החיפה הפנימית

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהרכנת ראש והצדעה למחזאית, המשוררת, השחקנית והבמאית ענת גוב, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. היא היתה אשה מופלאה וצר לי שלא זכינו לארח אותה לזמן ארוך יותר בעולמנו.

הפוסט עוסק הפעם בדברים הגשמיים של החיים ולא, הפעם לא נדבר על אוכל, למרות שיש שני מתכונים בסוף.
אני מאמינה שכמו בספר "פיטר פן", לכולנו יש מפות נפשיות של "ארץ לעולם לא". מפות שאנחנו מציירים לנו שלא במודע, שיכולות להשתנות עם הזמן.
כשאנחנו ילדים, למשל, הכל נראה לנו מאוד גדול. הבניינים גבוהים, והחצרות רחבות והמרחבים קוראים לנו לתור אותם. כשאנחנו חוזרים לאותם מקומות, לפתע הם נדמים כזעירים ומבויישים. כמו נכלמים בקטנותם. אני עדיין מרגישה את תחושת הגודל והעצימות כשאני בחו"ל. וגם הזמן עובר לאט מאוד. אני קוראת לזה זמן חלום.
אני זוכרת איך בתור ילדה אהבתי לצאת להרפתקאות בג'ונגל הגדול של שכונתי. כל שורת ערוגות ופרחים נדמתה כיער גדול ומזמין. העולם חיכה רק לי.

288832_313576345413615_546198326_o
תמונה מהתערוכה "איש קריות"

היום, משהו מזה נשאר בי. במיוחד כשאני הולכת ברחובות העיר התחתית והואדי (ניסנאס) והלב יוצא אל כל אותם מקומות שבהם הזמן קפא מלכת.
אני מאוד אוהבת את המבנה הטופוגרפי של חיפה. זו אולי העיר הכמעט יחידה בארץ שבה אפשר לעמוד על פסגת ההר ולראות את כל העיר פרוסה לפניך. ודווקא ממרומי ההר הזה, שאמור להיות מתנשא ומנותק, אני מרגישה הכי בית והכי שכונה שיש. כאילו עוד מעט אני צועקת לאיזו חברה שהולכת למטה, שתחכה לי, אני כבר יורדת ובאה.
והמבנה הזה משפיע לדעתי על חיי החברה בחיפה. האפשרות הזו, לראות כמעט מכל נקודה את שאר העיר, מביאה לכך שכולם מכירים את כולם. הכרמלית, אחת ההמצאות הגאוניות (הודות לצרפת שנתנה לנו אותה במתנה), רק מדגישה את הנטייה הזו.
בכל תחנה בכרמלית, יש לי חברים. אני במרכז הכרמל ותוך שלוש דקות במסדה. אם ארצה, אוכל להיות כעבור שתי דקות בעיר התחתית. השלד ההיסטורי של חיפה, זה שנשכח והוזנח עם השנים, קורם עור וגידים, קם לתחייה. וכמו כלבים אשר מתקשרים בעזרת נביחות בלילה, אנחנו מתקשרים באמצעות הכרמלית. רצה הגורל והכרמלית משרתת בעיקר צעירים. הם קובעים אחד עם השני ליד או בתוך התחנות שלה. הם משתמשים בה בתור חלל למיצגים שלהם בפסטיבלים בעיר. הכרמלית הקטנה, שני קרונות סך הכל, היא אינטימית – כמו חיפה.
כשאני מדברת עם אמא שלי שחייתה פה בתור רווקה בשנות השבעים, נדמה שדבר לא השתנה. אותה שכונה קטנה וירוקה שבה כולם מכירים את כולם – נשארה.

אני די אוהבת את זה. הכפר הגדול הזה שבו קורים דברים מצד אחד, ומצד שני, עדיין אפשר לעצור לאיזה שלאף-שטונדה בצהריים.
אז הדימוי שלי לגבי חיפה הוא כפר גדול. קצת דומה לכפרים היווניים (למרות שלא הייתי עדיין באחד, אבל אלו שהיו אולי, יכולים לומר לי אם זה נכון) שבהם כולם מכירים את כולם, ויש מסיבות וטברנות וכולם חוגגים אבל גם נינוחים. זו חיפה שלי.

וכדי להדגיש את הדימוי הזה: בחיפה יש נטייה שהכל קורה באותו היום. ב 6.12 היה ערב פתיחות לכבוד פסטיבל "החג של החגים".
זו מסורת חדשה יחסית בחיפה שיום חמישי הראשון של חודש דצמבר הוא מאוד חגיגי וכולל פתיחות של אינספור תערוכות ואירועים. המלצתי לכם על האירועים השווים ומכיוון שאני לא אלוהים ולא יכולה להמצא בכל מקום, החלטתי לשגר את עצמי לשלושה מקומות באותו ערב.

המקום הראשון שממנו התחלתי היה מרכז הכרמל. בבית הלל, בואכה הסינמטק, במתחם שהיה בעבר מרתף 10 הישן, נערכה השקה של ספר שירים חדש ותערוכה חדשה.
ספר השירים נקרא, כמה מתאים, "פרובינציאלית" והוא של המשוררת המבטיחה מיטל נסים. התערוכה היא של אבי ג'ימי בן זקן ונקראת "איש קריות".
מאוד משעשע ששני האמנים הם קרייתים ולא חיפאיים, אבל אנחנו, או אני לפחות, מחשיבים את הקריות כחלק בלתי נפרד מחיפה.
גשם דקיק עטף את העיר ושיווה לה מראה חגיגי ומהודר יותר. בתוך בית הלל היה חמים ונעים. למרות ריבוי האירועים ומזג האוויר, המקום היה מלא מפה לפה.

הערב נפתח בהופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי. צבי, קרייתי נוסף, שהיה חיפאי, הצפין לקריות לתקופה ארוכה וחזר למקורות לפני כמה שנים, ניגן ושר עם בחורתו שלושה שירים מקומיים מאוד. "מדרגות שפינוזה", "בורדל" ו"יושב בקרית חיים על המים". סיפתח נאה מאוד לערב שכולו לוקאלי.

לאחר מכן, עלו ובאו לבמה ממיטב משוררי חיפה, לקרוא את שיריה של מיטל נסים ועשו זאת בכשרון ובמעורבות רבים. מאוד אהבתי את השירים והיו בהם אזכורים ממשוררות אחרות שאני מאוד אוהבת. בערב דובר רבות על הקשר בין מקומיות לפוליטיקה, והדיסוננס בין הצורך להתפרנס לבין הצורך ליצור ולחיות מעבר לגשמי, והמודעות הפוליטית. משוררים סיפרו על מיטל ועל איך הכירו. הוזכרה גם ההפגנה בבתי הזיקוק, למען עובדי הקבלן והשיר אשר מיטל הקריאה בה "לכביש חיפה-עכו" שהזכיר לי מאוד בסגנונו שירים של אגי משעול.

לִכְבִישׁ חֵיפָה-עַכּוֹ

1
הַנּוֹף הָאָפֹר
טַעֲמוֹ מַר
וְחֶדְוַת הַקְּנִיָּה בַּקִּרְיוֹן
גַּם כֵּן.

2
מִבַּעַד לְוִיטְרִינַת חַיַּי
הַמְּכוֹנִית שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי
טָסָה בְּמֵאָה קָמָ"שׁ לְפָחוֹת
וּמִמֶּנָּה נִפְלֶטֶת הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת
שֶׁל שְׁלֹמֹה אַרְצִי
כְּמוֹ גָּז מַדְמִיעַ.

3
הַכְּבִישׁ הַזֶּה בּוּלִימִי
וְהַצְּמָתִים שֶׁלּוֹ מְקִיאִים
מוֹנִיּוֹת שֵׁרוּת צְהֻבּוֹת.

