בירה, סושי וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה מקומות בילוי חיפאיים

אני ממש שמחה להציג כאן את המשכו של הפרויקט המשותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שוב שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
יש עוד חלק שלישי בקנה ואולי אפילו יבואו אחריו עוד חלקים (בלי נדר).
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

 

מאת: אדר' עומרי זילכה בשיתוף נעמה סובול מבלוג תרבות אכילה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

 

לפני יותר משנה חברנו נעמה סובול מבלוג "תרבות אכילה" ואני לבילוי משותף בעיר התחתית – היא בתור האחראית על מציאת מקומות הבילוי והמלצות קולינריות, ואני בתור האחראי על התחום העיצובי. הייתי שמח להגיד שמאז עברו הרבה מים בירקון, אבל אנחנו אחרי שנת בצורת ולכן אגיד שמאז נפתחו המון מקומות חדשים בעיר התחתית… היינו פשוט חייבים לחזור לעוד כתבה.

 

חמאם אל פאשה 9

 

את הערב התחלנו בחמאם אל פאשה 9 – מבנה שעברתי לידו עשרות פעמים ותמיד סקרן אותי להציץ פנימה, ולכן שמחתי כשנעמה הציעה שנבקר שם. אם אתם חיפאים, אתם בוודאי מכירים את המקום בגלגוליו הקודמים. אולי אתם גם מכירים את הסיפור ההיסטורי המרתק של המתחם כולו, שכלל חמאם ובית מגורים של משפחת מצטפא פאשה אלח'ליל, שהיה ראש העיר חיפה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עוד לפני הכניסה למסעדה אי אפשר שלא להתרשם מהמיקום שלה, כאשר מולך שרידי ואדי סאליב – בתים נטושים, שרידי צבע כחול על חצי קיר ושלט המציע את ההצעה השחוקה על רובע אומנים שיוקם במקום; וכל אלה מתערבבים יחד עם מגדל הטיל שמציץ והחרתום הזכוכיתי הענק של בית המשפט.

פנים החמאם הינו בית למסעדה די חדשה שנקראת חמאם אל פאשה 9. מאחורי המסעדה עומד ארן ברנדר שעבר בחייו המקצועיים בין אינספור מסעדות, יוזמות הקשורות לאוכל, קייטרינג בתור סו-שף, שף ומנהל מסעדה, וחילק את זמנו בין תל אביב, קיבוץ כברי, בוסטון ועוד אינספור מקומות. לשבת עם ארן ולשמוע את התגלגלות חייו המקצועיים בחלל המקסים שתחת הכיפה במסעדה הייתה חוויה שבשבילה שווה לצאת למסעות עיתונאיים.

 

כפי שאפשר להבין, לחיפה הגיע ארן עם ידע וניסיון רבים אך גם עם בגרות ובשלות כלפי חיפה, כך שלא הרגשתי שהוא "עוד תל אביבי" שבא להראות לחיפאים "המסכנים" מהו אוכל טוב. התיאורים של ארן על חיפה נגעו לליבי בהיותי "מהגר" לעיר המגלה אותה בכל פעם מחדש, וכשהוא אמר שהוא "לומד את ההיסטוריה ורוצה להיות חלק מהעתיד שלה" – הוא ממש הוציא לי את המילים מהפה. ארן מתאר את חיפה כמקום לא רווי שנותן מקום לכל אחד ושמכיל מרחב שווה בין הלב לראש. ביחס למבנה שבו הוא נמצא, הוא מתאר אותו כמו להיות בתוך דינוזאור; ואף על פי שלא הוא זה ששיקם את המקום, אלא קודמיו, אין ספק שיש לו יחס של כבוד אליו. הוא מדבר על איך האור נע בתוך המקום לפי עונות השנה ועל איך האווויר והאווירה משתנים, דבר מעניין עבור מבנה מאסיבי מאבן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החלל המרשים הוציא גם את ארן החוצה, מתוך המטבח הפנימי החבוי אל מטבח חיצוני בלב המסעדה אל מול הסועדים. Food DJ הוא מכנה את זה, וטוען – ודי בצדק – שהמבנה הזה מרגש וחבל לא להיות בו בזמן הכנת האוכל. ואכן, המבנה על כיפתו המדהימה, קירות האבן והחלוקה לחללים הוא מבנה מרשים מאוד. עיצוב הפנים כולל ריהוט שהוא Hand Made, מה שיוצר שונות בתוך המסעדה בין שולחן לשולחן. בין השולחנות ישנם אלמנטים כמו פסלים, ציורים, ספרים, שטיחים וכורסאות, אשר מפוזרים בצורה נינוחה. פחות נינוח עבורי היו מערכות התאורה ומיזוג האוויר, אשר עוברים קרוב לתקרה וגם מתחם לכיפה. אין ספק שאלמנטים אלה חשובים ומקום מודרני לא יכול לפעול בלעדיהם.

נעמה ממליצה להגיע לחמאם בתיאום טלפוני מראש ולפתוח בקרקרים עם ירקות כבושים שנעשים במקום. למנות הביניים שווה לקחת את הפסטרמה בחרדל ועשבים עונתיים מתחלפים, או מבחר דגים נאים וכבושים עם ירקות צלויים מלווים בטוסטים וחזרת לבנה. לא לוותר על פרוסות הבשר הצלוי על גרייבי ובצל מוחמץ בלוויית סלט עגבניות עם צ'דר ואספרגוס. את כל זה מלווים בתה קר או לימונדה ביתית, ואפשר גם קוקטייל על בסיס ג'ין עם דברים טובים בפנים. מה שיפה הוא שכל שילוב הולך, וארן יכול להוריד או להוסיף מנות או מרכיבים אלו ואחרים בהתאם לדרישת הסועדים. בין אם אתם טבעונים, קרניבורים, מאותגרי לקטוז או נטולי גלוטן – במקום הזה אתם הולכים למצוא את עצמכם.

 

חמאם פאשה 9, רחוב חמאם אל פאשה 9, טלפון: 054-7756622

 

Urban Street Bar

 

ה-Urban אינו חדש בסצינה המקומית, ובניגוד לרוב מקומות הבילוי – הוא גם לא חושף את עצמו ב"חלונות ראווה" לרחוב שבחוץ, אלא יוצר הפרדה ברורה בין הפנים לבין החוץ. מכאן, חוויית המשתמש היא כמו בתוך עולם פנימי, כזה שמנתק אותך, בדיוק כמו שפאב צריך לעשות. קירות המקום צבועים בכחול כהה, דבר ההולם את אווירת האפלוליות שבמקום. הצבע עולה ומטפס גם על הקמרונות שבתקרה. הבעלים, מני ביטון, מספר שהצבע הלבן שנחשף מדי פעם בנקודות בהן הצבע הכחול מתקלף, יוצר מראה מעניין ומתאים לאווירה הלא מתאמצת של המקום. אין ספק שתמיד מעניין לתת לפגעי הזמן לעשות את שלהם.

מאחורי הבר העשוי עץ שעליו עמל ביטון בעצמו, ניצבים בקבוקי המשקאות השונים, המספרים בעיצובם את הסיפור של המשקה ואת המסר שהוא רוצה להעביר. על הקירות אפשר למצוא כרזות שונות ללא קשר ביניהן, וגם קיר שמחופה בחלקו בתקליטים. ליד השירותים תמצאו את הפריט הכי ייחודי שראינו בכל הסיור הזה: ברז מים בצורה של ברז בירה. אבל אולי יותר מכל, בולטים שני ציורי קיר ענקיים של ה-Broken Fingaz, הקבוצה המזוהה כל כך עם חיפה ועם העיר התחתית. לטעמי, ציורים שלהם בתוך מקום בילוי הינם שווי ערך לציור של אומן דגול במוזיאון – רק שכאן אפשר ליהנות מהציורים בעודכם לוגמים בירה. ציורי הקיר צבעוניים, עזים ומשלבים הזיות ודמויות כמו שיש במקומות אחרים בהם הקבוצה עבדה. הציורים האלו נותנים חיות ואופי לחלל, וקשה לדמיין את החוויה כולה בלעדיהם.

