בירה, צ'יפס וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה פאבים חיפאיים

הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל היום הגיע, הרגע הגיע ועכשיו זה עכשיו!
אני ממש שמחה להציג כאן פרויקט משותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
לא מן הנמנע שזה רק חלק ראשון ואחריו יגיעו עוד. הרי אנחנו חיים בעיר נדירה בכמות האוצרות האדריכליים שבה.
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

כתב: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

יצאתם לבלות. הבירה הייתה טובה, המנה שהזמנתם ליד השאירה לכם "טעם של עוד", השירות היה אדיב, ואפילו בפלייליסט היו כמה שירים שאתם ממש אוהבים. אבל איך היה העיצוב של המקום?

כשאנחנו יוצאים לבלות, אנחנו שמים לב לפרטים רבים המשפיעים על החוויה שלנו, אבל מתי הקדשתם תשומת לב לעיצוב של מקומות הבילוי? בכתבה הזו חברתי לנעמה סובול, אשת התרבות החיפאית מס' 1 מבלוג "תרבות אכילה", ויחד יצאנו לסיבוב בשלושה פאבים בעיר התחתית אשר החלל והעיצוב שלהם יוצרים חוויית ביקור שונה ומעניינת.

ליבירה

המקום הראשון שבו ביקרנו, ואולי המוכר ביותר מבין השלושה, הוא ליבירה. ליבירה עבר למשכנו הנוכחי לפני כשנה וחצי, לאחר ארבע שנים במיקום אחר בעיר התחתית. כשהבעלים ליאוניד ליטקין ואריק סלריב  החליטו להתמקם בו, הם מצאו חלל ששימש פעם לצורכי אחסון והיה מוזנח מאוד, חלל צר וארוך בעל גובה פנימי של שתי קומות. הפרופורציות האלו של החלל המקורי הם אחד הדברים המעניינים במקום והן התאימו לקונספט שביקשו השניים ליצור למקום: ווייב תעשייתי  וצעיר. את הקונספט הזה עיבדו במשרד "דותן-לידז'י" (האחראים על העיצוב והמיתוג של המקום) לעיצוב הכולל צבעים כהים בגווני אפור, מספר קירות עם בטון חשוף, תקרה אקוסטית מתכתית, תעלות מיזוג חשופות, כיסאות בצבע שחור ועוד. האופי התעשייתי רוכך באמצעות שני מרכיבים: שילוב של עץ בשולחנות ובבר ואיורים על הקירות (בהם האיור החביב עלינו היה איור של נוצה על אחד העמודים). ליבירה מוגדרת כמבשלת בירה, דבר הבא לידי ביטוי גם בפן האלכוהולי וגם בפן העיצובי, כאשר כבר בכניסה שורה של מכלי נירוסטה ענקיים (הלקוחים מעולם הכנת הבירות) מלווים אותך ומכניסים אותך לחוויה. בנוסף, המקום ממותג באמצעות לוגו של אריה עם קרן  ולצד זאת חיות אחרות מופיעות על קיר הכניסה ועל תוויות הבירות. המיתוג ממשיך גם בתפריטים ואפילו במוצרים למכירה. אמנם העיצוב התעשייתי מופיע בשנים האחרונות במקומות רבים, אך השילוב של פרופורציות החלל, עבודת העיצוב שנעשתה בו והעבודה המיתוגית-גרפית יוצר מקום המתכתב עם מה שקורה בעולם בשנים האחרונות בתחום העיצוב אשר מגדיר למבקריו קונספט לבילוי.

נעמה ממליצה להגיע למקום בסביבות 18:00-19:00. זה זמן שמצד אחד עדיין לא צפוף ורועש במקום, ומצד שני הערב כבר יורד. כשכל הפאבים והביסטרואים עסוקים בהכנות המטבח והבר, אפשר לאכול ארוחה מצוינת בליבירה ואחרי זה לקרוע את העיר. מומלץ לקחת את אחד האפריטיפים בתפריט אם אתם במצב רוח קליל או לנסות את טעימות הבירה של המקום שמאפשרות לכם להכיר את כל הסוגים והטעמים. מבחינת אוכל הכי פשוט זה הכי טוב. תנו לבריטי שבכם לנצח.

ליבירה, רחוב הנמל 26, פתוח כל יום החל מהשעה 12:00.

הבורדל (שם זמני)

הבורדל הוא ללא ספק אחת התגליות הטובות ביותר שהיו לי בזמן האחרון. גם כאן מדובר בחלל עם עבר תעשייתי מתקופת המנדט, דבר היוצר בסיס איתן לייחודיות של המקום. אולם, בניגוד לליבירה, הפרופורציות של המקום קטנות יותר, והוא מחולק לחללים מגוונים מאוד באופיים: חלל כניסה, אזור הבר, החצר ושני חדרים בקומה העליונה. הבורדל נפתח במיקומו הנוכחי לפני כשנה והוא "נועד לתת במה לאנשים מוכשרים ולהנגיש את חווית המוזיאון והגלריה לקהל מעט אחר", כדברי אדוה גוטל, השותפה לשופרא בניהול המקום ואחראית גם על עיצובו. לדבריה, אחד הרעיונות בעיצוב היה "להעניק לקהל את האופציה ליהנות בצורה שונה ממה שהוא הורגל אליו". אין ספק שהמקום מצליח בזה בענק. השיטוט בין חללים המגוונים שבו שהינו חוויה מרתקת ויוצאת דופן, האיקונות של מריה הקדושה (המוגדרת על ידי גוטל כדמות נשית חזקה ואניגמטית), האפלוליות, התערוכות המתחלפות והקהל עצמו; כל אלו יוצרים חוויה נון-קונפורמיסטית, מסתורית ושוברת שגרה. בזמן שהיינו שם נערכה פתיחת תערוכה של אמן צעיר בשם יובל בצלאל (בן 22 ,(אשר שהה במקום בשבוע שקדם לפתיחה וצייר על גבי הקירות בחצר מספר דמויות מעולמות שונים לחלוטין המתקשות לתקשר האחת עם השנייה, תוך שהוא משתמש במשחק הפחית והחוט לצורכי יצירת קשר ביניהן. אם אתם מגיעים לשם, אל תחמיצו את החלל העליון בקצה המסדרון – חלל נמוך, עם ריהוט משנות ה-60 וה-70 ותאורה מינימלית, דבר היוצר תפאורה שנראית כאילו נלקחה מסרט ואתם מרגישים כמו השחקנים.

נעמה ממליצה להגיע סביב הפתיחה ולהריץ כמה משקאות על הבר עם אדוה ושיחה עם שופרא, בזמן שהוא מכין את אחד המלוואחים הטבעוניים שלו. עם זאת, הבורדל זה מקום שאתה מתחיל להרגיש אותו בחצות וצפונה. אז המקום הומה ושוצף אדם. מומלץ לנסות את אחת מהבירות ששופרא רקח או קמפרי עם תוספות א-לה אדוה. מבחינה קולינרית כדאי ליפול על ערב חמישי שבו תגריד, אחת מהאורחות הקבועות, מכינה תבשיל טבעוני טעים ומספק.

הבורדל, רחוב הנמל 51, פתוח בדרך כלל בימי חמישי ושישי משעה 22:00 והלאה.

קברית – كباريت

קברית (בערבית: גפרורים) שוכן בסמטה המחברת בין רחוב יפו לבין שדרות המגינים והוא חבוי מעיני רוב הבליינים המשוטטים בעיר התחתית. זו אחת הסיבות לכך שכשנכנסים לחצר המקום ואל תוך המבנה, ההפתעה גדולה. הפאב שוכן בתוך מבנה אבן בעל קמרונות צלב, מבנה שהיה שייך למשפחת מולא ובו היו עושים חלב וגבינות, והוא שריד לבתי העיר העתיקה שהיו כאן עד 1948. אם בשני המקומות הראשונים החלל היה מודרני ותעשייתי, כאן התמונה היא שונה לחלוטין, והשוני הזה ממחיש את הרב-גוניות באדריכלות החיפאית. אל קברית הגענו במהלך ה-Haifa Independent Film Festival. בחוץ בין שני קירות גבוהים, תחת עץ וגרפיטי ענק של שם המקום, ישבו חבר'ה וחגגו את בואו של סוף השבוע, בזמן שבפנים הקרינו סרטים ומזגו בירות. עאיד פדל, מבעלי המקום, סיפר שהמקום היה נטוש במשך 15 שנה ושכאשר הם התחילו לשפץ אותו (במו ידיהם) הוא היה נטוש ומוזנח מאוד. לדבריו, הרעיון העיצובי היה לשמר אותו (למשל על ידי כך שלא נגעו באבנים במבנה) ולהוסיף לו מרכיבים שיצרו בו "לידה מחדש": צבע אדום עז על הקירות, תמונות של אנשי בידור מפורסמים מהעולם הערבי בשנות ה-50-60, נברשות וריהוט עץ. כל אלו מחדדים את התחושה שלמקום יש זהות מאוד ברורה ושיש בו משהו אותנטי (מילה שנהיה קשה להשתמש בה בשנים האחרונות). לנוכח כל אלו אי אפשר שלא להתלהב מהמקום ומהחשיפה לחברה הערבית-עירונית-צעירה הגרה בעיר.

