בירה, סושי וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה מקומות בילוי חיפאיים

אני ממש שמחה להציג כאן את המשכו של הפרויקט המשותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שוב שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
יש עוד חלק שלישי בקנה ואולי אפילו יבואו אחריו עוד חלקים (בלי נדר).
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

 

מאת: אדר' עומרי זילכה בשיתוף נעמה סובול מבלוג תרבות אכילה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

 

לפני יותר משנה חברנו נעמה סובול מבלוג "תרבות אכילה" ואני לבילוי משותף בעיר התחתית – היא בתור האחראית על מציאת מקומות הבילוי והמלצות קולינריות, ואני בתור האחראי על התחום העיצובי. הייתי שמח להגיד שמאז עברו הרבה מים בירקון, אבל אנחנו אחרי שנת בצורת ולכן אגיד שמאז נפתחו המון מקומות חדשים בעיר התחתית… היינו פשוט חייבים לחזור לעוד כתבה.

 

חמאם אל פאשה 9

 

את הערב התחלנו בחמאם אל פאשה 9 – מבנה שעברתי לידו עשרות פעמים ותמיד סקרן אותי להציץ פנימה, ולכן שמחתי כשנעמה הציעה שנבקר שם. אם אתם חיפאים, אתם בוודאי מכירים את המקום בגלגוליו הקודמים. אולי אתם גם מכירים את הסיפור ההיסטורי המרתק של המתחם כולו, שכלל חמאם ובית מגורים של משפחת מצטפא פאשה אלח'ליל, שהיה ראש העיר חיפה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עוד לפני הכניסה למסעדה אי אפשר שלא להתרשם מהמיקום שלה, כאשר מולך שרידי ואדי סאליב – בתים נטושים, שרידי צבע כחול על חצי קיר ושלט המציע את ההצעה השחוקה על רובע אומנים שיוקם במקום; וכל אלה מתערבבים יחד עם מגדל הטיל שמציץ והחרתום הזכוכיתי הענק של בית המשפט.

פנים החמאם הינו בית למסעדה די חדשה שנקראת חמאם אל פאשה 9. מאחורי המסעדה עומד ארן ברנדר שעבר בחייו המקצועיים בין אינספור מסעדות, יוזמות הקשורות לאוכל, קייטרינג בתור סו-שף, שף ומנהל מסעדה, וחילק את זמנו בין תל אביב, קיבוץ כברי, בוסטון ועוד אינספור מקומות. לשבת עם ארן ולשמוע את התגלגלות חייו המקצועיים בחלל המקסים שתחת הכיפה במסעדה הייתה חוויה שבשבילה שווה לצאת למסעות עיתונאיים.

 

כפי שאפשר להבין, לחיפה הגיע ארן עם ידע וניסיון רבים אך גם עם בגרות ובשלות כלפי חיפה, כך שלא הרגשתי שהוא "עוד תל אביבי" שבא להראות לחיפאים "המסכנים" מהו אוכל טוב. התיאורים של ארן על חיפה נגעו לליבי בהיותי "מהגר" לעיר המגלה אותה בכל פעם מחדש, וכשהוא אמר שהוא "לומד את ההיסטוריה ורוצה להיות חלק מהעתיד שלה" – הוא ממש הוציא לי את המילים מהפה. ארן מתאר את חיפה כמקום לא רווי שנותן מקום לכל אחד ושמכיל מרחב שווה בין הלב לראש. ביחס למבנה שבו הוא נמצא, הוא מתאר אותו כמו להיות בתוך דינוזאור; ואף על פי שלא הוא זה ששיקם את המקום, אלא קודמיו, אין ספק שיש לו יחס של כבוד אליו. הוא מדבר על איך האור נע בתוך המקום לפי עונות השנה ועל איך האווויר והאווירה משתנים, דבר מעניין עבור מבנה מאסיבי מאבן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החלל המרשים הוציא גם את ארן החוצה, מתוך המטבח הפנימי החבוי אל מטבח חיצוני בלב המסעדה אל מול הסועדים. Food DJ הוא מכנה את זה, וטוען – ודי בצדק – שהמבנה הזה מרגש וחבל לא להיות בו בזמן הכנת האוכל. ואכן, המבנה על כיפתו המדהימה, קירות האבן והחלוקה לחללים הוא מבנה מרשים מאוד. עיצוב הפנים כולל ריהוט שהוא Hand Made, מה שיוצר שונות בתוך המסעדה בין שולחן לשולחן. בין השולחנות ישנם אלמנטים כמו פסלים, ציורים, ספרים, שטיחים וכורסאות, אשר מפוזרים בצורה נינוחה. פחות נינוח עבורי היו מערכות התאורה ומיזוג האוויר, אשר עוברים קרוב לתקרה וגם מתחם לכיפה. אין ספק שאלמנטים אלה חשובים ומקום מודרני לא יכול לפעול בלעדיהם.

נעמה ממליצה להגיע לחמאם בתיאום טלפוני מראש ולפתוח בקרקרים עם ירקות כבושים שנעשים במקום. למנות הביניים שווה לקחת את הפסטרמה בחרדל ועשבים עונתיים מתחלפים, או מבחר דגים נאים וכבושים עם ירקות צלויים מלווים בטוסטים וחזרת לבנה. לא לוותר על פרוסות הבשר הצלוי על גרייבי ובצל מוחמץ בלוויית סלט עגבניות עם צ'דר ואספרגוס. את כל זה מלווים בתה קר או לימונדה ביתית, ואפשר גם קוקטייל על בסיס ג'ין עם דברים טובים בפנים. מה שיפה הוא שכל שילוב הולך, וארן יכול להוריד או להוסיף מנות או מרכיבים אלו ואחרים בהתאם לדרישת הסועדים. בין אם אתם טבעונים, קרניבורים, מאותגרי לקטוז או נטולי גלוטן – במקום הזה אתם הולכים למצוא את עצמכם.

 

חמאם פאשה 9, רחוב חמאם אל פאשה 9, טלפון: 054-7756622

 

Urban Street Bar

 

ה-Urban אינו חדש בסצינה המקומית, ובניגוד לרוב מקומות הבילוי – הוא גם לא חושף את עצמו ב"חלונות ראווה" לרחוב שבחוץ, אלא יוצר הפרדה ברורה בין הפנים לבין החוץ. מכאן, חוויית המשתמש היא כמו בתוך עולם פנימי, כזה שמנתק אותך, בדיוק כמו שפאב צריך לעשות. קירות המקום צבועים בכחול כהה, דבר ההולם את אווירת האפלוליות שבמקום. הצבע עולה ומטפס גם על הקמרונות שבתקרה. הבעלים, מני ביטון, מספר שהצבע הלבן שנחשף מדי פעם בנקודות בהן הצבע הכחול מתקלף, יוצר מראה מעניין ומתאים לאווירה הלא מתאמצת של המקום. אין ספק שתמיד מעניין לתת לפגעי הזמן לעשות את שלהם.

