיפאי מוכר שגם צבר רקורד בהנחיית ערבי שירה, והוא עושה מלאכת קודש.
בדף עולה שיר חיפאי אחד ביום (בימי א-ה). בנוסף, עולים פוסטים ועדכונים על כל אירועי השירה שמתרחשים בחיפה. מור גם מעשיר את הדף ומעלה דברים הקשורים לשירה ותרבות בחיפה ודברים שמעבר ברוח הדף.

10872809_10155125154345223_1938208080687679235_o

 מדרגות – מדווח על כל אירועי השירה בחיפה. מתוך "ערב לעוס". צלם: אייל לבקוביץ

אבל נחזור לענייננו.
השבוע האחרון היה מסעיר, מרגש ומבטיח לגבי הבאות לעתיד.
למעשה, זה שבוע שהתחיל ביום רביעי שעבר, ה 21 לינואר.
לא ממש ידעתי למה לצפות כשנכנסתי למועדון הסירופ לערב השירה "מזג פנימי".
רק ידעתי שפרויקט כזה ששישה אנשים טובים ומוכשרים מעורבים בו לא יכול להיות פחות ממוצלח.
שרון קשרו – משורר ומנחה ערבי שירה, שפוסט שלו כבר קראתם כאן, עבר לחיפה לפני פחות מחצי שנה וכבר תורם במרץ לסצינה.
שרון הגה את הרעיון של ליין ערבי שירה מינימליסטי שיתמקד בהגשת השירים ויהיה קצר ולא מתמשך – שעה נטו בלבד. מעולה לבעלי הפרעת קשב 🙂
יחד עם כמה מחבריו המשוררים ובתמיכתו של בן ריפתין ממועדון הסירופ, הוא רקם את הערב הזה שהצליח להיות מיוחד ולהפתיע גם את מי שנדמה שכבר ראה וחווה הכל.
בזה אחר זה עלו חמישה משוררים וסופרת אחת, הקריאו וריגשו.
הערב התחיל רגוע עם טל איפרגן, התחמם עם ענבל אשל כהנסקי – האורחת מאיזור המרכז, עניין וסיקרן עם גל אלגר שקראה קטע מספרה ואז אחרי ההפסקה, עלו סברינה דה ריטה העדינה אך הזועמת שחיממה את האוירה בשביל שרון קשרו הדרמטי והסוחף והפינאלה נכבשה על ידי עידו הראל, המשורר החיפאי שחזר מגלות של עשרים שנה בתל אביב וחתם את הערב בהקראה מסעירת חושים.

composite_14225419623630

משתתפי הערב בכיוון השעון מלמעלה: טל איפרגן, סברינה דה ריטה, גל אלגר, עידו הראל, ענבל אשל כהנסקי ושרון קשרו. תודה לשיר דר על הצילום בתמונות השחור-לבן.

התוצאה הייתה ערב שירה עם ערך מוסף, מרגש ותיאטרלי והמקריאים פשוט הצליחו לסחוף את הקהל וללכוד את תשומת ליבו.
הבלוג והבאים עימו הלכו הביתה בהרגשה חגיגית ועם טעם של עוד בפה. אני חושבת שמה שעידו הראל אמר (מזמן לא השתתפתי בערב כה רגשי, מדויק ונוקב) מצליח להעביר בצורה הכי טובה את מה שקרה בסירופ באותו ערב.
הנה וידאו שצולם על ידי גל אלגר, של המשוררת ענבל אשל כהנסקי, מקריאה את שירה "סוכנת סמויה".

סוֹכֶנֶת סְמוּיָה /ענבל אשל כהנסקי

נִשְׁכִי אֶת מִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי
וְהַשְׁאִירִי בָּהּ אֶת סִימַן שִׁנַּיִךְ,
כִּי אֲנִי לְךָ תְּשׁוּקָה שֶׁהִיא סוֹכֶנֶת סְמוּיָה,
יוֹצֵאת בַּלֵּילוֹת בָּהֶם אַתְּ עֲדַיִן תְּמִימָה.
לַטְּפִי אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת
כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים חַיָּה
וְאָז סִטְרִי לָהּ בְּחָזְקָה,
בַּהֲנָאָה מְשֻׁלַּחַת חַסְרַת רֶסֶן,
אֲבָל שְׁקֵטָה
כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יֵדַע.

מתוך "סמאל אהובי" (פרדס, 2013)

יום אחר כך, ב 22 לינואר, השיקה שירה כהן, משוררת חיפאית אף היא, את ספר השירים החדש שלה "מלכודת".
הספר שיצא בהוצאת פרדס, הוצאה חיפאית ששוכנת בעיר התחתית, הוא ספר הביכורים שלה.
אירוע ההשקה החגיגי התרחש בפאב הסנוקר המיסתורי, הפארמסי, שהוגדר על ידי שירה כ"המקום הכי קריפי בעיר".
הכיבוד באירוע נתרם על ידי רשת "קפה לואיז" והכיל מכל טוב: לחמים, סלטים, מגוון ממרחים ועוד.
משוררים רבים עלו לרגל והקריאו שירים מהספר. היה טעים ונעים 🙂

אחד מהשירים שבספר:

אַרְנְבֵי- שׁוֹקוֹלָד נְמַסִּים אֶל הַשֶּׁלֶג
וּמוֹצַרְט לֹא כּוֹתֵב עַל כָּךְ רֶקְוִיאֶם.

הוּא שׁוֹאֵל מַדּוּעַ אֲנִי מְפַחֶדֶת
מֵהַזְּקֵנָה עִם הַמַּקֵּל
שֶׁמְּחַטֶּטֶת לָהּ בִּמְכַל-הַמִּחְזוּר
וְלֹא מְשִׁיבָה לִי מַבָּט.

"הַכְּפָר הוּא מָקוֹם לְהַלֵּךְ בּוֹ יָחֵף
לְלַקֵּט בֵּיצִים, לָנוּחַ בָּאָחוּ"
נֶאֱמַר בְּחוֹבֶרֶת מִשְּׁנוֹת הַ-60.

וַלְס וִינָאִי, מוּסִיקַת לַיְלָה
וּמִיקִי מָאוּס קוֹסֵם שֶׁכְּמוֹתוֹ
מֵקִים לִתְחִיָּה אַרְנְבֵי-שׁוֹקוֹלָד.

הַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ רִשְׁתוֹת הַדַּיָּגִים זָרְחוּ
כְּמוֹ יֵשׁוּ) מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם)
הוּא הַלַּיְלָה בּוֹ חָל חַג הַפַּסְחָא
יִתָּכֵן שֶׁהַשִּׁנַּיִם שֶׁלִּי בָּעֲרוּ
בְּכָל מִקְרֶה הִתְחַלְתִּי לַחְגֹּג

תמונות מהאירוע:

Pharmecy

Pharmecy2

Pharmecy3

תודה לג'וני ספקטור שצילם

שבוע לאחר מכן, ביום שלישי ה 27 לינואר, התרחש איחוד ענקים או מפגש פסגה.

מגזין אלת המסטיק בניהולה של לילך ובר התאחד לערב יחיד ומיוחד עם צוות ערבי השירה "שירה נוראית" בהנחייתם ובארגונם של ברק וקנין והילה זאנה. האיחוד התרחש באגף השני – מקום אגדי בפני עצמו. "ערב לעוס" הם קראו לערב שהיה המון דברים, אבל ממש לא בנאלי.

מיטב המשוררים עלו והקריאו, ביניהם חבצלת שפירא, גרא דוידי, ג'וני ספקטור, תמיר אסולין בהופעה נדירה ועוד.
אך מארגני הערב לא הסתפקו בשירה. כל סוגי אמנויות המדיה היו שם.
מסך ענק שהקרין אנימציות ללא הפסקה שהשתלבו בצורה מופתית עם התכנים, מוסיקה משובחת מפי מיכל לדרפיין, נעם לוי, כאמל ג'ו, זיק וצאלה קוטלר הדרי. הבלוג התמוגג ונמלא השתאות מהופעתה של מיכל לדרפיין שלקחה שיר מאתגר מאוד של טרייסי צ'פמן וביצעה אותו בכשרון מדהים. נעם לוי חרך את הבמה עם הגיטרה שעליה הפליא לנגן את שירו מין חתולה. אנחנו מביאים לכם כאן את הוידאו שכבר הפך לויראלי בפייסבוק ותודה ליעל לבנון שצילמה והעלתה ליוטיוב 🙂

מין חתולה / נעם לוי

הִיא בָּאָה אֵלַי בִּצְעָדִים פְּסַנְתֵּרִיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
וְאָז עוֹבֶרֶת יָשָׁר לְפַסִּים מַעֲשִׁיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
מִין חֲתוּלָה מִין

וְאֵיךְ הִיא מְסָרֶקֶת עִם הַלָּשׁוֹן
אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים
וְאֵיךְ הִיא מִתְחַבֵּאת כְּמוֹ סִימָנִיָּה
בַּסֵּפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הֲלֹא קְרוּאִים

בנוסף היה מיצג מרשים של רחלי לוריא שחרטה שיר מדם ליבה (או טוש אדום) על נייר ואז שרפה אותו ואספה את האפר לתוך צנצנת. די-ג'יי משעשע ועלום שם שגם סיפק אתנחתות קומיות.
רגע השיא היה קטע מתוך אופרה סאטירית ואנטי מלחמתית של א.ס שופרא בכיכובם של ואדים נמירובסקי – אגדה עוד בחייו, אורית פרלמן בעלת הקול הבלתי נלאה, יוס סטיבל הצלם ומשתתפים מהקהל – לאה דור, שחר סיון, לילך ובר וברק וקנין. האחראי על הבימוי והפקה הוא רז'יד רובנר. הנה קטע מתוך האופרה באדיבותו של ג'וני ספקטור:

גם בהפסקה הנוכחים דיברו על שירה, התעדכנו ויוזמות חדשות נרקמו. השמועות מספרות על משוררת צעירה שהקריאה משיריה לחבורת משוררים ותיקה וקיבלה תגובות נלהבות. האם נראה אותה בערב השירה הבא מקריאה?

בכניסה היה דוכן לממכר מגזין אלת המסטיק וגליון נמכר ב 15 שקלים עם צ'ייסר וודקה. שווה! לפעמים המגזין הוא רק תירוץ 😉
על הבר חיכתה הפתעה נוספת: ענק נוסף בדמותו של שחר סיון שחגג יום הולדת יום לפני כן והפליא בבישוליו עם שוקרוט לא כשר בעליל, חריימה עם פלמוד ומוסקה טבעונית מדהימה! הקינוח – עוגת מוס שוקולד – היה שיא השחיתות ויחד עם קצפת טרייה ותותים חתוכים אפשר היה לפרוש בשיא.

composite_14225513174832

תם ונשלם שבוע רגיל ושגרתי של אירועי שירה בחיפה.
אנחנו רק היינו כאן כדי לדווח!

So Long!

