חופשה כוזבת: איך נמלטתי מתוך הגלויה והגעתי לעיר פראג

"אני שונא את דיסנילנד. היא מכינה את הילדים שלנו ללאס וגאס" (טום ווייטס)

 

שיר שחלמתי על פראג

כולם אמרו לי לנסוע לפראג.
איך זה שלא היית עדיין בפראג? האנשים שם כל כך נחמדים. והאוכל כל כך טוב והבירה, הו הבירה! וממש אבל ממש זול.
אז לקחתי את הבעל, ארזתי כמה בגדים ונסענו לפראג. מלווה בהמוני המלצות לאן אפשר ללכת, מה כדאי לראות ואיפה שווה לאכול ולשתות.

כמו המון אנשים אני שונאת להודות בכשלונות. במיוחד בעידן הפייסבוק והאינסטוש שבהם הכל חייב להיראות מצוחצח, עילאי ומשובח. אם אין הילת מלאכים על המונומנט שלצידו הצטלמתי – זה לא זה. אם אין חיוך זוהר יחד עם מנה במסעדה שנראית כמו מיליון דולר – לא הגעתי ליעד. אבל אני חייבת להודות – נכשלתי ובגדול.

קודם כל לא עשיתי עבודת הכנה נאותה. אני תמיד אוהבת ללמוד על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם. לאור עיסוקיי הרבים בתקופה האחרונה, פשוט לא פיניתי לזה זמן ואנרגיה. חשבתי לעצמי: "נזרום, יהיה בסדר…". ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה. נחתנו בשדה התעופה ע"ש ואצלב האבל והדבר הראשון שראינו ליד מסוע המזוודות היה העז של בירה קוזל שמנופפת לנו לשלום:

הנמל עצמו, ובכן, בטח רובכם מכירים אותו. לנחות בשעות היום זה תמיד יותר נחמד מאשר לנחות בלילה. הבנו די מהר לאן אנחנו צריכים להגיע (למארחים שלנו שגרו בשכונה פרברית למדי בעיר), לקחנו את האוטובוס ונסענו. המארחים התגלו כנחמדים ממש, השקו אותנו והאכילו אותנו ויצאנו איתם לפאב השכונתי (Pivovar Lužiny) שממוקם בקניון ולמרות זאת הצליח לשמור על אווירת מבשלה מקומית. תחשבו על מבשלת ליבירה, רק הרבה הרבה יותר גדולה, שנמצאת בתוך קניון – חציה בחוץ וחציה בפנים. אכלנו מנה מאוד נחמדה של גבינה צ'כית מטוגנת במטבל בסגנון טטרי ותפוחי אדמה מטוגנים. לצערי הרב אחרי הערב החביב הזה הדברים החלו להידרדר.

ציור קיר שכונתי חמוד בשכונה שבה התארחנו, אי שם בפרברי פראג

הגולם מפראג

בשלב הזה אני חייבת להודות בפניכם וגם בפני עצמי – התייחסתי לפראג כאל one night stand. היא הייתה בשבילי המקום בו אני נוחתת, מעבירה יומיים-שלושה בסבבה במקומות שחייבים לראות ואז מגיעה לפולין מכורתי. "מה, את בכלל לא צריכה להתאמץ בפראג. כל האוכל והבירה מגיעים עד אליך, נכנסים לפה וגם סוגרים אותו בעצמם. והנופים מהממים – לאן שלא תלכי – כמו בגלויה". זה מה שאנשים אמרו לי – או לפחות, זה מה שכנראה רציתי להאמין שאנשים אמרו לי. Big mistake. אומרים שהיחס שאתה נותן, זה היחס שאתה מקבל ופראג החזירה מנה אחת אפיים.

היא קידמה אותנו במזג אוויר לוהט ולח עוד בזמנים שבמחוזותינו הישראלים היה נעים וסבבה (חודש יוני, may I remind you). בעיר העתיקה (העיר הגדולה) שאליה נסענו לא היה טיפת צל. כדי להקשות עלינו להתמצא, שמות הרחובות היו רשומים רק על הבית הראשון ועל הבית האחרון. מספרים? לוקסוס שטרם שמעו עליו. בצר לנו נמלטנו לסיסטר'ז קפה (Sisters) שהומלץ לנו מבעוד מועד. זה באמת מקום נהדר. הוא מנוהל על ידי שלוש בנות בגילאים וסגנונות שונים ומגיש כל מיני מנות קלילות כמו סנדוויצ'ים פתוחים שמסתבר שהם הדבר עכשיו בפראג, שייקים שונים, מרקחות ולימונדות עם כל מיני תמציות פרחים מגניבות. אכלנו סנדוויצ'ון סלק עם גבינת עזים שהיה מעלף וגרסה טריקית וקלה של אג'ז בנדיקט שאפילו אפשר ליישם בבית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ליד הסיסטר'ז ניצב לו בגאון Nasa Maso (הבשר שלנו) – הגרסה הצ'כית של המיט מרקט. אתם יודעים, מקום כזה שבו אתה בוחר חלקי בשר שנראים לך ושמים אותם על הפלנצ'ה ואז על הצלחת ישר מהאש. חזרנו לשם לארוחת הצהריים ואני חייבת לומר שלא נפלנו. מצד שני, לא לקחנו את מומלצי המקום וטעו בהזמנה שלנו. לזכותו של המקום ייאמר שהשירות מחויך ומקצועי וזיכו אותנו במחירה המלא של המנה.