מאחורי הבר העשוי עץ שעליו עמל ביטון בעצמו, ניצבים בקבוקי המשקאות השונים, המספרים בעיצובם את הסיפור של המשקה ואת המסר שהוא רוצה להעביר. על הקירות אפשר למצוא כרזות שונות ללא קשר ביניהן, וגם קיר שמחופה בחלקו בתקליטים. ליד השירותים תמצאו את הפריט הכי ייחודי שראינו בכל הסיור הזה: ברז מים בצורה של ברז בירה. אבל אולי יותר מכל, בולטים שני ציורי קיר ענקיים של ה-Broken Fingaz, הקבוצה המזוהה כל כך עם חיפה ועם העיר התחתית. לטעמי, ציורים שלהם בתוך מקום בילוי הינם שווי ערך לציור של אומן דגול במוזיאון – רק שכאן אפשר ליהנות מהציורים בעודכם לוגמים בירה. ציורי הקיר צבעוניים, עזים ומשלבים הזיות ודמויות כמו שיש במקומות אחרים בהם הקבוצה עבדה. הציורים האלו נותנים חיות ואופי לחלל, וקשה לדמיין את החוויה כולה בלעדיהם.

ל-Urban אין סגנון עיצובי מגובש, כזה שיצא מבית המפעל של מעצב פנים; אבל בכל זאת הוא מהווה אוסף של פריטים והחלטות המשווים לו אופי אמיתי וכנה, של מקום לשתות בירה עם חברים, בניגוד לפאבים מפונפנים אחרים שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות. בכך הוא קרוב יותר לפאבים המקוריים, אלה שבחו"ל, שם לא מתלבשים יפה במיוחד או קוראים לבירה "יציאה". נעמה אמרה שזה מזכיר לה חדר של בן נוער מתבגר, ויש משהו בהגדרה הזו שבאמת מסתדר לי. השילוב של המוזיקה שבמקום עם האוכל הטעים והאווירה מבטיח לכם בילוי מוצלח.

 

נעמה ממליצה להגיע בחמישי או בשישי אחרי השעה 21:00-22:00 אם אתם רוצים לחוות את החוויה במלואה – בר של רוקרים אמיתיים בכל מובן. את סוג האוכל אפשר להגדיר בתור אוכל ברים קלאסי וטוב. שווה לקחת את מנת הבייקון פאי המושחתת, ולא לוותר על ה-מנה של המקום -הסטריטבורגר אשר שמו נישא למרחקים. הוא באמת אחד ההמבורגרים הכי טובים שאפשר להשיג כיום בחיפה. רצוי לקחת עם תוספות בייקון, גבינת גאודה, ביצת עין ובצל מקורמל. חוץ מבירה משובחת שימזגו לכם, יש גם בר מכובד מאוד של משקאות בכל קשת הסוגים וקוקטיילים מפתיעים ברמתם הגבוהה והמהוקצעת. כמעט תמיד יש גם קינוח משובח, אז אל תשכחו להתעניין ולשאול.

 

. רח' נתנזון 16,Urban Street Bar

 

רוקו – Roku

 

המקום השלישי אותו פקדנו הוא הסושייה רוקו (שש ביפנית) ששוכנת במבנה ששימש במשך שנים את מועדון "החורבה" ועד לפני כשנתיים את "הקרטל". המבנה מוכר לפחות חיצונית בציורי הקיר המרשימים שלו בשחור לבן והרוקו שמציעה הומאג' (גם אם זו לא הייתה כוונת המשורר) לאותם ציורים.

את המקום פתח קובי שינאן שעבד בסושי הכי חמוד בחיפה, ה-InsideOut ברחוב מסדה, ולאחר מכן פתח גם קייטרינג סושי עצמאי. הדרך לרוקו הייתה ארוכה, אבל היה לו ברור שהיא תוקם בעיר התחתית בציר של רחוב הנמל אותו הוא מתאר כציר שבו רוב המסעדות הן מסעדות פרימיום, ובהן גם הרוקו. ללא התפשרות על המרכיבים, עם תפריט נישתי, עם פס קר בלבד והתאמה מדוקדקת של האלכוהול, הרוקו היא לא עוד סושייה אלא מקום מוקפד, וכך גם העיצוב שלו. על העיצוב הופקדה המעצבת דנה ברוזה מסטודיו Danka, שאחראית גם על עיצוב מסעדות ופאבים נוספים בעיר התחתית.

 

העיצוב ברוקו מינימליסטי, שקט ונקי ואת רוב החלל תופס בר רחב מעץ (שבתור בן של נגר קנה אותי ישר), עליו ברז אחד בלבד של בירה וחלון לדגים להכנת הסושי. על הבר מסודרים כמו חיילים כלי האוכל שנבחרו בקפידה, ומלווה אותם שורת נורות פחם תלויות (שנראות כאילו אף פעם לא יעזבו את עולם עיצוב הפנים).

את העיצוב הנקי והמוקפד הזה שוברים בקונטרסט ציורי קיר של ארבע אומניות: מרים וידן (Maryam Vidan), לין איב (linja), קלייר וייסברג (claw) ובלה בריל (gypsyB) אשר ציירו רק בשחור לבן, דבר המתאים גם לעיצוב בפנים וגם לימי הקרטל העליזים. שלא בכוונה הקונטרסט הזה נמצא גם מחוץ לרוקו כאשר חזית אחת שלו משופצת וחזית אחרת שלו מלאה בציורי קיר גם היא.

אם מוסיפים לכל מה שתיארתי גם את רצפת האריחים הכהה ואת השירותים, שזכו אף הם לשילוב צבעים מיוחד בחיבור שבין שחור לבין ורוד, מקבלים חוויה עיצובית מעניינת ואנינת טעם ממש כמו הסושי שמוגש (והוא מומלץ ללא שום צל של ספק).

 

נעמה ממליצה לשבת על הבר ולהזמין את רול הבית – פוטומאקי בוניטו שכולל בתוכו סלמון, אושינקו, עירית וקנפיו עם שבבי דג בוניטו מיובש ומעושן מעל, שמספק לטועם טעם קריספי נהדר. מנה נוספת נפלאה היא טרטר הצדפות – שהוא למעשה טרטר של דג מוסר עם מיצובה ובצל ירוק, המוגש על דאשי ורוטב פונזו, בתוך צדפות ז'ילרדו. חלק חשוב ובלתי נפרד מהמקום הוא תפריט האלכוהול, הכולל בירת לאגר אורז בהירה בשם יוקוזונה, שנעשתה במיוחד עבור רוקו בשיתוף עם המבשלות הדיקטטור ובאסטרס. מלבד הבירות, ישנם כמה סוגי ויסקי יפני, וגולת הכותרת שעבורה שווה אפילו לבוא במיוחד – מבחר שאין כדוגמתו בחיפה של משקאות סאקה (תביאו את הסומלייה מהבית) ושיכרי שזיפים למיניהם (יינות, ליקרים ועוד).

