לפעמים המ(א)רק הוא תירוץ – פוסט אורח מאת איתי נוביק מגרמניה

 אז חורף וקררררר….

אתם מתחת לשמיכה כמובן. חוץ מלחבק את הכלב או את החתול או את שניהם ולהתחתן עם שמיכה חשמלית (ששמה משה) מה שנותר הוא לבשל והרבה. אנחנו בכל מקרה גם כותבים בשבילכם כדי שלא תשתעממו בלילות החורף הארוכים והקרים.

האמת שהתגעגענו לארח פה כותבים מרחבי העולם ובדיוק נפלה לידינו ההזדמנות כבננה בשלה. איתי נוביק, ישראלי שחי בגרמניה, פירסם מתכון מצוין למרק באחת מקבוצות הפייסבוק שהבלוג חבר בהם וגרם לשבוע שלם של אושר טעים לבלוג ולבני ביתו.

החלטנו שגם לכם כדאי ליהנות מהמרק הנפלא הזה ועל הדרך גם לקרוא קצת על תרבות האוכל בגרמניה שמתאימה כמעט כל השנה לחורף (או מקסימום סתיו) הישראלי. אז איתי, הבמה שלך מעכשיו:

ארוחת עשר בווארית
Weißwurst, כשמה כן היא, נקניקיה לבנה (גרמנית היא שפה מאד פרקטית, גם כשזה מגיע לאוכל), שמוגשת איזור בוואריה עד שעת הצהריים. הנקניקיה הזו, השתרשה כשם נרדף לארוחת בוקר בווארית והיא מוגשת עם ברצל – לא טעות הקלדה! – (כעך), חרדל מתוק וכוס קטנה של בירת חיטה. הוויסוורסט היא לבנה, מאחר ובניגוד לנקניקיות האחרות היא אינה מעושנת ולא מכילה ניטרטים או צובענים אחרים. לפני עידן הקירור המודרני, נקניקיה כזו לא הייתה שורדת עד הערב ולכן נהגו לאכול אותה, מיד אחרי ההכנה, עוד בשעות הבוקר. במאות הקודמות, כשעבודת כפיים הייתה נפוצה, נהוג היה לאכול עוד משהו בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, ארוחת עשר שכזו וזו הייתה הווייסוורסט. בימינו כמובן, ניתן לשמור על הנקניקיות טריות גם אחרי חצות היום, אבל המסורת נשמרה. הנקניקיות עשויות מתערובת של חזיר ועגל והן מתובלות בפטרוזיליה ותבלינים נוספים, שמשתנים לפי איזור הייצור. בתיאבון!

מרק עדשים עם כדורי בשר

קשה לי לומר שעדשים תפסו אצלנו מקום מרכזי במטבח בילדותי. למעשה, המנה היחידה שאני זוכר עם עדשים הייתה מג'דרה. למרות שמרקי (או נזידי) עדשים הם עתיקים לפחות כמו התנ"ך, לא זכור לי שמרק עדשים היה חלק מהמטבח. העדשים הן מהקטניות הנפוצות ביותר ומן הקדומות ביותר. הן גם מהקטניות הקלות ביותר לטיפול, הן דורשות השרייה קצרה בלבד ובישול קצר מרכך אותן, בניגוד לשעועית למשל. הן מתאימות למאכלי חורף וקיץ ובמטבחים רבים שמור להן מקום של כבוד. באיטליה ובספרד נהוג לאכול עדשים בערב ראש השנה, כסימן למטבעות הכסף שעתידים להגיע ובגרמניה מרק העדשים הוא מאכל מסורתי ומרכזי שנועד לחמם את הבטן בחורף הארוך והקשה.
למרות שלא מדובר במאכל שאני מכיר מהבית, אני מבשל את המרק הזה כבר הרבה שנים והוא עבר גלגולים ופיתוחים לאורך השנים. ניתן להכין אותו גם ללא הבשר, אך אחרי ניסיונות רבים עם ובלי, אני יכול להעיד שהבשר מעמיק את טעמיו ומסמיך את המרקם. את המרק אני אוהב להכין עם שלושה סוגי עדשים, שכל אחת נותנת את בת הטעם שלה. העדשים השחורות עמידות יותר בבישול וישמרו על צורתן גם בבישול ארוך. הן גם נקראות עדשי בלוגה בלעז (Beluga lentils) על שם הדמיון הצורני לקוויאר, והן נחשבות גם ליוקרתיות ביותר מבין כל העדשים. קיימים מספר סוגים של עדשים ירוקות ואני פחות מחבב את העדשים השטוחות הגדולות, אלה שנוטות לצבע חום בהיר, אבל ניתן להשתמש גם בהן. אישית אני מעדיף את הקטנות יותר, בצבע ירוק כהה. העדשים הכתומות מתבשלות מהר מאד ומאבדות מצורתן, בנוסף לטעמן הטובה, הן יסמיכו את המרקם של המרק.
המרק מכיל הרבה תבלינים, שיוצרים כולם יחד, בשומת שתעטוף את כל הבית. הריבוי לא תמיד נחוץ, אבל ביחד עם העדשים הוא הרמוני בטעמיו ויוצר איזון. אני מעדיף את השימוש בזרעי כמון ולא באבקה, שנותנים טעם טרי יותר, אבל גם מוסיפים משהו למרקם. זרעי הכוסברה, יתאימו גם לשונאי הכוסברה (הדחייה היא רק מהעלים הטריים, אך לא מהזרעים) ויוסיפו עוד משהו לניחוח הלימוני.