4
בְּמוֹנִית שֵׁרוּת אֲנִי מֵתָה
מֵהֶתְקֵף אֲכִילָה סוֹדִי
וְכָל עֲטִיפוֹת חֲטִיפֵי הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁבָּלַעְתִּי
אוֹמְרוֹת עָלַי קַדִּישׁ.

5
תָּבוֹא הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְתִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
כִּי יֵשׁ לָהּ חִבָּה לַפֵּרִיפֶרְיָה
וְאַחַר כָּךְ הִיא גַּם תַּקְרִיא אֶת מָה שֶׁהִיא כָּתְבָה
בְּרַחֲבַת שִׁירָה מְאֻלְתֶּרֶת
בְּתֵל אָבִיב.

6
בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה זְמַנִּית
בִּשְׁבִיל מַשְׂכֹּרֶת שֶׁל אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן
מֵעָלָיו בְּתוֹךְ מוֹנִית שֵׁרוּת צְהֻבָּה
אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא חוֹלֶמֶת
לִהְיוֹת אֵיזוֹ וִירְגִ'ינְיָה ווֹלְף מְקוֹמִית
שֶׁמִּתְפַּרְנֶסֶת מִכְּתִיבָה

אני זוכרת את הדרך הזו, כמישהי שחיה שש שנים בקריות ועשתה את הדרך הזו כמעט מידי יום ביומו. דרך אפורה, מייאשת, מונוטונית. היציאה אל עוד יום שבו צריך להלחם על הזכות שלך להיות, להתקיים. החזרה בערב כאריה מנוצח, מובס לעיתים. ויחד עם זאת, ישנה היציבות הזו. הידיעה, שמה שלא יהיה – הכביש הזה תמיד יהיה שם.

477857_313580085413241_127320100_o
מיטל נסים מקריאה משיריה

השיר "לא נסעתי" מדבר על הדיסוננס הזה בין הצרכים הפיזיים, הגשמיים לבין הרצון להשפיע פוליטית ורוחנית:

(לֹא נָסַעְתִּי)

לֹא נָסַעְתִּי לְהַפְגָּנַת הַמְּשׁוֹרְרִים בְּתֵל אָבִיב. זֶה עָבַר לְיָדִי.
אוּלַי כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְבְּעָה הִשְׁתַּלְּמוּת (שֶׁבֻּטְּלָה)
לְלוּחוֹת חֲכָמִים פְּלוּס הַדְגָּמָה
וּכְמוֹרָה חֲדָשָׁה עָלַי לִחְיוֹת בְּתוֹדָעַת הַכֵּן,
הַכֵּן הַמֻּחְלָט, שֶׁיַּגִּידוּ פִּי וְרֹאשִׁי וְכָל אֵיבָרַי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
נוֹכַח יַחֲסֵי הַכּוֹחַ הַמִּינוֹרִיִּים, אֶל מוּל הַמּוֹרָה הַוָּתִיקָה, הַמְּסֻדֶּרֶת.
וְכֵן, הַמַּשְׁכַּנְתָּא מַכְרִיעָה
כִּי הַלֹּא הַיָּחִיד שֶׁיֵּאָמֵר מִבְּלִי דַּעַת, יִתְפָּרֵשׂ כְּמַרְדָנוּת, שֶׁהִיא עִלָּה
וּמֵרֹב הַכֵּן, אֲנִי גְּמוּרָה,
נִרְדֶּמֶת בַּהַסָּעָה ואין לי כוח.

באותו רגע יכולתי לחשוב רק על שיר אחד, באותו הנושא, של הענקית דליה רביקוביץ:

דליה רביקוביץ – פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתכרת על המדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רוחה
והמרצפות מעקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

כמה שהגיאוגרפיה שאנחנו חיים בה והבנאליה של הצורך להתפרנס ולמלא את צרכי הגוף, משפיעה על שירינו. וגם כשהשירים לא נכתבים על כך כה בבירור, תמיד אפשר למצוא רמז או שניים כמעט בכל בית (של שיר? שלנו? זה משנה בכלל, בעצם?).

התערוכה של אבי בן זקן התאימה ככפפה לערב. אבי צילם אנשים בעלי מראה ייחודי (פעם קראו לזה אותנטי) באיזור הקריות, וניתן לראות שם אנשים זקנים, ילדים וסתם עוברי אורח שאינם חלק מתוכניות הריאליטי הנוצצות. הם למעשה הנגטיב של תוכניות כמו "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים" וכו'. שמתי לב בדיוק עכשיו שמדובר על כוכבים בשמות של שתי התוכניות האלו. אם תרצו, האנשים המצולמים של אבי הם החורים השחורים שיש בכל מערכת כוכבים. לא שמים לב אליהם, אבל הם שם – תובעים את תשומת הלב שלנו, ועלולים לבלוע אותנו במוקדם או במאוחר אם לא יקבלו אותה.

מבחר תמונות מהערב תוכלו לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלם המוצלח מאוד, מוחמד חמודי חוסיין.

אחרי ההשקה המשכתי בכרמלית (כמובן) לעיר התחתית. שם עצרתי בסטודיו והגלריה dBOSCH כדי לראות את התערוכה הפיוטית "לוח עץ 150/200" שיצאה כמו מחלום של ים מאת האמנית איריס סינטרה.
סטודיו dBOSCH הוא מקום מושבה של אחת הלהקות הטובות שחיפה הוציאה בשנים האחרונות: להקת שייטן.
הוא משמש להופעות, הקלטות ומציג תערוכות קטנות על חלון הראווה. התערוכה הנוכחית היא של איריס וככה זה נראה במבט כללי:
382089_10151180802867496_1524545505_n

התמונות מדהימות ונדמות כנוטפות מים. איריס משתמשת בטכניקה מסורתית וקלאסית אבל נותנת לה פרשנות חדשה. בדרך כלל תמונות בסגנון כזה הן גדולות ונעות בין גוון מט לחצי מט. כאן, התמונות קטנות ומבריקות, כמו ממתקים במצולות ים. אפשר לצלול בקלות לתוך התמונות האלו, מה שמוסיף להן מימד פנטסטי ("נרניה" היא האזכור הכי חזק שהרגשתי בזמן ההתבוננות) וערך מוסף מעבר להיותן פשוט תמונות נוף יפהפיות. ההשתקפות בחלון מוסיפה גם כן לאפקט המבריק. לרוץ ולראות לפני שהתערוכה יורדת!

204434_10151102107592496_1580288826_o

לאחר מכן צעדתי לכיוון גלריית האגף, שם נערך האירוע "כולם אוהבים את כולם – ערב רומנטיקה ומזמוזים באגף".
האינטימיות שהיתה בהשקה ובסטודיו, נשמרה, ואליה התווספה נימה הומוריסטית ועוקצנית-מחבקת. הרגשתי בכיתה ד' כשברקע התנגנו השירים הרומנטיים השווים והחמים ביותר של ילדותי (אגב, שנות ה 80 :)) והמראה של זוגות מכל הסוגים (מבוגרים, בנות, כלבים וטף) רוקדים ברחבה פשוט חימם לי את הלב.

399237_505118596187368_1320186580_n

בפינה יכולת לקבל פונדו שוקולד וקרפ סוזט. אם היית רעב יכולת גם לאכול פשטידת פטריות עם סמל של פלייבוי עליה. וכמובן שיחה מופלאה עם הברמנית המקסימה, טליה.

532631_505117876187440_912168563_n
פשטידת פטריות באדיבות פלייבוי

הקראת שירי אהבה וחרמנות מכל הסוגים החלה בסביבות 23.00 וקיבלנו את צבי ובחורתו פסי באחד מהשירים הזוגיים המצחיקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון 🙂

עוד כיכבו צ'ארלס בוקובסקי, חיים נחמן ביאליק בשירים מאוד לא אופייניים בקריאתו הגאונית של רועי כהן, חוה אלברשטיין עם השיר המתוק "כל שעה נשיקה" ולאונרד כהן. חלק מהשירים נוגנו והושרו בליווי אקוסטי נפלא על ידי פסי קסל וחברים.

