לבחור להיות שיכור

"אל תבחרו בי. אם תבחרו, אכריח אתכם ללמוד ערבית מכיתה ג', אבטל את חסינות חברי הכנסת, אאלץ את כולם ללכת ישר, להקשיב לזולת, לא לדבר עם הידיים ולהגות את המילים כמו שצריך."
(מאיר אריאל, "נאום בחירות")

לכאורה אין קשר בין סיינט פטריק'ס דיי, חג השיכורים העולמי, לבין הבחירות בישראל.
אבל כשאתה מסתכל על הפרצופים החמוצים בערוץ הכנסת ועל הנוכחות הדלה של "נבחרי הציבור", לפעמים בא לך להשתכר. לפחות אם תראה כפול (או משולש) המליאה תתמלא קצת.

כבר דיברתי כאן על היותי Late Bloomer בתחום חיי הלילה.
את האלכוהול דווקא גיליתי כבר החל מגיל חמש, כאשר סבי היה נותן לי שוט של ליקר בננות בבואנו לבקר אותם.
העניין היה ש:
א. באנו לבקר אותם פעמיים בשנה.
ב. הכמות של האלכוהול ששתיתי עד גיל 18 נשארה אותו הדבר מגיל 5.
היה לי ולאמי מנהג כזה, סביר להניח שלא רק שלנו, ללכת לבתי קפה, לשתות קפה (היא) ושוקו (אני) ולחלוק עוגת קרם.
יום אחד משהו השתבש. הייתי בת שש-עשרה כשהלכתי עם אמי לבית קפה בפינת כרמליה. נדמה לי שקראו לו "קפה ביאליק", אבל אני לא לחלוטין סגורה על זה ויש לזה סיבה. בתפריט היה כתוב שהם מגישים קפה וינאי עם קצפת מעל וקצת קקאו בפנים. די התלהבנו מהעניין והזמנו אותו. רק שקיבלנו אייריש קופי.
עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה טעות שלנו או של המקום ואם אחד המלצרים החליט לחמוד לנו לצון. כל מה שאני יודעת זה שהקפה הזה היה טעים בטירוף. הוא אכן הגיע עם קקאו וקצפת ואני ואמי שתינו אותו בתאווה גדולה. רק שהייתה גם תוספת בדמות כמות נאה ומכובדת של ויסקי.
כבר בצאתנו מבית הקפה היינו מאוד מאוד שמחות ומאושרות. באוטובוס ממש התמוגגנו מהנוף המדהים שנשקף לעינינו וכשהגענו להדר, שם תכננו לקנות בגדים, היינו שבויות בקסם המהפנט של חלונות הראווה והבגדים בחנויות. העולם נראה כל כך יפה, צבעוני, מזמין…
צחקנו ללא הרף ומדדנו המון בגדים. בחרנו את הבגדים הכי מיוחדים, הכי מחמיאים, הכי מהממים והרגשנו שאנחנו שליטות העולם.

budwaiser

בתמונה: "היה עצמך – אל תתבייש." (פרסומת לבאדוייזר)

כשסיימנו את הקניות הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס ואנשים נתקלו ונתקעו בנו כל הזמן וצעקו עלינו.
לא הבנו אותם. מה הבעיה שלהם בדיוק? גם נתקעים בנו וגם צועקים? איך הם לא מבינים שהחיים כל כך יפים?

כשירדנו מהאוטובוס ליד הבית התנודדנו לאיטנו והיינו כל כך עייפות. הגענו הביתה וישנו עד הבוקר ברציפות כמו בולי עץ.
כשקמנו בבוקר הבנו שהשתכרנו (כן כן, אמי מעולם לא הייתה שתיינית גדולה ולא ממש הבינה באלכוהול) וצחקנו נורא.
הבגדים מעולם לא שימשו אותנו. הם היו מוזרים… ארוכים מידי או קצרים מידי, רחבים מידי או צרים מידי והצבעים שלהם היו פשוט מזעזעים.
אין ממש מוסר השכל לסיפור הזה. אולי רק העובדה שכששותים החיים טובים ויפים יותר. כל הצרות נשכחות לזמן קצר…

הפוסט הזה אינו הטפה לאלכוהוליזם אך יחד עם זאת הוא בא לדבר על אחת ההנאות הקטנות-גדולות הכי עתיקות בעולם: אלכוהול.
בירה למשל הומצאה במצרים. בעזרת קצת בירה, קצת לחם וקצת בצל, בנו האנשים הגרומים האלה את הפירמידות.
גם אנחנו נצטרך בירה כשבנט… אבל בלי פוליטיקה.

"אם העם שיכור יותר קל לשלוט בו"
(הקיסרית קתרינה השנייה)

כשמדברים על תרבות האלכוהול בחיפה חייבים להתחיל מתרבות הימאים שהחלה עוד בימי המנדט, בשנות השלושים.
יובל בן עמי מספר במאמר בהארץ על שורשי התרבות הזו והקשר שלה לאלכוהול. על רצועת החוף המיובשת (הבריטים ייבשו את הים) שהרדיוס שלה הוא בסביבות 200 מטר בערך, הוקמו פאבים לרוב. בין הפאבים שהוקמו ופועלים עד היום ניתן למנות את העוגן, הסנדק ומעין הבירה. רוב הפאבים נסגרו או הלכו לעולמם כמו בעליהם ולקוחותיהם. את הדור הראשון של מלחי ישראל שעבדו בצים ניתן לראות כל יום שישי אצל יוסק'ה בפאב העוגן ואילו את דור הביניים ניתן לראות בפאב ההבנרה אצל חיים (טרזן) למברגר. לכל ימאי היה את הפאב האהוב עליו בכל חוף וכן, גם את האישה האהובה עליו – לה שלח מכתבי אהבה ו/או זימה.
תרבות הימאים נהרסה בעיקר כי התחילו לפרוק ולהעמיס את הספינות יותר ביעילות, קרי יותר מהר. הימאים עצמם כמעט ולא יורדים מהספינות לעומת פעם, שהיו צריכים להמתין כמה ימים לפחות, אם לא יותר, על החוף.

אני זוכרת בנעוריי העליזים במרכז הכרמל את הפלא הזה. יכולתי לדעת לפי הסימנים הקטנים ביותר שזה מגיע, עוד מעט הם באים.
הזמן: סוף האביב, תחילת הקיץ לבטח. אלו היו גם השלטים המזמינים באנגלית שתלו הפאבים והמסעדות ברחוב עם מבצעי 1+1 ותחושת הציפיה של כולם עמדה כבדה באויר הסמיך. ימים ושבועות הלכתי בתהייה מתמדת: "האם היום זה יהיה היום?"
וערב אחד הם באמת היו מופיעים – מלחי הצי השישי האמריקאי. נחילים נחילים של גברים מסוקסים, שחורים ולבנים, עם המדים האלו, היו פושטים על כל בית עסק שהציע אלכוהול ואוכל מנחם. את הדיבורים והצחוקים שלהם היה אפשר לשמוע בכל רחבי שדרות הנשיא.
לפעמים הם היו מציעים לבחורות נישואין ברגעי השכרות ולפעמים סתם רוצים לדעת על האנשים, על העיר. רחוק מהבית אנשים נוטים להיות סנטימנטלים משהו. תארו לעצמכם שאתם מקבלים בוכטה של כסף לשרוף מצד אחד. מאידך, לא היה לכם סקס כבר כמה שבועות טובים, לא אכלתם ארוחה הגונה וסביר להניח שגם לא שתיתם ממש את אותו פרק הזמן. מה תלכו לעשות?

המון עסקים חיו על אנשי הצי השישי בחיפה. זה התחיל מ 5-10 אוניות בשנה והגיע לשיא בשנות השמונים כשנפתחו בעיר משרדי הקישור של הצי השישי. בין 40 ל 50 אוניות בשנה עגנו לחופי חיפה למשך חמישה עד עשרה ימים בכל ביקור. משרדי הקישור, או בשמם הרשמי, ה USO פעלו היכן שפאב הצ'ארלי יושב היום. היה בר קטן בכניסה ויכולתם לראות אותם מגיעים ושותים את כוס הבירה, אולי הראשונה שלהם, מאז שירדו מהספינה. אבל הפאב העיקרי שבו הם נהגו לשבת במרכז הכרמל היה הסנסט שפעל בשער הכרמל. בעיר התחתית אחד הפאבים האהובים ביותר על המלחים היה לונדון פרייד – איפה שהבארקי נמצא היום – שהיה פאב בריטי נהדר כהילכתו עם דארטס (חיצים). הבעלים הצטלם עם כל ספינה אפשרית והצוות שלה כולל תמונות על הסיפון והצילומים קישטו את קירות הפאב. הוא היה נפתח משעות הצהריים המוקדמות הייתה להם בירה כמעט אך ורק מהחבית וכ 8-10 סוגים. הם אפילו הגיעו עד לבת גלים לפאבים בטיילת בת גלים עצמה, מגדלור ופייפ ליין. פייפ ליין היה סנוקר פאב שהפסקול שלו היה מורכב בעיקר מדפש מוד וקיור. ומסכים ענקיים הקרינו סרטי גלישה בלי הפסק. השתייה הייתה מאוד זולה ומגוונת מאוד. את החגיגה הרסה האינתיפדה השנייה בשנת 2000 שגרמה לצי האמריקאי להפסיק לחלוטין את עגינת האוניות בנמלי ישראל מחשש לפיגועים וזאת על פי הנחיות פיקוד הצי.

"אתה זוכר ת'ימים (לא אחי אני לא) שגרנו בחיפה,
לא אוכלים בשר, רק מאנץ' של אלפלפה,
עוקבים אחרי אהוד אחרי הבצפר, עם איקסים על היד, ומיקו הגמד!
אתה זוכר שהיינו שומעים ביחד קונפליקט,
יורדים לסיטי הול, לנקות דיר חזירים,
לא נוגעים באלכוהול, ובסוף יורדים אל הפנינה?"
(זוכר ת'ימים – בוא לבר)

אז לרגל סיינט פטריק'ס דיי והבחירות הנופלות עלינו לטובה (נקווה, נקווה…) החלטנו להכיר לכם חמישה פאבים לא שגרתיים בכלל בחיפה. כאלו שאם תיכנסו אליהם תחשבו לעצמכם: "לאיזה יקום כרגע הגעתי?"

הדאנק – מה עוד אפשר להגיד על הדאנק שלא אמרתי כאןדמיינו לעצמכם את המרקיה של ה Soup Nazi אבל בפאב. כל עוד אתם שומרים על הכללים הרשומים באותיות של קידוש לבנה על קירות הפאב, אתם בגן עדן שכולו בירה מוקצפת (ועוד שוט ועוד שוט ועוד שוט) וכמובן הבישול הנהדר של אלכס, אנג'לה ועד לאחרונה גם של ברונו. והכי חשוב – היום חוגגים בדאנק את יום הפטריקיהו המסורתי, הלוא הוא הגרסה הדאנקית לסיינט פטריק'ס. יהיו שם: "מ 12 בצהריים עד 2 פנקייק חינם על כל בירה (גם למי שרק מראה הוכחה להצבעה), ותפריט מיוחד בצבעי דגל אירלנד, הנחות, מבצעים ובקיצור, בלאגאן שלם… גם חביות מוזלות בחוץ… מוזיקה אירית והמון לפריקונים קטנים… גם קלפי תהיה, ויהיו מעורבים בזה צ'ייסרים בזול… ממש!"

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

11015751_772462316136553_662010275310485603_n

10985377_772462329469885_1340637050185984187_n

הבנרה – אם חשקה נפשכם להגיע לפאב ימאים אמיתי, חי ונושם, ולא כזה שמעוצב בסגנון או שפעם היה כזה, אתם מוזמנים להגיע להבנרה, החמארה הקטנה של טרזן ועליזה, האישה שאיתו. המקום הוקם בשנת 2000 ולפי הכתבה של יובל בן עמי, שמו לקוח מבורדל באנטוורפן שנשא את אותו השם. בפאב, שהחלונות והשירותים בו מעוצבים כמו בספינה, ושתלויים בו עוגנים, רשתות ימאים, מפות ועוד, מגישים אוכל רומני בעיקר עם טוויסטים מיוחדים כמו קציצות סלק מצוינות. לא תמיד יש הכל, אבל כל מה שנמצא – טעים מאוד. מידי שבוע נערך מפגש של הימאים בדימוס שהוא בעצם שעתיים של המון צחוקים, העלאת זכרונות וחזרה בזמן. אם תשבו שם על הבר תמיד תוכלו להיות שותפים לשיחה בין הימאים לשעבר שהם עיקר הלקוחות במקום לבין חיים (טרזן), שיושב תמיד באותו המקום, לבוש באוברול הג'ינס הנצחי שלו ומעשן את המקטרת כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם. בתווך עליזה והמלצרית החמודה הקבועה, מלהטטות בין הסועדים והתחושה היא בעיקר נוסטלגית-משפחתית.

הבנרה
כתובת: דרך העצמאות 88 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 050-6422130
שעות פעילות: כל יום, פרט ליום ראשון, מ 10:00 עד 18:00

DSC_4950 (Large)

פארמסי – אם סנוקר זה הקטע שלכם, כדאי לכם להגיע לפאב הפארמסי. הפאב ממוקם בתחילת רחוב מסדה ונקרא כך על שם בית המרקחת המיתולוגי שהיה קיים באותו מקום במשך שנים. כשבית המרקחת נסגר הוא הוריש כמה מהבקבוקים והתכשירים לפארמסי ואת המראה עם סמל הנחש הרפואי. הפארמסי הוא פאב טבעוני בעיקר בגלל שמגישים בו בייגלה בלבד. האוירה בפאב היא של מועדון חברים הזוי במיוחד אבל גם מחבק ומפרגן. יש בירה בקס מהחבית, טובי ושאר ירקות (טוב, אין ירקות… אבל הבנתם). הפארמסי מקדם את פני כולם ללא הבדלי גזע, דת ומין… חוץ מתימנים. יש הרבה מוסיקה מזרחית אבל בקטע מודע לעצמו ובכלל מוסיקה שכבר מזמן לא שמעתם. שווה להגיע במיוחד ששירין ועבאד נמצאים כדי לראות משחק של אלופי סנוקר כהילכתו. הפארמסי נסגר כנראה בסוף החודש, אז מהרו מהרו לשם.
הם חוגגים את סיינט פטריק'ס אבל אל תצפו לאוירה יותר מידי אירית חוץ מהירוק של שולחן הסנוקר.

פארמסי
כתובת: מסדה 1 הדר, חיפה
טלפון: 077-5357465
שעות פעילות: כל יום מ 20:00 עד הלקוח האחרון (08:00)

DSCI7084

DSCI7083

סמוק האוס – פעם סמוק האוס עשו משלוחים. עכשיו, כדי לאכול את תפוחי אדמה עם בייקון וצ'דר (כן.), כנפיים ברוטב ג'ק דניאל'ס (כן, כן.) וצלעות החזיר בסיידר, מייפל וטבסקו (כן, כן, כן!) תצטרכו להגיע לבלפור 23. כבונוס תוכלו לפגוש את הבעלים של המקום המסרק את זקנו, לבוש בחולצת פסים ארוכה של מלחים, סמל הגבריות הסובייטית. המקום מתהדר בתפריט אוכל בנוסח ברביקיו טקסני ומגיש גם המבורגרים בנוסף לבשר השיכור ותועפות הבייקון. במקום מעשנים בשרים בעישון ביתי אך גאוות המקום היא על האלכוהול המזוקק בסמוק האוס. מדובר על פירות שונים ומשונים ואף בייקון (!) המושרים באלכוהול ברמה של 80 אחוז במשך שבועות ואז נפתחים ונשתים בשלוק אחד. בלילות של ירח מלא, מזמנים אנדריי וחבריו נגן חמת חלילים שינגן לאלכוהול שבמזקקה למען יהיה סקוטי מספיק.

סמוק האוס
כתובת: בלפור 23 הדר, חיפה
טלפון: 074-7012202
שעות פעילות: בערב, לא ברור ממתי עד מתי. פשוט תגיעו.

11071125_10153163565299321_1648944933095688791_n

הצ'ארלי-בר – הצ'ארלי פתוח יותר מחצי יממה, כל יום. זה הפאב שאפשר לאכול בו ארוחת צהריים, ארוחת ערב וארוחת בוקר (מאוד) מוקדמת. המקום אפלולי עם מוסיקה סטייל הסיטי הול וכמו בבתי הקזינו המשובחים ביותר, אחרי כמה זמן אתה מאבד קשר עם העולם החיצון, עם הזמן ושוכח שבכלל היית צריך ללכת מכאן לאיזשהו מקום בכלל. צ'ארלי, הבעלים, הוא מהאנשים שמשפריצים כריזמה לכל עבר מבלי להתכוון בכלל, ומכין קוקטיילים לא רעים בכלל. האוכל מעולה ובגלל אשתו הטיוואנית, צ'ארלי יודע בדיוק איך דים סאם צריך להיראות ולהיטעם וזוהי בהחלט אחת ממנות הדגל בפאב. כמו כן הספייריבס והג'ק פוטטוס ממכרים ושמענו גם על קינוח שעושה רושם אלוהי – מוס שוקולד עם מעט רמי מרטן יחד עם וודקה וניל און דה טופ. אתם חייבים לנסות בהזדמנות הראשונה – תגידו שאנחנו שלחנו אתכם. יש מבצעים די מטורפים על ויסקי מאלט בימי ראשון ושני וגם לבירות אין במה להתבייש. קחו את קו האוטובוס הראשון של היום ישר הביתה. זה בהנחה שתוכלו ללכת בקו ישר אחרי שתצאו מכנסיית התענוגות הזו.

הצ'ארלי-בר
כתובת: שער הלבנון 2 מרכז הכרמל חיפה
טלפון: 050-7948845
שעות פעילות: ראשון עד רביעי מ 16:00 עד 06:00 חמישי עד שבת מ 14:00 עד 06:00 ולפעמים גם יותר מאוחר. המטבח נסגר ב 03:00

10155343_10153163564309321_9144227529568656952_n

זהו.
מקווים שנהניתם ותצביעו נכון. לא נכתוב כאן למי אבל בואו נגיד ש Right is wrong 😉
ולאן שלא תצאו הערב לחגוג (או לשכך את יגונכם בעזרת הטיפה המרה) – תהנו מאוד ותזכרו: אלכוהול זה אח.

אנחנו מצידנו נחכה לקולות הימאים באופטימיות הדרושה.

ומה יישאר לי ליום הבחירות?

סלט אגסים שיכורים וגבינת סנט מור

הסלט הזה ממש ממש קל ומאוד כייפי. הוא גם מתאים לתחילת האביב. השוס שלו זה האגסים השיכורים יחד עם גבינת סנט מור, פצצה של גבינה. תיהנו!

מצרכים

גליל גבינת סנט מור פרוסה לעיגולים
שלושה-ארבעה אגסים חתוכים בינוני
חבילת חסה סלנובה
פלפל צהוב חתוכים דק
ארבע-חמש עגבניות שרי חתוכות לרבעים
חצי בצל סגול פרוס לטבעות
פלפלון צ'ילי קצוץ דק (אופציונלי)
כף חמאה לטיגון
חומץ בלסמי לפי הטעם (לא להגזים)
חצי כוס יין אדום חצי יבש
כף סוכר חום
מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה

1. קורעים את החסה השטופה לתוך קערה גדולה
2. מוסיפים את הירקות והגבינה
3. מחממים מחבת וממיסים חמאה
4. מטגנים את האגסים עד שמתרככים
5. מוסיפים יין אדום וכשמבעבע מוסיפים סוכר חום
6. כשהטעמים נהיים עמוקים מספיק, מורידים מהמחבת ומוזגים לתוך הקערה
7. מוסיפים חומץ בלסמי, מלח ופלפל
8. מגישים מיד

בתיאבון!

IMG_1733 (Large)

חסן שוקרי פינת אבא חושי – בראשית 1

חלק ראשון: בתוך החומות

 

 

"עולים בשדרות הציונות שהיו פעם שדרות האו"ם שהייתה פעם טריק אל-ג'בל, דרך ההר, שהיה פעם הר ללא דרך וללא שם, 'ויהיו עוד נסים ונפלאות, אני מבטיח'."
(מתוך "אמיל נשאר בואדי", מאת עדנה גורני)

Wadi - Broken Fingaz

Know our history, save our future – ציור קיר של Broken Fingaz מעלה שד' הציונות בואדי ניסנאס
התמונה נלקחה מהאתר של Broken Fingaz

שכונת ואדי ניסנאס وادي النسناس מתחילה היכן שנגמרת שכונת הדר ומסתיימת היכן שמפציעה העיר התחתית.
המילה ניסנאס نسناس פירושה נמיה בערבית.
כשיצאתי לחקור את ההיסטוריה של השכונה, עניין אותי לדעת מה מסמלת החיה נמייה. מצאתי המון איזכורים לאופי חזק, אומץ לא רגיל כנגד כוחות גדולים וחזקים ממנה, חברתיות ומשפחתיות וכמובן יופייה. עם זאת, היו גם איזכורים פחות חיוביים כמו טורפנות של חיות קטנות וגמישות שהיא מנצלת לעיתים לרעה.
אני לא יודעת איך התגלגל שמה של הנמייה לשכונה, אך ההשערה שלי היא שהואדי היה מלא בנמיות שחיו בו.
ניסיתי לחשוב על אופייה של השכונה ביחס לשמה וביחס לאופייה של הנמייה ועלו לי בראש כמה הקבלות מעניינות.
ואדי ניסנאס היא שכונה שורדת בזכות אומץ ליבה, אופייה הפתוח והחברתי וגמישותה המחשבתית.
מבין השכונות שאכתוב עליהן בפרויקט הזה (ואדי סאליב, העיר התחתית, חיפה אל עתיקה ועוד), ניתן לומר שואדי ניסנאס היא השוקקת והפעלתנית ביותר, המאויישת ביותר והמתויירת ביותר. ניתן לומר עם כמה סייגים שהיא סוג של סיפור הצלחה מבין השכונות המדוברות.
על פי ויקיפדיה השכונה הוקמה במהלך המאה ה 19 כשכונת פועלים פשוטה עם אוכלוסייה ערבית-נוצרית, לפני המלחמה ב 48' ושמרה בהמון מובנים על זהותה הערבית-נוצרית.
ב-22 באפריל 1948 כבשו כוחות "ההגנה" את חיפה הערבית. רוב תושביה הערבים של העיר עזבו אותה, אך כ-3,000 ערבים נותרו בעיר ורוכזו בואדי ניסנאס ובואדי סאליב‏.
עבד עאבדי, פסל וצייר חיפאי המתגורר בואדי ניסנאס, נזכר כילד באותו יום גורלי שבו עזבו הוא ומשפחתו את חיפה:
"אני אציין שב 22 לאפריל ב 1948 יצאנו את העיר מתוך אילוץ בתוך כוונה לחזור בעוד שבוע אך למעשה חזרתי עם משפחתי בסוף שנות החמישים, אחרי גלות בארצות ערב ואני יודע שהרבה ערבים חיפאים אוכלסו בעל כורחם בתוך ואדי ניסנאס. השכונה הזו הייתה מסוגרת, במצור כביכול והיציאה ממנה הייתה קשורה ברשיון, אישור תנועה. האוכלוסייה הזו (הערבית, נ.ס) סבלה מ 48' עד 65' ממשטר צבאי. כאן (בואדי ניסנאס, נ.ס) היה משטר צבאי כשנה."
עוד תוכלו לקרוא על סיפור עקירתו של עבד עאבדי ומשפחתו ועל שיבתם במאמר הזה וגם להתוודע לעשייתו באופן כללי יותר באתרו האישי.

