פחד ותיעוב בדובי'ס מאת אלכס סובול

את ההתרשמות שלי מההופעה של שלמה בר בדובי'ס אפשר לסכם רק אם נביט בדילמה וננתח אותה: ניתן לצפות בזמר טוב ולאכול אוכל גרוע. לזמר בטח לא איכפת כי אוכל גרוע לא אמור להסיח את הדעת ולך לא איכפת כי אולי הזמר יסיח את דעתך מהאוכל. אפשר גם לאכול אוכל טוב מול זמר גרוע. האמנות אולי רדודה ו/או ממוחזרת אבל אפשר לפחות להתנחם ביצירה הקולינרית. חוצמזה, אולי אפשר לתמרץ את הזמר בעזרת אוכל ולקוות לשיפור.
א-בל בדובי'ס הייתי בבעיה. הנה הסיפור: נכנסנו, אני, אשתי ואורח רם מעלה מתל אביב (כן אתה, אליהו!) דקות מספר לפני ההופעה. מצאנו מקום ודרשנו אוכל. המקום היה מלא ובקושי הצלחנו למצוא כסא לשבת עליו.
במקרה שלושת הכסאות הפנויים היחידים היו היישר מול שלמה בר במרחק נגיעה. מלצרית חביבה אף אילתרה לנו "שולחן" או כסא קצת יותר גבוה, תלוי איך מסתכלים על זה. הזמנו שורה של מנות מפתות ולפני שהן הספיקו להגיע התחילה ההופעה.

1545605_617470671651504_1423567172_n

אח, ההופעה! מי שלא ראה את שלמה בר מתופף ושר בו זמנית יכול להסתפק בשמחת בית השואבה. ברצינות, אם חשבתם שזה מרשים שמישהו שר ומנגן בגיטרה, כנראה שלא יכולתם להשוות את זה לתיפוף ושירה בו זמנית. נדיר לראות מישהו שמצליח להביע את עצמו באופן אותנטי במובן המקורי של המילה. בנוסף הוא מבצע את השירים בוירטואוזיות שחושפת שנים של אימון לצד כשרון יוצא דופן.
ואז, בזמן שאנו יושבים פעורי פה, מקשיבים לכל מילה ולכל מאוול, מגיח האוכל. חומוס מהביל עם פטריות מהסוג שהזכיר את המיטב של "חומוס ינשוף" זכרונו צדיק לברכה, שווארמה סייטן מתובלת שיכולה לגרום לכל קרניבור לתקן את דרכיו ופיתה צ'יפס. אתם שואלים מה זה פיתה צ'יפס?! הלוא זו ההמצאה הטובה ביותר מאז הספגטישוק של אשתי! מדובר בנתחי פיתה דקים מטוגנים עד כדי פריכות המוגשים עם פָּאלֶטַה של רטבים וסלטים. חוץ מהטחינה, המטבוחה והטופונז כמצופה היו גם קינואה מונבטת, רוטב פסטו מעולה ועגבניות מיובשות.

Doobik food

לא פיתה צ'יפס, אבל מעולה בכל זאת – חומוס ופיתות שום קלויות בליווי סלטים

ואז באה הדילמה. הנה אנחנו, יושבים עם כל הטוב הזה במרחק נגיעה משלמה בר ואפילו לא יכולים להציע לו איזה טוגן פיתה לרפואה. חוצמזה, אמא שלי לימדה אותי לא לאכול בפה פעור. אחרי נצח של בליסה ברגשות מעורבים (אוכל מצוין! מוסיקה מעולה! רגשות אשם!), החלטתי לעשות מעשה ולמצוא פתרון. ביצעתי גיחה לחלק המרוחק של הדובי'ס ולאחר משא ומתן קדחתני היושבים שם נאותו לפנות מקום בשולחן. עצה לחיים: אנשים יתנו כל כך הרבה לזרים שזה עתה פגשו. רק צריך לבקש בנימוס. סגנון הנימוס משתנה מ"התואיל…" ל"אחשלי/דוד!" בהתאם לקהל המטרה.
או אז עברנו לשולחן המרוחק אבל כמו בבעיה הפלשתינית, כל פתרון יוצר בעיה חדשה ובלתי צפויה. עכשיו אנחנו יכולים להנות מהאוכל באופן מלא ולהתענג על כל טוגן וטוגן אבל אנחנו רחוקים משלמה בר. לראות את האיש הזה ורק לשמוע אותו, זה שני דברים שונים. אנסה לתאר במילים את שלמה בר מרים את ראשו כשהוא מפיק צלילים עמוקים
כבאר, את עיניו שסגורות באקסטזה או בריכוז עמוק, כמעט מדיטטיבי כשהוא מרעיד את "דובי'ס" הקטנה. אנסה ואכשל.
לאכול מהר ולרוץ חזרה? להנות מכל ביס, אבל לפספס רגע בהופעה שלא יחזור? אולי להקדיש דקה או שתיים לאורח שלא ראית חודשים IRL? אכן התלבטויות כבדות משקל. בסופו של דבר, זכינו לסיים ואפילו לתפוס שניים-שלושה שירים בקצה זנבה של ההופעה כשאנחנו ישובים במקומותינו המקוריים. אם מישהו יכול לשכנע אותי שילדים זה שמחה הוא כנראה האיש (עם כל הכבוד לאשתי ויש כבוד…).

1535631_618229441575627_726250292_n

בסוף ההופעה שלמה בר הוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה והזכיר בכמה מילים את הבעיה החברתית המעמיקה בארץ ואדם זחוח שהעמיק את הבעיה בקדנציה הנוכחית. במקרה לחלוטין, הקדשתי לאיש הזה מתכון שכתבתי והתכוונתי לפרסם בבלוג בשעת כושר מתאימה. המתכון באנגלית אבל יינתן תרגום לכל דורש. תהנו!