בין לבין, מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים, ולאתר לפחות חלק מהאטרקציות שלכבודן הגענו, התבשלנו בחום היוקד.
זה לא שהכל היה רע. זה לא שלא היינו במקומות חביבים ואפילו ראינו מקומות מאוד יפים – אבל שום דבר במקום הזה, המתויר עד אימה, לא גרם לנו להשתאות ולעצור בהתפעלות.

אני חושבת שבשלב הזה התחלתי להבין שאין כאן באמת עיר חיה ונושמת. יש כאן גופה שהייתה פעם בחיים. אטרקציה תיירותית, עטופה בנייר צלופן, שמחוברת למכונת הנשמה מלאכותית. אני חושבת שההדגמה הכי יפה לעניין הייתה רכבי ניקוי עירוניים שנסעו מדי פעם ברחבי הכיכר הראשית ונתנו שפריצים של מים באוויר. הסתכלתי על כל האנשים בכיכר ונזכרתי בסיפורים על הנסיונות לצלם את הטאג' מהאל, את המונה ליזה, את כיכר פיקדילי ועוד – כשכל מה שרואים זה אנשים מצלמים וקצת ממה שהתכוונתם לצלם.

ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים – מה זה בעצם משנה
לאן בעצם הם בורחים.

מחתרת הקטיפה

ואז נפל לי האסימון. אנחנו לא נמצאים באמת בפראג.
זוכרים שסיפרתי שנסענו באוטובוס למארחים שלנו? אז מה שלא הזכרתי קודם הוא שהנסיעה לשם לקחה לנו 45 דקות. בדרך עברנו כל מיני שכונות וחלקים של העיר. מהמרפסת הנהדרת של המארחים היה נוף די מדהים על חצי מהעיר פראג.

"לא יכול להיות שאין כאן חיים", חשבתי לעצמי. המארחים שלנו אמרו שהם כמעט ולא מתקרבים לרובע 1 שהוא המרכז התיירותי. אחרי מה שעברנו היום זו נראתה לי יותר ויותר כמו החלטה מצילת חיים. התחלתי לחרוש את הרשת בניסיון למצוא קצה חוט של משהו מקומי, חי ונושם. אחרי שלוש וחצי שעות עשיתי זאת! מצאתי את הבלוג המופלא הזהPrague off the map.

ביממה שנשארה לנו החלטנו להציל את המצב, לחצות את נהר הוולטבה ולבקר בשלושה מקומות שנבחרו בקפידה מתוך הבלוג.

המקום הראשון נקרא Stvanice lsland (שווניצה) והוא אי על גדות הנהר באמצע פראג – לא רחוק מרובע 7 ליתר דיוק. במקור זה היה אי לציד וגם פירוש השם הוא מילולי: אי הציידים. שם ביקרנו ב Vila Stvanice (וילה שווניצה), בנין נטוש שהיה פעם בורדל. שלושה קולקטיבים של תאטרון עשו בו הפקה חד פעמית והבינו שהם רוצים להחזיק במקום באופן קבוע. הם דיברו עם אנשים מרובע 7 כי באי עצמו לא היה ממש אף אחד לדבר איתו, הצליחו לקבל אותו בדרך לא דרך. הם הקימו בו חלל שכולל בר, בית קפה ואולם לסרטים ותאטרון. הם למעשה החלוצים הראשונים באזור הזה. נשמע לכם מוכר?

האווירה במקום היא של עשייה וביום שהגענו בדיוק הקימה הקבוצה את התפאורה להצגה שהייתה עתידה לעלות באותו ערב. היה כלב חמוד שהתרוצץ בחופשיות במקום והבר היה פתוח ולגמנו לימונדה עם תמצית פטל אדום. על הדלפק נחו שני קישים מפתים שזה עתה נאפו אבל אנחנו תכננו להמשיך למקום הבא.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

המקום השני נקרא Vnitroblock והוא נמצא בלב רובע 7. מדובר בחלל רב תכליתי שמזכיר קצת את התכל'ס בברלין. חפשו בויקיפדיה אם אתם לא יודעים. המקום היה בית מלאכה גדול ובגלגול הנוכחי יש בו בית קפה מאוד נעים, ספריה קטנטנה של ספרים שאפשר לעיין בהם וגם לקנות אותם, חנות לבגדים ואקססוריז מעוצבים, חלל לתערוכה קטנטנה בכניסה וסטודיו לריקוד.

אכלנו שם סנדוויץ' פתוח (זרמנו עם הטרנד), שתי עוגות טעימות ושתינו לימונדה – שמתם לב למוטיב החוזר?