נעמה ממליצה להגיע בסביבות 21:00-22:00. אם אין הופעה או מסיבת ריקודים, אפשר ליהנות מהאווירה האינטימית, העיצוב המדהים והסאונד המעולה המגובה בפלייליסטים מענגים. במקום יש ברז ארדינגר, לא דבר של מה בכך. לא משנה איזה סוג, קברית הוא מקום לשתות בו בירה צוננת. ההמבורגר במקום טוב מאוד וכך גם כריך ה-BALT, שהוא גרסה מתוקה של קברית ל- BALTהקלאסי רק בתוספת אבוקדו. ואם במקרה תיפלו על ספיישל של מרק פריקה, קחו אותו מיד!

קברית, סמטת הזגג, פתוח כל היום בין 18:00-02:00.

גלגולו של פאב / מאת שרון קשרו

"הלו, ברמנית, מה את ממליצה נגד שברון לב?"

"יש לנו סלרה סטאוט וביטר. הסלרה שחורה משחור ובעלת טעם עשיר מריר ועמוק, שמזכיר קפה קצת, והביטר הוא פירותי ומר אף הוא, קורטוב של ארומה מתוקה עולה מהנוזל שצבעו כדבש."

בירות שמשלבות טעמים מתוקים, קפה והרבה מרירות. מזכיר את החיים שלי קצת היום.

לכל אחד מאיתנו יש (בתקווה) תחביב. התחביב המקורי של ליאוניד, מייסד ליבירה היה קלייה של קפה והכנת לחם שאור. כאדם יוצר, אני מאמין שלכל יצירה יש לה את היצירה שקדמה לה, מין הכנה של הנפש לדבר הבא.

כמו בית ספר.

ליאוניד מתאר שהתהליך של בישול הלתת עבור לחם השאור דומה לשלב הראשון של עשיית הלתת בשביל הבירה.
מה שזה לא יהיה, זה נשמע טעים. כל הדברים האלה הם תאוות גדולות שלי, שגיליתי בשלבים שונים של חיי.
"בליטא וברוסיה עושים לחם באופן דומה" מסביר ליאוניד.
איזה יופי.

IMG_2304 (Large)

הקשר בין לחם ושיכר, כמו הבריכה הראשונה שהופיעה בה צורת החיים הראשונה.
יש מקור דומה לטעמים הנהדרים האלה, שהוא מגיש לנו בנדיבות כשאנחנו יושבים אצלו.
בליבירה יש חמישה סוגים של בירה, כולם תוצרת המבשלה.
ליאוניד מתייחס למבשלה דנית שבישלה כ600 סוגים.
ואני מאמין לו.

למרות שאני מסתפק בשניים האלו. כמו אנשים, יש מתי מעט אנשים שהיית מסוגל לפגוש כל יום, ולהנות מטעם החיים, מהגוונים שהם מכניסים לי באופן יום יומי ורק לרצות עוד.

כשהגעתי לחיפה, המקום הראשון שאליו נכנסתי היה ליבירה ומאז לא הפסקתי לבוא.
לא חושב שהיה פאב שהרגיש לי נעים כ"כ לשבת בו אי פעם.
יכולתי לשבת שם לבד תמיד ועדיין לא להרגיש שחסר לי.

למזלי החיים זימנו לי מפגשים עם אנשים מיוחדים שם, לחלוק את העונג, שהופך לכפול ומתוק פי כמה.
ככה השפתיים שטועמות את הנוזל השחור המשובח נפתחות במין חיוך.

הייתי בליבירה עשרות פעמים בחודשיים האחרונים. הרגשתי כמו בחו"ל. תמיד קיבלו אותי בחיוך. הצוות שם מורכב מאנשים אדיבים ואינטלגנטיים שהם אנשי שיחה, ותמיד על הבר מצאתי עם מי לקשקש. הבירה זה העניין, אבל אתם יודעים.
היא באמת העניין. נדיר ששתיתי פחות משני חצאים. תמיד טעים לי. אני מחזיק את עצמי לא לקחת משהו לאכול. סטייק עסיסי, המבורגר עם בייקון, נקניקיות מסוגים שונים עם כרוב כבוש. אוכל שהולך טוב עם בירה.

המקום הזה אוהב אותי. אלוהים. יש לי חולשה לאלכוהול ובשר. אני אדם חלש כשמדובר בדברים האלה. הייתי יכול כל יום לבוא לשם. חינכתי את עצמי שלא.

IMG_2292 (Large)

ב2013 ליאוניד, ממייסדי ליבירה סגר את המבשלה הביתית שלו והתאחד עם מבשלת סלרה. חבר ומתחרה. החלטה מבריקה לטעמי, כי בירת הסטאוט של סלרה היא בירה שמביכה בירות אחרות בטעמה. אין לי דרך לבטא את זה יותר. זאת פשוט הבירה המושלמת. טעם עשיר, שמזכיר קפה, מרירות ואפילו סוג של מתקתקות. קשה לדעת. זה טעם עמוק ומלטף.

למה הם לא התאחדו קודם? ליאוניד טוען כי לא היו בשלים.

כרגע הם בתהליך הקמה של פאב גדול יותר ברחוב הנמל 26. אם ליבירה ברחוב הנאמנים הוא פאב במימדים שכונתיים, המקום החדש שואף להיות ברופאב של 150-200 איש.

המינוח "ברופאב" (brewpub) מתייחס לפאב שיש לו מבשלת בירה או להיפך.
המודל של ליאוניד הוא Brewdog, מבשלה עצמאית שיושבת בסקוטלנד ושלחה סניפים בכל אירופה, אך למרות המוצא הבריטי הסגנון הוא אמריקאי. בישראל ניתן למצוא את ה Jem’s שהוא ברופאב היושב בפתח תקווה.

התוכנית היא להקים במקום במה שתאפשר הופעות חיות, סיורים מודרכים במבשלה, סדנאות ועוד. ליאוניד נושא עיניים אל מקום שנמצא ממש מעבר לפינה. מקום שבחצי השנה האחרונה הפך לסמל של נעורים ואידיאולוגיה לא מתפשרת. הקרטל. הוא שואף להיות המקום שישלים את היציאה לבילוי ברחוב הנמל. אחרי תערוכה ומסיבה אנרגטית בקרטל, אנשים יבואו לשתות בירה טריה וטובה ואולי לראות איזו הופעה של הרכב מתחיל. או ותיק. יש דיבור שהמקום ייפתח באמצע-סוף ינואר.

ליאוניד נרגש מהקמת המקום החדש ומציג בפנינו את הלוגו של המקום, מין שילוב של אריה וחד קרן. ליבירה תיוולד מחדש. ואני אהיה שם לראות את זה. זה מרגש אותי תמיד לראות אדם שהפך את התשוקה שלו ועשה ממנה מפעל חיים. הביקורים בליבירה מעוררים בי השראה. בכל פעם שנכנסתי לשם הרגשתי בנוח, הרגשתי רצוי, השירות מעולה פשוט, האווירה טובה. הברמנים, אלירן וזויה הם אנשי שיחה נעימים, ובכל פעם שהתיישבתי על הבאר כמעט מצאתי מישהו לשוחח איתו, כנראה שאיכות מושכת איכות.

זה כל מה שיש לי להגיד.

בהצלחה לאנשי ליבירה על פתיחת המקום החדש. מצפה בקוצר רוח לבקר שם.

פאב הליבירה
כתובת: רחוב הנאמנים 21 עיר תחתית חיפה (בעתיד, רחוב הנמל 26)
טלפון: 052-2284840, 054-7931760
שעות פעילות: כל יום מ 19:00 עד 02:00

DSCF2869

השתתפה בהכנת הכתבה: נעמה סובול
תמונות: נעמה סובול, דני קליך

והזוכה בתחרות בחצי ליטר בירה והמבורגר הוא: עידו אבוהב!

בית רבנדרה אבלה – פוסט אורח מאת דני קליך

והפעם – פוסט אורח של דני קליך על הצגה מאוד מיוחדת שיצא לה לראות.
והבמה כולה שלה:

לפני כשבועיים נזדמנה לי חוויה מיוחדת במינה – ההצגה "בית רבנדרה אבלה".

ההצגה הינה עיבוד מודרני למחזהו של פדריקו גרסיה לורקה "בית ברנרדה אלבה". המחזה מגולל את סיפורן של ברנרדה אלבה – אישה קתולית אדוקה ואם תקיפה וסמכותית ששלטה במשפחתה ביד רמה, רדתה בבנותיה וכלאה אותן בביתה, ושל בנותיה האומללות.

