המעמד היצירתי של חיפה והפעם עם בועז רפאלי

ספר קצת על עצמך
אני סוליסט, שועל בודד. אני היסטוריון חוקר, צלם סטילס\דוקו במצלמות בנות 40 עד 100 וצלם אוטודידקט לנושאי חיפה העות'מאנית והבריטית. אלו נושאים שלא בשגרה ושלא נגעו בהם אף פעם בהיסטוריה של העיר – כמו ניתוחים הסטורים-אורבניים, ארכיטקטונים, סיפורי משפחות, שיחזור מקומות שהיו או נהרסו וסיפורי רהיטים. אני משחזר תקופות, מקומות, חפצים ומכשירי אודיו בעיקר עם ציוד הצילום הרלוונטי לכל תקופה שאני בוחר לשחזר מבלי להראות סממנים מודרנים. אם יזדמן רהיט הוא גם יעבור רסטורציה. אני לומד את כל מה שקשור להיסטוריה של התפתחות הציוד הבידורי הביתי והמסחרי ונושם את רוח העיר בתדרים אחרים.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
פרוייקט חיים שכולו בחיפה מבחינת היסטוריה הכולל רסטורציות בתמונות ושל חפצים עירוניים שאני מוצא לנכון.

מה התשוקה שלך?
התשוקה שלי מונעת מחסכי ילדות שכוללים אנשים ומקומות שאת עולמם פיספסתי.

איפה אתה פותח את היום?
היום נפתח בכל בית קפה היסטורי או שיכול להיות הכי לא מוגדר בהדר וזה בימים שאין לי עבודה בבוקר.

אוכל רחוב אהוב
בייגל'ה

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה ניצה, מאייר, מסעדת תלפיות, זמן קפה

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
מחוץ לחיפה לא אוכל בשום מקום.

איפה אתה סוגר את הערב?
את הערב אני סוגר בסיור לילי ברחובות הכי "אסורים" בין היתר.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
הדר, תחתית, העיר המזרחית

זיכרון נוסטלגי מחיפה
בחופש פורים ראיתי את הסרט "אנני" מהיציע של קולנוע אורה עם אמא שלי. בנוסף העדלאידות שהיו בחיפה.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה
סבא שלי שלו הקדשתי את הפרויקט של מפעל ההנצחה – ואדי סאליב. תוכלו לראות את סירטון הסיכום לחלק א' של הפרויקט. סיפורו של סבא שלי מופיע בכתוביות שבסוף.

 

 

 

מודעות פרסומת

המעמד היצירתי עם גילה לבני זמיר

ספרי קצת על עצמך

חיפאית מלידה. גדלתי בנוה שאנן של שנות ה-60 והמעבר באמצע שנות ה-70 לבית הספר התיכון לאמנויות ויצ״ו היה אחד הצעדים המשמעותיים שלי בהתבגרות בחיפה: היציאה מהשכונה החד מימדית וההתחברות להוויית מרכז הכרמל של אותן שנים על כל החוויות הייחודיות של המקום שאינן קיימות בו יותר.

נשואה 34 שנים לאמנון אהוב ליבי, אותו פגשתי בשנה הראשונה ללימודי במחלקה לעיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ויצ״ו. אנו מתגוררים באותו בית שקנינו בשנת 1985 בשכונת הדר. לא הכרנו אז את המושג: ״התחדשות עירונית״ , אבל היינו תחילתה של ההתחדשות הדמוגרפית של הדר, כשחברים שראו כי טוב עברו לכאן וחבר הביא חבר. ככה נוצרה קהילה שהלכה והתרחבה והיום הדר היא השכונה הכי מרתקת וססגונית. יש תושבים.ות שפועלים לקידום איכות החיים במקום ביזמות ואחריות. את המודל הזה צריך לקדם לכל השכונות בעיר.

אנו הורים לשתי בנות ובן, סבא וסבתא לנכדה . ילדי חיים בשכונה בדירות משלהם ובונים כאן את חייהם. שלושת ילדי למדו בביה״ס הפתוח ובמגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות ויצו שהפך לרעות. נכדתי הולכת לגן הדו לשוני בשכונה ואני מאמינה גדולה ברעיון של מערכת החינוך הדו לשוני כביטוי האותנטי לחיים משותפים נורמטיביים.

אני מעצבת בנשמה וכדרך חיים: התחלתי את חיי המקצועיים כמעצבת תקשורת חזותית והיום עוסקת בעיצוב תודעה ומציאות: אני יועצת תקשורת וקשרי ממשל, יועצת לחברת כנסת וללקוחות פרטיים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?

שינוי מפת הפוליטיקה והמנהיגות בחיפה כדי להפוך את חיפה עכשו לעיר שהיא צריכה ויכולה להיות. נשבר לשיר ולדבר על חיפה במונחים של ״חיפה עיר עם עתיד״. העתיד הוא עכשו ואני מתכוונת להוביל מהלכים משני מציאות כי עכשו זה הזמן של חיפה.

מה התשוקה שלך?

אהבה, אופטימיות ושמחת חיים. הידיעה הברורה שמגיע לכולנו לחיות חיים טובים והוגנים. איני מוכנה להשלים עם המשך שלטונם של נבחרי ציבור שלדעתי (ודעת רבים) מעלו באמון הציבור ובגדו בשליחות הציבורית שלהם. אני מאמינה גדולה ביכולתו של היחיד.ה ליצור שינוי תוך שיתופי פעולה קהילתיים. צריך להפסיק לפחד ופשוט לעשות. אין ממה לפחד. ברגע שמשנים את הכללים, מבינים כמה אלו שלמעלה פוחדים מהציבור ומיכולתיו.

איפה את פותחת את היום?

בבית, שש בבוקר, לאחר שאני מאכילה את חיות הבית, אני יושבת על הספה מול החלון הפנורמי שבחזית הצפונית של ביתי ושותה את קפה הבוקר הראשון. מביטה אל הנמל, הים, אל הרי הצפון ובעיר המתעוררת.

אוכל רחוב אהוב

פלאפל. רק פלאפל הזקנים (נג׳אלה) בואדי ניסנס. נאמנות של עשרות שנים שעברה לדורות הבאים שלנו. יש לי גם זיכרון חווייתי, מנחם וטעים של שתיית סחלב חם מעוטר בשברי פיסטוק, קוקוס מגורד ומי ורדים, בליל חורף גשום, מתחת לגגון של עגלת הסחלב שהיתה ברחוב אבן סינא ליד קולנוע ארמון.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה הפינה במסדה וסושי אינסיידאאוט במסדה, אני גם אוהבת את מבשלת הבירה שבשוק תלפיות ואת מסעדת תלפיות של אילן.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
איפה שבא לי. לא עושה מזה ענין.