אבל השיא של הערב היה כמובן תחרות הנשיקה הארוכה ביותר והזוכים קיבלו בתור פרס ארוחה זוגית ב"מעיין הבירה". אני חייבת לומר שהיו שלושה זוגות מאוד נחושים ומתמידים. הזוג הראשון סיים להתנשק אחרי לא פחות מעשרים ושש דקות (!), השני אחרי עשרים ושמונה דקות והשלישי והזוכה עוד היה ממשיך כנראה עד רגע זה אם לא היו עוצרים אותו 🙂
תמונות מהערב אפשר לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלמת הנפלאה ליבי קסל.

9656_505119119520649_8568414_n
הזוג שלקח את הבכורה

אני מאחלת לכולנו עוד ערבים כאלו והערב הזה בהחלט תיגמל את מי שעזב את הבית החם לטובת הרחוב הקר והגשום. אם הייתם באירועים האלו או באירועים אחרים שקרו באותו הזמן, אני אשמח לשמוע על החוויות שלכם בתגובות. בכל מקרה, ביום ראשון בעוד שבועיים, ה 30 לדצמבר, הולך להיות שוב ערב הרצאות על הבר – הפעם באדיבות הטכניון. הכינו את העטים והקיבה!
רצוי להזמין מראש, אם לשפוט לפי מה שהלך בפעם הקודמת.
אז ראינו שלמרות שחיפה היא כפר גדול ולא כרך ענקי ומנוכר, גם כאן האמנות והתרבות פורחות וגם כאן יש המון אקשן (המממווןןן לערב אחד). תודה לכל האנשים הטובים שלקחו חלק במלאכה ודאגו שלבחורה קופצנית ותזזיתית שכמותי לא יהיה משעמם בלילות החורף הקרים (כמאמר השיר אבל לא בקיץ).

אני חושבת שהשיר שהכי משקף את הערב הזה הוא שירה של מיטל נסים "הכל ראיתי נכון":

הַכֹּל רָאִיתִי נָכוֹן
וְכָל הַמֻּתָּר הָיָה אֶפְשָׁרִי
אֲנִי חָלַמְתִּי עַל חֹפֶשׁ
וְקָנָרִית הִסְתַּבְּכָה בְּצָרָה
אָז בָּכִיתִי יַחַד אִתָּהּ
וְהֵצַרְתִּי עַל גּוֹרָלָהּ הַמַּר
כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל כְּבָר רָאִיתִי יָשָׁר
נוֹצַר דִּיסוֹנַנְס אֲמִתִּי
כְּמוֹ מָוֶת גָּדוֹל בְּחַדְרִי
הוֹ סֶבֶל אָחִי
הוֹ סֶבֶל אִישִׁי.

ללמדכם שהאישי הוא הפוליטי. ואני מוסיפה: הגלובלי הוא הלוקאלי. כי בסופו של דבר עד הסינגולריות החזויה (ריי קורצוויל) אדם הוא יצור גשמי בכל מאודו.
אז בואו נאכל!

ספגטישוק

ספגטישוק הוא שילוב של שתי מילים: ספגטי וארטישוק. אתם בטח לא תתקשו להבין מהם שני המרכיבים העיקריים במנה הזו. זו מנת הבית אצלנו שנים רבות וכשאנחנו רוצים לעשות ערב רומנטי ביתי אז זו הווריאציה שלנו על הספגטי מ"היפהפייה והיחפן".

רשימת מצרכים

קופסת ארטישוקים משומרים – אני מעדיפה את הפושטים ביותר, אבל בזמן האחרון קשה למצוא, אז כל דבר מפונפן שכזה. אפשר להשיג ב"סוידאן" או ב"לגעת באוכל".
250 גרם פסטה שטוחה כמו פטוצ'יני, לינגויני וכולי – אנחנו השתמשנו הפעם בפסטה בבטה. כמדומני שקניתי ב"סוידאן".
חצי מיכל שמנת לבישול 15%
כף או שתיים של קורנפלור להסמכת הרוטב
שתיים-שלוש כפות צנוברים
שתיים-שלוש שיני שום קצוצות
חצי כוס יין לבן, רצוי ריזלינג אבל כל יין חצי יבש יהיה טוב
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן הכנה

במחבת בינונית מטגנים צנוברים עד לקלייה קלה ומוסיפים אחרי כדקה את השום הקצוץ. מטגנים לא יותר מחמש דקות (אפילו פחות) ומורידים מהאש.

IMG_6146 (Large)

בסיר נפרד, קטן ועמוק, מוזגים שמנת ושמים את הארטישוקים. מחממים קצת ומוסיפים יין. כשמתחמם ומתחיל לבעבע קלות מורידים את האש ומוסיפים את הקורנפלור. להזהר איתו כי אנחנו לא רוצים טעם ומרקם קמחיים, רק הסמכה. ממליחים ומפלפלים.

IMG_6155 (Large)

ברגע שהמרקם אחיד וסמיך, מוסיפים את הצנוברים והשום מהמחבת וסוחטים לימון בנדיבות. אפשר להוסיף עוד אם רוצים. טועמים ומתקנים תיבול.

IMG_6169 (Large)

בסיר נפרד מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. כשהפסטה מוכנה יוצקים עליה את הרוטב ומערבבים עד שהפסטה סופגת כל טיפת רוטב. מגישים חם.

IMG_6208 (Large)

פונדו עם שלושים גרם אהבה

תמיד השתגעתי על השילוב בין שוקולד לפירות. כמו שכתבתי ב"אודות" זה בהחלט דבר שיכול להרוס לי דיאטה. הפונדו הזה נולד בחטא. טוב, כמעט חטא. החטא הוא שלא זורקים אוכל. חשבתי להכין את הפונדו שוקולד הרגיל שלי ואז גיליתי להפתעתי שהזנחתי ארבע בננות. הן כבר היו חומות בצורה שלא טעים לאכול. החלטתי להוסיף אותן לפונדו ולהפוך אותו לפונדו שוקולד-בננה. תודו שכזה לא אכלתם עדיין בשום מסעדה!

רשימת מצרכים

שלוש חפיסות שוקולד מריר שבורות לחתיכות בינוניות- אפשר של עלית ואפשר את השוקולדים האירופאיים של 60 או 70 אחוז – אני השתמשתי באופציה השנייה.
מיכל שמנת מתוקה של 38%
ארבע בננות (או כמה שיש לכם) ממש ממש אבל ממש בשלות. הן צריכות להיות קלופות וחתוכות לפרוסות קטנות.
אופציה: כוס ברנדי או רום
חבילת תותים או דובדבנים או כל פרי אחר שמשמח את לבבכם.

אופן הכנה

בסיר קטן שאותו שמים מעל סיר גדול מלא במים רותחים מחממים את השוקולד עד להמסה חלקית. השיטה הזו נקראת "באן מארי" ואנחנו לא רוצים מגע ישיר של השוקולד עם אש אלא שיימס מהאדים של המים החמים.

IMG_6316 (Large)

ברגע שיש המסה חלקית מוסיפים כרבע ממיכל השמנת המתוקה בהדרגה. מוסיפים קצת ומערבבים, מוסיפים עוד קצת ומערבבים עד שיש מרקם אחיד. ממשיכים לבשל.

IMG_6330 (Large)

כשיש עיסה אחידה פחות או יותר מוסיפים עוד חצי מיכל שמנת. מערבבים באופן זהה למקודם. בקערה נפרדת אנחנו מערבבים את הבננות, מועכים אותן ואם צריך טוחנים בבלנדר ידני לקבלת מרקם אחיד ללא גושים. לאחר שמרקם השוקולד והשמנת אחיד שוב, מוסיפים את הבננות בהדרגה. מערבבים כמו עם השמנת. את רבע המיכל האחרון של השמנת שמרנו לרגע הזה.
מוסיפים טיפין טיפין שמנת כל פעם כדי לעזור לבננות להתאחד עם השוקולד אהוב ליבן.