חברי להקת אנסמבל 209 – הלהקה מעלת ההצגה – אינם רק שחקנים, אלא גם רקדנים ואומני מיצג.

הם הפכו את ההצגה למיצג אומנותי והזמינו את הקהל לחוות את העלילה מקרוב וליטול בה חלק. ההתרחשות ממוקמת בדירה בבית ישן בהדר המרוהטת ומעוצבת בסגנון שנות ה-20 של המאה הקודמת. באותה רוח, גם ההצגה תורגמה לעברית של אותה תקופה.

DSCI2879

בתחילת הערב מקבל כל חבר בקהל חוברת קטלוג של כלל מופעי הלהקה ותוכנייה המציגה את המופע החדש. אזיי אנחנו מובלים בטור ע"י אחת המשתתפות אל הדירה בה מתרחשת ההצגה.
בכניסה מוסברים כללי התנהגות: כיוון שמדובר בדירה פרטית של ממש בתוך בנין רגיל, אנחנו מתבקשים לשמור על שקט, לא להביא אוכל פנימה ולא ללכלך. הקהל מובל לסיור בחדרי הבית , ובסוף הסיור מקבל כל אחד מאיתנו כיסא קטן המתקפל למעין מקל הליכה. את הכיסא יש לשאת איתך לכל מקום, ורק עליו מותר לשבת אם רוצים כדי לצפות בסצנות ההצגה.
אנחנו הולכים בעקבות התרחשויות ההצגה מחדר לחדר, ולמעשה מבלים יום שלם בחברת דיירי הבית, שבמהלכו מתרחשת ההצגה. משך ההצגה כשעתיים ומשהו.
בסוף מוזמן הקהל לקחת חלק בסצנת הסיום – סעודת אבלות לכבוד אחת הבנות: אנחנו מקבלים שתייה חמה ומים ואפילו שטרודל טעים והופכים לרגע לאורחי האם האבלה ומקשיבים לה בעודה מדברת על בתה ש"מתה בבתוליה".

DSCI2880

שחקניות הלהקה מנוסות ומשחקות נפלא. תזזיתיות ההצגה בשל תנועת ההתרחשות מחדר לחדר והזדמנות ליטול חלק בסוף – תורמים אף הם לחוויה ייחודית שאין כמוה.
וכל החוויה המיוחדת הזו (כן, כולל הכיבוד בסוף והתוכנייה) עולה 40 ₪ בסה"כ!

תוך כדי הסיום, גולשת השיחה אל חיי היום יום של הלהקה ומספרים לנו על תוכנית לפעילות קבועה בחיפה, כולל בי"ס לאומנות המיצג. הלהקה נמצאת בקשר עם אנשים ממוזיאון חיפה ומהעירייה להשגת תקציב תמיכה. זוהי מטרה נהדרת, והייתי רוצה לבקש מהעירייה שיקחו ברצינות את הפניות ויתגייסו לטובת הרעיון שיכול להביא לערוץ תרבות מעניין ומעשיר בעירנו.

אז שימו לב לפוסטרים המודיעים על מופע של אנסמבל 209 או, בקרו באתר והגיעו להצגות הבאות.
מובטחת לכם חוויה שאין כמוה.

פחד ותיעוב בדובי'ס מאת אלכס סובול

את ההתרשמות שלי מההופעה של שלמה בר בדובי'ס אפשר לסכם רק אם נביט בדילמה וננתח אותה: ניתן לצפות בזמר טוב ולאכול אוכל גרוע. לזמר בטח לא איכפת כי אוכל גרוע לא אמור להסיח את הדעת ולך לא איכפת כי אולי הזמר יסיח את דעתך מהאוכל. אפשר גם לאכול אוכל טוב מול זמר גרוע. האמנות אולי רדודה ו/או ממוחזרת אבל אפשר לפחות להתנחם ביצירה הקולינרית. חוצמזה, אולי אפשר לתמרץ את הזמר בעזרת אוכל ולקוות לשיפור.
א-בל בדובי'ס הייתי בבעיה. הנה הסיפור: נכנסנו, אני, אשתי ואורח רם מעלה מתל אביב (כן אתה, אליהו!) דקות מספר לפני ההופעה. מצאנו מקום ודרשנו אוכל. המקום היה מלא ובקושי הצלחנו למצוא כסא לשבת עליו.
במקרה שלושת הכסאות הפנויים היחידים היו היישר מול שלמה בר במרחק נגיעה. מלצרית חביבה אף אילתרה לנו "שולחן" או כסא קצת יותר גבוה, תלוי איך מסתכלים על זה. הזמנו שורה של מנות מפתות ולפני שהן הספיקו להגיע התחילה ההופעה.

1545605_617470671651504_1423567172_n

אח, ההופעה! מי שלא ראה את שלמה בר מתופף ושר בו זמנית יכול להסתפק בשמחת בית השואבה. ברצינות, אם חשבתם שזה מרשים שמישהו שר ומנגן בגיטרה, כנראה שלא יכולתם להשוות את זה לתיפוף ושירה בו זמנית. נדיר לראות מישהו שמצליח להביע את עצמו באופן אותנטי במובן המקורי של המילה. בנוסף הוא מבצע את השירים בוירטואוזיות שחושפת שנים של אימון לצד כשרון יוצא דופן.
ואז, בזמן שאנו יושבים פעורי פה, מקשיבים לכל מילה ולכל מאוול, מגיח האוכל. חומוס מהביל עם פטריות מהסוג שהזכיר את המיטב של "חומוס ינשוף" זכרונו צדיק לברכה, שווארמה סייטן מתובלת שיכולה לגרום לכל קרניבור לתקן את דרכיו ופיתה צ'יפס. אתם שואלים מה זה פיתה צ'יפס?! הלוא זו ההמצאה הטובה ביותר מאז הספגטישוק של אשתי! מדובר בנתחי פיתה דקים מטוגנים עד כדי פריכות המוגשים עם פָּאלֶטַה של רטבים וסלטים. חוץ מהטחינה, המטבוחה והטופונז כמצופה היו גם קינואה מונבטת, רוטב פסטו מעולה ועגבניות מיובשות.

Doobik food

לא פיתה צ'יפס, אבל מעולה בכל זאת – חומוס ופיתות שום קלויות בליווי סלטים

ואז באה הדילמה. הנה אנחנו, יושבים עם כל הטוב הזה במרחק נגיעה משלמה בר ואפילו לא יכולים להציע לו איזה טוגן פיתה לרפואה. חוצמזה, אמא שלי לימדה אותי לא לאכול בפה פעור. אחרי נצח של בליסה ברגשות מעורבים (אוכל מצוין! מוסיקה מעולה! רגשות אשם!), החלטתי לעשות מעשה ולמצוא פתרון. ביצעתי גיחה לחלק המרוחק של הדובי'ס ולאחר משא ומתן קדחתני היושבים שם נאותו לפנות מקום בשולחן. עצה לחיים: אנשים יתנו כל כך הרבה לזרים שזה עתה פגשו. רק צריך לבקש בנימוס. סגנון הנימוס משתנה מ"התואיל…" ל"אחשלי/דוד!" בהתאם לקהל המטרה.
או אז עברנו לשולחן המרוחק אבל כמו בבעיה הפלשתינית, כל פתרון יוצר בעיה חדשה ובלתי צפויה. עכשיו אנחנו יכולים להנות מהאוכל באופן מלא ולהתענג על כל טוגן וטוגן אבל אנחנו רחוקים משלמה בר. לראות את האיש הזה ורק לשמוע אותו, זה שני דברים שונים. אנסה לתאר במילים את שלמה בר מרים את ראשו כשהוא מפיק צלילים עמוקים
כבאר, את עיניו שסגורות באקסטזה או בריכוז עמוק, כמעט מדיטטיבי כשהוא מרעיד את "דובי'ס" הקטנה. אנסה ואכשל.
לאכול מהר ולרוץ חזרה? להנות מכל ביס, אבל לפספס רגע בהופעה שלא יחזור? אולי להקדיש דקה או שתיים לאורח שלא ראית חודשים IRL? אכן התלבטויות כבדות משקל. בסופו של דבר, זכינו לסיים ואפילו לתפוס שניים-שלושה שירים בקצה זנבה של ההופעה כשאנחנו ישובים במקומותינו המקוריים. אם מישהו יכול לשכנע אותי שילדים זה שמחה הוא כנראה האיש (עם כל הכבוד לאשתי ויש כבוד…).

1535631_618229441575627_726250292_n

בסוף ההופעה שלמה בר הוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה והזכיר בכמה מילים את הבעיה החברתית המעמיקה בארץ ואדם זחוח שהעמיק את הבעיה בקדנציה הנוכחית. במקרה לחלוטין, הקדשתי לאיש הזה מתכון שכתבתי והתכוונתי לפרסם בבלוג בשעת כושר מתאימה. המתכון באנגלית אבל יינתן תרגום לכל דורש. תהנו!

