ראש חדש לחיפה – מאת עמר צנגוט

יש לי את הכבוד לארח כאן  פוסט אורח של עמר צנגוט לקראת הבחירות המקומיות שיחולו מחר. עמר הוא איש רב פעלים. הוא מייסד עמותת גלים – קהילה חיפאית בתנועה ופעיל חברתי בשכונת בת גלים, שבה גם הקים את הגינה הקהילתית. בנוסף היה ממקימי "מרכז המוסיקה לנוער"- "המקלט" – שלעירייה לא היה תקציב להמשיך ולהפעיל אותו, לא מזמן הקים עם שני חבר'ה את הבר הקואופרטיבי החדש שהחל לפעול השבוע בשכונת בת גלים והוא מתכנן ערים במקצועו. במסגרת לימודיו בטכניון הוא ערך מחקר
בנושא "השפעת החברה האזרחית על תכנון ועיצוב המרחב" ומקרה המבחן שלו היתה העיר חיפה. בימים אלו הוא כותב את התזה בנושא.
מילה ממני: לכל החיפאים בפועל וגם אלו שחיפה התיישבה להם בלב, לא משנה איפה הם גרים כרגע – חשוב ללכת ולהצביע ולהביא לשינוי שהעיר הזו כל כך ראויה לו.

אז רשות הדיבור לעמר:

"העיר היא ניסיונו העקבי ביותר, וככלל ניתן לומר גם המוצלח ביותר של האדם לברוא לעצמו את העולם בו הוא חי, כך שיתאים יותר לנטיית ליבו. אבל, אם העיר, היא עולם פרי יצירתו של האדם, היא גם העולם עמו נגזר עליו להתמודד מעתה ואילך. אי לכך, בעקיפין, וללא מושג ברור אודות טבעו של האתגר העומד בפניו, בבוראו את העיר, האדם ברא את עצמו מחדש.." (Robert Park 1967)

העיר עצמה- איננה אובייקט פיסי בלבד, העיר היא תהליך. עיקר התהליך הוא 'הצטברות' (אגלומרציה) של עובדים, סחורות והון. הדרך שבה העיר 'מתארגנת' (בצורה ספונטנית) ומתוכננת (בצורה ממסדית) היא מה שמייצר ערך עבור תושביה. כאשר אנו בוחרים את הנציגות הדמוקרטית שלנו במועצת העיר עלינו לשים לב לשני סוגי 'ערכים', אותם שואפים לייצר עבורנו המועמדים לראשות העיר ולמועצה- 'ערך השימוש' ו'ערך החליפין'. בין שני ערכים אלה קיים קונפליקט מתמיד. בחיפה ניתן למצוא דוגמה מובהקת לכך בדמות מגדלי חוף הכרמל. חוף ים שמבחינת ערך החליפין שלו, לכאורה שווה 0 ₪- הפך למפלצת נדל"ן בשווי מאות מיליונים. ממש ממול נמצאת גינה קהילתית שהקימו תושביה האתיופים של שכונת נווה דויד. ערך החליפין של הגינה הקהילתית הוא 0 ₪, אך ערכה השימושי- ולא במליצה, הוא הצלת משמעות חייהם וכבודם העצמי של התושבים המעבדים אותה. טענתי היא, שההזנחה של שכונות מסוימות בעיר היא מכוונת. ההון מעוניין בקרקע- אבל בלי האנשים מעליה. מדוע שכונה כמו נווה דויד הייתה צריכה להידרדר עד כדי כך שלתושביה לא נותרה ברירה אלא לצפות ולייחל לפינוי ובינוי? שכונת עוני, במיקום הכי טוב בעיר, שלמעלה מ60 שנה לא מצליחה להתרומם. חיי קהילה, הפסיפס האנושי והתרבותי המסחר ובתי ספר שהתקיימו בה כל השנים- חרף העליבות וההזנחה ממתינים ליום שבו יואילו בטובם כרישי הנדל"ן והלוביסטים שלהם במועצת העיר למחוק את השכונה מן המפה ולבנות אותה מחדש בצורת מגדלים בסגנון רמת הנשיא. גם כאן, וזו רק דוגמא, בעלי הדירות מעדיפים לקבל את ערכה העתידי של הקרקע ואין להם כל עניין במצבה של השכונה ובערך השימושי הנוכחי או העתידי- הנתון למניפולציה בידי בעלי ההון וסוכניהם בתקשורת ובפוליטיקה. (תמיד אפשר לשווק מגדלים בסגנון מזרח נתניה ומערב ראשון כ'איכות חיים', כל דבר חדש נראה טוב משיכון עלוב ומתפורר, השאלה היא איך זה יראה בעוד כמה עשרות שנים).