צילום: איתי נוביק

חומרים ל 4-5 מנות

3-4 כפות שמן זית
בצל אחד בינוני
כרישה אחת
2-3 גזרים
200 גרם סלרי עלים או ראש ואפשר משניהם
שתי שיני שום
שתי כוסות (500 גרם) עדשים שחורות או ירוקות ורצוי משתיהן מושרות לשעה לפחות, אפשר גם ללילה
חצי כוס עדשים כתומות מושרות לשעה
חצי קופסא (200 גרם) שימורי עגבניות איטלקיות (סאן מארצ'אנו הכי מוצלחות) או עגבניות טריות באותה הכמות
שתי כפות רסק עגבניות
כפית זרעי כמון
כפית זרעי כוסברה (אופציונלי)
2 כפיות ראס אל חנות או חוואייג' למרק
1 כפית פפריקה מתוקה
פלפל שחור
מלח
1 כף לימון כבוש או לימון טרי מגולען קצוץ עם הקליפה
פטרוזיליה
2-3 עלי דפנה

לכדורי הבשר:
500 גרם בשר טחון באיכות טובה
50-100 גרם פטרוזיליה קצוצה דק
1 כפית פפריקה מתוקה
½ כפית פפריקה חריפה
1 כפית זרעי כמון
ביצה אחת
חצי כפית מלח
2 פלפלים יבשים ארוכים קצוצים (אופציונלי)

להגשה:
שמן זית
פטרוזיליה קצוצה
פלחי לימון

הכנה:

מחממים שמן זית בסיר כבד ומטגנים את הבצל והכרישה.
אחרי שהפכו שקופים, מוסיפים גזר וסלרי ומשחימים אותם מעט. מערבבים כל הזמן על מנת שהירקות ישחימו אך לא יישרפו. כשמרגישים את ריח הסלרי והגזר באוויר, מוסיפים שום קצוץ ואת התבלינים, כמון, ראס אל חנות או חוואייג', פפריקה מתוקה, כוסברה ופלפל שחור. חשוב לטגן את התבלינים בשמן לפני שמוסיפים את המים. חלק מחומרי טעם בתבלינים, מסיסים בשמן ולא ישתחררו בלי הטיגון.
ברגע שהשום מתחיל לתת ניחוח מוסיפים את הלימון הכבוש, עגבניות קצוצות ושתי כפות רסק עגבניות ומערבבים.
מוסיפים את העדשים השחורות והירוקות, אחרי שסוננו ממי ההשריה ומערבבים.
מוסיפים מים רותחים עד לגובה ¾ מגובה הסיר. חשוב שגובה המים יהיה לפחות 2ס"מ מעל העדשים שייספגו את רוב המים במהלך הבישול.
מוסיפים שני עלי דפנה וכמה גבעולי פטרוזיליה. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים על אש נמוכה כשעה.

מכינים בינתיים את כדורי הבשר.
שמים את כל המרכיבים מלבד הביצה והמלח בקערה גדולה. מפרידים את הביצה ומוסיפים את החלמון ומערבבים את כל המרכיבים.
לשים ביד מספר דקות עד שהתערובת אחידה. בשלב הזה, התערובת תהיה יחסית יבשה.
מקציפים את החלבון בקערה נפרדת לקצף יציב עם המלח ומוסיפים אותו בתנועות קיפול רחבות לתוך התערובת. מערבבים עד שכל החלבון נבלע בתערובת. אפשר כמובן לוותר על ההקצפה, אבל היא מוסיפה רכות למרקם של הקציצות.

כעבור שעה מכניסים למרק את העדשים הכתומות, מסוננות מנוזלים ובוחשים. אם מפלס המים ירד, ניתן להוסיף עוד מים רותחים לסיר. מסדרים את הקציצות מעל התבשיל, אחת ליד השניה. בשלב הראשון הן לא צריכות להיות מכוסות בנוזל, והן יתבשלו באדים.
מביאים שוב לרתיחה, מורידים את האש ומכסים שוב, מבשלים עוד חצי שעה עד שעה וחצי. אחרי חצי שעה אפשר לערבב את המרק והכדורים ולהוסיף מלח. הבישול הממושך לא הכרחי, אבל יעמיק את טעמי המרק.

מגישים בקערה עמוקה, מעטרים בשמן זית טוב ומעט פטרוזיליה קצוצה מלמעלה ופלח לימון ליד.

איתי נוביק הוא מעצב אוכל ומדריך טיולים קולינריים בברלין. המותג שלו, Elements of Food, מתמקד בהיסטוריה הקולינרית של ברלין והאזור ובחיבור שבין אוכל לאסתטיקה.

צילום: כפיר חרבי

מודעות פרסומת

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם מיטל נסים

ספרי קצת על עצמך 
משוררת, מורה, קרייתית, אמא של יערה ואסף, בת זוגו של אייל סוסן, שף.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
עובדת על ספרי השלישי, 'לא אבודה בקריון'. פואמה על מרחב קניוני כמשל לכיכר העיר.