Abed_Abdi_Haifa_April_1948

עבד עאבדי "חיפה אפריל 1948"

עד 48' היו רוב תושבי השכונה ערבים נוצרים, אך במהלך השנים ועם חילופי האוכלוסייה הפכו המוסלמים לרוב. עובדה שלא הרבה יודעים ולא הרבה מדברים עליה היא שלפני ואחרי 48' התגוררו יהודים בשכנות לערבים בשכונה. למעשה, בתקופות מסוימות הם היוו כ 70% מתושבי השכונה. היחסים היו טובים מאוד בדרך כלל.
פאוזי הנאדי, בעל חנות ומסעדת הדגים "פאוזי דגים" ותושב הואדי רוב חייו, נזכר באורחות החיים בואדי בתקופת ילדותו:
"אנשים – ערבים ויהודים – גרו פה דלת מול דלת. הייתה שכנות מאוד טובה. עד היום אני בקשר עם חברים יהודים מילדותי. באיזשהו שלב שלב היהודים התחילו לצאת מהואדי ועברו לקרית אליעזר ולקריות. גם היום גרים פה מעט יהודים. הרחבה הזו חדשה (באמצע השוק, רח' יוחנן הקדוש, נדימה ופאוזי, נ.ס). כשהייתי קטן זה היה השוק. היו בסטות קטנות ודוכנים. כל אחד בשוק מכר ירק או פרי אחד בלבד כדי שלא תהיה תחרות וכולם יוכלו להתפרנס. הייתה אחווה הדדית. אנשים חיו פה בשקט ושלום וכל אחד הכיר את השני. היו פה המון עירקים (יהודים ממוצא עירקי, נ.ס) שהיו להם חנויות בגדים ודגים. פלאחים יהודים היו מגיעים עם בננות מכפר גלים ובכלל. איפה שהשוק נמצא עכשיו היו חנויות של בשר, חנויות של עופות, חנויות של דגים. כמעט כל החנויות היו שייכות ליהודים שגרו בואדי ועבדו בו עד שנפטרו. היום רוב הסוחרים הם מהכפרים ולא גרים בואדי. רק אני, נדימה ו-ואליד הספר נשארנו כאן. זה נהיה כלבו, איזור מסחר ולא איזשהי שכונה שיתופית מבחינת המסחר.
תמיד הייתה פה אחווה בין יהודים לערבים. בחגים ביקרנו אחד את השני. בצאת פסח, כשהיהודים כבר יכלו לאכול חמץ, היינו שולחים להם עם הילדים מאפים ואוכל עם בצק וחיטה. והם עשו להיפך בחגים שלנו. היום לצערי כבר אין את זה, אבל עדיין כולם מכירים את כולם בשכונה ויש אירועים חברתיים מידי פעם."

DSC_0064 (Large)

רחוב יוחנן הקדוש, אמצע השוק. כאן, מספר פאוזי, ברחבה הזו היה בעבר השוק האמיתי.

פסטיבל "החג של החגים" שעליו דיברנו בפוסט הקודם, נערך כמעט אך ורק בתוך גבולות השכונה. בשנותיו הראשונות של הפסטיבל הותווה בסימטאות השכונה "מסלול האמנות", ובו הציגו אמנים מיצירותיהם. חלק מהיצירות נותרו בין הבתים באורח קבע כל השנה וניתן היה להנות מהן גם ביומיום שמעבר לתקופת הפסטיבל. כיום ישנן גלריות שמוקמות לצורך הפסטיבל ותערוכות בבית הגפן אשר נפתחות עם הפסטיבל, אך אין את הנוכחות הפיזית, הסביבתית שהייתה בעבר בשכונה. ישנה גם התנגדות של חלק מהתושבים לקיום הפסטיבל בשכונה והם דורשים שיוציאו את הפסטיבל מואדי ניסנאס.
י', צעירה שעבדה בבית הגפן בעבר מספרת על ימיו הראשונים של הפסטיבל ועל ההתנגדות של חלק מהתושבים אליו עם חלוף השנים:
"מספרים שזה התחיל בתור פסטיבל מאוד קטן אבל הוא נהיה מאוד המוני. מדובר על עשרות אלפי אנשים שבאים לקנות קובה ופטייר. אני יכולה להגיד שממש בהתחלה היו מציבים פסלים ותמונות והתושבים היו שומרים על העבודות. כל ההצבה נעשתה בשיתוף עם התושבים. היה משהו שצמח מהמקום עצמו. עדיין עיריית חיפה ארגנה את הפסטיבל והיו הצהרות קלישאתיות אבל היה משהו אורגני שצמח מלמטה. לדעתי ההתנגדות לפסטיבל בקרב התושבים נובעת מכך שהתושבים לא שותפים יותר. הבלאגן, הבידוק הבטחוני של התושבים בכניסה לביתם בכל פעם שמתקיימים האירועים והעובדה שהואדי מוזנח כל ימות השנה ולא נעשה בו שימור מבנים, הם חלק מהגורמים."

DSCI5927

מדרגות מרחוב שדרות הציונות אל תוך השוק. צילום: דני קליך

עד כאן על העבר של ואדי ניסנאס ופסטיבל "החג של החגים".
בחלקים הבאים של "בראשית" נדבר על העיר התחתית, חיפה אל עתיקה, ואדי סאליב ועוד.
הישארו איתנו!

"קשה להשתדל להיות ערבי טוב, ביחוד כשאתה לא יודע בדיוק מה זה ערבי טוב. הרבה יהודים חושבים שערבי טוב הוא ערבי מת. איך אפשר להשתדל יום-יום להיות מת?"
(מתוך "חצוצרה בואדי", מאת סמי מיכאל)

חסן שוקרי פינת אבא חושי – תחנות בזמן

(במקום הקדמה)

 

ואדי / כרמית רוזן

יוֹתֵר מִתָּמִיד וָאדִי נִיסְנַאס עַכְשָׁו
אוֹתֶנְטִי
עַל קִירוֹת הַבָּתִים לוּחוֹת מִתְלֵה הָעִירִיָּה חוֹגְגִים דּוּ-קִיּוּם
שָׁרִיר, פּוֹאֶטִי: רוֹנִי סֹמֶק עַל חַוָּאגָ'ה
בְּיַאלִיק, שְׁמֵי בַּגְדַד
לסַמִּי מִיכָאֵל
וּמְשׁוֹרֶרֶת יְחִידָה, נִידָאא ח'וּרִי

כְּמוֹ לַבָּנֶה צְחוֹרָה לְמִמְכָּר בַּפִּנָּה, מְגָ'דָרָה בְּקֻפְסָאוֹת,
זַעְתַּר עֲבוֹדַת יָד מְעֻרְבָּב בְּשֶׁמֶן זַיִת מִבַּקְבּוּקִים שֶׁל קוֹקָה-קוֹלָה
גַּם אֶפְשָׁר לִקְנוֹת

אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אֶמִיל חַבִּיבִּי, נִתְקֶלֶת
בְּשִׁיר שֶׁל אֵהוּד מָנוֹר

וְעוֹצֶרֶת. מִבַּעַד לְשִׁמְשַׁת מְכוֹנִית עַל מִדְרָכָה
(אֵין מָקוֹם אַחֵר) מִסְתַּנֶּנֶת
שׁוּרָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ:
'יָבוֹאוּ עוֹד בַּרְבָּרִים'.

נמרים בואדי

רונה שחר – שמן על בד 203×156 ס״מ – 2010

כבר עשרים ואחת שנים מתקיים בחיפה פסטיבל "החג של החגים".
הפסטיבל הוא גולת הכותרת העומדת במרכזו של נושא הדו-קיום, גאוותה הגדולה של עיריית חיפה.
מרבית פעילויות הפסטיבל מתקיימות בשכונת ואדי ניסנאס ששמרה על צביונה הערבי עוד לפני קום המדינה.
את הפסטיבל מארגנים יחדיו עיריית חיפה, בית הגפן ו-ועד תושבי ואדי ניסנאס.
יותר משני עשורים מתקיים הפסטיבל והדעה הרווחת בציבור היא שהוא מהווה ביטוי לאופייה של חיפה כעיר בעלת אוכלוסייה מעורבת, שבה חיים במשותף בני כל הדתות, ונועד לקדם דו-קיום וסובלנות ביניהם.
האמנם משקף הפסטיבל את מה שקורה בפועל בחיפה בתחום השותפות בין הנוצרים, היהודים והמוסלמים? או, בואו נקרא לילד בשמו האמיתי, בין היהודים לערבים? האם הצליח הפסטיבל ולו במעט, לקדם את השיח הערבי-יהודי בעיר? האם יש מעבר לדוכני האוכל "האותנטיים" ולמופעי המוסיקה העממית? מעבר לתערוכה המסורתית שהמעמד מחייב, שנפתחת כל שנה בבית הגפן?

גיל עשרים ואחת הוא גיל חשוב.
גיל שבו הבטיחו לנו שנגיע לירח.
זה גם הגיל שאפשר ואולי כדאי להתחיל לקחת אחריות על החיים שלך בתור בוגר.
זה זמן לחשבון נפש ולהערכה מחודשת של מטרות הפסטיבל, השגיו וכשלונותיו, מסקנות ולקחים לעתיד.

אנחנו שומעים הרבה את קברניטי העיר חיפה ובראשם ראש העיריה, מדברים על דו-קיום בחיפה ומתפארים בפסטיבל.
לפני שנתיים אמר יונה יהב: "חיפה היא עיר השלום. את מסורת השלום בחיפה הניח חסן שוקרי ראש העיר הראשון של חיפה לפני קרוב למאה שנים. איש אמיץ ומנהיג דגול שקבע את הדרך בה אנו בחיפה צועדים עד היום. בעוד כשבועיים יפתחו כאן בחיפה אירועי ה"חג של החגים". כחצי מיליון איש יהודים וערבים, מקומיים ותיירים משתתפים בכל שנה באירועי החג הייחודי הזה שנחוג רק בחיפה ובו מצוינים יחדיו: הרמדאן, חנוכה וקריסמס. אלו החוגגים אתנו מצדיעים לסגנון החיים ומביעים הזדהות עם השלום ודרך החיים שעבורנו היא כל כך טבעית ואני שואל את עצמי איפה טעינו? מדוע לא הצלחנו עדיין להדביק את המזרח תיכון והעולם בדרך שעבורנו בחיפה, היא המובן מאליו …דרך השלום".

האמנם זהו המובן מאליו?

אירועי הקיץ האחרון עדיין חקוקים אצל כולנו.
זכרון ההפגנה הגדולה והאלימה במרכז הכרמל שבה השתתפו כמה מאות, אם לא קרוב לאלף, מפגינים משני הצדדים – שמאל וימין, עדיין מהדהד, ועשרות פצועים ועצורים עדיין מלקקים את פצעיהם. ההפגנה הייתה טראומטית במידה רבה, שכן רוב המפגינים הגיעו בהסעה מחוץ לחיפה ו"כבשו" את המגרש הביתי של חיפאים רבים שלא מורגלים לעימותים אלימים בעירם, בייחוד לא באיזור הכרמל.
גם ביטול הופעתה של הזמרת רונה קינן בחיפה בגלל איומים על חייה זכור לרבים. הזמרת, שהייתה אמורה להופיע בשוק הטורקי במסגרת אירועי העירייה, נאלצה לבטל את הופעתה בעקבות האיומים. האיומים התקבלו לאחר שהופץ ברשת שהזמרת הביעה הזדהות עם אמהות של מחבלים, וקושר לכך פרסום ישן עליה, אף שהפריכה אותו בעבר. שי גבסו החליף את קינן על הבמה. האמירה של ראש העיר, יונה יהב: "ההסתה הפרועה של קיצונים משני הצדדים גבתה מחיר כבד מהדמוקרטיה הישראלית", נתפסה כתמוהה במקצת מכיון שרק גורמים קיצוניים מצד אחד גרמו לביטול ההופעה.

בפרויקט מיוחד של הבלוג לכבוד עשרים ואחת שנים של פסטיבל החג של החגים, החלטנו לצאת ולבדוק בשטח מה אומר בעצם המושג "דו-קיום", מה יש מאחוריו באמת ומה חושב הרוב הדומם שקולו לא נשמע בדרך כלל.
יצאנו לשטח, ערכנו ראיונות עומק עם אנשים שונים ממגוון עיסוקים, זרמים ומקומות מגורים. חקרנו את ההיסטוריה הילידית של העיר חיפה, את שכונותיה המיושבות בערבים וביהודים ואת תולדות הפסטיבל. הפרויקט הזה מורכב משלושה חלקים כרונולוגיים: עבר, הווה ועתיד.

10885264_10152930135009594_5384501986025000943_n

בוריס סבירסקי – "זיכרונות מבת-גלים – 1" (תצלום זה אינו אילוסטרציה)

"אני סולדת מהמילה דו-קיום. חיפה היא עיר די בורגנית. גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה סוציואקונומית. כל מה שקורה כאן מבחינת דיבור ערבי-יהודי, קורה By default. הוא לא קורה בגלל ערכים."
(י', צעירה שהתגוררה שנים רבות בחיפה עד לפני כחצי שנה)

כשהייתי בת שש-עשרה, ב 94', שנה לאחר היווסדו של פסטיבל "החג של החגים", הוזמן התיכון שבו למדתי ליום מיוחד בבית הגפן. באותו יום, היינו אמורים להיפגש עם בני נוער בגילנו, ערבים, ולהכיר אותם, לשוחח איתם.
למרות התודעה הפוליטית הדי מפותחת שהייתה לי (יחסית לתלמידת תיכון), עניינו אותי אז דברים אחרים לגמרי כמו החבר הטרי מירושלים והעיר הגדולה, הלוא היא תל אביב. אז רקמתי תוכנית סודית-סודית, כי ראיתי ביום הזה קרדום לחפור בו.
התוכנית הייתה כך: לספר להורים שלוקחים אותנו במסגרת מגמה ספרותית לתל אביב, לסיור של ספרות ותיאטרון. לא להזכיר דבר על בית הגפן. לבלות את היום עם החבר בתל אביב לחזור בערב כאילו דבר לא קרה.
ואכן, נשמעתי משכנעת ביותר ולא עוררתי את החשד הקל שבקלים. יצאתי לתל אביב בבוקר ברכבת, פגשתי את אהובי וביחד חרשנו את תל אביב. אפילו שרשרת הוא קנה לי. והייתי מאושרת עד השמיים. לא הייתי מודעת לדרמה שהתחוללה באותן שעות מתוקות מיין גנוב (לא היו אז פלאפונים, להזכירכם).
מסתבר שכמוני חשבו עוד חמישה עשר ילדים וגם הם לא הגיעו לבית הגפן.
המורים התחילו לעשות טלפונים והגיעו אל הוריי.
המסכנים נלחצו וחיפשו אותי כמו משוגעים. חשבו אפילו להתקשר למשטרה. המורים לקחו את הידיד הכי טוב שלי ל"חקירה" ואני חייבת לומר שהוא עמד בה די יפה, אך בסוף כשלא הרפו, הסגיר את תוכניתי. כך שבשנייה שרגלי דרכה על מפתן הבית, גורלי כבר נחרץ.
כמובן שחטפתי ריתוק, הייתי צריכה להתנצל בפני כל המעורבים, לרבות המורה לספרות שהערצתי ובושתי ונכלמתי במעשיי.

יותר מאוחר כשקצת החכמתי, הבנתי שפיספסתי הזדמנות כמעט יחידה לפגוש בני נוער ערבים בגילי.
בתור נערה שגדלה במרומי הכרמל החיפאי, לא פגשתי יותר מידי ערבים. ההיכרות שלי איתם הסתכמה בבעלי החומוסיות והמסעדות המזרחיות שבהם אכלנו בתור משפחה, הסוחרים בואדי ניסנאס ולעיתים בשוק תלפיות, שאליהם התלוויתי לקניות עם אבי וזהו בערך.
למרות שחיפה היא עיר מעורבת ויש דו-קיום, אני ושאר חבריי בכרמל לא ממש הרגשנו את זה.
באוניברסיטה היו כבר יותר הזדמנויות.
התיידדתי עם כמה אנשים, חלקם חיפאים וחלקם לא, ועם כולם, למרות הנושאים המשותפים כמו לימודים, ותחומי עניין קרובים, היה איזשהו ריחוק בסופו של דבר. מין ריחוק שלא מאפשר לך ולצד השני להיפתח עד הסוף, להגיד כל מה שחושבים.
כשכן עלה הנושא הפוליטי, אז הוא הגיע בצורה לא מווסתת. לפעמים אני רציתי לדבר עליו והצד השני העדיף שלא, ולפעמים הצד השני דווקא רצה להשמיע, אבל אני נבהלתי מהדברים שנתפסו אצלי כהתקפות, האשמות, ולא כרצון לחלוק מה עובר על אדם בסיטואציה כזו מורכבת:
להיות אזרח ערבי במדינה יהודית.

וזהו.
אחרי האוניברסיטה רציתי להיפגש, רציתי לדבר, אבל לא מצאתי מסגרת ממסדית בחיפה שבה יכולתי להשתתף.
כשפניתי לבית הגפן גיליתי שהמפגשים המאורגנים שלהם הם רק בשביל תיכוניסטים וסטודנטים. ומה איתי?
אישה באמצע החיים, עם עבודה, בעל וכלב, קצת תחומי פנאי. האם לאנשים כמוני אין צורך לאפשר מפגש אמיתי עם "הצד השני"?
רק כשהתחלתי להסתובב בשכונת הדר, בעיר התחתית ובואדי ניסנאס מעבר לרק קניות ומסעדות, התחלתי להכיר אנשים באמת. לא היה מפתיע לגלות שמעבר למסיכות ולסטריאוטיפים כולנו אותו הדבר. רוצים להגשים את עצמנו, לאהוב, צריכים ביטחון רגשי, כלכלי ומדיני. אבל תמיד ברקע את העניין הפוליטי. ואותו רציתי קצת לפתוח בפרויקט הזה.

זו הפעם הראשונה שאני הולכת למשימה עיתונאית בנושא כל כך מורכב, רגיש וטעון.
הלכתי עם המון חששות ואני רוצה לומר שכל מי שפניתי אליו בנושא, הסכים לדבר ברצון (חלקם בעילום שם וחלקם לא) וזכיתי להכנסת אורחים נפלאה. אנשים הכניסו אותי לביתם ולליבם. דיברו על מה שכואב להם, על מה שמשמח אותם. על החששות והפחדים, על החלומות והתקוות. כשצפיתי בסרט "ערבים רוקדים" של הבמאי ערן ריקליס, שמבוסס על ספריו של סייד קשוע, הזלתי הרבה דמעות.
פתאום הסרט הזה, וסרטים אחרים בנושא שצפיתי בהם בעבר, לא נראו לי תאורטיים. יכולתי לשים במקום הדמות הראשית את כל האנשים שהכרתי, גם הכרות ממזמן וגם בתקופה האחרונה.
אני לעולם לא אבין בצורה מלאה את החוויה הזו של להיות אזרח ערבי בישראל ואפילו בחיפה. אבל רציתי להיות לאנשים האלו לפה ולהשמיע את המחשבות, התהיות והתובנות שהם חלקו איתי.

הטריילר של "ערבים רוקדים" – הסרט הרבה יותר טוב. מומלץ לראות!

"נעמה, גם אנחנו בעצם חיינו פה, בעיר הזאת, בזה שאנחנו יוצרים לעצמנו אי של שלווה יחסית – אנחנו בוראים מציאות וזה לא מעט. תל אביב היא רק אשליה. היא יותר מדי הומוגנית והערבים שם לא דומים לערבים פה. הם סגורים באיזה גטו."
(מ', תל אביבית בעבר וחיפאית בהווה)

אז מה יהיה בפרויקט?
ראשית, תובא הקדמה היסטורית על חיפה שחלקנו לא מכירים, וסיפורה מזוית אחרת.
תוכלו לקרוא על סיפורי ילדות והתבגרות בצילם של אירועים המשותפים לשני העמים.
נחשוף מה נעשה בתוך המערכת הממסדית בתחום יחסי ערבים-יהודים ומחוץ למערכת הממסדית.
נציג את המרקם הייחודי של הקהילה והעסקים הקטנים אשר נמצאים בשכונות המעורבות והערביות. ויהיו עוד דברים שלא דובר בהם כמעט בתקשורת המיינסטרימית.

כל שבוע תפורסמנה כתבות שחושפות רבדים נוספים בחיפה.
אנשים ומקומות מעניינים שאולי לא הכרתם וכמובן המלצות על מקומות של תרבות ואוכל, כי אי אפשר בלי הפינה הזאת אצלנו בבלוג.
אז תעקבו כי בשבוע הקרוב ייצא החלק הראשון של הפרויקט שייקח אתכם למסע בעבר של חיפה 🙂

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל האנשים הטובים שעזרו לי בפרויקט, שפתחו בפניי את ביתם וליבם, שקישרו אותי עם מקומות, נתנו לי השראה ותמכו בי רגשית . רשימה חלקית ביותר: אלכס סובול לביא (בעלי), רונה שחר, איל פרידלנדר, בוריס סבירסקי, כרמית רוזן, יעקב סבן, רמזי ויוסי מ"גן המלך", מירב בן נון, טליה ביקסון, ערן ריקליס, סייד קשוע, נטלי לוין, דני קליך, אמיר באלאן ומשפחתו, עבד עאבדי, אורי וולטמן, קהילת "יד ביד", רוית שטוסל, בועז רפאלי, ליבי קסל, פאוזי מ"פאוזי דגים", פלאפל ג'ורג', אמנון באום, עמית נויפלד.
אם יש מישהו ששכחתי, אני מתנצלת מראש.

בריכות הן לפעמים געגועים לקיץ

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"
(קהלת א' 7)

בוודאי תתפלאו לשמוע שזכרונות הילדות שלי אינם חיפאיים ברובם.
גדלתי בכפר סבא עד גיל שתים-עשרה ואת הקיצים ביליתי בבריכה הציבורית אשר הייתה בשכונתי.

הבריכה.
הבריכה נראתה לי המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נתחיל בכסאות הנוח שתמיד אהבתי לשבת בהם, לקרוא משהו ולהרגיש את השמש מחממת אותי, שוזפת את עורי. הפסקת ענבים ירוקים שטופים היישר מהצידנית הייתה דבר נפוץ.
אני והחברים שלי היינו רצים יחפים לאורך כל המתחם ולא פעם הדבר הסתיים במיני אסון כמו זכוכית שנכנסה לרגל או עוקץ של דבורה אשר נחה על הרצפה, שחדר לעקב הצעיר.
הבריכה עצמה הייתה לנו אוקיינוס גדל מימדים שבו היו אצורות הרפתקאות אינסופיות.
שירים ומשחקים שהמצאנו במיוחד לבריכה. ניסויים ותרגילי אומץ כמו צלילה לעומק ונסיון לראות כמה זמן אפשר להיות בלי חמצן. מצופים. כפכפים. גלגל ים. הקול של המציל שמאיץ בנו לחזור למים של "הקטנים" כי שוב עברנו את החבל.
אני לא מדברת על הטקס המיוחד של בגדי הים. כל שנה בתחילת העונה, הולכים לחנות הקבועה. מודדים ומתלבטים. השנה: בגד ים שלם או ביקיני? חלק או נקודות? זו בהחלט הפעם האחרונה שיכולתי ללבוש ביקיני משולשים… 🙂

IMG_2143 (Large)

בגיל שבע אמא החליטה שאני צריכה ללמוד לשחות.
נשלחתי כלאחר כבוד לקורס של ערן, המורה לשחייה, אשר התקיים כמובן בבריכה שלנו.
ערן, המורה לשחייה, היה חתיך על. זה לפחות מה שאני מבינה היום.
איך אני יודעת? כי כל האמהות שהביאו את הילדים לקורס, נשארו על כסאות הנוח לצפות בו, לבוש בבגד ים טנגה בלבד, אשר הבליט את שרירי החזה השזוף שלו. כל אחת התגנדרה כמיטב יכולתה, וחבשה כובע נשי וזוג משקפי שמש אשר לא הסגירו את מבטיה הלא תמימים בעליל.
אני, כמו כולן, הייתי מאוהבת בערן. הפטריק סוויזי הפרטי שלי.
היום אני יודעת שפשוט חיפשתי את תשומת הלב שלו בדרכי הילדותית.
אני וכל בני השכונה בשכבת הגיל המתאימה התייצבנו שם פעמיים בשבוע. ואז התגלה הכישרון המדהים שלי לשחייה.
חוץ מהכישרון שלי לכתיבה וציור שלא ממש זכה להערכה בקרב בני כיתתי, זו הייתה הפעם הראשונה שבלטתי לטובה.
אני הייתי הילדה שערן הדגים עליה את כל התרגילים החדשים שעמד ללמד. הרגשה נפלאה.