*

זה היה שבוע מבורך מבחינת ימי הולדת של עמודי תווך ודמויות מפתח בעיר.
הבלוג רוצה לברך את כל האנשים האלו ולהודות להם על פועלם הטוב:

עופר שטיינבך מ"פת שטיינבך" – שדואג לבלוג ומשפחתו ללחמים מצוינים.
שחר סיון – חלוץ, מייסד ומשקם בעיר תחתית חיפה. בלעדיו כנראה שהבלוג הזה לא היה קיים.
הדס בן ארצי – מייסדת ומארגנת "במניה" ובכלל תיאטרון זול ואיכותי בחיפה. שחקנית ותופעה בשיא התהוותה.
נטלי לוין – מייסדת גלרית "החדש והרע" וללא ספק מייסדת הפרויקט המגניב והמבורך הבא בחיפה בקרוב.
גל אלגר – עורכת וסופרת חיפאית. ממארגני ערב השירה "מזג פנימי". פעילה חברתית בנוסף על הכל.

10854322_10155125143070223_8567777095762258577_o

נענע, כלבתה של מיכל לדרפיין, נהנית בערב השירה. צילם: אייל לבקוביץ

בפלמר ייסדתי את האגף השלישי

חֵיפָה בַּחֹרֶף הִיא חִתּוּךְ עֵץ יַפָּנִי
שָׁם מְצַפֶּה לִי מֶשִׁי הַגֶּשֶׁם, הָרַךְ בַּגְּשָׁמִים.
לַבְנִין הַכְּרוּב נִרְדַּם לוֹ בַּשִּׂיחִים הַלַּחִים
וּמִן הַשְּׁלוּלִיּוֹת שְׁלַל הֲזָיוֹת עוֹלוֹת כְּאֵד
עִם עֶדְנַת עֲנָנִים חֵיפָה בַּחֹרֶף מְרַחֶפֶת בָּאֲוִיר
וְהָאֹפֶק הוּא לִפְעָמִים מִפְרָשׂ עָשׂוּי נְיַר אֹרֶז
כְּפֶצַע בְּבֶטֶן הָעִיר בָּא עֶרֶב רְבַב שֶׁמֶשׁ.

(אשר רייך – חיפה בחורף)

 

 

חיפה יפה בחורף. אפילו בסופות הכי מטורפות, אלו עם הרוחות החזקות, הבלתי מתפשרות שאין להן מה להפסיד, והגשם שנראה כמו שפוף לידן, אבל בעצם מכה בנו ללא רחם, בלי שנרגיש – כי אנחנו לכודים בצינה הכועסת והמקפיאה, חסרי יכולת להתייחס לדבר מלבד הנשיבה הזו, שתיכף הולכת להתפרץ כמו אומרת "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי".

במזג האוויר הזה נערכה השקת הגלריה החדשה שער שלוש.
אמנם לא היה לי צל של ספק שיגיעו אנשים חרף הסופה אשר פקדה את חיפה, אך לא התכוננתי למסה כזו של חיפאים (ברובם) שיגדשו בהמוניהם את המקום. ובעצם למה לא?
אם יש מקום שיכול לגרום לכל האנשים האלו להגיע למרות מזג האוויר ולמרות שלל האירועים שנערכו באותו יום (זה היה חמישי פורה במיוחד) – זה מקום שהוקם על ידי החבר'ה של גלרית האגף.

1920949_10155064463425223_3773319756623094320_o

ליבי קסל מקבוצת האמנים של האגף ודור ההמשך

החבר'ה של האגף?
שמעתם נכון.
שער שלוש היא רעיון שהפך למיזם שגלגלו בעז נוי ואלדד מנוחין מהאגף יחד עם האוצרת סמדר שינדלר ומנהלת הגלריה רויטל ארד וזכה לתמיכה נלהבת של עיריית חיפה ובראשה מנהלת עיר תחתית. אכן, גם שעון מקולקל וגו'.
מה שמייחד את הגלריה הוא שמעבר לכך שהיא עצמאית, היא משמשת כחנות אשר מוכרת את עבודות האמנות המוצגות בה במחירים סבירים, ללא עמלות התיווך המקובלות בשאר הגלריות ומעבירה 100% מהכסף לידי האמן.
כמו בכל פרויקט שקולקטיב האגף קשור בו, גם הפרויקט הזה הוא קהילתי וחברתי ובמקום יתקיימו אירועים והרצאות, לאורך כל ימות השנה. לצערנו בעקבות החלטת העירייה, המקום יפעל במשך שנה אחת, והדבר מהווה תעודת עניות לעירייה שכמו בפרויקטים רבים אחרים לא מאפשרת לבנות מוסדות תרבות אמיתיים בעיר מעבר לאלו שנמצאים בה מאז אמצע המאה הקודמת.

10887245_10155064450700223_3076348584532348344_o

הפתיחה החגיגית והמתוקשרת

האירוע נפתח כבר בשעה 18:30 בברכות שנשא ראש העיר יונה יהב, מלווה בכלי תקשורת, ונמשך עד חצות ואף יותר מכך. מי שנכנס לחלל אשר מוקם ברחוב שער פלמר 2, ממש מול ביסטרו וניה וכמעט בצמוד למסילת הרכבת יכל להרגיש את החשמל באוויר, והלה לא נבע רק מסופות הרעמים והברקים, אלא מהאנרגיה השמחה והשובבית אשר מילאה את המקום. מדובר בחלל די עצום אשר מחולק על ידי כמה מחיצות ונותן את התחושה של מוזיאון וכן, יש מצב שמוזיאון טיקוטין היפני למשל, מקביל לו בגודל. מוזיאון לאמנות אלטרנטיבית בחיפה… לא רע בכלל, לא רע בכלל 🙂 התמונות מילאו את הקירות בצורה חיננית למרות הצפיפות היחסית ודוכן של הוצאת הספרים החיפאית
"פרדס" הוצב גם הוא בחלל הגלריה.

10818365_10155064487525223_5377135939770282239_o

צבי ונערי הליווי בהופעה

כל אותה העת נשמעה מוזיקה מאי שם, מה שגרם לי לתהות.
הרי אין פתיחה בלי מוסיקה, אוכל וריקודים כמסורת האגף, אבל מה יעשו במזג האויר הזה?
בימים כתיקונם, כל החינגה נעשית מחוץ לגלריה, ברחוב, והתחושה היא שלערב אחד חיפה באמת נהפכת לברצלונה או ניו יורק. ואילו היום – קור, רוח, גשם – אלו הדברים שציפו לחוגגים והרוקדים.
גיליתי היכן הסתתרה המסיבה האמיתית הודות לאנשים שהגיחו מידי פעם כמו משום מקום, מיוזעים טיפה, עיניהם נוצצות ולעיתים נחו בידיהם צלחות עם כל טוב או כוסות שתייה אלכוהולית או רגילה.
ההאנגר רחב הידיים הצמוד לגלריה "הושאל" לאותו ערב לטובת הפתיחה והוקרנו בו עבודות אמנות. עמדת דיג'יי מוקמה בו ותחילה תקלטה בה מאיסה מטר, מקבועות המתקלטים באגף.

10904010_10155064506495223_6397445651761968053_o

רחלי לוריא באוויר

דוכן של וניה ביסטרו הועמד לרשות החוגגים וניתן היה לקנות במחירים עממיים לכל כיס צלחת שוקרוט (נזיד גרמני-צרפתי חורפי מנחם ובשרי במיוחד), חלה עם רוסטביף ורטבים, חלה עם מטיאס ורטבים ולטובת הטבעונים לאפה עם כרובית, חצילים, ושאר רטבים וסלטים. המחירים נעו בין 15 שקלים ל 25 שקלים. היינו במצב רוח טבעוני באותו ערב ולכן בחרנו בלאפה הטבעונית שהייתה מעולה. לטובת מצניעי הכיס אורגן שולחן כיבוד ענקי מטורף שכלל גבינה צהובה ממש טובה שהיה צריך לחתוך מגוש, פיתות קטנטנות, תפוחים, קלמנטינות, שקדים, עוגות, שוקולד עטוף כמו סוכריות עגולות ועוד מכל טוב. יין ובירות היו בשפע וכמובן גם שתייה קלה.
קצת מאוחר יותר עלו צבי ונערי הליווי להופעה.
כצפוי ההופעה הייתה מרטיטה. צבי הפליא בשירה ובסיפורים ופסי בנגינתה המופלאה.
את הערב חתם ארז טודרס שתיקלט סט מהמם ומקפיץ, אקלקטי אך זורם. ארז הוא חבר בהרכב "התפוחים" – הרכב חיפאי שהתפרסם ברחבי העולם. ליקטנו לכם כאן בעזרתו האדיבה של ארז פלייליסט של עשרה שירים המהווים מדגם מייצג ממה שהלך שם באותו ערב. תיהנו 🙂

זהו זה להפעם.
הבטחתי לעצמי שהפוסט הזה יהיה קצר מהרגיל אבל אי אפשר בלי מתכון לסופשבוע… 🙂

תודות

תודה רבה לאייל לבקוביץ' מגולמונד ספרים שתרם את התמונות הנפלאות מהאירוע. לתמונות נוספות לחצו כאן.
תודה רבה לארז טודרס שנאות לשלוח מדגם מייצג מהסט שתיקלט באירוע.
תודה רבה לרונה שחר שתרמה את כותרת הפוסט.
תודה רבה לדור פרסבורגר שנתן את הלייק ה 900 לדף הפייסבוק של הבלוג. תבורך!

ומה יישאר לי לשבת?

המרק הזה הוא ארוחה שלמה, הכוללת בשר, אורז, ירקות ונוזלים והכל באותה הקערה.
מנה נדיבה ממנו תחזיר אתכם לפחות כמה שעות טובות בקור הזה!
בעיקרון מדובר על שילוב מאוד מוצלח של מרק חמצמץ לקובה יחד עם קציצות בקר מטוגנות.
לקחתי את שני המוטיבים האלו והוצאתי יציר כפיים טעים, משביע ומחמם.

מרק מנגולד וקציצות בקר

מצרכים

למרק:
2-3 כפות שמן זית (לפי הטעם)
3 קישואים צהובים חתוכים לרצועות עבות (אם אין, גם רגילים יספיקו)
צרור מנגולד שטוף חתוך לרצועות דקות
בצל אחד קצוץ
6 שיני שום קצוצות
מיץ מלימון אחד או שניים (לפי הטעם)
מלח ופלפל לפי הטעם

לקציצות:
שמן קנולה לטיגון
חצי קילו בשר בקר טחון (רצוי שהקצב יטחון על המקום)
חצי בצל קצוץ דק
כף כמון
מלח ופלפל לפי הטעם

10449978_10152950585569321_6765865863364139381_n

הכנה:

1. מתחילים עם הקציצות:
מערבבים את כל המרכיבים בקערה ולשים אותם בידיים.
2. יוצרים קציצות בגודל בינוני.
3. במחבת גדולה מחממים שמן לטיגון ומטגנים את הקציצות חצי טיגון
כלומר רק השחמה מבחוץ.
4. שופכים את השמן מהמחבת ומשאירים את הקציצות בתוך המחבת בצד.
5. מתחילים עם הכנת המרק:
מחממים בסיר גדול שמן ומטגנים בצל ושום עד להזהבה.
6. מוסיפים את הקישואים ומטגנים 2-3 דקות.
7. מתבלים במלח ופלפל.
8. מוסיפים את המנגולד ומיץ הלימון ומוסיפים מים עד לכיסוי (כ 5-6 כוסות)
9. מרתיחים ואז מורידים את האש ומבשלים כחצי שעה.
10. מוסיפים את הקציצות יחד עם שאריות השמן למרק ומבשלים עוד 15-20 דקות.
11. מגישים עם אורז לבן מבושל שהכנו מראש (אפשר לשפוך את המרק על האורז אבל מומלץ יותר להכניס את האורז למרק).