מה התשוקה שלך?
אהבה.

איפה את פותחת את היום?
בבית הספר… עם הכיתה שלי.

אוכל רחוב אהוב
עלי גפן בכל ורסיה, גם מקופסת שימורים.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
אין לי תרבות קפה כזו במרחב שבו אני גרה. זה לא שאין בתי קפה, אולי יש, ובדרך כלל רשתות, אבל אין לי פנאי לשבת בבית קפה בשלב זה של חיי.

כשאת מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
אצל אמא שלי, אצל אמא של אייל. אוכל מאוד פשוט, מיני תבשילים, מצריים בעיקר. אני אוהבת במיוחד לוביה.

איפה את סוגרת את הערב?
בבית… עם אייל והילדים.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
מסעדת הפועלים 'עדנה מוכתר' בקצה רחוב דרך יפו. בעיקר מאכלים עירקיים במחיר עממי.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
אמא שלי שעבדה מגיל 17 בבנק דיסקונט סניף ראשי בחיפה בעיר התחתית עד שפרשה. אין מי שלא הכירה עד דק: החנווני, התופרת, מחלק העיתונים, הקבצן, הזכיין של מפעל הפיס. ומפה ועד אילת, הסיפורים שהם מאוד יפים ומאוד לוקאליים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
לילך ובר היא המוזה שלי, חברת הנפש שלי, אחותי. המילה חיפה עבורי כמעט הייתה ריקה ממשמעות בלעדיה בחיי. נכון הוא שיש לי משפחה בחיפה ושאני אוהדת הפועל חיפה, אבל חיפה, עבור קרייתית כמוני, תמיד הייתה קצת לא מושגת, לא שלי. לילך נתנה לי אותה במתנה וברוחב לב ועשתה אותה שלנו. כמו פרומתאוס שגנב את האש מהאלים, היא קצת גנבה אותה בשבילי, שתהיה גם לי חיפה שלי ולא איזה מושא תשוקה או הווית חיים של ילדים כרמליסטים.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם ענבל לוינזון

ספרי קצת על עצמך 
ענבל גלגל. חיה ב ואת הדר, מבלה את ימי בהזייה של שוק תלפיות בארטישוק – בוטיק מזון, מעדניית בריאות וארץ פלאות טבעונית. חובבת טירוף, אקטיביסטית עצלה, סוציאליסטית רודפת כוח, לא מאמינה שצריך לעשות שום דבר אלא אם כן הוא טוב ונעים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
מתוך מהמשימה המשותפת של כולנו – פענוח האושר והפצתו, אני מתעסקת כבר הרבה זמן בשאלת הפרנסה הטובה. איך לקיים את כל השפע שאנחנו דורשים לעצמנו בלי לשעבד אף אחד, גם לא את עצמנו, בלי לסבול או לתמוך בסבל- ברור לי שזה רק עניין של סנכרון. באופן הפרקטי ביותר אני מקדישה את עצמי ללייצר רווחיות מהעסק המקסים שבניתי כיוון שרק רווחיות תעניק לו נצחיות. בין לבין אני נהנית לשקוע באינסוף שיחות עם עוברי אורח בשוק על איך ראוי שנתפרנס, איך אנחנו מסכימים או מתכוונים לזמן שכסף ואנרגיה יוזרמו לדברים שטובים בעניינו. ועל אוכל וצריכה ואידיאולוגיה ועל איך בטוב לעשות את מה שנכון בעינינו.

מה התשוקה שלך?
תיקון עולם. ככל שאני מתבגרת זה נראה לי פחות ופחות גדול אז אולי אפשר לקרוא לזה רק תיקון. אפילו כיוונון. פעם חשבתי שהעולם כל כך גרוע שצריך לפתור דברים שהם גדולים מכדי להבין, ושזה נורא קשה ואולי בלתי אפשרי, היום נראה לי שממש קרוב אלי, סביבי – יש אינסוף דברים שמפריעים לי באופן אישי וחובתי האישית היחידה היא לתקן אותם מיד. וכשזה כיף זה כי זה עובד.

איפה את פותחת את היום?
לאט באיחור וברוגע, סיגריה וקפה בחצר קסומה ואורבנית במיוחד.

אוכל רחוב אהוב
פלאפל בשקית עם קצת חריף

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
ארטישוק- בלי ספק הקפה קר הכי טוב בעיר 3>

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
לרוב אני הולכת לאיבוד בעקבות אפליקציות טבעוניות ומנסה לדחות את הרעב שלי מרוב התרגשות עד שאני מוצאת את עצמי מבולבלת באיזשהי תחנה מרכזית מתענגת על סלטייה מפוארת של שווארמה.