DSCN3921

באורח אבסורדי, המשבר הכלכלי והחברתי שבו מצויה חיפה אינו פוגע בכיסיהם של בעלי הקרקעות, ספסרי הנדל"ן, התאגידים הבין לאומיים והעסקנים מכל קצוות הארץ והעולם והלוביסטים שלהם במועצת העיר. במעין היגיון הפוך, אלה שלא חיים בעיר עושים קופה יפה מעליית ערך החליפין של הקרקע (רווח פטור ממס, מכיוון שאין בישראל מיסוי על עליית ערך הקרקע) ומגלגלים אותו הלאה להשקעות ברחבי תבל וכירושות לילדיהם- שבתורם, יעדיפו בבגרותם להגר לתל אביב או למרחב הכפרי. בעוד נופי העיר, יתרונות המיקום וערכי הטבע שבה לא השתנו, הערך השימושי של העיר דווקא הולך ופוחת. החתירה להגדלה מתמדת של רווחי ההון כתוצאה מעליית ערך החליפין של הקרקע- דווקא גורעת מ'הערך השימושי' של הקרקע. הערך השימושי של הקרקע בעיר נגזר מן האיכויות המיוחדות שמייצרים תושבי העיר; מחנכים, יוצרים ואומנים, פעילים, בעלי עסקים, בנאים, אנשי תרבות, סטודנטים וגם סתם פועלים. את אותו הערך שמייצרים התושבים בעמל רב, גורפים בעלי ההון וממירים אותו לרווח הון-חליפי שדולף החוצה מן העיר- ומייצר אפקט דומינו שפוגע עוד יותר בערך השימושי ובכלל התושבים. נוגע ללב במיוחד מעמדו של 'הדור האבוד'- אותם ילידי 1980 ואילך שאין להם שום סיכוי לבעלות על דירות ונכסים ומעמדם כצמיתים חסרי כל הולך ומתקבע.

חשוב מאד שכולנו נצא להצביע מחר- יותר חשוב שנעמוד על המשמר, והחל ממחרתיים נתחיל להתארגן בכוחות משותפים לממש את 'הזכות לעיר'. גם בפוליטיקה הארצית ויותר מכך בפוליטיקה המקומית- מחויבותנו אינה מסתכמת בשלשול פתקים אחת לחמש שנים. יתרה מכך, לתת אמון בכל מיני עסקנים- שכל עניינם הוא לקדם את עצמם ואת מקורביהם תוך ניצול ציני של התושבים- היא איוולת ופגיעה בעצמנו ובעתידנו, כאנשים וכחברה- המתיימרת להיות דמוקרטית.

הפגנה בשדרות בן גוריון

חרף העובדה שמנדט השלטון המקומי- נוגע באופן יומיומי בתחומים מהותיים של חיינו, נראה שתושבי העיר, וערים רבות אחרות בארץ, בהדרגה ומתוך אדישות גוברת ומסוכנת- מפקירים זירה זו להתגוששות מלוכלכת בין עסקנים. מספיק היה רק לבוא ולבקר פעם אחת בישיבת מועצה (או לקרוא פרוטוקולים- שמתפרסמים באיחור מוגזם, וגם זה רק כי מבקר המדינה מחייב זאת) בכדי להיווכח. התואר 'גן חיות' הוא עלבון לבעלי החיים- שדווקא הם, בניגוד לחברי המועצה- לא פגעו בנו בשום צורה. הגענו למצב מביש, שאופייני לגרועות שבמדינות- כל חברי המועצה שכיהנו בקדנציה האחרונה בקואליציה של יהב- שימשו כבובות על חוט ולא טרחו לקדם במאום עשייה כלשהיא למען העיר, בין אם הם מאמינים בה ובין אם לאו. ניקח כדוגמא את הדיונים המתקיימים אחת לשבועיים בוועדה המקומית לתכנון ובניה- הגוף המחוקק, החשוב ביותר בעיר. קצב הדיון בוועדה- הוא כקצב ההקראה של מזכיר הועדה, אין שום דיון בקיצור- כולם מניפים ידיים על פי הנחייתו של ראש העיר (לא משנה מה יציעו- תמיד הקואליציה תצביע בעד).