 

רוקו, רח' הנמל 10.

 

 

 

מודעות פרסומת

המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

בירה, צ'יפס וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה פאבים חיפאיים

הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל היום הגיע, הרגע הגיע ועכשיו זה עכשיו!
אני ממש שמחה להציג כאן פרויקט משותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
לא מן הנמנע שזה רק חלק ראשון ואחריו יגיעו עוד. הרי אנחנו חיים בעיר נדירה בכמות האוצרות האדריכליים שבה.
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

כתב: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

יצאתם לבלות. הבירה הייתה טובה, המנה שהזמנתם ליד השאירה לכם "טעם של עוד", השירות היה אדיב, ואפילו בפלייליסט היו כמה שירים שאתם ממש אוהבים. אבל איך היה העיצוב של המקום?

כשאנחנו יוצאים לבלות, אנחנו שמים לב לפרטים רבים המשפיעים על החוויה שלנו, אבל מתי הקדשתם תשומת לב לעיצוב של מקומות הבילוי? בכתבה הזו חברתי לנעמה סובול, אשת התרבות החיפאית מס' 1 מבלוג "תרבות אכילה", ויחד יצאנו לסיבוב בשלושה פאבים בעיר התחתית אשר החלל והעיצוב שלהם יוצרים חוויית ביקור שונה ומעניינת.

ליבירה

המקום הראשון שבו ביקרנו, ואולי המוכר ביותר מבין השלושה, הוא ליבירה. ליבירה עבר למשכנו הנוכחי לפני כשנה וחצי, לאחר ארבע שנים במיקום אחר בעיר התחתית. כשהבעלים ליאוניד ליטקין ואריק סלריב  החליטו להתמקם בו, הם מצאו חלל ששימש פעם לצורכי אחסון והיה מוזנח מאוד, חלל צר וארוך בעל גובה פנימי של שתי קומות. הפרופורציות האלו של החלל המקורי הם אחד הדברים המעניינים במקום והן התאימו לקונספט שביקשו השניים ליצור למקום: ווייב תעשייתי  וצעיר. את הקונספט הזה עיבדו במשרד "דותן-לידז'י" (האחראים על העיצוב והמיתוג של המקום) לעיצוב הכולל צבעים כהים בגווני אפור, מספר קירות עם בטון חשוף, תקרה אקוסטית מתכתית, תעלות מיזוג חשופות, כיסאות בצבע שחור ועוד. האופי התעשייתי רוכך באמצעות שני מרכיבים: שילוב של עץ בשולחנות ובבר ואיורים על הקירות (בהם האיור החביב עלינו היה איור של נוצה על אחד העמודים). ליבירה מוגדרת כמבשלת בירה, דבר הבא לידי ביטוי גם בפן האלכוהולי וגם בפן העיצובי, כאשר כבר בכניסה שורה של מכלי נירוסטה ענקיים (הלקוחים מעולם הכנת הבירות) מלווים אותך ומכניסים אותך לחוויה. בנוסף, המקום ממותג באמצעות לוגו של אריה עם קרן  ולצד זאת חיות אחרות מופיעות על קיר הכניסה ועל תוויות הבירות. המיתוג ממשיך גם בתפריטים ואפילו במוצרים למכירה. אמנם העיצוב התעשייתי מופיע בשנים האחרונות במקומות רבים, אך השילוב של פרופורציות החלל, עבודת העיצוב שנעשתה בו והעבודה המיתוגית-גרפית יוצר מקום המתכתב עם מה שקורה בעולם בשנים האחרונות בתחום העיצוב אשר מגדיר למבקריו קונספט לבילוי.

נעמה ממליצה להגיע למקום בסביבות 18:00-19:00. זה זמן שמצד אחד עדיין לא צפוף ורועש במקום, ומצד שני הערב כבר יורד. כשכל הפאבים והביסטרואים עסוקים בהכנות המטבח והבר, אפשר לאכול ארוחה מצוינת בליבירה ואחרי זה לקרוע את העיר. מומלץ לקחת את אחד האפריטיפים בתפריט אם אתם במצב רוח קליל או לנסות את טעימות הבירה של המקום שמאפשרות לכם להכיר את כל הסוגים והטעמים. מבחינת אוכל הכי פשוט זה הכי טוב. תנו לבריטי שבכם לנצח.

ליבירה, רחוב הנמל 26, פתוח כל יום החל מהשעה 12:00.

הבורדל (שם זמני)

הבורדל הוא ללא ספק אחת התגליות הטובות ביותר שהיו לי בזמן האחרון. גם כאן מדובר בחלל עם עבר תעשייתי מתקופת המנדט, דבר היוצר בסיס איתן לייחודיות של המקום. אולם, בניגוד לליבירה, הפרופורציות של המקום קטנות יותר, והוא מחולק לחללים מגוונים מאוד באופיים: חלל כניסה, אזור הבר, החצר ושני חדרים בקומה העליונה. הבורדל נפתח במיקומו הנוכחי לפני כשנה והוא "נועד לתת במה לאנשים מוכשרים ולהנגיש את חווית המוזיאון והגלריה לקהל מעט אחר", כדברי אדוה גוטל, השותפה לשופרא בניהול המקום ואחראית גם על עיצובו. לדבריה, אחד הרעיונות בעיצוב היה "להעניק לקהל את האופציה ליהנות בצורה שונה ממה שהוא הורגל אליו". אין ספק שהמקום מצליח בזה בענק. השיטוט בין חללים המגוונים שבו שהינו חוויה מרתקת ויוצאת דופן, האיקונות של מריה הקדושה (המוגדרת על ידי גוטל כדמות נשית חזקה ואניגמטית), האפלוליות, התערוכות המתחלפות והקהל עצמו; כל אלו יוצרים חוויה נון-קונפורמיסטית, מסתורית ושוברת שגרה. בזמן שהיינו שם נערכה פתיחת תערוכה של אמן צעיר בשם יובל בצלאל (בן 22 ,(אשר שהה במקום בשבוע שקדם לפתיחה וצייר על גבי הקירות בחצר מספר דמויות מעולמות שונים לחלוטין המתקשות לתקשר האחת עם השנייה, תוך שהוא משתמש במשחק הפחית והחוט לצורכי יצירת קשר ביניהן. אם אתם מגיעים לשם, אל תחמיצו את החלל העליון בקצה המסדרון – חלל נמוך, עם ריהוט משנות ה-60 וה-70 ותאורה מינימלית, דבר היוצר תפאורה שנראית כאילו נלקחה מסרט ואתם מרגישים כמו השחקנים.