איפה את סוגרת את הערב?
הכי טוב בבית, ככה אפשר להספיק הכי הרבה שיחות/ טקסטים/ סדרות מעוררות השראה לפני שהגוף מוותר.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
לבלות יום שלם בלצבוע מדרגות במסדה לוורוד איכסה סתם ככה.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
הזיכרון הכי חזק שלי מהילדות בחיפה וגם הפחד הגדול שלי מלחזור זאת החוויה של ללכת ברחוב ולשמוע מכל הסלונים את אותה טלוויזיה. לשמחתי זה זיכרון מוטעה, כי יש בחיפה את הדר – ועל אף הטינופת (הפתירה ונפתרת) נפלא פה, וגם אז הייתה והיו טלוויזיות שפשוט הקשיבו להם יותר חלש ובכל מקום יש הדר ובכל אדם יש ממש הרבה דברים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
שושי מאניצ'ה שבנדיבות ופתיחות אינסופית הראתה לי איך בוראים מקום בעולם. וסבתא אלן, מחלוצות רחוב מסדה.

צילום: איתן סרבר

המעמד היצירתי עם גילה לבני זמיר

ספרי קצת על עצמך

חיפאית מלידה. גדלתי בנוה שאנן של שנות ה-60 והמעבר באמצע שנות ה-70 לבית הספר התיכון לאמנויות ויצ״ו היה אחד הצעדים המשמעותיים שלי בהתבגרות בחיפה: היציאה מהשכונה החד מימדית וההתחברות להוויית מרכז הכרמל של אותן שנים על כל החוויות הייחודיות של המקום שאינן קיימות בו יותר.

נשואה 34 שנים לאמנון אהוב ליבי, אותו פגשתי בשנה הראשונה ללימודי במחלקה לעיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ויצ״ו. אנו מתגוררים באותו בית שקנינו בשנת 1985 בשכונת הדר. לא הכרנו אז את המושג: ״התחדשות עירונית״ , אבל היינו תחילתה של ההתחדשות הדמוגרפית של הדר, כשחברים שראו כי טוב עברו לכאן וחבר הביא חבר. ככה נוצרה קהילה שהלכה והתרחבה והיום הדר היא השכונה הכי מרתקת וססגונית. יש תושבים.ות שפועלים לקידום איכות החיים במקום ביזמות ואחריות. את המודל הזה צריך לקדם לכל השכונות בעיר.

אנו הורים לשתי בנות ובן, סבא וסבתא לנכדה . ילדי חיים בשכונה בדירות משלהם ובונים כאן את חייהם. שלושת ילדי למדו בביה״ס הפתוח ובמגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות ויצו שהפך לרעות. נכדתי הולכת לגן הדו לשוני בשכונה ואני מאמינה גדולה ברעיון של מערכת החינוך הדו לשוני כביטוי האותנטי לחיים משותפים נורמטיביים.

אני מעצבת בנשמה וכדרך חיים: התחלתי את חיי המקצועיים כמעצבת תקשורת חזותית והיום עוסקת בעיצוב תודעה ומציאות: אני יועצת תקשורת וקשרי ממשל, יועצת לחברת כנסת וללקוחות פרטיים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?

שינוי מפת הפוליטיקה והמנהיגות בחיפה כדי להפוך את חיפה עכשו לעיר שהיא צריכה ויכולה להיות. נשבר לשיר ולדבר על חיפה במונחים של ״חיפה עיר עם עתיד״. העתיד הוא עכשו ואני מתכוונת להוביל מהלכים משני מציאות כי עכשו זה הזמן של חיפה.

מה התשוקה שלך?

אהבה, אופטימיות ושמחת חיים. הידיעה הברורה שמגיע לכולנו לחיות חיים טובים והוגנים. איני מוכנה להשלים עם המשך שלטונם של נבחרי ציבור שלדעתי (ודעת רבים) מעלו באמון הציבור ובגדו בשליחות הציבורית שלהם. אני מאמינה גדולה ביכולתו של היחיד.ה ליצור שינוי תוך שיתופי פעולה קהילתיים. צריך להפסיק לפחד ופשוט לעשות. אין ממה לפחד. ברגע שמשנים את הכללים, מבינים כמה אלו שלמעלה פוחדים מהציבור ומיכולתיו.

איפה את פותחת את היום?

בבית, שש בבוקר, לאחר שאני מאכילה את חיות הבית, אני יושבת על הספה מול החלון הפנורמי שבחזית הצפונית של ביתי ושותה את קפה הבוקר הראשון. מביטה אל הנמל, הים, אל הרי הצפון ובעיר המתעוררת.

אוכל רחוב אהוב

פלאפל. רק פלאפל הזקנים (נג׳אלה) בואדי ניסנס. נאמנות של עשרות שנים שעברה לדורות הבאים שלנו. יש לי גם זיכרון חווייתי, מנחם וטעים של שתיית סחלב חם מעוטר בשברי פיסטוק, קוקוס מגורד ומי ורדים, בליל חורף גשום, מתחת לגגון של עגלת הסחלב שהיתה ברחוב אבן סינא ליד קולנוע ארמון.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה הפינה במסדה וסושי אינסיידאאוט במסדה, אני גם אוהבת את מבשלת הבירה שבשוק תלפיות ואת מסעדת תלפיות של אילן.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
איפה שבא לי. לא עושה מזה ענין.