 

Homemade cider from store-bought ingredients

Dedicated to the loving memory of Yair Lapid, the fuck that made cheap brandy cost 50 NIS

2 liters of apple nectar
4 tbs, 6 tbs, some cheap Bulgarian brandy
6-7 pieces of dried apples
1 fresh apple
half an orange
A pinch of cardamon cloves
1 stick of cinnamon

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. Look for a homemade cider recipe on the Internet. Fail to find something that doesn't involve a "press". Decide to just wing it.
2. Pour the apple juice into a large pot
3. Toss in the dried apple and the cardamon.
4. Dice the apple and half an orange quickly before in boils or think ahead and cut it beforehand.
5. Add in a stick of cinnamon.
6. Stir

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

7. Remember to add brandy. Measure out exactly 4 tablespoons with a measuring spoon. 8. Stir and taste.
9. If you cannot taste the Brandy, add two more spoons and stir.
10. If you still cannot taste it, add additional Brandy directly out of the bottle. Safely dispose of the measuring spoon.
11. Wait until the cider simmers and serve hot.
12. Receive compliments.

Important note – if you cannot finish drinking the cider as soon as it is ready, you’ll need a stronger stomach or more friends. While you are looking for these, you can store the cider in your fridge for a few days. However, you should fish out the cardamon first, as the cider may become bitter after a while.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תחנות תרבות עם הבמאי והצלם יונתן גוטסמן

לקראת יציאתם הממשמשת וקרבה של כמה מהפרוייקטים מהמוזרים והמעניינים ביותר שנראו בארצנו הקטנטונת, החלטתי לתפוס לשיחה את הבן אדם האחראי לכל הטוב הזה – יונתן גוטסמן – במאי קליפים וצלם וידאו, ובעליו של העסק היפיקולור פילמס שנותן שירותים טכניים בתחום הוידאו, הפילם והסאונד וכן פועל עם להקות ואמנים במסגרת הלייבל "היפיז רקורדס".

הוא גדל בחיפה, עזב בשנת 1997 לתל אביב וחזר לעיר הולדתו בשנה האחרונה.

בתאריך ה 7.2.14 יתקיים, לראשונה בחיפה – במתחם "האגף השני" – פסטיבל ההיפיסטוק החמישי. מדובר בפסטיבל הופעות שבו יתארחו הרכבים ולהקות המיוצגים על ידי גוטסמן במסגרת לייבל התקליטים העצמאי שלו וכן אמנים ולהקות נוספים. פרטים כאן.
בנוסף, מתוכנן פרוייקט הפקת הסרט העלילתי השלישי, באורך מלא העונה לשם "Sisterhood" עם להקת אנרגיה חולנית איתה כבר הפיק שני סרטים קודמים, "I Scream Gelato" ו"Scoring Mental".

הראיון התקיים במעוז הימאים הידוע, פאב "הבנרה" בעיר התחתית, שם הגישו לנו קציצות סלק נפלאות וגולש לרוב.

מה הסיבות שהובילו אותך לעזוב את חיפה ואלו שהובילו אותך לחזור אליה?

"לא היתה איזו תובנה, אלא תחושת בטן שזה לא המקום. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שזה לא יהיה כאן. רציתי משהו אחר, חדש, שהוא לא חיפה.
למדתי אנימציה במסגרת לימודי אמנות בקאמרה אובסקורה. המבנה של קאמרה אובסקורה היה ליד מס הכנסה, ואם הייתי נכנס לשם במקום לקאמרה אובסקורה…. הייתי לומד הרבה יותר. זה היה מקום אפרורי. רוב הזמן שיחקתי עם חברים. מבחינתי לשחק זה להיות עם חברים, לעשות כל דבר שהוא לא עבודה. כל מי שיגיד לך שהוא נהנה בעבודה, משקר.
התחלתי לעשות הפקות וידאו בסוף 2001 אחרי הלימודים ופרוייקט רדף פרוייקט. בלי להרגיש, נשארתי בתל אביב ליותר מעשור וחצי.

חזרתי לחיפה בספטמבר האחרון. גל גדול ששטף אותי, צונאמי עם כל הבוץ, סחף אותי לחיפה. משבר אמנותי, כלכלי ואישי. זה התחיל מהמישור האמנותי – הרגשתי שקשה לי להניע פרוייקטים, דברים זזים לאט, לאנשים קשה להצטרף לפרוייקטים שהם רק אמנותיים. אנשים טרודים כלכלית וקשה להם לפנות את הזמו לפרוייקטים אמנותיים שלאו דווקא רווחיים.
גם הפרידה של יהודה ונינט שברה אותי (צוחק). אחרי זה התחיל המשבר הכלכלי. יכולתי לחשב את קיצי לאחור. הייתי מאוד מדוייק.
למזלי היה דיבור עם האגף עוד שהייתי בתל אביב והם היו הבקו"ם שלי בחיפה.
יום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני בחיפה."

מה הערך המוסף שחיפה נותנת לך מבחינת היצירה?