נעמה ממליצה להגיע סביב הפתיחה ולהריץ כמה משקאות על הבר עם אדוה ושיחה עם שופרא, בזמן שהוא מכין את אחד המלוואחים הטבעוניים שלו. עם זאת, הבורדל זה מקום שאתה מתחיל להרגיש אותו בחצות וצפונה. אז המקום הומה ושוצף אדם. מומלץ לנסות את אחת מהבירות ששופרא רקח או קמפרי עם תוספות א-לה אדוה. מבחינה קולינרית כדאי ליפול על ערב חמישי שבו תגריד, אחת מהאורחות הקבועות, מכינה תבשיל טבעוני טעים ומספק.

הבורדל, רחוב הנמל 51, פתוח בדרך כלל בימי חמישי ושישי משעה 22:00 והלאה.

קברית – كباريت

קברית (בערבית: גפרורים) שוכן בסמטה המחברת בין רחוב יפו לבין שדרות המגינים והוא חבוי מעיני רוב הבליינים המשוטטים בעיר התחתית. זו אחת הסיבות לכך שכשנכנסים לחצר המקום ואל תוך המבנה, ההפתעה גדולה. הפאב שוכן בתוך מבנה אבן בעל קמרונות צלב, מבנה שהיה שייך למשפחת מולא ובו היו עושים חלב וגבינות, והוא שריד לבתי העיר העתיקה שהיו כאן עד 1948. אם בשני המקומות הראשונים החלל היה מודרני ותעשייתי, כאן התמונה היא שונה לחלוטין, והשוני הזה ממחיש את הרב-גוניות באדריכלות החיפאית. אל קברית הגענו במהלך ה-Haifa Independent Film Festival. בחוץ בין שני קירות גבוהים, תחת עץ וגרפיטי ענק של שם המקום, ישבו חבר'ה וחגגו את בואו של סוף השבוע, בזמן שבפנים הקרינו סרטים ומזגו בירות. עאיד פדל, מבעלי המקום, סיפר שהמקום היה נטוש במשך 15 שנה ושכאשר הם התחילו לשפץ אותו (במו ידיהם) הוא היה נטוש ומוזנח מאוד. לדבריו, הרעיון העיצובי היה לשמר אותו (למשל על ידי כך שלא נגעו באבנים במבנה) ולהוסיף לו מרכיבים שיצרו בו "לידה מחדש": צבע אדום עז על הקירות, תמונות של אנשי בידור מפורסמים מהעולם הערבי בשנות ה-50-60, נברשות וריהוט עץ. כל אלו מחדדים את התחושה שלמקום יש זהות מאוד ברורה ושיש בו משהו אותנטי (מילה שנהיה קשה להשתמש בה בשנים האחרונות). לנוכח כל אלו אי אפשר שלא להתלהב מהמקום ומהחשיפה לחברה הערבית-עירונית-צעירה הגרה בעיר.

נעמה ממליצה להגיע בסביבות 21:00-22:00. אם אין הופעה או מסיבת ריקודים, אפשר ליהנות מהאווירה האינטימית, העיצוב המדהים והסאונד המעולה המגובה בפלייליסטים מענגים. במקום יש ברז ארדינגר, לא דבר של מה בכך. לא משנה איזה סוג, קברית הוא מקום לשתות בו בירה צוננת. ההמבורגר במקום טוב מאוד וכך גם כריך ה-BALT, שהוא גרסה מתוקה של קברית ל- BALTהקלאסי רק בתוספת אבוקדו. ואם במקרה תיפלו על ספיישל של מרק פריקה, קחו אותו מיד!

קברית, סמטת הזגג, פתוח כל היום בין 18:00-02:00.

לבחור להיות שיכור

"אל תבחרו בי. אם תבחרו, אכריח אתכם ללמוד ערבית מכיתה ג', אבטל את חסינות חברי הכנסת, אאלץ את כולם ללכת ישר, להקשיב לזולת, לא לדבר עם הידיים ולהגות את המילים כמו שצריך."
(מאיר אריאל, "נאום בחירות")

לכאורה אין קשר בין סיינט פטריק'ס דיי, חג השיכורים העולמי, לבין הבחירות בישראל.
אבל כשאתה מסתכל על הפרצופים החמוצים בערוץ הכנסת ועל הנוכחות הדלה של "נבחרי הציבור", לפעמים בא לך להשתכר. לפחות אם תראה כפול (או משולש) המליאה תתמלא קצת.

כבר דיברתי כאן על היותי Late Bloomer בתחום חיי הלילה.
את האלכוהול דווקא גיליתי כבר החל מגיל חמש, כאשר סבי היה נותן לי שוט של ליקר בננות בבואנו לבקר אותם.
העניין היה ש:
א. באנו לבקר אותם פעמיים בשנה.
ב. הכמות של האלכוהול ששתיתי עד גיל 18 נשארה אותו הדבר מגיל 5.
היה לי ולאמי מנהג כזה, סביר להניח שלא רק שלנו, ללכת לבתי קפה, לשתות קפה (היא) ושוקו (אני) ולחלוק עוגת קרם.
יום אחד משהו השתבש. הייתי בת שש-עשרה כשהלכתי עם אמי לבית קפה בפינת כרמליה. נדמה לי שקראו לו "קפה ביאליק", אבל אני לא לחלוטין סגורה על זה ויש לזה סיבה. בתפריט היה כתוב שהם מגישים קפה וינאי עם קצפת מעל וקצת קקאו בפנים. די התלהבנו מהעניין והזמנו אותו. רק שקיבלנו אייריש קופי.
עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה טעות שלנו או של המקום ואם אחד המלצרים החליט לחמוד לנו לצון. כל מה שאני יודעת זה שהקפה הזה היה טעים בטירוף. הוא אכן הגיע עם קקאו וקצפת ואני ואמי שתינו אותו בתאווה גדולה. רק שהייתה גם תוספת בדמות כמות נאה ומכובדת של ויסקי.
כבר בצאתנו מבית הקפה היינו מאוד מאוד שמחות ומאושרות. באוטובוס ממש התמוגגנו מהנוף המדהים שנשקף לעינינו וכשהגענו להדר, שם תכננו לקנות בגדים, היינו שבויות בקסם המהפנט של חלונות הראווה והבגדים בחנויות. העולם נראה כל כך יפה, צבעוני, מזמין…
צחקנו ללא הרף ומדדנו המון בגדים. בחרנו את הבגדים הכי מיוחדים, הכי מחמיאים, הכי מהממים והרגשנו שאנחנו שליטות העולם.

budwaiser

בתמונה: "היה עצמך – אל תתבייש." (פרסומת לבאדוייזר)

כשסיימנו את הקניות הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס ואנשים נתקלו ונתקעו בנו כל הזמן וצעקו עלינו.
לא הבנו אותם. מה הבעיה שלהם בדיוק? גם נתקעים בנו וגם צועקים? איך הם לא מבינים שהחיים כל כך יפים?