איפה את סוגרת את הערב?
על המרפסת עץ בכניסה לבית, משקיפה על העיר ואור היום שהולך ונמוג, איך האפלה עוטפת את העיר, האורות הולכים ונדלקים ומנצנצים מבין ענפי העצים שבחצר

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
קולנוע עממי בנוה שאנן, רחוב מסדה, שוק תלפיות, השוק בואדי ניסנס והעיר התחתית.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

1970, חנוכה-בקולנוע אורה, לאחר הופעת להקת חיל הים שהכוכב שלה היה חייל צעיר בשם שלמה ארצי. היה קר וגשום. לאחר ההופעה הלכתי עם הורי ועם אחי עמית לאכול בצמחוניה ברחוב הרצל: מרק ירקות וכיסוני בצק (פירושקיס) ממולאים בתפוחי אדמה ומעוטרים בהמון בצל מטוגן שוחה במרגרינה. היה טעים ונורא התרגשנו מהלהקה. שנים אחר כך הייתי סגנית קצינת החינוך של חיל הים ושיחזרנו את המופע המיתולוגי ההוא עם אנשי המילואים של הלהקה. אחי היה מפקד סטי״ל.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה

היתה לחברת ילדות שלי סבתא יקית שנטשה את גרמניה מאחוריה והשתלבה בדרכה במציאות הישראלית המקומית. היה לה בית קטן עם גג אדום על צלע ההר, בתחילת רחוב נתיב חן בנוה שאנן, עם גינה של טרסות תלולות פורחת ומטופחת. הבית היה קטן ומוקפד והיתה בו אוירה קצת לא מפה-לא טיפוסית ישראלית כמו שהיתה בנוה שאנן של שנות ה-60. היא טיפלה בגינה במסירות ביחד עם הגנן איתו היתה משוחחת בערבית במבטא יקי. אני זוכרת שהייתי מוקסמת ממנה והיא הצחיקה אותי בערבוב הייקי מזרח תיכוני שלה.
הבית הזה מזמן לא קיים. חשבתי אז שאני רוצה כזה בית. במידה רבה יש בבית שלי משהו שמזכיר אותו.

המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

חופשה כוזבת: איך נמלטתי מתוך הגלויה והגעתי לעיר פראג

"אני שונא את דיסנילנד. היא מכינה את הילדים שלנו ללאס וגאס" (טום ווייטס)

 

שיר שחלמתי על פראג

כולם אמרו לי לנסוע לפראג.
איך זה שלא היית עדיין בפראג? האנשים שם כל כך נחמדים. והאוכל כל כך טוב והבירה, הו הבירה! וממש אבל ממש זול.
אז לקחתי את הבעל, ארזתי כמה בגדים ונסענו לפראג. מלווה בהמוני המלצות לאן אפשר ללכת, מה כדאי לראות ואיפה שווה לאכול ולשתות.

כמו המון אנשים אני שונאת להודות בכשלונות. במיוחד בעידן הפייסבוק והאינסטוש שבהם הכל חייב להיראות מצוחצח, עילאי ומשובח. אם אין הילת מלאכים על המונומנט שלצידו הצטלמתי – זה לא זה. אם אין חיוך זוהר יחד עם מנה במסעדה שנראית כמו מיליון דולר – לא הגעתי ליעד. אבל אני חייבת להודות – נכשלתי ובגדול.

קודם כל לא עשיתי עבודת הכנה נאותה. אני תמיד אוהבת ללמוד על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם. לאור עיסוקיי הרבים בתקופה האחרונה, פשוט לא פיניתי לזה זמן ואנרגיה. חשבתי לעצמי: "נזרום, יהיה בסדר…". ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה. נחתנו בשדה התעופה ע"ש ואצלב האבל והדבר הראשון שראינו ליד מסוע המזוודות היה העז של בירה קוזל שמנופפת לנו לשלום:

הנמל עצמו, ובכן, בטח רובכם מכירים אותו. לנחות בשעות היום זה תמיד יותר נחמד מאשר לנחות בלילה. הבנו די מהר לאן אנחנו צריכים להגיע (למארחים שלנו שגרו בשכונה פרברית למדי בעיר), לקחנו את האוטובוס ונסענו. המארחים התגלו כנחמדים ממש, השקו אותנו והאכילו אותנו ויצאנו איתם לפאב השכונתי (Pivovar Lužiny) שממוקם בקניון ולמרות זאת הצליח לשמור על אווירת מבשלה מקומית. תחשבו על מבשלת ליבירה, רק הרבה הרבה יותר גדולה, שנמצאת בתוך קניון – חציה בחוץ וחציה בפנים. אכלנו מנה מאוד נחמדה של גבינה צ'כית מטוגנת במטבל בסגנון טטרי ותפוחי אדמה מטוגנים. לצערי הרב אחרי הערב החביב הזה הדברים החלו להידרדר.

ציור קיר שכונתי חמוד בשכונה שבה התארחנו, אי שם בפרברי פראג

הגולם מפראג

בשלב הזה אני חייבת להודות בפניכם וגם בפני עצמי – התייחסתי לפראג כאל one night stand. היא הייתה בשבילי המקום בו אני נוחתת, מעבירה יומיים-שלושה בסבבה במקומות שחייבים לראות ואז מגיעה לפולין מכורתי. "מה, את בכלל לא צריכה להתאמץ בפראג. כל האוכל והבירה מגיעים עד אליך, נכנסים לפה וגם סוגרים אותו בעצמם. והנופים מהממים – לאן שלא תלכי – כמו בגלויה". זה מה שאנשים אמרו לי – או לפחות, זה מה שכנראה רציתי להאמין שאנשים אמרו לי. Big mistake. אומרים שהיחס שאתה נותן, זה היחס שאתה מקבל ופראג החזירה מנה אחת אפיים.

היא קידמה אותנו במזג אוויר לוהט ולח עוד בזמנים שבמחוזותינו הישראלים היה נעים וסבבה (חודש יוני, may I remind you). בעיר העתיקה (העיר הגדולה) שאליה נסענו לא היה טיפת צל. כדי להקשות עלינו להתמצא, שמות הרחובות היו רשומים רק על הבית הראשון ועל הבית האחרון. מספרים? לוקסוס שטרם שמעו עליו. בצר לנו נמלטנו לסיסטר'ז קפה (Sisters) שהומלץ לנו מבעוד מועד. זה באמת מקום נהדר. הוא מנוהל על ידי שלוש בנות בגילאים וסגנונות שונים ומגיש כל מיני מנות קלילות כמו סנדוויצ'ים פתוחים שמסתבר שהם הדבר עכשיו בפראג, שייקים שונים, מרקחות ולימונדות עם כל מיני תמציות פרחים מגניבות. אכלנו סנדוויצ'ון סלק עם גבינת עזים שהיה מעלף וגרסה טריקית וקלה של אג'ז בנדיקט שאפילו אפשר ליישם בבית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ליד הסיסטר'ז ניצב לו בגאון Nasa Maso (הבשר שלנו) – הגרסה הצ'כית של המיט מרקט. אתם יודעים, מקום כזה שבו אתה בוחר חלקי בשר שנראים לך ושמים אותם על הפלנצ'ה ואז על הצלחת ישר מהאש. חזרנו לשם לארוחת הצהריים ואני חייבת לומר שלא נפלנו. מצד שני, לא לקחנו את מומלצי המקום וטעו בהזמנה שלנו. לזכותו של המקום ייאמר שהשירות מחויך ומקצועי וזיכו אותנו במחירה המלא של המנה.