"חיפה מספקת שקט נפשי לעשייה. אני לא פועל מתוך אג'נדות. כל השיקולים של מבנה העיר, הרבדים התרבותיים, השיח – לא מעסיקים אותי. השיח גמר את האמנות כי איפה שיש דיבורים, אין מעשים. אני בעד לעשות קודם ואז לדבר על זה ולא להיפך. האג'נדות הן בתוך העשייה והיצירה.
אני פועל ממקום שהוא מאוד נקי ומשוחרר בשבילי. אני פועל פה בחלל ריק כי אין הרבה אנשים שפועלים בשיטה הזאת. לא תהיה על זה ביקורת. חיפה יכולה להיות בסיס נהדר לאסקפיזם, לאנשים נהנתנים. (צריך)… להפוך את העיר התחתית לאיזור סחר בינלאומי, הימורים, זנות וסמים. יבואו תיירים ויהיה כסף. נהיה כמו פלרמו של שנות השבעים. תכנון אורבני תמיד משיג את ההיפך ממה שמתכננים, זו בכל זאת מדינת ישראל. זה לא שאני בעד כשלון פרוייקטים אבל כל ילד בן שלוש יודע שהאינטרסים של הממסד, שונים לחלוטין מהאינטרסים של התושבים שחיים באותו האזור.
אני לא מגיע מהמקום של האמנות הפלסטית, אבל בהחלט מתחבר לצורת הפעילות של קבוצת האגף, שעובדת מתוך מקום נקי ועצמאי, שאינו מתחנף או מקבל תכתיבים מביצה אמנותית כזאת או אחרת. זה בהחלט ראוי להערכה."

מתי ואיך התחלת ליצור?

"התחלתי לעבוד עם זמרים ולהקות והמקום שהם היו יכולים להיחשף לפני שקם ערוץ מוסיקה ישראלי כמו ערוץ 24 היה בעטיפה של הדיסק. היו שמים סרטון וידאו בתוך הדיסק ואז עשרים אנשים היו נחשפים. ככה התחלנו לצלם קליפים.
כשנכנס ערוץ 24 העשייה התעצמה כי לא היה להם שום תוכן והם הזדקקו לאלפי שעות של חומר גלם.
הרעיון היה לעשות מיליון קליפים שישודרו כל אחד פעם אחת במקום לעשות קליפ אחד שישודר מליון פעם. הערוץ היה מאוד פמיליארי ושידר כמעט כל דבר שקיבל. היית צריך להיות ממש משמים כדי שלא ישדרו אותך.
דחפנו את הקליפים לכל ערוץ אפשרי. ערוץ הילדים, ערוץ עקרות הבית, ערוץ הפנאי. המטרה בערוצים האלו היתה לסתום חורים. אני בעד השיטה הזו. אני חושב שהיקום הזה מלא בחורים שצריך לסתום. אם לא היו חורים, מה היו עושים האמנים? לכל אחד יש חורים והתפקיד שלנו, האמנים, הוא לסתום חורים לבני אדם, זו שרשרת המזון.
אבל אז, יום אחד, קמתי בבוקר ופתאום עלתה בי תובנה. התובנות באות בבוקר אבל אני קם בצהריים, אז לקח זמן עד שהבנתי. הבנתי שיש טעות בכל העסק הזה. הציבור כל כך צמא לקליפים ואנחנו מספקים לו כל כך מעט. אולי הציבור צריך וצמא לסרטים. יש לו חור שחור ולא יוצא לו קול להגיד את זה.
בגלל שאני עובד עם להקת "אנרגיה חולנית" שנים, פניתי לאריה פיין, המלחין והאורגניסט, ואמרתי לו שצריך לעשות סרט. אני והוא כמו שמשון ויובב אם נותנים דוגמה מהעולם האמיתי.
אריה פיין הוא בן אדם שאומר לכל רעיון "כן". ועושה אותו מיד. תוך חמישה ימים היה סינופסיס שהפכנו לתסריט ויצאנו לשטח. צילמנו סרט עלילתי של 40 דקות שכיכבה בו רננה רז. הסרטים האלו נישתיים מאוד אבל נותנים תיאבון. זה כמו קעקוע, ברגע שעשית אחד אתה רוצה עוד.

זה ז'אנר שלא עושים אותו בארץ. זה לא סרט דל תקציב אלא סרט נטול תקציב. התקציב הוא אפס עגול. אני לא נגד התמיכה של קרנות הקולנוע אבל אני לא נעזר בהן, כי הן לא משרתות את התפיסה האמנותית שלי של לעשות דברים מהרגע להרגע."

הפרוייקטים הבאים

"היה ברור לי שהם יקרו בחיפה. אין מה להאבק בגלים גדולים אלא צריך לגלוש עליהם.
הולכים להיות כמה דברים. אחד מהם קשור לאגף, פסאיבל ההיפיסטוק השנתי שבפעם הראשונה בתולדותיו יתקיים באגף. זה פסטיבל מאוד גדול של להקות שקשורות אחת לשנייה. יהיה קולנוע עם סרטים, אקשן והקרנות ובתוכו יופיעו גם להקות חיפאיות כמו קילר הלוהטת, וינד אנד דסטיני והשפן הנכון שבאים מקיבוץ איילת השחר (בצפון, נ.ס). ברוב הלהקות ישנם אמנים עם עבר חיפאי כזה או אחר. לילה, אוריונס ואנרגיה חולנית שיהיו שם.
הפרוייקט השני זה הסרט השלישי עם אנרגיה חולנית שנקרא "sisterhood". העלילה מאוד כואבת אבל לא אגלה אותה. הוא באורך קולנועי, מעל 70 דקות, על מנת שאפשר יהיה לשלבו בפסטיבלים שונים בחו"ל. הוא צולם בעיקר בחיפה וגם בערים תאומות כמו רמת גן, תל אביב וקיסריה. אנחנו מגייסים תמיכה כלכלי בהדסטארט."
(לפרטים ולתרומות כאן, נ.ס)

DSC_4957 (Large)

תחנות תרבות

MAD – אני לא בקטע של גיבורי על אלא בנונסנס. את האנגלית שלי למדתי ממגזין MAD. זה נשאר באותו לבל מטופש כבר שישים שנה, לא התפתח לשומקום. הומור אמריקאי ירוד, אבל גם ציני, שזה נדיר. בעיני זו יצירת מופת. אם אתה רוצה שיתעלמו ממך ברכבת או באוטובוס, תקרא MAD ויתעלמו ממך. זו הבטחה.