92% מתושבי מדינת ישראל חיים בערים. עיר טובה היא עיר שבה למקסימום תושבים מתאפשר מרחב אפשרויות בחירה מקסימלי. הפוטנציאל שכה מרבים לדבר בו, של העיר חיפה- כחלק מהמרחב הישראלי, טמון בהתארגנות ובשיתוף הפעולה בין תושבים מכלל השכונות. ב20 השנים האחרונות- הצליחה העירייה להנחית עלינו שוב ושוב, ללא שום הפרעה כמעט, פיתוח נדל"ני אלים ונטל אופי וייחוד מחד, ולכפות עלינו הזנחה פושעת של האזורים היפים והמעניינים ביותר בעיר מאידך. העיר חיפה, לא רק ירדה בדירוגה החברתי-כלכלי בשנים אלה, היא גם זכתה לתואר המפוקפק כעיר שבה הפערים החברתיים הם הגדולים ביותר (מדד ג'יני 48.5 בחיפה לעומת 37 בישראל), היא מובילה בשיעור החינוך הפרטי (42%) ומפגרת במיוחד ברמתו של החינוך הציבורי. העירייה עושה שמיניות באוויר על מנת למשוך 'זוגות צעירים מתל אביב' לבוא ולגור פה- תוך הבטחה למחירי דיור זולים וחיבור מהיר לכביש החוף. בפועל, מתי המעט שבאים מגלים במהרה שאיכות חייהם יורדת ועלויות המחיה דווקא עולות- כי על חינוך טוב צריך לשלם בחיפה יותר. השכונות המגודרות והמנותקות שנבנות, הן מוטות רכב פרטי ומחייבות הוצאה גדולה יותר לתחבורה. הם מגלים שאפשרויות התעסוקה שלהם הולכות ומצטמצמות והם נדרשים לבזבז שעות יקרות ל'שנע' את עצמם למרכז הארץ על מנת להתפרנס.  עוד לא דיברנו על שיעור התחלואה, על ריכוז המפעלים המזהמים, על חשמול הרכבת, על ים האספלט שנשפך על מנת לחבר את כל הכבישים לגרנד קניון, בעוד מנכ"ל הקניון משמש כיו"ר ועדת החינוך העירונית- כמובן, 'אוהב חיפה', ישראל סביון- שרק רוצה 'לשרת את הציבור' במועצת העיר. באותו זמן ממש, מחזיק בעל הבית בגרנד קניון- מר גד זאבי- שתרומתו להרס המסחר בהדר ובעיר התחתית לא תסולא בפז- עשרות דונמים של קרקעות ומבנים היסטוריים בואדי סאליב. כאשר נשאל האם הוא מתכוון לעשות משהו עם הנדל"ן שבבעלותו- הוא אמר שממש לא אכפת לו ומבחינתו זו ירושה לנכדיו. בינתיים, הנכסים ההיסטורים בואדי סאליב- כמו בכל שכונותיה הותיקות של חיפה- הולכים ומתפוררים.  סגנית ראש העיר והממונה על תיק ההנדסה- תא"ל חדווה אלמוג- אשר ששה למלא בהתנדבות את תפקידה הציבורי בשמירה על האינטרסים של המאפייה הביטחונית (שוב, דרך מועצת העיר) לא קידמה מן הסתם את פינוי בסיסי הצבא מקו החוף- ולא תגידו 'הממשלה מעמידה קשיים'- הרי כבר ב2006 התקבלה החלטת ממשלה לפנותם. בסיסים אלה נתפסו על ידי הצבא ב1948- לאחר פינויה של 'מובלעת עתלית' על ידי הצבא הבריטי. למרות שמשרד הביטחון לא שילם על הקרקעות האלה- הוא מחזיק בהם כקלף מיקוח- ומאלץ אותנו החיפאים לחכות ליום שבו ערך הקרקע יהיה גבוה מספיק כדי שלמנהל מקרקעי ישראל יהיה כדאי לשלם את האתנן למשרד הביטחון. כפי שרוב המיסים שלנו הולכים לביטחון, גם על קרקעות איכותיות אלה בתקווה שאכן יבנו בהם דירות במקום גדרות-  סביר להניח שרק 'עמיתי חבר' יהיו זכאים לדיור בר השגה. שם מכובס לשוחד עבור קבוצות שאנו רוצים בייקרם.