IMG_2122 (Large)

אחר כך בקייטנה העירונית הלכנו לבריכה אחרת. גדולה יותר שאף היא הייתה ציבורית.
חיכיתי שבוע שלם ליום ב' – יום בריכה, לחמניה ושוקו. תמיד היה נדמה לי שאת השוקו הטעים יותר הם חילקו ביום הבריכה.

ומה גדול היה תמהוני כאשר גיליתי שלא קיימת כיום בריכה ציבורית, במחירים עממיים בחיפה.
גיליתי זאת בזכות התערוכה הגאונית "גלי כיאט" אשר נפתחה ב 31 לאוקטובר לשבועיים בלבד ונסגרה אתמול.

1959827_681625678599987_2869219098394507903_n

התערוכה אשר נהגתה ונבנתה על ידי האמנים שי־לי עוזיאל, טמיר ליכטנברג ונטלי לוין, התארחה בגלרית החדש והרע, אשר נמצאת בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב כיאט – ממש סמוך לפאב הסינקופה.
בטקסט שמתאר את התערוכה כותבת נטלי לוין, אשר בנוסף נמנית על מקימי הגלריה ואוצרת בה: "בעברה המפואר של חיפה תושבי העיר ידעו שתי בריכות ציבוריות מיתולוגיות – בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הים היהודי היחידי בעיר [שאר החופים לפני 48 היו בבעלות משפחת ח'יאט] הבריכה פעלה עד שנזנחה סופיץ בשנות ה-70. בריכה נוספת בעיר נחנכה ב-49 -בריכת הפועל- גלי-הדר שפעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים. כיום, תושבים רבים מנהלים מאבק ממושך ואמיץ מול תוכניות העיריה לשיקום בריכות אלו."

אבסורדי שבעיר כמו חיפה, אשר יושבת לחוף ים, יש מצוקה כל כך גדולה בגישה למאגרי מים המיועדים לרחצה והנאה.
עד כדי כך שעל פי טקסט התערוכה, בעיר התחתית, האיזור הקרוב ביותר אל הים, מעולם לא התקיימה בריכה ציבורית או פרטית. מתוך הטקסט: "גם תוכניות ההתחדשות העירונית המנסות לרומם את האזור בשנתיים האחרונות אינן כוללת כלל שירותים חברתיים או קהילתיים לתושבים הערבים והיהודים. במצב זה בו בשכונה אין מרחב ציבורי ראוי, בריכה ציבורית נראית כחלום רחוק."

שלושת האמנים החליטו לעשות מעשה ולהקים תערוכה המנציחה את הצורך הקיים והחשוב של תושבי העיר העיר התחתית, יהודים כערבים, מכל הגילאים והמינים, בבריכה ציבורית, אשר תרווה את צמאונם לחוויה הכה פשוטה וחיונית הזו.
הם כותבים בטקסט התערוכה: "מנקודת מוצא זו החלטנו להקים את "גלי -כיאט". הבריכה נקראת על שם הרחוב בו שוכנת הגלריה ומנציחה את משפחת ח'יאט [מסיבות לא ברורות שמה הפך לכיאט בתעתיק עברי] משפחה ותיקה שהגיעה מלבנון במאה ה-19 ומאז החזיקה בנכסים רבים בשטחי חיפה [חופי הים, הבוסתן שהקימו בוואדי שיח ועוד]."

IMG_2124 (Large)

אך לא רק על הצורך בבריכה קמה התערוכה למחות אלא גם על תהליכים חברתיים-כלכליים הפועלים כל הזמן הזה אל מתחת לפני השטח. מי מהקוראים אשר מסתובב בעיר התחתית בוודאי נתקל בשלטים של כמה חברות המבטיחים הבאת אוכלוסיה איכותית ו"מגניבה" לחיפה, תוך פינוי "פולשים" בעייתיים ולא מגניבים בכלל כנראה, מנכסים בעיר התחתית.
מדובר בתהליך ג'נטריפיקציה שעליו כבר כתבתי לא פעם בבלוג זה, אשר נועד למעשה להיפטר מתושבים חלשים מבחינה סוציואקונומית ולהחליף אותם באוכלוסייה חזקה יותר לכאורה. בניית קמפוס הנמל, פיקצית "מתחם 21" וההופעות בשוק התורכי הם חלק מהתהליך הזה, אך מראים לכאורה את הצד "הנחמד" ולא את הצד הפחות נחמד של הדברים.
למי מכם שחושבים "למה לא, דווקא רעיון טוב", אני רוצה להגיד שטעות בידם. ומדוע אני סבורה כך?
מפני שבשלוש-ארבע השנים האחרונות או אפילו יותר, בהם מר יונה יהב, ראש העיר, טורח על "שיקום" העיר התחתית ושופך כמויות של כסף לרחוב הנמל ולשוק התורכי, לא היה כמעט כל טיפול בתשתיות עצמן. לא טיפול בתאורה ולא טיפול בתחבורה הציבורית ולא במקומות החניה. לא הקמת תשתיות של חינוך ושירותים לאזרח אשר יאפשרו למשפחות וליחידים לבוא ולהתגורר כאן דרך קבע (ולא רק לתקופת הלימודים באוניברסיטה). לא עזרה בארנונה לעסקים הותיקים שבקושי מתקיימים. אבל המחירים? הם הכפילו ושילשו את עצמם!
אם לפני שנתיים-שלוש אפשר היה להשיג דירת שלוש חדרים בטווח של 1200 עד 1500 שקלים לחודש, הרי שהיום לא תמצאו דירה כזאת בפחות מ 2500-2800 שקלים. וזה הגבול התחתון.

IMG_2128 (Large)

מקימי התערוכה כותבים גם על כך. "בבסיס הרעיון של "גלי-כיאט" עומד צורך חברתי-ציבורי אותו הכרנו בפעילותינו בתוך השכונה בשנתיים האחרונות. תושבי העיר התחתית בחיפה הם מעורבים- יהודים וערבים, סוחרים ופועלים. הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם מציאות משתנה של ג'נטריפיקציה המחרחרת אט אט והופכת את שכונתם המוזנחת לכר למשקיעי נדל"ן ויזמים צעירים תוך דחיקתם החוצה מהשכונה. החזון המקורי שלנו להקמת הבריכה הוא המשך לפעילויות אחרות שקיימנו לילדי השכונה יחד עם פורום של פעילים ותושבים."

למעשה התערוכה אמורה הייתה לקום בחודשי הקיץ, כיאה לזמן פעילותן של בריכות, אך הקמתה נדחתה בשל המלחמה (מבצע "צוק איתן").
כך יצא, שביום חמישי גשום אחד, ביומו האחרון של חודש אוקטובר שהוא גם התאריך של חג ליל כל הקדושים, יצא הבלוג בליווי חברה, לבקר בערב הפתיחה של התערוכה.
הגענו למקום ולא חשדנו בדבר. בחוץ היו כסאות נוח ועמדת תקלוט, שולחן ועליו זיתים, בירות ושתייה קלה ואנשים שישבו ודיברו.
כאשר נפתחה הדלת התגלתה ההפתעה האמיתית: בריכה! מלאה במים ומוקפת בצמחים אופייניים. ובתוך הבריכה מבוגרים וילדים בבגדי ים.
תשאלו איך הם לא היו קפואים מקור? החימום הופעל והמקום הרגיש כג'קוזי גדול ושמח – רק בלי זרמים תת קרקעיים. ובסך ניצבה לה מלתחה. בדיוק כמו בימים ההם. עם מתלים לבגדים ומגבות וחלון שממנו היה אפשר להשקיף על הבריכה ועל כל ההמולה.

IMG_2126 (Large)

אם היינו יודעים בהחלט היינו מביאים בגדי ים ומצטרפים לחגיגה. כשבועיים פעלה הבריכה, שלושה ימים בשבוע, לאושרם של התושבים והמבקרים. והייתה הרגשה של חום בלב והתרגשות. וידיעה שהנה, אנחנו יכולים לעשות דברים כאלו, למען אחרים, למען עצמנו – גם אם הרשויות והשלטונות לא מעוניינים ומטרפדים את כל הנסיונות.

אך כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף ובמקרה הזה הסוף עצוב. גלרית החדש והרע אשר הוקמה במסגרת "מתחם 21" והייתה אחד המיזמים האותנטיים היחידים שם, תיסגר בסוף החודש הזה.
עיריית חיפה מפסיקה לתקצב את רוב הפרויקטים במתחם וכתוצאה מכך גם את גלרית החדש והרע. לגלרייה לא נמצא תקציב להמשך פעילות ומקימיה נאלצים שלא להמשיך את פעילותה ולסגור את שעריה.
זו אינה התערוכה היחידה שבה התעסקו האמנים בתהליכים חברתיים-כלכליים. היו תערוכות נוספות שעסקו בנדל"ן, בדו קיום יהודי-ערבי ועוד. אם אתם סבורים כי יש מקום לגלריה להמשיך ולפעול ולהביא עוד תערוכות בעלות אמירה אמנותית וחברתית, אנא פנו לעיריית חיפה בבקשה להמשיך ולתמוך בחדש והרע. לחילופין אתם יכולים לחשוב על גוף מתקצב אחר שעשוי לתמוך בגלריה.

IMG_2123 (Large)

 

יש חדש באגף

יצאנו מחוממים ומבושמים מהגלריה ושמנו פעמינו אל האגף השני, שם הייתה הופעה של "צבי ונערי הליווי", שהתהדרה בשם חדש: "צבי וכלבי הנחייה בהופעה". את צבי אתם בטח מכירים כבר ואם לא, אתם מוזמנים לשמוע אותו כאן.
אחרי תקופה די ארוכה שצבי ופסי זוגתו ושותפתו להרכב הופיעו עם ואדים נמירובסקי במלך התרבות (ראיון איתם תוכלו לקרוא כאן), החליטו להופיע בהרכב המקורי ולא סתם, אלא "בבית" – בגלרית האגף לאמנות, שצבי נמנה בין מקימיה.

גלרית האגף לאמנות כידוע החלה מחלל פצפון ברחוב הנמל 51 בשנת 2009 ולאחר ארבע שנים עברה לחלל גדול מאוד באותו רחוב, בבית מספר 67. המתחם החדש שפועל מזה שנה נקרא האגף השני. במקום מועברים חוגים וסדנאות לאמנות פלסטית, הרצאות בתחומים שונים על ספקטרום האמנות, הופעות מוסיקה והפקות תיאטרון ייחודיות. המקום גם מארח תערוכות של אמנים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים. למעשה האגף הוא בית לאמנות הלא ממסדית ולקהילת האמנים וחובבי האמנות אשר נכנסת לז'אנר הזה ובעצם, לכל מי שרוצה לצרוך אמנות באופן קהילתי ואינטרקטיבי ומבלי לשלם למוזיאונים ולגלריות מסחריות.

IMG_2149 (Large)

בשנה האחרונה, עמדו חברי האגף מספר פעמים בפני עזיבת החלל מסיבות שונות, אך שנה לאחר המעבר הם עדיין כאן.
כרגע מסתמן כי ככל הנראה תעבור הגלריה לחלל אחר בעיר התחתית בחודש פברואר, אך הדבר אינו ודאי.
קריאת הבלוג למהר ולהגיע לפעילויות הקורות באגף מידי שבוע עודנה בתוקף. זהו מקום נדיר וכדאי לשמרו ולטפחו, בייחוד על רקע השממה האמנותית היחסית הקיימת בעיר, מבחינת גלריות עצמאיות לא מסחריות, בוודאי עם סגירת גלרית החדש והרע.
הגלריה מפעילה בימי שלישי בערב בר ומארחת הרצאות, הופעות וסרטים. בין האירועים הבולטים החודש נמנים שני ערבי שלישי (ה 18.11 וה 25.11) אשר בהם יגיע האמן, השף, הסופר ונציג תנועת הסלואו פוד בישראל, רפרם חדד, פיגורה בפני עצמה. חדד ירצה ב 18.11 על עבודות אמנות שלו מהשנה האחרונה וקצת על ספר שכתב על ימי השבי שלו בכלא הלובי וב 25.11 יבשל בבר ממיטב תבשיליו. מומלץ מאוד להגיע.

ההופעה של צבי הייתה מאוד מוצלחת וכללה את ולודיה שמנגן על באיין. ולא, באיין הוא אינו אקורדיון ועל כך ניטש ויכוח מר בכלל ובאותה הופעה בפרט. במהלך ההופעה צבי שר את להיטיו המפורסמים וגם שירים חדשים ושירים שמזמן לא שר.
בסוף ההופעה עלה ואדים נמירובסקי ושר יחד עם צבי ופסי כמה משירי מלך התרבות. צילמנו קצת להנאתכם וכדי לעשות לכם חשק להגיע להופעה הבאה לכשתהיה אחת כזו.

composite_14156576358716

שירים רבותי שירים!

שירה כהן היא משוררת חיפאית אשר הוציאה ספר שירים חדש בשם מלכודת. הספר יצא בהוצאת "פרדס" החיפאית וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים השונות ובהנחה אצל שירה עצמה.

טעימה קטנה מתוך הספר:

פ ו ר י ם  ב ש כ ו נ ת  ה ד ר  ב ח י פ ה

מִישֶׁהוּ מְשַׂחֵק בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי,
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּרְחוֹב
וְשֶׁכֻּלָּם ירְִאוּ.
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נוֹרָא חַתְרָנִי
לִצְבֹּעַ אֶת הַמִּדְרָכוֹת בְּאָדֹם
וְלִצְעֹד עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת עֲנָקִיּוֹת
וְלָלֶכֶת מַכּוֹת עִם הַשּׁוֹטְרִים
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְאָנַרְכְיָה אוֹ לְסֵדֶר חָדָשׁ.
אָז בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר
בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר עַכְשָׁו, כִּי זֶה חַג
וּבִמְקוֹם שְׁלֹמֹה אַרְצִי
הָרַדְיו מָלֵא
בְּעֵצוֹת לְקוֹקְטֵילִים מַגְנִיבִים
וְאַרְיוֹת מֵאוֹפֶּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ
לִפְנֵי שֶׁסַּבָּא נוֹלַד
אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פּוֹסְט-טְרָאוּמָתִי
מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ
מֵהָאִנְתִּפָאדָה הַשְּׁנִיָּה
בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי
בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי
בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים
שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ
בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָהּ עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ
בּוֹא נִפְרֹץ לַחֲדַר-נִתּוּחַ
נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם
וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם
בּוֹא וְנִשְׁלֹף לוֹ אֶת הַמְּעִי הַבָּהִיר
וְנַחְנֹק אִתּוֹ אֶת הָרוֹפֵא הַזָּהִיר
בּוֹא נְנַשֵּׁק אֶת הַגּוֹסְסִים
בּוֹא נַבְעִיר אֶת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים
בּוֹא צִ'ירִיבִּים, צִ'ירִיבּוֹם,
צִ'ירִיבָּם
בּוֹא נְצַ'גֵּעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם

 

כמובן שאנחנו לא שוכחים את הקרדיטים לשני הקוראים הזריזים שלנו: מור הובר וטל בלום – אשר ניחשו ראשונים ונכונה את התשובות בחידות שהעלינו בדף הפייסבוק של הבלוג. אז מור וטל, כל הכבוד אלופים!

 

ומה יישאר לי לשבת?

 

ובכן, אם נזרום לפי הכותרת של הפוסט הזה, בא לי דווקא לתת לכם מתכוני קיץ. כל המתכונים טבעוניים.
כמאמר השיר: "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל…"

השיר החדש של צבי ונערי הליווי – מוקדש לליבי.

דפי אורז צבעוניים

נורא פשוט ונורא כיף לאכול, במיוחד בערבים החמים, כשאין חשק לבשל שום דבר ובא משהו קליל.

מצרכים

למילוי:

חבילת דפי אורז קטנים עגולים

קופסת שימורי אננס קטנה

100-150 גרם אגוזי קשיו או בוטנים קלופים – רצוי קלויים!

רבע או חמישית כרוב סגול

בצל ירוק לפי הטעם

1-2 חבילות קטנות (אישיות) של אטריות שעועית

כוסברה לפי הטעם (אופציונלי)

למטבל טחינה יפני

חצי כוס טחינה גולמית – רצוי אדומה או חומה (קלויה או מלאה)

מים

קצ'אפ מאניס (סויה מתוקה) או סויה עם קצת סילאן – לפי הטעם

rice paper preparing

הכנה

1. חותכים את האננס לחתיכות קטנות, שוברים את האגוזים לפירורים או חתיכות קטנות, חותכים את הבצל כמו לסושי.

2. מאדים קצת את הכרוב הסגול ובכלי אחר מבשלים את אטריות השעועית עד לרתיחה במשך 3-4 דקות. מניחים בקערה עם מים קרים.

3. מכינים צלחת שטוחה עם מים ומרטיבים למשך כמה שניות כל דף אורז. ממלאים אותו מיד עם שאר החומרים.

4. מניחים את החומרים בפינת הדף ומגלגלים כמו טורטיה או סושי. מהדקים בקצוות.

5. קוצצים את הכוסברה ומכינים להגשה.

6. מכינים את הטחינה. מערבבים את הטחינה הגולמית עם מים לפי הטעם – המרקם צריך להיות סמיך, לא דליל ולא גושי או צמיגי.

7. מוסיפים לפי הטעם את הסויה.

8. שופכים את הטחינה על הדפים ואת הכוסברה ואוכלים מיד.

rice papers

 

קארי ירוק תאילנדי

וריאציה על מתכון מתוך הבלוג "שירה אכילה". תוכלו לראות כאן את המתכון המקורי.

מצרכים

שתי כוסות אורז בסמטי

כפית וחצי ממרח קארי ירוק תאילנדי (אפשר להשיג במזרח-מערב)

חציל (רצוי תאילנדי אבל לא חייבים)

קופסת פטריות (רצוי פורטובלו)

חופן שעועית ירוקה טריה (אפשר גם קפואה, לבשל מספר דקות במים רותחים קודם לכן)

כף סוכר חום

פחית קרם קוקוס

שמן לטיגון (קנולה עדיף)

מלח לפי הטעם

הכנה

1. מבשלים בסיר אורז בסמטי לפי ההוראות

2. במחבת גדולה מטגנים בשמן את הממרח הקארי עד שיוצאים ממנו ריחות ומדגדגים לכם האף והעיניים

3. שופכים את פחית קרם הקוקוס ומערבבים עד שמתקבל מרקם אחיד

4. מוסיפים את כל הירקות ביחד

5. מוסיפים כף סוכר חום

6. מבשלים עד לרתיחה ואז מורידים את האש ומבשלים עד שנהיה יחסית סמיך

7. טועמים ומתקנים טעמים

8. אפשר להוסיף את האורז לתוך המחבת ולערבב עם הרוטב ואפשר לצקת את הרוטב על האורז. איך שמעדיפים.

9. מגישים חם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

סביצ'ה פירות

קינוח שנהנה מפירות העונה. מיץ הליים והנענע צריכים להיות כאן במשורה. הכוונה היא להדגיש את טעמם של הפירות.

מצרכים

מנגו בשל

אננס בינוני בשל

ליים אחד (או לימון ירוק אם אין ליים)

חופן נענע טרי שטוף

אופציונלי: 4 פסיפלורות או 4 קיווי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכנה

1. חותכים את המנגו והאננס לקוביות ושמים אותן בקערת זכוכית גדולה.

2. אם יש קיווי חותכים גם אותו לקוביות ושמים בקערה. אם יש פסיפלורה מוציאים את התוך בכפית ושמים בתוך הקערה.

3. סוחטים את הליים ומוזגים את המיץ לקערה.

4. קוצצים את הנענע מלבד כמות קטנה ושמים בתוך הקערה. את הנענע הלא קצוצה שמים לעיטור.

5. לוקחים כוסות זכוכית – לשתייה או יין/קוקטיילים ושמים בכל כוס מהקינוח.

6. מגישים מיד.

 

בתיאבון!

IMG_2151 (Large)

ראש חדש לחיפה – מאת עמר צנגוט

יש לי את הכבוד לארח כאן  פוסט אורח של עמר צנגוט לקראת הבחירות המקומיות שיחולו מחר. עמר הוא איש רב פעלים. הוא מייסד עמותת גלים – קהילה חיפאית בתנועה ופעיל חברתי בשכונת בת גלים, שבה גם הקים את הגינה הקהילתית. בנוסף היה ממקימי "מרכז המוסיקה לנוער"- "המקלט" – שלעירייה לא היה תקציב להמשיך ולהפעיל אותו, לא מזמן הקים עם שני חבר'ה את הבר הקואופרטיבי החדש שהחל לפעול השבוע בשכונת בת גלים והוא מתכנן ערים במקצועו. במסגרת לימודיו בטכניון הוא ערך מחקר
בנושא "השפעת החברה האזרחית על תכנון ועיצוב המרחב" ומקרה המבחן שלו היתה העיר חיפה. בימים אלו הוא כותב את התזה בנושא.
מילה ממני: לכל החיפאים בפועל וגם אלו שחיפה התיישבה להם בלב, לא משנה איפה הם גרים כרגע – חשוב ללכת ולהצביע ולהביא לשינוי שהעיר הזו כל כך ראויה לו.