תקליטים משנות השבעים – אני אוהב בעיקר מוסיקה משנות השבעים שהיו הכי משובחות. אחרי שהבינו שלא יהיה לאב אנד פיס, התחילו להתפרע. הן יותר באות ממקום ציני ומפוכח – פיכחון ושברון. היו מלא מלחמות ומשברים. בעיקר משברי נפט. במשברים אני פורח כי אז אני מרגיש שווה בין שווים. עד היום אני שומע את המוסיקה זו. אני לא רואה בזה רטרו אלא סטגנציה. רטרו זה בשביל אנשים שהלכו וחזרו. אני פשוט נשארתי שם.

הרפתקאה בפוסידון – מצד אחד אני מאוד אוהב קולנוע אבל לא רואה הרבה אלא בעיקר סרטים ישנים. MGM זה ערוץ המופת בשבילי. טראש. אני מאוד אוהב סרטי אסונות. הסרט "הרפתקאה בפוסידון" זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים. מאתיים פעם. זה סרט מאוד נוצרי כי מי שניצל הולך אחרי האמונה האמיתית ולא אחרי נביאי שקר. יש סגירת מעגלים. הסרט מתרחש ב 31 לדצמבר.

Steal This Book – אני מאוד אוהב ספרים אבל מעדיף כעיקרון לקרוא את מה שמאחורה כי זה יותר קצר. אני בא מבית שקוראים בו הרבה ספרים. אני יכול לספר על ספרים שלמים רק מהאחורה. ספרים שאני מתחבר אליהם יותר הם נונסנס או מנואלס טכניים. אחד הספרים שאני אוהב זה steal this book של אייבי הופמן. ספר על השרדות אורבנית בשנות השבעים והוא כל כך נאיבי ורלוונטי עד היום. הוא מדבר על איך לשרוד בערים הגדולות. לנצל את השיטה מהבקיעים שלה או במילים אחרות, לזרום עם המערכת ולשבור את גלגלי השיניים מבפנים.

"בול" – עצוב לי שאין יותר עולם מגזינים בישראל. התקופה שהיו תכנים. מגזינים ישראליים בעיקר שהיו זולים ועממיים. שבועונים ישנים. אני עדיין מביא משוק הפשפשים עיתונים ישנים. עכשיו אני לומד על גוף האדם אז הבאתי גליונות של "בול" – שבועון סקס מהסוג הזול ביותר. זו עיתונות אמיצה, אמיתית. ברגע שהעיתונאי בורח מהאמת ועובר לפרוזה ולסיפור זו עיתונאות. הציבור נהנה וזה הדבר החשוב ביותר.

אלבניה – אני מאוד אוהב את אזור הבלקן והמדינה שממש הרגשתי בה בבית היתה אלבניה. גיליתי את המדינה המקסימה ביותר עם האנשים הנפלאים ביותר בעולם. עם עייף ומותש, ועם זאת אדיב, ישר כמו סרגל ומנומס להפליא. הרגשתי שם כמו בנהריה של שנות השבעים ולא פחות חשוב! גן עדן לציבור המעשנים. אני מאוד מעריך עמים, שיש להם היסטוריה של הגנה פרטיזנית על הארץ שלהם. גם הגרורות היוגוסלביות מורכבות מעמים כאלו, והן מסקרנות אותי לא פחות.

העיר השנייה/סיטי הול – באופן כללי כל מה ששלומי מנגר נגע בו. הסיטי הול, כמובן, פחות ריגש אותי כי הייתי בוגר יותר.

הסמטה – הסמטה היתה הבית שלי שמונה שנים. מקום שהקדים את זמנו. זה היה פאב גלריה בסגנון של האגף. הפאב היה מעץ שנבנה במו ידיו של יורם מדלסי, הבעלים של הסמטה. הוא היה אדם חם ולבבי, בישל שם תבשילים ושרץ בבר כל הזמן. לא היה טעם ללכת לשם אם הוא לא היה שם. אנשים היו באים לשם כדי לראות אותו. הוא ניסה להביא חיפאים אבל לא הצליח. הוא פיזר פליירים ועשה אירועים מיוחדים אבל זה לא עזר. היה לו קהל קבוע של כמה עשרות אנשים וזהו. אני התחלתי ללכת אחרי שיוסי מ"העולם הזה" (פאב בנורדאו, נ.ס) סגר. לא ידעתי לאן ללכת. אני צריך מקומות שאני מרגיש בהם בבית על ההתחלה.

קופסאות שימורים של חברות ישראליות – אני מאוד אוהב חברות ישראליות בקופסאות שימורים והן מאוד טובות. אבל לא הייתי רוצה לראות כיצד הן יוצרו. אולי חלק מזה נובע מרומנטיקה לדברים ישנים אבל לא הכל בישראל גרוע. אם מדברים על ישראל, יש אנשים סופר טובים במדינה והיא מאוד יפה, אבל יש בה סמטוכה ובכל אשמים הפוליטיקאים, העסקנים, הלוביסטים והמאכרים. אני לא רוצה להגיד שמות אבל יש 120 שמות כאלה. אין לי בעיה עם פושעים וגנבים אלא עם זה שהם נתפסים. זו עבודה שלכם, תעשו אותה כמו שצריך. כל אחד עושה מה שהוא יכול.

אנשים שהשפיעו עליי – אין בן אדם אחד שהשפיע עליי כמו שיש הרבה אנשים שהשפיעו עליי. גם האנשים החשובים ביותר הם בני אדם, עם צרכים ועם הטוב והרע. הרבה אנשים שונים בנקודות שונות שהיוו השפעה והם מתחלפים. אני תמיד שמח לחדשים.