בתיאבון!

1743629_10152950585679321_3009811862515000811_n

שיחה ותחנות תרבות עם רפרם חדד

כזכור לכם ביום ראשון השבוע, כתבתי כאן על ערב השירה הקסום שהיה באגף בצמוד לבישולים המדהימים של רפרם חדד והבטחתי לכם שיחה עם רפרם על אוכל ואמנות ואת מתכון השקשוקה האלוהית שהכין באותו ערב.

רפרם, בן 38 סך הכל, הספיק בחייו בערך כמות כפולה או משולשת ממה שהייתם מצפים מבן אדם בגילו ובתחומים שונים ומשונים.
בין היתר ניתן למנות את היותו מתאם הפעילות בישראל של תנועת Slow Food העולמית, כתב אוכל ותרבות בעבר בכמה עיתונים (גלובס, כל העיר ולה סטמפה האיטלקי), השתתף בתערוכות צילום ופיסול רבות בישראל ובעולם והיה מעורב באינספור פרויקטים, בתחום האמנות ובתחומים חברתיים ותיעודיים. בין היתר עבד עם פרופ' אומברטו אקו (המוכר בתרבות הפופולרית בשל ספרו "שם הורד") על מיצב המכונה "מכונה אריסטוטלית" שהוצג במסגרת התערוכה הבינלאומית Arting Jerusalem. הוא ישב בכלא הלובי כמעט חצי שנה ושחרורו התאפשר בעזרת התערבות של דיפלומטים וראשי מדינות רבים. הוא אף כתב ספר על החוויה המטלטלת. הוא זכה בסדרה של פרסים על פועלו ואף יש ערך על שמו בויקיפדיה. בנוסף הוא מתחזק אתר ובלוג.

כל ההקדמה הארוכה והפומפוזית הזו באה בעיקר כדי להדגיש את הניגוד בין הרזומה המרשים לבין רפרם הבן אדם שהוא צנוע, פתוח ולבבי בצורה שלא תיאמן ואוהב אדם במובן העמוק ביותר של המילה. היה לי את העונג לבלות איתו שעה קלה ולדבר איתו על הדברים החשובים ביותר בחיים: תרבות, אמנות ואוכל. אלו הדברים שלפחות עבורי, נותנים את הטעם לחיים (תרתי משמע) ונדמה לי שגם לרפרם.
השיחה התקיימה בפאב המסעדה הרומני "הבנרה" – מקום מלא קסם שגם הוא, כמו המרואיין שלפנינו, נחבא אל הכלים, למרות מסורת מפוארת, אוכל משובח ואופי מיוחד שיש בו.

איך הגעת להתעסק בהיסטוריה הקולינרית של המשפחה המורחבת שלך ומה מושך אותך בלשחזר מאכלים נשכחים? 

זה פחות לשחזר כי אני חי את האוכל הזה כל יום, מבשל אותו ואוכל אותו, והטריגר הוא עיסוק באמנות, ובביוגרפיה שלי, כי אני אמן מאוד ביוגרפי. הפרקטיקה שלי היא חקירה של מי שאני, מבחינת העבר, המשפחה שלי. גם מבחינת נושאים אחרים כמו אומנות (craft).
יש כאלו שמוחקים את הכל. אני מעדיף לדעת גם את מה אני מוחק. אני רוצה לדעת הכל – לחיוב ולשלילה.

10322813_10152402559850873_8944338951599780892_n

שני דרכונים: ישראלי ותוניסאי – חלק מהביוגרפיה

מתי התחיל העיסוק הזה?

זה חלק אינטגרלי בנסיון להבין את השורשים שלי. כשאתה מנסה להבין משפחה, אז אוכל זה הנושא הכי פשוט, הכי נגיש. כשאני מגיע לתוניס למשפחה (רפרם חדד חי חצי מהזמן בתוניס וחצי מהזמן בישראל ובמקומות אחרים, נ"ס), רוב הדיבור הוא על אוכל. הרבה מהדימויים באמנות הם ויזואליים. יותר קל לדבר על שמן זית עם אמא שלי מאשר על זכרונות של אבא שלי מעבודתו כשען. זו תרבות יותר ורבלית ונוחה לכולם ואפשר לדבר עם כל אחד על זה ולכן זה הנושא שבחרתי לדבר עליו הכי הרבה עם המשפחה. זה נושא פחות טעון מהגירה למשל, או פוליטיקה.
אחות של אבא שלי, כמעט בת מאה, גרה בצפת, וכל פעם שאני מבקר אותה אני מביא לה דגים קטנים מיובשים.
כל האסתטיקה של אוכל כבר קיימת. הבסיס כבר שם ולכן לא מפחדים לדבר עליו.

איך אתה עושה את החיבור בין אוכל לאמנות?

אני לא עושה. החיבור ביניהם הוא בבסיס שלהם. שניהם נמצאים בבסיס התרבות.
באוכל אני לא עובד ומעולם לא עבדתי. באמנות אני עובד.
אני שואב מזה רפרנסים. גם מארכיטקטורה אני שואב רפרנסים למשל ובשניהם – אוכל וארכיטקטורה – אני לא מערבב. יש נטיה לערבב בגלל המימד הויזואלי. בגלל הצבע והצורה. אבל אני לא מערבב.
אוכל צריך להיות טעים ולא להרוג אותך. הוא צריך להיות מקומי, זני, פרקטי. אמנות היא ההיפך הדיוק. היא לא צריכה להיות פרקטית. היא במקום אחר. זה לא נכון בעיניי לערבב. זה לא מכבד את שני הדברים ברגע שמערבבים.
בגלל זה למילה אוכל יש המון כוח שניטל ממנה ברגע שמשווים אוכל ליצירת אמנות.

chess rafram

השחמט שרפרם יצר בזמן ששהה בכלא הלובי. הצליח להבריח אותו חזרה לארץ בדרך לא דרך.

איך התרשמת מחיפה?

חיפה זו עיר שמאוד רציתי לבוא אליה בגלל שיש בה הבטחה לישראליות פנטזיונרית.
דברים שהיו יכולים להיות בישראל – החיבור בין יהודים לערבים, שילוב אינטגרטיבי של עדות.
זה עדיין ישראל בכל זאת, כי הנמל סגור לצרכי ביטחון אבל בכל זאת, למרות שגדלתי כאן (בישראל, נ"ס) התחושה שלי היא שזו לא ישראל. שחיפה היא מעין חלק מרצף של הים התיכון.
בגוף שלי אני מרגיש שאני לא נמצא בישראל. אני עדיין שעה אחת לפני כולם בשעון.
חיפה היא לגמרי חו"ל במובן הפיזי שלה, במובן של מה שהיא משדרת. הצורה שאנשים לבושים ונראים פה.

זה מתאר בצורה מאוד טובה את מה שגם אני מרגישה לגבי חיפה. אני תמיד אומרת שאם אעזוב את חיפה, זה יהיה למדינה אחרת.

לחלוטין. חיפה זו מדינה נפרדת מישראל. החיבור עם האגף נתן לי הזדמנות להסתובב בה קצת. זה ממש מעט אבל אני ממש שמח על ההזדמנות הזו. יש לי דודה בעכו. אני עצמי גדלתי באי (ג'רבה בתוניס, נ"ס), אז ים מאוד מגדיר אותי ואני חושב שגם את רוב היהודים – אולי חוץ מהיהודים המזרח אירופאים.

אתה יודע, זה מעניין שאתה אומר את זה. יש בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר, איזשהי סצינה שבה אחת הדמויות אומרת (כשהיא מתייחסת ליהודי מזרח אירופה שעברו את השואה): "כל האנשים האלה כמו יענקל'ה שגרים בתחתית ליד הנמל, אתה יודע למה הם גרים שם? מהפחד! כל החיים מהפחד שזה עוד פעם יקרה. שצריך לגור ליד אוניות שאם עוד פעם יהיה אסון, שאפשר יהיה לברוח".

באמת? לא ראיתי את הסרט, אבל זה נשמע לי מאוד הגיוני.
למרות החיץ הבטחוני של ישראל, למרות ההפרדה של חיפה מהים, זאת עיר שמרגישה כמו ים. אפשר להרגיש את הים כמעט בכל מקום בעיר התחתית, בהדר, בואדי ניסנאס. בגלל הנמל, האוכל שמסביבו, התרבות, הלבוש. כי אנשים יוצרים את התרבות.
שאר מדינת ישראל צריכה לעשות כברת דרך ארוכה כדי להגיע למצב הנוכחי שקיים בחיפה.

הבנתי שאתה קפדן מאוד במסעדות. קשה לרצות אותך.

האמת היא שיש לי דרישות מאוד צנועות. אני לא צריך הרבה כדי שיהיה לי טעים. אבל אני שונא שמרמים אותי.
אל תגישו לי פסטות ברוטב שמנת וערמונים או פואה גרה. אני רוצה לטעום במסעדות אוכל שעשוי מחומרי גלם האופייניים למקום ולמזג האויר. מהבחינה הזו מסעדות ערביות או מזרחיות משתלבות טוב בנוף הזה אבל גם מסעדות רומניות. זה איזשהו תמהיל של אוכל ערבי עם שורשים יהודיים. למשל, אני בעד שבוע האוכל הפולני, מאד רוצה שתהיה מודעות כזו גבוהה למקומות אחרים כמו ספרד, איטליה,מרוקו – בצורה טבעית. כי זה הבסיס של האוכל כאן.

10309374_680220198763461_2188129559340451668_n

קציצות סלק רומניות ב"הבנרה". דווקא משתלבות בתמהיל המקומי של אוכל מזרח תיכוני-רומני

בשבילי אוכל פולני מייצר רגשות מאוד עזים. הוא מזכיר לי את השורשים שלי. זה מאוד מזכיר את הבישולים של סבתא וגם כשהייתי במזרח ובמרכז אירופה: ברלין, וינה, בודפשט, הרגשתי פתאום מאוד בבית.

כן, בדיוק. זוהי לא רק נוסטלגיה אלא בסיס אמיתי לקולינריה בריאה כאן. הכרה של מסורת אפילו כדי להבין מה לא רוצים. הכי חשוב הבנה והכרה.

לסיום, אני אשמח לשמוע על כמה תחנות תרבות בחייך שהשפיעו עליך.

