המתוקים של חיפה – הקונדיטורים והקונדיטוריות שאתם לא מכירים – חלק א'

"אם תמיד חלמתם לנסוע לפריז, אבל הכי רחוק שהגעתם היה כרמל צרפתי. 
אם תמיד חלמתם לעלות על האייפל, אבל הכי גבוה שהגעתם היה מגדל הנביאים. 
אם תמיד חלמתם לאכול בריוש חמאה אמיתי, אבל הסתפקתם ברוגלך בקונדיטוריה המקומית."

(מדרגות שפינוזה, צבי פטרקובסקי)  

 

תמיד חלמתי לנסוע לפריז כמאמר השיר ובקרוב גם אגשים את החלום הזה (טוב מאוחר מלעולם לא).
כשהתחלתי לתכנן מה אעשה ואראה בפריז, כמובן שחשבתי גם על האקלרים, המקרונים, הקרואסונים ומה לא. שמתי לב שמסביבי, בעיר חיפה, צמחה לה נבחרת נכבדת ביותר של קונדיטורים וקונדיטוריות שלכל אחד ואחת מהם/ן התמחות שונה. חלק מהם ומהן עובדים ועובדות בבית וחלק בבתי קפה ומסעדות.

החלטתי לראיין אותם כי סיקרן אותי איך הגיעו לתחום, מה ההשראות שלהם/ן וכמובן מה הקינוח האהוב עליהם/ן. בחלק הראשון אביא את הקונדיטורים/ות העצמאים/ות שעובדים ועובדות מהבית ובחלק השני שיפורסם בקרוב אביא את סיפוריהם/ן של הקונדיטורים והקונדיטוריות שעובדים/ות בבתי הקפה ובמסעדות.

אז קבלו את נבחרת המתוקים והמתוקות של חיפה!

אירנה משעל – Chantilly

איך הגעתי לתחום?

הגעתי לתחום האפייה לפני כ-8 שנים באופן מקרי לגמרי: הייתי בהריון ראשון בבית ומתוך שעמום החלטתי לנסות להכין עוגיות מאיזשהו בלוג שקרץ לי. העוגיות הצליחו, בעלי התלהב וזה גרם לי להתנסות ולהכין עוד ועוד דברים. תוך זמן קצר קיבלתי מיקסר במתנה ומשם הכל היסטוריה 

מפעם לפעם חיפשתי דברים יותר ויותר מורכבים- חלקם הצליחו וחלקם פחות וכך גם למדתי מהטעויות וחקרתי את הנושא יותר ויותר לעומק עד שהצלחתי להגיע לתוצאה נכונה. התמכרתי לעשייה, לתוכניות אפייה, בלוגים לאפייה. ספגתי כל פרט מידע אפשרי מכל מקום שהיה זמין עבורי. בהמשך השתתפתי בכמה סדנאות וקורסים של שפים מוערכים בארץ (ערן שוורצברד) ומחו״ל. בכל פעם אני לוקחת נושא כלשהו שמעניין אותי ולומדת אותו לעומק- מכינה שוב ושוב עד שמגיעה לתוצאה שאני שלמה איתה ב 100%. פעם זה היה עוגות ראווה, פעם טארטים מורכבים, פחזניות מושקעות, לחמי שאור, פיצות ולאחרונה נכנסתי עמוק אל תוך עולם השוקולד. התחום הזה הפך להובי הכי גדול שלי ואני גם מרוויחה ממנו מדי פעם במכירת עוגות וסדנאות אבל לרוב זאת עשייה בשביל הנשמה.

במקביל, בשנה האחרונה, למדתי גם צילום אוכל באופן עצמאי תוך ניסוי ותהייה כדי לתת במה ראויה לתוצרים שלי.

לפני כחמש שנים השתתפתי בתחרות ״הקונדיטור הבא של חיפה והצפון״ שנערכה בגרנד קניון תחת חסות של לגעת באוכל ושיפוטו של מיקי שמו. להפתעתי הרבה זכיתי במקום ראשון עם עוגת היער האדום (תותים במקום דובדבנים).

ההשראות שלי

את ההשראה לדברים שאני מכינה היום אני מקבלת מהבלוג של פיית העוגיות, מספרי אפייה מחו״ל, מאינסטגרם והרבה פעמים פשוט מהראש שלי. אני מאוד אוהבת שהדברים שלי יראו שונה ומיוחד ולא להעתיק במדויק ממישהו מוכשר ככל שיהיה.

הקינוח האהוב עליי

הקינוח האהוב עליי הוא הפארי ברסט Paris–Brest – 'המאפה הנהדר הזה נוצר לפני יותר ממאה שנה ב(הפתעה!) פריז, והוא נועד להנצחת מירוץ האופניים שבין פריז לברסט, ועל כן צורתו העגולה שמזכירה גלגל אופניים' (מצטטת מהבלוג עוגיו.נט)

אירנה מעבירה מדי פעם סדנאות פרלינים בצביעה ידנית אצלה בבית בחיפה.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מה שהיא עושה ומפרסמת בדף הפייסבוק שלה.

צבי אבידור

איך הגעתי לתחום?

אני מהנדס תוכנה במקצועי. לפני כ- 16 שנה, אחרי תואר ראשון ושני בטכניון התחלתי לעבוד במיקרוסופט. אחרי כמה שנים, הציעו לעובדים סכום כסף כדי ללמוד או לעשות משהו נחמד מחוץ לעבודה. אחת האפשרויות היתה ללמוד לימודי קונדיטוריה בדן גורמה בחיפה. נרשמתי יחד עם אשתי והתחלנו ללמוד. המורה היה מיכה גינטר, שלימים התברר שהוא מאושיות הקונדיטוריה בארץ. מיכה שפע ידע, מקצועיות, דיוק, ותשוקה עצומה לתחום שפשוט נדבקה בי. התאהבתי בקונדיטוריה וגם אחרי סיום הקורס אפיתי מדי פעם. אחרי הולדת ילדי הראשון נגררתי לחיי העבודה והמשפחה באופן שעצר את עיסוקי הקונדיטוריה. אחרי כמה שנים, החלטתי שאני מתגעגע. התחלתי לעקוב אחרי הבלוגים של נטלי (עוגיונט) ושל שרון היינריך (paris chez sharon). והחלטתי לחזור לעניינים. לקחתי את כל ימי החופש שהיו לי, ובמקום לטייל, החלטתי להישאר בבית ולא לצאת מהמטבח. כמו מהנדס טוב עברתי על כל הבלוג של נטלי, פתחתי גיליון אקסל וסידרתי לי מתכונים לפי כמה אני רוצה להכין אותם וכמה זמן הם אמורים לקחת. את כל תוצרי אותה חופשה אפשר למצוא כאן.