ואדי סאליב

הלקח מ-20 השנים הרעות האלה הוא שאנו זקוקים למועצה שתשים בראש מעיינה לעזור בקידום מלמטה למעלה של פרויקטים ויוזמה של תושבים וקהילות ותתייחס בצורה עניינית למכלול ההשפעות של הפיתוח הנדל"ני וחסר הצורה שהמרוויחים היחידים ממנו הם בעלי הקרקעות וכרישי הנדל"ן- שמקבלים שוב ושוב מתנות ולמעשה, קונים את נבחרי הציבור בנזיד עדשים. וכאן, אין מנוס מלהזכיר את הכוכב הגדול של הקדנציה החולפת- כבוד סגן ראש העיר בשכר- מר שי אבוחצירא, שהשתמש בכסף שהוא גבה מסטודנטים לעשות לעצמו קמפיין למועצת העיר. בתמורה לכסף שגנב מהסטודנטים הוא העניק להם 'חניה חינם'. הסטודנטים שאין להם רכב פרטי- נשארו ללא כל דרך היגיונית להגיע לאוניבסיטה- הממוקמת אי שם מחוץ לעיר. לא שיש יותר מדי סיבות טובות להגיע לאוניברסיטת חיפה, גם שם, אבוחצירא מבזבז את כספי הציבור שלנו בשביל הקמפיינים של עצמו. בקיץ של 2011 הוא בא להפגין על מחירי הדיור, עם משכורת של 40 אלף ₪ הוא ביקש לעלות לבמה ולנאום. מזל, שהיו כמה שחסמו אותו בגופם וחסכו מאתנו את התענוג המפוקפק. חבל שאת פטרונו החדש- יאיר לפיד, לא היה מי שיחסום בדרכו לכנסת ולמשרד האוצר.

אנו נשלטים על ידי עירייה שלא מסוגלת לדאוג לנכסים שבבעלותה, אפילו שיש צורך דחוף במוסדות ציבור, כמו  גני ילדים, מרכזים קהילתיים ועוד- ורק מחכה להזדמנות למכור אותם ליזמים, ושאפילו את זה היא לא מסוגלת להוציא לפועל- כיוון שיד שמאל אינה יודעת מה יד ימין עושה. במקרים כאלה, תושבי חיפה דווקא זוכים מן ההפקר- מכיוון שעירייתם כל כך מסואבת ומושחתת- שגם את המדיניות הגרועה שלה היא לא מצליחה לבצע.

עיריית חיפה לא נמצאת במאה ה-21, התנהלותה לוקחת אותנו במסלול הידרדרות מתמדת אחורנית אל תחילת המאה ה-20. אם ניקח רק את תחום פינוי האשפה, מישהו צריך להגיד את המובן מאליו- תפקידכם זה לא רק 'לדאוג שיהיה נקי', ובטח שלא לאסוף את עלי השלכת לשקיות ולהשליך אל הפח. כל כך קשה להפעיל תכנית של הפרדת פסולת כפי שנעשה בעשרות ישובים בישראל? עיר ירוקה אתם קוראים לעצמכם? במקום להשקיע מיליונים בקמפיינים וכנסים כמו 'כנס החינוך' או קמפיין 'חיפה עיר בריאה'- תתחילו לדאוג לבריאות של התושבים. לבלות את כל היום בפקקים ובקניונים מנוכרים ובערב לצאת לריצה בחוף הים או בחדר הכושר- זאת אפשרות אחת. לשאוף לעיר שבה אפשר ללכת ברגל, שבה אין זיהום אויר, שיש בה פארקים, גני כיס וגינות קהילתיות- איפה שהתושבים באמת צריכים אותם- תיטיב הרבה יותר עם בריאותנו, הנפשית והפיסית.