כשירדנו מהאוטובוס ליד הבית התנודדנו לאיטנו והיינו כל כך עייפות. הגענו הביתה וישנו עד הבוקר ברציפות כמו בולי עץ.
כשקמנו בבוקר הבנו שהשתכרנו (כן כן, אמי מעולם לא הייתה שתיינית גדולה ולא ממש הבינה באלכוהול) וצחקנו נורא.
הבגדים מעולם לא שימשו אותנו. הם היו מוזרים… ארוכים מידי או קצרים מידי, רחבים מידי או צרים מידי והצבעים שלהם היו פשוט מזעזעים.
אין ממש מוסר השכל לסיפור הזה. אולי רק העובדה שכששותים החיים טובים ויפים יותר. כל הצרות נשכחות לזמן קצר…

הפוסט הזה אינו הטפה לאלכוהוליזם אך יחד עם זאת הוא בא לדבר על אחת ההנאות הקטנות-גדולות הכי עתיקות בעולם: אלכוהול.
בירה למשל הומצאה במצרים. בעזרת קצת בירה, קצת לחם וקצת בצל, בנו האנשים הגרומים האלה את הפירמידות.
גם אנחנו נצטרך בירה כשבנט… אבל בלי פוליטיקה.

"אם העם שיכור יותר קל לשלוט בו"
(הקיסרית קתרינה השנייה)

כשמדברים על תרבות האלכוהול בחיפה חייבים להתחיל מתרבות הימאים שהחלה עוד בימי המנדט, בשנות השלושים.
יובל בן עמי מספר במאמר בהארץ על שורשי התרבות הזו והקשר שלה לאלכוהול. על רצועת החוף המיובשת (הבריטים ייבשו את הים) שהרדיוס שלה הוא בסביבות 200 מטר בערך, הוקמו פאבים לרוב. בין הפאבים שהוקמו ופועלים עד היום ניתן למנות את העוגן, הסנדק ומעין הבירה. רוב הפאבים נסגרו או הלכו לעולמם כמו בעליהם ולקוחותיהם. את הדור הראשון של מלחי ישראל שעבדו בצים ניתן לראות כל יום שישי אצל יוסק'ה בפאב העוגן ואילו את דור הביניים ניתן לראות בפאב ההבנרה אצל חיים (טרזן) למברגר. לכל ימאי היה את הפאב האהוב עליו בכל חוף וכן, גם את האישה האהובה עליו – לה שלח מכתבי אהבה ו/או זימה.
תרבות הימאים נהרסה בעיקר כי התחילו לפרוק ולהעמיס את הספינות יותר ביעילות, קרי יותר מהר. הימאים עצמם כמעט ולא יורדים מהספינות לעומת פעם, שהיו צריכים להמתין כמה ימים לפחות, אם לא יותר, על החוף.

אני זוכרת בנעוריי העליזים במרכז הכרמל את הפלא הזה. יכולתי לדעת לפי הסימנים הקטנים ביותר שזה מגיע, עוד מעט הם באים.
הזמן: סוף האביב, תחילת הקיץ לבטח. אלו היו גם השלטים המזמינים באנגלית שתלו הפאבים והמסעדות ברחוב עם מבצעי 1+1 ותחושת הציפיה של כולם עמדה כבדה באויר הסמיך. ימים ושבועות הלכתי בתהייה מתמדת: "האם היום זה יהיה היום?"
וערב אחד הם באמת היו מופיעים – מלחי הצי השישי האמריקאי. נחילים נחילים של גברים מסוקסים, שחורים ולבנים, עם המדים האלו, היו פושטים על כל בית עסק שהציע אלכוהול ואוכל מנחם. את הדיבורים והצחוקים שלהם היה אפשר לשמוע בכל רחבי שדרות הנשיא.
לפעמים הם היו מציעים לבחורות נישואין ברגעי השכרות ולפעמים סתם רוצים לדעת על האנשים, על העיר. רחוק מהבית אנשים נוטים להיות סנטימנטלים משהו. תארו לעצמכם שאתם מקבלים בוכטה של כסף לשרוף מצד אחד. מאידך, לא היה לכם סקס כבר כמה שבועות טובים, לא אכלתם ארוחה הגונה וסביר להניח שגם לא שתיתם ממש את אותו פרק הזמן. מה תלכו לעשות?

המון עסקים חיו על אנשי הצי השישי בחיפה. זה התחיל מ 5-10 אוניות בשנה והגיע לשיא בשנות השמונים כשנפתחו בעיר משרדי הקישור של הצי השישי. בין 40 ל 50 אוניות בשנה עגנו לחופי חיפה למשך חמישה עד עשרה ימים בכל ביקור. משרדי הקישור, או בשמם הרשמי, ה USO פעלו היכן שפאב הצ'ארלי יושב היום. היה בר קטן בכניסה ויכולתם לראות אותם מגיעים ושותים את כוס הבירה, אולי הראשונה שלהם, מאז שירדו מהספינה. אבל הפאב העיקרי שבו הם נהגו לשבת במרכז הכרמל היה הסנסט שפעל בשער הכרמל. בעיר התחתית אחד הפאבים האהובים ביותר על המלחים היה לונדון פרייד – איפה שהבארקי נמצא היום – שהיה פאב בריטי נהדר כהילכתו עם דארטס (חיצים). הבעלים הצטלם עם כל ספינה אפשרית והצוות שלה כולל תמונות על הסיפון והצילומים קישטו את קירות הפאב. הוא היה נפתח משעות הצהריים המוקדמות הייתה להם בירה כמעט אך ורק מהחבית וכ 8-10 סוגים. הם אפילו הגיעו עד לבת גלים לפאבים בטיילת בת גלים עצמה, מגדלור ופייפ ליין. פייפ ליין היה סנוקר פאב שהפסקול שלו היה מורכב בעיקר מדפש מוד וקיור. ומסכים ענקיים הקרינו סרטי גלישה בלי הפסק. השתייה הייתה מאוד זולה ומגוונת מאוד. את החגיגה הרסה האינתיפדה השנייה בשנת 2000 שגרמה לצי האמריקאי להפסיק לחלוטין את עגינת האוניות בנמלי ישראל מחשש לפיגועים וזאת על פי הנחיות פיקוד הצי.

"אתה זוכר ת'ימים (לא אחי אני לא) שגרנו בחיפה,
לא אוכלים בשר, רק מאנץ' של אלפלפה,
עוקבים אחרי אהוד אחרי הבצפר, עם איקסים על היד, ומיקו הגמד!
אתה זוכר שהיינו שומעים ביחד קונפליקט,
יורדים לסיטי הול, לנקות דיר חזירים,
לא נוגעים באלכוהול, ובסוף יורדים אל הפנינה?"
(זוכר ת'ימים – בוא לבר)

אז לרגל סיינט פטריק'ס דיי והבחירות הנופלות עלינו לטובה (נקווה, נקווה…) החלטנו להכיר לכם חמישה פאבים לא שגרתיים בכלל בחיפה. כאלו שאם תיכנסו אליהם תחשבו לעצמכם: "לאיזה יקום כרגע הגעתי?"