הבלוג של שרון נתן לי את הדחיפה לכוון לרמה אחרת לגמרי. שרון מסקרת בכישרון רב את הפטיסרי העילי הצרפתי, ואני גיליתי עולם שלם של תיחכום ויצירתיות אינסופית. בעזרת הרבה חברים שרכשתי בפייסבוק, סדנאות, ספרים ונסיונות למדתי הרבה וגם לימדתי. הספקתי גם לבקר בפריז כמה פעמים (חובה לכל קונדיטור מקצועי וחובב!). ואפילו לעשות גיחה קצרה יחסית (לצערי) לריאליטי האפייה בייקאוף, יחד עם יובל משה המוכשר. אני משתדל להכין קינוחים חדשים בכל פעם שמזדמן. כמובן בתלות בזמן הפנוי שיש לי 

ההשראות שלי

אני מאוד אוהב קינוחים בעיצובים נקיים ולא בומבסטיים. אוהב מאוד שילובי טעמים חדשניים ויצירתיים (טעמתם פעם עוגת גבינה ועמבה? . השפים האהובים עלי הם קלייר דמון ופייר הרמה. השראה אני מקבל מהמון מקומות. אני קורא על, ורואה המון יצירות של שפים מכל העולם, וגם של הרבה קונדיטורים מוכשרים פה בישראל, וכל יצירה כזו מציתה את הדמיון ומביאה עוד רעיונות.

הקינוח האהוב עליי

הקינוח הכי אהוב עליי הוא קינוח האיספהאן של פייר הרמה שביס ממנו גורם לי לפיק ברכיים כל פעם מחדש.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי צבי בדף הפייסבוק שלו.

עדי ניצן – עדיני מתוקים

איך הגעתי לתחום?

הגעתי במקרה ממש. לפני כמה שנים טובות הכנתי עוגת יומולדת לחברה וראיתי כי טוב. התחלתי להכין מתכונים של קרין גורן ואילתרתי עליהם וקצת שיניתי אותם, בעיקר ניסיתי להפחית מהחמאה  אחרי הצבא גיליתי בתוצאות של בדיקת דם שהכולסטרול שלי גבוה, אז חיפשתי מתכונים בלי חמאה/עם פחות חמאה, ועכשיו הכיוון הטבעוני מעניין אותי במיוחד. בהמשך עשיתי קורס קונדיטוריה של משרד העבודה, קורס אינטנסיבי של 8 חודשים, 8 שעות כל יום, עם לימודי צרפתית ותברואה וכל מיני קורסים אחרים , אבל למדתי המון בקורס ובסופו עשיתי סטאז' במלון רויאל ביץ' באילת עם חברים. עברתי למרכז ועבדתי בכמה מקומות, כל מקום לתקופה קצרה ומשהו לא הסתדר לי.

הרבה אנשים חושבים שקונדיטוריה זה נצנצים ופרחים ומלא שוקולד וכיף, אז זה גם זה, אבל בעיקר הרבה עבודה קשה ומאומצת, על הרגליים, ליד תנורים חמים.. זכיתי (ועדיין) להרבה כוויות בחיי. בחרתי להפסיק לעבוד בקונדיטוריות ועברתי לפריז, שם למרבה ההפתעה (של רוב האנשים) לא עסקתי בקונדיטוריה אלא עבדתי באל על ובעיקר אכלתי דברים טעימים. בפריז גיליתי המון טעמים ושילובים של מרקמים שלא הכרתי קודם, תחכום שהפתיע אותי וריגש אותי ממש.

באחת מארוחות השישי עם המשפחה הכנתי עוגת שמרים טבעונית עם שוקולד ולא הכרזתי שהיא טבעונית, נתתי לכולם לטעום. התגובות ריגשו אותי מאוד ואחיי הגדולים אמרו שהעוגה מזכירה להם את העוגה של סבתא ז"ל. מאז המשפחה שלי מאחוריי ואני מוכרת עוגות ועוגיות. יש תקופות שיותר, יש תקופות שפחות.. אבל זה כבר חלק ממני. אני נהנית להתנסות ולבדוק ובחרתי שהעסק שלי יהיה גם vegan friendly כי לכולנו מגיע תענוג מושחת ומבחינתי זה סוג של אתגר להכין מאפים טבעונים גם למי שאוכל כל ולהפתיע אותו שטבעוני יכול להיות גם טעים!

ההשראות שלי 

אמא שלי שפירגנה ומפרגנת לי ונתנה לי להיכנס למטבח ולנסות ולהתנסות וכנראה שהיא הלקוחה הכי גדולה שלי 
שרון מהבלוג paris chez sharon. אני הכי מקנאה בה בעולם. העבודה שלה זה להתמנגל עם שף קונדיטורים ולהעביר סיורי אוכל בפריז. עוד חלום גדול.
בלוגריות שאני מאוד אוהבת: נעמה גאון, נטלי לוין (עוגיו.נט), מאיה מרום (בצק אלים)

קינוח אהוב עליי

הקינוח שאני הכי אוהבת- עוגיות! עוגיות זו אהבת אמת מבחינתי.
אחד מהחלומות שלי הוא שיהיה לי מקום שהוא אך ורק של עוגיות (מוכנה להתפשר על להוסיף לו קפה גם).

תוכלו לעקוב אחרי עדי ולהזמין ממנה בדף הפייסבוק שלה.

ניצן ורדי – Sweet Talk

איך הגעתי לתחום?

זה התחיל כתחביב. אף פעם לא התעסקתי בשום דבר שקשור לאוכל.
התחלתי לאפות ובמקביל רציתי ללמוד צרפתית. איכשהו נפלתי על תכנית טלוויזיה צרפתית בשם 'qui sera le prochain grand patissier' – מעין תחרות לפטיסיירים מקצועיים. התאהבתי בטכניקה, ביצירתיות, בדיוק. אף פעם לא ראיתי קינוחים נעשים בצורה כזו וזה מאוד סיקרן אותי. תוך כמה חודשים נרשמתי לקורס פטיסרי בבית ספר 'בישולים'. לא באתי במחשבה שאני רוצה להתעסק בזה. זה היה קורס של שנה ותוך כדי הקורס הגעתי למסקנה שאני רוצה להתעסק בזה באופן מקצועי. אני מרגישה שזה יצא מעניין כי אני בסיבוב שני. בסיבוב הראשון למדתי צילום ואמנות ודווקא בגלל שנכנסתי לתחום חדש בגיל פחות צעיר, זה איפשר לי לבוא עם ניסיון ויותר רצון לבנות משהו ולהתבסס.