 

Homemade cider from store-bought ingredients

Dedicated to the loving memory of Yair Lapid, the fuck that made cheap brandy cost 50 NIS

2 liters of apple nectar
4 tbs, 6 tbs, some cheap Bulgarian brandy
6-7 pieces of dried apples
1 fresh apple
half an orange
A pinch of cardamon cloves
1 stick of cinnamon

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. Look for a homemade cider recipe on the Internet. Fail to find something that doesn't involve a "press". Decide to just wing it.
2. Pour the apple juice into a large pot
3. Toss in the dried apple and the cardamon.
4. Dice the apple and half an orange quickly before in boils or think ahead and cut it beforehand.
5. Add in a stick of cinnamon.
6. Stir

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

7. Remember to add brandy. Measure out exactly 4 tablespoons with a measuring spoon. 8. Stir and taste.
9. If you cannot taste the Brandy, add two more spoons and stir.
10. If you still cannot taste it, add additional Brandy directly out of the bottle. Safely dispose of the measuring spoon.
11. Wait until the cider simmers and serve hot.
12. Receive compliments.

Important note – if you cannot finish drinking the cider as soon as it is ready, you’ll need a stronger stomach or more friends. While you are looking for these, you can store the cider in your fridge for a few days. However, you should fish out the cardamon first, as the cider may become bitter after a while.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

All Hallows go north – מאת איליה קוחנובסקי

אז זה כבר נהיה עניין שבשגרה שאני מארחת כותבים מוכשרים פה בבלוג.
הפעם אני מארחת פוסט אורח של צעיר רהוט ומלא קסם ששמו איליה קוחנובסקי. איליה הוא פעיל חד"ש וכתב לעת מצוא. הוא גם חובב תרבות מושבע, וככזה – העזתי לשלוח אותו למשימה כבדת משקל שבה עמד בגבורה. רשות הדיבור לאיליה:

מאז ומתמיד רציתי לכתוב בלוג. בהעדר ניסיון בתחום, פניתי לכותבת הבלוג "תרבות אכילה", ואמרתי לה "למדי אותי". אבל כמו כל סמוראי מתלמד או שוליית קוסם, גם בפניי הועמד מבחן חניכה – "עליך לסקר את אירועי התרבות של חיפה בליל ההאלווין. אם תשרוד, אלמד אותך." הייתה תגובתה. וכך קרה שבליל האלווין בחמישי שעבר, עם רדת החשיכה, עת כל הרוחות והשדים מתעוררים לחיים ויוצאים להסתובב ברחובות יצאתי לי לסיקור נועז של התרבות וחיי הלילה של חיפה. אמנם לא נתקלתי בערפדים ומכשפות, אבל כן הזדמן לי להכיר אומנות והווי מקומיים תוססים ורווי חיות.

בהערכתי את האתגר שניצב מולי, גייסתי להרפתקה את א' וה', שהסכימו להתלוות אליי באומץ.
התחנה הראשונה שלנו הייתה תערוכה ב"החדש והרע" ברחוב כיאט 1 שבעיר התחתית. המקום הוא גלרית תרבות עצמאית ללא מטרות רווח, שמהווה במה לתערוכות שונות, הרצאות, סדנאות, הקרנות סרטים הנוגעים באומנות ומוסיקה, באופן המשלב את הקהילה החיפאית ואת היוצרים ושוחרי התרבות שמרכיבים אותה, כמו גם ממקומות אחרים בארץ. כמו כן, המקום אחראי על תפוצת כתב העת "מעיין" לאומנות וספרות, המהווה במה ליוצרים חדשים בתחילת דרכם, שטרם הצליחו לצבור ותק וקהל ליצירותיהם. בתחילת דרכו חולק מעיין יחד עם "מערבון", כתב עת בנושאי קולנוע וביקורות סרטים, שבינתיים בגר ועף מהקן וכבר כמה שנים טובות מתפקד ככתב עת עצמאי, וגם אותו תוכלו למצוא על המדפים ב"חדש והרע", נח לצד אחיו הגדול. לשניים מצטרף מגזין האומנות שקרוי על שם ההאד קוורטרס, "החדש והרע".

החדש והרע

באותו יום חג אפל, המקום אירח את התערוכה "אני, וליד לחאם" של אליעד לרום.
עת הגיע המשלחת שלנו לכתובת, כבר התגודדה קבוצה גדולה של אנשים בכניסה למבנה, חלקם יושבים על כוס בירה ומשוחחים איש עם רעהו, חלקם עושים גיחות אל תוך הגלריה. פילסנו לנו דרך בין ההמון ונכנסנו פנימה. מה אגיד, מר לרום יודע להעביר מסר. הציורים שלו ניחנו בפשטות ישירה שמלווה באמירה חברתית נוקבת רווית פרובוקציה. הוא מרבה לנגח נושאים אקטואליים שנמצאים על סדר היום במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, וגם כאלה שרבים מתעקשים להסירם משם או להתעלם מקיומם. הציורים ב"אני וליד לחאם" לקחו על עצמם לבעוט את התכנים על פני השטח ללא רחם, בתיבול של וולגריות וקריצות הומוריסטיות. רכות מול אגרסיה, מין מול שמרנות – כל אלה נשזרו בין גווני הצבע. בשילוב עם האווירה הביתית והחמימה של המקום, היה קל לי ולבנות לוויתי לשקוע בחוויה והיה קשה מאוד להמשיך בשליחות שלנו אל עבר מקומות אחרים שהיו ברשימה.

אני וליד לחאם

הבא בתור היה "זמן לוליינות" , תערוכת פסלים של נועה היינה שהתקיימה במסגרת פרויקט מונופול, ממש מעבר לכביש, ברחוב הנמל 39. פרויקט מונופול הוא יוזמה של מנהלת העיר התחתית, אשר מספקת גלריה שתוכל לשמש את מגוון האמנים שירצו להציג בה את עבודותיהם. מאפיין מעניין וייחודי שלו הוא שלאחר שאמן כלשהו מסיים להציג בה את עבודותיו בתום פרק המן שהוקצב, הוא זה שבוחר את האמן הבא שיחליף את מקומו, ואותו אחד בוחר אמן אחר במקומו וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת בלתי תלויה בבחירות ממסדיות של גורם כזה או אחר.

היינה, אמנית רישום, גילוף ופיסול צעירה מתל אביב באה לבירת הצפון להציג את מרכולתה האמנותית. לזכותה יאמר שהציגה טווח רחב של עבודות – הן גלשו בין המופשט לראיליסטי, בין הפשוט למורכב ונראה היה שהיא מאתגרת את קהל המבקרים לטעום קצת מהמגוון הרחב שיש לה להציע. החיסרון הבולט בתערוכה היה מימדיה הקטנים שאמנם הותירו טעם לעוד אבל היה זה "עוד" שרצה לבוא על סיפוקו באותו הרגע, ומשכשל בכך, נאלצה המשלחת הנועזת שלנו להשביע אותו בכיבוד הקל שהוצע מחוץ לגלריה. בין כוס יין שניה לשלישית, עזרה ה' אומץ וניגשה לאמנית, ביטאה את התרשמותה מהעבודות ועודדה אותה להמשיך ביצירתה. נועה הגיבה בלבביות ושמחה לשוחח איתנו. לקחנו כמה מהגלויות שהציעה לנו ופנינו ליעד הבא.

זמן לוליינות

הפעם הכתובת היתה מועדון הסירופ, ברחוב הנאמנים 2. המקום, שמסמל בעיני רבים את תחיית הסצינה המוזיקלית וחיי הלילה של חיפה מארח הופעות בעלות אופי שונה כל פעם. מתקלוטי דאנס דרך מופעים אקוסטיים ועד להופעות הארדקור פאנק עם אתנחתות ליריות של ערבי הקראת שירה בין לבין – יש מקום להכל מהכל. אבל בלילה ההוא "מלך התרבות" שלט במקום ביד רמה. מדובר בפרויקט של לא אחר מאשר ואדים נמירובסקי שעושה גרסאות כיסויי לשירי ילדות מוכרים ומלהטט בשילוב לא טיפוסי ומרענן של סינת' פופ רקיד וחספוס רוקיסטי. ואני אומר "לא אחר" עכשיו, אחרי ההופעה, שכן לפניה הוא היה עבורי מוזיקאי אלמוני לגמרי. אחרי אותו לילה הכול השתנה.
השלישיה האמיצה שלכם נכנסה אל תוך הסירופ שלבש בגדי חג והיה מקושט בקורי עכביש, רוחות ופרצופי דלעת מרושעים באווירה האפלולית שריחפה מעל הבמה והרחבה שלפניה, חברי ההרכב (שכללו הפעם את צבי פטרקובסקי על המיקרופון השני, ופסי קסל על הקלידים) כבר היו עמוק בהופעה. מיהרנו להגיע למרכז הרחבה, היכן שהיה אפשר לראות יותר טוב את אשר התרחש על הבמה. ומה לא התרחש שם.