בין לבין, מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים, ולאתר לפחות חלק מהאטרקציות שלכבודן הגענו, התבשלנו בחום היוקד.
זה לא שהכל היה רע. זה לא שלא היינו במקומות חביבים ואפילו ראינו מקומות מאוד יפים – אבל שום דבר במקום הזה, המתויר עד אימה, לא גרם לנו להשתאות ולעצור בהתפעלות.

אני חושבת שבשלב הזה התחלתי להבין שאין כאן באמת עיר חיה ונושמת. יש כאן גופה שהייתה פעם בחיים. אטרקציה תיירותית, עטופה בנייר צלופן, שמחוברת למכונת הנשמה מלאכותית. אני חושבת שההדגמה הכי יפה לעניין הייתה רכבי ניקוי עירוניים שנסעו מדי פעם ברחבי הכיכר הראשית ונתנו שפריצים של מים באוויר. הסתכלתי על כל האנשים בכיכר ונזכרתי בסיפורים על הנסיונות לצלם את הטאג' מהאל, את המונה ליזה, את כיכר פיקדילי ועוד – כשכל מה שרואים זה אנשים מצלמים וקצת ממה שהתכוונתם לצלם.

ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים – מה זה בעצם משנה
לאן בעצם הם בורחים.

מחתרת הקטיפה

ואז נפל לי האסימון. אנחנו לא נמצאים באמת בפראג.
זוכרים שסיפרתי שנסענו באוטובוס למארחים שלנו? אז מה שלא הזכרתי קודם הוא שהנסיעה לשם לקחה לנו 45 דקות. בדרך עברנו כל מיני שכונות וחלקים של העיר. מהמרפסת הנהדרת של המארחים היה נוף די מדהים על חצי מהעיר פראג.

"לא יכול להיות שאין כאן חיים", חשבתי לעצמי. המארחים שלנו אמרו שהם כמעט ולא מתקרבים לרובע 1 שהוא המרכז התיירותי. אחרי מה שעברנו היום זו נראתה לי יותר ויותר כמו החלטה מצילת חיים. התחלתי לחרוש את הרשת בניסיון למצוא קצה חוט של משהו מקומי, חי ונושם. אחרי שלוש וחצי שעות עשיתי זאת! מצאתי את הבלוג המופלא הזהPrague off the map.

ביממה שנשארה לנו החלטנו להציל את המצב, לחצות את נהר הוולטבה ולבקר בשלושה מקומות שנבחרו בקפידה מתוך הבלוג.

המקום הראשון נקרא Stvanice lsland (שווניצה) והוא אי על גדות הנהר באמצע פראג – לא רחוק מרובע 7 ליתר דיוק. במקור זה היה אי לציד וגם פירוש השם הוא מילולי: אי הציידים. שם ביקרנו ב Vila Stvanice (וילה שווניצה), בנין נטוש שהיה פעם בורדל. שלושה קולקטיבים של תאטרון עשו בו הפקה חד פעמית והבינו שהם רוצים להחזיק במקום באופן קבוע. הם דיברו עם אנשים מרובע 7 כי באי עצמו לא היה ממש אף אחד לדבר איתו, הצליחו לקבל אותו בדרך לא דרך. הם הקימו בו חלל שכולל בר, בית קפה ואולם לסרטים ותאטרון. הם למעשה החלוצים הראשונים באזור הזה. נשמע לכם מוכר?

האווירה במקום היא של עשייה וביום שהגענו בדיוק הקימה הקבוצה את התפאורה להצגה שהייתה עתידה לעלות באותו ערב. היה כלב חמוד שהתרוצץ בחופשיות במקום והבר היה פתוח ולגמנו לימונדה עם תמצית פטל אדום. על הדלפק נחו שני קישים מפתים שזה עתה נאפו אבל אנחנו תכננו להמשיך למקום הבא.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

המקום השני נקרא Vnitroblock והוא נמצא בלב רובע 7. מדובר בחלל רב תכליתי שמזכיר קצת את התכל'ס בברלין. חפשו בויקיפדיה אם אתם לא יודעים. המקום היה בית מלאכה גדול ובגלגול הנוכחי יש בו בית קפה מאוד נעים, ספריה קטנטנה של ספרים שאפשר לעיין בהם וגם לקנות אותם, חנות לבגדים ואקססוריז מעוצבים, חלל לתערוכה קטנטנה בכניסה וסטודיו לריקוד.

אכלנו שם סנדוויץ' פתוח (זרמנו עם הטרנד), שתי עוגות טעימות ושתינו לימונדה – שמתם לב למוטיב החוזר?

מצגת זאת דורשת JavaScript.

יצא לנו גם לטייל קצת ברובע 7. האווירה שם תוססת, יש מלא עסקים קטנים והמון עוברי אורח. ככה עיר צריכה להרגיש! הכמות הגדולה של המקומות הויטנאמים, שכוללת מסעדות, מכונים לטיפוח ציפורניים וגם שוק ויטנאמי פעיל זכתה להסבר מפי מארחנו שהויטנאמים נחשבים למיעוט מאוד גדול בצ'כיה שקלטה לא מעט פליטים אחרי תום מלחמת ויטנאם. יש בכל פינה מקום ויטנאמי כולל בפסאז' הקטן והחביב שליד המקום שבו התארחנו.

המקום האחרון שביקרנו בו הוא מפעל לבשר לשעבר ונקרא בשם המפתיע MeetFactory. השיבוש בשם הוא במקור. הוא ממוקם ברובע 5, ממש על פסי הרכבת וצריך לעשות עיקוף מאוד גדול כדי להגיע אליו או להגיע באוטו. הוא כולל אולמות גדולים להופעות, הצגות וסרטי קולנוע, כמה וכמה חללי תערוכות, חנות לתיקון אופניים ובר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חזרנו דרך גשר אחר, לא גשר קארל, והגענו למרכז העיר האמיתי, של האנשים האמיתיים. הצטלבות של מעברי חציה, שני קניונים גדולים זה לצד זה, נגני רחוב והמוני המוני אנשים. לעניות דעתי, פראג בהחלט שווה ביקור נוסף של עוד כמה ימים ולו רק כדי להכיר את כל הרובעים המחתרתיים של פראג.

רשימה של מקומות מומלצים (בשביל ההתחלה – אבל הכי טוב, פשוט להגיע לאחד הרובעים ולתת לעצמכם לחוות אותו – לנו לא היה מספיק זמן :() :

ברובע 1:

  • קפה Sisters – המקום הכי סימפטי וטעים שאנחנו מצאנו במרכז התיירותי. הקפה קטנטן וחמים – יש בו אוכל קליל המבוסס על סנדוויצ'ים ודברי מאפה צמחוניים ועם דגים. כמו כן יש גם שתייה קלה ביתית, שייקים ופרישייקים, מרקים ועוגות. לכו על מנת הדגל של המקום – סנדוויץ' עם ממרח סלק וגבינת עזים. מומלץ לעשות גם סיבוב בתוך הפסאז' הקטן שהוא נמצא בו. יש בו כל מיני מעדניות ומקומות אוכל נחמדים והיפסטרים לפודיז' שביניכם. במבט ראשון איתרנו חנות בריאות, מקום אוריינטלי, מקום לשייקים מבוססי פירות וירקות, מעדניה מפונפנת וכמובן Nasa Maso שלא נוכל להמליץ עליו בלב שלם. תצטרכו לנסות בעצמכם.