מצגת זאת דורשת JavaScript.

יצא לנו גם לטייל קצת ברובע 7. האווירה שם תוססת, יש מלא עסקים קטנים והמון עוברי אורח. ככה עיר צריכה להרגיש! הכמות הגדולה של המקומות הויטנאמים, שכוללת מסעדות, מכונים לטיפוח ציפורניים וגם שוק ויטנאמי פעיל זכתה להסבר מפי מארחנו שהויטנאמים נחשבים למיעוט מאוד גדול בצ'כיה שקלטה לא מעט פליטים אחרי תום מלחמת ויטנאם. יש בכל פינה מקום ויטנאמי כולל בפסאז' הקטן והחביב שליד המקום שבו התארחנו.

המקום האחרון שביקרנו בו הוא מפעל לבשר לשעבר ונקרא בשם המפתיע MeetFactory. השיבוש בשם הוא במקור. הוא ממוקם ברובע 5, ממש על פסי הרכבת וצריך לעשות עיקוף מאוד גדול כדי להגיע אליו או להגיע באוטו. הוא כולל אולמות גדולים להופעות, הצגות וסרטי קולנוע, כמה וכמה חללי תערוכות, חנות לתיקון אופניים ובר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חזרנו דרך גשר אחר, לא גשר קארל, והגענו למרכז העיר האמיתי, של האנשים האמיתיים. הצטלבות של מעברי חציה, שני קניונים גדולים זה לצד זה, נגני רחוב והמוני המוני אנשים. לעניות דעתי, פראג בהחלט שווה ביקור נוסף של עוד כמה ימים ולו רק כדי להכיר את כל הרובעים המחתרתיים של פראג.

רשימה של מקומות מומלצים (בשביל ההתחלה – אבל הכי טוב, פשוט להגיע לאחד הרובעים ולתת לעצמכם לחוות אותו – לנו לא היה מספיק זמן :() :

ברובע 1:

  • קפה Sisters – המקום הכי סימפטי וטעים שאנחנו מצאנו במרכז התיירותי. הקפה קטנטן וחמים – יש בו אוכל קליל המבוסס על סנדוויצ'ים ודברי מאפה צמחוניים ועם דגים. כמו כן יש גם שתייה קלה ביתית, שייקים ופרישייקים, מרקים ועוגות. לכו על מנת הדגל של המקום – סנדוויץ' עם ממרח סלק וגבינת עזים. מומלץ לעשות גם סיבוב בתוך הפסאז' הקטן שהוא נמצא בו. יש בו כל מיני מעדניות ומקומות אוכל נחמדים והיפסטרים לפודיז' שביניכם. במבט ראשון איתרנו חנות בריאות, מקום אוריינטלי, מקום לשייקים מבוססי פירות וירקות, מעדניה מפונפנת וכמובן Nasa Maso שלא נוכל להמליץ עליו בלב שלם. תצטרכו לנסות בעצמכם.

ברובע 5:

  • ה MeetFactory – קצת מאתגר להגיע עליו אבל זו חלק מהחוויה. אתם תרדו בתחנה שהיא די באמצע איזור תעשיה. אל תיבהלו – אתם במקום הנכון. מימינכם תראו את המקום אבל הוא רחוק ומעבר לפסי הרכבת. תצטרכו ללכת די הרבה כדי לעבור את הכביש ואז להמשיך לטפס עד לעליה ולהמשיך ללכת עד שתגיעו. יש סימונים בדרך, שלא תתייאשו. אפשר גם לקחת מונית ב UBER אם אתם רוצים לחסוך לעצמכם את כל ההתרגשות. במקום יש מלא אירועים שקורים כל הזמן – הופעות, הצגות ופסטיבלים, בעיקר בערב ובמשך היום יש שלושה חללי תערוכות. אלו שאנחנו ראינו היו מרשימות למדי.

ברובע 7:

  • ה Vnitroblock – כיף להתרווח בו אפילו לשעה-שעתיים וליהנות מהתפריט הקליל והכייפי, מהעיון בספרים החמודים בבית הקפה, ברביצה בחללים החיצוניים שמזכירים קצת זולות עירוניות ויש שם גם אירועים בערב. אנחנו קנינו שם כל מיני אקססוריז חמודים של מעצבים יחסית בזול, אז אם אתם אוהבים אמנות ואופנה היפסטרית של מעצבים צעירים, זה בהחלט המקום בשבילכם. שווה גם לשלב עם עוד מקומות ברובע ושוטטות נעימה. בטוח שתפלו על הרבה מקומות קטנים ומפתיעים, בדיוק מהסוג שקוראי הבלוג אוהבים. 
  • Vila Stvanice – נמצאת על האי שווניצה, טיפה בצד מרובע 7. שווה להגיע לאי באופן כללי כי זה פאקינג אי קטן באמצע העיר והקונספט הזה מוצלח. רצוי בשיט, למרות שאנחנו לא בדיוק הבנו איך מגיעים למשהו ששט. את המעגן לעומת זאת כן ראינו. הוילה עצמה נמצאת מצד ימין, ממש לא רחוק מתחנות הטראם. אתם תזהו אותה בקלות על פי הבית המרשים, ובכן, וילה. כדאי מאוד להגיע משעות אחה"צ וצפונה כי הם מתחילים לזוז רק בסביבות 14:00 ככה. יש שם פסטיבלים, הצגות, סרטים ובר קטן וזרוק בסגנון הברטניין זצ"ל. 