באנו באמצע "שיר על אמא" שכבר סחף את קהל והכין את השטח לקראת הנוקאאוט שהתהווה באופק. לאחר שהשיר הסתיים, ואדים, שהשתפך במלודיות לירית במהלכו, פצח בשני שירים ברוסית קצביים שאחד מהם לדבריו היה "שיר על וודקה" אבל התוכן שלו היה ("על מה הוא שר? אתה מבין?" שאלה א' שעמדה לידי) על כמה מעט וודקה יש. אבל נראה היה שואדים לא היה זקוק לאלכוהול בשביל להפציץ את המקום באנרגיות תזזיתיות שלא ידעו גבולות. יחסית לאדם שהתברך בגוף בריא למדי, ובניגודיות אסתטית בוטה לחולצה הלבנה והמכופתרת שלבש, עם עניבה לצווארו, הוא קפץ באוויר, זינק ממקום למקום, שר וצרח למיקרופון – חולש על הקהל שהתאסף מולו מעל הבמה הקטנה עליה הוא וחבריו ניגנו, כשהוא עוצר ללגום מדי פעם מכוס הוודקה שנחה על אחד המגברים.

1401923_10153396230380244_438263950_o

השיר שחתם את ההופעה, שהיה לפי בקשת הקהל (שצעק יחד ז'! ז'! ז'! עד שואדים הבין את הרמז) היה "אלף בית". כשהקלידים הזדוניים ניגנו את הפתיחה, לכולם היה ברור ששיא ההופעה הגיע. הרבה מילים אפשר לומר על הקאבר הזה, ששר רק על שבע מהאותיות וכשהוא נתקע על האחרונה הקהל משתלהב ומאבד עשתונות, יותר טוב יהיה אם פשוט תאזינו לו.

בעודי מתרפק על חווית ההופעה, ומבושם קלות משילוב מוצלח של יין בירה וטובי, ארע אסון לכוחותינו: א' וה' אמרו שהן נאלצות ללכת ולהשאירני לבד אל מול התחנה האחרונה באותו לילה ("הגעת עד לכאן, תמשיך בלעדינו, אנחנו נעכב אותם") שהייתה תערוכת צילומים בפאב המרפסת שברחוב בלפור 2 , בהדר, סמוך לבית הקרנות. עלינו יחד בכרמלית, נפרדתי מהן לשלום, לקחתי נשימה עמוקה, ובגב זקוף וארשת פנים חסרת מורא יצאתי אל עבר המטרה.
בדומה לסירופ, גם המרפסת הוא מקום חדש שהופיע בנוף החיפאי לא מזמן ועקב מיקומו האסטרטגי ברחוב הראשי בשכונה הוא משמש כמגדלור של חיי חברה ותרבות. הפעם המקום אירח את תערוכת barbarian love שהתמקמה לה בקומה העליונה. הזמנתי לעצמי חצי בירה כי אמרתי לעצמי שאין כמו להתבונן בצילומים כשבירה קרה ומרעננת מחליקה במורד גרונך, ועליתי למעלה.

התערוכה הורכבה מצילומים של צלמים וצלמות מחיפה ומקומות נוספים בארץ. גם כאן, כמו בעצירות קודמות שלי באותו ערב – היה מגוון רחב של נושאים וגישות. היו צילומים שגבלו ביומיומיות ברורה ומתבקשת שהמבקרים היו צריכים להיעצר ולהתבונן בה ומתוך כך לתת את תשומת לבם לפרטים שפעמים רבות חומקים מהעין, והיו כאלה שיכלו להיראות פחות אופייניים להווי היומיומי של אנשי חיפה. צילומים מהעיר, מהרחוב, מהמרחב הביתי, צילומים שתעדו נופים ואנשים שנראו כאילו נתפסו באמצע מרוץ קיומי והיו להם רק כמה רגעים לתת את תשומת לבם למצלמה.

המירפסת

נראה היה כי המשימה שהוטלה עליי הושלמה, חרף כל הקשיים והמכשולים. כעת היעד הסופי היה מסיבת ההאלווין של המנטורית נעמה, אליה יצאתי, חבול מההרפתקה ואחרי שאיבדתי 2 מהצוות, אבל רווי בתחושת ניצחון בלתי נלאית. ידעתי שכעת מובטח לי שהיא תלמד אותי איך לכתוב בלוג ואיך לחבר טקסטים שישאבו את הקורא אליהם וילהיטו את עולמו. יהיו כאלה שיאמרו שדווקא עצם מבחן החניכה היה השיעור הראשון והמכריע, ושאנחנו לומדים מעצמנו בדרך אל המטרה הרבה יותר מהמטרה עצמה ושאר דברים רבי משמעות מפילי אסימונים. ואני אהיה חייב לומר שאני מסכים.
אני לא יודע אם הייתה זו אווירת החג, או רוחותיהם של הקדושים שריחפו מעל הכרך הצפוני, אבל באותו יום חמישי ה31 לאוקטובר למדתי הרבה על עצמי, הרבה על תרבות ואמנות ובעיקר הרבה על חיפה.

גיליתי כמה העולם הזה קרא לי כל הזמן הזה, וכמה לדאבוני לא הזדמן לי לצלול לתוכו באופן ובתדירות בה רציתי. הכרתי אמנים ופרויקטים שעל חלקם שמעתי בצורה שטחית מבלי שיצא לי להתעמק ולהכירם לעומק, ועל חלקם לא שמעתי כלל, וכעת ניצבו גלויים בפני מרחבים עצומים של חיי קהילה אומנותיים שהתגלמו מתוך ההווי העירוני והארצי. ולבסוף, בירת הצפון הפתיעה אותי לטובה פעם נוספת, באטרקציות החושיות והחברתיות שיש לה להציע, במגוון העצום של היוצרים והיצירות, בהיותה עיר שאם יודעים איפה לחפש, אפשר למצוא בה הרבה חיים, וביקורת חברתית, תחכום ואחווה קהילתית.

ראש חדש לחיפה – מאת עמר צנגוט

יש לי את הכבוד לארח כאן  פוסט אורח של עמר צנגוט לקראת הבחירות המקומיות שיחולו מחר. עמר הוא איש רב פעלים. הוא מייסד עמותת גלים – קהילה חיפאית בתנועה ופעיל חברתי בשכונת בת גלים, שבה גם הקים את הגינה הקהילתית. בנוסף היה ממקימי "מרכז המוסיקה לנוער"- "המקלט" – שלעירייה לא היה תקציב להמשיך ולהפעיל אותו, לא מזמן הקים עם שני חבר'ה את הבר הקואופרטיבי החדש שהחל לפעול השבוע בשכונת בת גלים והוא מתכנן ערים במקצועו. במסגרת לימודיו בטכניון הוא ערך מחקר
בנושא "השפעת החברה האזרחית על תכנון ועיצוב המרחב" ומקרה המבחן שלו היתה העיר חיפה. בימים אלו הוא כותב את התזה בנושא.
מילה ממני: לכל החיפאים בפועל וגם אלו שחיפה התיישבה להם בלב, לא משנה איפה הם גרים כרגע – חשוב ללכת ולהצביע ולהביא לשינוי שהעיר הזו כל כך ראויה לו.