ברובע 5:

  • ה MeetFactory – קצת מאתגר להגיע עליו אבל זו חלק מהחוויה. אתם תרדו בתחנה שהיא די באמצע איזור תעשיה. אל תיבהלו – אתם במקום הנכון. מימינכם תראו את המקום אבל הוא רחוק ומעבר לפסי הרכבת. תצטרכו ללכת די הרבה כדי לעבור את הכביש ואז להמשיך לטפס עד לעליה ולהמשיך ללכת עד שתגיעו. יש סימונים בדרך, שלא תתייאשו. אפשר גם לקחת מונית ב UBER אם אתם רוצים לחסוך לעצמכם את כל ההתרגשות. במקום יש מלא אירועים שקורים כל הזמן – הופעות, הצגות ופסטיבלים, בעיקר בערב ובמשך היום יש שלושה חללי תערוכות. אלו שאנחנו ראינו היו מרשימות למדי.

ברובע 7:

  • ה Vnitroblock – כיף להתרווח בו אפילו לשעה-שעתיים וליהנות מהתפריט הקליל והכייפי, מהעיון בספרים החמודים בבית הקפה, ברביצה בחללים החיצוניים שמזכירים קצת זולות עירוניות ויש שם גם אירועים בערב. אנחנו קנינו שם כל מיני אקססוריז חמודים של מעצבים יחסית בזול, אז אם אתם אוהבים אמנות ואופנה היפסטרית של מעצבים צעירים, זה בהחלט המקום בשבילכם. שווה גם לשלב עם עוד מקומות ברובע ושוטטות נעימה. בטוח שתפלו על הרבה מקומות קטנים ומפתיעים, בדיוק מהסוג שקוראי הבלוג אוהבים. 
  • Vila Stvanice – נמצאת על האי שווניצה, טיפה בצד מרובע 7. שווה להגיע לאי באופן כללי כי זה פאקינג אי קטן באמצע העיר והקונספט הזה מוצלח. רצוי בשיט, למרות שאנחנו לא בדיוק הבנו איך מגיעים למשהו ששט. את המעגן לעומת זאת כן ראינו. הוילה עצמה נמצאת מצד ימין, ממש לא רחוק מתחנות הטראם. אתם תזהו אותה בקלות על פי הבית המרשים, ובכן, וילה. כדאי מאוד להגיע משעות אחה"צ וצפונה כי הם מתחילים לזוז רק בסביבות 14:00 ככה. יש שם פסטיבלים, הצגות, סרטים ובר קטן וזרוק בסגנון הברטניין זצ"ל. 

ברובע 13 (רק אם אתם מזדמנים אליו):

  • Pivovar Lužiny – פאב המבשלה שאכלנו בו בערב הראשון שהגענו. מקום חמוד, ענק בגודלו ועדיין מצליח לשמור על הרגשה שכונתית-אינטימית משהו. אנחנו לקחנו את הגבינה המסורתית המטוגנת עם תפוחי אדמה מטוגנים ומטבל טטרי, אבל המארחים שלנו גם המליצו בחום על מנת הצלעות והבשר באופן כללי. 
  • Towers Café – בית קפה ומאפייה קטנים שנמצאים בפסאז' הקטנטן שליד המארחים שלנו. כל כך קטן עד שאין לו אתר. הכתובת היא Tlumačovská 2766/26a, 155 00 Praha 13 ותוכלו למצוא את המקום בקלות בגוגל מפס. יש שם מאפים מתוקים ומלוחים נהדרים, ובמיוחד הדונאטס המקומיים במילוי קרם וניל ומאפה בצורת כריש (!) בטעם קינמון. 
  • Gao Den – באותו פסאז' בדיוק ממוקמת המסעדה הויטנאמית הקטנה הזו. לא אכלנו בה לצערנו, אבל קיבלנו המלצה חמה מהמארחים שלנו שהוכיחו את עצמם בתור מבינים באוכל.

 

 

פראג בזמנים טובים יותר

מה יישאר לי לשבת? 

מתכון לקוואס תוצרת בית 

מכירים את משקה הקוואס הרוסי? זה משקה שמקביל לבירה השחורה שלנו והוא גם נמכר בארץ, לרוב בבקבוקים. אז הטעם שלו הוא די זוועה ואני והרבה אנשים אחרים שאני מכירה ממש לא הבנו מה הקטע והאם זה טעם נרכש. עד ששתיתי קווס תוצרת בית אצל המארחים שלנו בפראג. הטעם הוא אלוהי, לא פחות. ארומה עמוקה של מתיקות יחד עם המרירות והמרקם חלק ומלטף – פשוט אי אפשר לעמוד בפני זה. אפילו סוגי קוואס אחרים ששתיתי בפולין ובצ'כיה, מבוקבקים ותעשייתיים (בדרך כלל יצרנים קטנים) היו ערבים לחיך. אז השגנו לכם את המתכון!

לפניכם מדריך מצולם של הפקת קוואס ביתי באדיבות המארחים המקסימים שלנו מפראג.

התהליך עצמו לוקח לפחות שלושה ימים כי השמרים צריכים לתסוס ולהבשיל.

מה שצריך זה תמצית קווס טובה (בקשו מחברים שנוסעים מפעם לפעם לרוסיה, ואם אתם יודעים איפה ניתן להשיג בארץ, מוזמנים לכתוב בפרטי או בתגובות – תבורכו!), סוכר, שמרים ומים חמים.

חומרים:

בקבוק בגודל של 3 ליטר
3 ליטר מים
6 כפות של תמצית קוואס משובחת
250 גרם סוכר
5 גרם חתיכות של שמרים

הכנה:
מרתיחים מים לטמפרטורה של 35-40 מעלות. שמים את התמצית והסוכר בבקבוק. מפוררים את השמרים ומערבבים. שופכים את המים, סוגרים את הבקבוק עם מכסה ומכסים אותו במגבת ל 24 שעות. אחרי 24 שעות מכניסים את הבקבוק למקרר לשלושה עד חמישה ימים (כל המרבה הרי זה משובח). מוציאים מהמקרר, שותים ונהנים 🙂

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חתכים/ פסטיבל סטודיו פתוח בחיפה עוד שבוע!

מבית היוצר של תרבות אכילה אנחנו מביאים לכם מוצר משובח!

בסוף השבוע של ה 8-10.6.17 יתקיים פסטיבל "חתכים – סטודיו פתוח".

הפסטיבל יתקיים בשכונות הדר, ואדי ניסנאס, ואדי סאליב ובעיר התחתית.

הפסטיבל בהפקת נעמה סובול ובשיתוף עם גורמים שונים בתחום האמנות והתרבות בעיר, ביניהם: סטודיו הנמלה, שער 3, גלרית הבורדל, בית גלריה, פירמידה, טבריה 15, בית 9, בית ספר לאמנות הנביאים, קפה הפינה ועוד.