ברובע 13 (רק אם אתם מזדמנים אליו):

  • Pivovar Lužiny – פאב המבשלה שאכלנו בו בערב הראשון שהגענו. מקום חמוד, ענק בגודלו ועדיין מצליח לשמור על הרגשה שכונתית-אינטימית משהו. אנחנו לקחנו את הגבינה המסורתית המטוגנת עם תפוחי אדמה מטוגנים ומטבל טטרי, אבל המארחים שלנו גם המליצו בחום על מנת הצלעות והבשר באופן כללי. 
  • Towers Café – בית קפה ומאפייה קטנים שנמצאים בפסאז' הקטנטן שליד המארחים שלנו. כל כך קטן עד שאין לו אתר. הכתובת היא Tlumačovská 2766/26a, 155 00 Praha 13 ותוכלו למצוא את המקום בקלות בגוגל מפס. יש שם מאפים מתוקים ומלוחים נהדרים, ובמיוחד הדונאטס המקומיים במילוי קרם וניל ומאפה בצורת כריש (!) בטעם קינמון. 
  • Gao Den – באותו פסאז' בדיוק ממוקמת המסעדה הויטנאמית הקטנה הזו. לא אכלנו בה לצערנו, אבל קיבלנו המלצה חמה מהמארחים שלנו שהוכיחו את עצמם בתור מבינים באוכל.

 

 

פראג בזמנים טובים יותר

מה יישאר לי לשבת? 

מתכון לקוואס תוצרת בית 

מכירים את משקה הקוואס הרוסי? זה משקה שמקביל לבירה השחורה שלנו והוא גם נמכר בארץ, לרוב בבקבוקים. אז הטעם שלו הוא די זוועה ואני והרבה אנשים אחרים שאני מכירה ממש לא הבנו מה הקטע והאם זה טעם נרכש. עד ששתיתי קווס תוצרת בית אצל המארחים שלנו בפראג. הטעם הוא אלוהי, לא פחות. ארומה עמוקה של מתיקות יחד עם המרירות והמרקם חלק ומלטף – פשוט אי אפשר לעמוד בפני זה. אפילו סוגי קוואס אחרים ששתיתי בפולין ובצ'כיה, מבוקבקים ותעשייתיים (בדרך כלל יצרנים קטנים) היו ערבים לחיך. אז השגנו לכם את המתכון!

לפניכם מדריך מצולם של הפקת קוואס ביתי באדיבות המארחים המקסימים שלנו מפראג.

התהליך עצמו לוקח לפחות שלושה ימים כי השמרים צריכים לתסוס ולהבשיל.

מה שצריך זה תמצית קווס טובה (בקשו מחברים שנוסעים מפעם לפעם לרוסיה, ואם אתם יודעים איפה ניתן להשיג בארץ, מוזמנים לכתוב בפרטי או בתגובות – תבורכו!), סוכר, שמרים ומים חמים.

חומרים:

בקבוק בגודל של 3 ליטר
3 ליטר מים
6 כפות של תמצית קוואס משובחת
250 גרם סוכר
5 גרם חתיכות של שמרים

הכנה:
מרתיחים מים לטמפרטורה של 35-40 מעלות. שמים את התמצית והסוכר בבקבוק. מפוררים את השמרים ומערבבים. שופכים את המים, סוגרים את הבקבוק עם מכסה ומכסים אותו במגבת ל 24 שעות. אחרי 24 שעות מכניסים את הבקבוק למקרר לשלושה עד חמישה ימים (כל המרבה הרי זה משובח). מוציאים מהמקרר, שותים ונהנים 🙂

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מודעות פרסומת

חתכים/ פסטיבל סטודיו פתוח בחיפה עוד שבוע!

מבית היוצר של תרבות אכילה אנחנו מביאים לכם מוצר משובח!

בסוף השבוע של ה 8-10.6.17 יתקיים פסטיבל "חתכים – סטודיו פתוח".

הפסטיבל יתקיים בשכונות הדר, ואדי ניסנאס, ואדי סאליב ובעיר התחתית.

הפסטיבל בהפקת נעמה סובול ובשיתוף עם גורמים שונים בתחום האמנות והתרבות בעיר, ביניהם: סטודיו הנמלה, שער 3, גלרית הבורדל, בית גלריה, פירמידה, טבריה 15, בית 9, בית ספר לאמנות הנביאים, קפה הפינה ועוד.

הפסטיבל נתמך על ידי מנהלת עירתחתית, אגף התרבות בעיריית חיפה, מנהלת הדר ובית הגפן.