הרוזן ממונטה כריסטו – נורא אהבתי את הספר בתור ילד. סבא שלי תירגם אותי לערבית. מרגיש לי מאוד האיזור הזה. תמיד כשאני בצרפת אני הולך לראות את הטירה האמיתית.
חביבה מסיכה ועופרה חזה – זמרת יהודיה מתוניס שמאוד אהבתי. כשעלינו לארץ אהבתי מאוד את עופרה חזה, שמעתי אותה המון.
ג'וזף בויס, מיכלאנג'לו פיסטולטו – אמנים שהשפיעו עליי או שעבדתי איתם ובאיזשהו מקום הפכו להיות חלק מה DNA של היצירה שלי.
איזור הים התיכון – חלקים בו. חלקים ממרסיי, חלקים מאלג'יר, מרוקו, אלכסנדריה, אפילו יפו.
אני הולך ברחוב ומזהה בו רחוב אחר, עיר אחרת. פינות בעיר אחת בתור פינות בעיר אחרת.
כבד עוף – מאוד כבד עוף, מילדות. יש לי משיכה לכבד הקצוץ הפולני. אוכל טוב, מקומי וטעים שמשתלב גם באוכל היהודי-ישראלי מקומי.

ומה יישאר לי לשבת?

לא שכחנו אתכם. הבטחנו מתכון לשקשוקת החורף שמתאפיינת בתוניס בתפוחי אדמה. בקיץ הם עושים שקשוקה עם עגבניות ובסתיו עם חצילים. את הבז'אר – תערובת התבלינים הטוניסאית – תוכלו למצוא בכל חנות תבלינים, מוכנה או שהמוכר יוכל להרכיב לכם אותה.
המתכון תומלל במקור מבלוג האוכל המצוין מדבר מהבטן של עמית אהרונסון. תוכלו למצוא את המתכון כפי שהופיע לראשונה כאן.

שקשוקת חורף של רפרם חדד

הכמות כאן היא ל 3-4 מנות בערך.

מצרכים:

בצל לבן גדול מאוד
3 תפוחי אדמה
פלפל ירוק חריף
5-6 שיני שום קצוצות
6-8 ביצים
פפריקה חריפה
בז'אר – תערובת תבלינים טוניסאית (ג'ינג'ר יבש, ורדים מיובשים, קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור, פלפל לבן, ומקל שוש)
שמן זית
מלח

10612870_683209421797872_3523068909099647704_n

הכנה:

1. מקלפים את הבצל, חוצים לרוחב ופורסים לשערות בעובי של כחצי ס"מ. שמים במחבת ברזל כבדה את הבצל יחד עם הרבה שמן זית. מדליקים אש בינונית, מכסים את המחבת, ומבשלים את הבצל בשמן בערך 15 דקות. בינתיים מקלפים את תפוחי האדמה וחותכים לקוביות קטנות.
2. אחרי שהבצל מתרכך מוסיפים פפריקה חריפה (בערך כף) ומעט מים (כרבע כוס). ממשיכים לבשל עוד כמה דקות. מה שמתקבל – בצל בשמן אדום – הוא הבסיס לאינספור תבשילים טוניסאיים.
3. מוסיפים למחבת את קוביות תפוחי האדמה בשכבה אחת. קוצצים את השום ואת הפלפל החריף ומוסיפים אותם. מעל הכל בוזקים את הבז'אר (גם, בערך כף), ממליחים ומכסים את המחבת. מבשלים כחצי שעה, עד שתפוחי האדמה מתרככים.
4. מוסיפים לתערובת את הביצים – אפשר ואפילו רצוי להשתמש בחלמונים בלבד, שהם הרי החלק הכי טעים, אבל אפשר בהחלט להשתמש בביצים שלמות (או חצי וחצי).ממשיכים לבשל על אש בינונית עד שהביצים מוכנות. אפשר להשתמש במכסה, אבל אז צריך להיזהר מאוד מבישול יתר של הביצים, שיניב צהובים מבושלים מדי ומבאסים.
5. מכבים את האש, ממתינים כמה דקות ואוכלים – בצלחות או היישר מהמחבת – בליווי הרבה לחם לבן פשוט שיספוג את הרוטב הנהדר. אפשר בהחלט לטגן ליד כמה נקניקיות מרגז להשלמת החגיגה.

בתיאבון!

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n (1)

והרי התחזית – אוכל ושירה לפרקים בשמי חיפה

I never felt magic crazy as this"
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
"Bright in my northern sky

(ניק דרייק, שמיים צפוניים)

יש איזה קסם מטורף בלילות סערה חורפיים.
איזשהו מחול בלתי מתפשר שהולך עד הסוף בלי שיש לו שום דבר להפסיד, בין גרמי השמיים.
מישהו שם הדליק את הזרם בסניף המרכזי והעננים מתכסחים כמו חתולים מעוצבנים שצורחים אחד על השני בצורה מאיימת.
וקורה מה שתמיד קורה אחרי מריבה רצינית כזו – אחרי כל האנרגיות המחשמלות והצעקות מגיע הבכי הזה שמרטיב כל חלקה טובה.

ביום שלישי האחרון (ה 25/11) מלאו ארבעים שנה למותו של ניק דרייק.
ניק דרייק, משורר וזמר בריטי, היה ידוע בשיריו המלנכוליים, העדינים והרגישים.
קודם אתה נכבש במוסיקה המופלאה שלו, רכה ומלטפת, ואחר כך במילים הכל כך נוגעות. כאלו שכל אחד יכול להתחבר אליהן.
הוא היה זמר ומשורר של חורף.
ביום גשום ואפרורי, אין הנאה גדולה מזו של לשבת מול תנור הסלילים, מכוסה בשמיכת הצמר או הפליז ולשקוע בספר טוב, מלווה בצלילים השקטים, הנוגים. כוס תה מהבילה ועוגיות מלווים את התענוג.
העולם לא ידע להעריך את דרייק בחייו. הוא דחה אותו, התעלם ממנו.
רק אחרי שהתאבד, התגלה כשרונו הענק וגודל הטרגדיה שבאובדן אמן כל כך נדיר.

1377319_10152880572514321_7031050493903340461_n

מחוץ לאגף השני

לציון ארבעים שנה למותו של דרייק, החליט צוות "שירה נוראית", בהנהגת הילה זאנה וברק וקנין, שני דמויות מפתח בעולם השירה והאמנות החיפאי, לערוך ערב שירה בהשראתו באגף השני. הערב נקרא "ערב דרעק" בהלצה ממזרית משהו.

"שירה נוראית" היא סדרת ערבי שירה בניצוחם של הילה וברק. ערבי השירה מתקיימים אחת לחודש בחיפה, כל פעם סביב נושא אחר. הקהל מוזמן לקרוא משיריו ואכן מגיע בהמוניו, כדי להקריא ולהקשיב. עד כה נערכו שני ערבים בקפה "הפינה" אשר ברחוב מסדה.
כך נולדו ערבי "שירה נוראית" לפי ברק וקנין:
"…ואז ביום אחד הם התחילו לזרום תחילה כטיפות קטנות שקופות ,הבלחות של דמעות משוררים סרוחות ,נוראיות כ"כ נוראיות שמראש לא היה לנו טיפת חשש או דאגה שהערב אכן יתנהל כמתוכנן כערב שירה פשוט נורא .ואז הם התחילו להיערם בשצף לזרום… בעשרות אם לא מאות טקסטים נוראיים ,הם הגיעו מכל מיני מקומות ואנשים אפלים במיוחד מחיפה רבתי שרצינו והצלחנו להדחיק ולשכוח מקיומם האפל הקסום בנוראיותו שטפו והציפו כנחיל ביבים מנצנץ מבליח אל עבר החשכה שבקצה המנהרה, מתהום הנשייה החיפאית אל עבר תיבות הדואר הדיגיטלי והאנלוגי של המערכת, כמעט שקרסנו לא חשבנו שיהיו לנו את הכלים לשאת בעוצמת הדברים.
ובחשש רב היבטנו זה אל זו בדאגה ובחשש גמור ושלם שהערב הזה הולך להיות אכן ערב שירה נוראית ממולא במשמעויות קשות ונוראיות במיוחד.היה בזה חן של לא נישכח ולא ניסלח ,משמעויות אורבנופיות קשות בלתי ניתנות לריסון נבעו מכל המילים,הבטחתי לעצמי ולשאר הצוות שאיתי שנהייה חזקים שנתגבר על זה יחד כמו בימים הטובים והשמחים שאומרים שקרו פה לפניי שנולדנו…"

רצה המקרה ובאותו יום התחזית הייתה גשומה וסוערת.
נהרות מים זרמו מהכרמל, למטה, למרגלות הדר וישר אל העיר התחתית.
ולמרות כל זאת, עדיין היה נדמה שזהו השקט שלפני הסערה.
גם החזאים אמרו שהשיא עוד לפנינו, ודיברו על השעה 20:00 כעל תחילת החגיגה החורפית.

אבל באגף השני היה חם ונעים כמו תמיד.
בעצם הפעם קצת יותר.
רפרם חדד, אמן ובשלן, נציג תנועת Slow Food בישראל והרפתקן בנשמה, התארח באגף השני במסגרת "שהות אמן".
"שהות אמן" היא אירוח יוצר בתחום האמנות הפלסטית על ידי אנשי האגף, בגלריה עצמה, למשך שבועיים.
במשך השבועיים הללו האמן יכול ליצור, לבשל על הבר בימי שלישי, להרצות על עבודותיו ועוד.
בשבוע שלפני כן הרצה רפרם על עבודותיו מהשנה האחרונה, על ספרו האוטוביוגרפי שנכתב בעקבות שהותו בכלא הלובי ועל עצמו באופן כללי. והשבוע הוא הכין מטעמים והגיש אותם בברטניין.
כיאה לעקרונות תנועת ה Slow Food המתחשבים בעונות השנה והאיזור הגיאוגרפי, בישל רפרם אוכל יהודי המותאם לאיזור אגן הים התיכון, עם השפעות איטלקיות, תוניסאיות ועוד.

התפריט היה כדלהלן:

סלט פיוז'ן מיוחד ובו יש פה סלק צלוי, דלעת צלויה בטימין, ארוגולה, גבעולי מנגולד צלויים על מחבת ברזל, עלי תרד חיים ומלא מרציפן. הכל בדרסינג של לימון וקצת מלח אפור. מחווה ליהודי מנטובה ולדלעת והאמרטו שהם שמים בטורטליני.
רפרם מספר שדלעת היא ירק יהודי. "כשהדלעת הגיעה לצפון איטליה רק היהודים לא פחדו ממנה. מאז אוכל יהודי שם מזוהה עם דלעת, זוקה. כאן (בתמונה) זו הדלעת שסחבתי במטוס, הזן הטעים ביותר. רק עם אורגנו של המונטניינה, של ההרים. איתה מכינים את הטורטליני המפורסם עם הדלעת והאמרטו. עוד מנה יהודית מעולה היא הזוקה בריקה. דלעת מבורכת. חותכים אותה לירחים כמו בתמונה, מבשלים בחלב כשעה, מערבבים בביצה ופירורי לחם ומטגנים."