הפסטיבל נתמך על ידי מנהלת עירתחתית, אגף התרבות בעיריית חיפה, מנהלת הדר ובית הגפן.

במהלך הפסטיבל יפתחו אמנים את הסטודיו שלהם לקהל הרחב ויחשפו אותו לאמנות ולתהליכי היצירה שקורים בהם. גולת הכותרת תהיה הליכות מודרכות שייצאו בכל יום ויעברו במסלולים שונים בין הסטודיות והגלריות המשתתפות. בנוסף יתקיימו אירועים בתחום התרבות והאמנות בגלריות ומתחמי אמנות שונים.

הפסטיבל יתמקד בקשר ההדוק בין האמנות לעיר. הפסטיבל הינו פיילוט ליוזמות דומות כגון "מנופים" בירושלים ו"אוהבים אמנות, עושים אמנות" בתל אביב. הוא משקף אמנות אוונגרדית ובלתי ממסדית.

מנהלת אמנותית: מור רימר.

עיצוב גרפי: עמית רוזמן.

פתחנו דף מיוחד לפסטיבל בבלוג ובו תוכלו לקבל את כל הפרטים והעדכונים. מוזמנים ללחוץ כאן כדי לראות את כל הטוב שהכנו לכם 🙂

בירה, צ'יפס וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה פאבים חיפאיים

הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל היום הגיע, הרגע הגיע ועכשיו זה עכשיו!
אני ממש שמחה להציג כאן פרויקט משותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
לא מן הנמנע שזה רק חלק ראשון ואחריו יגיעו עוד. הרי אנחנו חיים בעיר נדירה בכמות האוצרות האדריכליים שבה.
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

כתב: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

יצאתם לבלות. הבירה הייתה טובה, המנה שהזמנתם ליד השאירה לכם "טעם של עוד", השירות היה אדיב, ואפילו בפלייליסט היו כמה שירים שאתם ממש אוהבים. אבל איך היה העיצוב של המקום?

כשאנחנו יוצאים לבלות, אנחנו שמים לב לפרטים רבים המשפיעים על החוויה שלנו, אבל מתי הקדשתם תשומת לב לעיצוב של מקומות הבילוי? בכתבה הזו חברתי לנעמה סובול, אשת התרבות החיפאית מס' 1 מבלוג "תרבות אכילה", ויחד יצאנו לסיבוב בשלושה פאבים בעיר התחתית אשר החלל והעיצוב שלהם יוצרים חוויית ביקור שונה ומעניינת.

ליבירה

המקום הראשון שבו ביקרנו, ואולי המוכר ביותר מבין השלושה, הוא ליבירה. ליבירה עבר למשכנו הנוכחי לפני כשנה וחצי, לאחר ארבע שנים במיקום אחר בעיר התחתית. כשהבעלים ליאוניד ליטקין ואריק סלריב  החליטו להתמקם בו, הם מצאו חלל ששימש פעם לצורכי אחסון והיה מוזנח מאוד, חלל צר וארוך בעל גובה פנימי של שתי קומות. הפרופורציות האלו של החלל המקורי הם אחד הדברים המעניינים במקום והן התאימו לקונספט שביקשו השניים ליצור למקום: ווייב תעשייתי  וצעיר. את הקונספט הזה עיבדו במשרד "דותן-לידז'י" (האחראים על העיצוב והמיתוג של המקום) לעיצוב הכולל צבעים כהים בגווני אפור, מספר קירות עם בטון חשוף, תקרה אקוסטית מתכתית, תעלות מיזוג חשופות, כיסאות בצבע שחור ועוד. האופי התעשייתי רוכך באמצעות שני מרכיבים: שילוב של עץ בשולחנות ובבר ואיורים על הקירות (בהם האיור החביב עלינו היה איור של נוצה על אחד העמודים). ליבירה מוגדרת כמבשלת בירה, דבר הבא לידי ביטוי גם בפן האלכוהולי וגם בפן העיצובי, כאשר כבר בכניסה שורה של מכלי נירוסטה ענקיים (הלקוחים מעולם הכנת הבירות) מלווים אותך ומכניסים אותך לחוויה. בנוסף, המקום ממותג באמצעות לוגו של אריה עם קרן  ולצד זאת חיות אחרות מופיעות על קיר הכניסה ועל תוויות הבירות. המיתוג ממשיך גם בתפריטים ואפילו במוצרים למכירה. אמנם העיצוב התעשייתי מופיע בשנים האחרונות במקומות רבים, אך השילוב של פרופורציות החלל, עבודת העיצוב שנעשתה בו והעבודה המיתוגית-גרפית יוצר מקום המתכתב עם מה שקורה בעולם בשנים האחרונות בתחום העיצוב אשר מגדיר למבקריו קונספט לבילוי.

נעמה ממליצה להגיע למקום בסביבות 18:00-19:00. זה זמן שמצד אחד עדיין לא צפוף ורועש במקום, ומצד שני הערב כבר יורד. כשכל הפאבים והביסטרואים עסוקים בהכנות המטבח והבר, אפשר לאכול ארוחה מצוינת בליבירה ואחרי זה לקרוע את העיר. מומלץ לקחת את אחד האפריטיפים בתפריט אם אתם במצב רוח קליל או לנסות את טעימות הבירה של המקום שמאפשרות לכם להכיר את כל הסוגים והטעמים. מבחינת אוכל הכי פשוט זה הכי טוב. תנו לבריטי שבכם לנצח.

ליבירה, רחוב הנמל 26, פתוח כל יום החל מהשעה 12:00.

הבורדל (שם זמני)

הבורדל הוא ללא ספק אחת התגליות הטובות ביותר שהיו לי בזמן האחרון. גם כאן מדובר בחלל עם עבר תעשייתי מתקופת המנדט, דבר היוצר בסיס איתן לייחודיות של המקום. אולם, בניגוד לליבירה, הפרופורציות של המקום קטנות יותר, והוא מחולק לחללים מגוונים מאוד באופיים: חלל כניסה, אזור הבר, החצר ושני חדרים בקומה העליונה. הבורדל נפתח במיקומו הנוכחי לפני כשנה והוא "נועד לתת במה לאנשים מוכשרים ולהנגיש את חווית המוזיאון והגלריה לקהל מעט אחר", כדברי אדוה גוטל, השותפה לשופרא בניהול המקום ואחראית גם על עיצובו. לדבריה, אחד הרעיונות בעיצוב היה "להעניק לקהל את האופציה ליהנות בצורה שונה ממה שהוא הורגל אליו". אין ספק שהמקום מצליח בזה בענק. השיטוט בין חללים המגוונים שבו שהינו חוויה מרתקת ויוצאת דופן, האיקונות של מריה הקדושה (המוגדרת על ידי גוטל כדמות נשית חזקה ואניגמטית), האפלוליות, התערוכות המתחלפות והקהל עצמו; כל אלו יוצרים חוויה נון-קונפורמיסטית, מסתורית ושוברת שגרה. בזמן שהיינו שם נערכה פתיחת תערוכה של אמן צעיר בשם יובל בצלאל (בן 22 ,(אשר שהה במקום בשבוע שקדם לפתיחה וצייר על גבי הקירות בחצר מספר דמויות מעולמות שונים לחלוטין המתקשות לתקשר האחת עם השנייה, תוך שהוא משתמש במשחק הפחית והחוט לצורכי יצירת קשר ביניהן. אם אתם מגיעים לשם, אל תחמיצו את החלל העליון בקצה המסדרון – חלל נמוך, עם ריהוט משנות ה-60 וה-70 ותאורה מינימלית, דבר היוצר תפאורה שנראית כאילו נלקחה מסרט ואתם מרגישים כמו השחקנים.