במהלך הפסטיבל יפתחו אמנים את הסטודיו שלהם לקהל הרחב ויחשפו אותו לאמנות ולתהליכי היצירה שקורים בהם. גולת הכותרת תהיה הליכות מודרכות שייצאו בכל יום ויעברו במסלולים שונים בין הסטודיות והגלריות המשתתפות. בנוסף יתקיימו אירועים בתחום התרבות והאמנות בגלריות ומתחמי אמנות שונים.

הפסטיבל יתמקד בקשר ההדוק בין האמנות לעיר. הפסטיבל הינו פיילוט ליוזמות דומות כגון "מנופים" בירושלים ו"אוהבים אמנות, עושים אמנות" בתל אביב. הוא משקף אמנות אוונגרדית ובלתי ממסדית.

מנהלת אמנותית: מור רימר.

עיצוב גרפי: עמית רוזמן.

פתחנו דף מיוחד לפסטיבל בבלוג ובו תוכלו לקבל את כל הפרטים והעדכונים. מוזמנים ללחוץ כאן כדי לראות את כל הטוב שהכנו לכם 🙂

בירה, צ'יפס וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה פאבים חיפאיים

הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל היום הגיע, הרגע הגיע ועכשיו זה עכשיו!
אני ממש שמחה להציג כאן פרויקט משותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
לא מן הנמנע שזה רק חלק ראשון ואחריו יגיעו עוד. הרי אנחנו חיים בעיר נדירה בכמות האוצרות האדריכליים שבה.
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

כתב: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

יצאתם לבלות. הבירה הייתה טובה, המנה שהזמנתם ליד השאירה לכם "טעם של עוד", השירות היה אדיב, ואפילו בפלייליסט היו כמה שירים שאתם ממש אוהבים. אבל איך היה העיצוב של המקום?

כשאנחנו יוצאים לבלות, אנחנו שמים לב לפרטים רבים המשפיעים על החוויה שלנו, אבל מתי הקדשתם תשומת לב לעיצוב של מקומות הבילוי? בכתבה הזו חברתי לנעמה סובול, אשת התרבות החיפאית מס' 1 מבלוג "תרבות אכילה", ויחד יצאנו לסיבוב בשלושה פאבים בעיר התחתית אשר החלל והעיצוב שלהם יוצרים חוויית ביקור שונה ומעניינת.

ליבירה

המקום הראשון שבו ביקרנו, ואולי המוכר ביותר מבין השלושה, הוא ליבירה. ליבירה עבר למשכנו הנוכחי לפני כשנה וחצי, לאחר ארבע שנים במיקום אחר בעיר התחתית. כשהבעלים ליאוניד ליטקין ואריק סלריב  החליטו להתמקם בו, הם מצאו חלל ששימש פעם לצורכי אחסון והיה מוזנח מאוד, חלל צר וארוך בעל גובה פנימי של שתי קומות. הפרופורציות האלו של החלל המקורי הם אחד הדברים המעניינים במקום והן התאימו לקונספט שביקשו השניים ליצור למקום: ווייב תעשייתי  וצעיר. את הקונספט הזה עיבדו במשרד "דותן-לידז'י" (האחראים על העיצוב והמיתוג של המקום) לעיצוב הכולל צבעים כהים בגווני אפור, מספר קירות עם בטון חשוף, תקרה אקוסטית מתכתית, תעלות מיזוג חשופות, כיסאות בצבע שחור ועוד. האופי התעשייתי רוכך באמצעות שני מרכיבים: שילוב של עץ בשולחנות ובבר ואיורים על הקירות (בהם האיור החביב עלינו היה איור של נוצה על אחד העמודים). ליבירה מוגדרת כמבשלת בירה, דבר הבא לידי ביטוי גם בפן האלכוהולי וגם בפן העיצובי, כאשר כבר בכניסה שורה של מכלי נירוסטה ענקיים (הלקוחים מעולם הכנת הבירות) מלווים אותך ומכניסים אותך לחוויה. בנוסף, המקום ממותג באמצעות לוגו של אריה עם קרן  ולצד זאת חיות אחרות מופיעות על קיר הכניסה ועל תוויות הבירות. המיתוג ממשיך גם בתפריטים ואפילו במוצרים למכירה. אמנם העיצוב התעשייתי מופיע בשנים האחרונות במקומות רבים, אך השילוב של פרופורציות החלל, עבודת העיצוב שנעשתה בו והעבודה המיתוגית-גרפית יוצר מקום המתכתב עם מה שקורה בעולם בשנים האחרונות בתחום העיצוב אשר מגדיר למבקריו קונספט לבילוי.

נעמה ממליצה להגיע למקום בסביבות 18:00-19:00. זה זמן שמצד אחד עדיין לא צפוף ורועש במקום, ומצד שני הערב כבר יורד. כשכל הפאבים והביסטרואים עסוקים בהכנות המטבח והבר, אפשר לאכול ארוחה מצוינת בליבירה ואחרי זה לקרוע את העיר. מומלץ לקחת את אחד האפריטיפים בתפריט אם אתם במצב רוח קליל או לנסות את טעימות הבירה של המקום שמאפשרות לכם להכיר את כל הסוגים והטעמים. מבחינת אוכל הכי פשוט זה הכי טוב. תנו לבריטי שבכם לנצח.