1559712_10152785334785873_3820386764391947375_n

מנת חציל קלוי ישר מהגריל, מעורבב עם לבנה עיזים, לימון כבוש, גרגירי חומוס חמים, שמן זעפרן ומרווה מיובשת, שקצת הזכירה את תבשיל הת'רידי (קרעי לחם, קטניות, יוגורט וחמאה מזוקקת) או את הפאתה הלבנונית. על המנה הגיש רפרם ירקות קלויים אנטי-פסטי סטייל.

composite_14173596552730

גולת הכותרת הייתה שקשוקת חורף שכללה תפוחי אדמה ובז'אר – תערובת תבלינים תוניסאית שכוללת מוסקט, כוכבי אניס וג'ינג'ר, ורדים מיובשים, מקל שוש, קינמון וכמה סוגים של פלפל שחור. כמובן שהיו ביצים שהוספו ממש בסוף.
רפרם מספר שבתוניס, אחת ממולדות השקשוקה, הרכב הירקות בשקשוקה משתנה לפי עונות השנה.
בקיץ אוכלים אותה עם עגבניות כמו אצלנו בישראל. בסתיו עם חצילים ובחורף עם תפוחי אדמה.

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n

פוסט ראיון שערכתי עם רפרם חדד כבר מוכן בקנה וכך גם המתכון לשקשוקה 🙂

ובחזרה לערב הדרעק:

למרות מזג האויר המרתיע מלצאת החוצה והפיתוי הכה מתבקש להישאר בבית מתחת לשמיכה החמה, האגף השני היה מלא מפה לפה.
טובי המשוררים באו ועלו לקרוא משיריהם.
בין המשוררים שהקריאו ניתן היה למנות את ג'וני ספקטור, מור הובר, נעם לוי, יונתן ישראל, לילך ובר, מילי שם, גרא דוידי, רחלי, חבצלת שפירא, כמובן ברק וקנין והילה זאנה ועוד רבים וטובים.
השירים שהוקראו תאמו את מזג האויר החורפי והגשום ושמרו על רוחו של דרייק, אך עם קורטוב ממזריות, כפי שאפיינה את דרייק פה ושם.

החלטנו להביא לכם שלושה שירים שהתאימו לרוח הערב ולמזג האויר במיוחד. תודה ליונתן ישראל, ג'וני ספקטור ולילך ובר שתרמו את שיריהם עבורנו ועבור קהל הקוראים.

יונתן ישראל עלה לבמה וקרא וריאציה נהדרת משלו לשיר הקלאסי והידוע של נתן אלתרמן "צריך לצלצל פעמיים". הגרסה המקורית כאן.

צריך לצלצל פעמיים

ג'וני ספקטור קרא שיר בשם "פואמה" שנדמה היה כי מתאר את חיפה, אך לקורא הסבלני נכונה הפתעה בסופו.

ג'וני ספקטור קורא שיר אחר

 

פואמה

1.
ללכת במסכת, שלכת הגשמים, בלי מסים, בלא מילים.
לצפות איך הבנות מונות, את סופן של העונות,
ובבנים אשר עונים לקטעי העיתונים.

לנוח בנתחי ההפוגות מהתוגות.
של אתריי התיירות המנכיחים את הבורות,
וחנויות המזכרות המזכירות את הזונות.

והיונים אשר חנות על דלפקי החלונות,
בין שיפולי המרזבים , אשר כענפים זבים
את עגלי זעת הכרך, אשר אינו אומר הן להכרח.

2.
שיוט בשדרות, טיסת מעליות, בין כנסיות והקניות
החסכים המתמתחים על חללי המסכים, המדכאים והמושכים בצבע.
את העטיפות של המוחות . בין ענני הלקוחות פרקי תודה ונביחות ,
ויללות המבכות את לכת כל ההנחות.

3.
גזוזטרת האופרה כעזרת הנשים, קופון הגזירה, ניסים בכיסים!
בנייני האתמול לטובת המכחול, שדרות בלי מסים התמונה היא הכל.
עפר על האספלט פסטל כהיטל, חסרי הבית בלי בטל.
הם לא מזיקים , כמו דיני נזיקין, מחכים, מתחככים , מתבקעים.
בעיר התחתית כדי להעיד, צובעים בשחור כלאחור למשוך את העתיד.

פרלמנט כפטנט, הוצאה לאור בכדי להמשיג את הטרור.
חשמליות אשר חותכות מותחות לעצירה לא מחכות.
בכיכרות ובפסלים הדי מראות של האלים.

היא מתהווה ,היא מאווה, בודפשט של דאבה.
עוזב אותך מתוך גמישות של ענווה.

10714061_10152581877143212_8148622264175131475_o

התמונה באדיבות אבי רוזן

אחריהם עלתה לילך ובר והקריאה שיר בשם המידע:

המידע

אז קבעתי פגישה בעיר חדשה
והשארתי אשה מאחור
התחלתי בגוף ראשון נרקיס
אין בעד מה
רק בשביל לדבר
חקרתי צורך אחד
ויצאתי לצרוך מחקרים חדישים
ואם מאז שקמתי בבוקר
קיימת דרך יותר עדכנית
לדעת חדשות בעולם
להרגיש את ההד של העיר
לראות מה זימן המחר
הלא שקענו במצולות
כמו דגים לא השמענו קולות
רק הודנו קבל עם ועדות
שמספיק ואין מה לבכות
ברגע קיים המידע שנצבר
הגענו נמלה יצאנו צרצר

10433131_10152882125759321_218011720548373741_n

קטע קצבי של מתי ברסקי שהלהיב את הקהל:

ולסיום, ברק וקנין חותם את הערב עם ביצוע עברי ומקורי ל Been Smoking Too Long של דרייק. לגרסה המקורית לחצו כאן.

ובסוף הכל מתנקז לדוברין.
הדוברין 7 – פאב שנפתח ב 4.4.2013, על ידי מיכאל נודל, מתוך מחשבה ליצור מקום שיגרום לאנשים להרגיש בו יותר נוח מבבית שלהם. המקום נמצא בשוק הטורקי שבעיר התחתית בחיפה, ברחוב בעל אותו שם.
התפריט משתנה כל הזמן ויש השפעות מצרפת (קרואסונים ממולאים בכל טוב), השפעות מאיטליה (סלטים), השפעות מאנגלית (אינגליש ברקפסט), קצת מזרח אירופה. ובייקון. הרבה בייקון… ואפילו יש בפאב תמונה מאוד משעשעת שמוקדשת לעניין הבייקון. מיכאל מגלה לנו שלפני כמה שבועות יצא תפריט חדש לכבוד זה שהפאב התחיל להיות פתוח מ 12 בצהריים וגם יש האפי האוור בין השעות 12-19 וכולם מוזמנים לבוא לארוחות בוקר מאוחרות וגם צהריים משביעות יותר.

באותו יום נערך בדוברין ערב תקלוט של טליה טלמון, הבחורה שלפיה הגדירו את מושג הקוליות בחיפה. טליה עובדת באניצ'ה – חנות בגדי היד השנייה הכי שווה בחיפה ומתקלטת בשעות הפנאי שלה. הערב היה תקלוט חגיגי במיוחד כיוון שבפעם הראשונה הצטרפה אליה אחותה – עדה טלמון. בתוכנית האמנותית הובטחו: "גלאם! דיסקו! פאנק! יונקים ימיים! חתולים! גוורץ!" וגם הבטיחו שיהיה תמוה.
אז באנו.
אנחנו אוהבים דברים מוזרים.

10636321_10152880577434321_333053681009925098_n

טליה ועדה סיפקו את האתנחתא הקלילה, הכייפית והמתבקשת כיאות לערב חורפי, סמיך, טעים וכבד שעבר עלינו.
שירים עם השפעה סבנטיזית חזקה ביותר שהקפיצו את פאב הדוברין הקטן וגרמו לשיר בלב ולרצון עז לרקוד על הבר.
"את חייבת לתת לי את המיקסטייפ שהרכבת! זה לטובת השפיות הנפשית שלי", אמרתי לטליה.
והיא בטוב ליבה נענתה לבקשה.
אז הבלוג דאג גם לכם, קוראינו הנאמנים ויצר ביוטיוב את הפלייליסט המדויק של אותו ערב.
תוכלו לשמוע אותו כאן בעודכם מנקים את הבית, שוטפים את הכלים, רוקדים עם חברים או עם בני הזוג, עושים אהבה או סתם שוכבים במיטה עם ספר ורוצים אווירה קלילה וכייפית. 

10686672_10152880577184321_5992354342763382600_n

ומה יישאר לי לשבת?

האם אי פעם צללתם לתוך אוקיינוס בעומק שלושה סנטימטר?
האם אי פעם הרגשתם שהחום שבחוץ הופך לחום שבפנים?
האם קינחתם את כל זה בפרוסה עבה של לחם שחור?
אם כן, סימן שאתם מעדת המָרָקאים.

ובכן, בשבילכם יש לנו הפעם מתכון מופלא.

מרק אפונה הולנדי מעושן

המתכון הזה לקוח במקור מהבלוג של דני ססלר אבל הגיע אליי יד שנייה מהבלוג של זיו שהוא בלוג נהדר עם מתכונים מצויינים אבל גם המון הגות, פוליטיקה ובעצם כל דבר שבעולם. הכנסתי בו כמה שינויים קלים כמו ספייריבס לבן במקום צלעות מעושנות ונקניקיות דומשנייה (סוג של קבנוס רוסי), אבל הבסיס דומה מאוד.

מצרכים

2 כוסות אפונה יבשה
2 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות מאוד קטנות
1 תפוח אדמה חתוך לקוביות בינוניות
1 כרישה חתוכה לחצאי טבעות
1 בצל קצוץ
4 ספייריבס לבן
2 נקניקיות דומשנייה (נסו בכל מעדניה רוסית) או קבנוס אם אין
50 גרם חמאה
2 עלי דפנה
מלח ופלפל לפי הטעם

מרק דני ססלר

התמונה לקוחה מהבלוג של דני ססלר

הכנה

1. לחמם 3 כפות שמן זית ועוד חמאה ונשקף את הבצל.
2. להוסיף אפונה ולערבב כשתי דקות, ואז להוסיף כ-3 ליטר מים. להרתיח ולהמשיך לבשל בהרתחה עדינה כשעה וחצי עד לפירוק מלא של האפונה. צריך לבחוש כל כמה דקות, בשביל שהאפונה לא תשקע ותיחרך.
3. להוסיף את הספייריבס, ושאר הירקות והתבלינים, ולבשל עוד כחצי שעה.
4. להוציא את הבשר, לפרק אותו מהעצמות להחזיר למרק.
5. להוסיף עוד ליטר מים. להוסיף את הנקניקיות חתוכות לצ'אנקים של 3 ס"מ בערך, ולבשל עוד חצי שעה.
6. לבשל עד לסמיכות שאתם אוהבים. לתקן תיבול אם צריך.

בתיאבון!!

something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n

בריכות הן לפעמים געגועים לקיץ

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"
(קהלת א' 7)

בוודאי תתפלאו לשמוע שזכרונות הילדות שלי אינם חיפאיים ברובם.
גדלתי בכפר סבא עד גיל שתים-עשרה ואת הקיצים ביליתי בבריכה הציבורית אשר הייתה בשכונתי.