יכין

פינת הבישול מאת יונתן גוטסמן

איך להכין ארוחת גורמה במחיר ממש אפסי?

מיועד לאנשים שרוצים להרשים.

שקית מרק תלמה עם התרנגול, הזולה ביותר. לערבב עם מים עד שמקבלים מרק. לקנות גזר ושמיר – לפזר בקערה של המרק. תמיד אומרים לי "וואו, זה אתה הכנת?". אני עונה ש"זה משהו שרץ במשפחה".
בצד השני של הגז לעשות אורז רגיל, לבשל בתוכו קבנוס או נקניקיות הכי זולות. זה נקרא אורז הפתעה.
להחביא את השימורים, לטשטש עקבות, זו החוכמה בכל דבר.

הזמני הוא הקבוע החדש

Then you better start swimming"
Or you'll sink like a stone
"For the times they are changing

(Bob Dylan – The Times They Are changing)

אנחנו נוטים להיצמד לדברים המוכרים והישנים גם אם הם הורסים את הבריאות שלנו, השפיות ואת חיינו באופן כללי. אחרי די הרבה חיים הגעתי למסקנה שזו אשליה.
אי אפשר להיאחז בקשרים, מקומות, הרגלים. אי אפשר להיאחז בדבר. הכל משתנה – באופן תמידי.
הרקליטוס, פילוסוף יווני שחי ופעל בסוף המאה השישית לפני הספירה, אמר שלעולם איננו דורכים פעמיים באותו הנהר. הוא ידע דבר או שניים, הבחור.

מאז ומעולם חשבתי שמה יותר ישן – יותר טוב. ברלין שינתה את התפיסה הזו אצלי.
אין לי דרך אחרת להגדיר את העיר הזו מאשר מישמש תרבותי נפלא. ברלין היא קולאז' שבו הכל משתלב בצורה מושלמת, למרות חוסר ההרמוניה הצורם לכאורה. אם הייתי צריכה לתאר את ברלין בתור בחורה הייתי אומרת שהיא מהבחורות המודניקיות האלו משנות השמונים שלבשו שמלה סופר אלגנטית עם נעלי אולדסטאר וז'קט אופנוענים כבד ונראו פיצוץ.

8152c6d3-8813-4f4b-aaf5-af07d77a7a22wallpaper

העבר התרבותי המפואר של ברלין נמחה כמעט לחלוטין בגלל ההפצצות במלחמת העולם השנייה.
כמעט הכל בה משוחזר או בנוי מחדש. בכל מקום יש אנדרטה קטנה או שלט שמזכיר מה היה כאן.
אבל ברלין היא עיר שחוגגת את החיים ועושה לימונדה מהלימונים.
היריעה תקצר מלספר על רשמיי מברלין. ובכל זאת, על דבר אחד קטן אספר.

מתחם התכלס ז"ל.
אני מצטטת מויקיפדיה: "הבניין, שנקרא תחילה "פרידריכסשטאטפסנגן" (Friedrichsstadtpassagen), נבנה על מנת לשמש כחנות כלבו ברובע היהודי בברלין, ליד בית הכנסת שברובע. המקום שימש את המשטר הנאצי כמתקן כליאה, ולאחר מכן נהרס חלקית. לאחר נפילתה של חומת ברלין בשנת 1989, נכנסה למקום קבוצה של אמנים, אשר פתחה בו סטודיו לאמנות, סדנאות, בית קולנוע ומועדון לילה."

ae4c64ba-0977-472a-be2d-a2ebb658bf77wallpaper

חברים, המקום הזה החזיק עשרים-ושלוש שנה. מסקווט (squat) נטוש הוא הפך להיות מוסד. בית לכל אוהבי תרבות האנדרגראונד והפרינג'. קשה לתאר בדיוק את המקום – אבל אנסה.
מבנה ענק בן ארבע-חמש קומות, מלא בסטודיואים, אולם קולנוע, פאב מגניב עם משחקי וידיאו ישנים, חצר ענקית מלאה בפסלים ומכוניות ישנות. המון אנשים שרוקדים, או יושבים על ערסלים, מדברים, אוכלים ובקיצור חיים את החיים. כשהגענו לשם, בשנת 2010, המקום היה לקראת סוף דרכו וקצת התמסחר, אבל עדיין אפשר היה להרגיש את המחתרתיות המפעמת בו. שם הבנתי את הידיעה שהכל זמני, הכל משתנה והכל נועד להסתיים. אבל אז הוא מתחיל מחדש בגרסה אחרת. ברלין והתכלס בפרט חוגגים את הרעיון הזה ואני לא יכולה לקרוא לזה בשם אחר פרט לאופטימיות.

a369ed8c-b059-485b-834a-3cd46cddf87cwallpaper

בשנת 2012 גם התכלס הגיע לקיצו והמתחם פונה מיושביו ויועד להיות בניין דירות מפואר.

אבל אני לא דואגת.
אתם יודעים למה?
כי איפשהו בעולם, במדינה אחרת, בעיר אחרת, אנשים אחרים החליטו ליזום כזה פרוייקט.
אתם מכירים אותם. פגשתם אותם. חלקכם לרגע וחלקכם להרבה יותר. וחלק קטן מכם אימץ אותם והפך אותם לבית ולמשפחה.