אז רשות הדיבור לעמר:

"העיר היא ניסיונו העקבי ביותר, וככלל ניתן לומר גם המוצלח ביותר של האדם לברוא לעצמו את העולם בו הוא חי, כך שיתאים יותר לנטיית ליבו. אבל, אם העיר, היא עולם פרי יצירתו של האדם, היא גם העולם עמו נגזר עליו להתמודד מעתה ואילך. אי לכך, בעקיפין, וללא מושג ברור אודות טבעו של האתגר העומד בפניו, בבוראו את העיר, האדם ברא את עצמו מחדש.." (Robert Park 1967)

העיר עצמה- איננה אובייקט פיסי בלבד, העיר היא תהליך. עיקר התהליך הוא 'הצטברות' (אגלומרציה) של עובדים, סחורות והון. הדרך שבה העיר 'מתארגנת' (בצורה ספונטנית) ומתוכננת (בצורה ממסדית) היא מה שמייצר ערך עבור תושביה. כאשר אנו בוחרים את הנציגות הדמוקרטית שלנו במועצת העיר עלינו לשים לב לשני סוגי 'ערכים', אותם שואפים לייצר עבורנו המועמדים לראשות העיר ולמועצה- 'ערך השימוש' ו'ערך החליפין'. בין שני ערכים אלה קיים קונפליקט מתמיד. בחיפה ניתן למצוא דוגמה מובהקת לכך בדמות מגדלי חוף הכרמל. חוף ים שמבחינת ערך החליפין שלו, לכאורה שווה 0 ₪- הפך למפלצת נדל"ן בשווי מאות מיליונים. ממש ממול נמצאת גינה קהילתית שהקימו תושביה האתיופים של שכונת נווה דויד. ערך החליפין של הגינה הקהילתית הוא 0 ₪, אך ערכה השימושי- ולא במליצה, הוא הצלת משמעות חייהם וכבודם העצמי של התושבים המעבדים אותה. טענתי היא, שההזנחה של שכונות מסוימות בעיר היא מכוונת. ההון מעוניין בקרקע- אבל בלי האנשים מעליה. מדוע שכונה כמו נווה דויד הייתה צריכה להידרדר עד כדי כך שלתושביה לא נותרה ברירה אלא לצפות ולייחל לפינוי ובינוי? שכונת עוני, במיקום הכי טוב בעיר, שלמעלה מ60 שנה לא מצליחה להתרומם. חיי קהילה, הפסיפס האנושי והתרבותי המסחר ובתי ספר שהתקיימו בה כל השנים- חרף העליבות וההזנחה ממתינים ליום שבו יואילו בטובם כרישי הנדל"ן והלוביסטים שלהם במועצת העיר למחוק את השכונה מן המפה ולבנות אותה מחדש בצורת מגדלים בסגנון רמת הנשיא. גם כאן, וזו רק דוגמא, בעלי הדירות מעדיפים לקבל את ערכה העתידי של הקרקע ואין להם כל עניין במצבה של השכונה ובערך השימושי הנוכחי או העתידי- הנתון למניפולציה בידי בעלי ההון וסוכניהם בתקשורת ובפוליטיקה. (תמיד אפשר לשווק מגדלים בסגנון מזרח נתניה ומערב ראשון כ'איכות חיים', כל דבר חדש נראה טוב משיכון עלוב ומתפורר, השאלה היא איך זה יראה בעוד כמה עשרות שנים).

DSCN3921

באורח אבסורדי, המשבר הכלכלי והחברתי שבו מצויה חיפה אינו פוגע בכיסיהם של בעלי הקרקעות, ספסרי הנדל"ן, התאגידים הבין לאומיים והעסקנים מכל קצוות הארץ והעולם והלוביסטים שלהם במועצת העיר. במעין היגיון הפוך, אלה שלא חיים בעיר עושים קופה יפה מעליית ערך החליפין של הקרקע (רווח פטור ממס, מכיוון שאין בישראל מיסוי על עליית ערך הקרקע) ומגלגלים אותו הלאה להשקעות ברחבי תבל וכירושות לילדיהם- שבתורם, יעדיפו בבגרותם להגר לתל אביב או למרחב הכפרי. בעוד נופי העיר, יתרונות המיקום וערכי הטבע שבה לא השתנו, הערך השימושי של העיר דווקא הולך ופוחת. החתירה להגדלה מתמדת של רווחי ההון כתוצאה מעליית ערך החליפין של הקרקע- דווקא גורעת מ'הערך השימושי' של הקרקע. הערך השימושי של הקרקע בעיר נגזר מן האיכויות המיוחדות שמייצרים תושבי העיר; מחנכים, יוצרים ואומנים, פעילים, בעלי עסקים, בנאים, אנשי תרבות, סטודנטים וגם סתם פועלים. את אותו הערך שמייצרים התושבים בעמל רב, גורפים בעלי ההון וממירים אותו לרווח הון-חליפי שדולף החוצה מן העיר- ומייצר אפקט דומינו שפוגע עוד יותר בערך השימושי ובכלל התושבים. נוגע ללב במיוחד מעמדו של 'הדור האבוד'- אותם ילידי 1980 ואילך שאין להם שום סיכוי לבעלות על דירות ונכסים ומעמדם כצמיתים חסרי כל הולך ומתקבע.

חשוב מאד שכולנו נצא להצביע מחר- יותר חשוב שנעמוד על המשמר, והחל ממחרתיים נתחיל להתארגן בכוחות משותפים לממש את 'הזכות לעיר'. גם בפוליטיקה הארצית ויותר מכך בפוליטיקה המקומית- מחויבותנו אינה מסתכמת בשלשול פתקים אחת לחמש שנים. יתרה מכך, לתת אמון בכל מיני עסקנים- שכל עניינם הוא לקדם את עצמם ואת מקורביהם תוך ניצול ציני של התושבים- היא איוולת ופגיעה בעצמנו ובעתידנו, כאנשים וכחברה- המתיימרת להיות דמוקרטית.

הפגנה בשדרות בן גוריון

חרף העובדה שמנדט השלטון המקומי- נוגע באופן יומיומי בתחומים מהותיים של חיינו, נראה שתושבי העיר, וערים רבות אחרות בארץ, בהדרגה ומתוך אדישות גוברת ומסוכנת- מפקירים זירה זו להתגוששות מלוכלכת בין עסקנים. מספיק היה רק לבוא ולבקר פעם אחת בישיבת מועצה (או לקרוא פרוטוקולים- שמתפרסמים באיחור מוגזם, וגם זה רק כי מבקר המדינה מחייב זאת) בכדי להיווכח. התואר 'גן חיות' הוא עלבון לבעלי החיים- שדווקא הם, בניגוד לחברי המועצה- לא פגעו בנו בשום צורה. הגענו למצב מביש, שאופייני לגרועות שבמדינות- כל חברי המועצה שכיהנו בקדנציה האחרונה בקואליציה של יהב- שימשו כבובות על חוט ולא טרחו לקדם במאום עשייה כלשהיא למען העיר, בין אם הם מאמינים בה ובין אם לאו. ניקח כדוגמא את הדיונים המתקיימים אחת לשבועיים בוועדה המקומית לתכנון ובניה- הגוף המחוקק, החשוב ביותר בעיר. קצב הדיון בוועדה- הוא כקצב ההקראה של מזכיר הועדה, אין שום דיון בקיצור- כולם מניפים ידיים על פי הנחייתו של ראש העיר (לא משנה מה יציעו- תמיד הקואליציה תצביע בעד).

92% מתושבי מדינת ישראל חיים בערים. עיר טובה היא עיר שבה למקסימום תושבים מתאפשר מרחב אפשרויות בחירה מקסימלי. הפוטנציאל שכה מרבים לדבר בו, של העיר חיפה- כחלק מהמרחב הישראלי, טמון בהתארגנות ובשיתוף הפעולה בין תושבים מכלל השכונות. ב20 השנים האחרונות- הצליחה העירייה להנחית עלינו שוב ושוב, ללא שום הפרעה כמעט, פיתוח נדל"ני אלים ונטל אופי וייחוד מחד, ולכפות עלינו הזנחה פושעת של האזורים היפים והמעניינים ביותר בעיר מאידך. העיר חיפה, לא רק ירדה בדירוגה החברתי-כלכלי בשנים אלה, היא גם זכתה לתואר המפוקפק כעיר שבה הפערים החברתיים הם הגדולים ביותר (מדד ג'יני 48.5 בחיפה לעומת 37 בישראל), היא מובילה בשיעור החינוך הפרטי (42%) ומפגרת במיוחד ברמתו של החינוך הציבורי. העירייה עושה שמיניות באוויר על מנת למשוך 'זוגות צעירים מתל אביב' לבוא ולגור פה- תוך הבטחה למחירי דיור זולים וחיבור מהיר לכביש החוף. בפועל, מתי המעט שבאים מגלים במהרה שאיכות חייהם יורדת ועלויות המחיה דווקא עולות- כי על חינוך טוב צריך לשלם בחיפה יותר. השכונות המגודרות והמנותקות שנבנות, הן מוטות רכב פרטי ומחייבות הוצאה גדולה יותר לתחבורה. הם מגלים שאפשרויות התעסוקה שלהם הולכות ומצטמצמות והם נדרשים לבזבז שעות יקרות ל'שנע' את עצמם למרכז הארץ על מנת להתפרנס.  עוד לא דיברנו על שיעור התחלואה, על ריכוז המפעלים המזהמים, על חשמול הרכבת, על ים האספלט שנשפך על מנת לחבר את כל הכבישים לגרנד קניון, בעוד מנכ"ל הקניון משמש כיו"ר ועדת החינוך העירונית- כמובן, 'אוהב חיפה', ישראל סביון- שרק רוצה 'לשרת את הציבור' במועצת העיר. באותו זמן ממש, מחזיק בעל הבית בגרנד קניון- מר גד זאבי- שתרומתו להרס המסחר בהדר ובעיר התחתית לא תסולא בפז- עשרות דונמים של קרקעות ומבנים היסטוריים בואדי סאליב. כאשר נשאל האם הוא מתכוון לעשות משהו עם הנדל"ן שבבעלותו- הוא אמר שממש לא אכפת לו ומבחינתו זו ירושה לנכדיו. בינתיים, הנכסים ההיסטורים בואדי סאליב- כמו בכל שכונותיה הותיקות של חיפה- הולכים ומתפוררים.  סגנית ראש העיר והממונה על תיק ההנדסה- תא"ל חדווה אלמוג- אשר ששה למלא בהתנדבות את תפקידה הציבורי בשמירה על האינטרסים של המאפייה הביטחונית (שוב, דרך מועצת העיר) לא קידמה מן הסתם את פינוי בסיסי הצבא מקו החוף- ולא תגידו 'הממשלה מעמידה קשיים'- הרי כבר ב2006 התקבלה החלטת ממשלה לפנותם. בסיסים אלה נתפסו על ידי הצבא ב1948- לאחר פינויה של 'מובלעת עתלית' על ידי הצבא הבריטי. למרות שמשרד הביטחון לא שילם על הקרקעות האלה- הוא מחזיק בהם כקלף מיקוח- ומאלץ אותנו החיפאים לחכות ליום שבו ערך הקרקע יהיה גבוה מספיק כדי שלמנהל מקרקעי ישראל יהיה כדאי לשלם את האתנן למשרד הביטחון. כפי שרוב המיסים שלנו הולכים לביטחון, גם על קרקעות איכותיות אלה בתקווה שאכן יבנו בהם דירות במקום גדרות-  סביר להניח שרק 'עמיתי חבר' יהיו זכאים לדיור בר השגה. שם מכובס לשוחד עבור קבוצות שאנו רוצים בייקרם.