ראש העיר שלנו- עסוק אך ורק בפוליטיקה, בחלוקת ג'ובים למקורבים- כאילו מדובר בעיר פיתוח נידחת, במינוי אנשים לא ראויים- שישמשו ביום פקודה כקבלני קולות. אפשר להאשים גם את התושבים, שמרביתם נרדמו, התייאשו, או התכנסו בדלת אמותיהם. אבל לא נכון יהיה לומר שאין אנשים פעילים, שאין יוזמות מלמטה. יש כוחות אדירים בעיר הזו- שמנסים לפעול למען שינוי ונתקלים שוב ושוב באטימות ובזלזול מצד מקבלי ההחלטות. ראש העיר מבלה חלק ניכר מזמנו בנסיעות ברחבי העולם להיפגש עם ראשי ערים תאומות, מתחכך באנשי עסקים ונדבנים בארץ ובעולם ורק לעיתים נדירות מעז לרדת לעם ולפגוש את האנשים, הוא לא טורח להקשיב לאיש, אולי רק לבעלי ההון, במיוחד לא לתושבים שחיים בשכונות שמנסים לשנות- מתוך דאגה הכי כנה ואמתית לקהילותיהם ולעתיד של הילדים שלהם.

DSCN3924 (1)

אנחנו זקוקים לראש עיר שלא יהיה רק הזרוע הארוכה של משרד הפנים או חותמת הגומי של בעלי הקרקעות. אנו זקוקים לראש עיר שתשומת הלב שלו תהיה קודם כל פנימה- ולא כזה המחפש כל הזמן את  תשומת הלב מבחוץ. לא רוצים את 'לחם השעשועים'- שמרעיף עלינו אגף התרבות- שהוא עלבון לאינטליגנציה, אלא תרבות מקומית אותנטית ומנהלים קהילתיים. בלתי נתפס עד כמה אנשים שחיים על חשבון כספי הציבור- מרשים לעצמם לזלזל כל כך בתושבים. הלוואי ודניה הייתה מתנתקת מחיפה ויחד איתה יונה יהב ובורבסקי. אולי אם היה לנו ראש עיר שמתגורר בדירה שכורה בנווה שאנן או בקרית אליעזר, מצבנו היה טוב יותר. חיפה יכולה לשמש דוגמה למרחב משותף וסובלני, לסולידריות קהילתית וחינוך איכותי, הדרך להגיע לשם טמונה בהפיכת העיר שלנו לצודקת יותר ומקיימת יותר.

ביום שאחרי הבחירות יתחיל המאבק להחזיר לעצמנו את העיר, לגבי מחר, אני אצביע לעינת קליש רותם לראשות העיר ולחד"ש למועצת העיר. אני קורא לכולם להצטרף אלי במאבק למען הזכות לעיר ותצביעו למי שתצביעו, רק תצביעו.

תרבות בקצה העולם

במעבר ממש חד מהפוסט הקודם שדיבר על פוליטיקה לוקאלית – עירונית וארצית – אני מרגישה שאני צריכה קצת אסקפיזם כרגע, ונראה לי שהרבה מאיתנו מזדהים עם התחושה. הפעם פוסט מקסים של זוג חברים מצ'ילה, כן כן, אלו מהביף סטרגונוף 🙂
הפעם אריאל כותבת על תרבות ואוכל בצ'ילה. ונעבור אליה:

תרבות. מה אדם מתכוון כאשר הוא מדבר על תרבות? האם הכוונה היא לתיאטרון? לאירועים מיוחדים, מופעים? בשבילי המילה תרבות מייצגת דבר שונה לחלוטין, יותר מעין נקודת מבט על דברים וצורת התנהגות. אם תרשו לי, אשתף אתכם בחוויה אישית שעברתי, שתסביר יותר את התפיסה שלי לגבי משמעות המילה.