ל-Urban אין סגנון עיצובי מגובש, כזה שיצא מבית המפעל של מעצב פנים; אבל בכל זאת הוא מהווה אוסף של פריטים והחלטות המשווים לו אופי אמיתי וכנה, של מקום לשתות בירה עם חברים, בניגוד לפאבים מפונפנים אחרים שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות. בכך הוא קרוב יותר לפאבים המקוריים, אלה שבחו"ל, שם לא מתלבשים יפה במיוחד או קוראים לבירה "יציאה". נעמה אמרה שזה מזכיר לה חדר של בן נוער מתבגר, ויש משהו בהגדרה הזו שבאמת מסתדר לי. השילוב של המוזיקה שבמקום עם האוכל הטעים והאווירה מבטיח לכם בילוי מוצלח.

 

נעמה ממליצה להגיע בחמישי או בשישי אחרי השעה 21:00-22:00 אם אתם רוצים לחוות את החוויה במלואה – בר של רוקרים אמיתיים בכל מובן. את סוג האוכל אפשר להגדיר בתור אוכל ברים קלאסי וטוב. שווה לקחת את מנת הבייקון פאי המושחתת, ולא לוותר על ה-מנה של המקום -הסטריטבורגר אשר שמו נישא למרחקים. הוא באמת אחד ההמבורגרים הכי טובים שאפשר להשיג כיום בחיפה. רצוי לקחת עם תוספות בייקון, גבינת גאודה, ביצת עין ובצל מקורמל. חוץ מבירה משובחת שימזגו לכם, יש גם בר מכובד מאוד של משקאות בכל קשת הסוגים וקוקטיילים מפתיעים ברמתם הגבוהה והמהוקצעת. כמעט תמיד יש גם קינוח משובח, אז אל תשכחו להתעניין ולשאול.

 

. רח' נתנזון 16,Urban Street Bar

 

רוקו – Roku

 

המקום השלישי אותו פקדנו הוא הסושייה רוקו (שש ביפנית) ששוכנת במבנה ששימש במשך שנים את מועדון "החורבה" ועד לפני כשנתיים את "הקרטל". המבנה מוכר לפחות חיצונית בציורי הקיר המרשימים שלו בשחור לבן והרוקו שמציעה הומאג' (גם אם זו לא הייתה כוונת המשורר) לאותם ציורים.

את המקום פתח קובי שינאן שעבד בסושי הכי חמוד בחיפה, ה-InsideOut ברחוב מסדה, ולאחר מכן פתח גם קייטרינג סושי עצמאי. הדרך לרוקו הייתה ארוכה, אבל היה לו ברור שהיא תוקם בעיר התחתית בציר של רחוב הנמל אותו הוא מתאר כציר שבו רוב המסעדות הן מסעדות פרימיום, ובהן גם הרוקו. ללא התפשרות על המרכיבים, עם תפריט נישתי, עם פס קר בלבד והתאמה מדוקדקת של האלכוהול, הרוקו היא לא עוד סושייה אלא מקום מוקפד, וכך גם העיצוב שלו. על העיצוב הופקדה המעצבת דנה ברוזה מסטודיו Danka, שאחראית גם על עיצוב מסעדות ופאבים נוספים בעיר התחתית.

 

העיצוב ברוקו מינימליסטי, שקט ונקי ואת רוב החלל תופס בר רחב מעץ (שבתור בן של נגר קנה אותי ישר), עליו ברז אחד בלבד של בירה וחלון לדגים להכנת הסושי. על הבר מסודרים כמו חיילים כלי האוכל שנבחרו בקפידה, ומלווה אותם שורת נורות פחם תלויות (שנראות כאילו אף פעם לא יעזבו את עולם עיצוב הפנים).

את העיצוב הנקי והמוקפד הזה שוברים בקונטרסט ציורי קיר של ארבע אומניות: מרים וידן (Maryam Vidan), לין איב (linja), קלייר וייסברג (claw) ובלה בריל (gypsyB) אשר ציירו רק בשחור לבן, דבר המתאים גם לעיצוב בפנים וגם לימי הקרטל העליזים. שלא בכוונה הקונטרסט הזה נמצא גם מחוץ לרוקו כאשר חזית אחת שלו משופצת וחזית אחרת שלו מלאה בציורי קיר גם היא.

אם מוסיפים לכל מה שתיארתי גם את רצפת האריחים הכהה ואת השירותים, שזכו אף הם לשילוב צבעים מיוחד בחיבור שבין שחור לבין ורוד, מקבלים חוויה עיצובית מעניינת ואנינת טעם ממש כמו הסושי שמוגש (והוא מומלץ ללא שום צל של ספק).

 

נעמה ממליצה לשבת על הבר ולהזמין את רול הבית – פוטומאקי בוניטו שכולל בתוכו סלמון, אושינקו, עירית וקנפיו עם שבבי דג בוניטו מיובש ומעושן מעל, שמספק לטועם טעם קריספי נהדר. מנה נוספת נפלאה היא טרטר הצדפות – שהוא למעשה טרטר של דג מוסר עם מיצובה ובצל ירוק, המוגש על דאשי ורוטב פונזו, בתוך צדפות ז'ילרדו. חלק חשוב ובלתי נפרד מהמקום הוא תפריט האלכוהול, הכולל בירת לאגר אורז בהירה בשם יוקוזונה, שנעשתה במיוחד עבור רוקו בשיתוף עם המבשלות הדיקטטור ובאסטרס. מלבד הבירות, ישנם כמה סוגי ויסקי יפני, וגולת הכותרת שעבורה שווה אפילו לבוא במיוחד – מבחר שאין כדוגמתו בחיפה של משקאות סאקה (תביאו את הסומלייה מהבית) ושיכרי שזיפים למיניהם (יינות, ליקרים ועוד).

 

רוקו, רח' הנמל 10.

 

 

 

מודעות פרסומת

לפעמים המ(א)רק הוא תירוץ – פוסט אורח מאת איתי נוביק מגרמניה

 אז חורף וקררררר….

אתם מתחת לשמיכה כמובן. חוץ מלחבק את הכלב או את החתול או את שניהם ולהתחתן עם שמיכה חשמלית (ששמה משה) מה שנותר הוא לבשל והרבה. אנחנו בכל מקרה גם כותבים בשבילכם כדי שלא תשתעממו בלילות החורף הארוכים והקרים.

האמת שהתגעגענו לארח פה כותבים מרחבי העולם ובדיוק נפלה לידינו ההזדמנות כבננה בשלה. איתי נוביק, ישראלי שחי בגרמניה, פירסם מתכון מצוין למרק באחת מקבוצות הפייסבוק שהבלוג חבר בהם וגרם לשבוע שלם של אושר טעים לבלוג ולבני ביתו.

החלטנו שגם לכם כדאי ליהנות מהמרק הנפלא הזה ועל הדרך גם לקרוא קצת על תרבות האוכל בגרמניה שמתאימה כמעט כל השנה לחורף (או מקסימום סתיו) הישראלי. אז איתי, הבמה שלך מעכשיו:

ארוחת עשר בווארית
Weißwurst, כשמה כן היא, נקניקיה לבנה (גרמנית היא שפה מאד פרקטית, גם כשזה מגיע לאוכל), שמוגשת איזור בוואריה עד שעת הצהריים. הנקניקיה הזו, השתרשה כשם נרדף לארוחת בוקר בווארית והיא מוגשת עם ברצל – לא טעות הקלדה! – (כעך), חרדל מתוק וכוס קטנה של בירת חיטה. הוויסוורסט היא לבנה, מאחר ובניגוד לנקניקיות האחרות היא אינה מעושנת ולא מכילה ניטרטים או צובענים אחרים. לפני עידן הקירור המודרני, נקניקיה כזו לא הייתה שורדת עד הערב ולכן נהגו לאכול אותה, מיד אחרי ההכנה, עוד בשעות הבוקר. במאות הקודמות, כשעבודת כפיים הייתה נפוצה, נהוג היה לאכול עוד משהו בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, ארוחת עשר שכזו וזו הייתה הווייסוורסט. בימינו כמובן, ניתן לשמור על הנקניקיות טריות גם אחרי חצות היום, אבל המסורת נשמרה. הנקניקיות עשויות מתערובת של חזיר ועגל והן מתובלות בפטרוזיליה ותבלינים נוספים, שמשתנים לפי איזור הייצור. בתיאבון!