איפה את סוגרת את הערב?
על המרפסת עץ בכניסה לבית, משקיפה על העיר ואור היום שהולך ונמוג, איך האפלה עוטפת את העיר, האורות הולכים ונדלקים ומנצנצים מבין ענפי העצים שבחצר

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
קולנוע עממי בנוה שאנן, רחוב מסדה, שוק תלפיות, השוק בואדי ניסנס והעיר התחתית.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

1970, חנוכה-בקולנוע אורה, לאחר הופעת להקת חיל הים שהכוכב שלה היה חייל צעיר בשם שלמה ארצי. היה קר וגשום. לאחר ההופעה הלכתי עם הורי ועם אחי עמית לאכול בצמחוניה ברחוב הרצל: מרק ירקות וכיסוני בצק (פירושקיס) ממולאים בתפוחי אדמה ומעוטרים בהמון בצל מטוגן שוחה במרגרינה. היה טעים ונורא התרגשנו מהלהקה. שנים אחר כך הייתי סגנית קצינת החינוך של חיל הים ושיחזרנו את המופע המיתולוגי ההוא עם אנשי המילואים של הלהקה. אחי היה מפקד סטי״ל.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה

היתה לחברת ילדות שלי סבתא יקית שנטשה את גרמניה מאחוריה והשתלבה בדרכה במציאות הישראלית המקומית. היה לה בית קטן עם גג אדום על צלע ההר, בתחילת רחוב נתיב חן בנוה שאנן, עם גינה של טרסות תלולות פורחת ומטופחת. הבית היה קטן ומוקפד והיתה בו אוירה קצת לא מפה-לא טיפוסית ישראלית כמו שהיתה בנוה שאנן של שנות ה-60. היא טיפלה בגינה במסירות ביחד עם הגנן איתו היתה משוחחת בערבית במבטא יקי. אני זוכרת שהייתי מוקסמת ממנה והיא הצחיקה אותי בערבוב הייקי מזרח תיכוני שלה.
הבית הזה מזמן לא קיים. חשבתי אז שאני רוצה כזה בית. במידה רבה יש בבית שלי משהו שמזכיר אותו.

המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

חופשה כוזבת: איך נמלטתי מתוך הגלויה והגעתי לעיר פראג

"אני שונא את דיסנילנד. היא מכינה את הילדים שלנו ללאס וגאס" (טום ווייטס)

 

שיר שחלמתי על פראג

כולם אמרו לי לנסוע לפראג.
איך זה שלא היית עדיין בפראג? האנשים שם כל כך נחמדים. והאוכל כל כך טוב והבירה, הו הבירה! וממש אבל ממש זול.
אז לקחתי את הבעל, ארזתי כמה בגדים ונסענו לפראג. מלווה בהמוני המלצות לאן אפשר ללכת, מה כדאי לראות ואיפה שווה לאכול ולשתות.

כמו המון אנשים אני שונאת להודות בכשלונות. במיוחד בעידן הפייסבוק והאינסטוש שבהם הכל חייב להיראות מצוחצח, עילאי ומשובח. אם אין הילת מלאכים על המונומנט שלצידו הצטלמתי – זה לא זה. אם אין חיוך זוהר יחד עם מנה במסעדה שנראית כמו מיליון דולר – לא הגעתי ליעד. אבל אני חייבת להודות – נכשלתי ובגדול.

קודם כל לא עשיתי עבודת הכנה נאותה. אני תמיד אוהבת ללמוד על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם. לאור עיסוקיי הרבים בתקופה האחרונה, פשוט לא פיניתי לזה זמן ואנרגיה. חשבתי לעצמי: "נזרום, יהיה בסדר…". ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה. נחתנו בשדה התעופה ע"ש ואצלב האבל והדבר הראשון שראינו ליד מסוע המזוודות היה העז של בירה קוזל שמנופפת לנו לשלום:

הנמל עצמו, ובכן, בטח רובכם מכירים אותו. לנחות בשעות היום זה תמיד יותר נחמד מאשר לנחות בלילה. הבנו די מהר לאן אנחנו צריכים להגיע (למארחים שלנו שגרו בשכונה פרברית למדי בעיר), לקחנו את האוטובוס ונסענו. המארחים התגלו כנחמדים ממש, השקו אותנו והאכילו אותנו ויצאנו איתם לפאב השכונתי (Pivovar Lužiny) שממוקם בקניון ולמרות זאת הצליח לשמור על אווירת מבשלה מקומית. תחשבו על מבשלת ליבירה, רק הרבה הרבה יותר גדולה, שנמצאת בתוך קניון – חציה בחוץ וחציה בפנים. אכלנו מנה מאוד נחמדה של גבינה צ'כית מטוגנת במטבל בסגנון טטרי ותפוחי אדמה מטוגנים. לצערי הרב אחרי הערב החביב הזה הדברים החלו להידרדר.

ציור קיר שכונתי חמוד בשכונה שבה התארחנו, אי שם בפרברי פראג

הגולם מפראג

בשלב הזה אני חייבת להודות בפניכם וגם בפני עצמי – התייחסתי לפראג כאל one night stand. היא הייתה בשבילי המקום בו אני נוחתת, מעבירה יומיים-שלושה בסבבה במקומות שחייבים לראות ואז מגיעה לפולין מכורתי. "מה, את בכלל לא צריכה להתאמץ בפראג. כל האוכל והבירה מגיעים עד אליך, נכנסים לפה וגם סוגרים אותו בעצמם. והנופים מהממים – לאן שלא תלכי – כמו בגלויה". זה מה שאנשים אמרו לי – או לפחות, זה מה שכנראה רציתי להאמין שאנשים אמרו לי. Big mistake. אומרים שהיחס שאתה נותן, זה היחס שאתה מקבל ופראג החזירה מנה אחת אפיים.