ואדי סאליב

הלקח מ-20 השנים הרעות האלה הוא שאנו זקוקים למועצה שתשים בראש מעיינה לעזור בקידום מלמטה למעלה של פרויקטים ויוזמה של תושבים וקהילות ותתייחס בצורה עניינית למכלול ההשפעות של הפיתוח הנדל"ני וחסר הצורה שהמרוויחים היחידים ממנו הם בעלי הקרקעות וכרישי הנדל"ן- שמקבלים שוב ושוב מתנות ולמעשה, קונים את נבחרי הציבור בנזיד עדשים. וכאן, אין מנוס מלהזכיר את הכוכב הגדול של הקדנציה החולפת- כבוד סגן ראש העיר בשכר- מר שי אבוחצירא, שהשתמש בכסף שהוא גבה מסטודנטים לעשות לעצמו קמפיין למועצת העיר. בתמורה לכסף שגנב מהסטודנטים הוא העניק להם 'חניה חינם'. הסטודנטים שאין להם רכב פרטי- נשארו ללא כל דרך היגיונית להגיע לאוניבסיטה- הממוקמת אי שם מחוץ לעיר. לא שיש יותר מדי סיבות טובות להגיע לאוניברסיטת חיפה, גם שם, אבוחצירא מבזבז את כספי הציבור שלנו בשביל הקמפיינים של עצמו. בקיץ של 2011 הוא בא להפגין על מחירי הדיור, עם משכורת של 40 אלף ₪ הוא ביקש לעלות לבמה ולנאום. מזל, שהיו כמה שחסמו אותו בגופם וחסכו מאתנו את התענוג המפוקפק. חבל שאת פטרונו החדש- יאיר לפיד, לא היה מי שיחסום בדרכו לכנסת ולמשרד האוצר.

אנו נשלטים על ידי עירייה שלא מסוגלת לדאוג לנכסים שבבעלותה, אפילו שיש צורך דחוף במוסדות ציבור, כמו  גני ילדים, מרכזים קהילתיים ועוד- ורק מחכה להזדמנות למכור אותם ליזמים, ושאפילו את זה היא לא מסוגלת להוציא לפועל- כיוון שיד שמאל אינה יודעת מה יד ימין עושה. במקרים כאלה, תושבי חיפה דווקא זוכים מן ההפקר- מכיוון שעירייתם כל כך מסואבת ומושחתת- שגם את המדיניות הגרועה שלה היא לא מצליחה לבצע.

עיריית חיפה לא נמצאת במאה ה-21, התנהלותה לוקחת אותנו במסלול הידרדרות מתמדת אחורנית אל תחילת המאה ה-20. אם ניקח רק את תחום פינוי האשפה, מישהו צריך להגיד את המובן מאליו- תפקידכם זה לא רק 'לדאוג שיהיה נקי', ובטח שלא לאסוף את עלי השלכת לשקיות ולהשליך אל הפח. כל כך קשה להפעיל תכנית של הפרדת פסולת כפי שנעשה בעשרות ישובים בישראל? עיר ירוקה אתם קוראים לעצמכם? במקום להשקיע מיליונים בקמפיינים וכנסים כמו 'כנס החינוך' או קמפיין 'חיפה עיר בריאה'- תתחילו לדאוג לבריאות של התושבים. לבלות את כל היום בפקקים ובקניונים מנוכרים ובערב לצאת לריצה בחוף הים או בחדר הכושר- זאת אפשרות אחת. לשאוף לעיר שבה אפשר ללכת ברגל, שבה אין זיהום אויר, שיש בה פארקים, גני כיס וגינות קהילתיות- איפה שהתושבים באמת צריכים אותם- תיטיב הרבה יותר עם בריאותנו, הנפשית והפיסית.

ראש העיר שלנו- עסוק אך ורק בפוליטיקה, בחלוקת ג'ובים למקורבים- כאילו מדובר בעיר פיתוח נידחת, במינוי אנשים לא ראויים- שישמשו ביום פקודה כקבלני קולות. אפשר להאשים גם את התושבים, שמרביתם נרדמו, התייאשו, או התכנסו בדלת אמותיהם. אבל לא נכון יהיה לומר שאין אנשים פעילים, שאין יוזמות מלמטה. יש כוחות אדירים בעיר הזו- שמנסים לפעול למען שינוי ונתקלים שוב ושוב באטימות ובזלזול מצד מקבלי ההחלטות. ראש העיר מבלה חלק ניכר מזמנו בנסיעות ברחבי העולם להיפגש עם ראשי ערים תאומות, מתחכך באנשי עסקים ונדבנים בארץ ובעולם ורק לעיתים נדירות מעז לרדת לעם ולפגוש את האנשים, הוא לא טורח להקשיב לאיש, אולי רק לבעלי ההון, במיוחד לא לתושבים שחיים בשכונות שמנסים לשנות- מתוך דאגה הכי כנה ואמתית לקהילותיהם ולעתיד של הילדים שלהם.

DSCN3924 (1)

אנחנו זקוקים לראש עיר שלא יהיה רק הזרוע הארוכה של משרד הפנים או חותמת הגומי של בעלי הקרקעות. אנו זקוקים לראש עיר שתשומת הלב שלו תהיה קודם כל פנימה- ולא כזה המחפש כל הזמן את  תשומת הלב מבחוץ. לא רוצים את 'לחם השעשועים'- שמרעיף עלינו אגף התרבות- שהוא עלבון לאינטליגנציה, אלא תרבות מקומית אותנטית ומנהלים קהילתיים. בלתי נתפס עד כמה אנשים שחיים על חשבון כספי הציבור- מרשים לעצמם לזלזל כל כך בתושבים. הלוואי ודניה הייתה מתנתקת מחיפה ויחד איתה יונה יהב ובורבסקי. אולי אם היה לנו ראש עיר שמתגורר בדירה שכורה בנווה שאנן או בקרית אליעזר, מצבנו היה טוב יותר. חיפה יכולה לשמש דוגמה למרחב משותף וסובלני, לסולידריות קהילתית וחינוך איכותי, הדרך להגיע לשם טמונה בהפיכת העיר שלנו לצודקת יותר ומקיימת יותר.

ביום שאחרי הבחירות יתחיל המאבק להחזיר לעצמנו את העיר, לגבי מחר, אני אצביע לעינת קליש רותם לראשות העיר ולחד"ש למועצת העיר. אני קורא לכולם להצטרף אלי במאבק למען הזכות לעיר ותצביעו למי שתצביעו, רק תצביעו.

תרבות בקצה העולם

במעבר ממש חד מהפוסט הקודם שדיבר על פוליטיקה לוקאלית – עירונית וארצית – אני מרגישה שאני צריכה קצת אסקפיזם כרגע, ונראה לי שהרבה מאיתנו מזדהים עם התחושה. הפעם פוסט מקסים של זוג חברים מצ'ילה, כן כן, אלו מהביף סטרגונוף 🙂
הפעם אריאל כותבת על תרבות ואוכל בצ'ילה. ונעבור אליה:

תרבות. מה אדם מתכוון כאשר הוא מדבר על תרבות? האם הכוונה היא לתיאטרון? לאירועים מיוחדים, מופעים? בשבילי המילה תרבות מייצגת דבר שונה לחלוטין, יותר מעין נקודת מבט על דברים וצורת התנהגות. אם תרשו לי, אשתף אתכם בחוויה אישית שעברתי, שתסביר יותר את התפיסה שלי לגבי משמעות המילה.