נעמה ממליצה להגיע סביב הפתיחה ולהריץ כמה משקאות על הבר עם אדוה ושיחה עם שופרא, בזמן שהוא מכין את אחד המלוואחים הטבעוניים שלו. עם זאת, הבורדל זה מקום שאתה מתחיל להרגיש אותו בחצות וצפונה. אז המקום הומה ושוצף אדם. מומלץ לנסות את אחת מהבירות ששופרא רקח או קמפרי עם תוספות א-לה אדוה. מבחינה קולינרית כדאי ליפול על ערב חמישי שבו תגריד, אחת מהאורחות הקבועות, מכינה תבשיל טבעוני טעים ומספק.

הבורדל, רחוב הנמל 51, פתוח בדרך כלל בימי חמישי ושישי משעה 22:00 והלאה.

קברית – كباريت

קברית (בערבית: גפרורים) שוכן בסמטה המחברת בין רחוב יפו לבין שדרות המגינים והוא חבוי מעיני רוב הבליינים המשוטטים בעיר התחתית. זו אחת הסיבות לכך שכשנכנסים לחצר המקום ואל תוך המבנה, ההפתעה גדולה. הפאב שוכן בתוך מבנה אבן בעל קמרונות צלב, מבנה שהיה שייך למשפחת מולא ובו היו עושים חלב וגבינות, והוא שריד לבתי העיר העתיקה שהיו כאן עד 1948. אם בשני המקומות הראשונים החלל היה מודרני ותעשייתי, כאן התמונה היא שונה לחלוטין, והשוני הזה ממחיש את הרב-גוניות באדריכלות החיפאית. אל קברית הגענו במהלך ה-Haifa Independent Film Festival. בחוץ בין שני קירות גבוהים, תחת עץ וגרפיטי ענק של שם המקום, ישבו חבר'ה וחגגו את בואו של סוף השבוע, בזמן שבפנים הקרינו סרטים ומזגו בירות. עאיד פדל, מבעלי המקום, סיפר שהמקום היה נטוש במשך 15 שנה ושכאשר הם התחילו לשפץ אותו (במו ידיהם) הוא היה נטוש ומוזנח מאוד. לדבריו, הרעיון העיצובי היה לשמר אותו (למשל על ידי כך שלא נגעו באבנים במבנה) ולהוסיף לו מרכיבים שיצרו בו "לידה מחדש": צבע אדום עז על הקירות, תמונות של אנשי בידור מפורסמים מהעולם הערבי בשנות ה-50-60, נברשות וריהוט עץ. כל אלו מחדדים את התחושה שלמקום יש זהות מאוד ברורה ושיש בו משהו אותנטי (מילה שנהיה קשה להשתמש בה בשנים האחרונות). לנוכח כל אלו אי אפשר שלא להתלהב מהמקום ומהחשיפה לחברה הערבית-עירונית-צעירה הגרה בעיר.

נעמה ממליצה להגיע בסביבות 21:00-22:00. אם אין הופעה או מסיבת ריקודים, אפשר ליהנות מהאווירה האינטימית, העיצוב המדהים והסאונד המעולה המגובה בפלייליסטים מענגים. במקום יש ברז ארדינגר, לא דבר של מה בכך. לא משנה איזה סוג, קברית הוא מקום לשתות בו בירה צוננת. ההמבורגר במקום טוב מאוד וכך גם כריך ה-BALT, שהוא גרסה מתוקה של קברית ל- BALTהקלאסי רק בתוספת אבוקדו. ואם במקרה תיפלו על ספיישל של מרק פריקה, קחו אותו מיד!

קברית, סמטת הזגג, פתוח כל היום בין 18:00-02:00.

'The Times They Are A-changin – הכל זורם

"לעולם איננו דורכים פעמיים באותו נהר" (הרקליטוס – פילוסוף יווני מהתקופה הקדם־סוקראטית)

 

לפני חצי שנה התחלתי לעבוד בעבודה של גדולים. בהתחלה בחצי משרה ואחר כך במשרה מלאה.
אומרים שהמשרה המלאה היא האויב של האקטיביזם. נכון מאוד. ואני מוסיפה – היא גם האויב של האמן, של היוצר.
מציפור דרור שזמנה בידה הפכתי לעכבר מבוכים שרק מנסה לשרוד את היום על מנת להגיע ליום הבא שיהיה – איך ניחשתם? בדיוק אותו הדבר. בזמן הזה הדרתי את רגליי שלא במכוון – מסביבת הגידול הטבעית שלי שכוללת את העיר התחתית ושכונת הדר. הרגשתי תלושה וללא שורשים, מה שגרם לי להתחיל לחשוב.

התהליך של ההתרחקות שלי מהבסיס, מהיסודות ומהכתיבה האישית החל מהקמת מגזין "המנדט" כפי שסיפרתי לכם בפוסט הקודם. אחר כך נשאבתי אל העבודה שאם נרצה או לא, היא מהות קיומנו ההישרדותי. אני דווקא אוהבת את העבודה שלי אבל היא ללא ספק רק *אחד* מהייעודים שלי. התחלתי לחשוב מה זה אומר להיות Flâneur (משוטט, הולך בטל) בזמנים עסוקים שכאלו. לכאורה – זהו הדבר והיפוכו. ה – Flâneur הוא הבטלן האולטימטיבי שמאמין באי עשייה בצורה אידיאולוגית. הפילוסוף ולטר בנימין אמר כי "בטלנותו של ה – Flâneur היא מחאה נגד חלוקת העבודה". אז איך בעצם יוצאים מהסתירה ומצליחים לחיות חיים כפולים הדרים יחדיו בכפיפה אחת ובהרמוניה יחסית?

אחרי מחשבה רבה הגעתי למסקנה שצריך להתחיל לעשות. לא להישאב מיד למערבולת העשייה הקדחתנית אלא לעשות במתינות ובכמויות קטנות, מעין ניסוי ותהיה (כן, הטעות מכוונת).