אני מתכוונת לגלרית האגף. חוץ מגלריה, זה גם קולקטיב אמנים שיוזם ומקדם כבר כמעט חמש שנים את חיי התרבות והלילה בעיר הזו. הוא התחיל ממקום קטנטן ברחוב הנמל 51 בעיר התחתית וקיבץ סביבו קהילה שצורכת ומייצרת אמנות. נוצרו בגלריה מנהגים כמו פתיחות של תערוכות בימי חמישי עם המון מוסיקה, אוכל טוב ואווירה שמחה. ערבי בר בימי שלישי בערב. שיח גלריה בסוף כל תערוכה. ארוחות או מסיבות באירועים מיוחדים (כמו חגים). למי שפיספס, כתבתי עליהם כאן וכאן. אחרי ברלין נעשיתי חובבת שינויים אבל האגף היה הדבר היחידי שרציתי שיישאר בדיוק כמות שהוא. בתום השנה הרביעית לפעילות, אחרי חופשת החגים המסורתית שלהם, הגלריה לא חזרה לפעול.
חברי האגף הודיעו שהם מכינים לנו הפתעה.

963850_10153452604525297_1028969333_o

מדובר במתחם חדש וזמני בשם "האגף השני". המקום, ברחוב הנמל 67, משתרע על פני 400 מטר מרובע. יש בו בר, אולם קולנוע, חדר חושך, מקום לסדנאות ולערבי מודל. המבנה שימש כמתפרה שנשרפה באיזשהו שלב, ומאז עמד נטוש. קבוצת האגף קיבלה הצעה מפתה ביותר מעירית חיפה – לקבל את המקום בחינם לשלושה חודשים, לשפץ אותו ולהשמיש אותו ולעשות ממנו מתחם אמנות לתערוכות, סדנאות ובקיצור בית אמנות ותרבות בחיפה.

הפתיחה היתה משהו לא מהעולם הזה. זו היתה המסיבה הכי טובה בעיר והחיפאים מיאנו מלהירגע מהחגיגה השמחה והאמיתית שלא ראו כמוה בחיפה מאז… קשה להגיד. אולי מאז שנות השבעים.
המקום פתוח שישה ימים בשבוע, בהם מועברות סדנאות וערבי מודל, הקרנות של סרטים הזויים בצורה משובחת וכמובן – ערב הבר המסורתי, עם "קבלני משנה" לרוב – שבעה אמנים נהדרים נוספים שהצטרפו לקולקטיב האגף: יונתן גוטסמן, יובל פייגלין, הדס וייס, רועי כהן, אור שלומן, טל בלום וטליה בן אבו. קשה להסביר לאנשים שלא ביקרו במבנה אגף המקורי בארבע השנים האחרונות את תחושת החופש שיש במתחם הזה ועם זאת תחושת ביתיות. החלל הגדול טומן בחובו המון אפשרויות שלא היו במקום הקודם כמו מקום לתלות את כל העבודות של חברי האגף. מקום מרווח בקומת הכניסה לשבת בקבוצות ולעשות תרגילים באמנות. מקום לשבת ולראות סרטים על גבי מסך גדול עם כל החברים. רחבה בחוץ שאפשר לנצל מבחינת צילום, ציור וסתם להינפש. והמקום צמוד לתחנת הרכבת – אז לכל החוץ-חיפאיים שביניכם – אין תירוצים.

כמו שציינתי, האגף השני נועד להיות זמני. השמועות מספרות שבתום שלושת החודשים אמורה לקום במקום מסעדת פאר צרפתית שבה רובנו לא נוכל לסעוד בגלל מחירי העתק שתגבה בדומה לבית הספר היוקרתי לבישול שיוקם בקומה מעליה. התקווה שלי היא שהזמני יהפוך לקבוע ושלושת החודשים הללו יגלשו ויהפכו לחצי שנה ואחר כך שנה ובלי לשים לב, יעברו להן עשרים שנה. אין מה לעשות, הנטייה הטבעית של כולנו היא לנסות לשמר דברים טובים, כפי שכתבתי בתחילת הפוסט. אבל בהנחה שכל דבר סופו להסתיים אני קוראת לכם: נצלו את הרגע. בואו לאגף השני בימי שלישי. תראו שם סרטים במרתף. דברו עם האמן התורן על הבר שיחת נפש לתוך הלילה. הרשמו לאחת הסדנאות של אחד האמנים (כולן מצויינות) – או ליותר מאחת אם יש לכם את היכולת. בואו לפתיחות של התערוכות. בואו לאירועים המיוחדים שחברי האגף בוודאי יארגנו. תהיו חלק מהדבר החד פעמי הזה שמתרקם לו עכשיו בחיפה תחתית – לפני שהאזור יהפוך לגן שעשועים לעשירים בלבד.

1401956_10153452583310297_284706609_o

האגף השני הוא מיני-תכלס אבל הרבה יותר טוב. לעומת זאת, בית-גלריה קצת מזכיר לי את החצר הענקית שהיתה מחוץ למבנה התכלס. בית-גלריה הוא שמה של גלריה יפהפייה ברחוב יפו 30 שבעיר התחתית.

כשמגיעים לאחד האירועים של בית גלריה, זה יכול להיות יום שבת בצהריים המסורתי עם החמין וההופעות החיות, או ערבי הקברט בימי חמישי או סתם מסיבה ספונטנית לקהל הרחב – מקבלים את התחושה הזו שכל כך הרבה מקומות מתאמצים לייצר באופן מלאכותי ולעיתים קרובות נכשלים – זרימה.
הגלריה הוקמה על ידי שמעון כהן, המוכר לנו מאופנת "אן שמעון". בנוסף לכך שמעון הוא אומן יוצר. גם במקום הזה הבאים מרגישים חמימות וחוזרים שוב ושוב, לא מעט בשל הקשר הבלתי אמצעי עם שמעון, אדם שמשדר עוצמה פנימית חזקה ולבו פתוח לכל אחד ואחת באשר הם.