IMG_6364 (Large)

כשמוכן מגישים עם הפירות ונהנים.

IMG_6392 (Large)

ובהזדמנות זו אני רוצה להכריז שיש לבלוג צלמת קבועה ומצויינת בשם איילה סורוצקי. תוכלו להתרשם מהצילומים שלה כאן.

חורף חם ושמח לכולם וכולן!

מודעות פרסומת

אדמה משוגעת

"כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה."

לאה גולדברג

פתאום, בתוך כל מערכת הבחירות הזו שנדמית כגורלית מאוד הפעם, עלה בי רגש. מטיבם של רגשות שהם מתחילים מעומעמים ומעורפלים ורק אחר כך מזדככים ונהיים, בלי תיאור מדוייק יותר בעברית, crystal clear.
זה התחיל עם תוגה מסויימת ואחר כך געגוע, אבל מין געגוע מהול במתיקות ושמחה על כך שדברים הסתיימו. ככל שחשבתי יותר, נזכרתי במערכת הבחירות של 1988 שהיתה מלאת אמוציות, ותחושת איום ופחד, והתנהלה בצל האינתיפאדה הראשונה, תנועת כ"ך והנסיקה של תנועת ש"ס. ואני הייתי בתוך כל זה – ילדה קטנה בת עשר.

השיר הזה תמיד ישקף את התקופה הזו הכי טוב בעיניי. ובכלל, כל אלבום ההופעה והסרט (המעולה!) "רומן אמיתי" של שלום חנוך. לדעתי שלום הוא הזמר הכי ישראלי שיש.


אני חושבת שרק אחרי ההיזכרות הזו הבנתי לעומק את מהות הביטוי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".
אנחנו תוצר מולד של תקופה שמושפעת מתהליכים פוליטיים במדינה, שיטה כלכלית, חלוקה דמוגרפית ואירועים בטחוניים. והם משפיעים לא פחות מאשר ההורים שלנו, והחברים ובית הספר. אני יודעת שעליי התקופה הזו השפיעה חזק מאוד.

אני לא יודעת כמה מהקוראים פה היו בשנות השמונים בישראל. למי שלא היה, אני יכולה להגיד שישראל בשנות השמונים כפי שאני חוויתי אותה, היתה מקום די אפל, מלחיץ ולא נעים. כמובן, היו דברים טובים והרבה מהם. אבל מטבע הדברים, זה לא פוסט שבא לדבר עליהם. זה פוסט שבא לדבר על הדברים שלא מובנים מאליהם.
הוא בא לספר כמה קשה היה בשנות השמונים. מדינה קטנה שזה עתה יצאה ממשטר יש יגידו סוציאליסטי ויש יגידו קומוניסטי. אני אומרת מרכנתליסטי. פתאום התרבות האמריקאית חלחלה עמוק לכאן. נכנסו הטלוויזיות הצבעוניות, הוידיאו, המחשבים, הקומפקט דיסק. תרבות הקניונים החלה (קניון איילון ודיזינגוף סנטר). הסרט "וול סטריט" משקף טוב את מה שהלך פה מבחינה כלכלית.
וכמובן היתה אינפלציה. אני זוכרת את ההורים שלי קונים כמו מטורפים כי למחרת הכל עלה במאות אחוזים ולכסף לא היה ערך (ותודה ליורם ארידור). זו היתה כלכלת בחירות כפי שסיפרה לי אמי. ואחר כך (כשהליכוד נבחר ב 88) לא היה כסף בכלל וכל המחירים עלו. החל גל הגירה גדול מאוד מישראל שהצטמצם בסביבות שנת 92. זו היתה תחילת הקפיטליזם במיטבו, גם בישראל. השיר הזה הוא מ 82 ומדבר על כלל העולם המערבי:

מבחינה פוליטית זו היתה תחילת האינתיפאדה הראשונה ב 87 עם בקבוק התבערה שנזרק לעבר המכונית של משפחת מוזס בשומרון (הציטוט בלינק הוא מתוך הספר "הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן). המצב פה התלקח והיתה את תנועת כך עם הרב מאיר כהנא שנשמע ממש מלחיץ, במיוחד כשאתה ילד.
אני גרתי אז בכפר סבא שהיתה על קו התפר וכל שני וחמישי היו עוצרים את כל התנועה במרכז העיר בגלל חפץ חשוד וחשש לפצצה. זוכרים את התשדירים בטלוויזיה על "אתה יודע ואת יודעת שבחפץ חשוד אסור לגעת. וגם לא להתקרב"? זה לא בא משום מקום. וכמובן מלחמת לבנון הראשונה ברקע.
וכמובן שהיה את המרקם העדתי והדתי.
רבותיי, ישראל לפני העלייה הרוסית של שנות ה 90 היתה מקום שונה לחלוטין. הרבה יותר שמרנית ומסורתית. כן, אני יודעת מה הרבה מכם יגידו. יגידו שיש המון שמרנות וקיצוניות היום. יגידו שיש כפייה דתית וחשיבה משיחית ומתנחלים ופייגלין. אבל, תנו לי לשאול אתכם משהו: האם בישראל שלפני העלייה הרוסית יכולתם למצוא ככה בקלות בשר לבן ופירות ים בסופרמרקט הקרוב לביתכם? מה היה אחוז המסעדות הלא כשרות? והאם מוניות שירות היו נוסעות בשבת? זה היה עולם אחר.
עולם שבו "אל המעיין" ותנועת ש"ס ודרעי היו בדהירה מטורפת כלפי מעלה.
זה היה עולם שבו תל אביב היתה עיר מטונפת (גם מבחינה פיזית, לחלוטין) עם אווירה סליזית למדי. עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים שהיו מסתובבים (בעיקר בתחנה המרכזית הישנה). לא שהיום הם לא מסתובבים. אבל אז הם הסתובבו בחלקים נרחבים יותר של העיר והיתה פחות מודעות. היום תל אביב היא מקום פתוח וקהילתי יותר.
כן, היה רוקסן והפינגווין ודברים מדהימים כאלה. והיה עיתון "חדשות" עם הכותבים הטובים ביותר. ואפרופו (האוכל לא היה משהו, אבל הקונספט חדשני ומגניב). היתה מוסיקה טובה.
אבל בעיקר התחושה שלי בתור ילדה היתה של לחץ וחרדה גדולים.

זו זוית הראייה שלי על התקופה. אולי אתם חוויתם אותה בצורה שונה.
אני אשמח לשמוע על חוויות שלכם. שליליות או חיוביות.

רצף אסוציאציות משנות השמונים בישראל: אפרופו(ובעיקר אפרופו סינית)-דיזינגוף סנטר-המזרקה של אגם-סלסול פרמננט-עפרה חזה-מוסיקת קסטות-הקרב על ועד הבית(גששים)-שלום חנוך-מלחמת לבנון-רדיו "קול השלום" ואייבי נתן-קלקיליה-תספורת זנבות-ליל אהבה בצמח-בורגר ראנץ-חבורת הזבל-סינדי לאופר-טייץ לייקרה צבעוני-סלטי פיקנטי(בד"ש)-בני ברק-האורות של אלפי מנשה-צה"ל 2-שלום עכשיו-כיכר מלכי ישראל-יהונתן גפן-אוכל סיני זול(תאילנדי בעצם)-אדם-שלישיית מנגו-האחיות יוספי-התחנה המרכזית הישנה-משחקי וידאו-מגדל שלום.

אולי גם הכתבה הזו יכולה לעורר בכם זכרונות (בעיקר מתל אביב, אבל בכל זאת זכרונות).