ההשראות שלי

הפטיסרי הצרפתי בראש ובראשונה. יש משהו מאוד מקצועי ופרפקציוניסטי במקום של הטכניקה והגישה הצרפתית לקינוחים ואני מאוד אוהבת את זה.
הקינוחים של פייר ארמה שטעמתי היו מדהימים והוא לא סתם נחשב המלך.
יש שף פטיסייה יפני בשם מורי יושידה שמביא את הטאצ' היפני לא בכך שהוא עובד עם מאצ'ה  ויוזו וחומרי גלם יפניים, אלא משהו בגישה שלו. למשל, הוא הפטיסייה הראשון שראיתי שעושה מוס בלי גלסאג' (ציפוי מבריק שנהוג לצפות בו את המוס). אני מתחברת לזה באופן אישי. יש בזה לדעתי משהו חופשי יותר – כמו ההבדל בין גן צרפתי לגן אנגלי. זה עדיין הכי מדויק ומושלם אבל חופשי יותר.
ז'אק ז'נה הוא פטיסייר צרפתי שעושה דברים ממש קלאסיים בלי הרבה רכיבים, מאוד פשוטים ומאוד מאוד איכותיים.
יש שפית בשם קלייר דמון שעובדת בצורה מאוד עדינה עם טעמים. היא שפית אישה שזוכה לפופולריות רבה מאוד למרות התחום הגברי מאוד.
המקומיות היא גם משמעותית מבחינתי. אני רוצה לעשות דברים שמתאימים לעונה ולמקומות שאני עובדת איתם. להכין דברים שנוצרים מההשראה של הפטיסרי הצרפתי אבל מביאים את הטעמים המקומיים ושיש בהם יותר קלילות. הצורך שלי לעשות משהו נקי ופשוט גם קשור באיזשהו מידה לזה שאני נמצאת כאן.
התחום עצמו מעורר השראה – יש אינסוף אפשרויות לטעמים, שילובים וחומרי גלם. אני כל הזמן מרגישה שיש לי יותר רעיונות מאשר שאני מסוגלת לבצע.

קינוח אהוב עליי

אני מאוד אוהבת את הטארטים שאני כל הזמן מנסה לחדש. זה בסה"כ קלתית של בצק פריך אבל אני מוצאת מילויים חדשים כל פעם. מבחינתי הפריכות של הקלתית יחד עם הרכות של הקרם זה השילוב האהוב עליי יחד עם אינסוף אפשרויות שאפשר לעשות איתו.

תוכלו לעקוב אחרי ניצן ולהזמין ממנה בדף הפייסבוק שלה.

והבאנו לכם הפתעה לא צפויה:

רומן גורביץ מבר היין והקוקטיילים הבטארד

החליט להתאים לארבעה קינוחים את היין שהולך איתם הכי טוב:

 

מקרון

מקרונים יכולים ללכת נפלא עם מוסקטו, אבל אם כבר, אז למה שלא נלך על משהו יותר מעניין? Rumeni muškat של יקב Kobal הסלובני. מתוק, אבל לא מתוק של "סכרת". על סף תסיסה עדינה, נעים וילווה את המקרונים בצורה נפלאה.

עוגיות שוקולד וחמאת בוטנים

חמאת בוטנים ופורט, זה כמו דיוויד גילמור ורוג'ר ווטרס. אופציה נפלאה ונוחה במחיר תהיה Quinta do Estanho – Fine Ruby. מתוק וריבתי. תפעילו מזגן ותהנו.

טארט פירות

בועות בועות בועות… שמפנייה יבשה תלווה אותנו נפלא. בנוסף, בטארטים עם חמיצות גבוהה יותר (כגון הלימון או הפסיפלורה) אפשר ללכת על משהו קצת יותר ייחודי, כגון ה"באכוס" של JWF מפרנקוניה. חצי יבש בעל חמיצות חדה שתלווה אותנו מצויין.

פרליני שוקולד

מלך הקינוחים, לצד מלך יינות הקינוח. יינות סוטרן, המגיעים מדרום מזרח בורדו, ידועים במתיקות האלגנטית שלהם. ליווי מושלם לסוף ארוחה

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם ערן מירב

ספר קצת על עצמך

קולנוען, יוצר כותב, צלם ועורך וידאו. חזרתי לחיפה לאחר שש שנים של מגורים בחו"ל. גר עם שובל, מעצבת, אמנית ומתכנתת ומיקה הכלבה.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?

פתיחת תערוכת צילומים שלי, ביום חמישי, 11.11 בקפה הפינה במסדה. אני אוהב את המקום הזה, מין מוסד בהתהוות, מסוג המקומות שנכחדים במרכז. אני אציג שם צילומי רחוב וגם כמה פורטרטים מסדרה על אנשים ומקומות שאני עובד עליה.

מה התשוקה שלך?

לספר לעצמי שאני עדיין יכול לספר בעצמי. שרעיונות טובים ואנשים נחמדים ימשיכו להגיע.

איפה אתה פותח את היום?

קפה ומחשב. העולם והעבודה שלי בין הארד דרייב לקומקום.

אוכל רחוב אהוב

בורקס, אבל יש רק מקום ששווה את הסתימת עורקים וזה "פנינת העיר" בדרך יפו.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?

אי אפשר שלא לפרגן למילהאוס בבת גלים. מקום שהוא יותר מבית קפה. מקום שהוא ציון דרך במפנה שחל בשכונה בשנים האחרונות, משכונת תחנת רכבת למקום די נחשק לצעירים למגורים ליד הים.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?

במושב כרכום בגליל העליון, אצל אחותי ענת. אשכנזיה אסלית שיודעת לארח ולהכין מאכלים מרוקאים, צ'ולנט ודגים. ענת יודעת הכל על חברותא ותמיד הבית מלא והשולחן פתוח. אהבה לאורחים עם קצת תאנים ולימונים מהחצר, הכל מסתדר ויוצא מצוין כשהיא מגישה את הסיר.