מרק עדשים עם כדורי בשר

קשה לי לומר שעדשים תפסו אצלנו מקום מרכזי במטבח בילדותי. למעשה, המנה היחידה שאני זוכר עם עדשים הייתה מג'דרה. למרות שמרקי (או נזידי) עדשים הם עתיקים לפחות כמו התנ"ך, לא זכור לי שמרק עדשים היה חלק מהמטבח. העדשים הן מהקטניות הנפוצות ביותר ומן הקדומות ביותר. הן גם מהקטניות הקלות ביותר לטיפול, הן דורשות השרייה קצרה בלבד ובישול קצר מרכך אותן, בניגוד לשעועית למשל. הן מתאימות למאכלי חורף וקיץ ובמטבחים רבים שמור להן מקום של כבוד. באיטליה ובספרד נהוג לאכול עדשים בערב ראש השנה, כסימן למטבעות הכסף שעתידים להגיע ובגרמניה מרק העדשים הוא מאכל מסורתי ומרכזי שנועד לחמם את הבטן בחורף הארוך והקשה.
למרות שלא מדובר במאכל שאני מכיר מהבית, אני מבשל את המרק הזה כבר הרבה שנים והוא עבר גלגולים ופיתוחים לאורך השנים. ניתן להכין אותו גם ללא הבשר, אך אחרי ניסיונות רבים עם ובלי, אני יכול להעיד שהבשר מעמיק את טעמיו ומסמיך את המרקם. את המרק אני אוהב להכין עם שלושה סוגי עדשים, שכל אחת נותנת את בת הטעם שלה. העדשים השחורות עמידות יותר בבישול וישמרו על צורתן גם בבישול ארוך. הן גם נקראות עדשי בלוגה בלעז (Beluga lentils) על שם הדמיון הצורני לקוויאר, והן נחשבות גם ליוקרתיות ביותר מבין כל העדשים. קיימים מספר סוגים של עדשים ירוקות ואני פחות מחבב את העדשים השטוחות הגדולות, אלה שנוטות לצבע חום בהיר, אבל ניתן להשתמש גם בהן. אישית אני מעדיף את הקטנות יותר, בצבע ירוק כהה. העדשים הכתומות מתבשלות מהר מאד ומאבדות מצורתן, בנוסף לטעמן הטובה, הן יסמיכו את המרקם של המרק.
המרק מכיל הרבה תבלינים, שיוצרים כולם יחד, בשומת שתעטוף את כל הבית. הריבוי לא תמיד נחוץ, אבל ביחד עם העדשים הוא הרמוני בטעמיו ויוצר איזון. אני מעדיף את השימוש בזרעי כמון ולא באבקה, שנותנים טעם טרי יותר, אבל גם מוסיפים משהו למרקם. זרעי הכוסברה, יתאימו גם לשונאי הכוסברה (הדחייה היא רק מהעלים הטריים, אך לא מהזרעים) ויוסיפו עוד משהו לניחוח הלימוני.

צילום: איתי נוביק

חומרים ל 4-5 מנות

3-4 כפות שמן זית
בצל אחד בינוני
כרישה אחת
2-3 גזרים
200 גרם סלרי עלים או ראש ואפשר משניהם
שתי שיני שום
שתי כוסות (500 גרם) עדשים שחורות או ירוקות ורצוי משתיהן מושרות לשעה לפחות, אפשר גם ללילה
חצי כוס עדשים כתומות מושרות לשעה
חצי קופסא (200 גרם) שימורי עגבניות איטלקיות (סאן מארצ'אנו הכי מוצלחות) או עגבניות טריות באותה הכמות
שתי כפות רסק עגבניות
כפית זרעי כמון
כפית זרעי כוסברה (אופציונלי)
2 כפיות ראס אל חנות או חוואייג' למרק
1 כפית פפריקה מתוקה
פלפל שחור
מלח
1 כף לימון כבוש או לימון טרי מגולען קצוץ עם הקליפה
פטרוזיליה
2-3 עלי דפנה

לכדורי הבשר:
500 גרם בשר טחון באיכות טובה
50-100 גרם פטרוזיליה קצוצה דק
1 כפית פפריקה מתוקה
½ כפית פפריקה חריפה
1 כפית זרעי כמון
ביצה אחת
חצי כפית מלח
2 פלפלים יבשים ארוכים קצוצים (אופציונלי)

להגשה:
שמן זית
פטרוזיליה קצוצה
פלחי לימון

הכנה:

מחממים שמן זית בסיר כבד ומטגנים את הבצל והכרישה.
אחרי שהפכו שקופים, מוסיפים גזר וסלרי ומשחימים אותם מעט. מערבבים כל הזמן על מנת שהירקות ישחימו אך לא יישרפו. כשמרגישים את ריח הסלרי והגזר באוויר, מוסיפים שום קצוץ ואת התבלינים, כמון, ראס אל חנות או חוואייג', פפריקה מתוקה, כוסברה ופלפל שחור. חשוב לטגן את התבלינים בשמן לפני שמוסיפים את המים. חלק מחומרי טעם בתבלינים, מסיסים בשמן ולא ישתחררו בלי הטיגון.
ברגע שהשום מתחיל לתת ניחוח מוסיפים את הלימון הכבוש, עגבניות קצוצות ושתי כפות רסק עגבניות ומערבבים.
מוסיפים את העדשים השחורות והירוקות, אחרי שסוננו ממי ההשריה ומערבבים.
מוסיפים מים רותחים עד לגובה ¾ מגובה הסיר. חשוב שגובה המים יהיה לפחות 2ס"מ מעל העדשים שייספגו את רוב המים במהלך הבישול.
מוסיפים שני עלי דפנה וכמה גבעולי פטרוזיליה. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים על אש נמוכה כשעה.

מכינים בינתיים את כדורי הבשר.
שמים את כל המרכיבים מלבד הביצה והמלח בקערה גדולה. מפרידים את הביצה ומוסיפים את החלמון ומערבבים את כל המרכיבים.
לשים ביד מספר דקות עד שהתערובת אחידה. בשלב הזה, התערובת תהיה יחסית יבשה.
מקציפים את החלבון בקערה נפרדת לקצף יציב עם המלח ומוסיפים אותו בתנועות קיפול רחבות לתוך התערובת. מערבבים עד שכל החלבון נבלע בתערובת. אפשר כמובן לוותר על ההקצפה, אבל היא מוסיפה רכות למרקם של הקציצות.

כעבור שעה מכניסים למרק את העדשים הכתומות, מסוננות מנוזלים ובוחשים. אם מפלס המים ירד, ניתן להוסיף עוד מים רותחים לסיר. מסדרים את הקציצות מעל התבשיל, אחת ליד השניה. בשלב הראשון הן לא צריכות להיות מכוסות בנוזל, והן יתבשלו באדים.
מביאים שוב לרתיחה, מורידים את האש ומכסים שוב, מבשלים עוד חצי שעה עד שעה וחצי. אחרי חצי שעה אפשר לערבב את המרק והכדורים ולהוסיף מלח. הבישול הממושך לא הכרחי, אבל יעמיק את טעמי המרק.

מגישים בקערה עמוקה, מעטרים בשמן זית טוב ומעט פטרוזיליה קצוצה מלמעלה ופלח לימון ליד.

איתי נוביק הוא מעצב אוכל ומדריך טיולים קולינריים בברלין. המותג שלו, Elements of Food, מתמקד בהיסטוריה הקולינרית של ברלין והאזור ובחיבור שבין אוכל לאסתטיקה.

צילום: כפיר חרבי

בירה, צ'יפס וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה פאבים חיפאיים

הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל היום הגיע, הרגע הגיע ועכשיו זה עכשיו!
אני ממש שמחה להציג כאן פרויקט משותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
לא מן הנמנע שזה רק חלק ראשון ואחריו יגיעו עוד. הרי אנחנו חיים בעיר נדירה בכמות האוצרות האדריכליים שבה.
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

כתב: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

יצאתם לבלות. הבירה הייתה טובה, המנה שהזמנתם ליד השאירה לכם "טעם של עוד", השירות היה אדיב, ואפילו בפלייליסט היו כמה שירים שאתם ממש אוהבים. אבל איך היה העיצוב של המקום?