ויש גם מתכון:

עוף חמוץ-מתוק

המנה האולטימטיבית של שנות השמונים. אמנם לא תמצאו אותה בסין, אבל בשנות השמונים היא היתה להיט בכל המסעדות הסיניות-ישראליות (זן מיוחד של מסעדות השמורות לשנות השמונים ולישראל) :).

חזה עוף (לא שניצל, לא משוטח) חתוך לקוביות בינוניות
גזר קלוף, חתוך לקוביות קטנות
פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות
בצל חתוך לקוביות קטנות
שתי קוביות של ג'ינג'ר קפוא
שתי קוביות של שום קפוא
שתי כפות גדושות של קורנפלור
שתי ביצים
שלוש כפות סויה (רצוי סויה מתוקה, בסגנון סיני)
שש כפות שמן (רצוי קנולה או סויה)
שלוש-ארבע כפות של קטשופ או רסק עגבניות (אני השתמשתי בעגבניות מיובשות קצוצות דק. זה היה די טעים)
שתי כפות סוכר
שתי כפות חומץ
חצי כוס מיץ אננס משומר
כף קורנפלור + רבע כוס מים – מעורבבים
אננס מקופסת שימורים קטנה חתוך לקוביות קטנות
שני גבעולי בצל ירוק קצוצים גס
כוס אורז
חצי לימון

הכנה

מטגנים במחבת אחת בינונית עם כף שמן את כל הירקות הטריים חוץ מהבצל הירוק. קודם את הבצל ואז מוסיפים בהדרגה את הגזר ואת הפלפל.
מוסיפים את קוביות השום והג'ינג'ר למחבת. מוסיפים שתי כפות רוטב סויה. מטגנים כמה דקות עד שהירקות קצת מתרככים.

IMG_6240 (Large)

במחבת נפרדת גדולה מטגנים את קוביות חזה העוף עם כף שמן אחת. מטגנים לא יותר מדקה לכל צד ושמים את המחבת בצד בינתיים.

בינתיים מרתיחים מים לאורז. היחס הוא שתי כוסות מים לכוס אורז. מכינים את האורז בסיר נפרד. כשמוכן, סוגרים את המכסה כדי שהאדים לא ייצאו.

IMG_6264 (Large)

בסיר קטן מחממים ארבע כפות שמן. כשהשמן רותח מוסיפים רסק עגבניות, קטשופ או עגבניות מיובשות, את מיץ האננס, החומץ, הסויה, הסוכר ואת המים עם הקורנפלור. מערבבים ומבשלים עד שהמרקם אחיד וסמיך.

מוסיפים את הירקות והרוטב למחבת הגדולה של הבשר ואת האננס המשומר.

IMG_6246 (Large)

כמה דקות לפני הסיום מוסיפים את הבצל הירוק.

IMG_6270 (Large)

ממשיכים לבשל עד שהעוף עשוי לחלוטין.
כשמוכן סוחטים חצי פלח לימון ומגישים.

IMG_6280 (Large)

המתכון לקוח מהבלוג "יש מה לאכול" אבל הכנסתי בו שינויים קלים. בכל אופן, הנה המתכון המקורי.

והמלצה למסעדה סינית בחיפה שתזכיר לכם את האוכל משנות השמונים: יאן יאן. קחו בחשבון שלא תמיד רמת האוכל אחידה והשירות הוא אופציונלי בלבד. אבל אם בא לכם להיזכר ואולי ליפול על מנה טובה במקרה, הם כאן.

אתם מוזמנים לעשות רצף אסוציאציות משלכם כאן. מעניין אותי לדעת מה כל אחד זוכר מהזמן הזה. ולאלו שלא היו אז, אתם מוזמנים לעשות אחד של שנות התשעים 🙂

נ.ב – לכל ילדי שנות השמונים: רוצו לראות את הסרט "ראלף ההורס" (תרגום קלוקל של Wreck it Ralph). הסרט הזה שווה כל אגורה ויזכיר לכם נשכחות. גם למי שלא שיחק במשחקי מחשב (כמוני למשל). הנאה צרופה מובטחת.

Black is Beautiful

אני חייבת להתוודות. אני כותבת שירים, חלקם אפילו לא למגירה. אבל אני בעיקר קוראת, המון שירה. השגעון הפרטי שלי לשירה התחיל בכיתה ג'-ד' כשגיליתי אצל אמא שלי את "הספר השלישי" של דליה רביקוביץ. משהו במילים המכושפות ריתק אותי ותפס לי בלב. מהאחיזה הזו לא השתחררתי עד היום.
הפוסט הזה יעסוק באוכל ושירה. ולא סתם אוכל ושירה. אוכל ושירה שחורים. כידוע בוודאי לחלקכם, ביום חמישי התקיים ערב שירה שחורה נגד גזענות בסטודיו "הנמלה" בעיר התחתית בשם "כושילאמאשלהם- 4 – צובעים את חיפה בשחור!". זה היה ערב הקראת שירה לרגל יציאת האנתולוגיה "כושילאמאשלהם" – שירה שחורה נגד גזענות. מי שהוציא את האנתולוגיה היא הוצאת "רעב", קבוצה באר שבעית פעילה ומדהימה המורכבת ממשוררים אבל לא רק.
הערב היה אנרגטי ומסעיר. על רקע תופי סיום המלחמה בדרום והבטחה (סקפטית משהו) למשהו טוב יותר, הקריאו חברי ההוצאה ומשוררים נוספים מחיפה, שירים מהאנתולוגיה וגם שירים נוספים שמתקשרים לנושא.
האנתולוגיה עצמה יפהפייה והתרגומים של השירים לעברית מרהיבים ומלאי השראה. אלו שירים של משוררים מאפריקה, מארצות הברית ומכל מקום שיש בו תרבות שחורה. בין התרגומים הכי נפלאים נמצא השיר "פרי מוזר", הלא הוא "Strange Fruit" של בילי הולידיי שנכתב על ידי מורה יהודי-אמריקאי בשם אייבל מירופול, שידוע יותר בשם העט שלו לואיס אלן. השיר נכתב בעקבות לינץ' שהתבצע בשני שחורים ב 1930 בארצות הברית. השיר זכה להמון גרסאות ואחת הגרסאות היפות ביותר בעיניי היא של להקת "פוליאנה פרנק" שאף כתבה לשיר לחן חדש ומתאים יותר. הנה הביצוע:

והנה התרגום לעברית:

האנתולוגיה נמכרה ב 25 ש"ח בערב השירה וכמעט כל מי שהיה, קנה עותק. על אף חוסר המזומנים שלי בתקופה האחרונה, לא יכולתי להמנע מלקנות אותה. שנים שלא החזקתי ספר שירה חדש ביד. אחזתי אותו והסנפתי את ריח הדפים הטריים, את השירה החיה מבעד לעמודי הספר מכל דף ודף.

בין המקריאים היו הבמאי והכותב ברק וקנין, המשוררת מיטל נסים, יוזמת האנתולוגיה אפרת ירדאי ונדב פרץ. ההקראה של כל המשוררים היתה מלאת תשוקה וזעם ונתנה לשירים עצמם נופך נוסף מעבר לכתוב. הצטיינו השירים "לבנבן על הירח", "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" בגרסה ישראלית כובשת לבבות, "בשביל הלבנה שרוצה לדעת איך להיות חבר שלי" ו"לנו, שמעזות לא להעז", שתי הגרסאות.