אדם חי בדרך כלל בתוך בועה. בועה שבנויה מכל מה שמכילים החיים שלו, העבודה, החברים, הארץ, המנהגים. לפני שלוש שנים הייתה לי האפשרות לבחור, האם להשאר בבועה שלי, או, לעבור לתוך בועה חדשה לגמרי ולהתחיל מחדש. כן, אני יודעת, הרעיון של מעבר לארץ חדשה בדרך כלל מפחיד, וכן, רב האנשים בוחרים שלא לעשות זאת מסיבה זו או אחרת, לי, הרעיון קסם. להתחיל חיים חדשים, במקום חדש, יחד עם האדם שאותו אני אוהבת. אז, לקחנו את הצעד, עברנו לגור בצ'ילה.

מהרגע הראשון היה ברור שמקום הזה שונה. ירדנו מהמטוס, ראינו את ההרים המושלגים, מבט ראשון על העיר הגדולה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ביום הראשון קרוב משפחה לקח אותנו לסופרמרקט, שם כבר התחלתי לשים לב להבדלי התרבות.

הסתובבנו בסופר ומכיוון שהשעה הייתה שעת צהריים הוזמנו לאכול, בסופר. מסתבר שבאמצע הסופר ישנו בית קפה קטן ששייך לסופר עצמו, מוכרים שם שתיה וסנדוויצ'ים. זה לא היה מוזר, המוזר היה שאדם באמצע הקנייה, לוקח דיגלון קטן שעליו רשומות המילים "יש לי בעלים", מניח אותו בעגלה, "מחנה" את העגלה ויושב לאכול. תתפלאו או לא, אף אחד לא נוגע בעגלה או במוצרים שיש בה. הרעיון היה חדש ונחמד.

ההבדל השני היה המחירים. מכיוון שבצ'ילה לא משתמשים באגורות, הסנדוויץ שאני אכלתי עלה 1500 פסו. התחושה הראשונה כאשר רואים את המחירים באלפים על כל דבר היא מזעזעת. המחשבה שעלתה לי בראש היא: "הכל פה כל כך יקר", כאשר עושים את החשבון לשקלים מגלים שסנדוויץ שמכיל עוף, אבוקדו, עגבניה ומיונז, כולל בקבוק של סודה עולה 12 שקלים, וזה, כבר לא מרגיש יקר כל כך :).

הבדל תרבות נוסף שנתקלתי בו די מהר הוא התורים. אנשים פה עומדים בתור בשביל… הכל! ובמידה ואין תור, זה לא יוצא דופן שאנשים יגיעו ויעשו תור מאחורי אדם שעומד ומחכה למשהו, מבלי לשאול אם זה חלק מתור או לא. לדוגמא, בשביל לעלות פה לאוטובוס, כמו בישראל, יש תחנות אוטובוס, אבל, אנשים לא מתגודדים בתחנה ומחכים לאוטובוס, אנשים יעמדו בתור מסודר, בתחנה המיועדת לאוטובוס המסויים, לעיתים התוא יכול להגיע לשלושים וחמישים אנשים ולהראות כמו נחש ארוך לאורך המדרכה.
האנשים שניתן לראות בתמונה מחכים כולם לאותו האוטובוס לדוגמא.

DSC_0001

DSC_0002

הבדל נוסף, שאני עדיין לא מבינה, הוא הקיבוץ של סוג מסויים של מסחר, כולו באותו המקום, לדוגמא: מקום שיש בו חנות של נעלים, יהיה באמצע 20 חנויות נעלים. חנות משקפיים שנמצאת באמצע רחוב שלם שכולו רק חנויות של משקפיים. חנויות של בגדים בקניון לא יהיו פזורות אלא מקובצות כולן באותו האיזור של הקניון. כמו שאמרתי, אני עדיין מנסה להבין את ההגיון מאחורי המחשבה, אבל, אפילו המורים שלי באוניברסיטה, אנשים עם תארים בכלכלה והנהלת חשבונות, לא מצליחים למצוא את ההגיון כולו.
אז, כמו שאמרתי קודם, המילה תרבות יכולה לבוא עם פרשנויות רבות. בשבילי הדוגמאות שנתתי מעלה הן דוגמאות להבדלי תרבות, לפחות חלקם, אם אשב לכתוב את כולם, זה יקח יותר מידי זמן. מעבר לעובדה שישנם דברים רבים שאחרי שלוש שנים של מחייה פה, התרגלנו אליהם ולא נראים מוזרים כל כך.