איפה אתה סוגר את הערב?

טיול לילה עם מיקה ושובל, בשדרה בבת גלים. תכלס החלק הכי רגוע של היום.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?

סינמטק חיפה וגם גיחות לסינמה הדר, הפרוייקט המוצלח של מאיסה מטר שהחליטה להקרין סרטים באולם מתנ"ס ברחוב ירושלים. אולי יום אחד בתי הקולנוע יחזרו להדר.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

אוטובוס חזרה מירושלים, מהלימודים. רכס הכרמל מבצבץ על כביש החוף ומתקרב, התחושה ששאתה עוד מעט בבית. ירידה בתחנה בקריית אליעזר ותחושה שכלום לא משתנה והשעון לא תיקתק מהפעם שעברה שעזבתי.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה

עינת קאליש רותם. את עינת פגשתי בגיחה ארצה כשעוד גרתי בארה"ב. פספסתי את המחאה של 2011 והיה לי רצון לפצות על זה ולהפגין מעורבות בעברית. חיפשתי משהו קרוב לדירה ששהיתי בה חודש, בבת גלים ומצאתי את עינת בפייס ואת המחאה שלה. בזמנו זה היה להזיז את המסילה מחוף הים, כשאף אחד עוד לא חשב על זה. נשמע לי נכון, ויחד עם רוית שטוסל, היום פעילה חשובה מהדר, הסתובבנו עם שלט "ים לא חומה" וצילמנו אנשים בבגדי ים. זאת פעם ראשונה שפגשתי את עינת וכשחזרתי לאטלנטה היא כתבה לי שהחליטה לרוץ לראשות העירייה. מאז אני עוקב אחריה ועל המסלול ההתקדמות, האישית והציבורית שלה לעבר העירייה. אני לומד ממנה עדיין על המאבקים שעל הפרק, שליחות ציבורית ומקבל רעיונות איך העיר יכולה לשרת אותנו. מסילת הרכבת אגב, עדיין שם.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית

ספר/י קצת על עצמך
אני "פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית", אני בן שנתיים ונולדתי בתוך ארגון שנקרא 'הקשת החיפאית' מתוך חלום של שלושה פעילים\ות בחיפה בשם עדי סדקה, דותן ברום ויואב זריצקי. במסגרת הפרויקט מתועדים בוידאו סיפורי החיים של ותיקי וותיקות הקהילה הגאה בחיפה, נאספים מסמכים ותמונות מתקופות שונות, וכל המידע שנאסף מועבר חזרה לציבור דרך סיורים בחיפה בעקבות ההיסטוריה הגאה, תערוכות, הרצאות, כנסים, כתבות עיתונות, רדיו, טלוויזיה, עמודי פייסבוק ויוטיוב ועוד.
אני הפרויקט הראשון מסוגי בארץ ומקווה שבקרוב יצמחו פרויקטים דומים במקומות נוספים.

על איזה פרויקט חשוב לך את/ה עובד/ת כרגע?
בגלל שחשוב לי שההיסטוריה שלנו תהיה שייכת לציבור ונגישה לציבור, בחודשיים האחרונים גייסתי מימון להקמה של אתר אינטרנט עם ארכיון דיגיטלי פתוח ולהפקה של סרט תיעודי על ההיסטוריה הגאה של העיר. נשארו רק עוד יומיים לסיום (מסתיים בחמישי בלילה), ואם בא לכםן לעזור, אתםן מוזמנים\ות להיכנס לקישור הבא ולעשות איתי היסטוריה:
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=25068

מה התשוקה שלך? 
הרצון לתת את הכבוד הראוי לותיקי וותיקות הקהילה שלנו, הרצון לעזור לצעירים\ות מהקהילה הגאה בחיפה לגלות את השורשים שלהם\ן, והרצון שלי לחלוק עם כל העולם את הסיפורים המדהימים שאני מגלה, שאף אחד לא תיעד לפני.

איפה את/ה פותח/ת את היום?
בעבודה, באוניברסיטה או עם כוס קפה ב'בית הקהילות לגאווה וסובלנות' או ב'אשה לאשה'. אם יוצא לי לראיין בבוקר – אז בבית של המרואיין\ת שלי.

אוכל רחוב אהוב
קרם הבוואריה של מאיר'קה ב"מועדון התיאטרון" היה האהוב עליי. בלי ספק.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
הנארד קפה ברחוב נורדאו בהדר עד שהוא נסגר. היום בעיקר ב"קפה הפינה" בסוף רחוב מסדה.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את/ה אוכל/ת?
אם אני יוצא מחוץ לעיר זה בד"כ לכנסים או להרצאות, אז כל מה שמוגש באירוע.

איפה את/ה סוגר/ת את הערב?
לפעמים בארכיון 'אשה לאשה', לפעמים באירועי התרבות ב"בית הקהילות לגאווה וסובלנות".

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
אם יש מופע דראג איפשהו בחיפה – אני שם.

זיכרון נוסטלגי מחיפה 
שני אירועים מרגשים שזכורים לי היטב. הראשון הוא פסטיבל הדראג ב1997 שהופיעו בו דראגסטיות מהשורה הראשונה וב1999 התקיים שיט גאווה בקישון! תודו שזה נשמע מעולה.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
גילה גולדשטיין (ז"ל) וננסי שניידר. שתיים מחלוצות הקהילה הטרנסית בישראל, שנולדו וגדלו בחיפה בתנאים קשים ובכל זאת חיו חיים מלאים, מרתקים ומעוררי השראה עבור רבות אחרות. זכיתי לראיין לפני כמעט שנה את ננסי שניידר והייתי מרותק לסיפורים ולחוויות החיים שהיא שיתפה.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם מיטל נסים

ספרי קצת על עצמך 
משוררת, מורה, קרייתית, אמא של יערה ואסף, בת זוגו של אייל סוסן, שף.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
עובדת על ספרי השלישי, 'לא אבודה בקריון'. פואמה על מרחב קניוני כמשל לכיכר העיר.

מה התשוקה שלך?
אהבה.

איפה את פותחת את היום?
בבית הספר… עם הכיתה שלי.