עומר צנגוט מקריא בערב שירה


רעות כהן מקריאה בערב שירה

המפגש בסטודיו החיפאי והלא מתיימר של שחר סיון בין הקהל החיפאי המפרגן והמקבל לבין היוצרים הבאר שבעים החמים הראה שיש גם פריפריה אחרת, או שמא אגיד, מרכז אחר? חיפה ובאר שבע, שתי ערים מרכזיות, עשירות בתרבות וקולינריה. שתי ערים בקצוות של מדינה מטורללת, שלא משעמם בה לרגע, שיש בה השראה לכתיבה בשביל אלף שנים. באר שבע וחיפה תמיד הצמיחו אמנים מהשוליים הגאים שלפעמים נהיו גם מרכז. "החברים של נטשה" וערן צור הן דוגמאות חיפאיות נפלאות. ואילו פונץ', שמעון אדף וקובי אוז (טוב, קצת ליד באר שבע) הן דוגמאות באר שבעיות נפלאות לא פחות. למרות מה שנראה, יש תרבות ואמנות ולא רק למבוגרים, גם ב"פריפריה". יש רעב ליצור ולהביע את עצמך ולהרים את עצמך מעבר לרמה ההשרדותית היומיומית. לדעתי הערב הזה הראה את זה בצורה הכי טובה.
ולגבי גזענות, אתם שואלים? ובכן, לא חסרה כזו גם בארצנו ובערינו. בחיפה למשל, יש את כל "המיעוטים" הסובלים מאפליה ומהזנחה של הרשויות, המקומיות והארציות. מספיק להזכיר את שכונות הדר, חליסה ורחוב החשמל, כדי שלכל מי שקצת מכיר את חיפה תצוץ אסוציאציה אחת לפחות, של שכונה מוזנחת ואנשים בה הרבה.

ולסיום הנושא הזה, הנה שיר שהוקרא בערב אך הוא לא מהאנתולוגיה. זהו שיר של מיטל נסים, משוררת חיפאית שזה עתה הוציאה את ספרה החדש וזהו שיר מאוד חיפאי. הוא הוקרא על ידי לילך ובר, העורכת של "אלת המסטיק" – כתב עת לשירה, פרוזה, הגות ולאמנות שפועל בחיפה. אני גאה להציג אותו כאן:

פְּרוֹבִינְצְיָאלִית / מיטל נסים

ללילך

אַתְּ כָּל כָּךְ אוֹהֶבֶת לָנוּעַ בַּמֶּרְחָב הַזֶּה –
הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הָעַכְשָׁו –
עִם הָאַחֵר שֶׁלָּהּ –
וְזֶה מְחַלְחֵל
אֶל שִׂיחוֹת הַסָּלוֹן
אֶל צֶבַע הָעוֹר
כִּי אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת זוֹ
לִהְיוֹת קְצָת שָׁחֹר
כְּשֶׁאַתְּ בַּמִּטָּה
כְּשֶׁאַתְּ יוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב
כְּשֶׁאַתְּ מְגַדֶּלֶת חָתוּל שֶׁאָסַפְתְּ מֵהַוָּאדִי
לְטוֹבַת הָאָגֶ'נְדָה
כְּמוֹ הוֹלִי גוֹלַיְטְלִי לְמִתְקַדְּמִים
שֶׁלֹּא רוֹצָה לָתֵת לַבֻּרְגָּנִית הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהּ לָצֵאת
בַּמְּכוֹנִית לְשִׁעוּר פִילָאטִיס
עַל אוֹטוֹמָט
בָּעֲלִיּוֹת שֶׁל הַכַּרְמֶל
אֶל מֶרְכַּז הַכַּרְמֶל
שֶׁלֹּא רוֹצָה לָשֶׁבֶת בְּקָפֶה לוּאִיז
(אֲבָל יוֹשֶׁבֶת)
עַל לֶחֶם מִקֶּמַח מָלֵא, תֵּה יָרֹק
וּמַעֲרֶכֶת יְחָסִים עִם גֶּבֶר
כִּי זֶה יִסּוּרֵי מַצְפּוּן –
הָאֲנִי בֻּרְגָּנִי מַכֶּה עַל חֵטְא –
חֶלְקָהּ הַמְּשֻׂפָּם שֶׁל תַּרְבּוּת הַנֶּגֶד
תְּמוּנָה מֵהַיָּמִים שֶׁיָּשַׁבְתְּ בַּסִּפְרִיָּה
וְרַק חָלַמְתְּ לִהְיוֹת בַּשּׁוּלַיִם
אֲבָל מָה שֶׁיּוֹצֵא מִמֵּךְ
זֶה הַכּוּשִׁי בְּלוֹף הַזֶּה
שֶׁצּוֹבֵעַ אֶת הָעוֹר בַּלֵּילוֹת
וּמַדְחִיק
וּמַדְחִיק
אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁל אִמָּא וְאַבָּא
שֶׁהוּא כְּלִי נְגִינָה לְמוּזִיקָה אוֹתֶנְטִית
שֶׁלֹּא מְדַבֶּרֶת
בְּעַרְבִית
בְּפִילוֹסוֹפְיָה צָרְפָתִית
אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסְטִית
בִּפְּרַקְטִיקַת חַיִּים לֹא נֶהֶנְתָנִית
כְּשִׁיר עֶרֶשׂ מַר שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה
וְסִלְחִי לִי
עַל הַדִּיכוֹטוֹמְיָה הַבָּנָלִית
שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת
בַּצִּיּוּר הַזֶּה
שֶׁקָּרָאתִי לוֹ אַתְּ
בּוֹ זְרוֹעוֹתַיִךְ מוּשָׁטוֹת לִשְׁנֵי כִּוּוּנִים
וַאֲנִי עוֹשֶׂה בָּךְ מְשֹׁךְ בַּחֶבֶל
מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בַּמְּצִיאוּת
הַמְּדַיֶּקֶת יוֹתֵר
אֶת הַנִּסָּיוֹן שֶׁלָּךְ
לְהַנְמִיךְ אֶת הָהָר
לְהַמְצִיא אֶת הַמּוֹצָא אֶל הַיָּם
בַּיְּרִידָה אוֹ בָּעֲלִיָּה
מִמַּסָּדָה
בַּכַּרְמְלִית
עַל הַפַּסִּים שֶׁמִּתַּחַת לָעִיר.

מתוך פרובינציאלית (הוצאת פרדס, 2012)

אגב, לילך אחראית על כל התמונות מהערב והשירה שהעלתי כאן, וגם לוידיאו מהערב שאולי אעלה כאן בקרוב. אז תודה לילך 🙂

פה תוכלו לקרוא ביקורת מפרגנת מאוד על האנתולוגיה מ"הארץ".

ועכשיו לחלק השני של הפוסט. אמרנו אוכל אפרו-אמריקאי או soul food כמו שאוהבים לקרוא לזה באנגלית. ובכן, חג ההודיה התקיים בדיוק לפני שבוע, ב 22 לחודש, ביום שהיה את הערב שעליו כתבתי. מה לחג ההודיה (Thanks giving) ול soul food?
לא רבים יודעים, אבל המון ממנות החג המסורתיות מבוססות על אוכל נשמה שמקורו הוא מניו אורלינס, לואיזיאנה. העיר משתרעת על גדות נהר המיסיסיפי. כמובן שלאוכל הזה ישנם שורשים חזקים אפריקאיים ומהאיים הקריביים. ניתן לראות בתפריט האפריקני והקריבי המון מאכלים שמבוססים על בטטות, תפוחי אדמה, אגוזים, תירס, שעועית ואורז.

התוספות המסורתיות בחג ההודיה (ששוות הרבה יותר מההודו הממולא, אם תשאלו אותי) הן לחם תירס, שעועית ירוקה עם שקדים, אורז פראי עם חמוציות, בטטות בתנור ופאי פקאן.
החלטתי לבשל ארוחת חג הודיה לכבוד התרבויות המקופחות בעולם, שסובלות מגזענות רבה בחיי היומיום. אלו לא רק שחורים, אלא גם היספאנים ואינדיאנים. ויתרתי על ההודו מתוך כבוד למיעוט המקופח ביותר – בעלי החיים. בדרך כלל אינני צמחונית, אך לפחות ביום אחד בשנה אפשר לרחוש להם כבוד.