הדברים שממש חסרים מישראל הם בעיקר מוצרי החלב והשווארמה, אנשים פה פשוט לא יודעים מה הם מפסידים, אבל, הכרנו לכמה מהם את החומוס הביתי, הלבנה שאני מכינה בבית ואפילו הרוגאלאך הביתיים, בנתיים התגובות הם מעולות 🙂
מבחינה של אוכל, לצ'ילה אין ממש תרבות קולינרית. האוכל המסורתי בדרך כלל מסתובב סביב השאלה "מה נשאר לנו במזווה?". אבל, ישנם כמה מאכלים טיפוסיים פה שאפשר למצוא בכל מקום. אחד הדברים הוא הסנדוויץ' הצ'יליאני. אני לא יודע מה המקור שלהם, אבל כיום הם די מזוהים עם התרבות הצ'יליאנית.

כשאומרים סנדוויץ' בדרך כלל מתכוונים לפרוסות לחם עם ממרח כלשהו ומילוי, ובדרך כלל הוא נאכל קר. פה גם זה קיים. אבל הכוונה שלי היא לסנדוויצ'ים חמים. ואותם אפשר למצוא באלפי מקומות בעיר, רובם מלאים באנשים בשעות הצהריים, ובמחיר יחסית זול וכמות נדיבה.

הסנדוויצ'ים פה מגיעים בשלל טיפוסים, צורות ומילואים. הסוגים הכי נפוצים הם:
לומיטו (Lomito) – פרוסות או חתיכות חזיר.
צ'וראסקו (Churrasco) – פרוסות או חתיכות בקר.
פריקנדלה (Fricandela) – ההמבורגר המקומי, בדרך כלל עשוי מבקר.
גורדה (Gorda) – נקניקיה שמנה במיוחד.
והנקניקיה הפשוטה.

יש כמה צורות שונות לאכול את הסנדוויצ'ים, מהן הכי פופולריות הן:
קומפלטו (Completo) – מיונז, כרוב כבוש, עגבניות.
איטליאנו (Italiano) – אבוקדו, מיונז, עגבניות.
צ'אקאררו (Chacarero) – מיונז, רוטב ירוק (בצל וכוסברה), שעועית ירוקה ומדי פעם פלפל חריף ירוק.
לוקו (Luco) – בתכל'ס כל סנדוויץ' שמוסיפים לו גבינה מותכת מעל.

DSC_0003

לומיטו עם חמוצים, כרוב כבוש ומיונז.

DSC_0005

צ'ורסקו איטליאנו

האבוקדו פה ממלא תפקיד מאוד חשוב, ורוב האנשים אוכלים אבוקדו באופן רגיל במהלך השנה. המיונז גם מאוד פופולרי, ורוב הסנדוויצ'יות המפורסמות יותר, מכינות את המיונז בעצמן (ובדרך כלל מתפוחי אדמה).
רוב המקומות שמגישים את הסנדוויצ'ים לא מתקמצנים על התוספות, מה שגורם לכך שלא ניתן בעליל לאכול את הסנדוויץ' בידיים. וניסיתי.

DSCF0053

לומיטו עם הכל.

DSCF0056

לומיטו – אבוקדו עם מיונז.

אני מקווה שהתמונות תמחישנה את מה שתיארתי. מי שמגיע לצ'ילה בהחלט צריך לנסות לפחות את אחד הסנדוויצ'ים לפחות פעם אחת. התמונות נלקחו במקום שנקרא מארדוקאו (Mardoqueo). לפי דעתי אחד המקומות הכי טובים בעיר.

DSCF0054

דבר נוסף שניתן למצוא רק פה בצ'ילה הוא מעין משקה שנקרא מוטה קון הואסיג'ו ((Mote con Huesillo. המשקה מורכב מסוג של אפרסק מיובש, ומבושל שוב במים עם סוכר ומגריסים. את המשקה שותים או אוכלים חלקית קר, וניתן למצוא אותו בכל פינה בעיר, מעגלות ברחוב ועד מסעדות מסויימות.

22551_1345011991272_3135608_n

מוטה קון הואסיג'ו.

תודה על הבמה ועל ההזדמנות לשתף אתכם בחוויות האישיות שלנו מהקצה השני של העולם.

טובי ואריאל.