אוכל רחוב אהוב
עלי גפן בכל ורסיה, גם מקופסת שימורים.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
אין לי תרבות קפה כזו במרחב שבו אני גרה. זה לא שאין בתי קפה, אולי יש, ובדרך כלל רשתות, אבל אין לי פנאי לשבת בבית קפה בשלב זה של חיי.

כשאת מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
אצל אמא שלי, אצל אמא של אייל. אוכל מאוד פשוט, מיני תבשילים, מצריים בעיקר. אני אוהבת במיוחד לוביה.

איפה את סוגרת את הערב?
בבית… עם אייל והילדים.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
מסעדת הפועלים 'עדנה מוכתר' בקצה רחוב דרך יפו. בעיקר מאכלים עירקיים במחיר עממי.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
אמא שלי שעבדה מגיל 17 בבנק דיסקונט סניף ראשי בחיפה בעיר התחתית עד שפרשה. אין מי שלא הכירה עד דק: החנווני, התופרת, מחלק העיתונים, הקבצן, הזכיין של מפעל הפיס. ומפה ועד אילת, הסיפורים שהם מאוד יפים ומאוד לוקאליים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
לילך ובר היא המוזה שלי, חברת הנפש שלי, אחותי. המילה חיפה עבורי כמעט הייתה ריקה ממשמעות בלעדיה בחיי. נכון הוא שיש לי משפחה בחיפה ושאני אוהדת הפועל חיפה, אבל חיפה, עבור קרייתית כמוני, תמיד הייתה קצת לא מושגת, לא שלי. לילך נתנה לי אותה במתנה וברוחב לב ועשתה אותה שלנו. כמו פרומתאוס שגנב את האש מהאלים, היא קצת גנבה אותה בשבילי, שתהיה גם לי חיפה שלי ולא איזה מושא תשוקה או הווית חיים של ילדים כרמליסטים.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם ענבל לוינזון

ספרי קצת על עצמך 
ענבל גלגל. חיה ב ואת הדר, מבלה את ימי בהזייה של שוק תלפיות בארטישוק – בוטיק מזון, מעדניית בריאות וארץ פלאות טבעונית. חובבת טירוף, אקטיביסטית עצלה, סוציאליסטית רודפת כוח, לא מאמינה שצריך לעשות שום דבר אלא אם כן הוא טוב ונעים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
מתוך מהמשימה המשותפת של כולנו – פענוח האושר והפצתו, אני מתעסקת כבר הרבה זמן בשאלת הפרנסה הטובה. איך לקיים את כל השפע שאנחנו דורשים לעצמנו בלי לשעבד אף אחד, גם לא את עצמנו, בלי לסבול או לתמוך בסבל- ברור לי שזה רק עניין של סנכרון. באופן הפרקטי ביותר אני מקדישה את עצמי ללייצר רווחיות מהעסק המקסים שבניתי כיוון שרק רווחיות תעניק לו נצחיות. בין לבין אני נהנית לשקוע באינסוף שיחות עם עוברי אורח בשוק על איך ראוי שנתפרנס, איך אנחנו מסכימים או מתכוונים לזמן שכסף ואנרגיה יוזרמו לדברים שטובים בעניינו. ועל אוכל וצריכה ואידיאולוגיה ועל איך בטוב לעשות את מה שנכון בעינינו.

מה התשוקה שלך?
תיקון עולם. ככל שאני מתבגרת זה נראה לי פחות ופחות גדול אז אולי אפשר לקרוא לזה רק תיקון. אפילו כיוונון. פעם חשבתי שהעולם כל כך גרוע שצריך לפתור דברים שהם גדולים מכדי להבין, ושזה נורא קשה ואולי בלתי אפשרי, היום נראה לי שממש קרוב אלי, סביבי – יש אינסוף דברים שמפריעים לי באופן אישי וחובתי האישית היחידה היא לתקן אותם מיד. וכשזה כיף זה כי זה עובד.

איפה את פותחת את היום?
לאט באיחור וברוגע, סיגריה וקפה בחצר קסומה ואורבנית במיוחד.

אוכל רחוב אהוב
פלאפל בשקית עם קצת חריף

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
ארטישוק- בלי ספק הקפה קר הכי טוב בעיר 3>

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
לרוב אני הולכת לאיבוד בעקבות אפליקציות טבעוניות ומנסה לדחות את הרעב שלי מרוב התרגשות עד שאני מוצאת את עצמי מבולבלת באיזשהי תחנה מרכזית מתענגת על סלטייה מפוארת של שווארמה.

איפה את סוגרת את הערב?
הכי טוב בבית, ככה אפשר להספיק הכי הרבה שיחות/ טקסטים/ סדרות מעוררות השראה לפני שהגוף מוותר.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
לבלות יום שלם בלצבוע מדרגות במסדה לוורוד איכסה סתם ככה.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
הזיכרון הכי חזק שלי מהילדות בחיפה וגם הפחד הגדול שלי מלחזור זאת החוויה של ללכת ברחוב ולשמוע מכל הסלונים את אותה טלוויזיה. לשמחתי זה זיכרון מוטעה, כי יש בחיפה את הדר – ועל אף הטינופת (הפתירה ונפתרת) נפלא פה, וגם אז הייתה והיו טלוויזיות שפשוט הקשיבו להם יותר חלש ובכל מקום יש הדר ובכל אדם יש ממש הרבה דברים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
שושי מאניצ'ה שבנדיבות ופתיחות אינסופית הראתה לי איך בוראים מקום בעולם. וסבתא אלן, מחלוצות רחוב מסדה.

צילום: איתן סרבר

המעמד היצירתי של חיפה והפעם עם בועז רפאלי

ספר קצת על עצמך
אני סוליסט, שועל בודד. אני היסטוריון חוקר, צלם סטילס\דוקו במצלמות בנות 40 עד 100 וצלם אוטודידקט לנושאי חיפה העות'מאנית והבריטית. אלו נושאים שלא בשגרה ושלא נגעו בהם אף פעם בהיסטוריה של העיר – כמו ניתוחים הסטורים-אורבניים, ארכיטקטונים, סיפורי משפחות, שיחזור מקומות שהיו או נהרסו וסיפורי רהיטים. אני משחזר תקופות, מקומות, חפצים ומכשירי אודיו בעיקר עם ציוד הצילום הרלוונטי לכל תקופה שאני בוחר לשחזר מבלי להראות סממנים מודרנים. אם יזדמן רהיט הוא גם יעבור רסטורציה. אני לומד את כל מה שקשור להיסטוריה של התפתחות הציוד הבידורי הביתי והמסחרי ונושם את רוח העיר בתדרים אחרים.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
פרוייקט חיים שכולו בחיפה מבחינת היסטוריה הכולל רסטורציות בתמונות ושל חפצים עירוניים שאני מוצא לנכון.