כשאנחנו יוצאים לבלות, אנחנו שמים לב לפרטים רבים המשפיעים על החוויה שלנו, אבל מתי הקדשתם תשומת לב לעיצוב של מקומות הבילוי? בכתבה הזו חברתי לנעמה סובול, אשת התרבות החיפאית מס' 1 מבלוג "תרבות אכילה", ויחד יצאנו לסיבוב בשלושה פאבים בעיר התחתית אשר החלל והעיצוב שלהם יוצרים חוויית ביקור שונה ומעניינת.

ליבירה

המקום הראשון שבו ביקרנו, ואולי המוכר ביותר מבין השלושה, הוא ליבירה. ליבירה עבר למשכנו הנוכחי לפני כשנה וחצי, לאחר ארבע שנים במיקום אחר בעיר התחתית. כשהבעלים ליאוניד ליטקין ואריק סלריב  החליטו להתמקם בו, הם מצאו חלל ששימש פעם לצורכי אחסון והיה מוזנח מאוד, חלל צר וארוך בעל גובה פנימי של שתי קומות. הפרופורציות האלו של החלל המקורי הם אחד הדברים המעניינים במקום והן התאימו לקונספט שביקשו השניים ליצור למקום: ווייב תעשייתי  וצעיר. את הקונספט הזה עיבדו במשרד "דותן-לידז'י" (האחראים על העיצוב והמיתוג של המקום) לעיצוב הכולל צבעים כהים בגווני אפור, מספר קירות עם בטון חשוף, תקרה אקוסטית מתכתית, תעלות מיזוג חשופות, כיסאות בצבע שחור ועוד. האופי התעשייתי רוכך באמצעות שני מרכיבים: שילוב של עץ בשולחנות ובבר ואיורים על הקירות (בהם האיור החביב עלינו היה איור של נוצה על אחד העמודים). ליבירה מוגדרת כמבשלת בירה, דבר הבא לידי ביטוי גם בפן האלכוהולי וגם בפן העיצובי, כאשר כבר בכניסה שורה של מכלי נירוסטה ענקיים (הלקוחים מעולם הכנת הבירות) מלווים אותך ומכניסים אותך לחוויה. בנוסף, המקום ממותג באמצעות לוגו של אריה עם קרן  ולצד זאת חיות אחרות מופיעות על קיר הכניסה ועל תוויות הבירות. המיתוג ממשיך גם בתפריטים ואפילו במוצרים למכירה. אמנם העיצוב התעשייתי מופיע בשנים האחרונות במקומות רבים, אך השילוב של פרופורציות החלל, עבודת העיצוב שנעשתה בו והעבודה המיתוגית-גרפית יוצר מקום המתכתב עם מה שקורה בעולם בשנים האחרונות בתחום העיצוב אשר מגדיר למבקריו קונספט לבילוי.

נעמה ממליצה להגיע למקום בסביבות 18:00-19:00. זה זמן שמצד אחד עדיין לא צפוף ורועש במקום, ומצד שני הערב כבר יורד. כשכל הפאבים והביסטרואים עסוקים בהכנות המטבח והבר, אפשר לאכול ארוחה מצוינת בליבירה ואחרי זה לקרוע את העיר. מומלץ לקחת את אחד האפריטיפים בתפריט אם אתם במצב רוח קליל או לנסות את טעימות הבירה של המקום שמאפשרות לכם להכיר את כל הסוגים והטעמים. מבחינת אוכל הכי פשוט זה הכי טוב. תנו לבריטי שבכם לנצח.

ליבירה, רחוב הנמל 26, פתוח כל יום החל מהשעה 12:00.

הבורדל (שם זמני)

הבורדל הוא ללא ספק אחת התגליות הטובות ביותר שהיו לי בזמן האחרון. גם כאן מדובר בחלל עם עבר תעשייתי מתקופת המנדט, דבר היוצר בסיס איתן לייחודיות של המקום. אולם, בניגוד לליבירה, הפרופורציות של המקום קטנות יותר, והוא מחולק לחללים מגוונים מאוד באופיים: חלל כניסה, אזור הבר, החצר ושני חדרים בקומה העליונה. הבורדל נפתח במיקומו הנוכחי לפני כשנה והוא "נועד לתת במה לאנשים מוכשרים ולהנגיש את חווית המוזיאון והגלריה לקהל מעט אחר", כדברי אדוה גוטל, השותפה לשופרא בניהול המקום ואחראית גם על עיצובו. לדבריה, אחד הרעיונות בעיצוב היה "להעניק לקהל את האופציה ליהנות בצורה שונה ממה שהוא הורגל אליו". אין ספק שהמקום מצליח בזה בענק. השיטוט בין חללים המגוונים שבו שהינו חוויה מרתקת ויוצאת דופן, האיקונות של מריה הקדושה (המוגדרת על ידי גוטל כדמות נשית חזקה ואניגמטית), האפלוליות, התערוכות המתחלפות והקהל עצמו; כל אלו יוצרים חוויה נון-קונפורמיסטית, מסתורית ושוברת שגרה. בזמן שהיינו שם נערכה פתיחת תערוכה של אמן צעיר בשם יובל בצלאל (בן 22 ,(אשר שהה במקום בשבוע שקדם לפתיחה וצייר על גבי הקירות בחצר מספר דמויות מעולמות שונים לחלוטין המתקשות לתקשר האחת עם השנייה, תוך שהוא משתמש במשחק הפחית והחוט לצורכי יצירת קשר ביניהן. אם אתם מגיעים לשם, אל תחמיצו את החלל העליון בקצה המסדרון – חלל נמוך, עם ריהוט משנות ה-60 וה-70 ותאורה מינימלית, דבר היוצר תפאורה שנראית כאילו נלקחה מסרט ואתם מרגישים כמו השחקנים.

נעמה ממליצה להגיע סביב הפתיחה ולהריץ כמה משקאות על הבר עם אדוה ושיחה עם שופרא, בזמן שהוא מכין את אחד המלוואחים הטבעוניים שלו. עם זאת, הבורדל זה מקום שאתה מתחיל להרגיש אותו בחצות וצפונה. אז המקום הומה ושוצף אדם. מומלץ לנסות את אחת מהבירות ששופרא רקח או קמפרי עם תוספות א-לה אדוה. מבחינה קולינרית כדאי ליפול על ערב חמישי שבו תגריד, אחת מהאורחות הקבועות, מכינה תבשיל טבעוני טעים ומספק.

הבורדל, רחוב הנמל 51, פתוח בדרך כלל בימי חמישי ושישי משעה 22:00 והלאה.

קברית – كباريت

קברית (בערבית: גפרורים) שוכן בסמטה המחברת בין רחוב יפו לבין שדרות המגינים והוא חבוי מעיני רוב הבליינים המשוטטים בעיר התחתית. זו אחת הסיבות לכך שכשנכנסים לחצר המקום ואל תוך המבנה, ההפתעה גדולה. הפאב שוכן בתוך מבנה אבן בעל קמרונות צלב, מבנה שהיה שייך למשפחת מולא ובו היו עושים חלב וגבינות, והוא שריד לבתי העיר העתיקה שהיו כאן עד 1948. אם בשני המקומות הראשונים החלל היה מודרני ותעשייתי, כאן התמונה היא שונה לחלוטין, והשוני הזה ממחיש את הרב-גוניות באדריכלות החיפאית. אל קברית הגענו במהלך ה-Haifa Independent Film Festival. בחוץ בין שני קירות גבוהים, תחת עץ וגרפיטי ענק של שם המקום, ישבו חבר'ה וחגגו את בואו של סוף השבוע, בזמן שבפנים הקרינו סרטים ומזגו בירות. עאיד פדל, מבעלי המקום, סיפר שהמקום היה נטוש במשך 15 שנה ושכאשר הם התחילו לשפץ אותו (במו ידיהם) הוא היה נטוש ומוזנח מאוד. לדבריו, הרעיון העיצובי היה לשמר אותו (למשל על ידי כך שלא נגעו באבנים במבנה) ולהוסיף לו מרכיבים שיצרו בו "לידה מחדש": צבע אדום עז על הקירות, תמונות של אנשי בידור מפורסמים מהעולם הערבי בשנות ה-50-60, נברשות וריהוט עץ. כל אלו מחדדים את התחושה שלמקום יש זהות מאוד ברורה ושיש בו משהו אותנטי (מילה שנהיה קשה להשתמש בה בשנים האחרונות). לנוכח כל אלו אי אפשר שלא להתלהב מהמקום ומהחשיפה לחברה הערבית-עירונית-צעירה הגרה בעיר.