הבריכה.
הבריכה נראתה לי המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נתחיל בכסאות הנוח שתמיד אהבתי לשבת בהם, לקרוא משהו ולהרגיש את השמש מחממת אותי, שוזפת את עורי. הפסקת ענבים ירוקים שטופים היישר מהצידנית הייתה דבר נפוץ.
אני והחברים שלי היינו רצים יחפים לאורך כל המתחם ולא פעם הדבר הסתיים במיני אסון כמו זכוכית שנכנסה לרגל או עוקץ של דבורה אשר נחה על הרצפה, שחדר לעקב הצעיר.
הבריכה עצמה הייתה לנו אוקיינוס גדל מימדים שבו היו אצורות הרפתקאות אינסופיות.
שירים ומשחקים שהמצאנו במיוחד לבריכה. ניסויים ותרגילי אומץ כמו צלילה לעומק ונסיון לראות כמה זמן אפשר להיות בלי חמצן. מצופים. כפכפים. גלגל ים. הקול של המציל שמאיץ בנו לחזור למים של "הקטנים" כי שוב עברנו את החבל.
אני לא מדברת על הטקס המיוחד של בגדי הים. כל שנה בתחילת העונה, הולכים לחנות הקבועה. מודדים ומתלבטים. השנה: בגד ים שלם או ביקיני? חלק או נקודות? זו בהחלט הפעם האחרונה שיכולתי ללבוש ביקיני משולשים… 🙂

IMG_2143 (Large)

בגיל שבע אמא החליטה שאני צריכה ללמוד לשחות.
נשלחתי כלאחר כבוד לקורס של ערן, המורה לשחייה, אשר התקיים כמובן בבריכה שלנו.
ערן, המורה לשחייה, היה חתיך על. זה לפחות מה שאני מבינה היום.
איך אני יודעת? כי כל האמהות שהביאו את הילדים לקורס, נשארו על כסאות הנוח לצפות בו, לבוש בבגד ים טנגה בלבד, אשר הבליט את שרירי החזה השזוף שלו. כל אחת התגנדרה כמיטב יכולתה, וחבשה כובע נשי וזוג משקפי שמש אשר לא הסגירו את מבטיה הלא תמימים בעליל.
אני, כמו כולן, הייתי מאוהבת בערן. הפטריק סוויזי הפרטי שלי.
היום אני יודעת שפשוט חיפשתי את תשומת הלב שלו בדרכי הילדותית.
אני וכל בני השכונה בשכבת הגיל המתאימה התייצבנו שם פעמיים בשבוע. ואז התגלה הכישרון המדהים שלי לשחייה.
חוץ מהכישרון שלי לכתיבה וציור שלא ממש זכה להערכה בקרב בני כיתתי, זו הייתה הפעם הראשונה שבלטתי לטובה.
אני הייתי הילדה שערן הדגים עליה את כל התרגילים החדשים שעמד ללמד. הרגשה נפלאה.

IMG_2122 (Large)

אחר כך בקייטנה העירונית הלכנו לבריכה אחרת. גדולה יותר שאף היא הייתה ציבורית.
חיכיתי שבוע שלם ליום ב' – יום בריכה, לחמניה ושוקו. תמיד היה נדמה לי שאת השוקו הטעים יותר הם חילקו ביום הבריכה.

ומה גדול היה תמהוני כאשר גיליתי שלא קיימת כיום בריכה ציבורית, במחירים עממיים בחיפה.
גיליתי זאת בזכות התערוכה הגאונית "גלי כיאט" אשר נפתחה ב 31 לאוקטובר לשבועיים בלבד ונסגרה אתמול.

1959827_681625678599987_2869219098394507903_n

התערוכה אשר נהגתה ונבנתה על ידי האמנים שי־לי עוזיאל, טמיר ליכטנברג ונטלי לוין, התארחה בגלרית החדש והרע, אשר נמצאת בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב כיאט – ממש סמוך לפאב הסינקופה.
בטקסט שמתאר את התערוכה כותבת נטלי לוין, אשר בנוסף נמנית על מקימי הגלריה ואוצרת בה: "בעברה המפואר של חיפה תושבי העיר ידעו שתי בריכות ציבוריות מיתולוגיות – בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הים היהודי היחידי בעיר [שאר החופים לפני 48 היו בבעלות משפחת ח'יאט] הבריכה פעלה עד שנזנחה סופיץ בשנות ה-70. בריכה נוספת בעיר נחנכה ב-49 -בריכת הפועל- גלי-הדר שפעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים. כיום, תושבים רבים מנהלים מאבק ממושך ואמיץ מול תוכניות העיריה לשיקום בריכות אלו."

אבסורדי שבעיר כמו חיפה, אשר יושבת לחוף ים, יש מצוקה כל כך גדולה בגישה למאגרי מים המיועדים לרחצה והנאה.
עד כדי כך שעל פי טקסט התערוכה, בעיר התחתית, האיזור הקרוב ביותר אל הים, מעולם לא התקיימה בריכה ציבורית או פרטית. מתוך הטקסט: "גם תוכניות ההתחדשות העירונית המנסות לרומם את האזור בשנתיים האחרונות אינן כוללת כלל שירותים חברתיים או קהילתיים לתושבים הערבים והיהודים. במצב זה בו בשכונה אין מרחב ציבורי ראוי, בריכה ציבורית נראית כחלום רחוק."

שלושת האמנים החליטו לעשות מעשה ולהקים תערוכה המנציחה את הצורך הקיים והחשוב של תושבי העיר העיר התחתית, יהודים כערבים, מכל הגילאים והמינים, בבריכה ציבורית, אשר תרווה את צמאונם לחוויה הכה פשוטה וחיונית הזו.
הם כותבים בטקסט התערוכה: "מנקודת מוצא זו החלטנו להקים את "גלי -כיאט". הבריכה נקראת על שם הרחוב בו שוכנת הגלריה ומנציחה את משפחת ח'יאט [מסיבות לא ברורות שמה הפך לכיאט בתעתיק עברי] משפחה ותיקה שהגיעה מלבנון במאה ה-19 ומאז החזיקה בנכסים רבים בשטחי חיפה [חופי הים, הבוסתן שהקימו בוואדי שיח ועוד]."

IMG_2124 (Large)

אך לא רק על הצורך בבריכה קמה התערוכה למחות אלא גם על תהליכים חברתיים-כלכליים הפועלים כל הזמן הזה אל מתחת לפני השטח. מי מהקוראים אשר מסתובב בעיר התחתית בוודאי נתקל בשלטים של כמה חברות המבטיחים הבאת אוכלוסיה איכותית ו"מגניבה" לחיפה, תוך פינוי "פולשים" בעייתיים ולא מגניבים בכלל כנראה, מנכסים בעיר התחתית.
מדובר בתהליך ג'נטריפיקציה שעליו כבר כתבתי לא פעם בבלוג זה, אשר נועד למעשה להיפטר מתושבים חלשים מבחינה סוציואקונומית ולהחליף אותם באוכלוסייה חזקה יותר לכאורה. בניית קמפוס הנמל, פיקצית "מתחם 21" וההופעות בשוק התורכי הם חלק מהתהליך הזה, אך מראים לכאורה את הצד "הנחמד" ולא את הצד הפחות נחמד של הדברים.
למי מכם שחושבים "למה לא, דווקא רעיון טוב", אני רוצה להגיד שטעות בידם. ומדוע אני סבורה כך?
מפני שבשלוש-ארבע השנים האחרונות או אפילו יותר, בהם מר יונה יהב, ראש העיר, טורח על "שיקום" העיר התחתית ושופך כמויות של כסף לרחוב הנמל ולשוק התורכי, לא היה כמעט כל טיפול בתשתיות עצמן. לא טיפול בתאורה ולא טיפול בתחבורה הציבורית ולא במקומות החניה. לא הקמת תשתיות של חינוך ושירותים לאזרח אשר יאפשרו למשפחות וליחידים לבוא ולהתגורר כאן דרך קבע (ולא רק לתקופת הלימודים באוניברסיטה). לא עזרה בארנונה לעסקים הותיקים שבקושי מתקיימים. אבל המחירים? הם הכפילו ושילשו את עצמם!
אם לפני שנתיים-שלוש אפשר היה להשיג דירת שלוש חדרים בטווח של 1200 עד 1500 שקלים לחודש, הרי שהיום לא תמצאו דירה כזאת בפחות מ 2500-2800 שקלים. וזה הגבול התחתון.

IMG_2128 (Large)

מקימי התערוכה כותבים גם על כך. "בבסיס הרעיון של "גלי-כיאט" עומד צורך חברתי-ציבורי אותו הכרנו בפעילותינו בתוך השכונה בשנתיים האחרונות. תושבי העיר התחתית בחיפה הם מעורבים- יהודים וערבים, סוחרים ופועלים. הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם מציאות משתנה של ג'נטריפיקציה המחרחרת אט אט והופכת את שכונתם המוזנחת לכר למשקיעי נדל"ן ויזמים צעירים תוך דחיקתם החוצה מהשכונה. החזון המקורי שלנו להקמת הבריכה הוא המשך לפעילויות אחרות שקיימנו לילדי השכונה יחד עם פורום של פעילים ותושבים."

למעשה התערוכה אמורה הייתה לקום בחודשי הקיץ, כיאה לזמן פעילותן של בריכות, אך הקמתה נדחתה בשל המלחמה (מבצע "צוק איתן").
כך יצא, שביום חמישי גשום אחד, ביומו האחרון של חודש אוקטובר שהוא גם התאריך של חג ליל כל הקדושים, יצא הבלוג בליווי חברה, לבקר בערב הפתיחה של התערוכה.
הגענו למקום ולא חשדנו בדבר. בחוץ היו כסאות נוח ועמדת תקלוט, שולחן ועליו זיתים, בירות ושתייה קלה ואנשים שישבו ודיברו.
כאשר נפתחה הדלת התגלתה ההפתעה האמיתית: בריכה! מלאה במים ומוקפת בצמחים אופייניים. ובתוך הבריכה מבוגרים וילדים בבגדי ים.
תשאלו איך הם לא היו קפואים מקור? החימום הופעל והמקום הרגיש כג'קוזי גדול ושמח – רק בלי זרמים תת קרקעיים. ובסך ניצבה לה מלתחה. בדיוק כמו בימים ההם. עם מתלים לבגדים ומגבות וחלון שממנו היה אפשר להשקיף על הבריכה ועל כל ההמולה.

IMG_2126 (Large)

אם היינו יודעים בהחלט היינו מביאים בגדי ים ומצטרפים לחגיגה. כשבועיים פעלה הבריכה, שלושה ימים בשבוע, לאושרם של התושבים והמבקרים. והייתה הרגשה של חום בלב והתרגשות. וידיעה שהנה, אנחנו יכולים לעשות דברים כאלו, למען אחרים, למען עצמנו – גם אם הרשויות והשלטונות לא מעוניינים ומטרפדים את כל הנסיונות.