אז רשות הדיבור לעמר:

"העיר היא ניסיונו העקבי ביותר, וככלל ניתן לומר גם המוצלח ביותר של האדם לברוא לעצמו את העולם בו הוא חי, כך שיתאים יותר לנטיית ליבו. אבל, אם העיר, היא עולם פרי יצירתו של האדם, היא גם העולם עמו נגזר עליו להתמודד מעתה ואילך. אי לכך, בעקיפין, וללא מושג ברור אודות טבעו של האתגר העומד בפניו, בבוראו את העיר, האדם ברא את עצמו מחדש.." (Robert Park 1967)

העיר עצמה- איננה אובייקט פיסי בלבד, העיר היא תהליך. עיקר התהליך הוא 'הצטברות' (אגלומרציה) של עובדים, סחורות והון. הדרך שבה העיר 'מתארגנת' (בצורה ספונטנית) ומתוכננת (בצורה ממסדית) היא מה שמייצר ערך עבור תושביה. כאשר אנו בוחרים את הנציגות הדמוקרטית שלנו במועצת העיר עלינו לשים לב לשני סוגי 'ערכים', אותם שואפים לייצר עבורנו המועמדים לראשות העיר ולמועצה- 'ערך השימוש' ו'ערך החליפין'. בין שני ערכים אלה קיים קונפליקט מתמיד. בחיפה ניתן למצוא דוגמה מובהקת לכך בדמות מגדלי חוף הכרמל. חוף ים שמבחינת ערך החליפין שלו, לכאורה שווה 0 ₪- הפך למפלצת נדל"ן בשווי מאות מיליונים. ממש ממול נמצאת גינה קהילתית שהקימו תושביה האתיופים של שכונת נווה דויד. ערך החליפין של הגינה הקהילתית הוא 0 ₪, אך ערכה השימושי- ולא במליצה, הוא הצלת משמעות חייהם וכבודם העצמי של התושבים המעבדים אותה. טענתי היא, שההזנחה של שכונות מסוימות בעיר היא מכוונת. ההון מעוניין בקרקע- אבל בלי האנשים מעליה. מדוע שכונה כמו נווה דויד הייתה צריכה להידרדר עד כדי כך שלתושביה לא נותרה ברירה אלא לצפות ולייחל לפינוי ובינוי? שכונת עוני, במיקום הכי טוב בעיר, שלמעלה מ60 שנה לא מצליחה להתרומם. חיי קהילה, הפסיפס האנושי והתרבותי המסחר ובתי ספר שהתקיימו בה כל השנים- חרף העליבות וההזנחה ממתינים ליום שבו יואילו בטובם כרישי הנדל"ן והלוביסטים שלהם במועצת העיר למחוק את השכונה מן המפה ולבנות אותה מחדש בצורת מגדלים בסגנון רמת הנשיא. גם כאן, וזו רק דוגמא, בעלי הדירות מעדיפים לקבל את ערכה העתידי של הקרקע ואין להם כל עניין במצבה של השכונה ובערך השימושי הנוכחי או העתידי- הנתון למניפולציה בידי בעלי ההון וסוכניהם בתקשורת ובפוליטיקה. (תמיד אפשר לשווק מגדלים בסגנון מזרח נתניה ומערב ראשון כ'איכות חיים', כל דבר חדש נראה טוב משיכון עלוב ומתפורר, השאלה היא איך זה יראה בעוד כמה עשרות שנים).

DSCN3921

באורח אבסורדי, המשבר הכלכלי והחברתי שבו מצויה חיפה אינו פוגע בכיסיהם של בעלי הקרקעות, ספסרי הנדל"ן, התאגידים הבין לאומיים והעסקנים מכל קצוות הארץ והעולם והלוביסטים שלהם במועצת העיר. במעין היגיון הפוך, אלה שלא חיים בעיר עושים קופה יפה מעליית ערך החליפין של הקרקע (רווח פטור ממס, מכיוון שאין בישראל מיסוי על עליית ערך הקרקע) ומגלגלים אותו הלאה להשקעות ברחבי תבל וכירושות לילדיהם- שבתורם, יעדיפו בבגרותם להגר לתל אביב או למרחב הכפרי. בעוד נופי העיר, יתרונות המיקום וערכי הטבע שבה לא השתנו, הערך השימושי של העיר דווקא הולך ופוחת. החתירה להגדלה מתמדת של רווחי ההון כתוצאה מעליית ערך החליפין של הקרקע- דווקא גורעת מ'הערך השימושי' של הקרקע. הערך השימושי של הקרקע בעיר נגזר מן האיכויות המיוחדות שמייצרים תושבי העיר; מחנכים, יוצרים ואומנים, פעילים, בעלי עסקים, בנאים, אנשי תרבות, סטודנטים וגם סתם פועלים. את אותו הערך שמייצרים התושבים בעמל רב, גורפים בעלי ההון וממירים אותו לרווח הון-חליפי שדולף החוצה מן העיר- ומייצר אפקט דומינו שפוגע עוד יותר בערך השימושי ובכלל התושבים. נוגע ללב במיוחד מעמדו של 'הדור האבוד'- אותם ילידי 1980 ואילך שאין להם שום סיכוי לבעלות על דירות ונכסים ומעמדם כצמיתים חסרי כל הולך ומתקבע.

חשוב מאד שכולנו נצא להצביע מחר- יותר חשוב שנעמוד על המשמר, והחל ממחרתיים נתחיל להתארגן בכוחות משותפים לממש את 'הזכות לעיר'. גם בפוליטיקה הארצית ויותר מכך בפוליטיקה המקומית- מחויבותנו אינה מסתכמת בשלשול פתקים אחת לחמש שנים. יתרה מכך, לתת אמון בכל מיני עסקנים- שכל עניינם הוא לקדם את עצמם ואת מקורביהם תוך ניצול ציני של התושבים- היא איוולת ופגיעה בעצמנו ובעתידנו, כאנשים וכחברה- המתיימרת להיות דמוקרטית.

הפגנה בשדרות בן גוריון

חרף העובדה שמנדט השלטון המקומי- נוגע באופן יומיומי בתחומים מהותיים של חיינו, נראה שתושבי העיר, וערים רבות אחרות בארץ, בהדרגה ומתוך אדישות גוברת ומסוכנת- מפקירים זירה זו להתגוששות מלוכלכת בין עסקנים. מספיק היה רק לבוא ולבקר פעם אחת בישיבת מועצה (או לקרוא פרוטוקולים- שמתפרסמים באיחור מוגזם, וגם זה רק כי מבקר המדינה מחייב זאת) בכדי להיווכח. התואר 'גן חיות' הוא עלבון לבעלי החיים- שדווקא הם, בניגוד לחברי המועצה- לא פגעו בנו בשום צורה. הגענו למצב מביש, שאופייני לגרועות שבמדינות- כל חברי המועצה שכיהנו בקדנציה האחרונה בקואליציה של יהב- שימשו כבובות על חוט ולא טרחו לקדם במאום עשייה כלשהיא למען העיר, בין אם הם מאמינים בה ובין אם לאו. ניקח כדוגמא את הדיונים המתקיימים אחת לשבועיים בוועדה המקומית לתכנון ובניה- הגוף המחוקק, החשוב ביותר בעיר. קצב הדיון בוועדה- הוא כקצב ההקראה של מזכיר הועדה, אין שום דיון בקיצור- כולם מניפים ידיים על פי הנחייתו של ראש העיר (לא משנה מה יציעו- תמיד הקואליציה תצביע בעד).

92% מתושבי מדינת ישראל חיים בערים. עיר טובה היא עיר שבה למקסימום תושבים מתאפשר מרחב אפשרויות בחירה מקסימלי. הפוטנציאל שכה מרבים לדבר בו, של העיר חיפה- כחלק מהמרחב הישראלי, טמון בהתארגנות ובשיתוף הפעולה בין תושבים מכלל השכונות. ב20 השנים האחרונות- הצליחה העירייה להנחית עלינו שוב ושוב, ללא שום הפרעה כמעט, פיתוח נדל"ני אלים ונטל אופי וייחוד מחד, ולכפות עלינו הזנחה פושעת של האזורים היפים והמעניינים ביותר בעיר מאידך. העיר חיפה, לא רק ירדה בדירוגה החברתי-כלכלי בשנים אלה, היא גם זכתה לתואר המפוקפק כעיר שבה הפערים החברתיים הם הגדולים ביותר (מדד ג'יני 48.5 בחיפה לעומת 37 בישראל), היא מובילה בשיעור החינוך הפרטי (42%) ומפגרת במיוחד ברמתו של החינוך הציבורי. העירייה עושה שמיניות באוויר על מנת למשוך 'זוגות צעירים מתל אביב' לבוא ולגור פה- תוך הבטחה למחירי דיור זולים וחיבור מהיר לכביש החוף. בפועל, מתי המעט שבאים מגלים במהרה שאיכות חייהם יורדת ועלויות המחיה דווקא עולות- כי על חינוך טוב צריך לשלם בחיפה יותר. השכונות המגודרות והמנותקות שנבנות, הן מוטות רכב פרטי ומחייבות הוצאה גדולה יותר לתחבורה. הם מגלים שאפשרויות התעסוקה שלהם הולכות ומצטמצמות והם נדרשים לבזבז שעות יקרות ל'שנע' את עצמם למרכז הארץ על מנת להתפרנס.  עוד לא דיברנו על שיעור התחלואה, על ריכוז המפעלים המזהמים, על חשמול הרכבת, על ים האספלט שנשפך על מנת לחבר את כל הכבישים לגרנד קניון, בעוד מנכ"ל הקניון משמש כיו"ר ועדת החינוך העירונית- כמובן, 'אוהב חיפה', ישראל סביון- שרק רוצה 'לשרת את הציבור' במועצת העיר. באותו זמן ממש, מחזיק בעל הבית בגרנד קניון- מר גד זאבי- שתרומתו להרס המסחר בהדר ובעיר התחתית לא תסולא בפז- עשרות דונמים של קרקעות ומבנים היסטוריים בואדי סאליב. כאשר נשאל האם הוא מתכוון לעשות משהו עם הנדל"ן שבבעלותו- הוא אמר שממש לא אכפת לו ומבחינתו זו ירושה לנכדיו. בינתיים, הנכסים ההיסטורים בואדי סאליב- כמו בכל שכונותיה הותיקות של חיפה- הולכים ומתפוררים.  סגנית ראש העיר והממונה על תיק ההנדסה- תא"ל חדווה אלמוג- אשר ששה למלא בהתנדבות את תפקידה הציבורי בשמירה על האינטרסים של המאפייה הביטחונית (שוב, דרך מועצת העיר) לא קידמה מן הסתם את פינוי בסיסי הצבא מקו החוף- ולא תגידו 'הממשלה מעמידה קשיים'- הרי כבר ב2006 התקבלה החלטת ממשלה לפנותם. בסיסים אלה נתפסו על ידי הצבא ב1948- לאחר פינויה של 'מובלעת עתלית' על ידי הצבא הבריטי. למרות שמשרד הביטחון לא שילם על הקרקעות האלה- הוא מחזיק בהם כקלף מיקוח- ומאלץ אותנו החיפאים לחכות ליום שבו ערך הקרקע יהיה גבוה מספיק כדי שלמנהל מקרקעי ישראל יהיה כדאי לשלם את האתנן למשרד הביטחון. כפי שרוב המיסים שלנו הולכים לביטחון, גם על קרקעות איכותיות אלה בתקווה שאכן יבנו בהם דירות במקום גדרות-  סביר להניח שרק 'עמיתי חבר' יהיו זכאים לדיור בר השגה. שם מכובס לשוחד עבור קבוצות שאנו רוצים בייקרם.

ואדי סאליב

הלקח מ-20 השנים הרעות האלה הוא שאנו זקוקים למועצה שתשים בראש מעיינה לעזור בקידום מלמטה למעלה של פרויקטים ויוזמה של תושבים וקהילות ותתייחס בצורה עניינית למכלול ההשפעות של הפיתוח הנדל"ני וחסר הצורה שהמרוויחים היחידים ממנו הם בעלי הקרקעות וכרישי הנדל"ן- שמקבלים שוב ושוב מתנות ולמעשה, קונים את נבחרי הציבור בנזיד עדשים. וכאן, אין מנוס מלהזכיר את הכוכב הגדול של הקדנציה החולפת- כבוד סגן ראש העיר בשכר- מר שי אבוחצירא, שהשתמש בכסף שהוא גבה מסטודנטים לעשות לעצמו קמפיין למועצת העיר. בתמורה לכסף שגנב מהסטודנטים הוא העניק להם 'חניה חינם'. הסטודנטים שאין להם רכב פרטי- נשארו ללא כל דרך היגיונית להגיע לאוניבסיטה- הממוקמת אי שם מחוץ לעיר. לא שיש יותר מדי סיבות טובות להגיע לאוניברסיטת חיפה, גם שם, אבוחצירא מבזבז את כספי הציבור שלנו בשביל הקמפיינים של עצמו. בקיץ של 2011 הוא בא להפגין על מחירי הדיור, עם משכורת של 40 אלף ₪ הוא ביקש לעלות לבמה ולנאום. מזל, שהיו כמה שחסמו אותו בגופם וחסכו מאתנו את התענוג המפוקפק. חבל שאת פטרונו החדש- יאיר לפיד, לא היה מי שיחסום בדרכו לכנסת ולמשרד האוצר.

אנו נשלטים על ידי עירייה שלא מסוגלת לדאוג לנכסים שבבעלותה, אפילו שיש צורך דחוף במוסדות ציבור, כמו  גני ילדים, מרכזים קהילתיים ועוד- ורק מחכה להזדמנות למכור אותם ליזמים, ושאפילו את זה היא לא מסוגלת להוציא לפועל- כיוון שיד שמאל אינה יודעת מה יד ימין עושה. במקרים כאלה, תושבי חיפה דווקא זוכים מן ההפקר- מכיוון שעירייתם כל כך מסואבת ומושחתת- שגם את המדיניות הגרועה שלה היא לא מצליחה לבצע.

עיריית חיפה לא נמצאת במאה ה-21, התנהלותה לוקחת אותנו במסלול הידרדרות מתמדת אחורנית אל תחילת המאה ה-20. אם ניקח רק את תחום פינוי האשפה, מישהו צריך להגיד את המובן מאליו- תפקידכם זה לא רק 'לדאוג שיהיה נקי', ובטח שלא לאסוף את עלי השלכת לשקיות ולהשליך אל הפח. כל כך קשה להפעיל תכנית של הפרדת פסולת כפי שנעשה בעשרות ישובים בישראל? עיר ירוקה אתם קוראים לעצמכם? במקום להשקיע מיליונים בקמפיינים וכנסים כמו 'כנס החינוך' או קמפיין 'חיפה עיר בריאה'- תתחילו לדאוג לבריאות של התושבים. לבלות את כל היום בפקקים ובקניונים מנוכרים ובערב לצאת לריצה בחוף הים או בחדר הכושר- זאת אפשרות אחת. לשאוף לעיר שבה אפשר ללכת ברגל, שבה אין זיהום אויר, שיש בה פארקים, גני כיס וגינות קהילתיות- איפה שהתושבים באמת צריכים אותם- תיטיב הרבה יותר עם בריאותנו, הנפשית והפיסית.

ראש העיר שלנו- עסוק אך ורק בפוליטיקה, בחלוקת ג'ובים למקורבים- כאילו מדובר בעיר פיתוח נידחת, במינוי אנשים לא ראויים- שישמשו ביום פקודה כקבלני קולות. אפשר להאשים גם את התושבים, שמרביתם נרדמו, התייאשו, או התכנסו בדלת אמותיהם. אבל לא נכון יהיה לומר שאין אנשים פעילים, שאין יוזמות מלמטה. יש כוחות אדירים בעיר הזו- שמנסים לפעול למען שינוי ונתקלים שוב ושוב באטימות ובזלזול מצד מקבלי ההחלטות. ראש העיר מבלה חלק ניכר מזמנו בנסיעות ברחבי העולם להיפגש עם ראשי ערים תאומות, מתחכך באנשי עסקים ונדבנים בארץ ובעולם ורק לעיתים נדירות מעז לרדת לעם ולפגוש את האנשים, הוא לא טורח להקשיב לאיש, אולי רק לבעלי ההון, במיוחד לא לתושבים שחיים בשכונות שמנסים לשנות- מתוך דאגה הכי כנה ואמתית לקהילותיהם ולעתיד של הילדים שלהם.

DSCN3924 (1)

אנחנו זקוקים לראש עיר שלא יהיה רק הזרוע הארוכה של משרד הפנים או חותמת הגומי של בעלי הקרקעות. אנו זקוקים לראש עיר שתשומת הלב שלו תהיה קודם כל פנימה- ולא כזה המחפש כל הזמן את  תשומת הלב מבחוץ. לא רוצים את 'לחם השעשועים'- שמרעיף עלינו אגף התרבות- שהוא עלבון לאינטליגנציה, אלא תרבות מקומית אותנטית ומנהלים קהילתיים. בלתי נתפס עד כמה אנשים שחיים על חשבון כספי הציבור- מרשים לעצמם לזלזל כל כך בתושבים. הלוואי ודניה הייתה מתנתקת מחיפה ויחד איתה יונה יהב ובורבסקי. אולי אם היה לנו ראש עיר שמתגורר בדירה שכורה בנווה שאנן או בקרית אליעזר, מצבנו היה טוב יותר. חיפה יכולה לשמש דוגמה למרחב משותף וסובלני, לסולידריות קהילתית וחינוך איכותי, הדרך להגיע לשם טמונה בהפיכת העיר שלנו לצודקת יותר ומקיימת יותר.

ביום שאחרי הבחירות יתחיל המאבק להחזיר לעצמנו את העיר, לגבי מחר, אני אצביע לעינת קליש רותם לראשות העיר ולחד"ש למועצת העיר. אני קורא לכולם להצטרף אלי במאבק למען הזכות לעיר ותצביעו למי שתצביעו, רק תצביעו.

Homecoming

(שיר אהבה לעיר אחרת – מומלץ לקרוא בזמן שהשיר מתנגן ברקע)

חודש פחות יום. זה הזמן שנשאר עד לבחירות המקומיות בחיפה.
והזמן? הזמן הזה הוא זמן חגיגות.

חיפה תמיד במיטבה בחג הסוכות. תוססת ושמחה כמו ילדה קטנה ששמו לה זר פרחים על הראש ועכשיו כל הילדים בגן מתגודדים סביבה וכל מה שהיא צריכה לעשות זה לנשוף על הנרות שתקועים בעוגה שאמא הכינה במיוחד בשבילה. והיא שוכחת ברגע הזה את ההשפלות מהילדים האחרים, והזלזול. ואת העובדה שהיא לא ממש קיימת ולא נחשבת בעיני כמעט אף אחד כל השנה. שכולם חושבים שהיא אפורה ומשעממת, למרות שהיא יודעת, ומי שמכיר אותה טוב יודע, שהיא העיר הכי מרגשת בעולם והכי אמיתית והכי יפה.

1235074_10151821241929043_696262436_n

והשנה, חיפה הכי מחוזרת בעולם. זו בת המצווה שלה – השנה יש בחירות. וגם החבר רוצה לרצות אותה וגם שאר המחזרים, כי הכלה תמיד יפה יותר כשיש לה מחזרים. והיא יוצאת ורוקדת בפסטיבל הסרטים וגם בפסטיבל שבעיר התחתית וגם לא לבקר את השכנים במסדה. ואחרי ה 22 באוקטובר, היא תבחר. היא תבחר את האהוב שלה. זה שיבטיח הכי הרבה הרים וגבעות, זה שיוריד בשבילה את הירח ויעשה ממנה ליידי אמיתית ולא הילדה הגבוהה, המבויישת שעומדת בצד במסיבות הכיתה.

1231212_10151630962848240_930033428_n

ואז יתחילו הגמגומים והתירוצים וה"לא ידעתי" וה"זה ייקח הרבה זמן". כי פוליטיקאים סופם לאכזב. והיא תשקע בחלומות עבר מפוארים על השנים היפות שלה שבהן כולם רצו להגיע אליה ולגור בה.

חיפה. אהובתי. היה לך קיץ מסעיר וחגים מסעירים עוד יותר. ובכלל, מאז שהתחלתי לעקוב אחריך ולהעריץ אותך בגלוי, ולחלוק את ההערצה אליך עם רבים אחרים שכמוני מאוהבים ביושר ובתום שלך, קרו בך כל כך הרבה דברים נפלאים. כמעט כל הדברים הללו קשורים לאנשים. אנשים טובים עם המון אנרגיות ולהט ועשייה. אנשים שאף אחד לא שילם להם והם לא מנסים לעשות הון פוליטי על גבך. וגם נלחמו עבורך, חיפה. אני לא אזכיר שמות, אבל כל מי שקורא כאן, לפחות באופן קבוע וחי בך או אותך, יידע על אלו אנשים מדובר.

1060279_10151549169373212_970405848_o

וגיליתי, גם בימים האחרונים, יוזמות נהדרות שעומדות להתרחש בך. ואני מתחילה לחשוב, חיפה, שאולי כל התוכניות הגרנדיוזיות והגדולות שמתכננים עבורך – אולי זה לא נחוץ בכלל. כי את כל כך יפה בתור מי שאת, וכל כך ראויה לתואר "מלכת הכיתה" ואת לא צריכה להיות או להעמיד פנים של מישהי שאת לא. רק דבר אחד חשוב. שלילדים שלך – התושבים – יהיה להם טוב. יהיו להם בתי ספר מצוינים לשלוח את ילדיהם ומקומות עבודה משגשגים ורווחיים ומרכז עיר או שניים הומים ופעילים ובטחון לעוברי האורח ברחובות.

ותרשו לי לסיים במילים הנפלאות שאורי וולטמן הקדיש לי ולחיפה:

"מה צריך בשביל להפוך מקום לעיר?

צריך קורת גג סבירה לישון מתחתיה. צריך רחובות נאותים להתהלך בהם. צריך בית-ספר טוב – כזה שיש בו מזגן, ומחשבים, ומורים מרוצים עם שכר הולם. צריך שיהיה גן ציבורי (כדי לראות ירוק בעיניים) ואצלנו בחיפה יש אפילו חוף ים (כדי לראות כחול בעיניים).

כדי להפוך מקום לעיר, חובה שיהיו חיי תרבות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. שיהיה מקום להשמיע, לשמוע, לראות. שיהיה מקום ליצור בו אמנות, להקריא בו שירה, לשמוע מוסיקה, ולחשוב. חובה גם שיהיה מי שידווח על חיי התרבות האלה, ובהקשר הזה מומלץ מאוד הבלוג החיפאי "תרבות אכילה" (https://tarbutachila.wordpress.com/), שבלעדיו – הרבה מהדברים היפים שיש לעיר הזאת להציע היו נשכחים או הולכים לאיבוד.

מי שאחראית על הבלוג הזה, Naama Sobol, מחפשת עבודה באזור חיפה (ר' פרטים למטה). מי שיודע/ת על משהו רלוונטי – מוזמנת להציע לנעמה, ובכך לעזור לאחת מאלה שדואגות שחיפה לא תהיה סתם מקום, אלא תהיה עיר…"

מצאתי עבודה וכאן המקום להודות לכל האנשים שעזרו ושאלו והתעניינו 🙂 אני מאחלת לכל המועמדים בעלי היושרה והאהבה הכנה לחיפה – להיכנס למועצת העיר ולהשפיע, על מנת שהחזון הזה יתגשם. כי כשהילדים מצליחים ושמחים, אין יותר מאושרים מההורים שלהם.

323146_10151881148375223_1653924286_o

שני עדכונים לאוהבי האוכל מבינינו:

דובי שיפמן, הידוע מהחומוס ב"ג'ק והאפונים" בימי שבת, קנה את קפה מישמש במסדה וישמור על הצביון הטבעוני של המקום. עד שיהיה תפריט קבוע, דובי מארח לחומוס מידי שבת החל מהשעה 10.00 כבר ממחר (28.9). הוא גם מריץ מופע קברט בשם "תהום תחתיות" שפרטים עליו אפשר לשמוע בדף הפייסבוק של הגלריה ביפו 30. מומלץ!

שחר סיון מסטודיו "הנמלה" ומגלריית "האגף" פותח בחורף ביסטרו בשם "וניה" בעיר התחתית. פרטים על המקום בדף הפייסבוק שנפתח לפני כשבוע. הציפייה תשתלם והבלוג יעדכן כאשר יהיו יותר פרטים.

קרדיטים על הצילומים היפים: רוית שטוסל, צחי טרנו, אייל לבקוביץ ואבי רוזן.

אני טקסט פוליטי, יה!

והפעם: תרבות אכילה is going political

סיכום של שבוע פוליטי בחיפה – לפני בחירות ארציות 2013

תרבות אכילה בדרכים!