נעמה ממליצה להגיע בסביבות 21:00-22:00. אם אין הופעה או מסיבת ריקודים, אפשר ליהנות מהאווירה האינטימית, העיצוב המדהים והסאונד המעולה המגובה בפלייליסטים מענגים. במקום יש ברז ארדינגר, לא דבר של מה בכך. לא משנה איזה סוג, קברית הוא מקום לשתות בו בירה צוננת. ההמבורגר במקום טוב מאוד וכך גם כריך ה-BALT, שהוא גרסה מתוקה של קברית ל- BALTהקלאסי רק בתוספת אבוקדו. ואם במקרה תיפלו על ספיישל של מרק פריקה, קחו אותו מיד!

קברית, סמטת הזגג, פתוח כל היום בין 18:00-02:00.

גלגולו של פאב / מאת שרון קשרו

"הלו, ברמנית, מה את ממליצה נגד שברון לב?"

"יש לנו סלרה סטאוט וביטר. הסלרה שחורה משחור ובעלת טעם עשיר מריר ועמוק, שמזכיר קפה קצת, והביטר הוא פירותי ומר אף הוא, קורטוב של ארומה מתוקה עולה מהנוזל שצבעו כדבש."

בירות שמשלבות טעמים מתוקים, קפה והרבה מרירות. מזכיר את החיים שלי קצת היום.

לכל אחד מאיתנו יש (בתקווה) תחביב. התחביב המקורי של ליאוניד, מייסד ליבירה היה קלייה של קפה והכנת לחם שאור. כאדם יוצר, אני מאמין שלכל יצירה יש לה את היצירה שקדמה לה, מין הכנה של הנפש לדבר הבא.

כמו בית ספר.

ליאוניד מתאר שהתהליך של בישול הלתת עבור לחם השאור דומה לשלב הראשון של עשיית הלתת בשביל הבירה.
מה שזה לא יהיה, זה נשמע טעים. כל הדברים האלה הם תאוות גדולות שלי, שגיליתי בשלבים שונים של חיי.
"בליטא וברוסיה עושים לחם באופן דומה" מסביר ליאוניד.
איזה יופי.

IMG_2304 (Large)

הקשר בין לחם ושיכר, כמו הבריכה הראשונה שהופיעה בה צורת החיים הראשונה.
יש מקור דומה לטעמים הנהדרים האלה, שהוא מגיש לנו בנדיבות כשאנחנו יושבים אצלו.
בליבירה יש חמישה סוגים של בירה, כולם תוצרת המבשלה.
ליאוניד מתייחס למבשלה דנית שבישלה כ600 סוגים.
ואני מאמין לו.

למרות שאני מסתפק בשניים האלו. כמו אנשים, יש מתי מעט אנשים שהיית מסוגל לפגוש כל יום, ולהנות מטעם החיים, מהגוונים שהם מכניסים לי באופן יום יומי ורק לרצות עוד.

כשהגעתי לחיפה, המקום הראשון שאליו נכנסתי היה ליבירה ומאז לא הפסקתי לבוא.
לא חושב שהיה פאב שהרגיש לי נעים כ"כ לשבת בו אי פעם.
יכולתי לשבת שם לבד תמיד ועדיין לא להרגיש שחסר לי.

למזלי החיים זימנו לי מפגשים עם אנשים מיוחדים שם, לחלוק את העונג, שהופך לכפול ומתוק פי כמה.
ככה השפתיים שטועמות את הנוזל השחור המשובח נפתחות במין חיוך.

הייתי בליבירה עשרות פעמים בחודשיים האחרונים. הרגשתי כמו בחו"ל. תמיד קיבלו אותי בחיוך. הצוות שם מורכב מאנשים אדיבים ואינטלגנטיים שהם אנשי שיחה, ותמיד על הבר מצאתי עם מי לקשקש. הבירה זה העניין, אבל אתם יודעים.
היא באמת העניין. נדיר ששתיתי פחות משני חצאים. תמיד טעים לי. אני מחזיק את עצמי לא לקחת משהו לאכול. סטייק עסיסי, המבורגר עם בייקון, נקניקיות מסוגים שונים עם כרוב כבוש. אוכל שהולך טוב עם בירה.

המקום הזה אוהב אותי. אלוהים. יש לי חולשה לאלכוהול ובשר. אני אדם חלש כשמדובר בדברים האלה. הייתי יכול כל יום לבוא לשם. חינכתי את עצמי שלא.

IMG_2292 (Large)

ב2013 ליאוניד, ממייסדי ליבירה סגר את המבשלה הביתית שלו והתאחד עם מבשלת סלרה. חבר ומתחרה. החלטה מבריקה לטעמי, כי בירת הסטאוט של סלרה היא בירה שמביכה בירות אחרות בטעמה. אין לי דרך לבטא את זה יותר. זאת פשוט הבירה המושלמת. טעם עשיר, שמזכיר קפה, מרירות ואפילו סוג של מתקתקות. קשה לדעת. זה טעם עמוק ומלטף.

למה הם לא התאחדו קודם? ליאוניד טוען כי לא היו בשלים.

כרגע הם בתהליך הקמה של פאב גדול יותר ברחוב הנמל 26. אם ליבירה ברחוב הנאמנים הוא פאב במימדים שכונתיים, המקום החדש שואף להיות ברופאב של 150-200 איש.

המינוח "ברופאב" (brewpub) מתייחס לפאב שיש לו מבשלת בירה או להיפך.
המודל של ליאוניד הוא Brewdog, מבשלה עצמאית שיושבת בסקוטלנד ושלחה סניפים בכל אירופה, אך למרות המוצא הבריטי הסגנון הוא אמריקאי. בישראל ניתן למצוא את ה Jem’s שהוא ברופאב היושב בפתח תקווה.

התוכנית היא להקים במקום במה שתאפשר הופעות חיות, סיורים מודרכים במבשלה, סדנאות ועוד. ליאוניד נושא עיניים אל מקום שנמצא ממש מעבר לפינה. מקום שבחצי השנה האחרונה הפך לסמל של נעורים ואידיאולוגיה לא מתפשרת. הקרטל. הוא שואף להיות המקום שישלים את היציאה לבילוי ברחוב הנמל. אחרי תערוכה ומסיבה אנרגטית בקרטל, אנשים יבואו לשתות בירה טריה וטובה ואולי לראות איזו הופעה של הרכב מתחיל. או ותיק. יש דיבור שהמקום ייפתח באמצע-סוף ינואר.

ליאוניד נרגש מהקמת המקום החדש ומציג בפנינו את הלוגו של המקום, מין שילוב של אריה וחד קרן. ליבירה תיוולד מחדש. ואני אהיה שם לראות את זה. זה מרגש אותי תמיד לראות אדם שהפך את התשוקה שלו ועשה ממנה מפעל חיים. הביקורים בליבירה מעוררים בי השראה. בכל פעם שנכנסתי לשם הרגשתי בנוח, הרגשתי רצוי, השירות מעולה פשוט, האווירה טובה. הברמנים, אלירן וזויה הם אנשי שיחה נעימים, ובכל פעם שהתיישבתי על הבאר כמעט מצאתי מישהו לשוחח איתו, כנראה שאיכות מושכת איכות.

זה כל מה שיש לי להגיד.

בהצלחה לאנשי ליבירה על פתיחת המקום החדש. מצפה בקוצר רוח לבקר שם.

פאב הליבירה
כתובת: רחוב הנאמנים 21 עיר תחתית חיפה (בעתיד, רחוב הנמל 26)
טלפון: 052-2284840, 054-7931760
שעות פעילות: כל יום מ 19:00 עד 02:00

DSCF2869

השתתפה בהכנת הכתבה: נעמה סובול
תמונות: נעמה סובול, דני קליך

והזוכה בתחרות בחצי ליטר בירה והמבורגר הוא: עידו אבוהב!