מה התשוקה שלך?
התשוקה שלי מונעת מחסכי ילדות שכוללים אנשים ומקומות שאת עולמם פיספסתי.

איפה אתה פותח את היום?
היום נפתח בכל בית קפה היסטורי או שיכול להיות הכי לא מוגדר בהדר וזה בימים שאין לי עבודה בבוקר.

אוכל רחוב אהוב
בייגל'ה

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה ניצה, מאייר, מסעדת תלפיות, זמן קפה

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
מחוץ לחיפה לא אוכל בשום מקום.

איפה אתה סוגר את הערב?
את הערב אני סוגר בסיור לילי ברחובות הכי "אסורים" בין היתר.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
הדר, תחתית, העיר המזרחית

זיכרון נוסטלגי מחיפה
בחופש פורים ראיתי את הסרט "אנני" מהיציע של קולנוע אורה עם אמא שלי. בנוסף העדלאידות שהיו בחיפה.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה
סבא שלי שלו הקדשתי את הפרויקט של מפעל ההנצחה – ואדי סאליב. תוכלו לראות את סירטון הסיכום לחלק א' של הפרויקט. סיפורו של סבא שלי מופיע בכתוביות שבסוף.

 

 

 

המעמד היצירתי עם גילה לבני זמיר

ספרי קצת על עצמך

חיפאית מלידה. גדלתי בנוה שאנן של שנות ה-60 והמעבר באמצע שנות ה-70 לבית הספר התיכון לאמנויות ויצ״ו היה אחד הצעדים המשמעותיים שלי בהתבגרות בחיפה: היציאה מהשכונה החד מימדית וההתחברות להוויית מרכז הכרמל של אותן שנים על כל החוויות הייחודיות של המקום שאינן קיימות בו יותר.

נשואה 34 שנים לאמנון אהוב ליבי, אותו פגשתי בשנה הראשונה ללימודי במחלקה לעיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ויצ״ו. אנו מתגוררים באותו בית שקנינו בשנת 1985 בשכונת הדר. לא הכרנו אז את המושג: ״התחדשות עירונית״ , אבל היינו תחילתה של ההתחדשות הדמוגרפית של הדר, כשחברים שראו כי טוב עברו לכאן וחבר הביא חבר. ככה נוצרה קהילה שהלכה והתרחבה והיום הדר היא השכונה הכי מרתקת וססגונית. יש תושבים.ות שפועלים לקידום איכות החיים במקום ביזמות ואחריות. את המודל הזה צריך לקדם לכל השכונות בעיר.

אנו הורים לשתי בנות ובן, סבא וסבתא לנכדה . ילדי חיים בשכונה בדירות משלהם ובונים כאן את חייהם. שלושת ילדי למדו בביה״ס הפתוח ובמגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות ויצו שהפך לרעות. נכדתי הולכת לגן הדו לשוני בשכונה ואני מאמינה גדולה ברעיון של מערכת החינוך הדו לשוני כביטוי האותנטי לחיים משותפים נורמטיביים.

אני מעצבת בנשמה וכדרך חיים: התחלתי את חיי המקצועיים כמעצבת תקשורת חזותית והיום עוסקת בעיצוב תודעה ומציאות: אני יועצת תקשורת וקשרי ממשל, יועצת לחברת כנסת וללקוחות פרטיים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?

שינוי מפת הפוליטיקה והמנהיגות בחיפה כדי להפוך את חיפה עכשו לעיר שהיא צריכה ויכולה להיות. נשבר לשיר ולדבר על חיפה במונחים של ״חיפה עיר עם עתיד״. העתיד הוא עכשו ואני מתכוונת להוביל מהלכים משני מציאות כי עכשו זה הזמן של חיפה.

מה התשוקה שלך?

אהבה, אופטימיות ושמחת חיים. הידיעה הברורה שמגיע לכולנו לחיות חיים טובים והוגנים. איני מוכנה להשלים עם המשך שלטונם של נבחרי ציבור שלדעתי (ודעת רבים) מעלו באמון הציבור ובגדו בשליחות הציבורית שלהם. אני מאמינה גדולה ביכולתו של היחיד.ה ליצור שינוי תוך שיתופי פעולה קהילתיים. צריך להפסיק לפחד ופשוט לעשות. אין ממה לפחד. ברגע שמשנים את הכללים, מבינים כמה אלו שלמעלה פוחדים מהציבור ומיכולתיו.

איפה את פותחת את היום?

בבית, שש בבוקר, לאחר שאני מאכילה את חיות הבית, אני יושבת על הספה מול החלון הפנורמי שבחזית הצפונית של ביתי ושותה את קפה הבוקר הראשון. מביטה אל הנמל, הים, אל הרי הצפון ובעיר המתעוררת.

אוכל רחוב אהוב

פלאפל. רק פלאפל הזקנים (נג׳אלה) בואדי ניסנס. נאמנות של עשרות שנים שעברה לדורות הבאים שלנו. יש לי גם זיכרון חווייתי, מנחם וטעים של שתיית סחלב חם מעוטר בשברי פיסטוק, קוקוס מגורד ומי ורדים, בליל חורף גשום, מתחת לגגון של עגלת הסחלב שהיתה ברחוב אבן סינא ליד קולנוע ארמון.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה הפינה במסדה וסושי אינסיידאאוט במסדה, אני גם אוהבת את מבשלת הבירה שבשוק תלפיות ואת מסעדת תלפיות של אילן.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
איפה שבא לי. לא עושה מזה ענין.