דוגמא טובה אני יכולה לתת ממפגש אחד קסום ושקט, עם חבר טוב, בבר הקואופרטיבי אלמחטה שברחוב יפו בעיר התחתית. הגעתי נסערת כפי שהייתי באופן די תדיר בתקופה האחרונה וביקשתי אספרסו. לא היה להם אז הם הציעו לי קפה שחור בסגנון ערבי. אני זכרתי שזה מגיע בספלים הקטנים וקיבלתי ספל שכזה אך להפתעתי הוא היה מלווה בקנקן חרסינה יפהפה מלא בקפה ולא הייתה לי ברירה, אלא לשתות אותו לאט לאט, במזיגה חוזרת כל פעם אל הספל הקטן. בתום השיחה שארכה כשעה הרגשתי רגועה מאוד והכובד שנשאתי עמי השתחרר וצף כמו נוצה. כמובן שגם תוכן השיחה עזר רבות אבל משהו בריטואל האיטי הזה מאוד הרגיע אותי ואיפשר לי להבין משהו: אני יכולה לעשות דבר מה משמעותי ומהנה גם בכמויות קטנות ולא גדושות.

שמתי לב לעוד משהו חשוב. חיפה משתנה ובקצב די מהיר, שלא ממש אפיין אותה בעבר. העיר התחתית היא לא אותה עיר תחתית של שנת 2012 וגם לא של 2013, 2014 ואפילו לא של 2015. שכונת הדר ובראשה שוק תלפיות משנה את פניה כרגע לנגד עינינו. מרכז הכרמל הוא צל חיוור ולא ממש דומה למה שהיה פעם האזור האגדי הזה. מישהו צריך לכתוב על השינויים האלו ולתעד אותם למען הדורות החיפאיים הבאים והמישהו הזה הוא כמובן מי שהתחיל במלאכה לפני כמעט ארבע שנים. אני.

אז הרשו לי להציג פינה חדשה שתתפרסם פעם בחודש בערך (בלי נדר) בשם "בעיר בקטנה – אורבניות חיפאית". במסגרתה אכתוב רשמים מהשוטטות שלי ברחבי העיר ואביא מתכונים שווים כיאה לבורגנית בהתהוות (לא באמת 😉 ) המבלה הרבה מזמנה במטבח. המתכונים תמיד יהיו קשורים בדרך זו או אחרת לרשמים שלי. תתכוננו – יהיה דיסקו!

במקום הקדמה

 

"ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה." (קרל מרקס – מהפכן ידוע)

 

אומרים שלפעמים דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאתה בתוך משהו, קשה לראות אותו משתנה ממש מול עיניך. ברגע שמתרחקים קצת, רואים שהקימור הזה שינה את זויתו, כאן הצבע התבהר קצת והחספוס שתמיד אפיין את המרקם נהיה נוקשה יותר. שינויים כמעט תמיד חומקים אל מתחת לרדאר בלי שנרגיש וכשאנחנו מגלים אותם זה לעתים קרובות באיחור. הזמן הזה, משהו כמו שלושה-ארבעה חודשים, שבמסגרתו נעדרתי מהבית שלי והכוונה היא שוב, למרבצי הגידול הטבעיים שלי, גרם לי לראות תהליכים שגם אם הם היו שם קודם – עכשיו כבר לא יכולתי לנסות להתעלם ולהפטיר בביטול "זה זמני וזה יעבור".

תהליך כזה הוא תהליך ההכלה שעוברת העיר התחתית. ממקום שהיה של "אף אחד" – אם אנחנו, כמו עיריית חיפה ודומים לה, לא מתייחסים לאוכלוסיה הערבית הילידית שגרה דורות רבים באזור – היא הפכה למקום של "כולם". אם משנות השמונים בערך ועד לשנת 2009 (שבה החלו קולקטיב האמנים וגלרית האגף לאמנות לפעול באזור) העיר התחתית הייתה מוקצית מחמת המיאוס אחרי השעה 16:00, מקום שיש בו רק זונות וסמים בלילה ושאין לו זכות קיום מעבר להיותו רובע משרדים ביום – הרי שבשנת 2016 אנחנו יכולים לקבוע שזהו המקום להיות בו מבחינת חיי לילה חיפאים. אם נרצה, ה It Girl של השכונות בחיפה. התהליך הזה לא נוצר באופן טבעי אלא קרה בהתערבות מוניציפלית אינטנסיבית. עיריית חיפה ראתה לנגד עיניה אזור בעל פוטנציאל לא ממומש, "ריק" מתושבים ומעסקים ליליים (אם נתעלם מ"מעיין הבירה", פאב "העוגן" הותיק ועוד כמה מסעדות רומניות ופאבים דומים באופיים פחות או יותר) שהיא יכולה להפוך לאזור בילויים וחיי לילה. במקרה הזה הניתוח הצליח בגדול והחולה מת. למה אני חושבת כך? ניכנס בהחלט גם ניכנס לזה, בטורים הבאים.

תהליך נוסף, ייתכן שמקביל לתהליך שעוברת העיר התחתית, קורה במרכז הכרמל. כתבתי פה יותר מפעם אחת על כך שנעוריי החיפאיים התרחשו בעיקר באזור מרכז הכרמל. המקום הזה תמיד היה מטרה נכספת של החיפאים ובמובן מסוים עודנו, בעיקר מתוך אנרציה. הטמפלרים ואחר כך היקים קבעו את מקומם בשכונה הזו ונתנו לה את אופייה לטוב ולרע. רחובות קטנים טובלים בירק, בתי קפה על ימין ועל שמאל ורחוב ראשי אחד שהיה בעבר תוסס ומלא חיים – שדרות הנשיא. מוסדות תרבות רבים מרוכזים כאן ברדיוס קטן מאוד – האודיטוריום שבו רואים ושומעים קונצרטים ומופעים מוזיקליים מרשימים, הסינמטק שהוא קולנוע סרטי איכות, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית שהוא דבר נדיר ויקר המציאות בישראל ובכלל, גן האם על קונכיית המופעים שלו וכמובן בית רוטשילד שבו תמיד שכנו אמנויות תאטרון ובגבו מרתף 10 הסטודנטיאלי המיתולוגי עליו השלום. מרכז הכרמל היה המקום שבו קרו הדברים משנות השמונים ועד שנות האלפיים. כולם רצו להיות בו כי השם שלו היווה תו איכות. חיילי הצי השישי היו מגיעים כל שבוע בחודשי הקיץ, המועדונים והפאבים המפורסמים היה שם ורחוב יפה נוף היה ציר הבילויים האולטימטיבי שאותו השלים רק ציר מוריה המשתרע בין מרכז הכרמל לכיכר ספר, בואכה מרכז חורב. היום כל מי שיכול מדיר את רגלו מהאזור. מדוע? נדון על כך בטורים הבאים.

ולבסוף, שכונת הדר ובראשה שוק תלפיות. שכונת הדר ובעיקר הדר עליון (רחובות מסדה, הלל והרחובות שצמודים לתאטרון העירוני) זוכה לתחייה מחודשת מאז שנת 2010 לערך בתהליך אורגני של צמיחה מלמטה שדווקא הוא חיובי מאוד בעיניי. רחוב מסדה שאותו השוו רבות ל"שינקין החיפאי" או "פלורנטין החיפאית" מהווה דוגמא חיה לאיך שאני ועוד רבים רוצים שייראה פחות או יותר הקיום המשותף הדו-לאומי בישראל. זה רחוב שמאוד מכיל באופן טבעי את השונה ואת הניגודים. כל אחד ואחת יכולים לגור שם ויזכו ליחס של "חיה ותן לחיות". הבעיה הגדולה של האזור כיום היא בעיקר תשתיתית ובראשה התחזוקה והחניה. נדבר על כך בעתיד כמובן.