היא קידמה אותנו במזג אוויר לוהט ולח עוד בזמנים שבמחוזותינו הישראלים היה נעים וסבבה (חודש יוני, may I remind you). בעיר העתיקה (העיר הגדולה) שאליה נסענו לא היה טיפת צל. כדי להקשות עלינו להתמצא, שמות הרחובות היו רשומים רק על הבית הראשון ועל הבית האחרון. מספרים? לוקסוס שטרם שמעו עליו. בצר לנו נמלטנו לסיסטר'ז קפה (Sisters) שהומלץ לנו מבעוד מועד. זה באמת מקום נהדר. הוא מנוהל על ידי שלוש בנות בגילאים וסגנונות שונים ומגיש כל מיני מנות קלילות כמו סנדוויצ'ים פתוחים שמסתבר שהם הדבר עכשיו בפראג, שייקים שונים, מרקחות ולימונדות עם כל מיני תמציות פרחים מגניבות. אכלנו סנדוויצ'ון סלק עם גבינת עזים שהיה מעלף וגרסה טריקית וקלה של אג'ז בנדיקט שאפילו אפשר ליישם בבית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ליד הסיסטר'ז ניצב לו בגאון Nasa Maso (הבשר שלנו) – הגרסה הצ'כית של המיט מרקט. אתם יודעים, מקום כזה שבו אתה בוחר חלקי בשר שנראים לך ושמים אותם על הפלנצ'ה ואז על הצלחת ישר מהאש. חזרנו לשם לארוחת הצהריים ואני חייבת לומר שלא נפלנו. מצד שני, לא לקחנו את מומלצי המקום וטעו בהזמנה שלנו. לזכותו של המקום ייאמר שהשירות מחויך ומקצועי וזיכו אותנו במחירה המלא של המנה.

בין לבין, מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים, ולאתר לפחות חלק מהאטרקציות שלכבודן הגענו, התבשלנו בחום היוקד.
זה לא שהכל היה רע. זה לא שלא היינו במקומות חביבים ואפילו ראינו מקומות מאוד יפים – אבל שום דבר במקום הזה, המתויר עד אימה, לא גרם לנו להשתאות ולעצור בהתפעלות.

אני חושבת שבשלב הזה התחלתי להבין שאין כאן באמת עיר חיה ונושמת. יש כאן גופה שהייתה פעם בחיים. אטרקציה תיירותית, עטופה בנייר צלופן, שמחוברת למכונת הנשמה מלאכותית. אני חושבת שההדגמה הכי יפה לעניין הייתה רכבי ניקוי עירוניים שנסעו מדי פעם ברחבי הכיכר הראשית ונתנו שפריצים של מים באוויר. הסתכלתי על כל האנשים בכיכר ונזכרתי בסיפורים על הנסיונות לצלם את הטאג' מהאל, את המונה ליזה, את כיכר פיקדילי ועוד – כשכל מה שרואים זה אנשים מצלמים וקצת ממה שהתכוונתם לצלם.

ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים – מה זה בעצם משנה
לאן בעצם הם בורחים.

מחתרת הקטיפה

ואז נפל לי האסימון. אנחנו לא נמצאים באמת בפראג.
זוכרים שסיפרתי שנסענו באוטובוס למארחים שלנו? אז מה שלא הזכרתי קודם הוא שהנסיעה לשם לקחה לנו 45 דקות. בדרך עברנו כל מיני שכונות וחלקים של העיר. מהמרפסת הנהדרת של המארחים היה נוף די מדהים על חצי מהעיר פראג.

"לא יכול להיות שאין כאן חיים", חשבתי לעצמי. המארחים שלנו אמרו שהם כמעט ולא מתקרבים לרובע 1 שהוא המרכז התיירותי. אחרי מה שעברנו היום זו נראתה לי יותר ויותר כמו החלטה מצילת חיים. התחלתי לחרוש את הרשת בניסיון למצוא קצה חוט של משהו מקומי, חי ונושם. אחרי שלוש וחצי שעות עשיתי זאת! מצאתי את הבלוג המופלא הזהPrague off the map.

ביממה שנשארה לנו החלטנו להציל את המצב, לחצות את נהר הוולטבה ולבקר בשלושה מקומות שנבחרו בקפידה מתוך הבלוג.

המקום הראשון נקרא Stvanice lsland (שווניצה) והוא אי על גדות הנהר באמצע פראג – לא רחוק מרובע 7 ליתר דיוק. במקור זה היה אי לציד וגם פירוש השם הוא מילולי: אי הציידים. שם ביקרנו ב Vila Stvanice (וילה שווניצה), בנין נטוש שהיה פעם בורדל. שלושה קולקטיבים של תאטרון עשו בו הפקה חד פעמית והבינו שהם רוצים להחזיק במקום באופן קבוע. הם דיברו עם אנשים מרובע 7 כי באי עצמו לא היה ממש אף אחד לדבר איתו, הצליחו לקבל אותו בדרך לא דרך. הם הקימו בו חלל שכולל בר, בית קפה ואולם לסרטים ותאטרון. הם למעשה החלוצים הראשונים באזור הזה. נשמע לכם מוכר?