הפוסט הזה קצת יוצא דופן. אם תרצו, זה מעין ספיישל של "תרבות אכילה".
מאז שנפלו עלינו הבחירות אי אפשר לברוח מהנושאים הפוליטיים לשום מקום – ובמיוחד לא במדיה הדיגיטלית.
החלטתי להביא אותה בהפוכה הפעם ולקחת את הנושא לכיוון הלוקאלי כמו שאני עושה תמיד. הפוסט הזה הוא סיכום של שבוע מאוד אינטנסיבי שבו נפגשתי עם דמויות מפתח אקטיביסטיות ופוליטיות בחיפה, במגוון מישורים.
מאוד יכול להיות שהדברים שאביא יהיו שנויים במחלוקת, אבל זוהי מציאות חיינו בעיר הזו.

———————————————————————

יום שלישי בערב, בר-גלריה "האגף", ראיון.

היא מגיחה מבין המוני האדם שהחליטו להציף הערב את הבר. היא נראית ילדה מורדת עם התספורת הקצרה שאימצה לאחרונה. נמוכה ודקיקת גזרה, לא ניתן להאמין שהיא אם לארבע בנות קטנות. ניצן קלוש היא מקור לאופטימיות עצומה בעיר הזו והיא? היא בכלל לא מפה.

ניצן היא ארכיטקטית שיחד עם בעלה, הארכיטקט גם כן, הקימה משרד אדריכלות מצליח ומאחורי שניהם פרוייקטים מצליחים מאוד. בשלוש השנים האחרונות הם גרים ועובדים בחיפה.
ההחלטה לעבור מאיזור המרכז לחיפה באה מתוך רצון להוריד את עלויות המחיה של המשפחה. בתחילה היא ומשפחתה למדו וגרו בקרית הטכניון אך לאחר מכן עברו לשכונת בת גלים. אז החלה ניצן להכיר את העיר באמת והתאהבה אנושות. היא באה ללא הדעות הקדומות שיש בדרך כלל לחיפאים והתחברה לאיזורים האותנטיים של העיר: העיר התחתית, הדר, ואדי סאליב ובת גלים – בעיקר בגלל הקרבה המיידית לים והארכיטקטורה המרהיבה. להפתעתה, היא קיבלה תגובות של פליאה וסקפטיות לגבי האיזורים הללו. היא גילתה שמעבר למסיבות הרחוב ושיפוץ רחוב הנמל בעיר התחתית, אין כמעט השקעה בשכונות האלו. לא מבחינת התשתיות, לא מבחינת החינוך ולא מבחינת תחומים רבים אחרים. הפיקציה הזו שעיריית חיפה משקיעה לכאורה באיזורים הללו דירבנה אותה לפעול ומאז היא מקדמת את האיזורים הללו, עובדת ביחד עם הקהילה הצעירה והפעילה של שכונת בת גלים ומספרת לכל מי שרוצה לשמוע על הנושא.
בשנה החולפת היא אחת ממנהיגי המאבק החשוב נגד החישמול העילי של הרכבת בעיר חיפה.

זהו מאבק של קבוצת פעילים גדולה בשם "התנועה להחזרת העיר אל חיפה", כולם תושבי העיר חיפה, שקם על רקע החלטת הממשלה ורכבת ישראל, לחשמל את רכבת ישראל וכתוצאה מכך להקים עמודי חשמל בגובה של תשעה מטרים לפני מסילות הרכבת ברחבי הארץ. בעוד שבמקומות אחרים החישמול מהווה בעיה קטנה יותר ואף מצאו לו פתרונות במקומות אחרים (כמו במודיעין ובירושלים), בחיפה זו בעיה גדולה מכיון שאם התוכנית תתבצע תהיה הפרדה הרמטית בין חיפה לחוף הים שלה ועוד השלכות סביבתיות, כלכליות וכו'. אנחנו נפגשות כדי שאביא את דבריה, בתור ארכיטקטית ובתור תושבת העיר, בנוגע למאבק. כדי שהחיפאים יבינו מדוע המאבק הזה הוא כה חשוב וייתכן שזו ההזדמנות האחרונה להציל את חיפה שאותה הם כה אוהבים.

אז מה בעצם היא התוכנית שמדברים עליה?

התוכנית היא לחשמל את כל מערך המסילות בארץ. זהו פרוייקט מאוד גדול שמטרתו לשפר את השירות מבחינת הזיהום שנגרם בעקבות הדיזל.

מה זה אומר מבחינת חיפה?

ישנה התנגשות די רצינית בין צורת הביטוי של הפרוייקט לבין תוכניות הפיתוח בעיר אשר כוללות בין היתר את פינוי חלק מהנמל ופתיחת השטח לציבור, לבילויים, תיירות ועוד.
הצבת עמודים בגובה של תשעה מטרים משני צידי המסילה ותשתית כבדה עם פורטלים כמו שמחייבת התוכנית תגרום מעבר למפגע ויזואלי קשה, לחסימה הרמטית של החיבור ההסטורי בין העיר לים ותנציח את המצב שיצרו הבריטים בימי המנדט בארץ, באמצעות הנחת המסילה על קו החוף.
הפרוייקט לוקח את ה"שריטה" בזו והופך אותה לחתך עמוק. כאשר כל עשרים מטר תהיה תשתית חשמלית המתנשאת לגובה של תשעה מטרים, אי אפשר יהיה לעבור. זו תהיה בעצם חומה.
כבר היום אנו רואים את ההשלכות. כולם מתרחקים מהים ועולים להר – מצב מאוד לא טבעי – עיר לא מתרחקת מהים, מהמרכז העירוני ההיסטורי שלה (העיר התחתית, נ"ס). הוא נטוש כיוון שמסילת הרכבת נמצאת שם. אם התוכנית תתקבל תהיה הפרטה של המטענים (רכבות משא, נ"ס), יגדילו את המפרץ ויפריטו אותו. התוכנית גם תהיה תירוץ לתעשייה ולכסף שיתגלגל כאן וייגרף לכיסי בעלי ההון. היא תהפוך לעיר פועלים עם תעשייה כבדה ומזהמת.

האם התוכנית הזו הפיכה וניתנת לשינוי?

קשה מאוד לשנות אחרי שהתוכנית תצא לפועל. ההפרדה מהים, הרעש והזיהום שיווצרו (קרינה כתוצאה מהעמודים, נ"ס) מנציחים את המצב לעוד לפחות שלושים שנה של חוסר סיכוי להתחדשות. לחיפאים יש תדמית שלילית על הדר, העיר התחתית ושכונות החוף. ברגע שיוציאו את הרכבת משם, השכונות האלו יכולות להפוך בבת אחת לרביירה. יש כבר תוכניות קיימות לפיתוח האיזורים הללו. המאבק משמעותו צומת דרכים עבור העיר. אם תת"ל 18 (התוכנית) תעבור והמסילה תחושמל, זה יהיה מסמר נוסף בארון הקבורה של העיר מכיוון שכל הסיכוי להתחדשות נמצא בהדר, בעיר ובשכונות בחוף.

האם יש דוגמאות לכך במקומות אחרים בעולם?

אם מסתכלים על הערים בעולם שעברו תהליך דומה, זה תמיד מתחיל מהמרכזים ההסטוריים.
המקום היחידי שמסוגל לתת את זה הוא העיר התחתית, כי התכנון הוא תכנון של עירוב שימושים ובנייה היסטורית והוא מתוכנן ממש כמו עיר – לייצר מפגשים בין אנשים, בתי קפה, עסקים ועוד. זוהי בנייה לצורך כך שנבנתה מראש, ולא מאולתרת כמו בשדרות מוריה. יש סמטאות, תכנון נכון של אור וצל. אנו, בתנועה להחזרת העיר אל חיפה, צוות של אנשי מקצוע בתחום התכנון ואנו עומדים מאחורי הדברים האלה. היום יש תהליכים די חד משמעיים להכניס תשתיות לקרקע בכל העולם. בבוסטון פתחו והכניסו את כל התשתיות מתחת לאדמה. במקומות האלו יש שתי אופציות: שיקוע תחתי ואז העיר פורחת או שיקוע עילי ואז נוצרים איזורי סלאמס, עוני וקרינה. זה לא מצבים שהוכחו ככאלה שניתן לחיות איתם.

האם אין מקרים דומים של רכבות בתוך ערים באירופה שהצליחו?

יש הבדל בין רכבות קלות ופרבריות שקיימות למשל ברוסיה או בהולנד לבין רכבת כבדה כמו זו שיש בחיפה. אין חיץ, אפשר לעבור מעל למסילה והן לא מייצרות מכשול בעיר. בחיפה אלו רכבות מטענים כבדות והתוכנית גם דורשת את הכפלת המסילה. כמו כן, בחיפה בניגוד לערים אחרות בארץ, המסילה לא ישרה אלא עקמומית. משום כך, העמודים חייבים להיות צפופים.
במקום מרווחים של שישים ושמונים מטרים בערים אחרות, אצלנו יהיו מרווחים של עשרים מטרים. יש גם ריבוי תחנות בחיפה ולפחות שתיים מהן באיזורים הרגישים, הצפופים.
בערים אחרות בארץ הרכבת הרבה פעמים נמצאת מחוץ לעיר.

מה יקרה אם התוכנית לא תעבור?

אם התוכנית לא תעבור הים יהיה שוב של הציבור ולא של הנמל או של הרכבת. העיר הזו תמיד נתפסה כעיר פועלים. התשתיות לפני האזרחים. כיום עיר אמיתית צריכה להיות למען התושבים. מדובר בכמה מאות, אולי אלף עובדים בנמל ובבתי הזיקוק. על מי באמת עובדים? נכנסים כאן למטרת הון-שלטון, משחקי כוחות פוליטיים. העיר הזו היא הקורבן הכי גדול של ההתנהלות הזו מבחינת זיהום אוויר קשה וחסימת הים. יש המון אוניות שמגיעות לנמל, התיירים יורדים מהן ועולים מיד על אוטובוסים לנצרת. אם התוכנית לא תעבור, התיירים ימלאו את העיר התחתית, תהיה תנופה כלכלית עקב כך ויתווספו מקומות עבודה רבים. לחיפאים קשה לדמיין עד כמה האמירה של עיר של הר וים יכולה להיות עוצמתית בלי החיץ הזה בים.
יש את הנראות בכל מקום ואת התשתיות של הנמל שיכולות להיות נוף מרהיב.

האם אתם מוכנים לפשרה בנושא השיקוע העילי?

כרגע אין בכלל דיון על פשרה מצד מקבלי ההחלטות. אנחנו לא מקובעים על אופי הפתרון אך לא נתפשר על פתיחת העיר לים וחלופות שיאפשרו את זה – מקובלות עלינו.
אנחנו קוראים לשיתוף הציבור ושקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. אנו חושבים שנצליח כי אנחנו צודקים.
לא יעלה על הדעת לחסום עיר שלמה לים. לצערי במצבנו במדינה ואיך שעיריית חיפה טיפלה בכך, האחריות נפלה על כתפי הציבור. יש מספיק דוגמאות של מאבקים ציבוריים צודקים שהצליחו לייצר מהפך בהחלטה מכרעת. הציבור חייב להיות מעורב.

היכן עומדת כרגע התוכנית?

הנושא נגרר זמן רב, ברמות חסרות תקדים בות"ל, גוף עם סמכויות על שמטרתו להעביר תוכניות ארציות בהליכים מקוצרים. השלב שבו התוכנית תקועה הוא שמיעת כל ההתנגדויות והוא מתנהל בעצלתיים. אסור לשכוח שות"ל זו לא המילה האחרונה ומאבקים בהם היה ערעור על החלטות ות"ל הוכרעו בדרך כלל בבתי המשפט.

לקריאה נוספת על התכנון בעיר חיפה:

פוסט מצוין בבלוג של יואב לרמן.

מאמרים על המאבק:

מאמר בדה מרקר

מאמר בוויינט

מאמר באתר המחאה החברתית

להצטרפות למאבק:
דף "התנועה להחזרת העיר אל חיפה" בפייסבוק

ולסיום:

סרט יפהפה שיצרו וצילמו חברי "התנועה להחזרת העיר אל חיפה":

———————————————————————

שבוע לאחר מכן, יום שלישי בערב, מרכז קסטרא, כנס "חיפה רצה לכנסת".

כנס "חיפה רצה לכנסת" שאותו יזמו הארגונים התנועה להחזרת העיר אל חיפה,
הקואליציה לבריאות הציבור, מגמה ירוקה, משמר המפרץ והמטה נגד הרחבת בתי-הזיקוק, עומד לצאת לדרך.

מטרת הכנס היא להזמין מועמדים לכנסת ה 19 מהמפלגות הארציות השונות ולשאול אותם שאלות נוקבות לגבי נושאים בוערים שקשורים לעיר חיפה.
המועמדים אשר הוזמנו היו: מיקי רוזנטל (העבודה), פרופ' אלון טל (התנועה), יפעת קריב (יש עתיד), מירב דוד (ארץ חדשה), ח"כ ישראל חסון (קדימה), אורי זכי (מרצ), דר' עודד סושרד (צדק חברתי), ועיסאם מח'ול (חד"ש). מהליכוד לא הגיע נציג למרות מאמצים להביא את גלעד ארדן או איוב קרא ואילו הבית היהודי סירבו (!) לשלוח מועמד.
מנחות הפאנל הן דר' עינת קליש-רותם – יו"ר עמותת האדריכלים חיפה וממייסדי התנועה להחזרת העיר אל חיפה ורונית פיסו – מנכ"לית הקואליציה לבריאות הציבור.

בשש וחצי, שלושים דקות לפני פתיחת הכנס, המארגנים עוד עסוקים בסידורים אחרונים ומשדרים לחץ שלא יבוא קהל מספיק גדול.
קצת אחרי שבע התבדו החששות. יותר ממאתיים איש מילאו את האולם עד אפס מקום. יותר ממאתיים אנשים שאיכפת להם. יותר ממאתיים אנשים מעורבים, שבאו עם שאלות מהבית, שבאו לשמוע האם איכפת לכנסת ולממשלה מחיפה.

יצא לי לדבר עם חלק מהקהל שהגיע. אני שואלת את י',צלם ואקטיביסט שמתגורר בהדר, מה הוא חושב שיהיו תוצאות הבחירות. י' אומר שכל הסקרים, כל תשדירי התעמולה, זה הכל פיקציה. זה הכל לוחמה פסיכולוגית של הימין כדי שאנשי השמאל יחשבו שאין להם סיכוי ולא ייצאו מהבית להצביע. לי' יש הרבה חברים ערבים. אנחנו מדברים על חשיבות ההצבעה במגזר הערבי והעובדה הפשוטה, החותכת, שזה המגזר שיכול לעשות את השינוי. י' אומר שהוא מדבר עם חברים והם אומרים לו שהם לא מרגישים חלק ממדינת ישראל. כן, הם מודעים לעובדה שאם לא יצביעו, יהיה פה רע יותר, גם עבורם. הם לא חיים בואקום. אבל כמו שהחבר אמר לו: "אם אצביע בעד מפלגה שמדברת על סוציאליזם, על הלאמה של שטחים ונכסים, בעצם זה דופק אותי בתור ערבי. כי השטחים האלה לא יילכו לפלשתין – הם יילכו למדינת ישראל הציונית".

אנחנו מתבשרים על תחילת הכנס. מארגני הכנס מודיעים כי בסופו של דבר, ישראל חסון ממפלגת קדימה ביטל את הגעתו ובמקום עיסאם מחו'ל (חד"ש), הגיע הישאם עבדו מחד"ש שהוא גם חבר מועצת עיריית חיפה.

326667_321376237972278_723589020_o

תמונות מהכנס

כל המועמדים נשאלו ארבע שאלות בנושאי המאבק בחישמול הרכבת, הזיהום הסביבתי בחיפה, חומרים מסוכנים והשתלטות הון-שלטון על שטחים ציבוריים של העיר חיפה.
המועמדים ענו לעיתים על השאלות ולעיתים קידמו את עצמם וניסו לעשות הון פוליטי. בסך הכל היה דיון ער ותרבותי יחסית (לעיתים נשמעו קריאות ביניים – בעיקר כשנציגת "יש עתיד" דיברה) אך התשובות היו צפויות ומאכזבות משהו.
הנה סרטון שמסכם את הכנס:

רוב הנציגים דיברו על הצורך במאבקים ציבוריים (אזרחיים) וסירבו להבטיח משהו. ההבטחות שכן נשמעו, נשמעו רפות משהו.
מה שלא היה צפוי ושימח אותי ואני חושבת שגם את מארגני האירוע, הוא הגילוי שיש הרבה חיפאים שאיכפת להם, שרוצים להיות מעורבים, שלא מרוצים מהמצב הקיים ורוצים לשנות. חלק גדול מהאנשים שרצו לשאול שאלות לא הספיקו וחבל. היה ראוי לקיים יותר כנסים כאלה.
וזו ההזדמנות שלי להודות לכל האנשים שעמלו, טרחו והוציאו מזמנם ומכספם האישי, כדי להרים את הכנס החשוב הזה – כי בלעדיהם הוא לא היה קורה וזו בכלל לא קלישאה במקרה הזה.

בדרך חזרה אני מדברת עם ש', סטודנטית לרפואה וחיפאית מילדות. היא אומרת כי הרגישה אכזבה לנוכח העובדה שכמעט אף אחד מהמועמדים לא הסכים להבטיח שום דבר. שהם כולם שולחים אותנו, התושבים, להלחם במאבקים אזרחיים מול כוחות חזקים ומשומנים היטב. "אפילו מיקי רוזנטל, לוחם שאני מעריכה, שולח אותי להתנפל על בתי הזיקוק. הממשלה ויתרה על חיפה. מודיעין, ירושלים ותל אביב חשובות יותר", אמרה בהבעה מיואשת קמעה.
——————————————————————–

מאוחר יותר באותו הערב, פאב הסינקופה, ערב רוק חד"ש.

אם יש מקום לאופטימיות בפוליטיקה הארצית והבטחות שנאמרות בלב שלם, אז המקום הזה נמצא במעוז חד"ש בחיפה.
חיפה תמיד היתה "אדומה" ומעוז השמאל, אבל שמסתובבים ברחובות הדר והעיר התחתית, התחושה היא של שותפות גורל יהודית-ערבית. צעירים יהודים וערבים חיים ביחד, יוצרים ביחד, נלחמים ביחד. עושים שינוי.

אני בדרך לעצרת בחירות שארגנו פעילי תנועת חד"ש בעיר.
איך אני יודעת שגרעין הפעילים הזה הוא צעיר? לפי אופי העצרת. זוהי עצרת רוק שנערכת בפאב הסינקופה. היא כוללת מוסיקאים, משוררים ופוליטיקאים (אבל בקטנה). זו עצרת של העם, לא של הפוליטיקאים.
נדמה שכאן הפוליטיקאים לא שכחו שהם בשביל העם ולא העם בשבילם.
האווירה מיוזעת, חמה ולא פורמלית. פה עומדים עם כוס בירה וסיגריה ביד ולא יושבים על כסאות פלסטיק כמו בקסטרא. פה צועקים את מה שיש לומר ולא מדברים בטון מהוסה ומעושה. הפער בין הכנס בקסטרא לעצרת בסינקופה חריף ומותיר אותי הלומה ומסוחררת במקצת.

הגעתי בדיוק בזמן שמרואן מחו'ל, משורר, עולה לבמה. הוא אומר שהסיבה שהוא נמצא בחד"ש ולא בשום מפלגה ערבית אחרת, היא האנושיות של היהודים בחד"ש. העובדה שהיהודים האלו יכלו לבחור כל מפלגה אחרת שתייצג נכוחה את האינטרסים שלהם והם בחרו ללכת נגד זה ולהיות בחד"ש.

הוא מקריא משיריו יחד עם לילך ובר, משוררת ופעילת שטח בחד"ש. השניים מלהיטים את האווירה שלוהטת גם כך.

326549_464265516969151_410953768_o

לילך ובר ומרואן מחו'ל מקריאים שירה

ולילך מקריאה שיר של מרואן מחו'ל על חוויות שלו מחיפוש בנמל התעופה:

עַרֲבִי בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בֵּן גּוּרְיוֹן
מַרְוַאן מַח'וּל 10.11.12
שיר לשבת מתוך "ארץ הפסיפלורה העצובה"