553776_423998744368927_1592832606_n

גיליתי את המקום לגמרי במקרה שנה שעברה מעלונים שהושארו בפאב הדאנק וסיפרו על מסיבת ראש השנה האזרחית שלא תיראה כמוה. כמובן שהלכתי לבדוק. כאשר נכנסתי לגלריה, התנגנה ברקע מוסיקת עולם מהפנטת והמוני אנשים רקדו בשחרור עילאי. למרות הכמות הגדולה של האנשים לא היתה תחושת דחק, הרבה בגלל ניצול החלל המדהים של המקום, אבל בנוסף, היה שם דבר מה שאי אפשר להסביר במילים. מין אנרגיה פסיכודאלית כייפית שהמקום משרה על כל מי שנכנס. במסיבה אחרת שנכחתי בה, אנשים ישבו במרפסת הגדולה שבחוץ על ערסלים ועל ספות וניהלו חולין וגם שיחות נפש. בתוך הגלריה אנשים ישבו על פופים ועל כסאות ולרגע הרגשתי כאילו חזרתי בזמן לאל-איי לשנות השישים והשבעים, למסיבות הפרטיות הגדולות עם התחושה המשגעת של חירות ורק בריכת השחייה הגדולה היתה חסרה שם.

733879_426728890762579_1242798285_n

במקום מוגש אוכל צמחוני עם השפעות מרוקאיות והוא בהחלט מומלץ. גם הפיצות שנאפות במקום ראויות לכל סופרלטיב אפשרי. שמעון מאמין בתרבות אנטי צרכנית ובגישת חיה ותן לחיות. הוא הולך אחרי האמת שלו ומסרב להתמסחר. יעידו על כך המחירים המגוכחים שהוא לוקח בעבור האוכל, האלכוהול וההופעות, שלעיתים הן ללא תשלום בכלל! אם אתם רוצים לחזור בזמן ולהרגיש איך ההורים שלכם חיו בשנות השבעים (לצעירים שמבינינו) או לשחזר את הזכרונות שלכם משנות השבעים (לצעירים ברוח שמבינינו) – בית-גלריה הוא המקום עבורכם.

כפי שציינתי, כל יום חמישי ישנו ערב קברט, כשבכל שבוע שמעון מביא אמנים אחרים לחלוטין. בימי שבת תוכלו להנות מחמין מרוקאי צמחוני מצויין ומהופעות חיות בסגנון מיקרופון פתוח. ישנם גם אירועים נוספים וכדאי לעקוב בדף הפייסבוק של הגלריה.

ולתגלית החדשה שלי.
יש מוביל תרבות חדש בעיר. קוראים לו דובי שיפמן.
דובי שיפמן, גבר רב מעללים בעל קסם אישי מהסוג המחוספס, ניהל שנים רבות את הפאב-מועדון-הופעות חוות-החיות שבקרית חרושת (קרוב לקרית טבעון) ונאלץ לסגור אותו בגלל תלונות חוזרות ונשנות של השכנים. אבל בשנים שהמועדון פעל כולם הופיעו שם. כל זמרי ולהקות ישראל הנחשבים. רבים מהם נשארו בקשרים קרובים עם דובי ומוכנים ללכת אחריו באש ובמים כולל להגיע לחיפה – משימה לא קלה בכלל לאזרחי מדינת תל אביב.

בעת שהגיע לתודעתי, דובי היה מבשל חומוס באופן קבוע בפאב ג'ק-והאפונים שבעיר התחתית. בשלב כלשהו החל להופיע בערבי יום שני במופע "קריעת שירה" שכלל סטנדאפ והקראת שירה באופן היתולי וכנראה משם צמח הרעיון לקברט "תהום תחתיות", אגדה מיתולוגית בחייה. הקברט החל לרוץ בבית-גלריה ולאחר מכן עבר לפאב הסינקופה – מיקומו הנוכחי. הוא משתנה במקצת מפעם לפעם אבל באופן די קבוע ישנו ליצן-ג'אגלר, קוסם, זמרת, אקרובטית, שחקן וזמרים ו/או להקות מפורסמים. למשל מיקי הררי מ"החברים של נטשה", אורי מיילס מההרכב האירי "כחול", צבי פטרקובסקי ועוד. מומלץ ביותר! עקבו אחרי הפרסומים באתר של סינקופה ולכו למופע הקרוב.

מיזם נוסף של דובי הוא בתחום הקולינרי. כשקפה "מישמש" האהוב במסדה נסגר, דובי קנה את המקום והפך אותו למסעדה טבעונית בשם הכה מתבקש המקום של דובי או בפשטות – דובי'ס. בתפריט יש את החומוס שהכין בג'ק והאפונים אבל גם לביבות עדשים, סלטים, תפוחי אדמה, קינוחים ועוד. במקום מופיעים לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע אמנים ידועים ומוכרים כגון רונית שחר, שלמה בר, עמיר לב ועוד. כל ההופעות בחינם! דובי הצליח להביא למקום את האווירה הקריית טבעונית, הכפרית במקצת, שמשתלבת נהדר עם רחוב מסדה האורבני.

1404914_210619899109507_204498994_o

ומה יישאר לי לשבת?