ליבירה, רחוב הנמל 26, פתוח כל יום החל מהשעה 12:00.

הבורדל (שם זמני)

הבורדל הוא ללא ספק אחת התגליות הטובות ביותר שהיו לי בזמן האחרון. גם כאן מדובר בחלל עם עבר תעשייתי מתקופת המנדט, דבר היוצר בסיס איתן לייחודיות של המקום. אולם, בניגוד לליבירה, הפרופורציות של המקום קטנות יותר, והוא מחולק לחללים מגוונים מאוד באופיים: חלל כניסה, אזור הבר, החצר ושני חדרים בקומה העליונה. הבורדל נפתח במיקומו הנוכחי לפני כשנה והוא "נועד לתת במה לאנשים מוכשרים ולהנגיש את חווית המוזיאון והגלריה לקהל מעט אחר", כדברי אדוה גוטל, השותפה לשופרא בניהול המקום ואחראית גם על עיצובו. לדבריה, אחד הרעיונות בעיצוב היה "להעניק לקהל את האופציה ליהנות בצורה שונה ממה שהוא הורגל אליו". אין ספק שהמקום מצליח בזה בענק. השיטוט בין חללים המגוונים שבו שהינו חוויה מרתקת ויוצאת דופן, האיקונות של מריה הקדושה (המוגדרת על ידי גוטל כדמות נשית חזקה ואניגמטית), האפלוליות, התערוכות המתחלפות והקהל עצמו; כל אלו יוצרים חוויה נון-קונפורמיסטית, מסתורית ושוברת שגרה. בזמן שהיינו שם נערכה פתיחת תערוכה של אמן צעיר בשם יובל בצלאל (בן 22 ,(אשר שהה במקום בשבוע שקדם לפתיחה וצייר על גבי הקירות בחצר מספר דמויות מעולמות שונים לחלוטין המתקשות לתקשר האחת עם השנייה, תוך שהוא משתמש במשחק הפחית והחוט לצורכי יצירת קשר ביניהן. אם אתם מגיעים לשם, אל תחמיצו את החלל העליון בקצה המסדרון – חלל נמוך, עם ריהוט משנות ה-60 וה-70 ותאורה מינימלית, דבר היוצר תפאורה שנראית כאילו נלקחה מסרט ואתם מרגישים כמו השחקנים.

נעמה ממליצה להגיע סביב הפתיחה ולהריץ כמה משקאות על הבר עם אדוה ושיחה עם שופרא, בזמן שהוא מכין את אחד המלוואחים הטבעוניים שלו. עם זאת, הבורדל זה מקום שאתה מתחיל להרגיש אותו בחצות וצפונה. אז המקום הומה ושוצף אדם. מומלץ לנסות את אחת מהבירות ששופרא רקח או קמפרי עם תוספות א-לה אדוה. מבחינה קולינרית כדאי ליפול על ערב חמישי שבו תגריד, אחת מהאורחות הקבועות, מכינה תבשיל טבעוני טעים ומספק.

הבורדל, רחוב הנמל 51, פתוח בדרך כלל בימי חמישי ושישי משעה 22:00 והלאה.

קברית – كباريت

קברית (בערבית: גפרורים) שוכן בסמטה המחברת בין רחוב יפו לבין שדרות המגינים והוא חבוי מעיני רוב הבליינים המשוטטים בעיר התחתית. זו אחת הסיבות לכך שכשנכנסים לחצר המקום ואל תוך המבנה, ההפתעה גדולה. הפאב שוכן בתוך מבנה אבן בעל קמרונות צלב, מבנה שהיה שייך למשפחת מולא ובו היו עושים חלב וגבינות, והוא שריד לבתי העיר העתיקה שהיו כאן עד 1948. אם בשני המקומות הראשונים החלל היה מודרני ותעשייתי, כאן התמונה היא שונה לחלוטין, והשוני הזה ממחיש את הרב-גוניות באדריכלות החיפאית. אל קברית הגענו במהלך ה-Haifa Independent Film Festival. בחוץ בין שני קירות גבוהים, תחת עץ וגרפיטי ענק של שם המקום, ישבו חבר'ה וחגגו את בואו של סוף השבוע, בזמן שבפנים הקרינו סרטים ומזגו בירות. עאיד פדל, מבעלי המקום, סיפר שהמקום היה נטוש במשך 15 שנה ושכאשר הם התחילו לשפץ אותו (במו ידיהם) הוא היה נטוש ומוזנח מאוד. לדבריו, הרעיון העיצובי היה לשמר אותו (למשל על ידי כך שלא נגעו באבנים במבנה) ולהוסיף לו מרכיבים שיצרו בו "לידה מחדש": צבע אדום עז על הקירות, תמונות של אנשי בידור מפורסמים מהעולם הערבי בשנות ה-50-60, נברשות וריהוט עץ. כל אלו מחדדים את התחושה שלמקום יש זהות מאוד ברורה ושיש בו משהו אותנטי (מילה שנהיה קשה להשתמש בה בשנים האחרונות). לנוכח כל אלו אי אפשר שלא להתלהב מהמקום ומהחשיפה לחברה הערבית-עירונית-צעירה הגרה בעיר.