אך כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף ובמקרה הזה הסוף עצוב. גלרית החדש והרע אשר הוקמה במסגרת "מתחם 21" והייתה אחד המיזמים האותנטיים היחידים שם, תיסגר בסוף החודש הזה.
עיריית חיפה מפסיקה לתקצב את רוב הפרויקטים במתחם וכתוצאה מכך גם את גלרית החדש והרע. לגלרייה לא נמצא תקציב להמשך פעילות ומקימיה נאלצים שלא להמשיך את פעילותה ולסגור את שעריה.
זו אינה התערוכה היחידה שבה התעסקו האמנים בתהליכים חברתיים-כלכליים. היו תערוכות נוספות שעסקו בנדל"ן, בדו קיום יהודי-ערבי ועוד. אם אתם סבורים כי יש מקום לגלריה להמשיך ולפעול ולהביא עוד תערוכות בעלות אמירה אמנותית וחברתית, אנא פנו לעיריית חיפה בבקשה להמשיך ולתמוך בחדש והרע. לחילופין אתם יכולים לחשוב על גוף מתקצב אחר שעשוי לתמוך בגלריה.

IMG_2123 (Large)

 

יש חדש באגף

יצאנו מחוממים ומבושמים מהגלריה ושמנו פעמינו אל האגף השני, שם הייתה הופעה של "צבי ונערי הליווי", שהתהדרה בשם חדש: "צבי וכלבי הנחייה בהופעה". את צבי אתם בטח מכירים כבר ואם לא, אתם מוזמנים לשמוע אותו כאן.
אחרי תקופה די ארוכה שצבי ופסי זוגתו ושותפתו להרכב הופיעו עם ואדים נמירובסקי במלך התרבות (ראיון איתם תוכלו לקרוא כאן), החליטו להופיע בהרכב המקורי ולא סתם, אלא "בבית" – בגלרית האגף לאמנות, שצבי נמנה בין מקימיה.

גלרית האגף לאמנות כידוע החלה מחלל פצפון ברחוב הנמל 51 בשנת 2009 ולאחר ארבע שנים עברה לחלל גדול מאוד באותו רחוב, בבית מספר 67. המתחם החדש שפועל מזה שנה נקרא האגף השני. במקום מועברים חוגים וסדנאות לאמנות פלסטית, הרצאות בתחומים שונים על ספקטרום האמנות, הופעות מוסיקה והפקות תיאטרון ייחודיות. המקום גם מארח תערוכות של אמנים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים. למעשה האגף הוא בית לאמנות הלא ממסדית ולקהילת האמנים וחובבי האמנות אשר נכנסת לז'אנר הזה ובעצם, לכל מי שרוצה לצרוך אמנות באופן קהילתי ואינטרקטיבי ומבלי לשלם למוזיאונים ולגלריות מסחריות.

IMG_2149 (Large)

בשנה האחרונה, עמדו חברי האגף מספר פעמים בפני עזיבת החלל מסיבות שונות, אך שנה לאחר המעבר הם עדיין כאן.
כרגע מסתמן כי ככל הנראה תעבור הגלריה לחלל אחר בעיר התחתית בחודש פברואר, אך הדבר אינו ודאי.
קריאת הבלוג למהר ולהגיע לפעילויות הקורות באגף מידי שבוע עודנה בתוקף. זהו מקום נדיר וכדאי לשמרו ולטפחו, בייחוד על רקע השממה האמנותית היחסית הקיימת בעיר, מבחינת גלריות עצמאיות לא מסחריות, בוודאי עם סגירת גלרית החדש והרע.
הגלריה מפעילה בימי שלישי בערב בר ומארחת הרצאות, הופעות וסרטים. בין האירועים הבולטים החודש נמנים שני ערבי שלישי (ה 18.11 וה 25.11) אשר בהם יגיע האמן, השף, הסופר ונציג תנועת הסלואו פוד בישראל, רפרם חדד, פיגורה בפני עצמה. חדד ירצה ב 18.11 על עבודות אמנות שלו מהשנה האחרונה וקצת על ספר שכתב על ימי השבי שלו בכלא הלובי וב 25.11 יבשל בבר ממיטב תבשיליו. מומלץ מאוד להגיע.

ההופעה של צבי הייתה מאוד מוצלחת וכללה את ולודיה שמנגן על באיין. ולא, באיין הוא אינו אקורדיון ועל כך ניטש ויכוח מר בכלל ובאותה הופעה בפרט. במהלך ההופעה צבי שר את להיטיו המפורסמים וגם שירים חדשים ושירים שמזמן לא שר.
בסוף ההופעה עלה ואדים נמירובסקי ושר יחד עם צבי ופסי כמה משירי מלך התרבות. צילמנו קצת להנאתכם וכדי לעשות לכם חשק להגיע להופעה הבאה לכשתהיה אחת כזו.

composite_14156576358716

שירים רבותי שירים!

שירה כהן היא משוררת חיפאית אשר הוציאה ספר שירים חדש בשם מלכודת. הספר יצא בהוצאת "פרדס" החיפאית וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים השונות ובהנחה אצל שירה עצמה.

טעימה קטנה מתוך הספר:

פ ו ר י ם  ב ש כ ו נ ת  ה ד ר  ב ח י פ ה

מִישֶׁהוּ מְשַׂחֵק בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי,
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּרְחוֹב
וְשֶׁכֻּלָּם ירְִאוּ.
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נוֹרָא חַתְרָנִי
לִצְבֹּעַ אֶת הַמִּדְרָכוֹת בְּאָדֹם
וְלִצְעֹד עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת עֲנָקִיּוֹת
וְלָלֶכֶת מַכּוֹת עִם הַשּׁוֹטְרִים
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְאָנַרְכְיָה אוֹ לְסֵדֶר חָדָשׁ.
אָז בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר
בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר עַכְשָׁו, כִּי זֶה חַג
וּבִמְקוֹם שְׁלֹמֹה אַרְצִי
הָרַדְיו מָלֵא
בְּעֵצוֹת לְקוֹקְטֵילִים מַגְנִיבִים
וְאַרְיוֹת מֵאוֹפֶּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ
לִפְנֵי שֶׁסַּבָּא נוֹלַד
אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פּוֹסְט-טְרָאוּמָתִי
מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ
מֵהָאִנְתִּפָאדָה הַשְּׁנִיָּה
בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי
בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי
בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים
שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ
בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָהּ עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ
בּוֹא נִפְרֹץ לַחֲדַר-נִתּוּחַ
נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם
וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם
בּוֹא וְנִשְׁלֹף לוֹ אֶת הַמְּעִי הַבָּהִיר
וְנַחְנֹק אִתּוֹ אֶת הָרוֹפֵא הַזָּהִיר
בּוֹא נְנַשֵּׁק אֶת הַגּוֹסְסִים
בּוֹא נַבְעִיר אֶת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים
בּוֹא צִ'ירִיבִּים, צִ'ירִיבּוֹם,
צִ'ירִיבָּם
בּוֹא נְצַ'גֵּעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם

 

כמובן שאנחנו לא שוכחים את הקרדיטים לשני הקוראים הזריזים שלנו: מור הובר וטל בלום – אשר ניחשו ראשונים ונכונה את התשובות בחידות שהעלינו בדף הפייסבוק של הבלוג. אז מור וטל, כל הכבוד אלופים!

 

ומה יישאר לי לשבת?

 

ובכן, אם נזרום לפי הכותרת של הפוסט הזה, בא לי דווקא לתת לכם מתכוני קיץ. כל המתכונים טבעוניים.
כמאמר השיר: "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל…"

השיר החדש של צבי ונערי הליווי – מוקדש לליבי.

דפי אורז צבעוניים

נורא פשוט ונורא כיף לאכול, במיוחד בערבים החמים, כשאין חשק לבשל שום דבר ובא משהו קליל.

מצרכים

למילוי:

חבילת דפי אורז קטנים עגולים

קופסת שימורי אננס קטנה

100-150 גרם אגוזי קשיו או בוטנים קלופים – רצוי קלויים!

רבע או חמישית כרוב סגול

בצל ירוק לפי הטעם

1-2 חבילות קטנות (אישיות) של אטריות שעועית

כוסברה לפי הטעם (אופציונלי)

למטבל טחינה יפני

חצי כוס טחינה גולמית – רצוי אדומה או חומה (קלויה או מלאה)

מים

קצ'אפ מאניס (סויה מתוקה) או סויה עם קצת סילאן – לפי הטעם

rice paper preparing

הכנה

1. חותכים את האננס לחתיכות קטנות, שוברים את האגוזים לפירורים או חתיכות קטנות, חותכים את הבצל כמו לסושי.

2. מאדים קצת את הכרוב הסגול ובכלי אחר מבשלים את אטריות השעועית עד לרתיחה במשך 3-4 דקות. מניחים בקערה עם מים קרים.

3. מכינים צלחת שטוחה עם מים ומרטיבים למשך כמה שניות כל דף אורז. ממלאים אותו מיד עם שאר החומרים.

4. מניחים את החומרים בפינת הדף ומגלגלים כמו טורטיה או סושי. מהדקים בקצוות.

5. קוצצים את הכוסברה ומכינים להגשה.

6. מכינים את הטחינה. מערבבים את הטחינה הגולמית עם מים לפי הטעם – המרקם צריך להיות סמיך, לא דליל ולא גושי או צמיגי.

7. מוסיפים לפי הטעם את הסויה.

8. שופכים את הטחינה על הדפים ואת הכוסברה ואוכלים מיד.

rice papers

 

קארי ירוק תאילנדי

וריאציה על מתכון מתוך הבלוג "שירה אכילה". תוכלו לראות כאן את המתכון המקורי.

מצרכים

שתי כוסות אורז בסמטי

כפית וחצי ממרח קארי ירוק תאילנדי (אפשר להשיג במזרח-מערב)

חציל (רצוי תאילנדי אבל לא חייבים)

קופסת פטריות (רצוי פורטובלו)

חופן שעועית ירוקה טריה (אפשר גם קפואה, לבשל מספר דקות במים רותחים קודם לכן)

כף סוכר חום

פחית קרם קוקוס

שמן לטיגון (קנולה עדיף)

מלח לפי הטעם

הכנה

1. מבשלים בסיר אורז בסמטי לפי ההוראות

2. במחבת גדולה מטגנים בשמן את הממרח הקארי עד שיוצאים ממנו ריחות ומדגדגים לכם האף והעיניים

3. שופכים את פחית קרם הקוקוס ומערבבים עד שמתקבל מרקם אחיד

4. מוסיפים את כל הירקות ביחד

5. מוסיפים כף סוכר חום

6. מבשלים עד לרתיחה ואז מורידים את האש ומבשלים עד שנהיה יחסית סמיך

7. טועמים ומתקנים טעמים

8. אפשר להוסיף את האורז לתוך המחבת ולערבב עם הרוטב ואפשר לצקת את הרוטב על האורז. איך שמעדיפים.

9. מגישים חם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

סביצ'ה פירות

קינוח שנהנה מפירות העונה. מיץ הליים והנענע צריכים להיות כאן במשורה. הכוונה היא להדגיש את טעמם של הפירות.

מצרכים

מנגו בשל

אננס בינוני בשל

ליים אחד (או לימון ירוק אם אין ליים)

חופן נענע טרי שטוף

אופציונלי: 4 פסיפלורות או 4 קיווי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכנה

1. חותכים את המנגו והאננס לקוביות ושמים אותן בקערת זכוכית גדולה.