אֲנִי עַרֲבִי!1
הִכְרָזְתִי בְּפֶתַח נְמַל הַתְּעוּפָה
לְטוֹבַת הַמְּאַבְטַחַת, שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לִטְרֹחַ.
נִגַּשְׁתִּי אֲנִי וְאָמַרְתִּי: חִקְרִי אוֹתִי, רַק
בִּקְצָרָה, אִם אֶפְשָׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי לֹא מְעֻנְיָן
לְאַחֵר לַמָּטוֹס.
שָׁאַלָה: מֵאֵיפֹה אַתָּה?
פָּרָשָׁי הֵם מִשֵּׁבֶט גַּסָאסְנָה מֵרָמַת הַגּוֹלָן – אָמַרְתִּי
וּשְׁכֵנְתִּי הִיא זוֹנָה מִירִיחוֹ
שֶׁגִּלְּתָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת הַדֶּרֶךְ לַגָּדָה הַמַעֲרָבִית.
אַחֲרֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָהּ בָּא תּוֹר הַהִיסְטוֹרְיָה
לִכְבֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחַדָשׁ.
מֵאַבְנֵי הַגָּזִית שֶׁל חֶבְרוֹן קְרוּצוֹת תְּשׁוּבוֹתָי
נוֹלַדְתִּי בִּימֵי בְּנֵי מוֹאָב הַנְּסוֹגִים מִפְּנֵיכֶם,
בְּאֶרֶץ הַזְּמַן הַכָּנוּעַ,
אָבִי מִכְּנָעַן
וְאִמִּי הִיא פֵינִיקִית שֶׁבָּאָה מִדְרוֹם לְבָנוֹן,
אִמָּהּ מֵתָה לִפְנֵי חָדְשָׁיִם, אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי,
וְלֹא נִפְרְדָה ממנה לְשָׁלוֹם, אִמִּי,
בָּכִיתִי בְּחֵיקָהּ, שֶׁתִּמְצָא נֶחָמָה בָּרֵעוּת בִּפְקִיעִין
בְּיָמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְשֶׁל הַכְרָעוֹת,
לְבָנוֹן, אָחוֹתִי, לֹא תָּשׁוּב לִהְיוֹת, וַאֲנִי
אֵם יְחִידָה לְאִמִּי
בַּצָּפוֹן.
***
שָׁאֲלָה אוֹתִי: מִי אָרָז לְךָ אֶת הַתִּיק?
עָנִיתִי: אוֹסַמַה בִּן לָאדֶן, רַק רֶגַע,
לְאַט לָךְ, זוֹ רַק יְצִיאָה שֶׁל פְּצִיעָה תּוֹךְ כְּדֵי נְסִיעָה,
אָנֶקְדּוֹטָה שֶׁהָרֵאָלִיסְטִים כָּמוֹנִי יוֹדְעִים לְהַשְׁמִיעַ
כְּשֶׁהַלְּחִימָה מַפְצִיעָה,
כְּבָר שִׁשִּׁים שָׁנָה אֲנִי בָּא לַהֲלֹם עִם מִלִּים עַל שָׁלוֹם,
אֵינֶנִּי נִלְחַם בַּהִתְנַחֲלוּיוֹת,
וְשֶׁלֹּא כְּמוֹכֶם, אֵין לִי טַנְקִים כְּמוֹ זֶה שֶׁאִתּוֹ
דִּגְדֵּג הַחַיָּל אֶת עַזָּה,
לֹא שִׁגַּרְתִּי טִילִים מֵאָפָּאצִ'י בַּתִּיק הָאִישֵׁי,
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִי
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבְּאֹפֶק אוֹבֵד מְהַדְהֵד הַמִּאוּס
מִן הַמַּהְפֵּכָה הַשְּׁקֵטָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ
וּמִן הָרָצוֹן הַטּוֹב.
***
מִישֶׁהוּ נָתַן לְךָ מַשֶּׁהוּ בַּדֶּרֶךְ לְכָאן – שָׁאֲלָה,
זֶה הָיָה הַגּוֹלֶה בְּאֶל-נַּיְירֶבּ,2 עָנִיתִי
שֶׁנָּתַן לִי צְרוֹר זִכרוֹנוֹת
וּמַפְתֵּחַ לְבֵית אַגָּדוֹת,
חֲלוּדָה עַל גַּבֵּי הַמַּפְתֵּחַ הִלְחִיצָה אוֹתִי אַךְ
אֲנִי כְּמוֹ מתכת טְהוֹרָה; מְזַכֵּךְ אֶת עַצְמִי כְּשֶׁאֲנִי נִכְסָף.
מֵאֶנְקַת הַפְּלִיטִים הַמְּעֻנִּים
תִּשְׁלַח הָעֶרְגָּה אֶת כְּנָפֶיהָ מֵעֶבֶר לַגְּבוּל
וְלֹא יַעֲצְרֶנָהּ שׁוֹמֵר וְלֹא אֶלֶף שׁוֹמְרִים
וּבֶטַח שֶׁלֹּא אַתְּ.
***
אָמְרָה: יֵשׁ בִּרְשׁוּתְךָ אֵיזֶשֶׁהוּ חֵפֶץ חַד?
הָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי, עָנִיתִי,
הָעוֹר שֶׁלִּי, וְתָוֵי פָּנָי הַשְּׁחוּמִים,
נוֹלַדְתִּי כָּאן, בִּגְזֵרַת הַגּוֹרָל לְבַדּוֹ,
אוֹפְּסִימִיסְט3 הָיִיתִי בִּשְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים
וַאֲנִי אוֹפְּטִימִי בִּגְלַל שְׁנֵי פִּיּוּטִים, לָהֶם לֹא תּוּכְלִי אֲפִלּוּ
בְּכֶלֶא גִּלְבֹּעַ.
כּוּר מַחֲצַבְתִּי
וְצוּר חֶבְלִי מַגִּיעִים מִסִּפּוּרֵי הַזְּמַן הַבֹּסְרִי
הַלְּוָיָה לֶעָבָר וּמִשְׁתֶּה חֲתֻנָּה
בְּאוּלַמֵי הַתִּקְוָה הַקְּרוֹבִים,
תְּמָרִים מִן הָעֵמֶק הִצְמִּיחוּ אוֹתִי,
מִלִּים נָתְנוּ לִי פֵּרוּשׁ.
יֵשׁ אִתִּי יֶלֶד שֶׁדָּחִיתִי אֶת מוֹעֵד לֵידָתוֹ
לְבֹקֶר אַחֵר, פָּחוֹת שָׁבִיר, הוֹ בַּת אוּקְרַאִינָה.
יֵשׁ לִי גְּנִיחַת מוּאַזִּין שֶׁשִׁירוֹ מְרַגֵּשׁ אוֹתִי, לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי כּוֹפֵר
אֲנִי מִזְדַּעֵק כְּדֵי לְהַפְחִיד לִילִיוֹת בַּחֲלִילִיוֹת
וְשֶׁאַבּוּבִים בָּרוֹבִים יְזַמְּרוּ עַל קִיּוּם בְּלִי אִיוּם.
***
הַמְּאַבְטַחַת לוֹקַחַת אוֹתִי לְחִפּוּשׁ בַּכְּבֻדָּה
הִיא פּוֹקֶדֶת עָלַי לִפְתֹּחַ אֵת הַתִּיק,
וַאֲנִי מְצַיֵּת,
וּקְרָבָי מִתְנַתְּקִים מִקְּרָבָיו שֶׁל הַתִּיק, וְכָמוֹהֶם שִׁירָי,
עִלְגּוּתִי, רְהִיטוּתִי, כָּל דָּבָר בְּתוֹכִי, נִרְתָּעִים מִתּוֹכוֹ וּלְתוֹכוֹ.
***
הִיא שׁוֹאֶלֶת: וּמָה זֶה?
אֲנִי אוֹמֵר: סוּרַת מַסַּע הַלַּיְלָה מֵעִם מַעֲלוֹת וְרִידָי, עִם פֵּרוּשׁ אַלְגַ'לַאלֵין,
שִׁירֵי אַבִּי-אַ-טָּיֵּבּ אַלְמוּתָנָבִּי וַאֲחוֹתִי מָרָאם, בִּתְמוּנָה וּבְנֶפֶשׁ,
צְעִיף מֶשִׁי שֶׁבּוֹ אֶתְכַּסֶּה לְמָגֵן מִצִנַּת הַמֶּרְחָק מִקְרוֹבָי,
טַבָּק מֵעַרָאבָּה שֶׁסִּחְרֵר אֶת רֹאשִׁי וְעִרְפֵּל בִּי עָתִיד לֹא נוֹדַע
בְּקִרְבִּי, בְּחֻבִּי, בִּי זַעְתָּר בָּלָדִי
שַׁלְהֶבֶת רִמּוֹן גְּלִילִי, אַגָּדִי,
עִנְבָּרִי, אַלְמוֹגִי, נִיחוֹחִי, וְזֶה שֶׁאֲנִי חַי.
פְּנִינַת חֵיפָה מַבְרֶקֶת וּמַבְהֶקֶת, לֹא מַפְסֶּקֶת,
מְנַמְנֶמֶת וְנֵחֱלֶמֶת בַּכִּיס שֶׁל שִׁיבָתֵנוּ רַק מִפְּנֵי
שֶׁסָּגַדְנוּ לָרָצוֹן הַטּוֹב וְשַׂמְנו מִבְטַחֵנוּ
בִּמְעִידַת הַנַּכְּבָּה בֵּעָבָר וּבְקִרְבִּי.
***
הַמְּאַבְטַחַת מוֹסֶרֶת אוֹתִי לַשּׁוֹטֵר אֲשֶׁר
מִשֵּׁשׁ אוֹתִי לְפֶתַע וְקָרַא:
מָה זֶה?
אֵבָרִי הַלְּאֻמִּי – אֲנִי אוֹמֵר
וִיוֹצְאֵי חָלָצָי, אֲחֻזַּת מִשְׁפַּחְתִּי וְצֶמֶד בֵּיצֵי יוֹנִים,
מִתּוֹכָן נִבְקָעוֹת נָשִׁיּוּת וְגַבְרוּת אֵלָי וּמִמֶּנִּי.
הוּא מְחַפֵּשׂ עָלַי
כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם סַכָּנָה,
אֲבָל הוּא עִוֵּר, הַטִּפּוּס הַמּוּזָר אֲשֶׁר
מְדַלֵּג עַל פְּצָצוֹת בְּתוֹכִי, חֲשׁוּבוֹת וְיוֹקְדוֹת בְּהַרְבֵּה:
עַל הַמֶּרֶץ, הַמֶּרִי, עַל לַהַט הַנֶּשֶׁר אֲשֶׁר בִּיגוֹנִי וְגוּפִי
יַבָּלוֹת, יְכוֹלוֹת, כָּזֶה אָנֹכִי
בִּמְלוֹאִי, כָּל כֻּלִּי, וְהוּא מִסְתַּכֵּל בְּלִי לִרְאוֹת
טֶמְבֵּל שֶׁכָּזֶה.
***
עַכְשָׁו, שְׁעָתָיִם אַחֲרֵי הַמַּאֲבָק הַמּוּסָרִי,
אֲנִי מְלַקֵּק לְדַקָּתָיִם אֶת הַפֶּצַע בִּבְשָׂרִי
וְעוֹלֶה לַמָּטוֹס הַמַּמְרִיא. לֹא כְּדֵי לַעֲזֹב
וְלֹא עַל מְנַת לָסֹב,
אֶלָּא כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַמְּאַבְטַחַת מִתַּחְתָי
אֶת הַשּׁוֹטֵר בָּהִמְנוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁל הסנדל מִתַּחְתָי
וּמִתַּחְתָי אֶת הַשְּׁקָרִים הַמְּאֻבָּנִים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה
כְּמוֹ בֵּן גּוּרְיוֹן שֶׁנִשְׁאַר מִנִּי אָז מִנִּי אָז מִנִּי אָז
מִתַּחְתָי.

* מרואן מח'ול מתוך ספרו הראשון בעברית "ארץ הפסיפלורה העצובה" (הוצאת קשב, 2012). לאחרונה ראה אור ספרו השלישי של מרואן מח'ול בשפה הערבית.

לאחר מכן, חבר הכנסת דב חנין עולה לנאום.
דב חנין, פוליטיקאי ושועל קרבות משופשף בשנות החמישים לחייו, משדר נעורים ולהט יוקד. הוא מונה חמש סיבות למה להצביע חד"ש. וכל הסיבות האלו מדברות על ההווה ויותר מכך – על העתיד.
כי דב חנין הוא איש של העתיד. הוא איש של רעיונות גדולים ומחשבות גדולות. אבל הוא ניחן גם בפרקטיות של ההווה ויש לו פתרונות מלוטשים כמעט לכל בעיה. הוא הפרלמנטר הכי פעיל בכנסת החולפת ובהחלט מתכוון לשאת את התואר גם בכנסת הקרובה.
הוא מדבר הרבה על שותפות, על מאבק משותף. הוא איש של מילים אך גם של מעשים. הוא מעביר המון חוקים חברתיים וכלכליים, אך הפעמים הכמעט יחידות שבהן הוא מקבל חשיפה הן בהקשר המדיני.

701978_464265703635799_825958311_o

דב חנין

הייא זעאתרה, מוסיקאית וזמרת ש"יודעת לשיר במבטא אלג'יראי וזה ממש נדיר", עולה לבמה מיד אחרי דב חנין.
המוסיקה שלה יפהפייה, קוסמופוליטית ומשתלבת נהדר עם הערבית, הצרפתית והאנגלית שבהן היא שרה. אחד השירים שהיא שרה, קאבר לשיר של טרייסי צ'פמן, "Talking about the revolution", כמו משקף בצורה הטובה ביותר את את הערב הזה. יש כאן משהו לוקאלי בלבוש בינלאומי. רוחות של של שינוי באוויר – רוח המהפכה האירופאית בחיפה שלנו, הים-תיכונית.

411949_464265883635781_1282041342_o

הייא זעאתרה

———————————————————————

יום חמישי, שעות הערב המאוחרות, סיור פאבים של פעילי חד"ש.

אני פוגשת אותם ברחוב מסדה, נקודת ההתחלה של הסיור שלהם. הם הרגע חילקו פנקסי תנועה באירוע השירה שהיה בקפה "מישמש". משם אנחנו ממשיכים לכיוון העיר התחתית, לסיור פאבים. הם חמישה הערב.

ל' היא המנהיגה הבלתי קרואה שלהם. את מצחה עוטרת רעמת תלתלים שופעת ומאחורי משקפיה העגולים, הדקים, מסתתר מבט יוקד. היא מובילה את ארבעת הבחורים במסלול שנקבע מראש על ידי א"ו, להלן, "המפעיל".
א', הייצוג הרוסי של הקבוצה, חיפאי, עובד ולומד ערבית – בזכות הקסם האישי שלו ומראהו המצודד, בטוחה ל', חד"ש תקבל "כמה וכמה קולות של רוסיות כרמליסטיות".
ע', סטודנט לפיזיקה בטכניון, שוכר דירה בעוספיא. בחור שקט, חמוד ומהורהר. "בעיקר עייף", יגיד לי אחר כך.
א"נ, סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת חיפה, שותפו של ע' לדירה. בחור בעל לב גדול ואופטימיות כובשת. פונה לכולם ומאמין בטוב של כולם.
ג', סטודנט להסטוריה באוניברסיטת חיפה, גר בקומונה יהודית-ערבית, תושב חיפה בהווה. חייכן ולא מרבה במילים.

אנחנו מגיעים לפתיחת התערוכה החדשה בגלרית האגף. מאוחר והחבר'ה באגף מתחילים להתקפל. זה הזמן להרמת כוסית לחיי התערוכה החדשה ונצחון השמאל בבחירות הקרבות. זה גם הזמן לדיונים ולויכוחים הפוליטיים.

DSCF2835 (Large)

מרימים כוסית ב"אגף"

בין ב' מהאגף לבין הפעילים ניצת ויכוח. ב' מצביע לעבודה או לדע"ם, מפלגה חדשה שמתחרה על אותו הספוט של חד"ש. ל' אומרת לב': "יש לי טיעון מנצח: פעיל של דעם שאני מכירה ממש מתלהב מהאביב הערבי. הוא רק מחכה שהאביב הפלסטיני יפרוץ ואז הוא יוכל לצאת להילחם לצד אחיו הפלסטינים. נגד מי הוא יילחם? נגדך! נגדינו! אני לא מוכנה לת את הקול שלי לרומנטיקן מטופש שמסכן אותי במלחמת אחים". ב' יחשוב על זה. יש לו עוד חמישה ימים בשביל זה.

יוצאים מהאגף, עוברים דרך "הבורדל" – פאב מאולתר שמישהו הקים בחדר המדרגות של הבית שלו. שותים משהו, מדברים קצת וממשיכים.
אני שואלת את ל' מאיפה היא לוקחת את כל הלהט והאמונה האלו והאם היא חושבת שבאמת אפשר לשכנע אנשים מהשורה להצביע למפלגה רדיקלית כל כך כמו חד"ש. היא אומרת לי "תראי, אני מבינה שיכול להיות יותר גרוע. היום כשחילקנו תעמולה פוליטית במרכז הכרמל דיברתי עם כמה נשים שחשבו להצביע ביבי. הבעתי בפניהן בתדהמה ושאלתי אותן איך נשים יכולות להצביע לרשימות שלא רק שאינן מקדמות זכויות נשים, אלא גם תורמות לנסיגה בערכי השיוויון המגדרי בחקיקה אנטי-פמיניסטית. שתיים עלו לאוטובוס בבהלה כשעצר בתחנה ואחת אמרה שאני חמודה ושהיא תצביע ציפי".

נכנסים לסינקופה בר, שם הפעילים פוגשים את "המפעיל" של התא, א"ו.
צעיר ממוצא הונגרי ממושקף עם שיער ארוך. הוא דומיננטי ונמרץ. הוא מקבל עדכון מל' על מצב הסיור ומוסיף עוד מקומות.

DSCF2855 (Large)

מימין לשמאל: ע', אנוכי, ל', א"ו (המפעיל), א' וא"נ

ממשיכים לפאב הבארקי. בסיורים הקודמים בעלי הפאב הרשו לפעילים לדבר רק עם האנשים שיושבים בחוץ. הסיור הנוכחי לא שונה בהרבה.
הפעילים מוצאים בני שיחה באחד השולחנות בחוץ. ארבעה צעירים שמביעים התעניינות ושואלים: "אז במה חד"ש שונה מהמפלגות הערביות האחרות?". החבר'ה מתחילים להסביר ומתפתח דיון. למרות זאת יש חשדנות וחוסר אמון בקרב הצעירים היהודים שיושבים בשולחן. לא הצלחתי לקלוט את הדעות הפוליטיות שלהם אבל הם נראים לי מרכז וימינה מזה. ממשיכים למקום הבא.

DSCF2865 (Large)

ויכוח סוער בפאב הבארקי

עוברים ליד פאב "האלי'ס" ונתקלים בסירוב מוחלט לבקשה להכנס ולהפיץ תעמולה פוליטית. ל', קצרת רוח, רוצה להמשיך ליעד הבא, מגיבה בעצבנות ובתוקפנות. בעל הפאב מתעצבן מהעצבים של ל' ואומר: "אבל רגע, מה את מתעצבנת? מה את הולכת ישר? אפילו לא שמעת למה!" היא מסתובבת אליו, נאנחת בידיעה מנוסה שהוא שוב הולך למכור לה את הבולשיט של "בלי פוליטיקה" אצלו בפאב ואכן, זה מה שהוא אומר לה. ממשיכים. ל' מספרת לי אחר כך שב"ג'קי" היא כמעט חטפה מכות מבעל המקום כי רצתה לפרסם… פסטיבל אמנות במסדה.

DSCF2856 (Large)

כולנו חד"ש

מסיימים בפאב הליבירה,ול' נראית מעט עייפה, מסכמת את המצב בישראל לפי דעתה: "לפני 93 שנים מהיום נרצחה רוזה לקוסמבורג שאמרה את האמירה הכי רלוונטית לחברה בישראל היום: סוציאליזם או ברבריות. תראי, משהו מהותי חייב להשתנות כאן. ועד שאנשים לא יבינו את זה, אנחנו נהיה תקועים עמוק בתוך החרא", היא מפריחה בועת עשן באוויר.
היא נפרדת מהבנים וממשיכה למסיבה בסינקופה בר. אחרי הכל, Girls just wanna to have fun 🙂

תודה לכל האנשים שעזרו בהכנת הפוסט! ואלו שמות: ללילך ובר, שתרמה חומרי הסברה, תמונות ושירה. לאורי וולטמן, אנס, איליה, עבד וגל שקיבלו אותי בברכה, ליוו אותי בסיור והסבירו לי כל מה שלא הבנתי. לניצן קלוש שהיתה מרואיינת מקסימה. לדני קליך שצילמה תמונות איכות – ולכל מי שדיברתי איתו לצורך הפקת הפוסט!

החיפה הפנימית

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהרכנת ראש והצדעה למחזאית, המשוררת, השחקנית והבמאית ענת גוב, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. היא היתה אשה מופלאה וצר לי שלא זכינו לארח אותה לזמן ארוך יותר בעולמנו.

הפוסט עוסק הפעם בדברים הגשמיים של החיים ולא, הפעם לא נדבר על אוכל, למרות שיש שני מתכונים בסוף.
אני מאמינה שכמו בספר "פיטר פן", לכולנו יש מפות נפשיות של "ארץ לעולם לא". מפות שאנחנו מציירים לנו שלא במודע, שיכולות להשתנות עם הזמן.
כשאנחנו ילדים, למשל, הכל נראה לנו מאוד גדול. הבניינים גבוהים, והחצרות רחבות והמרחבים קוראים לנו לתור אותם. כשאנחנו חוזרים לאותם מקומות, לפתע הם נדמים כזעירים ומבויישים. כמו נכלמים בקטנותם. אני עדיין מרגישה את תחושת הגודל והעצימות כשאני בחו"ל. וגם הזמן עובר לאט מאוד. אני קוראת לזה זמן חלום.
אני זוכרת איך בתור ילדה אהבתי לצאת להרפתקאות בג'ונגל הגדול של שכונתי. כל שורת ערוגות ופרחים נדמתה כיער גדול ומזמין. העולם חיכה רק לי.

288832_313576345413615_546198326_o
תמונה מהתערוכה "איש קריות"

היום, משהו מזה נשאר בי. במיוחד כשאני הולכת ברחובות העיר התחתית והואדי (ניסנאס) והלב יוצא אל כל אותם מקומות שבהם הזמן קפא מלכת.
אני מאוד אוהבת את המבנה הטופוגרפי של חיפה. זו אולי העיר הכמעט יחידה בארץ שבה אפשר לעמוד על פסגת ההר ולראות את כל העיר פרוסה לפניך. ודווקא ממרומי ההר הזה, שאמור להיות מתנשא ומנותק, אני מרגישה הכי בית והכי שכונה שיש. כאילו עוד מעט אני צועקת לאיזו חברה שהולכת למטה, שתחכה לי, אני כבר יורדת ובאה.
והמבנה הזה משפיע לדעתי על חיי החברה בחיפה. האפשרות הזו, לראות כמעט מכל נקודה את שאר העיר, מביאה לכך שכולם מכירים את כולם. הכרמלית, אחת ההמצאות הגאוניות (הודות לצרפת שנתנה לנו אותה במתנה), רק מדגישה את הנטייה הזו.
בכל תחנה בכרמלית, יש לי חברים. אני במרכז הכרמל ותוך שלוש דקות במסדה. אם ארצה, אוכל להיות כעבור שתי דקות בעיר התחתית. השלד ההיסטורי של חיפה, זה שנשכח והוזנח עם השנים, קורם עור וגידים, קם לתחייה. וכמו כלבים אשר מתקשרים בעזרת נביחות בלילה, אנחנו מתקשרים באמצעות הכרמלית. רצה הגורל והכרמלית משרתת בעיקר צעירים. הם קובעים אחד עם השני ליד או בתוך התחנות שלה. הם משתמשים בה בתור חלל למיצגים שלהם בפסטיבלים בעיר. הכרמלית הקטנה, שני קרונות סך הכל, היא אינטימית – כמו חיפה.
כשאני מדברת עם אמא שלי שחייתה פה בתור רווקה בשנות השבעים, נדמה שדבר לא השתנה. אותה שכונה קטנה וירוקה שבה כולם מכירים את כולם – נשארה.

אני די אוהבת את זה. הכפר הגדול הזה שבו קורים דברים מצד אחד, ומצד שני, עדיין אפשר לעצור לאיזה שלאף-שטונדה בצהריים.
אז הדימוי שלי לגבי חיפה הוא כפר גדול. קצת דומה לכפרים היווניים (למרות שלא הייתי עדיין באחד, אבל אלו שהיו אולי, יכולים לומר לי אם זה נכון) שבהם כולם מכירים את כולם, ויש מסיבות וטברנות וכולם חוגגים אבל גם נינוחים. זו חיפה שלי.

וכדי להדגיש את הדימוי הזה: בחיפה יש נטייה שהכל קורה באותו היום. ב 6.12 היה ערב פתיחות לכבוד פסטיבל "החג של החגים".
זו מסורת חדשה יחסית בחיפה שיום חמישי הראשון של חודש דצמבר הוא מאוד חגיגי וכולל פתיחות של אינספור תערוכות ואירועים. המלצתי לכם על האירועים השווים ומכיוון שאני לא אלוהים ולא יכולה להמצא בכל מקום, החלטתי לשגר את עצמי לשלושה מקומות באותו ערב.

המקום הראשון שממנו התחלתי היה מרכז הכרמל. בבית הלל, בואכה הסינמטק, במתחם שהיה בעבר מרתף 10 הישן, נערכה השקה של ספר שירים חדש ותערוכה חדשה.
ספר השירים נקרא, כמה מתאים, "פרובינציאלית" והוא של המשוררת המבטיחה מיטל נסים. התערוכה היא של אבי ג'ימי בן זקן ונקראת "איש קריות".
מאוד משעשע ששני האמנים הם קרייתים ולא חיפאיים, אבל אנחנו, או אני לפחות, מחשיבים את הקריות כחלק בלתי נפרד מחיפה.
גשם דקיק עטף את העיר ושיווה לה מראה חגיגי ומהודר יותר. בתוך בית הלל היה חמים ונעים. למרות ריבוי האירועים ומזג האוויר, המקום היה מלא מפה לפה.

הערב נפתח בהופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי. צבי, קרייתי נוסף, שהיה חיפאי, הצפין לקריות לתקופה ארוכה וחזר למקורות לפני כמה שנים, ניגן ושר עם בחורתו שלושה שירים מקומיים מאוד. "מדרגות שפינוזה", "בורדל" ו"יושב בקרית חיים על המים". סיפתח נאה מאוד לערב שכולו לוקאלי.