האווירה במקום היא של עשייה וביום שהגענו בדיוק הקימה הקבוצה את התפאורה להצגה שהייתה עתידה לעלות באותו ערב. היה כלב חמוד שהתרוצץ בחופשיות במקום והבר היה פתוח ולגמנו לימונדה עם תמצית פטל אדום. על הדלפק נחו שני קישים מפתים שזה עתה נאפו אבל אנחנו תכננו להמשיך למקום הבא.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

המקום השני נקרא Vnitroblock והוא נמצא בלב רובע 7. מדובר בחלל רב תכליתי שמזכיר קצת את התכל'ס בברלין. חפשו בויקיפדיה אם אתם לא יודעים. המקום היה בית מלאכה גדול ובגלגול הנוכחי יש בו בית קפה מאוד נעים, ספריה קטנטנה של ספרים שאפשר לעיין בהם וגם לקנות אותם, חנות לבגדים ואקססוריז מעוצבים, חלל לתערוכה קטנטנה בכניסה וסטודיו לריקוד.

אכלנו שם סנדוויץ' פתוח (זרמנו עם הטרנד), שתי עוגות טעימות ושתינו לימונדה – שמתם לב למוטיב החוזר?

מצגת זאת דורשת JavaScript.

יצא לנו גם לטייל קצת ברובע 7. האווירה שם תוססת, יש מלא עסקים קטנים והמון עוברי אורח. ככה עיר צריכה להרגיש! הכמות הגדולה של המקומות הויטנאמים, שכוללת מסעדות, מכונים לטיפוח ציפורניים וגם שוק ויטנאמי פעיל זכתה להסבר מפי מארחנו שהויטנאמים נחשבים למיעוט מאוד גדול בצ'כיה שקלטה לא מעט פליטים אחרי תום מלחמת ויטנאם. יש בכל פינה מקום ויטנאמי כולל בפסאז' הקטן והחביב שליד המקום שבו התארחנו.

המקום האחרון שביקרנו בו הוא מפעל לבשר לשעבר ונקרא בשם המפתיע MeetFactory. השיבוש בשם הוא במקור. הוא ממוקם ברובע 5, ממש על פסי הרכבת וצריך לעשות עיקוף מאוד גדול כדי להגיע אליו או להגיע באוטו. הוא כולל אולמות גדולים להופעות, הצגות וסרטי קולנוע, כמה וכמה חללי תערוכות, חנות לתיקון אופניים ובר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חזרנו דרך גשר אחר, לא גשר קארל, והגענו למרכז העיר האמיתי, של האנשים האמיתיים. הצטלבות של מעברי חציה, שני קניונים גדולים זה לצד זה, נגני רחוב והמוני המוני אנשים. לעניות דעתי, פראג בהחלט שווה ביקור נוסף של עוד כמה ימים ולו רק כדי להכיר את כל הרובעים המחתרתיים של פראג.

רשימה של מקומות מומלצים (בשביל ההתחלה – אבל הכי טוב, פשוט להגיע לאחד הרובעים ולתת לעצמכם לחוות אותו – לנו לא היה מספיק זמן :() :

ברובע 1:

  • קפה Sisters – המקום הכי סימפטי וטעים שאנחנו מצאנו במרכז התיירותי. הקפה קטנטן וחמים – יש בו אוכל קליל המבוסס על סנדוויצ'ים ודברי מאפה צמחוניים ועם דגים. כמו כן יש גם שתייה קלה ביתית, שייקים ופרישייקים, מרקים ועוגות. לכו על מנת הדגל של המקום – סנדוויץ' עם ממרח סלק וגבינת עזים. מומלץ לעשות גם סיבוב בתוך הפסאז' הקטן שהוא נמצא בו. יש בו כל מיני מעדניות ומקומות אוכל נחמדים והיפסטרים לפודיז' שביניכם. במבט ראשון איתרנו חנות בריאות, מקום אוריינטלי, מקום לשייקים מבוססי פירות וירקות, מעדניה מפונפנת וכמובן Nasa Maso שלא נוכל להמליץ עליו בלב שלם. תצטרכו לנסות בעצמכם.

ברובע 5:

  • ה MeetFactory – קצת מאתגר להגיע עליו אבל זו חלק מהחוויה. אתם תרדו בתחנה שהיא די באמצע איזור תעשיה. אל תיבהלו – אתם במקום הנכון. מימינכם תראו את המקום אבל הוא רחוק ומעבר לפסי הרכבת. תצטרכו ללכת די הרבה כדי לעבור את הכביש ואז להמשיך לטפס עד לעליה ולהמשיך ללכת עד שתגיעו. יש סימונים בדרך, שלא תתייאשו. אפשר גם לקחת מונית ב UBER אם אתם רוצים לחסוך לעצמכם את כל ההתרגשות. במקום יש מלא אירועים שקורים כל הזמן – הופעות, הצגות ופסטיבלים, בעיקר בערב ובמשך היום יש שלושה חללי תערוכות. אלו שאנחנו ראינו היו מרשימות למדי.