בית רבנדרה אבלה – פוסט אורח מאת דני קליך

והפעם – פוסט אורח של דני קליך על הצגה מאוד מיוחדת שיצא לה לראות.
והבמה כולה שלה:

לפני כשבועיים נזדמנה לי חוויה מיוחדת במינה – ההצגה "בית רבנדרה אבלה".

ההצגה הינה עיבוד מודרני למחזהו של פדריקו גרסיה לורקה "בית ברנרדה אלבה". המחזה מגולל את סיפורן של ברנרדה אלבה – אישה קתולית אדוקה ואם תקיפה וסמכותית ששלטה במשפחתה ביד רמה, רדתה בבנותיה וכלאה אותן בביתה, ושל בנותיה האומללות.

חברי להקת אנסמבל 209 – הלהקה מעלת ההצגה – אינם רק שחקנים, אלא גם רקדנים ואומני מיצג.

הם הפכו את ההצגה למיצג אומנותי והזמינו את הקהל לחוות את העלילה מקרוב וליטול בה חלק. ההתרחשות ממוקמת בדירה בבית ישן בהדר המרוהטת ומעוצבת בסגנון שנות ה-20 של המאה הקודמת. באותה רוח, גם ההצגה תורגמה לעברית של אותה תקופה.

DSCI2879

בתחילת הערב מקבל כל חבר בקהל חוברת קטלוג של כלל מופעי הלהקה ותוכנייה המציגה את המופע החדש. אזיי אנחנו מובלים בטור ע"י אחת המשתתפות אל הדירה בה מתרחשת ההצגה.
בכניסה מוסברים כללי התנהגות: כיוון שמדובר בדירה פרטית של ממש בתוך בנין רגיל, אנחנו מתבקשים לשמור על שקט, לא להביא אוכל פנימה ולא ללכלך. הקהל מובל לסיור בחדרי הבית , ובסוף הסיור מקבל כל אחד מאיתנו כיסא קטן המתקפל למעין מקל הליכה. את הכיסא יש לשאת איתך לכל מקום, ורק עליו מותר לשבת אם רוצים כדי לצפות בסצנות ההצגה.
אנחנו הולכים בעקבות התרחשויות ההצגה מחדר לחדר, ולמעשה מבלים יום שלם בחברת דיירי הבית, שבמהלכו מתרחשת ההצגה. משך ההצגה כשעתיים ומשהו.
בסוף מוזמן הקהל לקחת חלק בסצנת הסיום – סעודת אבלות לכבוד אחת הבנות: אנחנו מקבלים שתייה חמה ומים ואפילו שטרודל טעים והופכים לרגע לאורחי האם האבלה ומקשיבים לה בעודה מדברת על בתה ש"מתה בבתוליה".

DSCI2880

שחקניות הלהקה מנוסות ומשחקות נפלא. תזזיתיות ההצגה בשל תנועת ההתרחשות מחדר לחדר והזדמנות ליטול חלק בסוף – תורמים אף הם לחוויה ייחודית שאין כמוה.
וכל החוויה המיוחדת הזו (כן, כולל הכיבוד בסוף והתוכנייה) עולה 40 ₪ בסה"כ!

תוך כדי הסיום, גולשת השיחה אל חיי היום יום של הלהקה ומספרים לנו על תוכנית לפעילות קבועה בחיפה, כולל בי"ס לאומנות המיצג. הלהקה נמצאת בקשר עם אנשים ממוזיאון חיפה ומהעירייה להשגת תקציב תמיכה. זוהי מטרה נהדרת, והייתי רוצה לבקש מהעירייה שיקחו ברצינות את הפניות ויתגייסו לטובת הרעיון שיכול להביא לערוץ תרבות מעניין ומעשיר בעירנו.

אז שימו לב לפוסטרים המודיעים על מופע של אנסמבל 209 או, בקרו באתר והגיעו להצגות הבאות.
מובטחת לכם חוויה שאין כמוה.

פחד ותיעוב בדובי'ס מאת אלכס סובול

את ההתרשמות שלי מההופעה של שלמה בר בדובי'ס אפשר לסכם רק אם נביט בדילמה וננתח אותה: ניתן לצפות בזמר טוב ולאכול אוכל גרוע. לזמר בטח לא איכפת כי אוכל גרוע לא אמור להסיח את הדעת ולך לא איכפת כי אולי הזמר יסיח את דעתך מהאוכל. אפשר גם לאכול אוכל טוב מול זמר גרוע. האמנות אולי רדודה ו/או ממוחזרת אבל אפשר לפחות להתנחם ביצירה הקולינרית. חוצמזה, אולי אפשר לתמרץ את הזמר בעזרת אוכל ולקוות לשיפור.
א-בל בדובי'ס הייתי בבעיה. הנה הסיפור: נכנסנו, אני, אשתי ואורח רם מעלה מתל אביב (כן אתה, אליהו!) דקות מספר לפני ההופעה. מצאנו מקום ודרשנו אוכל. המקום היה מלא ובקושי הצלחנו למצוא כסא לשבת עליו.
במקרה שלושת הכסאות הפנויים היחידים היו היישר מול שלמה בר במרחק נגיעה. מלצרית חביבה אף אילתרה לנו "שולחן" או כסא קצת יותר גבוה, תלוי איך מסתכלים על זה. הזמנו שורה של מנות מפתות ולפני שהן הספיקו להגיע התחילה ההופעה.

1545605_617470671651504_1423567172_n

אח, ההופעה! מי שלא ראה את שלמה בר מתופף ושר בו זמנית יכול להסתפק בשמחת בית השואבה. ברצינות, אם חשבתם שזה מרשים שמישהו שר ומנגן בגיטרה, כנראה שלא יכולתם להשוות את זה לתיפוף ושירה בו זמנית. נדיר לראות מישהו שמצליח להביע את עצמו באופן אותנטי במובן המקורי של המילה. בנוסף הוא מבצע את השירים בוירטואוזיות שחושפת שנים של אימון לצד כשרון יוצא דופן.
ואז, בזמן שאנו יושבים פעורי פה, מקשיבים לכל מילה ולכל מאוול, מגיח האוכל. חומוס מהביל עם פטריות מהסוג שהזכיר את המיטב של "חומוס ינשוף" זכרונו צדיק לברכה, שווארמה סייטן מתובלת שיכולה לגרום לכל קרניבור לתקן את דרכיו ופיתה צ'יפס. אתם שואלים מה זה פיתה צ'יפס?! הלוא זו ההמצאה הטובה ביותר מאז הספגטישוק של אשתי! מדובר בנתחי פיתה דקים מטוגנים עד כדי פריכות המוגשים עם פָּאלֶטַה של רטבים וסלטים. חוץ מהטחינה, המטבוחה והטופונז כמצופה היו גם קינואה מונבטת, רוטב פסטו מעולה ועגבניות מיובשות.

Doobik food

לא פיתה צ'יפס, אבל מעולה בכל זאת – חומוס ופיתות שום קלויות בליווי סלטים

ואז באה הדילמה. הנה אנחנו, יושבים עם כל הטוב הזה במרחק נגיעה משלמה בר ואפילו לא יכולים להציע לו איזה טוגן פיתה לרפואה. חוצמזה, אמא שלי לימדה אותי לא לאכול בפה פעור. אחרי נצח של בליסה ברגשות מעורבים (אוכל מצוין! מוסיקה מעולה! רגשות אשם!), החלטתי לעשות מעשה ולמצוא פתרון. ביצעתי גיחה לחלק המרוחק של הדובי'ס ולאחר משא ומתן קדחתני היושבים שם נאותו לפנות מקום בשולחן. עצה לחיים: אנשים יתנו כל כך הרבה לזרים שזה עתה פגשו. רק צריך לבקש בנימוס. סגנון הנימוס משתנה מ"התואיל…" ל"אחשלי/דוד!" בהתאם לקהל המטרה.
או אז עברנו לשולחן המרוחק אבל כמו בבעיה הפלשתינית, כל פתרון יוצר בעיה חדשה ובלתי צפויה. עכשיו אנחנו יכולים להנות מהאוכל באופן מלא ולהתענג על כל טוגן וטוגן אבל אנחנו רחוקים משלמה בר. לראות את האיש הזה ורק לשמוע אותו, זה שני דברים שונים. אנסה לתאר במילים את שלמה בר מרים את ראשו כשהוא מפיק צלילים עמוקים
כבאר, את עיניו שסגורות באקסטזה או בריכוז עמוק, כמעט מדיטטיבי כשהוא מרעיד את "דובי'ס" הקטנה. אנסה ואכשל.
לאכול מהר ולרוץ חזרה? להנות מכל ביס, אבל לפספס רגע בהופעה שלא יחזור? אולי להקדיש דקה או שתיים לאורח שלא ראית חודשים IRL? אכן התלבטויות כבדות משקל. בסופו של דבר, זכינו לסיים ואפילו לתפוס שניים-שלושה שירים בקצה זנבה של ההופעה כשאנחנו ישובים במקומותינו המקוריים. אם מישהו יכול לשכנע אותי שילדים זה שמחה הוא כנראה האיש (עם כל הכבוד לאשתי ויש כבוד…).