לאחר מכן, עלו ובאו לבמה ממיטב משוררי חיפה, לקרוא את שיריה של מיטל נסים ועשו זאת בכשרון ובמעורבות רבים. מאוד אהבתי את השירים והיו בהם אזכורים ממשוררות אחרות שאני מאוד אוהבת. בערב דובר רבות על הקשר בין מקומיות לפוליטיקה, והדיסוננס בין הצורך להתפרנס לבין הצורך ליצור ולחיות מעבר לגשמי, והמודעות הפוליטית. משוררים סיפרו על מיטל ועל איך הכירו. הוזכרה גם ההפגנה בבתי הזיקוק, למען עובדי הקבלן והשיר אשר מיטל הקריאה בה "לכביש חיפה-עכו" שהזכיר לי מאוד בסגנונו שירים של אגי משעול.

לִכְבִישׁ חֵיפָה-עַכּוֹ

1
הַנּוֹף הָאָפֹר
טַעֲמוֹ מַר
וְחֶדְוַת הַקְּנִיָּה בַּקִּרְיוֹן
גַּם כֵּן.

2
מִבַּעַד לְוִיטְרִינַת חַיַּי
הַמְּכוֹנִית שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי
טָסָה בְּמֵאָה קָמָ"שׁ לְפָחוֹת
וּמִמֶּנָּה נִפְלֶטֶת הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת
שֶׁל שְׁלֹמֹה אַרְצִי
כְּמוֹ גָּז מַדְמִיעַ.

3
הַכְּבִישׁ הַזֶּה בּוּלִימִי
וְהַצְּמָתִים שֶׁלּוֹ מְקִיאִים
מוֹנִיּוֹת שֵׁרוּת צְהֻבּוֹת.

4
בְּמוֹנִית שֵׁרוּת אֲנִי מֵתָה
מֵהֶתְקֵף אֲכִילָה סוֹדִי
וְכָל עֲטִיפוֹת חֲטִיפֵי הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁבָּלַעְתִּי
אוֹמְרוֹת עָלַי קַדִּישׁ.

5
תָּבוֹא הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְתִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
כִּי יֵשׁ לָהּ חִבָּה לַפֵּרִיפֶרְיָה
וְאַחַר כָּךְ הִיא גַּם תַּקְרִיא אֶת מָה שֶׁהִיא כָּתְבָה
בְּרַחֲבַת שִׁירָה מְאֻלְתֶּרֶת
בְּתֵל אָבִיב.

6
בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה זְמַנִּית
בִּשְׁבִיל מַשְׂכֹּרֶת שֶׁל אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן
מֵעָלָיו בְּתוֹךְ מוֹנִית שֵׁרוּת צְהֻבָּה
אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא חוֹלֶמֶת
לִהְיוֹת אֵיזוֹ וִירְגִ'ינְיָה ווֹלְף מְקוֹמִית
שֶׁמִּתְפַּרְנֶסֶת מִכְּתִיבָה

אני זוכרת את הדרך הזו, כמישהי שחיה שש שנים בקריות ועשתה את הדרך הזו כמעט מידי יום ביומו. דרך אפורה, מייאשת, מונוטונית. היציאה אל עוד יום שבו צריך להלחם על הזכות שלך להיות, להתקיים. החזרה בערב כאריה מנוצח, מובס לעיתים. ויחד עם זאת, ישנה היציבות הזו. הידיעה, שמה שלא יהיה – הכביש הזה תמיד יהיה שם.

477857_313580085413241_127320100_o
מיטל נסים מקריאה משיריה

השיר "לא נסעתי" מדבר על הדיסוננס הזה בין הצרכים הפיזיים, הגשמיים לבין הרצון להשפיע פוליטית ורוחנית:

(לֹא נָסַעְתִּי)

לֹא נָסַעְתִּי לְהַפְגָּנַת הַמְּשׁוֹרְרִים בְּתֵל אָבִיב. זֶה עָבַר לְיָדִי.
אוּלַי כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְבְּעָה הִשְׁתַּלְּמוּת (שֶׁבֻּטְּלָה)
לְלוּחוֹת חֲכָמִים פְּלוּס הַדְגָּמָה
וּכְמוֹרָה חֲדָשָׁה עָלַי לִחְיוֹת בְּתוֹדָעַת הַכֵּן,
הַכֵּן הַמֻּחְלָט, שֶׁיַּגִּידוּ פִּי וְרֹאשִׁי וְכָל אֵיבָרַי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
נוֹכַח יַחֲסֵי הַכּוֹחַ הַמִּינוֹרִיִּים, אֶל מוּל הַמּוֹרָה הַוָּתִיקָה, הַמְּסֻדֶּרֶת.
וְכֵן, הַמַּשְׁכַּנְתָּא מַכְרִיעָה
כִּי הַלֹּא הַיָּחִיד שֶׁיֵּאָמֵר מִבְּלִי דַּעַת, יִתְפָּרֵשׂ כְּמַרְדָנוּת, שֶׁהִיא עִלָּה
וּמֵרֹב הַכֵּן, אֲנִי גְּמוּרָה,
נִרְדֶּמֶת בַּהַסָּעָה ואין לי כוח.

באותו רגע יכולתי לחשוב רק על שיר אחד, באותו הנושא, של הענקית דליה רביקוביץ:

דליה רביקוביץ – פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתכרת על המדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רוחה
והמרצפות מעקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

כמה שהגיאוגרפיה שאנחנו חיים בה והבנאליה של הצורך להתפרנס ולמלא את צרכי הגוף, משפיעה על שירינו. וגם כשהשירים לא נכתבים על כך כה בבירור, תמיד אפשר למצוא רמז או שניים כמעט בכל בית (של שיר? שלנו? זה משנה בכלל, בעצם?).

התערוכה של אבי בן זקן התאימה ככפפה לערב. אבי צילם אנשים בעלי מראה ייחודי (פעם קראו לזה אותנטי) באיזור הקריות, וניתן לראות שם אנשים זקנים, ילדים וסתם עוברי אורח שאינם חלק מתוכניות הריאליטי הנוצצות. הם למעשה הנגטיב של תוכניות כמו "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים" וכו'. שמתי לב בדיוק עכשיו שמדובר על כוכבים בשמות של שתי התוכניות האלו. אם תרצו, האנשים המצולמים של אבי הם החורים השחורים שיש בכל מערכת כוכבים. לא שמים לב אליהם, אבל הם שם – תובעים את תשומת הלב שלנו, ועלולים לבלוע אותנו במוקדם או במאוחר אם לא יקבלו אותה.

מבחר תמונות מהערב תוכלו לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלם המוצלח מאוד, מוחמד חמודי חוסיין.

אחרי ההשקה המשכתי בכרמלית (כמובן) לעיר התחתית. שם עצרתי בסטודיו והגלריה dBOSCH כדי לראות את התערוכה הפיוטית "לוח עץ 150/200" שיצאה כמו מחלום של ים מאת האמנית איריס סינטרה.
סטודיו dBOSCH הוא מקום מושבה של אחת הלהקות הטובות שחיפה הוציאה בשנים האחרונות: להקת שייטן.
הוא משמש להופעות, הקלטות ומציג תערוכות קטנות על חלון הראווה. התערוכה הנוכחית היא של איריס וככה זה נראה במבט כללי:
382089_10151180802867496_1524545505_n

התמונות מדהימות ונדמות כנוטפות מים. איריס משתמשת בטכניקה מסורתית וקלאסית אבל נותנת לה פרשנות חדשה. בדרך כלל תמונות בסגנון כזה הן גדולות ונעות בין גוון מט לחצי מט. כאן, התמונות קטנות ומבריקות, כמו ממתקים במצולות ים. אפשר לצלול בקלות לתוך התמונות האלו, מה שמוסיף להן מימד פנטסטי ("נרניה" היא האזכור הכי חזק שהרגשתי בזמן ההתבוננות) וערך מוסף מעבר להיותן פשוט תמונות נוף יפהפיות. ההשתקפות בחלון מוסיפה גם כן לאפקט המבריק. לרוץ ולראות לפני שהתערוכה יורדת!

204434_10151102107592496_1580288826_o

לאחר מכן צעדתי לכיוון גלריית האגף, שם נערך האירוע "כולם אוהבים את כולם – ערב רומנטיקה ומזמוזים באגף".
האינטימיות שהיתה בהשקה ובסטודיו, נשמרה, ואליה התווספה נימה הומוריסטית ועוקצנית-מחבקת. הרגשתי בכיתה ד' כשברקע התנגנו השירים הרומנטיים השווים והחמים ביותר של ילדותי (אגב, שנות ה 80 :)) והמראה של זוגות מכל הסוגים (מבוגרים, בנות, כלבים וטף) רוקדים ברחבה פשוט חימם לי את הלב.

399237_505118596187368_1320186580_n

בפינה יכולת לקבל פונדו שוקולד וקרפ סוזט. אם היית רעב יכולת גם לאכול פשטידת פטריות עם סמל של פלייבוי עליה. וכמובן שיחה מופלאה עם הברמנית המקסימה, טליה.

532631_505117876187440_912168563_n
פשטידת פטריות באדיבות פלייבוי

הקראת שירי אהבה וחרמנות מכל הסוגים החלה בסביבות 23.00 וקיבלנו את צבי ובחורתו פסי באחד מהשירים הזוגיים המצחיקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון 🙂

עוד כיכבו צ'ארלס בוקובסקי, חיים נחמן ביאליק בשירים מאוד לא אופייניים בקריאתו הגאונית של רועי כהן, חוה אלברשטיין עם השיר המתוק "כל שעה נשיקה" ולאונרד כהן. חלק מהשירים נוגנו והושרו בליווי אקוסטי נפלא על ידי פסי קסל וחברים.

אבל השיא של הערב היה כמובן תחרות הנשיקה הארוכה ביותר והזוכים קיבלו בתור פרס ארוחה זוגית ב"מעיין הבירה". אני חייבת לומר שהיו שלושה זוגות מאוד נחושים ומתמידים. הזוג הראשון סיים להתנשק אחרי לא פחות מעשרים ושש דקות (!), השני אחרי עשרים ושמונה דקות והשלישי והזוכה עוד היה ממשיך כנראה עד רגע זה אם לא היו עוצרים אותו 🙂
תמונות מהערב אפשר לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלמת הנפלאה ליבי קסל.

9656_505119119520649_8568414_n
הזוג שלקח את הבכורה

אני מאחלת לכולנו עוד ערבים כאלו והערב הזה בהחלט תיגמל את מי שעזב את הבית החם לטובת הרחוב הקר והגשום. אם הייתם באירועים האלו או באירועים אחרים שקרו באותו הזמן, אני אשמח לשמוע על החוויות שלכם בתגובות. בכל מקרה, ביום ראשון בעוד שבועיים, ה 30 לדצמבר, הולך להיות שוב ערב הרצאות על הבר – הפעם באדיבות הטכניון. הכינו את העטים והקיבה!
רצוי להזמין מראש, אם לשפוט לפי מה שהלך בפעם הקודמת.
אז ראינו שלמרות שחיפה היא כפר גדול ולא כרך ענקי ומנוכר, גם כאן האמנות והתרבות פורחות וגם כאן יש המון אקשן (המממווןןן לערב אחד). תודה לכל האנשים הטובים שלקחו חלק במלאכה ודאגו שלבחורה קופצנית ותזזיתית שכמותי לא יהיה משעמם בלילות החורף הקרים (כמאמר השיר אבל לא בקיץ).

אני חושבת שהשיר שהכי משקף את הערב הזה הוא שירה של מיטל נסים "הכל ראיתי נכון":

הַכֹּל רָאִיתִי נָכוֹן
וְכָל הַמֻּתָּר הָיָה אֶפְשָׁרִי
אֲנִי חָלַמְתִּי עַל חֹפֶשׁ
וְקָנָרִית הִסְתַּבְּכָה בְּצָרָה
אָז בָּכִיתִי יַחַד אִתָּהּ
וְהֵצַרְתִּי עַל גּוֹרָלָהּ הַמַּר
כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל כְּבָר רָאִיתִי יָשָׁר
נוֹצַר דִּיסוֹנַנְס אֲמִתִּי
כְּמוֹ מָוֶת גָּדוֹל בְּחַדְרִי
הוֹ סֶבֶל אָחִי
הוֹ סֶבֶל אִישִׁי.

ללמדכם שהאישי הוא הפוליטי. ואני מוסיפה: הגלובלי הוא הלוקאלי. כי בסופו של דבר עד הסינגולריות החזויה (ריי קורצוויל) אדם הוא יצור גשמי בכל מאודו.
אז בואו נאכל!

ספגטישוק

ספגטישוק הוא שילוב של שתי מילים: ספגטי וארטישוק. אתם בטח לא תתקשו להבין מהם שני המרכיבים העיקריים במנה הזו. זו מנת הבית אצלנו שנים רבות וכשאנחנו רוצים לעשות ערב רומנטי ביתי אז זו הווריאציה שלנו על הספגטי מ"היפהפייה והיחפן".

רשימת מצרכים

קופסת ארטישוקים משומרים – אני מעדיפה את הפושטים ביותר, אבל בזמן האחרון קשה למצוא, אז כל דבר מפונפן שכזה. אפשר להשיג ב"סוידאן" או ב"לגעת באוכל".
250 גרם פסטה שטוחה כמו פטוצ'יני, לינגויני וכולי – אנחנו השתמשנו הפעם בפסטה בבטה. כמדומני שקניתי ב"סוידאן".
חצי מיכל שמנת לבישול 15%
כף או שתיים של קורנפלור להסמכת הרוטב
שתיים-שלוש כפות צנוברים
שתיים-שלוש שיני שום קצוצות
חצי כוס יין לבן, רצוי ריזלינג אבל כל יין חצי יבש יהיה טוב
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן הכנה

במחבת בינונית מטגנים צנוברים עד לקלייה קלה ומוסיפים אחרי כדקה את השום הקצוץ. מטגנים לא יותר מחמש דקות (אפילו פחות) ומורידים מהאש.

IMG_6146 (Large)

בסיר נפרד, קטן ועמוק, מוזגים שמנת ושמים את הארטישוקים. מחממים קצת ומוסיפים יין. כשמתחמם ומתחיל לבעבע קלות מורידים את האש ומוסיפים את הקורנפלור. להזהר איתו כי אנחנו לא רוצים טעם ומרקם קמחיים, רק הסמכה. ממליחים ומפלפלים.

IMG_6155 (Large)

ברגע שהמרקם אחיד וסמיך, מוסיפים את הצנוברים והשום מהמחבת וסוחטים לימון בנדיבות. אפשר להוסיף עוד אם רוצים. טועמים ומתקנים תיבול.

IMG_6169 (Large)

בסיר נפרד מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. כשהפסטה מוכנה יוצקים עליה את הרוטב ומערבבים עד שהפסטה סופגת כל טיפת רוטב. מגישים חם.

IMG_6208 (Large)

פונדו עם שלושים גרם אהבה

תמיד השתגעתי על השילוב בין שוקולד לפירות. כמו שכתבתי ב"אודות" זה בהחלט דבר שיכול להרוס לי דיאטה. הפונדו הזה נולד בחטא. טוב, כמעט חטא. החטא הוא שלא זורקים אוכל. חשבתי להכין את הפונדו שוקולד הרגיל שלי ואז גיליתי להפתעתי שהזנחתי ארבע בננות. הן כבר היו חומות בצורה שלא טעים לאכול. החלטתי להוסיף אותן לפונדו ולהפוך אותו לפונדו שוקולד-בננה. תודו שכזה לא אכלתם עדיין בשום מסעדה!

רשימת מצרכים

שלוש חפיסות שוקולד מריר שבורות לחתיכות בינוניות- אפשר של עלית ואפשר את השוקולדים האירופאיים של 60 או 70 אחוז – אני השתמשתי באופציה השנייה.
מיכל שמנת מתוקה של 38%
ארבע בננות (או כמה שיש לכם) ממש ממש אבל ממש בשלות. הן צריכות להיות קלופות וחתוכות לפרוסות קטנות.
אופציה: כוס ברנדי או רום
חבילת תותים או דובדבנים או כל פרי אחר שמשמח את לבבכם.

אופן הכנה

בסיר קטן שאותו שמים מעל סיר גדול מלא במים רותחים מחממים את השוקולד עד להמסה חלקית. השיטה הזו נקראת "באן מארי" ואנחנו לא רוצים מגע ישיר של השוקולד עם אש אלא שיימס מהאדים של המים החמים.

IMG_6316 (Large)

ברגע שיש המסה חלקית מוסיפים כרבע ממיכל השמנת המתוקה בהדרגה. מוסיפים קצת ומערבבים, מוסיפים עוד קצת ומערבבים עד שיש מרקם אחיד. ממשיכים לבשל.

IMG_6330 (Large)

כשיש עיסה אחידה פחות או יותר מוסיפים עוד חצי מיכל שמנת. מערבבים באופן זהה למקודם. בקערה נפרדת אנחנו מערבבים את הבננות, מועכים אותן ואם צריך טוחנים בבלנדר ידני לקבלת מרקם אחיד ללא גושים. לאחר שמרקם השוקולד והשמנת אחיד שוב, מוסיפים את הבננות בהדרגה. מערבבים כמו עם השמנת. את רבע המיכל האחרון של השמנת שמרנו לרגע הזה.
מוסיפים טיפין טיפין שמנת כל פעם כדי לעזור לבננות להתאחד עם השוקולד אהוב ליבן.

IMG_6364 (Large)

כשמוכן מגישים עם הפירות ונהנים.

IMG_6392 (Large)

ובהזדמנות זו אני רוצה להכריז שיש לבלוג צלמת קבועה ומצויינת בשם איילה סורוצקי. תוכלו להתרשם מהצילומים שלה כאן.

חורף חם ושמח לכולם וכולן!

אדמה משוגעת

"כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה."

לאה גולדברג

פתאום, בתוך כל מערכת הבחירות הזו שנדמית כגורלית מאוד הפעם, עלה בי רגש. מטיבם של רגשות שהם מתחילים מעומעמים ומעורפלים ורק אחר כך מזדככים ונהיים, בלי תיאור מדוייק יותר בעברית, crystal clear.
זה התחיל עם תוגה מסויימת ואחר כך געגוע, אבל מין געגוע מהול במתיקות ושמחה על כך שדברים הסתיימו. ככל שחשבתי יותר, נזכרתי במערכת הבחירות של 1988 שהיתה מלאת אמוציות, ותחושת איום ופחד, והתנהלה בצל האינתיפאדה הראשונה, תנועת כ"ך והנסיקה של תנועת ש"ס. ואני הייתי בתוך כל זה – ילדה קטנה בת עשר.

השיר הזה תמיד ישקף את התקופה הזו הכי טוב בעיניי. ובכלל, כל אלבום ההופעה והסרט (המעולה!) "רומן אמיתי" של שלום חנוך. לדעתי שלום הוא הזמר הכי ישראלי שיש.


אני חושבת שרק אחרי ההיזכרות הזו הבנתי לעומק את מהות הביטוי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".
אנחנו תוצר מולד של תקופה שמושפעת מתהליכים פוליטיים במדינה, שיטה כלכלית, חלוקה דמוגרפית ואירועים בטחוניים. והם משפיעים לא פחות מאשר ההורים שלנו, והחברים ובית הספר. אני יודעת שעליי התקופה הזו השפיעה חזק מאוד.

אני לא יודעת כמה מהקוראים פה היו בשנות השמונים בישראל. למי שלא היה, אני יכולה להגיד שישראל בשנות השמונים כפי שאני חוויתי אותה, היתה מקום די אפל, מלחיץ ולא נעים. כמובן, היו דברים טובים והרבה מהם. אבל מטבע הדברים, זה לא פוסט שבא לדבר עליהם. זה פוסט שבא לדבר על הדברים שלא מובנים מאליהם.
הוא בא לספר כמה קשה היה בשנות השמונים. מדינה קטנה שזה עתה יצאה ממשטר יש יגידו סוציאליסטי ויש יגידו קומוניסטי. אני אומרת מרכנתליסטי. פתאום התרבות האמריקאית חלחלה עמוק לכאן. נכנסו הטלוויזיות הצבעוניות, הוידיאו, המחשבים, הקומפקט דיסק. תרבות הקניונים החלה (קניון איילון ודיזינגוף סנטר). הסרט "וול סטריט" משקף טוב את מה שהלך פה מבחינה כלכלית.
וכמובן היתה אינפלציה. אני זוכרת את ההורים שלי קונים כמו מטורפים כי למחרת הכל עלה במאות אחוזים ולכסף לא היה ערך (ותודה ליורם ארידור). זו היתה כלכלת בחירות כפי שסיפרה לי אמי. ואחר כך (כשהליכוד נבחר ב 88) לא היה כסף בכלל וכל המחירים עלו. החל גל הגירה גדול מאוד מישראל שהצטמצם בסביבות שנת 92. זו היתה תחילת הקפיטליזם במיטבו, גם בישראל. השיר הזה הוא מ 82 ומדבר על כלל העולם המערבי:

מבחינה פוליטית זו היתה תחילת האינתיפאדה הראשונה ב 87 עם בקבוק התבערה שנזרק לעבר המכונית של משפחת מוזס בשומרון (הציטוט בלינק הוא מתוך הספר "הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן). המצב פה התלקח והיתה את תנועת כך עם הרב מאיר כהנא שנשמע ממש מלחיץ, במיוחד כשאתה ילד.
אני גרתי אז בכפר סבא שהיתה על קו התפר וכל שני וחמישי היו עוצרים את כל התנועה במרכז העיר בגלל חפץ חשוד וחשש לפצצה. זוכרים את התשדירים בטלוויזיה על "אתה יודע ואת יודעת שבחפץ חשוד אסור לגעת. וגם לא להתקרב"? זה לא בא משום מקום. וכמובן מלחמת לבנון הראשונה ברקע.
וכמובן שהיה את המרקם העדתי והדתי.
רבותיי, ישראל לפני העלייה הרוסית של שנות ה 90 היתה מקום שונה לחלוטין. הרבה יותר שמרנית ומסורתית. כן, אני יודעת מה הרבה מכם יגידו. יגידו שיש המון שמרנות וקיצוניות היום. יגידו שיש כפייה דתית וחשיבה משיחית ומתנחלים ופייגלין. אבל, תנו לי לשאול אתכם משהו: האם בישראל שלפני העלייה הרוסית יכולתם למצוא ככה בקלות בשר לבן ופירות ים בסופרמרקט הקרוב לביתכם? מה היה אחוז המסעדות הלא כשרות? והאם מוניות שירות היו נוסעות בשבת? זה היה עולם אחר.
עולם שבו "אל המעיין" ותנועת ש"ס ודרעי היו בדהירה מטורפת כלפי מעלה.
זה היה עולם שבו תל אביב היתה עיר מטונפת (גם מבחינה פיזית, לחלוטין) עם אווירה סליזית למדי. עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים שהיו מסתובבים (בעיקר בתחנה המרכזית הישנה). לא שהיום הם לא מסתובבים. אבל אז הם הסתובבו בחלקים נרחבים יותר של העיר והיתה פחות מודעות. היום תל אביב היא מקום פתוח וקהילתי יותר.
כן, היה רוקסן והפינגווין ודברים מדהימים כאלה. והיה עיתון "חדשות" עם הכותבים הטובים ביותר. ואפרופו (האוכל לא היה משהו, אבל הקונספט חדשני ומגניב). היתה מוסיקה טובה.
אבל בעיקר התחושה שלי בתור ילדה היתה של לחץ וחרדה גדולים.

זו זוית הראייה שלי על התקופה. אולי אתם חוויתם אותה בצורה שונה.
אני אשמח לשמוע על חוויות שלכם. שליליות או חיוביות.