איפה את סוגרת את הערב?
על המרפסת עץ בכניסה לבית, משקיפה על העיר ואור היום שהולך ונמוג, איך האפלה עוטפת את העיר, האורות הולכים ונדלקים ומנצנצים מבין ענפי העצים שבחצר

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
קולנוע עממי בנוה שאנן, רחוב מסדה, שוק תלפיות, השוק בואדי ניסנס והעיר התחתית.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

1970, חנוכה-בקולנוע אורה, לאחר הופעת להקת חיל הים שהכוכב שלה היה חייל צעיר בשם שלמה ארצי. היה קר וגשום. לאחר ההופעה הלכתי עם הורי ועם אחי עמית לאכול בצמחוניה ברחוב הרצל: מרק ירקות וכיסוני בצק (פירושקיס) ממולאים בתפוחי אדמה ומעוטרים בהמון בצל מטוגן שוחה במרגרינה. היה טעים ונורא התרגשנו מהלהקה. שנים אחר כך הייתי סגנית קצינת החינוך של חיל הים ושיחזרנו את המופע המיתולוגי ההוא עם אנשי המילואים של הלהקה. אחי היה מפקד סטי״ל.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה

היתה לחברת ילדות שלי סבתא יקית שנטשה את גרמניה מאחוריה והשתלבה בדרכה במציאות הישראלית המקומית. היה לה בית קטן עם גג אדום על צלע ההר, בתחילת רחוב נתיב חן בנוה שאנן, עם גינה של טרסות תלולות פורחת ומטופחת. הבית היה קטן ומוקפד והיתה בו אוירה קצת לא מפה-לא טיפוסית ישראלית כמו שהיתה בנוה שאנן של שנות ה-60. היא טיפלה בגינה במסירות ביחד עם הגנן איתו היתה משוחחת בערבית במבטא יקי. אני זוכרת שהייתי מוקסמת ממנה והיא הצחיקה אותי בערבוב הייקי מזרח תיכוני שלה.
הבית הזה מזמן לא קיים. חשבתי אז שאני רוצה כזה בית. במידה רבה יש בבית שלי משהו שמזכיר אותו.

המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

המוציא לחם מן הארץ החיפנית

לחם.
הדבר הבסיסי הזה שיכול להקנות לך ארוחה שלמה בכמה דקות עם המילוי או הממרח הנכון.
אף אחד לא יכול לעמוד בפני ריח של לחם ומאפים טריים הבוקע מתוך מאפייה. הלחם הוא ללא ספק חברו הטוב ביותר של האדם.
עד כדי כך שגם ביפן, מדינה שמעולם לא התבססה על לחם בתפריט שלה, הלחם והמאפים נמכרים, ובכן… כמו לחמניות חמות 🙂
יש סדרת אנימה שלמה על הלחם הלאומי של יפן שמומלצת מאוד לאוהבי הז'אנר ולפודיז' בכלל – Freshly Baked From Japan.

יש לי וידוי קטן.
בילדותי לא אהבתי לחם בכלל.
חוץ מהפרנץ' טוסט (בבית קראנו לו בובל'ה) שאמא הייתה מכינה ביום שבת בבוקר, צריך היה להאכיל אותי בכוח כשזה הגיע ללחם.
נכדה לאופה שלא אוהבת לחם. אוי לבושה…
מי ששינה את דעתי על לחם היה ארז קומורובסקי שפתח את הרשת "לחם ארז". לא חשבתי שלחם יכול להיות כל כך טעים ועוד עם תוספות בפנים! הלחם שאני גדלתי עליו היה לחם לבן אחיד ללא ייחוד כלשהו אבל היום אני יודעת שאין כמוהו לאכילה עם שקשוקה, חריימה ושאר תבשילים ברוכי רטבים. הניגוב בסוף, זה מה שקובע.

בחודש מאי לפני שנה סיפרה לי אישה בשם לאה על אופה מצוין עם סיפור משפחתי לא רגיל. היא אמרה שכדאי לי ללכת לבקר אותו בביתו ולראיין אותו. כך למעשה פגשתי את עופר שטיינבך – נצר לשושלת אופים המתפרשת על כמה דורות.
עופר גר בדירה די מרהיבה באחוזה עם שני חתולים (למרבה הצער, אחד נפטר בשנה האחרונה), אוסף חפצים עתיקים ומכין לחם. ואיזה לחם!
הסיבה היחידה שאני לא מזמינה ממנו לחם על בסיס קבוע היא שאני לא יכולה להפסיק לאכול ממנו…

הנה לפניכם כמה מסיפורי ומהגיגי האיש הכי פחמימתי בחיפה 🙂

סבא

"אבא פת הגיע מפולניה עם משפחתו בשנת 1920. הוא היה אופה ממשפחת אופים, כמה דורות אחורה. עוד בפולניה, הוא לא הגיע לשדה הקרב כי אפה לחם בצבא הפולני. במלחמת העולם השנייה הוא היה בארץ והייתה לו מאפיה מאוד גדולה בשדרות ההסתדרות. משם הוא סיפק לחם לצבא הבריטי. הייתה לו מאפיה חשמלית עם מיקסר – דבר שנחשב אז כשיא החידוש. פרט לצבא הבריטי הוא סיפק לחם לכל הגופים הגדולים. כשהסתיימה המלחמה, המאפייה דעכה מכיוון שהוא לא השכיל לפתח אותה להיות מספיק משוכללת כמו המאפיות המתחרות והוא סגר אותה ופתח בית קפה ברחוב מוריה 50.
אני כבר הכרתי אותו בתור 'סבא-דואר'. הוא פתח סוכנות דואר עצמאית ובשבילי זה היה הסבא שלי. הייתה לו מכונית שברולט פרטית. אני מאוד גאה בסבא הזה. הוא היה עצמאי ברמ"ח איבריו, איש עסקים במהותו."

composite_14262314496652

 

האחים

"האחים של סבא התפזרו. אחד פתח בירושלים קונדיטוריה עם בונקר וסליק, אחד פתח מאפיה בשם פת בגבעתיים. גם השר לשעבר גדעון פת קשור אלינו בקשר משפחתי."