1535631_618229441575627_726250292_n

בסוף ההופעה שלמה בר הוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה והזכיר בכמה מילים את הבעיה החברתית המעמיקה בארץ ואדם זחוח שהעמיק את הבעיה בקדנציה הנוכחית. במקרה לחלוטין, הקדשתי לאיש הזה מתכון שכתבתי והתכוונתי לפרסם בבלוג בשעת כושר מתאימה. המתכון באנגלית אבל יינתן תרגום לכל דורש. תהנו!

 

Homemade cider from store-bought ingredients

Dedicated to the loving memory of Yair Lapid, the fuck that made cheap brandy cost 50 NIS

2 liters of apple nectar
4 tbs, 6 tbs, some cheap Bulgarian brandy
6-7 pieces of dried apples
1 fresh apple
half an orange
A pinch of cardamon cloves
1 stick of cinnamon

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. Look for a homemade cider recipe on the Internet. Fail to find something that doesn't involve a "press". Decide to just wing it.
2. Pour the apple juice into a large pot
3. Toss in the dried apple and the cardamon.
4. Dice the apple and half an orange quickly before in boils or think ahead and cut it beforehand.
5. Add in a stick of cinnamon.
6. Stir

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

7. Remember to add brandy. Measure out exactly 4 tablespoons with a measuring spoon. 8. Stir and taste.
9. If you cannot taste the Brandy, add two more spoons and stir.
10. If you still cannot taste it, add additional Brandy directly out of the bottle. Safely dispose of the measuring spoon.
11. Wait until the cider simmers and serve hot.
12. Receive compliments.

Important note – if you cannot finish drinking the cider as soon as it is ready, you’ll need a stronger stomach or more friends. While you are looking for these, you can store the cider in your fridge for a few days. However, you should fish out the cardamon first, as the cider may become bitter after a while.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

All Hallows go north – מאת איליה קוחנובסקי

אז זה כבר נהיה עניין שבשגרה שאני מארחת כותבים מוכשרים פה בבלוג.
הפעם אני מארחת פוסט אורח של צעיר רהוט ומלא קסם ששמו איליה קוחנובסקי. איליה הוא פעיל חד"ש וכתב לעת מצוא. הוא גם חובב תרבות מושבע, וככזה – העזתי לשלוח אותו למשימה כבדת משקל שבה עמד בגבורה. רשות הדיבור לאיליה:

מאז ומתמיד רציתי לכתוב בלוג. בהעדר ניסיון בתחום, פניתי לכותבת הבלוג "תרבות אכילה", ואמרתי לה "למדי אותי". אבל כמו כל סמוראי מתלמד או שוליית קוסם, גם בפניי הועמד מבחן חניכה – "עליך לסקר את אירועי התרבות של חיפה בליל ההאלווין. אם תשרוד, אלמד אותך." הייתה תגובתה. וכך קרה שבליל האלווין בחמישי שעבר, עם רדת החשיכה, עת כל הרוחות והשדים מתעוררים לחיים ויוצאים להסתובב ברחובות יצאתי לי לסיקור נועז של התרבות וחיי הלילה של חיפה. אמנם לא נתקלתי בערפדים ומכשפות, אבל כן הזדמן לי להכיר אומנות והווי מקומיים תוססים ורווי חיות.

בהערכתי את האתגר שניצב מולי, גייסתי להרפתקה את א' וה', שהסכימו להתלוות אליי באומץ.
התחנה הראשונה שלנו הייתה תערוכה ב"החדש והרע" ברחוב כיאט 1 שבעיר התחתית. המקום הוא גלרית תרבות עצמאית ללא מטרות רווח, שמהווה במה לתערוכות שונות, הרצאות, סדנאות, הקרנות סרטים הנוגעים באומנות ומוסיקה, באופן המשלב את הקהילה החיפאית ואת היוצרים ושוחרי התרבות שמרכיבים אותה, כמו גם ממקומות אחרים בארץ. כמו כן, המקום אחראי על תפוצת כתב העת "מעיין" לאומנות וספרות, המהווה במה ליוצרים חדשים בתחילת דרכם, שטרם הצליחו לצבור ותק וקהל ליצירותיהם. בתחילת דרכו חולק מעיין יחד עם "מערבון", כתב עת בנושאי קולנוע וביקורות סרטים, שבינתיים בגר ועף מהקן וכבר כמה שנים טובות מתפקד ככתב עת עצמאי, וגם אותו תוכלו למצוא על המדפים ב"חדש והרע", נח לצד אחיו הגדול. לשניים מצטרף מגזין האומנות שקרוי על שם ההאד קוורטרס, "החדש והרע".

החדש והרע

באותו יום חג אפל, המקום אירח את התערוכה "אני, וליד לחאם" של אליעד לרום.
עת הגיע המשלחת שלנו לכתובת, כבר התגודדה קבוצה גדולה של אנשים בכניסה למבנה, חלקם יושבים על כוס בירה ומשוחחים איש עם רעהו, חלקם עושים גיחות אל תוך הגלריה. פילסנו לנו דרך בין ההמון ונכנסנו פנימה. מה אגיד, מר לרום יודע להעביר מסר. הציורים שלו ניחנו בפשטות ישירה שמלווה באמירה חברתית נוקבת רווית פרובוקציה. הוא מרבה לנגח נושאים אקטואליים שנמצאים על סדר היום במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, וגם כאלה שרבים מתעקשים להסירם משם או להתעלם מקיומם. הציורים ב"אני וליד לחאם" לקחו על עצמם לבעוט את התכנים על פני השטח ללא רחם, בתיבול של וולגריות וקריצות הומוריסטיות. רכות מול אגרסיה, מין מול שמרנות – כל אלה נשזרו בין גווני הצבע. בשילוב עם האווירה הביתית והחמימה של המקום, היה קל לי ולבנות לוויתי לשקוע בחוויה והיה קשה מאוד להמשיך בשליחות שלנו אל עבר מקומות אחרים שהיו ברשימה.

אני וליד לחאם

הבא בתור היה "זמן לוליינות" , תערוכת פסלים של נועה היינה שהתקיימה במסגרת פרויקט מונופול, ממש מעבר לכביש, ברחוב הנמל 39. פרויקט מונופול הוא יוזמה של מנהלת העיר התחתית, אשר מספקת גלריה שתוכל לשמש את מגוון האמנים שירצו להציג בה את עבודותיהם. מאפיין מעניין וייחודי שלו הוא שלאחר שאמן כלשהו מסיים להציג בה את עבודותיו בתום פרק המן שהוקצב, הוא זה שבוחר את האמן הבא שיחליף את מקומו, ואותו אחד בוחר אמן אחר במקומו וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת בלתי תלויה בבחירות ממסדיות של גורם כזה או אחר.