הדאנק – מה עוד אפשר להגיד על הדאנק שלא אמרתי כאןדמיינו לעצמכם את המרקיה של ה Soup Nazi אבל בפאב. כל עוד אתם שומרים על הכללים הרשומים באותיות של קידוש לבנה על קירות הפאב, אתם בגן עדן שכולו בירה מוקצפת (ועוד שוט ועוד שוט ועוד שוט) וכמובן הבישול הנהדר של אלכס, אנג'לה ועד לאחרונה גם של ברונו. והכי חשוב – היום חוגגים בדאנק את יום הפטריקיהו המסורתי, הלוא הוא הגרסה הדאנקית לסיינט פטריק'ס. יהיו שם: "מ 12 בצהריים עד 2 פנקייק חינם על כל בירה (גם למי שרק מראה הוכחה להצבעה), ותפריט מיוחד בצבעי דגל אירלנד, הנחות, מבצעים ובקיצור, בלאגאן שלם… גם חביות מוזלות בחוץ… מוזיקה אירית והמון לפריקונים קטנים… גם קלפי תהיה, ויהיו מעורבים בזה צ'ייסרים בזול… ממש!"

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

11015751_772462316136553_662010275310485603_n

10985377_772462329469885_1340637050185984187_n

הבנרה – אם חשקה נפשכם להגיע לפאב ימאים אמיתי, חי ונושם, ולא כזה שמעוצב בסגנון או שפעם היה כזה, אתם מוזמנים להגיע להבנרה, החמארה הקטנה של טרזן ועליזה, האישה שאיתו. המקום הוקם בשנת 2000 ולפי הכתבה של יובל בן עמי, שמו לקוח מבורדל באנטוורפן שנשא את אותו השם. בפאב, שהחלונות והשירותים בו מעוצבים כמו בספינה, ושתלויים בו עוגנים, רשתות ימאים, מפות ועוד, מגישים אוכל רומני בעיקר עם טוויסטים מיוחדים כמו קציצות סלק מצוינות. לא תמיד יש הכל, אבל כל מה שנמצא – טעים מאוד. מידי שבוע נערך מפגש של הימאים בדימוס שהוא בעצם שעתיים של המון צחוקים, העלאת זכרונות וחזרה בזמן. אם תשבו שם על הבר תמיד תוכלו להיות שותפים לשיחה בין הימאים לשעבר שהם עיקר הלקוחות במקום לבין חיים (טרזן), שיושב תמיד באותו המקום, לבוש באוברול הג'ינס הנצחי שלו ומעשן את המקטרת כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם. בתווך עליזה והמלצרית החמודה הקבועה, מלהטטות בין הסועדים והתחושה היא בעיקר נוסטלגית-משפחתית.

הבנרה
כתובת: דרך העצמאות 88 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 050-6422130
שעות פעילות: כל יום, פרט ליום ראשון, מ 10:00 עד 18:00

DSC_4950 (Large)

פארמסי – אם סנוקר זה הקטע שלכם, כדאי לכם להגיע לפאב הפארמסי. הפאב ממוקם בתחילת רחוב מסדה ונקרא כך על שם בית המרקחת המיתולוגי שהיה קיים באותו מקום במשך שנים. כשבית המרקחת נסגר הוא הוריש כמה מהבקבוקים והתכשירים לפארמסי ואת המראה עם סמל הנחש הרפואי. הפארמסי הוא פאב טבעוני בעיקר בגלל שמגישים בו בייגלה בלבד. האוירה בפאב היא של מועדון חברים הזוי במיוחד אבל גם מחבק ומפרגן. יש בירה בקס מהחבית, טובי ושאר ירקות (טוב, אין ירקות… אבל הבנתם). הפארמסי מקדם את פני כולם ללא הבדלי גזע, דת ומין… חוץ מתימנים. יש הרבה מוסיקה מזרחית אבל בקטע מודע לעצמו ובכלל מוסיקה שכבר מזמן לא שמעתם. שווה להגיע במיוחד ששירין ועבאד נמצאים כדי לראות משחק של אלופי סנוקר כהילכתו. הפארמסי נסגר כנראה בסוף החודש, אז מהרו מהרו לשם.
הם חוגגים את סיינט פטריק'ס אבל אל תצפו לאוירה יותר מידי אירית חוץ מהירוק של שולחן הסנוקר.

פארמסי
כתובת: מסדה 1 הדר, חיפה
טלפון: 077-5357465
שעות פעילות: כל יום מ 20:00 עד הלקוח האחרון (08:00)

DSCI7084

DSCI7083

סמוק האוס – פעם סמוק האוס עשו משלוחים. עכשיו, כדי לאכול את תפוחי אדמה עם בייקון וצ'דר (כן.), כנפיים ברוטב ג'ק דניאל'ס (כן, כן.) וצלעות החזיר בסיידר, מייפל וטבסקו (כן, כן, כן!) תצטרכו להגיע לבלפור 23. כבונוס תוכלו לפגוש את הבעלים של המקום המסרק את זקנו, לבוש בחולצת פסים ארוכה של מלחים, סמל הגבריות הסובייטית. המקום מתהדר בתפריט אוכל בנוסח ברביקיו טקסני ומגיש גם המבורגרים בנוסף לבשר השיכור ותועפות הבייקון. במקום מעשנים בשרים בעישון ביתי אך גאוות המקום היא על האלכוהול המזוקק בסמוק האוס. מדובר על פירות שונים ומשונים ואף בייקון (!) המושרים באלכוהול ברמה של 80 אחוז במשך שבועות ואז נפתחים ונשתים בשלוק אחד. בלילות של ירח מלא, מזמנים אנדריי וחבריו נגן חמת חלילים שינגן לאלכוהול שבמזקקה למען יהיה סקוטי מספיק.

סמוק האוס
כתובת: בלפור 23 הדר, חיפה
טלפון: 074-7012202
שעות פעילות: בערב, לא ברור ממתי עד מתי. פשוט תגיעו.