נעמה ממליצה להגיע בסביבות 21:00-22:00. אם אין הופעה או מסיבת ריקודים, אפשר ליהנות מהאווירה האינטימית, העיצוב המדהים והסאונד המעולה המגובה בפלייליסטים מענגים. במקום יש ברז ארדינגר, לא דבר של מה בכך. לא משנה איזה סוג, קברית הוא מקום לשתות בו בירה צוננת. ההמבורגר במקום טוב מאוד וכך גם כריך ה-BALT, שהוא גרסה מתוקה של קברית ל- BALTהקלאסי רק בתוספת אבוקדו. ואם במקרה תיפלו על ספיישל של מרק פריקה, קחו אותו מיד!

קברית, סמטת הזגג, פתוח כל היום בין 18:00-02:00.

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

מה את מעדיפה – פיצה או סרט?

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

(מאת יונה וולך)

בדרכי למטה מחיפה עילית לחיפה תחתית עברתי בסמוך לגרנד קניון, עניין של יריקה מביתי, וראיתי משני הצדדים – פקקי ענק המורכבים מעשרות מכוניות הממתינות להיכנס לחניונים משני הכיוונים. כמה מהמכוניות אף הגדילו ראש וחנו לצד כביש השירות שמוביל לנחל הגיבורים ומנהרות הכרמל. הלאה משם, חנו עוד אחדות מהן ממש מול נקודת התצפית אל הים.

אנוכי הייתי בהתלבטות לאיזו הופעה לנסוע – בינת' אל פאנק או הילה רוח רופאה במערב. אני מניחה שמאות האנשים שהיו בתוך הרכבים שזחלו אל הקניון היו בהתלבטות שונה – פיצה או המבורגר, שופינג בגדים או שופינג בשמים. הרי מחר ערב ראש השנה!

כן, לצערנו רוב הצרכנות בחיפה ובכלל בישראל אם כבר מדברים על זה, היא ממש לא צרכנות של תרבות – גבוהה או אלטרנטיבית. רוב הצרכנות מונחית מטרה – לקניון! בראיון לשי אילן, כתב התרבות הדי מצוין של "כלבו" אמר בן ריפתין, הבעלים של הסירופ כי "אנשים בחיפה הם לא צרכני תרבות גדולים. הסצנה המקומית היא קטנה. היא חמה, אבל באופן יחסי לא יצרנית". בתור לוקל פטריוטית קשה לי לקבל את הדברים למרות שמי כמוני יודעת שהם נכונים. בסוף השנה הזו שהייתה שנה מאוד מוצלחת לבלוג וגם עבורי אני חייבת לומר שגם אני הייתי חלק מהמשחק הזה. גם אני התפתיתי לסצנה הקולינרית בחיפה וגם אם אני לא מצטערת, כי אני מאמינה שאני באה לקולינריה בגישה הנכונה והעניין כמעט אף פעם לא היה הקולינריה בלבד, עדיין הייתה כאן בחירה נוחה למדי.

הבלוג הזה הוא לא בלוג אוכל וגם אם אמרתי את זה לפעמים, כנראה שלא צעקתי את זה מספיק חזק.
כשפתחתי את הבלוג הזה קראתי לו "תרבות אכילה" כמעין משחק מילים – כי אני הכי נהנית בחיים מתרבות טובה ואוכל טוב.
האיזון בין שני הדברים אף פעם לא קל וגם אם הבלוג התחיל בעיקר מאמנות ותרבות, הוא התקדם בעיקר בשנה האחרונה בעיקר לכיוון הקולינרי. כשאני אומרת שהבלוג הוא לא בלוג אוכל אני מתכוונת לכך שמעולם לא עשיתי ביקורת מסעדות כאן. מתכונים אינם החלק העיקרי של הבלוג והאוכל למעשה היה הדרך שלי להעביר רעיונות ומחשבות שלי בנוגע לעיר האהובה עליי – חיפה.
אבל כפי שנוכחתי לדעת, הסצנה הקולינרית בחיפה היא בעלייה לא נורמלית. הסצנה התרבותית-אמנותית? פחות.
מתוך חמישה אירועים תרבותיים כמו תערוכות, ערבי שירה, הופעות והרצאות – ארבעה קורים בבתי קפה ובפאבים. מה זה אומר עלינו בתור עיר? מה זה אומר עלינו בתור קהל שצורך תרבות? המקומות שמציעים כאן תרבות ללא החוויה הצרכנית של אוכל ושתייה מוגבלים מאוד. והם לא יהיו כאן לנצח, אתם יודעים.