אדם חי בדרך כלל בתוך בועה. בועה שבנויה מכל מה שמכילים החיים שלו, העבודה, החברים, הארץ, המנהגים. לפני שלוש שנים הייתה לי האפשרות לבחור, האם להשאר בבועה שלי, או, לעבור לתוך בועה חדשה לגמרי ולהתחיל מחדש. כן, אני יודעת, הרעיון של מעבר לארץ חדשה בדרך כלל מפחיד, וכן, רב האנשים בוחרים שלא לעשות זאת מסיבה זו או אחרת, לי, הרעיון קסם. להתחיל חיים חדשים, במקום חדש, יחד עם האדם שאותו אני אוהבת. אז, לקחנו את הצעד, עברנו לגור בצ'ילה.

מהרגע הראשון היה ברור שמקום הזה שונה. ירדנו מהמטוס, ראינו את ההרים המושלגים, מבט ראשון על העיר הגדולה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ביום הראשון קרוב משפחה לקח אותנו לסופרמרקט, שם כבר התחלתי לשים לב להבדלי התרבות.

הסתובבנו בסופר ומכיוון שהשעה הייתה שעת צהריים הוזמנו לאכול, בסופר. מסתבר שבאמצע הסופר ישנו בית קפה קטן ששייך לסופר עצמו, מוכרים שם שתיה וסנדוויצ'ים. זה לא היה מוזר, המוזר היה שאדם באמצע הקנייה, לוקח דיגלון קטן שעליו רשומות המילים "יש לי בעלים", מניח אותו בעגלה, "מחנה" את העגלה ויושב לאכול. תתפלאו או לא, אף אחד לא נוגע בעגלה או במוצרים שיש בה. הרעיון היה חדש ונחמד.

ההבדל השני היה המחירים. מכיוון שבצ'ילה לא משתמשים באגורות, הסנדוויץ שאני אכלתי עלה 1500 פסו. התחושה הראשונה כאשר רואים את המחירים באלפים על כל דבר היא מזעזעת. המחשבה שעלתה לי בראש היא: "הכל פה כל כך יקר", כאשר עושים את החשבון לשקלים מגלים שסנדוויץ שמכיל עוף, אבוקדו, עגבניה ומיונז, כולל בקבוק של סודה עולה 12 שקלים, וזה, כבר לא מרגיש יקר כל כך :).

הבדל תרבות נוסף שנתקלתי בו די מהר הוא התורים. אנשים פה עומדים בתור בשביל… הכל! ובמידה ואין תור, זה לא יוצא דופן שאנשים יגיעו ויעשו תור מאחורי אדם שעומד ומחכה למשהו, מבלי לשאול אם זה חלק מתור או לא. לדוגמא, בשביל לעלות פה לאוטובוס, כמו בישראל, יש תחנות אוטובוס, אבל, אנשים לא מתגודדים בתחנה ומחכים לאוטובוס, אנשים יעמדו בתור מסודר, בתחנה המיועדת לאוטובוס המסויים, לעיתים התוא יכול להגיע לשלושים וחמישים אנשים ולהראות כמו נחש ארוך לאורך המדרכה.
האנשים שניתן לראות בתמונה מחכים כולם לאותו האוטובוס לדוגמא.

DSC_0001

DSC_0002

הבדל נוסף, שאני עדיין לא מבינה, הוא הקיבוץ של סוג מסויים של מסחר, כולו באותו המקום, לדוגמא: מקום שיש בו חנות של נעלים, יהיה באמצע 20 חנויות נעלים. חנות משקפיים שנמצאת באמצע רחוב שלם שכולו רק חנויות של משקפיים. חנויות של בגדים בקניון לא יהיו פזורות אלא מקובצות כולן באותו האיזור של הקניון. כמו שאמרתי, אני עדיין מנסה להבין את ההגיון מאחורי המחשבה, אבל, אפילו המורים שלי באוניברסיטה, אנשים עם תארים בכלכלה והנהלת חשבונות, לא מצליחים למצוא את ההגיון כולו.
אז, כמו שאמרתי קודם, המילה תרבות יכולה לבוא עם פרשנויות רבות. בשבילי הדוגמאות שנתתי מעלה הן דוגמאות להבדלי תרבות, לפחות חלקם, אם אשב לכתוב את כולם, זה יקח יותר מידי זמן. מעבר לעובדה שישנם דברים רבים שאחרי שלוש שנים של מחייה פה, התרגלנו אליהם ולא נראים מוזרים כל כך.

הדברים שממש חסרים מישראל הם בעיקר מוצרי החלב והשווארמה, אנשים פה פשוט לא יודעים מה הם מפסידים, אבל, הכרנו לכמה מהם את החומוס הביתי, הלבנה שאני מכינה בבית ואפילו הרוגאלאך הביתיים, בנתיים התגובות הם מעולות 🙂
מבחינה של אוכל, לצ'ילה אין ממש תרבות קולינרית. האוכל המסורתי בדרך כלל מסתובב סביב השאלה "מה נשאר לנו במזווה?". אבל, ישנם כמה מאכלים טיפוסיים פה שאפשר למצוא בכל מקום. אחד הדברים הוא הסנדוויץ' הצ'יליאני. אני לא יודע מה המקור שלהם, אבל כיום הם די מזוהים עם התרבות הצ'יליאנית.

כשאומרים סנדוויץ' בדרך כלל מתכוונים לפרוסות לחם עם ממרח כלשהו ומילוי, ובדרך כלל הוא נאכל קר. פה גם זה קיים. אבל הכוונה שלי היא לסנדוויצ'ים חמים. ואותם אפשר למצוא באלפי מקומות בעיר, רובם מלאים באנשים בשעות הצהריים, ובמחיר יחסית זול וכמות נדיבה.

הסנדוויצ'ים פה מגיעים בשלל טיפוסים, צורות ומילואים. הסוגים הכי נפוצים הם:
לומיטו (Lomito) – פרוסות או חתיכות חזיר.
צ'וראסקו (Churrasco) – פרוסות או חתיכות בקר.
פריקנדלה (Fricandela) – ההמבורגר המקומי, בדרך כלל עשוי מבקר.
גורדה (Gorda) – נקניקיה שמנה במיוחד.
והנקניקיה הפשוטה.

יש כמה צורות שונות לאכול את הסנדוויצ'ים, מהן הכי פופולריות הן:
קומפלטו (Completo) – מיונז, כרוב כבוש, עגבניות.
איטליאנו (Italiano) – אבוקדו, מיונז, עגבניות.
צ'אקאררו (Chacarero) – מיונז, רוטב ירוק (בצל וכוסברה), שעועית ירוקה ומדי פעם פלפל חריף ירוק.
לוקו (Luco) – בתכל'ס כל סנדוויץ' שמוסיפים לו גבינה מותכת מעל.

DSC_0003

לומיטו עם חמוצים, כרוב כבוש ומיונז.

DSC_0005

צ'ורסקו איטליאנו

האבוקדו פה ממלא תפקיד מאוד חשוב, ורוב האנשים אוכלים אבוקדו באופן רגיל במהלך השנה. המיונז גם מאוד פופולרי, ורוב הסנדוויצ'יות המפורסמות יותר, מכינות את המיונז בעצמן (ובדרך כלל מתפוחי אדמה).
רוב המקומות שמגישים את הסנדוויצ'ים לא מתקמצנים על התוספות, מה שגורם לכך שלא ניתן בעליל לאכול את הסנדוויץ' בידיים. וניסיתי.

DSCF0053

לומיטו עם הכל.

DSCF0056

לומיטו – אבוקדו עם מיונז.

אני מקווה שהתמונות תמחישנה את מה שתיארתי. מי שמגיע לצ'ילה בהחלט צריך לנסות לפחות את אחד הסנדוויצ'ים לפחות פעם אחת. התמונות נלקחו במקום שנקרא מארדוקאו (Mardoqueo). לפי דעתי אחד המקומות הכי טובים בעיר.

DSCF0054

דבר נוסף שניתן למצוא רק פה בצ'ילה הוא מעין משקה שנקרא מוטה קון הואסיג'ו ((Mote con Huesillo. המשקה מורכב מסוג של אפרסק מיובש, ומבושל שוב במים עם סוכר ומגריסים. את המשקה שותים או אוכלים חלקית קר, וניתן למצוא אותו בכל פינה בעיר, מעגלות ברחוב ועד מסעדות מסויימות.

22551_1345011991272_3135608_n

מוטה קון הואסיג'ו.

תודה על הבמה ועל ההזדמנות לשתף אתכם בחוויות האישיות שלנו מהקצה השני של העולם.

טובי ואריאל.