11071125_10153163565299321_1648944933095688791_n

הצ'ארלי-בר – הצ'ארלי פתוח יותר מחצי יממה, כל יום. זה הפאב שאפשר לאכול בו ארוחת צהריים, ארוחת ערב וארוחת בוקר (מאוד) מוקדמת. המקום אפלולי עם מוסיקה סטייל הסיטי הול וכמו בבתי הקזינו המשובחים ביותר, אחרי כמה זמן אתה מאבד קשר עם העולם החיצון, עם הזמן ושוכח שבכלל היית צריך ללכת מכאן לאיזשהו מקום בכלל. צ'ארלי, הבעלים, הוא מהאנשים שמשפריצים כריזמה לכל עבר מבלי להתכוון בכלל, ומכין קוקטיילים לא רעים בכלל. האוכל מעולה ובגלל אשתו הטיוואנית, צ'ארלי יודע בדיוק איך דים סאם צריך להיראות ולהיטעם וזוהי בהחלט אחת ממנות הדגל בפאב. כמו כן הספייריבס והג'ק פוטטוס ממכרים ושמענו גם על קינוח שעושה רושם אלוהי – מוס שוקולד עם מעט רמי מרטן יחד עם וודקה וניל און דה טופ. אתם חייבים לנסות בהזדמנות הראשונה – תגידו שאנחנו שלחנו אתכם. יש מבצעים די מטורפים על ויסקי מאלט בימי ראשון ושני וגם לבירות אין במה להתבייש. קחו את קו האוטובוס הראשון של היום ישר הביתה. זה בהנחה שתוכלו ללכת בקו ישר אחרי שתצאו מכנסיית התענוגות הזו.

הצ'ארלי-בר
כתובת: שער הלבנון 2 מרכז הכרמל חיפה
טלפון: 050-7948845
שעות פעילות: ראשון עד רביעי מ 16:00 עד 06:00 חמישי עד שבת מ 14:00 עד 06:00 ולפעמים גם יותר מאוחר. המטבח נסגר ב 03:00

10155343_10153163564309321_9144227529568656952_n

זהו.
מקווים שנהניתם ותצביעו נכון. לא נכתוב כאן למי אבל בואו נגיד ש Right is wrong 😉
ולאן שלא תצאו הערב לחגוג (או לשכך את יגונכם בעזרת הטיפה המרה) – תהנו מאוד ותזכרו: אלכוהול זה אח.

אנחנו מצידנו נחכה לקולות הימאים באופטימיות הדרושה.

ומה יישאר לי ליום הבחירות?

סלט אגסים שיכורים וגבינת סנט מור

הסלט הזה ממש ממש קל ומאוד כייפי. הוא גם מתאים לתחילת האביב. השוס שלו זה האגסים השיכורים יחד עם גבינת סנט מור, פצצה של גבינה. תיהנו!

מצרכים

גליל גבינת סנט מור פרוסה לעיגולים
שלושה-ארבעה אגסים חתוכים בינוני
חבילת חסה סלנובה
פלפל צהוב חתוכים דק
ארבע-חמש עגבניות שרי חתוכות לרבעים
חצי בצל סגול פרוס לטבעות
פלפלון צ'ילי קצוץ דק (אופציונלי)
כף חמאה לטיגון
חומץ בלסמי לפי הטעם (לא להגזים)
חצי כוס יין אדום חצי יבש
כף סוכר חום
מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה

1. קורעים את החסה השטופה לתוך קערה גדולה
2. מוסיפים את הירקות והגבינה
3. מחממים מחבת וממיסים חמאה
4. מטגנים את האגסים עד שמתרככים
5. מוסיפים יין אדום וכשמבעבע מוסיפים סוכר חום
6. כשהטעמים נהיים עמוקים מספיק, מורידים מהמחבת ומוזגים לתוך הקערה
7. מוסיפים חומץ בלסמי, מלח ופלפל
8. מגישים מיד

בתיאבון!

IMG_1733 (Large)

הסיורים שמוציאים אתכם לתרבות רעה ;)

פוסט למאותגרי הפייסבוק מבינינו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זהו. אין טעם להסתיר את זה יותר.

ובאמת שניסינו. העלמנו את כל הראיות, את כל האנשים (אה… אופס), אבל זה לא עבד – האמת יצאה לאור או כמו שאומרים יצא המרצע מהשק.

רבותיי, השמועות נכונות ואכן הבלוג החל להוציא סיורים החושפים את האמת המדהימה על חיי הלילה של שכונת הדר!

composite_14262845742715

ביום חמישי ה 26.2.15 נערך הסיור הראשון מבית תרבות אכילה.

איפול מלא הוטל על רשימת המקומות שאותם הסיור היה אמור לפקוד ואפילו נקודת המפגש הייתה לוטה בערפל ונמסרה רק ברגע האחרון.

בשעה שבע לפנות ערב פשטו חמישה עשר גיבורים וגיבורות עשויים ועשויות ללא חת את שכונת הדר כשבלבבותיהם חרוטה מטרה אחת ויחידה: אכול ושתה כי מחר יום שישי!

שום פאב ושום מסבאה לא עמדו מול רוח הקרב של גיבורים אלה, מול נחישות להגיע ולנצח את אחרונת הנקניקיות.

כנחיל ארבה אנושי הם ירדו על קפה אבאג'ור והותירו מאחוריהם צלחות נקיות ממנאישים, תבשילים, חצילים בטחינה ומוס סחלב – ומלצריות המומות.

לאחר מכן הם עשו את הבלתי יאומן וארבו בפינה לבית קפה הפינה​ כשהם שודדים קישים, טורטיות ובצלים ממולאים לרוב ומקנחים עם בייליס תוצרת בית.

composite_14262852415766

בדרך שמעו הטיילים שלנו על קיצור תולדות ההיסטוריה ההדרית כולל פרטים פיקנטיים שאיש מהם לא ידע וכנראה גם לא יזכור עקב תועפות האוכל והאלכוהול המעורבים בסיפור 😉

עד למדרחוב נורדאו הגיעו כשרגליהם הכושלות נושאות אותם בקושי, הצליחו לאתר את נארד קפה​ שם נחטפו סלטים חסרי ישע ונעלמו אל תוך חשכת קיבתם.

את הערב חתמו במכבסה – שהוא גם בית קפה וגם מכבסה​ – שם התכונן אייל לבואם מבעוד מועד והתקיף אותם בפוקצ'ות מלאות בכל טוב, צ'ייסרים של עראק ולקינוח מוס טריקולד.

מאז ועד היום שני מסעות נוספים עלו לרגל להדר הטעימה.

composite_14262854597216

שימו לב – בסרגלי התצוגה מצד שמאל, מתחת לתמונת האינסטגרם, הכנו לכם מידע מפורט לגבי הסיורים כולל תאריכים של סיורים קרובים. תוכלו לעקוב אחרי העדכונים.

סיורים

כל המעונין והמעוניינת – נא לפנות בהודעת אימייל לכתובת tarbutachila@gmail.com או בהודעה פרטית בדף הפייסבוק של תרבות אכילה.

צילומים: רונה שחר וג'וני ספקטור

הערה: המילה מלצריות נאמרה בלשון נקבה למען הנוחות אך מתייחסת למלצרים ומלצריות כאחד.

something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n

גלגולו של פאב / מאת שרון קשרו

"הלו, ברמנית, מה את ממליצה נגד שברון לב?"