הקפה

"בית הקפה היה ענק, כ 400 מ"ר. ההורים שלי התחתנו שם. מידי שבוע היה נערך בו מפגש הציידים השבועי".

composite_14262312385182

איך הגעתי לזה

"בכלל למדתי אדריכלות, אבל תמיד אהבתי לבשל. כשהייתי נשוי קיבלנו מכונת לחם והתחלתי לעשות ניסויים בלחם. די מהר אמרתי לעצמי: 'מה זה? הלחם בטעם של פלסטיק!', שמתי דברים אחרים ואילתרתי. למעשה יצרתי לחמים משופרים. הסתקרנתי והתחלתי לקרוא על לחם והבנתי שאני לא צריך מכונה. חשבתי, למה לא לעשות לחם אמיתי.
התחלתי לגדל שאור, קניתי ספר שמסביר איך עושים לחם. עשיתי את המתכון הראשון לפי הספר ומאז לא הפסקתי לעשות ניסויים בלחם.
לשתי בידיים ואהבתי את זה. התנור הביא אותי לרמה גבוהה וקיבלתי פידבקים טובים. הכל קרה לפני שמונה וחצי שנים.
לפני כארבע שנים התגרשתי וחזרתי לחיפה מהמרכז לפני כשלוש שנים,אחרי שנים של מגורים במרכז.כשחזרתי לחיפה החלטתי שפה בחיפה אעסוק במה שאני אוהב. היה לי ברור שאני מגשים חלום ישן והולך על הלחם.
לקחתי את העניין ברצינות, חקרתי ביררתי, התייעצתי עם שף והתמקצעתי. עשיתי סקר ומצאתי באשדוד יבואן שמחזיק ציוד מקצועי לאפיית לחמים. קניתי תנור גדול וציוד נילווה. התנור שקניתי הוא תנור בלגי מעולה והאפייה נעשית על אבן שמוט."

השיטה שלי

"אני מתפיח את הלחמים שהם לחמי מחמצת, עם שמרי מחמצת טבעיים. שמרים טבעיים לא אוהבים טמפרטורה מעל ל 30 אני מתפיח בטמפרטורה של 29 מעלות בלחות גבוהה. לידה של לחם לוקחת שמונה שעות וזו עוד השיטה המהירה (בגלל שאני מתפיח בטמפ' ולחות מבוקרים) – חצי שעה לישת הבצק, ארבע שעות התפחה ראשונה, חלוקה לכיכרות, התפחה נוספת עוד שעתיים ואפייה בתנור למשך כמעט שעה."

IMG_1181 (Large)

דברים על לחם

• לחם בשבילי הוא טעים. משהו נורא בסיסי. קמח, מים ומלח – בלי משחקים. הוא נראה נורא פשוט אבל בעצם לא, שנים לקח לי להגיע ללחם שמוצא חן בעיני. לא קלה השליטה בו. לחם זה דבר מאוד מדוייק, כל שינוי קטן בתהליך או המתכון משנה את התוצאה הסופית. ההבדלים יהיו גם בהבדלים בית סוגי התנורים כל תנור הוא שונה ויוצא בו אחרת.
• לחם אוהב טמפרטורה גבוהה ולחות – האדים מעבירים חום יותר טוב מהאוויר כך נוצרת הקרנצ'יות.
• המצאתי המון מתכונים. משתדל לתת להם שמות משעשעים. "חום בכפר" (לחם בתוספת שוקולד מריר), "זה אתר בכפר" (עלי אזוב בלחם כפרי), "מהפכה בכפר" (כפרי עם עגבניות מיובשות), לחם טובורג (עם טובורג), שומו שמיים (לחם עם שום), שועלי (שיבולת שועל ועוד תוספות), לחם from hell (עם (הל) או הלחם שנראה שכנראה הוא הלהיט שלי "הכל לציפור"- כיכר מקמח מלא וכפרי בתוספת גרעינים אגוזים וזירעי תבלין
• כיכר זה גם זכר וגם נקבה על פי האקדמיה ללשון עברית.

ממש עשיתם אותי רעב. איך משיגים את כל הטוב הזה?

עופר מגיע עם הלחם עד לסף דלתכם עם החיוך החם כמו בזמנים עברו, כשהחלבן היה מחלק חלב ואיש הקרח היה מחלק קרח.
יש משהו מאוד מרגיע בידיעה שאתה מכיר את מי שאפה את הלחם שלך – סוג של אינטימיות מסוימת.
הוא מחלק בכל חיפה. כל יום לקראת שעות הערב (פרט לימי שני בהם לא אופה כרגע) בשעות 17:00-19:30 . תמיד לחם שנאפה בצהריים. בד"כ אופה עפ"י הזמנות – כאשר לפעמים עושה גם קצת עודפים. – רצוי להזמין מראש.

טלפון להזמנות: 054-790-1078
אתר אינטרנט
דף פייסבוק

IMG_1150 (Large)

ומה יישאר לי לשבת?

דאגנו לכל הרעבים שאוהבים להתנסות בעצמם במטבח למתכון ללחם ביתי מבית מדרשו של עופר. המתכון מותאם לתנור ביתי רגיל. בהצלחה לכל האופים והאופות!

זיתון – לחם עם זיתים

חומרים לשתי כיכרות:

150 גרם קמח מלא גס
590 גרם קמח כפרי
21 גרם מלח
310 גרם מים
370 גרם מחמצת
120 גרם זיתים קלופים (ירוקים או שחורים)

הכנה

1. מערבבים את הקמחים יחד עם המלח.
2. בכלי נפרד מערבבים את המחמצת עם המים. כשנוצרת תערובת אחידה של מים ומחמצת מוסיפים את התערובת לקמח עם המלח ומתחילים ללוש.
3. אחרי שמקבלים צורה אחידה של הבצק, די בהתחלה, מוסיפים את הזיתים.
4. לשים בערך עשר דקות במיקסר או בידיים. הסימן שהבצק מוכן הוא שמותחים אותו והוא לא נקרע.
5. אחרי שהבצק מוכן מכסים בקערה עם ניילון נצמד שמונה שעות להתפחה ראשונה באויר החדר (?)
6. לשים אותו שוב בעדינות בקיפולים כלפי פנימה, מחלקים לשניים, מכסים במגבת ומכניסים אותו להתפחה שנייה לעוד ארבע שעות התפחה.
7. אחרי ארבע שעות מכינים תנור ב 220 מעלות, מרתיחים מים וכשהתנור חם שמים כוס מים מחוממת עם מים רותחים בתוך התנור – זה ללחות בתוך התנור.
8. כשהתנור מגיע שוב ל 220 מעלות אפשר להכניס את הלחמים. זמן אפייה הוא 40 דקות.
9. אחרי 20 דקות אפשר להוריד טמפרטורה ל 200 מעלות.
10. אחרי חצי שעה בודקים את הלחם על ידי נקישה מלמטה. הצליל צריך להישמע צלול ונקי.

טיפ לקיצור זמנים: אפשר להוסיף לבצק 3 גרם שמרים יבשים וזה מקצר את ההתפחה בחצי (אני לא משתמש בהם אבל לחסרי הסבלנות – זה אפשרי).

בתיאבון!!

IMG_1151 (Large)