שעועית ירוקה עם שקדים

מתכון כל כך פשוט וכל כך שווה! הסוד הוא בעיקר בתועפות החמאה (רצוי מלוחה) והשום ששמים בשעועית.

רשימת מצרכים

חצי שקית שעועית ירוקה קפואה של סנפרוסט או לחילופין 400 גרם שעועית ירוקה טרייה
שתי כפיות חמאה לטיגון
חמש-שש שיני שום פרוסות דק
חצי כוס שבבי שקדים (מאלו שפרוסים דק)
מלח ופלפל לפי הטעם
רבע חבילת חמאה רגילה (כדאי מלוחה)

הכנה

מבשלים את השעועית במים רותחים עד למרקם כמעט רך (בדרך כלל 5-7 דקות). מסננים.
משאירים במסננת לייבוש מעודפי נוזלים.
מטגנים שום ושקדים במחבת גדולה בחמאה.
ברגע שמזהיב ויש ריח מוסיפים את השעועית.
מטגנים ומערבבים היטב.
מוסיפים מידי פעם גושי חמאה קטנים.
טועמים וכאשר השעועית סופגת את טעמי החמאה והשום, מכבים את האש.
מוסיפים את שאר החמאה.
ממליחים ומפלפלים לפי הטעם.

לחם תירס

המתכון במקור לקוח מהאתר הזה אבל תרגמתי אותו לטובת הכלל 🙂

זה מתכון שמיועד לאופה לחם ולא ניסיתי להכין אותו בלי אחד כזה. אם מישהו מנסה ומצליח, הוא מוזמן לכתוב לי כאן.
כמה דגשים לעבודה עם אופה לחם:
רצוי מאוד לשמן את תא הלחם במכונה לפני האפייה.
רצוי לעטוף את הלחם אחרי הוצאתו במגבת בד ולתת לו "לנוח" לילה שלם.

רשימת מצרכים

כוס וחצי מים
שתי כפיות מלח
שתי כפיות חמאה
שליש כוס סוכר
חצי כוס אבקת חלב יבשה
כוס קמח תירס צהוב
שלוש וחצי כוסות קמח חיטה
שתי כפיות שמרים יבשים פעילים

הכנה

מודדים את המרכיבים לתוך תבנית הלחם לפי הסדר הרשום.
מגדירים את המכשיר למצב רגיל. במכונה שלי זה נמשך 3 שעות.
לוחצים על התחל, ונותנים למכונה לעשות את הקסם שלה.
מוציאים את הלחם האפוי מתא הלחם.
מאפשרים לו להתקרר לפני הפריסה.

אורז אדום עם חמוציות מיובשות

לקחתי את המתכון מדורעם גונט אבל ערכתי בו שינויים קלים. התפרסם במקור ב"הארץ". אפשר למצוא את המתכון כאן.

רשימת מצרכים

כפית שמן זית או קנולה
קוביה וחצי של ג'ינג'ר קפוא
חצי כפית אבקת צ'ילי חריפה
1 כוס אורז אדום, רצוי מסוג ווהאני
1/3 כוס חמוציות מיובשות
2 כוסות מים
1 בצל ירוק (להגשה)
מלח

הכנה

בסיר קטן מחממים את השמן ומטגנים את הג'ינג'ר במשך כדקה.
מוסיפים את האורז והחמוציות ומטגנים דקה נוספת.
מתבלים בצ'ילי החריף.
מוסיפים את המים, מביאים לרתיחה, מנמיכים ללהבה קטנה ומבשלים עם מכסה במשך כ-45 דקות.
בגמר הבישול מורידים את הסיר מהאש ומשאירים אותו מכוסה במשך כרבע שעה.
מוסיפים את הבצל וממליחים לפי הטעם.

בטטות אפויות בתנור עם סירופ מייפל וסירופ אוכמניות

מתכון ממש קליל. שמתי מייפל ואוכמניות שיחליפו את הטופי המסורתי האמריקאי המתוק מידי לטעמי.

רשימת מצרכים

שלוש-ארבע בטטות בינוניות קלופות
שליש כוס שמן קנולה או חמניות
שליש כוס סירופ מייפל אמיתי מעורבב עם סירופ אוכמניות אמיתי
שתיים-שלוש כפיות של רוטב סויה מלוח
מלח אטלנטי גס

הכנה

פורסים את הבטטות לפרוסות דקות של סנטימטר בערך.
מחממים תנור ל 200 מעלות.
מכינים בקערה את המרינדה: שמן, סירופ מייפל ואוכמניות ורוטב סויה.
מסדרים בשתי תבניות בשכבה אחת את הבטטות.
יוצקים את הרוטב ומעליו מגררים מלח לפי הטעם.
אופים כ 45 דקות.
בודקים מידי פעם האם הבטטות מתרככות.
זה מוכן כשהבטטות רכות.

פאי פקאן

פאי פקאן, הקינוח האולטימטיבי באמריקה הצפונית בחודש נובמבר. הפקאנים הם אגוזים מדהימים וכל כך ממכרים!
את המתכון הזה לקחתי מהבלוג הנפלא "מתכוניישן".

רשימת מצרכים

לתחתית:
שתי כוסות קמח
שלוש-רבעי כוס אבקת סוכר
200 גר' חמאה ללא מלח חתוכה לקוביות
קורט מלח
ביצה טרופה

למילוי:
שלוש-רבעי כוס סוכר חום
50 גר'חמאה עם מלח
חצי כוס סילאן/ מייפל
שלוש ביצים בטמפ' החדר
80 מ"ל שמנת מתוקה
שתי כפיות תמצית וניל
כוס וחצי (150 גר') פקאנים קצוצים גס
כוס חצאי פקאנים לקישוט (100 גר')

הכנה

להכנת הבצק- במערבל/ מעבד מזון/ ביד (אפשר להשתמש בכל אחד מהדרכים לקבלת תוצאה דומה). מערבבים את הקמח, הסוכר והחמאה עד לקבלת מרקם גרגירי, מוסיפים ביצה וממשיכים לערבב עד שהבצק מתאחד (אם הוא יבש מידי אפשר להוסיף כף מים קרים). מפסיקים ברגע שנוצר גוש. (עיבוד יתר מוריד את רמת הפריכות של הבצק).
מרדדים את הבצק לעובי 1/2 ס"מ, מניחים בתבנית האפייה,דוקרים במזלג, מכסים ומעבירים למקפיא לחצי שעה לפחות.
בינתיים מכינים את המילוי. בסיר בינוני ממיסים סוכר חום, סילן/ מייפל וחמאה עד שהסוכר נמס. מחכים עד שהתערובת מתקררת מעט.
מחממים תנור לחום של 180 מעלות.
מוסיפים את הביצים, אחת אחת ומערבבים נמרצות עד שהן נטמעות לגמרי. מוסיפים את השמנת המתוקה ותמצית הוניל ומערבבים.
מוציאים את הבצק מהמקפיא ומפזרים עליו את הפקאנים הקצוצים. שופכים את תערובת המילוי ומסדרים מעל חצאי פקאנים לקישוט.
אופים למשך 30-35 דקות עד שפאי מתייצב. שימו לב שהוא נראה תפוח בתום האפייה ואז נופל בתהליך ההתקררות, זה בסדר, ככה זה צריך להיות.
אפשר להגיש חמים עם גלידה וניל או בטמפ' החדר.

בתיאבון ותודה לאיילה סורוצקי על צילומי האוכל הנהדרים!