חברת פייסבוק אמרה זאת יותר טוב ממני: "למה כשאני נוסעת לחול ומבקשת המלצות שולחים לי רשימת מסעדות כאילו זה הבילוי המושלם? אין לי בעיה עם אקזוטיקה של אוכל ולהכיר תרבויות דרך אוכל, ואני אפילו אוהבת לאכול ולבשל אבל בגלל שאני מסרבת להפוך את החיך והקיבה למרכז האנרגטי – תרבותי שלי אני מיד מוצאת שאני במיעוט. בעיני תרבות האוכל עוזרת לעשיר שיושב כל היום במסעדות הטובות בעולם להרגיש שהוא "מתחבר אל העם" בכך שהוא מכיר את השף מה שהופך אותו להיות יעני יצירתי, ומצד שני זוהי תרבות שעוזרת לבורגני הממוצא לחוש עוד יותר שבע ממה שהוא בדר"כ רק בכדי להרגיש עשיר לרגע. והכי נורא זה שבפתיחות של תערוכות או בהשקות של ספרי שירה יש אופנה חדשה של מזטים ומטעמים יפים, מה קרה לימים שהסתפקו בבירה מכבי? ומה קרה לכל האנשים הביקורתיים שמתנגדים לאח הגדול אבל משתוקקים למסטר שף הריאלטי הדביק הזה?
ובשורה תחתונה- זה כל כך לא רוקנרול וממש לא קול בעיני לדבר על האוכל שאתה אוכל, לנתח אותו ולהתמוגג על כל ביס ולהחליף כל היום מתכונים כמו אחרונת הסבתות כי כפי שכתוב במאמר – התרבות הזו לא מתנגדת או מאיימת על שום דבר עד כדי כך שזה עושה לי בחילה."

אז מה תראו כאן הרבה יותר?
פוסטים על מוסיקה והופעות
פוסטים על אורבניות וחיים ברי קיימא
פוסטים על פרוזה ושירה וגם אירועים
פוסטים על תיאטרון
פוסטים על תערוכות וגלריות ואמנים
ראיונות עם אנשים שתורמים המון בעיר
וגם קצת בכל זאת על אוכל מידי פעם 🙂
ויהיו גם סיורים!

כן, אני מודה שאולי אני יורקת חזרה לבאר ששתיתי ממנה (ובמקרה שלי – גם אכלתי) אבל הגיע הזמן לכיוונים חדשים, או לפחות לדגשים חדשים. עדיין יעלו כאן פוסטים על אוכל ומבזקים על מקומות אוכל חדשים, אבל הם יתפסו פחות מהחמישים אחוז שהוקצבו להם מראש.
אוכל הוא דבר חשוב. אנשים מתחברים רגשית אליו, מתקשרים דרכו והוא גורם מייצב בחיינו אבל הוא לא חזות הכל.
קל ללכת למקום של המצליחים. קל לנוח על זרי הדפנה. אבל לברוא את עצמך, כמו שכותבת יונה וולך, זה העולם הטוב ביותר.

שנה טובה לכם!

נ.ב – בסוף בחרתי בהילה רוח רופאה במערב ולא הצטערתי לרגע!

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n

סיור בין ערביים בשכונת הדר!

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

("בדרך הגדולה" מאת נתן אלתרמן)

*

שעות אחה"צ הן השעות הכי יפות לצילום, טיול ואהבה.
האור הרך והמשיי נופל בעדינות על אבן שלהטה כל הצהריים.
אחרוני הרוכלים ממהרים לביתם והמולת היום שוככת.
עכשיו הזמן למשוררים שיתהלכו עם המצלמה, עם בלוק הציור, עם מחברת כתיבה. זמן לאוהבים שיש להם את כל הרגע הזה ואת הרגעים שאחריו. זמן למשוטטים שמסתכלים על הפינות החבויות ועל הדברים הקטנים של החיים. זה זמן לשיחות נפש, לשקיעה בספרים, לפגוש מכרים ותיקים. זמן לבירה צוננת או יין לבן מתוק. לאוכל קטן כדי שלא נתמלא עד הערב.

*

תרשו לנו להציג בפניכם את הסיור החדש של תרבות אכילה:
סיור בין ערביים בהדר.
בסיור הזה נאכל קצת, נשתה קצת, נקרא שירה וקטעי פרוזה ומי שרוצה גם יצלם או יצייר. בעיקר נדבר על השעות הזהובות האלו ומה הן גורמות לנו להרגיש בהקשר של עיר.
אתם מוזמנים להביא קטעים משלכם לקריאה, מצלמות וגם בלוקים לרישום וציור. קחו בחשבון עצירה או שתיים לאכילה ומספר דומה של עצירות לשתייה. הסיור הראשון ייצא ב 26/5 יום שלישי, בשעה 16:30 ויימשך כשעתיים לערך.

ניתן לקבל פרטים נוספים ולהזמין מקומות דרך אימייל tarbutachila@gmail.com

11169625_10206602353848278_1649187528082505010_o

10835290_10206592099711931_6151726544136451389_o

11021309_10206107613760085_8051017714025193783_o

10371273_10206107637240672_6206121063922171656_o

התמונות המדהימות של ניבה בן עמי