ברובע 7:

  • ה Vnitroblock – כיף להתרווח בו אפילו לשעה-שעתיים וליהנות מהתפריט הקליל והכייפי, מהעיון בספרים החמודים בבית הקפה, ברביצה בחללים החיצוניים שמזכירים קצת זולות עירוניות ויש שם גם אירועים בערב. אנחנו קנינו שם כל מיני אקססוריז חמודים של מעצבים יחסית בזול, אז אם אתם אוהבים אמנות ואופנה היפסטרית של מעצבים צעירים, זה בהחלט המקום בשבילכם. שווה גם לשלב עם עוד מקומות ברובע ושוטטות נעימה. בטוח שתפלו על הרבה מקומות קטנים ומפתיעים, בדיוק מהסוג שקוראי הבלוג אוהבים. 
  • Vila Stvanice – נמצאת על האי שווניצה, טיפה בצד מרובע 7. שווה להגיע לאי באופן כללי כי זה פאקינג אי קטן באמצע העיר והקונספט הזה מוצלח. רצוי בשיט, למרות שאנחנו לא בדיוק הבנו איך מגיעים למשהו ששט. את המעגן לעומת זאת כן ראינו. הוילה עצמה נמצאת מצד ימין, ממש לא רחוק מתחנות הטראם. אתם תזהו אותה בקלות על פי הבית המרשים, ובכן, וילה. כדאי מאוד להגיע משעות אחה"צ וצפונה כי הם מתחילים לזוז רק בסביבות 14:00 ככה. יש שם פסטיבלים, הצגות, סרטים ובר קטן וזרוק בסגנון הברטניין זצ"ל. 

ברובע 13 (רק אם אתם מזדמנים אליו):

  • Pivovar Lužiny – פאב המבשלה שאכלנו בו בערב הראשון שהגענו. מקום חמוד, ענק בגודלו ועדיין מצליח לשמור על הרגשה שכונתית-אינטימית משהו. אנחנו לקחנו את הגבינה המסורתית המטוגנת עם תפוחי אדמה מטוגנים ומטבל טטרי, אבל המארחים שלנו גם המליצו בחום על מנת הצלעות והבשר באופן כללי. 
  • Towers Café – בית קפה ומאפייה קטנים שנמצאים בפסאז' הקטנטן שליד המארחים שלנו. כל כך קטן עד שאין לו אתר. הכתובת היא Tlumačovská 2766/26a, 155 00 Praha 13 ותוכלו למצוא את המקום בקלות בגוגל מפס. יש שם מאפים מתוקים ומלוחים נהדרים, ובמיוחד הדונאטס המקומיים במילוי קרם וניל ומאפה בצורת כריש (!) בטעם קינמון. 
  • Gao Den – באותו פסאז' בדיוק ממוקמת המסעדה הויטנאמית הקטנה הזו. לא אכלנו בה לצערנו, אבל קיבלנו המלצה חמה מהמארחים שלנו שהוכיחו את עצמם בתור מבינים באוכל.

 

 

פראג בזמנים טובים יותר

מה יישאר לי לשבת? 

מתכון לקוואס תוצרת בית 

מכירים את משקה הקוואס הרוסי? זה משקה שמקביל לבירה השחורה שלנו והוא גם נמכר בארץ, לרוב בבקבוקים. אז הטעם שלו הוא די זוועה ואני והרבה אנשים אחרים שאני מכירה ממש לא הבנו מה הקטע והאם זה טעם נרכש. עד ששתיתי קווס תוצרת בית אצל המארחים שלנו בפראג. הטעם הוא אלוהי, לא פחות. ארומה עמוקה של מתיקות יחד עם המרירות והמרקם חלק ומלטף – פשוט אי אפשר לעמוד בפני זה. אפילו סוגי קוואס אחרים ששתיתי בפולין ובצ'כיה, מבוקבקים ותעשייתיים (בדרך כלל יצרנים קטנים) היו ערבים לחיך. אז השגנו לכם את המתכון!

לפניכם מדריך מצולם של הפקת קוואס ביתי באדיבות המארחים המקסימים שלנו מפראג.

התהליך עצמו לוקח לפחות שלושה ימים כי השמרים צריכים לתסוס ולהבשיל.

מה שצריך זה תמצית קווס טובה (בקשו מחברים שנוסעים מפעם לפעם לרוסיה, ואם אתם יודעים איפה ניתן להשיג בארץ, מוזמנים לכתוב בפרטי או בתגובות – תבורכו!), סוכר, שמרים ומים חמים.

חומרים:

בקבוק בגודל של 3 ליטר
3 ליטר מים
6 כפות של תמצית קוואס משובחת
250 גרם סוכר
5 גרם חתיכות של שמרים

הכנה:
מרתיחים מים לטמפרטורה של 35-40 מעלות. שמים את התמצית והסוכר בבקבוק. מפוררים את השמרים ומערבבים. שופכים את המים, סוגרים את הבקבוק עם מכסה ומכסים אותו במגבת ל 24 שעות. אחרי 24 שעות מכניסים את הבקבוק למקרר לשלושה עד חמישה ימים (כל המרבה הרי זה משובח). מוציאים מהמקרר, שותים ונהנים 🙂

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n