פסקה מיוחדת צריך להקדיש לשוק תלפיות שהוא אחד השווקים הבתוליים ביותר שהיו עד היום בערים הגדולות בישראל מבחינת מסחור. שוק תלפיות הוא אחד השווקים המוצלחים ביותר שהם שילוב של חיי מסחר פעילים ותוססים, מבחר אדיר ואיכותי של חומרי גלם וסחורות ומיקום אטרקטיבי ונגיש. הבעיה הגדולה שלו והיא עד היום – תחזוקה לקויה ביותר וחוסר ניצול משווע של אוצרותיו. כמו כן, התהליך המודרני יחסית של הקמת עסקי בילוי ובוטיק לא היה קיים בו עד לפני שנה בערך. בתחילה קמה סנונית ראשונה בדמות מסעדת "תלפיות" באדיבות אילן פרון, חלוץ אמיתי שרואה למרחוק ולאט לאט בצורה מאוד רגועה החלו כוחות מקומיים להקים עסקים ויוזמות קטנות כמו מעדניית הבוטיק "ארטישוק"פאב רוסי קטן והסטודיו של קובי הפסל. במסגרת ערב גרפיטי נהדר שהיה לפני כמעט שנה צוירו ציורי קיר מקסימים ברחוב סירקין. כרגע מתחילים להיפתח עסקים נוספים כמו דוכן מיצים, מבשלת בירה, מאפיית בוטיק ובר דגים. מה שמביא אותי לשאלה – איך שומרים על האיזון הדק בין חיים קולינריים ותרבותיים בריאים בשוק לבין מסחור וג'נטריפיקציה של אוכלוסיית בעלי הבאסטות ובאי השוק. הזמן יגיד איזו השפעה תהיה לזה. ונדבר על כך כמובן בטורים הבאים.

IMG_5118

סנדוויץ' במעדניה הטבעונית ארטישוק שבשוק תלפיות

בבישול

אז החום הכריע והחלטנו להכין דברים מהירים וקרירים כי בינינו – למי יש כוח לאכול עכשיו אוכל חם וכבד?
הלכנו על המעצמה איטליה-ספרד, תמיד שילוב מנצח 🙂

למנה ראשונה הכנו תמרים עטופים בפרשוטו (שנקנה כלאחר כבוד באטליז האחים מרסל בעיר התחתית), למנה השנייה מרק גספצ'ו ולמנה אחרונה גלידת שוקולד ביתית מאולתרת. את הארוחה ליווינו באמריקנו – וריאציה על קוקטייל טורינו-מילאנו.

תמרים עטופים בפרשוטו

מצרכים: 

2-3 תמרים מיובשים לאיש (עדיף מסוג מג'הול) – שטופים לפני שימוש

חתיכת פרושוטו לכל תמר

כלים להכנה:

משטח להכנה

קיסמים

סכין מטבח

אופן ההכנה:

לוקחים תמר, מוציאים את הגלעין ממנו ומגלגלים סביבו פיסת פרושוטו.

תוקעים קיסם באמצע.

מגישים בצלחת אישית או בצלחת הגשה.

IMG_0031

קוקטייל אמריקנו

מצרכים:

40 מ"ל ורמוט מתוק – אנחנו השתמשנו בלבן אבל המתכון המקורי כולל אדום

40 מ"ל ביטר – אנחנו השתמשנו ברמזוטי (Ramazotti)

סודה

פלח תפוז טרי

קוביות קרח (עדיף גדולות)

כלים להכנה:

שני שייקרים (או שייקר וכלי מאולתר נוסף – אפשר כוס מדידה גדולה)

רשת

ג'יגר למדידה או כוס שוטים

בוחשן

אופן ההכנה:

למדוד ולמזוג 40 מ"ל של ורמוט וביטר כל אחד לתוך שייקר.

לקחת פלח תפוז וללחוץ עליו לחיצה עדינה יחסית כשאתה מחזיק אותו עם הקליפה כלפי מטה.

הטפטוף כלפי מטה נותן גם את המיץ וגם השמנים הארומטיים שנמצאים בתוך הקליפה.

לזרוק את התפוז לתוך השייקר ולהוסיף קרח בכמות נדיבה.

לכסות את השייקר ברשת דקה ולמזוג את הנוזל מגובה אל תוך שייקר אחר על מנת לייצר בועות בתוך הנוזל.

למזוג לתוך כוס אולד פאשן עם קוביות קרח ופלח תפוז נוסף שגם אותו ניתן לסחוט קלות באותה הצורה.

להוסיף מעט מי סודה.

לערבב פעם אחת ולהגיש מיד.

את המתכון המלא תוכלו לראות כאן:

מרק גספצ'ו 

מצרכים:

6 עגבניות אדומות

רבע מלפפון

פלפל אדום

פלפל ירוק (לא חריף)

חצי בצל

שן שום

קצת לחם יבש (מאתמול-שלשום) חתוך לקוביות

כפית חומץ (רצוי חומץ שרי אבל כל חומץ אחר יספיק)

בערך כוס שמן זית (רצוי ספרדי)

כוס מים

קורט מלח

קורט פלפל

קורט נדיב של כמון טחון

4-6 קוביות קרח

להגשה:

פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות מאוד

מלפפון חתוך לקוביות קטנות מאוד

קרוטונים או קוביות לחם מטוגן

זילוף של שמן זית

מלח ים גרוס

קצת פלפל לבן/שחור גרוס

קוביית קרח אם ממש חם

כלים להכנה:

בלנדר

קרש חיתוך

סכין

כוס מדידה

IMG_0036

אופן ההכנה: 

שמים את כל המרכיבים בתוך הבלנדר, הקרח מלמעלה וטוחנים למרקם אחיד.

אפשר להעביר דרך מסננת למי שלא אוהב מרקם גס עם חתיכות.

בודקים טעמים – מחזקים אם צריך (אנחנו חיזקנו מכל התבלינים)

מוזגים לצלחת, שמים את כל מצרכי ההגשה, אוכלים ונהנים!

למתכון המלא צפו כאן:

גלידת שוקולד ביתית 

מצרכים:

200 מ"ל חלב (אפשר סויה)

250 מ"ל שמנת

קופסה של אינסטנט פודינג שוקולד (אנחנו השתמשנו במימונ'ס)

מצרכים להגשה: 

דובדבן טרי

כף ליקר שרי הירינג

כלים להכנה: 

מיקסר ידני

קערת אלומיניום קטנה

אופן ההכנה:

מוזגים לקערה את פודינג שוקולד

מוסיפים חלב ושמנת ומערבבים עם מיקסר ידני עד למרקם אחיד.

הבלילה אמורה להיות נוזלית מאוד.

מוזגים לתוך כוסות הגשה של גלידה ושמים במקפיא לכמה שעות.

מוציאים מהמקפיא, שמים דובדבן ומוזגים כף שרי הירינג.

IMG_0043

 

בתיאבון!