שלכת

כל הסתיו הזה שנפל עלינו עכשיו, עם הריח המשכר של הגשם הראשון הנושא בחובו הבטחות לימים טובים יותר משתלב אצלי ביחד עם החדשות האחרונות של אתמול. לא אכנס פה לויכוחים פוליטיים ולמי לדעתי צריך להצביע כי אני רוצה לדבר בעיקר על ההרגשה שאופפת אותי כרגע. בפתיחה של הסרט "נהג מונית" יש מונולוג מבריק, של גיבור הסרט המדבר על רצונו שיום אחד יבוא גשם וישטוף את כל הזוהמה מהרחוב. והוא כמובן לא מתכוון רק לזוהמה הפיזית.

סתיו. אצלי זה פירות הדר ובעיקר קלמנטינות. ירוקות-כתומות כאלו, שעוד לא החליטו אם בא להן לחלוק עם העולם את המתיקות החמצמצה הזו. זה גם אבוקדו בשל על פרוסת לחם. השומניות הנעימה מתאחדת יחד עם הפציחות של הלחם. זה חוסר ההחלטיות של הבוקר. מה ללבוש? איך בחוץ? הרוח הנעימה הזו, המצננת את הרחוב המיוזע שידע כל כך הרבה התלהטויות. ובמיוחד בקיץ האחרון. זה שבא אחרי מחאת האהלים הגדולה. ועכשיו בחירות.

אז אני לא אדבר על דעות פוליטיות ואפילו לא על מחאה. אבל כל מי שחי פה, יודע שהחיים היומיומיים שלנו נהיים קשים יותר. יקרים יותר. וודאיים פחות. הקלמנטינות האלו, הלחם והאבוקדו, מהפסקה הקודמת? הם יותר יקרים. פחות מושגים. ומה עושים כשחיים במקום שהשגרה נמרחת, אפורה כמו חתול זבל מתמתח? מנסים לצאת ממנה. לבלות, להנות מהרגע. בלי לחשוב על המחר. אבל המחר מגיע. והוא לא סלחני. הוא נוקם ונוטר. ובתור מישהי שנפלה כבר בבורות ההדוניסטים האלו ועדיין נופלת, לי ולמחר יש יחסים טעונים מאוד.

אז אני מנסה להרגיע אותו ואת עצמי. בלי קשר לשינוי שיהיה או לא יהיה כאן, במדינה – אני מנסה להנות מהדברים הקטנים, המנחמים. אלו שעדיין לא כל כך יקרים. שיחת נפש עם ידיד. התכרבלות בשמיכת טלוויזיה (עכשיו זה ממש כיף כשקריר בערבים). וכן, בישול ביתי והרבה. כי מה הפודי'ז עושים כשסוגרים להם את האפשרות לשבת בפאב האהוב עליהם? כשכל המסעדות ובתי הקפה יקרים באופן מוגזם? ניסויים קולינריים. ארוחות עם חברים. עשה זאת בעצמך. מנסה להזכיר לעצמי שהרצון אף פעם לא נגמר. שיר בודהיסטי ברוחו שתמיד עוזר לי הוא זה:

אז בתור התחלה, אני מבשלת אוכל פועלים. כי 99% מאיתנו פועלים, לא? מג'דרה, תבשיל אורז ועדשים עם המון המון בצל מטוגן. ולידה, טחינה ביתית. כוס בירה צוננת והנה, בלווית חברים טובים, אתם בפאב האינטימי שלכם 🙂

כמה כללי ברזל: חשוב מאוד מאוד שמן זית איכותי. אם אתם חיפאים, לכו לואדי ניסנס. אם לא, התעדכנו איפה קונים שמן זית שווה. כמות הבצל צריכה להיות גדולה (לפחות שני בצלים על כוס אורז וכוס עדשים) וצריך המון סבלנות עד שהבצל משחים. אני ממליצה על אורז בסמטי ולהשרות אותו לאיזה עשר דקות או יותר, כדי שהעמילן ייצא והאורז יהיה פחות דביק. את העדשים גם מומלץ להשרות עשרים דקות שהבישול יהיה יותר מהיר. לגבי הטחינה, כמה שיותר איכותית. אני ממליצה על טחינה היונה (קרוואן), טחינת הר ברכה או מינימום טחינה הנסיך.

ואם אתם בכל זאת במצב רוח של לצאת ולא לחשוב על מחר, אני ממליצה על כמה מקומות שלא יפשטו לכם את הרגל ושתוכלו לקבל תמורה מעולה לכסף שלכם:

פאב הדאנק – פאב בסגנון הבריטי הישן שפתוח מ 12.00 (!) עד השעות הקטנות של הלילה. אוכל פאבים כמו שאוכל פאבים צריך להיות, במחירי מציאה. יש הפי האור על האוכל ועל מבחר בירות (20% הנחה) כל יום ,כולל שעות הערב, פרט לחמישי ושישי בערב. אפשרות לשיחה טובה עם בעל המקום שהוא איש נדיר לדעתי.

רחוב מסדה – רחוב כייפי, סוג של מיני פלורנטין חיפאי, אבל מגניב יותר. יש שם את מישמש – קפה עם ספריית וידיאו והופעות חינמיות מצויינות. תפריט במחירי עלות כמעט. באותו רחוב, סושי אינסייד אאוט – סושי בר ליברלי שבו אתה מרכיב את מנת הסושי שלך. מרק המיסו הכי טוב בעיר. מחירים נוחים מאוד. ממול, פלאפל לונה, שהוא מקום פלאפל-סביח עם תבשילים יומיים מפתיעים באיכותם. מחירי רצפה.

האגף (בארטניין) – פאב חברים שמפעיל קולקטיב אמנים בשם האגף שהוא גם גלריה. פתוח פעם בשבוע. בדרך כלל בימי שלישי. מנות משתנות לפי מי שבבר באותו שבוע. יצא לי לאכול שם לא מעט הברקות קולינריות במחירי עלות. האווירה היא priceless.

ועכשיו למטבח!

מג'דרה

רשימת מצרכים:

כוס אורז לבן

כוס עדשים חומות (ירוקות)

שני בצלים קצוצים (אפשר גם יותר)

כף שמן זית לבישול

שתיים-שלוש כפות שמן זית איכותי (אפשר גם יותר)

כמון מזרחי בנדיבות

בהרט פחות בנדיבות

שתי כפיות קינמון

מלח לפי הטעם

הכנה

משרים לפחות לעשר דקות את האורז ואת העדשים. מסננים את המים. בסיר גבוה מבשלים את האורז. מוסיפים לו כוס מים רותחים. מבשלים עד שרך אבל לא מושי מידי. בסיר נמוך מבשלים את העדשים. מכסים אותן עם מים בערך באותו גובה של העדשים. יותר מים מזה פשוט יישארו בסיר.

IMG_6409

בינתיים מטגנים את הבצל הקצוץ במחבת גדולה. שמים את השמן לבישול ומחכים עד להווצרות בועות קטנטנות. שופכים פנימה את הבצל ומטגנים עד להשחמה.

IMG_6401

כשהכל מוכן מעבירים את העדשים והבצל לסיר של האורז. מערבבים.

IMG_6422

מוסיפים את התבלינים ואת המלח. יוצקים שמן זית. מערבבים.

IMG_6425

מגישים חם.

IMG_6446

טחינה ביתית

רשימת מצרכים:

טחינה איכותית

מים

לימון

שום כתוש

מלח

הכנה

פה חשוב לעשות הכל לפי העין. שופכים לקערה שטוחה את כמות הטחינה שרוצים.

IMG_6463

מוסיפים מים קצת מעל קו הטחינה. מתחילים לערבב. מוסיפים עוד מים עד שהטחינה משנה צבע מחום בהיר ללבן ונהיית סמיכה.

IMG_6467

המרקם צריך להיות קרמי ואחיד. אז מוסיפים טוויסט של לימון או יותר – לפי הטעם. מוסיפים שום כתוש, בדרך כלל שתיים שלוש שיניים מספיק לקערה בינונית. מתבלים במלח לפי הטעם.

IMG_6468

מגישים עם המג'דרה.

IMG_6483

בתיאבון!