רצף אסוציאציות משנות השמונים בישראל: אפרופו(ובעיקר אפרופו סינית)-דיזינגוף סנטר-המזרקה של אגם-סלסול פרמננט-עפרה חזה-מוסיקת קסטות-הקרב על ועד הבית(גששים)-שלום חנוך-מלחמת לבנון-רדיו "קול השלום" ואייבי נתן-קלקיליה-תספורת זנבות-ליל אהבה בצמח-בורגר ראנץ-חבורת הזבל-סינדי לאופר-טייץ לייקרה צבעוני-סלטי פיקנטי(בד"ש)-בני ברק-האורות של אלפי מנשה-צה"ל 2-שלום עכשיו-כיכר מלכי ישראל-יהונתן גפן-אוכל סיני זול(תאילנדי בעצם)-אדם-שלישיית מנגו-האחיות יוספי-התחנה המרכזית הישנה-משחקי וידאו-מגדל שלום.

אולי גם הכתבה הזו יכולה לעורר בכם זכרונות (בעיקר מתל אביב, אבל בכל זאת זכרונות).

ויש גם מתכון:

עוף חמוץ-מתוק

המנה האולטימטיבית של שנות השמונים. אמנם לא תמצאו אותה בסין, אבל בשנות השמונים היא היתה להיט בכל המסעדות הסיניות-ישראליות (זן מיוחד של מסעדות השמורות לשנות השמונים ולישראל) :).

חזה עוף (לא שניצל, לא משוטח) חתוך לקוביות בינוניות
גזר קלוף, חתוך לקוביות קטנות
פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות
בצל חתוך לקוביות קטנות
שתי קוביות של ג'ינג'ר קפוא
שתי קוביות של שום קפוא
שתי כפות גדושות של קורנפלור
שתי ביצים
שלוש כפות סויה (רצוי סויה מתוקה, בסגנון סיני)
שש כפות שמן (רצוי קנולה או סויה)
שלוש-ארבע כפות של קטשופ או רסק עגבניות (אני השתמשתי בעגבניות מיובשות קצוצות דק. זה היה די טעים)
שתי כפות סוכר
שתי כפות חומץ
חצי כוס מיץ אננס משומר
כף קורנפלור + רבע כוס מים – מעורבבים
אננס מקופסת שימורים קטנה חתוך לקוביות קטנות
שני גבעולי בצל ירוק קצוצים גס
כוס אורז
חצי לימון

הכנה

מטגנים במחבת אחת בינונית עם כף שמן את כל הירקות הטריים חוץ מהבצל הירוק. קודם את הבצל ואז מוסיפים בהדרגה את הגזר ואת הפלפל.
מוסיפים את קוביות השום והג'ינג'ר למחבת. מוסיפים שתי כפות רוטב סויה. מטגנים כמה דקות עד שהירקות קצת מתרככים.

IMG_6240 (Large)

במחבת נפרדת גדולה מטגנים את קוביות חזה העוף עם כף שמן אחת. מטגנים לא יותר מדקה לכל צד ושמים את המחבת בצד בינתיים.

בינתיים מרתיחים מים לאורז. היחס הוא שתי כוסות מים לכוס אורז. מכינים את האורז בסיר נפרד. כשמוכן, סוגרים את המכסה כדי שהאדים לא ייצאו.

IMG_6264 (Large)

בסיר קטן מחממים ארבע כפות שמן. כשהשמן רותח מוסיפים רסק עגבניות, קטשופ או עגבניות מיובשות, את מיץ האננס, החומץ, הסויה, הסוכר ואת המים עם הקורנפלור. מערבבים ומבשלים עד שהמרקם אחיד וסמיך.

מוסיפים את הירקות והרוטב למחבת הגדולה של הבשר ואת האננס המשומר.

IMG_6246 (Large)

כמה דקות לפני הסיום מוסיפים את הבצל הירוק.

IMG_6270 (Large)

ממשיכים לבשל עד שהעוף עשוי לחלוטין.
כשמוכן סוחטים חצי פלח לימון ומגישים.

IMG_6280 (Large)

המתכון לקוח מהבלוג "יש מה לאכול" אבל הכנסתי בו שינויים קלים. בכל אופן, הנה המתכון המקורי.

והמלצה למסעדה סינית בחיפה שתזכיר לכם את האוכל משנות השמונים: יאן יאן. קחו בחשבון שלא תמיד רמת האוכל אחידה והשירות הוא אופציונלי בלבד. אבל אם בא לכם להיזכר ואולי ליפול על מנה טובה במקרה, הם כאן.

אתם מוזמנים לעשות רצף אסוציאציות משלכם כאן. מעניין אותי לדעת מה כל אחד זוכר מהזמן הזה. ולאלו שלא היו אז, אתם מוזמנים לעשות אחד של שנות התשעים 🙂

נ.ב – לכל ילדי שנות השמונים: רוצו לראות את הסרט "ראלף ההורס" (תרגום קלוקל של Wreck it Ralph). הסרט הזה שווה כל אגורה ויזכיר לכם נשכחות. גם למי שלא שיחק במשחקי מחשב (כמוני למשל). הנאה צרופה מובטחת.

Black is Beautiful

אני חייבת להתוודות. אני כותבת שירים, חלקם אפילו לא למגירה. אבל אני בעיקר קוראת, המון שירה. השגעון הפרטי שלי לשירה התחיל בכיתה ג'-ד' כשגיליתי אצל אמא שלי את "הספר השלישי" של דליה רביקוביץ. משהו במילים המכושפות ריתק אותי ותפס לי בלב. מהאחיזה הזו לא השתחררתי עד היום.
הפוסט הזה יעסוק באוכל ושירה. ולא סתם אוכל ושירה. אוכל ושירה שחורים. כידוע בוודאי לחלקכם, ביום חמישי התקיים ערב שירה שחורה נגד גזענות בסטודיו "הנמלה" בעיר התחתית בשם "כושילאמאשלהם- 4 – צובעים את חיפה בשחור!". זה היה ערב הקראת שירה לרגל יציאת האנתולוגיה "כושילאמאשלהם" – שירה שחורה נגד גזענות. מי שהוציא את האנתולוגיה היא הוצאת "רעב", קבוצה באר שבעית פעילה ומדהימה המורכבת ממשוררים אבל לא רק.
הערב היה אנרגטי ומסעיר. על רקע תופי סיום המלחמה בדרום והבטחה (סקפטית משהו) למשהו טוב יותר, הקריאו חברי ההוצאה ומשוררים נוספים מחיפה, שירים מהאנתולוגיה וגם שירים נוספים שמתקשרים לנושא.
האנתולוגיה עצמה יפהפייה והתרגומים של השירים לעברית מרהיבים ומלאי השראה. אלו שירים של משוררים מאפריקה, מארצות הברית ומכל מקום שיש בו תרבות שחורה. בין התרגומים הכי נפלאים נמצא השיר "פרי מוזר", הלא הוא "Strange Fruit" של בילי הולידיי שנכתב על ידי מורה יהודי-אמריקאי בשם אייבל מירופול, שידוע יותר בשם העט שלו לואיס אלן. השיר נכתב בעקבות לינץ' שהתבצע בשני שחורים ב 1930 בארצות הברית. השיר זכה להמון גרסאות ואחת הגרסאות היפות ביותר בעיניי היא של להקת "פוליאנה פרנק" שאף כתבה לשיר לחן חדש ומתאים יותר. הנה הביצוע:

והנה התרגום לעברית:

האנתולוגיה נמכרה ב 25 ש"ח בערב השירה וכמעט כל מי שהיה, קנה עותק. על אף חוסר המזומנים שלי בתקופה האחרונה, לא יכולתי להמנע מלקנות אותה. שנים שלא החזקתי ספר שירה חדש ביד. אחזתי אותו והסנפתי את ריח הדפים הטריים, את השירה החיה מבעד לעמודי הספר מכל דף ודף.

בין המקריאים היו הבמאי והכותב ברק וקנין, המשוררת מיטל נסים, יוזמת האנתולוגיה אפרת ירדאי ונדב פרץ. ההקראה של כל המשוררים היתה מלאת תשוקה וזעם ונתנה לשירים עצמם נופך נוסף מעבר לכתוב. הצטיינו השירים "לבנבן על הירח", "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" בגרסה ישראלית כובשת לבבות, "בשביל הלבנה שרוצה לדעת איך להיות חבר שלי" ו"לנו, שמעזות לא להעז", שתי הגרסאות.


עומר צנגוט מקריא בערב שירה


רעות כהן מקריאה בערב שירה

המפגש בסטודיו החיפאי והלא מתיימר של שחר סיון בין הקהל החיפאי המפרגן והמקבל לבין היוצרים הבאר שבעים החמים הראה שיש גם פריפריה אחרת, או שמא אגיד, מרכז אחר? חיפה ובאר שבע, שתי ערים מרכזיות, עשירות בתרבות וקולינריה. שתי ערים בקצוות של מדינה מטורללת, שלא משעמם בה לרגע, שיש בה השראה לכתיבה בשביל אלף שנים. באר שבע וחיפה תמיד הצמיחו אמנים מהשוליים הגאים שלפעמים נהיו גם מרכז. "החברים של נטשה" וערן צור הן דוגמאות חיפאיות נפלאות. ואילו פונץ', שמעון אדף וקובי אוז (טוב, קצת ליד באר שבע) הן דוגמאות באר שבעיות נפלאות לא פחות. למרות מה שנראה, יש תרבות ואמנות ולא רק למבוגרים, גם ב"פריפריה". יש רעב ליצור ולהביע את עצמך ולהרים את עצמך מעבר לרמה ההשרדותית היומיומית. לדעתי הערב הזה הראה את זה בצורה הכי טובה.
ולגבי גזענות, אתם שואלים? ובכן, לא חסרה כזו גם בארצנו ובערינו. בחיפה למשל, יש את כל "המיעוטים" הסובלים מאפליה ומהזנחה של הרשויות, המקומיות והארציות. מספיק להזכיר את שכונות הדר, חליסה ורחוב החשמל, כדי שלכל מי שקצת מכיר את חיפה תצוץ אסוציאציה אחת לפחות, של שכונה מוזנחת ואנשים בה הרבה.

ולסיום הנושא הזה, הנה שיר שהוקרא בערב אך הוא לא מהאנתולוגיה. זהו שיר של מיטל נסים, משוררת חיפאית שזה עתה הוציאה את ספרה החדש וזהו שיר מאוד חיפאי. הוא הוקרא על ידי לילך ובר, העורכת של "אלת המסטיק" – כתב עת לשירה, פרוזה, הגות ולאמנות שפועל בחיפה. אני גאה להציג אותו כאן:

פְּרוֹבִינְצְיָאלִית / מיטל נסים

ללילך

אַתְּ כָּל כָּךְ אוֹהֶבֶת לָנוּעַ בַּמֶּרְחָב הַזֶּה –
הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הָעַכְשָׁו –
עִם הָאַחֵר שֶׁלָּהּ –
וְזֶה מְחַלְחֵל
אֶל שִׂיחוֹת הַסָּלוֹן
אֶל צֶבַע הָעוֹר
כִּי אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת זוֹ
לִהְיוֹת קְצָת שָׁחֹר
כְּשֶׁאַתְּ בַּמִּטָּה
כְּשֶׁאַתְּ יוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב
כְּשֶׁאַתְּ מְגַדֶּלֶת חָתוּל שֶׁאָסַפְתְּ מֵהַוָּאדִי
לְטוֹבַת הָאָגֶ'נְדָה
כְּמוֹ הוֹלִי גוֹלַיְטְלִי לְמִתְקַדְּמִים
שֶׁלֹּא רוֹצָה לָתֵת לַבֻּרְגָּנִית הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהּ לָצֵאת
בַּמְּכוֹנִית לְשִׁעוּר פִילָאטִיס
עַל אוֹטוֹמָט
בָּעֲלִיּוֹת שֶׁל הַכַּרְמֶל
אֶל מֶרְכַּז הַכַּרְמֶל
שֶׁלֹּא רוֹצָה לָשֶׁבֶת בְּקָפֶה לוּאִיז
(אֲבָל יוֹשֶׁבֶת)
עַל לֶחֶם מִקֶּמַח מָלֵא, תֵּה יָרֹק
וּמַעֲרֶכֶת יְחָסִים עִם גֶּבֶר
כִּי זֶה יִסּוּרֵי מַצְפּוּן –
הָאֲנִי בֻּרְגָּנִי מַכֶּה עַל חֵטְא –
חֶלְקָהּ הַמְּשֻׂפָּם שֶׁל תַּרְבּוּת הַנֶּגֶד
תְּמוּנָה מֵהַיָּמִים שֶׁיָּשַׁבְתְּ בַּסִּפְרִיָּה
וְרַק חָלַמְתְּ לִהְיוֹת בַּשּׁוּלַיִם
אֲבָל מָה שֶׁיּוֹצֵא מִמֵּךְ
זֶה הַכּוּשִׁי בְּלוֹף הַזֶּה
שֶׁצּוֹבֵעַ אֶת הָעוֹר בַּלֵּילוֹת
וּמַדְחִיק
וּמַדְחִיק
אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁל אִמָּא וְאַבָּא
שֶׁהוּא כְּלִי נְגִינָה לְמוּזִיקָה אוֹתֶנְטִית
שֶׁלֹּא מְדַבֶּרֶת
בְּעַרְבִית
בְּפִילוֹסוֹפְיָה צָרְפָתִית
אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסְטִית
בִּפְּרַקְטִיקַת חַיִּים לֹא נֶהֶנְתָנִית
כְּשִׁיר עֶרֶשׂ מַר שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה
וְסִלְחִי לִי
עַל הַדִּיכוֹטוֹמְיָה הַבָּנָלִית
שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת
בַּצִּיּוּר הַזֶּה
שֶׁקָּרָאתִי לוֹ אַתְּ
בּוֹ זְרוֹעוֹתַיִךְ מוּשָׁטוֹת לִשְׁנֵי כִּוּוּנִים
וַאֲנִי עוֹשֶׂה בָּךְ מְשֹׁךְ בַּחֶבֶל
מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בַּמְּצִיאוּת
הַמְּדַיֶּקֶת יוֹתֵר
אֶת הַנִּסָּיוֹן שֶׁלָּךְ
לְהַנְמִיךְ אֶת הָהָר
לְהַמְצִיא אֶת הַמּוֹצָא אֶל הַיָּם
בַּיְּרִידָה אוֹ בָּעֲלִיָּה
מִמַּסָּדָה
בַּכַּרְמְלִית
עַל הַפַּסִּים שֶׁמִּתַּחַת לָעִיר.

מתוך פרובינציאלית (הוצאת פרדס, 2012)

אגב, לילך אחראית על כל התמונות מהערב והשירה שהעלתי כאן, וגם לוידיאו מהערב שאולי אעלה כאן בקרוב. אז תודה לילך 🙂

פה תוכלו לקרוא ביקורת מפרגנת מאוד על האנתולוגיה מ"הארץ".

ועכשיו לחלק השני של הפוסט. אמרנו אוכל אפרו-אמריקאי או soul food כמו שאוהבים לקרוא לזה באנגלית. ובכן, חג ההודיה התקיים בדיוק לפני שבוע, ב 22 לחודש, ביום שהיה את הערב שעליו כתבתי. מה לחג ההודיה (Thanks giving) ול soul food?
לא רבים יודעים, אבל המון ממנות החג המסורתיות מבוססות על אוכל נשמה שמקורו הוא מניו אורלינס, לואיזיאנה. העיר משתרעת על גדות נהר המיסיסיפי. כמובן שלאוכל הזה ישנם שורשים חזקים אפריקאיים ומהאיים הקריביים. ניתן לראות בתפריט האפריקני והקריבי המון מאכלים שמבוססים על בטטות, תפוחי אדמה, אגוזים, תירס, שעועית ואורז.

התוספות המסורתיות בחג ההודיה (ששוות הרבה יותר מההודו הממולא, אם תשאלו אותי) הן לחם תירס, שעועית ירוקה עם שקדים, אורז פראי עם חמוציות, בטטות בתנור ופאי פקאן.
החלטתי לבשל ארוחת חג הודיה לכבוד התרבויות המקופחות בעולם, שסובלות מגזענות רבה בחיי היומיום. אלו לא רק שחורים, אלא גם היספאנים ואינדיאנים. ויתרתי על ההודו מתוך כבוד למיעוט המקופח ביותר – בעלי החיים. בדרך כלל אינני צמחונית, אך לפחות ביום אחד בשנה אפשר לרחוש להם כבוד.

שעועית ירוקה עם שקדים

מתכון כל כך פשוט וכל כך שווה! הסוד הוא בעיקר בתועפות החמאה (רצוי מלוחה) והשום ששמים בשעועית.

רשימת מצרכים

חצי שקית שעועית ירוקה קפואה של סנפרוסט או לחילופין 400 גרם שעועית ירוקה טרייה
שתי כפיות חמאה לטיגון
חמש-שש שיני שום פרוסות דק
חצי כוס שבבי שקדים (מאלו שפרוסים דק)
מלח ופלפל לפי הטעם
רבע חבילת חמאה רגילה (כדאי מלוחה)

הכנה

מבשלים את השעועית במים רותחים עד למרקם כמעט רך (בדרך כלל 5-7 דקות). מסננים.
משאירים במסננת לייבוש מעודפי נוזלים.
מטגנים שום ושקדים במחבת גדולה בחמאה.
ברגע שמזהיב ויש ריח מוסיפים את השעועית.
מטגנים ומערבבים היטב.
מוסיפים מידי פעם גושי חמאה קטנים.
טועמים וכאשר השעועית סופגת את טעמי החמאה והשום, מכבים את האש.
מוסיפים את שאר החמאה.
ממליחים ומפלפלים לפי הטעם.

לחם תירס

המתכון במקור לקוח מהאתר הזה אבל תרגמתי אותו לטובת הכלל 🙂

זה מתכון שמיועד לאופה לחם ולא ניסיתי להכין אותו בלי אחד כזה. אם מישהו מנסה ומצליח, הוא מוזמן לכתוב לי כאן.
כמה דגשים לעבודה עם אופה לחם:
רצוי מאוד לשמן את תא הלחם במכונה לפני האפייה.
רצוי לעטוף את הלחם אחרי הוצאתו במגבת בד ולתת לו "לנוח" לילה שלם.

רשימת מצרכים

כוס וחצי מים
שתי כפיות מלח
שתי כפיות חמאה
שליש כוס סוכר
חצי כוס אבקת חלב יבשה
כוס קמח תירס צהוב
שלוש וחצי כוסות קמח חיטה
שתי כפיות שמרים יבשים פעילים

הכנה

מודדים את המרכיבים לתוך תבנית הלחם לפי הסדר הרשום.
מגדירים את המכשיר למצב רגיל. במכונה שלי זה נמשך 3 שעות.
לוחצים על התחל, ונותנים למכונה לעשות את הקסם שלה.
מוציאים את הלחם האפוי מתא הלחם.
מאפשרים לו להתקרר לפני הפריסה.

אורז אדום עם חמוציות מיובשות

לקחתי את המתכון מדורעם גונט אבל ערכתי בו שינויים קלים. התפרסם במקור ב"הארץ". אפשר למצוא את המתכון כאן.

רשימת מצרכים

כפית שמן זית או קנולה
קוביה וחצי של ג'ינג'ר קפוא
חצי כפית אבקת צ'ילי חריפה
1 כוס אורז אדום, רצוי מסוג ווהאני
1/3 כוס חמוציות מיובשות
2 כוסות מים
1 בצל ירוק (להגשה)
מלח

הכנה

בסיר קטן מחממים את השמן ומטגנים את הג'ינג'ר במשך כדקה.
מוסיפים את האורז והחמוציות ומטגנים דקה נוספת.
מתבלים בצ'ילי החריף.
מוסיפים את המים, מביאים לרתיחה, מנמיכים ללהבה קטנה ומבשלים עם מכסה במשך כ-45 דקות.
בגמר הבישול מורידים את הסיר מהאש ומשאירים אותו מכוסה במשך כרבע שעה.
מוסיפים את הבצל וממליחים לפי הטעם.

בטטות אפויות בתנור עם סירופ מייפל וסירופ אוכמניות

מתכון ממש קליל. שמתי מייפל ואוכמניות שיחליפו את הטופי המסורתי האמריקאי המתוק מידי לטעמי.

רשימת מצרכים

שלוש-ארבע בטטות בינוניות קלופות
שליש כוס שמן קנולה או חמניות
שליש כוס סירופ מייפל אמיתי מעורבב עם סירופ אוכמניות אמיתי
שתיים-שלוש כפיות של רוטב סויה מלוח
מלח אטלנטי גס

הכנה

פורסים את הבטטות לפרוסות דקות של סנטימטר בערך.
מחממים תנור ל 200 מעלות.
מכינים בקערה את המרינדה: שמן, סירופ מייפל ואוכמניות ורוטב סויה.
מסדרים בשתי תבניות בשכבה אחת את הבטטות.
יוצקים את הרוטב ומעליו מגררים מלח לפי הטעם.
אופים כ 45 דקות.
בודקים מידי פעם האם הבטטות מתרככות.
זה מוכן כשהבטטות רכות.

פאי פקאן

פאי פקאן, הקינוח האולטימטיבי באמריקה הצפונית בחודש נובמבר. הפקאנים הם אגוזים מדהימים וכל כך ממכרים!
את המתכון הזה לקחתי מהבלוג הנפלא "מתכוניישן".

רשימת מצרכים

לתחתית:
שתי כוסות קמח
שלוש-רבעי כוס אבקת סוכר
200 גר' חמאה ללא מלח חתוכה לקוביות
קורט מלח
ביצה טרופה

למילוי:
שלוש-רבעי כוס סוכר חום
50 גר'חמאה עם מלח
חצי כוס סילאן/ מייפל
שלוש ביצים בטמפ' החדר
80 מ"ל שמנת מתוקה
שתי כפיות תמצית וניל
כוס וחצי (150 גר') פקאנים קצוצים גס
כוס חצאי פקאנים לקישוט (100 גר')

הכנה

להכנת הבצק- במערבל/ מעבד מזון/ ביד (אפשר להשתמש בכל אחד מהדרכים לקבלת תוצאה דומה). מערבבים את הקמח, הסוכר והחמאה עד לקבלת מרקם גרגירי, מוסיפים ביצה וממשיכים לערבב עד שהבצק מתאחד (אם הוא יבש מידי אפשר להוסיף כף מים קרים). מפסיקים ברגע שנוצר גוש. (עיבוד יתר מוריד את רמת הפריכות של הבצק).
מרדדים את הבצק לעובי 1/2 ס"מ, מניחים בתבנית האפייה,דוקרים במזלג, מכסים ומעבירים למקפיא לחצי שעה לפחות.
בינתיים מכינים את המילוי. בסיר בינוני ממיסים סוכר חום, סילן/ מייפל וחמאה עד שהסוכר נמס. מחכים עד שהתערובת מתקררת מעט.
מחממים תנור לחום של 180 מעלות.
מוסיפים את הביצים, אחת אחת ומערבבים נמרצות עד שהן נטמעות לגמרי. מוסיפים את השמנת המתוקה ותמצית הוניל ומערבבים.
מוציאים את הבצק מהמקפיא ומפזרים עליו את הפקאנים הקצוצים. שופכים את תערובת המילוי ומסדרים מעל חצאי פקאנים לקישוט.
אופים למשך 30-35 דקות עד שפאי מתייצב. שימו לב שהוא נראה תפוח בתום האפייה ואז נופל בתהליך ההתקררות, זה בסדר, ככה זה צריך להיות.
אפשר להגיש חמים עם גלידה וניל או בטמפ' החדר.

בתיאבון ותודה לאיילה סורוצקי על צילומי האוכל הנהדרים!