2. אם יש קיווי חותכים גם אותו לקוביות ושמים בקערה. אם יש פסיפלורה מוציאים את התוך בכפית ושמים בתוך הקערה.

3. סוחטים את הליים ומוזגים את המיץ לקערה.

4. קוצצים את הנענע מלבד כמות קטנה ושמים בתוך הקערה. את הנענע הלא קצוצה שמים לעיטור.

5. לוקחים כוסות זכוכית – לשתייה או יין/קוקטיילים ושמים בכל כוס מהקינוח.

6. מגישים מיד.

 

בתיאבון!

IMG_2151 (Large)

שלושה מלכים

חברי ההרכב "מלך התרבות", שבחצי השנה האחרונה מקפיצים לחיפאים את הישבן עם גרסאות כיסוי מהפכניות לשירי ארץ ישראל הטובה, יצאו הקיץ לסיבוב הופעות גם מחוץ למדינת חיפה. למה הם חושבים שהם התקווה האחרונה שנותרה לתרבות הישראלית ואיך בכלל נולד ההרכב הזה? "אנחנו קורבן של המסיבות והנסיבות", הם מסבירים. ראיון בהפרעה / נעמה סובול

הראיון פורסם לראשונה במגזין החיפאי 1.92 הפועל בעיר התחתית ומסקר אותה.

בהופעות של ההרכב החיפאי, "מלך התרבות" אין משחק מקדים ארוך. אין דיבורים מהוססים לקהל או ליין אפ שנבנה בהדרגתיות, אין הרבה זמן להתחמם ומיד מתחילים לרקוד. ואדים נמירובסקי, צבי פטרקובסקי ופסי קסל עולים לבמה לבושים בבגדים עם רמיזות מובהקות לתרבות הרוסית ומבטא במקום הנכון, כשהם שואבים השראה ממוסיקת הפופ הרוסית ומחברים אותה עם שירי ארץ ישראל הטובה. זה מצחיק ומופרע כמו שזה נשמע וקשה שלא להיסחף ולהזיז את הישבן.

השירים הקלאסיים, שגם ככה הולחנו בהשראת המוסיקה הרוסית, עוברים אינטרפרטציה מוסיקלית נוספת אצל השלושה שמושתתת על סינטיסייזר בצליל זול מכוון, ובביצוע גדול מהחיים של נמירובסקי שגולש למחוזות המטאל והפאנק שמתובלים ביגון הרוסי והשיכור. כך למשל השיר "אלף בית" של נעמי שמר מתקבל אצל המאזין באופן מפתיע בטבעיות גם כשהוא מתובל בזעם שמתבטא בעיקר כשמגיעים לאות ז'. אותו הדבר קורה לשיר "שיר על אמא" הקלאסי.

"אלף בית" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"ביסטרו וניה" – במאי וצלם: רועי כהן

"באופן אמנותי, כל השירים האלו תוקפם פג עוד לפני שנכתבו ואז ממשיכים לדחוף אותם למוח של הישראלי המצוי", מסביר נמירובסקי את הבחירה בשירים אלו לקאברים. "יום אחד לקחנו שיר של נעמי שמר וזרקנו ממנו כל מה שלא צריך. הפרדנו בין עיקר לתפל, עשינו הפרדה טוטאלית, אפרטהייד. אחר כך באותו ערב, עשינו הקלטה והתפזרנו. אחרי כמה שעות, כשהיינו בברטניין (הבר באגף השני, נ.ס) גרפתי את צבי עם הכלי שלי שיבוא לנגן עם הכלי שלו והקלטנו את המקהלה השיכורה." צבי מהנהן בהסכמה ומוסיף: "קלאסיקה בהתהוותה."

וככה, באותו הערב, נולד ההרכב?

ואדים: "אנחנו קורבנות של המסיבות והנסיבות ולפיכך זהו השילוב המושלם שהיה יכול לקום בנסיבות האלו. הייתה פה יד הגורל."
צבי: "יד אגורה אולי."
ואדים: "תראי, זה היה אמור להיות פרויקט של הפקה ברוסית בלבד. שירים בכל מיני סגנונות ודי מהר, אפשר להגיד, כל הזמן נתקלתי בכשל של הגורם האנושי. אמרתי בסוף: 'אם לא אני אז מי'."
פסי: "זה תרגום ל 'אם אין אני לי מי לי'."

השלושה הם חברים מוכרים בקהילת האמנים שפועלת בעיר התחתית והרקע המוסיקלי וההיכרות שלהם נמתחים שנים אחורה לפני החיבור הנוכחי. נמירובסקי, 36, הוא ממקימי להקת "שייטן" שמנגנת מוסיקת פאנק-רוק רוסית משובחת. לפטרקובסקי, 34, יש את ההרכב "צבי ונערי הליווי" שפרץ לתודעה בשנתיים האחרונות ואף הוציא דיסק ראשון ומבטיח. פסי קסל, 34, מנהיגת הרכב המוסיקה האירית "שרוולים ירוקים" שמצליח להקפיץ ולרומם את הרוח בהופעות עם קאברים ממיטב הקלאסיקות האיריות.

"יש לי עבודה" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"אנה לולו" שביפו

את הראיון עם השלושה עשינו בביסטרו וניה על דרינק ובמהלכו קיבלנו הצצה לעולם לא שפוי שבו ההיגיון היחיד הוא חוסר ההיגיון. כזה שמאפשר הוצאה לפועל של רעיונות ויציאה לסיבוב הופעות מקומי בחיפה וגם לכמה גיחות בתל אביב.

איך הגעתם בעצם לפעול וליצור בעיר התחתית?

צבי: "הייתה לי מסעדה איטלקית ליד פאב האלי'ס ברחוב יפו שחר סיון וליבי קסל הגיעו למסעדה שלי יום אחד והתחברנו. הם אמרו לי שהם גרים בעיר התחתית. באותו זמן גרתי בקריות ונסעתי יום יום למסעדה. אחרי שמונה חודשים שכרתי דירה ברחוב הנמל 51 וגרתי בשכנות לליבי ושחר שהתגוררו באותו הבלוק. גרנו באותה קומה. התיידדנו והתחלנו ליצור ביחד. זה היה חצי שנה לפני שהאגף (גלריה לאמנות, נ.ס) הוקם. את ואדים הכרתי בברטניין (הבר באגף, נ.ס) ואת פסי דרך שחר. אני חושב להקים כאן שוב עסק. אני יודע במה זה כרוך אבל יש לי מחלה שנקראת עסקת (צוחק). ואם כבר דיברנו על מחלות, הקאתי כל הלילה אתמול ורציתי להזמין פה בחרובקה שתעזור לי עם הבטן."

ואדים: "חיפשתי מקום עם להקתי שייטן, להתבסס בו ולעשות בו מוסיקה. לקחו שנתיים עד שמצאנו את המקום המתאים בשוק הטורקי. בעלי העסקים חשבו כנראה שאבא חושי עדיין בעירייה והיו להם דרישות לא ריאליות. לקח זמן עד שמצאנו מישהו סביר. אני זוכר את השוק ואת האזור בכיתה י'. האזור היה חרוב (מלשון חורבה, נ.ס) ואז ב 2010 הרגו את השוק הטורקי סופית. פירקו הכל ואנחנו עוד זכינו להנות ממנו. אין דבר יותר טוב מלצאת מחזרה ב 2.00 בלילה ולקנות אבטיח."

פסי: "הפעם הראשונה שהתחלתי להתוודע לעיר התחתית הייתה בכיתה ז'. למדתי בבית ספר רעות בקרית אליעזר והייתה לי חברה עם נטייה להקאות באוטובוסים. משום מה הקטע של ההקאה תמיד קרה באזור העיר התחתית. אז היינו יורדות מראש בעיר התחתית, עושות טיול ומגיעות לבית הספר בשעות לא שעות. היינו אוכלות חומוס באלנבי, הולכות לקפולסקי בנורדאו וחולקות עוגת שוקולד דחוסה. במשך שלוש שנים גיליתי את כל המקומות בעיר התחתית יחד איתה."

"שיר על אמא – הוקרה לאריק איינשטיין" של "מלך התרבות" – ביצוע איפשהו בעיר התחתית

מה בעצם התפקיד של כל אחד מכם בהרכב?

צבי: "התפקיד שלך, ואדים, זה שאתה מפריד בין המוץ לתבן והתפקיד שלי זה שטן שרנסקי עם כל האיכויות שדבר כזה יכול להביא."
ואדים: "צבי כתב את כל השירים ברוסית בלי לדעת רוסית."
צבי: "זה העניין, לא לדעת."
פסי: "ואני מקליטה את הפלייבק."
צבי: "אני עושה רק מה שאומרים לי. אני רק קיבלתי פקודות."
ואדים: "בעצם פסי היא היחידה שיודעת לנגן. אני אמן קונספטואלי ואני לא חייב לדעת את הדברים האלה."
צבי: "אתה כן חייב לדעת, כי באופן קונספטואלי. אתה גם הבמאי."
ואדים: "אני כל אלה וגם הדודה הזקנה במלתחה. יש משפט שאומר שהתיאטרון מתחיל מהמלתחה."

composite_14136371075378

למעלה: פסי קסל מצלמת את ואדים נמירובסקי ונעמה סובול. למטה: צבי פטרקובסקי.
התמונות באדיבות ואדים נמירובסקי

ספרו על האירועים התרבותיים המכוננים בחייכם.

צבי: "מה שהשפיע עליי מאוד זו חסימת המעיים שהייתה לי בגיל 15. למדתי שדברים נתקעים ויש כל מיני סוגי תקיעויות. לפעמים צריך עזרה חיצונית לתקיעות וההרכב די מתחבר לזה. המסעדה של אבא שלי גם הייתה אירוע מכונן תרבותי. נחשפתי לשירים של התקופה שעברו אדפטציה רוסית. וכמובן המפגש שלי עם ג'וליאן שגרן."
ואדים: "כשהייתי קטן היו הרבה שירים שעצבנו אותי כי הם היו מפגרים. יום אחד הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות וזה מה שאני אעשה. זה תהליכים שמגיעים אליהם ולפעמים גם לא מגיעים בכלל."
פסי: "קבצן אחד בשם מייקל מור שיום אחד נכנס לאוטו שלי ואז התברר שהוא מוסיקאי אירי וניגנתי איתו בגיל 17-18 ואז המשכתי הלאה. אבל בעצם בכלל הגעתי מסגנון של מוסיקה עתיקה שעשיתי קודם לכן".

ולסיום, איפה אתם רואים את מלך התרבות בעשר השנים הקרובות?

ואדים: "אני מאמין שבתור התקווה האחרונה לתרבות הישראלית אנחנו חייבים לעשות את המהלך התרבותי היחידי שאפשר וצריך לעשות. זאת למען ההצלה של התרבות הישראלית, שבעצם איננה קיימת." מהו המהלך המיוחל? חפשו את התשובה בהופעה הקרובה של מלך התרבות במועדון הסירופ ב 23 לחודש – יום חמישי הקרוב!

כדי לעקוב אחרי ההופעות הבאות, באפשרותכם לעשות לייק לדף של מלך התרבות בפייסבוק:

מלך התרבות בפייסבוק