היינה, אמנית רישום, גילוף ופיסול צעירה מתל אביב באה לבירת הצפון להציג את מרכולתה האמנותית. לזכותה יאמר שהציגה טווח רחב של עבודות – הן גלשו בין המופשט לראיליסטי, בין הפשוט למורכב ונראה היה שהיא מאתגרת את קהל המבקרים לטעום קצת מהמגוון הרחב שיש לה להציע. החיסרון הבולט בתערוכה היה מימדיה הקטנים שאמנם הותירו טעם לעוד אבל היה זה "עוד" שרצה לבוא על סיפוקו באותו הרגע, ומשכשל בכך, נאלצה המשלחת הנועזת שלנו להשביע אותו בכיבוד הקל שהוצע מחוץ לגלריה. בין כוס יין שניה לשלישית, עזרה ה' אומץ וניגשה לאמנית, ביטאה את התרשמותה מהעבודות ועודדה אותה להמשיך ביצירתה. נועה הגיבה בלבביות ושמחה לשוחח איתנו. לקחנו כמה מהגלויות שהציעה לנו ופנינו ליעד הבא.

זמן לוליינות

הפעם הכתובת היתה מועדון הסירופ, ברחוב הנאמנים 2. המקום, שמסמל בעיני רבים את תחיית הסצינה המוזיקלית וחיי הלילה של חיפה מארח הופעות בעלות אופי שונה כל פעם. מתקלוטי דאנס דרך מופעים אקוסטיים ועד להופעות הארדקור פאנק עם אתנחתות ליריות של ערבי הקראת שירה בין לבין – יש מקום להכל מהכל. אבל בלילה ההוא "מלך התרבות" שלט במקום ביד רמה. מדובר בפרויקט של לא אחר מאשר ואדים נמירובסקי שעושה גרסאות כיסויי לשירי ילדות מוכרים ומלהטט בשילוב לא טיפוסי ומרענן של סינת' פופ רקיד וחספוס רוקיסטי. ואני אומר "לא אחר" עכשיו, אחרי ההופעה, שכן לפניה הוא היה עבורי מוזיקאי אלמוני לגמרי. אחרי אותו לילה הכול השתנה.
השלישיה האמיצה שלכם נכנסה אל תוך הסירופ שלבש בגדי חג והיה מקושט בקורי עכביש, רוחות ופרצופי דלעת מרושעים באווירה האפלולית שריחפה מעל הבמה והרחבה שלפניה, חברי ההרכב (שכללו הפעם את צבי פטרקובסקי על המיקרופון השני, ופסי קסל על הקלידים) כבר היו עמוק בהופעה. מיהרנו להגיע למרכז הרחבה, היכן שהיה אפשר לראות יותר טוב את אשר התרחש על הבמה. ומה לא התרחש שם.

באנו באמצע "שיר על אמא" שכבר סחף את קהל והכין את השטח לקראת הנוקאאוט שהתהווה באופק. לאחר שהשיר הסתיים, ואדים, שהשתפך במלודיות לירית במהלכו, פצח בשני שירים ברוסית קצביים שאחד מהם לדבריו היה "שיר על וודקה" אבל התוכן שלו היה ("על מה הוא שר? אתה מבין?" שאלה א' שעמדה לידי) על כמה מעט וודקה יש. אבל נראה היה שואדים לא היה זקוק לאלכוהול בשביל להפציץ את המקום באנרגיות תזזיתיות שלא ידעו גבולות. יחסית לאדם שהתברך בגוף בריא למדי, ובניגודיות אסתטית בוטה לחולצה הלבנה והמכופתרת שלבש, עם עניבה לצווארו, הוא קפץ באוויר, זינק ממקום למקום, שר וצרח למיקרופון – חולש על הקהל שהתאסף מולו מעל הבמה הקטנה עליה הוא וחבריו ניגנו, כשהוא עוצר ללגום מדי פעם מכוס הוודקה שנחה על אחד המגברים.

1401923_10153396230380244_438263950_o

השיר שחתם את ההופעה, שהיה לפי בקשת הקהל (שצעק יחד ז'! ז'! ז'! עד שואדים הבין את הרמז) היה "אלף בית". כשהקלידים הזדוניים ניגנו את הפתיחה, לכולם היה ברור ששיא ההופעה הגיע. הרבה מילים אפשר לומר על הקאבר הזה, ששר רק על שבע מהאותיות וכשהוא נתקע על האחרונה הקהל משתלהב ומאבד עשתונות, יותר טוב יהיה אם פשוט תאזינו לו.

בעודי מתרפק על חווית ההופעה, ומבושם קלות משילוב מוצלח של יין בירה וטובי, ארע אסון לכוחותינו: א' וה' אמרו שהן נאלצות ללכת ולהשאירני לבד אל מול התחנה האחרונה באותו לילה ("הגעת עד לכאן, תמשיך בלעדינו, אנחנו נעכב אותם") שהייתה תערוכת צילומים בפאב המרפסת שברחוב בלפור 2 , בהדר, סמוך לבית הקרנות. עלינו יחד בכרמלית, נפרדתי מהן לשלום, לקחתי נשימה עמוקה, ובגב זקוף וארשת פנים חסרת מורא יצאתי אל עבר המטרה.
בדומה לסירופ, גם המרפסת הוא מקום חדש שהופיע בנוף החיפאי לא מזמן ועקב מיקומו האסטרטגי ברחוב הראשי בשכונה הוא משמש כמגדלור של חיי חברה ותרבות. הפעם המקום אירח את תערוכת barbarian love שהתמקמה לה בקומה העליונה. הזמנתי לעצמי חצי בירה כי אמרתי לעצמי שאין כמו להתבונן בצילומים כשבירה קרה ומרעננת מחליקה במורד גרונך, ועליתי למעלה.

התערוכה הורכבה מצילומים של צלמים וצלמות מחיפה ומקומות נוספים בארץ. גם כאן, כמו בעצירות קודמות שלי באותו ערב – היה מגוון רחב של נושאים וגישות. היו צילומים שגבלו ביומיומיות ברורה ומתבקשת שהמבקרים היו צריכים להיעצר ולהתבונן בה ומתוך כך לתת את תשומת לבם לפרטים שפעמים רבות חומקים מהעין, והיו כאלה שיכלו להיראות פחות אופייניים להווי היומיומי של אנשי חיפה. צילומים מהעיר, מהרחוב, מהמרחב הביתי, צילומים שתעדו נופים ואנשים שנראו כאילו נתפסו באמצע מרוץ קיומי והיו להם רק כמה רגעים לתת את תשומת לבם למצלמה.

המירפסת

נראה היה כי המשימה שהוטלה עליי הושלמה, חרף כל הקשיים והמכשולים. כעת היעד הסופי היה מסיבת ההאלווין של המנטורית נעמה, אליה יצאתי, חבול מההרפתקה ואחרי שאיבדתי 2 מהצוות, אבל רווי בתחושת ניצחון בלתי נלאית. ידעתי שכעת מובטח לי שהיא תלמד אותי איך לכתוב בלוג ואיך לחבר טקסטים שישאבו את הקורא אליהם וילהיטו את עולמו. יהיו כאלה שיאמרו שדווקא עצם מבחן החניכה היה השיעור הראשון והמכריע, ושאנחנו לומדים מעצמנו בדרך אל המטרה הרבה יותר מהמטרה עצמה ושאר דברים רבי משמעות מפילי אסימונים. ואני אהיה חייב לומר שאני מסכים.
אני לא יודע אם הייתה זו אווירת החג, או רוחותיהם של הקדושים שריחפו מעל הכרך הצפוני, אבל באותו יום חמישי ה31 לאוקטובר למדתי הרבה על עצמי, הרבה על תרבות ואמנות ובעיקר הרבה על חיפה.

גיליתי כמה העולם הזה קרא לי כל הזמן הזה, וכמה לדאבוני לא הזדמן לי לצלול לתוכו באופן ובתדירות בה רציתי. הכרתי אמנים ופרויקטים שעל חלקם שמעתי בצורה שטחית מבלי שיצא לי להתעמק ולהכירם לעומק, ועל חלקם לא שמעתי כלל, וכעת ניצבו גלויים בפני מרחבים עצומים של חיי קהילה אומנותיים שהתגלמו מתוך ההווי העירוני והארצי. ולבסוף, בירת הצפון הפתיעה אותי לטובה פעם נוספת, באטרקציות החושיות והחברתיות שיש לה להציע, במגוון העצום של היוצרים והיצירות, בהיותה עיר שאם יודעים איפה לחפש, אפשר למצוא בה הרבה חיים, וביקורת חברתית, תחכום ואחווה קהילתית.