"יש לנו סלרה סטאוט וביטר. הסלרה שחורה משחור ובעלת טעם עשיר מריר ועמוק, שמזכיר קפה קצת, והביטר הוא פירותי ומר אף הוא, קורטוב של ארומה מתוקה עולה מהנוזל שצבעו כדבש."

בירות שמשלבות טעמים מתוקים, קפה והרבה מרירות. מזכיר את החיים שלי קצת היום.

לכל אחד מאיתנו יש (בתקווה) תחביב. התחביב המקורי של ליאוניד, מייסד ליבירה היה קלייה של קפה והכנת לחם שאור. כאדם יוצר, אני מאמין שלכל יצירה יש לה את היצירה שקדמה לה, מין הכנה של הנפש לדבר הבא.

כמו בית ספר.

ליאוניד מתאר שהתהליך של בישול הלתת עבור לחם השאור דומה לשלב הראשון של עשיית הלתת בשביל הבירה.
מה שזה לא יהיה, זה נשמע טעים. כל הדברים האלה הם תאוות גדולות שלי, שגיליתי בשלבים שונים של חיי.
"בליטא וברוסיה עושים לחם באופן דומה" מסביר ליאוניד.
איזה יופי.

IMG_2304 (Large)

הקשר בין לחם ושיכר, כמו הבריכה הראשונה שהופיעה בה צורת החיים הראשונה.
יש מקור דומה לטעמים הנהדרים האלה, שהוא מגיש לנו בנדיבות כשאנחנו יושבים אצלו.
בליבירה יש חמישה סוגים של בירה, כולם תוצרת המבשלה.
ליאוניד מתייחס למבשלה דנית שבישלה כ600 סוגים.
ואני מאמין לו.

למרות שאני מסתפק בשניים האלו. כמו אנשים, יש מתי מעט אנשים שהיית מסוגל לפגוש כל יום, ולהנות מטעם החיים, מהגוונים שהם מכניסים לי באופן יום יומי ורק לרצות עוד.

כשהגעתי לחיפה, המקום הראשון שאליו נכנסתי היה ליבירה ומאז לא הפסקתי לבוא.
לא חושב שהיה פאב שהרגיש לי נעים כ"כ לשבת בו אי פעם.
יכולתי לשבת שם לבד תמיד ועדיין לא להרגיש שחסר לי.

למזלי החיים זימנו לי מפגשים עם אנשים מיוחדים שם, לחלוק את העונג, שהופך לכפול ומתוק פי כמה.
ככה השפתיים שטועמות את הנוזל השחור המשובח נפתחות במין חיוך.

הייתי בליבירה עשרות פעמים בחודשיים האחרונים. הרגשתי כמו בחו"ל. תמיד קיבלו אותי בחיוך. הצוות שם מורכב מאנשים אדיבים ואינטלגנטיים שהם אנשי שיחה, ותמיד על הבר מצאתי עם מי לקשקש. הבירה זה העניין, אבל אתם יודעים.
היא באמת העניין. נדיר ששתיתי פחות משני חצאים. תמיד טעים לי. אני מחזיק את עצמי לא לקחת משהו לאכול. סטייק עסיסי, המבורגר עם בייקון, נקניקיות מסוגים שונים עם כרוב כבוש. אוכל שהולך טוב עם בירה.

המקום הזה אוהב אותי. אלוהים. יש לי חולשה לאלכוהול ובשר. אני אדם חלש כשמדובר בדברים האלה. הייתי יכול כל יום לבוא לשם. חינכתי את עצמי שלא.

IMG_2292 (Large)

ב2013 ליאוניד, ממייסדי ליבירה סגר את המבשלה הביתית שלו והתאחד עם מבשלת סלרה. חבר ומתחרה. החלטה מבריקה לטעמי, כי בירת הסטאוט של סלרה היא בירה שמביכה בירות אחרות בטעמה. אין לי דרך לבטא את זה יותר. זאת פשוט הבירה המושלמת. טעם עשיר, שמזכיר קפה, מרירות ואפילו סוג של מתקתקות. קשה לדעת. זה טעם עמוק ומלטף.

למה הם לא התאחדו קודם? ליאוניד טוען כי לא היו בשלים.

כרגע הם בתהליך הקמה של פאב גדול יותר ברחוב הנמל 26. אם ליבירה ברחוב הנאמנים הוא פאב במימדים שכונתיים, המקום החדש שואף להיות ברופאב של 150-200 איש.

המינוח "ברופאב" (brewpub) מתייחס לפאב שיש לו מבשלת בירה או להיפך.
המודל של ליאוניד הוא Brewdog, מבשלה עצמאית שיושבת בסקוטלנד ושלחה סניפים בכל אירופה, אך למרות המוצא הבריטי הסגנון הוא אמריקאי. בישראל ניתן למצוא את ה Jem’s שהוא ברופאב היושב בפתח תקווה.

התוכנית היא להקים במקום במה שתאפשר הופעות חיות, סיורים מודרכים במבשלה, סדנאות ועוד. ליאוניד נושא עיניים אל מקום שנמצא ממש מעבר לפינה. מקום שבחצי השנה האחרונה הפך לסמל של נעורים ואידיאולוגיה לא מתפשרת. הקרטל. הוא שואף להיות המקום שישלים את היציאה לבילוי ברחוב הנמל. אחרי תערוכה ומסיבה אנרגטית בקרטל, אנשים יבואו לשתות בירה טריה וטובה ואולי לראות איזו הופעה של הרכב מתחיל. או ותיק. יש דיבור שהמקום ייפתח באמצע-סוף ינואר.

ליאוניד נרגש מהקמת המקום החדש ומציג בפנינו את הלוגו של המקום, מין שילוב של אריה וחד קרן. ליבירה תיוולד מחדש. ואני אהיה שם לראות את זה. זה מרגש אותי תמיד לראות אדם שהפך את התשוקה שלו ועשה ממנה מפעל חיים. הביקורים בליבירה מעוררים בי השראה. בכל פעם שנכנסתי לשם הרגשתי בנוח, הרגשתי רצוי, השירות מעולה פשוט, האווירה טובה. הברמנים, אלירן וזויה הם אנשי שיחה נעימים, ובכל פעם שהתיישבתי על הבאר כמעט מצאתי מישהו לשוחח איתו, כנראה שאיכות מושכת איכות.

זה כל מה שיש לי להגיד.

בהצלחה לאנשי ליבירה על פתיחת המקום החדש. מצפה בקוצר רוח לבקר שם.

פאב הליבירה
כתובת: רחוב הנאמנים 21 עיר תחתית חיפה (בעתיד, רחוב הנמל 26)
טלפון: 052-2284840, 054-7931760
שעות פעילות: כל יום מ 19:00 עד 02:00

DSCF2869

השתתפה בהכנת הכתבה: נעמה סובול
תמונות: נעמה סובול, דני קליך

והזוכה בתחרות בחצי ליטר בירה והמבורגר הוא: עידו אבוהב!