החמין לבית סובול-לביא

מצרכים:

שתי בטטות חתוכות גס
חמישה-שישה תפוחי אדמה לבנים חתוכים לשמיניות
עשרה-חמישה עשר שזיפים שחורים מיובשים או תמרים מיובשים או משמשים מיובשים או תפזורת
שמונה-תשעה שוקי עוף (אופציונלי)
חמש-שש ביצים
שני בצלים קצוצים גס
שש שיני שום חתוכות גס
שתי כפות סילאן
מלח ופלפל
כפית פפריקה
מעט צ'ילי יבש
כוס מים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אופן הכנה

ממליחים, מפלפלים ומפפרקים היטב את שוקי העוף.
משחימים את שוקי העוף מכל הצדדים ושמים בקערה גדולה.
מטגנים בצל עד שמזהיב.
מוסיפים שום, צ'ילי, מלח ופלפל וכוס מים.
מטגנים עד שהכל שחום ומבעבע וסמיך.
מוסיפים לקערה את תפוחי האדמה והבטטה.
שמים את כל מה שבקערה בסיר גדול שמתאים לתנור או בפלטה חשמלית.
מוסיפים ביצים ופירות מיובשים.
מורידים מהאש את הבצל והשום המתובלים ומוסיפים אותם לסיר.
ממלאים מים עד שמכסים הכל אבל בלי להגזים.
מבשלים כל הלילה על אש קטנה או עד שהכל שחום והבטטות ותפוחי האדמה רכים מאוד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולסיום ברצוני להודיע על פרוייקט חדש שיזמתי בעקבות מאמר שלי שפורסם במגזין ערב-רב. הפרוייקט נקרא מוזיאון התרבות של חיפה ויהיה לו דף בבלוג. זהו פרוייקט שיתופי שקורא לכם, קוראיי הנאמנים, לתרום מסיפוריכם, תמונותיכם ומזכרות ששמרתם כמו כרטיסים מהופעות, מודעות ועוד. כל הסיפורים, התמונות והמזכרות יעלו לעמוד ויהיו חלק ממוזיאון וירטואלי לתרבות שהיתה בחיפה למען נוכל לספר עליה לדורות החיפאיים הבאים.
כל מי שיש לו סיפורים, תמונות או מזכרות מוזמן ליצור איתי קשר בתגובות כאן או בעמוד הפייסבוק של הבלוג או לאימייל שלי.

171806_10150093468743917_1829220_o

כל סרטוני הוידאו בפוסט צולמו, נערכו ובוימו על ידי אמית דניאל, מתעד תרבות חיפאי מהזן המשובח ביותר.
תודה לאילן גולדברג על תמונת הדולפין בטיילת בת גלים ולכל מי ששכחתי.

הפוסט הזה מוקדש לחברים שלי, האמנים.
תודה שנתתם לי את ההשראה לעבור מצריכת תרבות לייצור תרבות. זה מרגיש כל כך שונה וכל כך הרבה יותר טוב 🙂

מסע תענוגות לארץ הקודש

"…המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה…" (תיאורו של מרק טוויין את אזור הצפון בישראל, מתוך ספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש")

המון חיפאים – ייתכן שאף רוב רובם – רואים את העיר התחתית באופן הדומה לציטוטו של מרק טוויין. אלו שהיו במסיבות הרחוב האקסטרווגנטיות וה"מדהימות" של יונה יהב, בטוחים לחלוטין בהיפך. מבחינתם העיר התחתית היא קרקס צוהל תמידית ומסתובבים בו ליצנים על קביים גבוהים ופיות שמפריחות בועות לכל עבר. מוסיקה חזקה תמיד מתנגנת ברחובות, בכל שעה ביום. אחרי הכל, למי זה מפריע? הרי אף אחד לא באמת גר שם. זה אזור שיוצאים אליו כדי לבלות. אולי הסטודנטים והאמנים? הם גם כך רגילים לחיות ברעש.

האמת, כמו בהרבה מקרים, היא… באמצע.

העיר התחתית – שרידים היסטוריים חצי נטושים הנתונים תחת מתקפת ג'נטריפיקציה בלתי נלאית – כלואה בין עבר לעתיד. את רגעי ההווה רק יודעי דבר יכולים למצוא. אבל ברגע שהם מגיחים ממחבואם בביישנות – אתה מבין שכל המסע והמאמץ היו שווים את זה.
אנחנו נוסעים לחוצלארץ כדי להיכנס לאותו זמן קסם שנהגנו לחוות לעתים כה קרובות בילדותנו. בשבע דקות (מי בכרמלית) או בחצי שעה (מי באוטובוס/מכונית) – תוכלו לחוות את הקסם הזה ליד הבית לשעה קלה ויותר.

1383735_10151909722324321_1473802049_n

פעם בחודש (בממוצע), אני ובעלי מחליטים להגיע בשעת בוקר או צהריים לעיר התחתית. התירוץ הרשמי הוא בדרך כלל קניות.
אבל קניות לחוד וסוידאן לחוד.

סוידאן

"Find what you love and let it kill you"
(צ'ארלס בוקובסקי)

אם העיר התחתית היא זמן הקסם של ילדותנו, סוידאן היא היכל הממתקים הענק שתמיד חלמנו עליו. יבוא יום ונצעד במקום הגדול הזה ונחייך לכל הממתקים הרבים והמגוונים שקורצים לנו בחינניות וגם – חכו לזה: יהיה לנו כסף לקנות את כולם!

סוידאן היא מקום המפלט הרשמי של כל הפודי'ס באשר הם שנואשו מהחנויות הפלסטיקיות, המנצנצות והמבהיקות בקניונים שמוכרים בהם מוצרי גורמה במליון שקל. כן, זה נכון, יש בהן כמעט הכל, אבל שני דברים אין שם: מוכרים מקצועיים שחיים את עולם האוכל, כי בינינו, כמה כאלו אפשר למצוא בשכר מינימום? והקשר הבלתי אמצעי עם בעל החנות שאפשר לבקש ממנו להביא מוצר זה או אחר, לשאול מה קורה עם ההזמנה שלך ולפעמים סתם להגג על הא ועל דא. כל אלו ועוד מציעה החנות הזו, שתחגוג מאה שנים להיווסדה בעוד פחות משלוש שנים.

המחירים לא זולים, כמתבקש ממקום שמייבא מוצרים ברמה מעולה מכל קצוות תבל, אך הוגנים למדיי. המבחר לא מבייש שום סניף של "ספייסס" או "לגעת באוכל" והדברים המיותרים כמו מבצעי קופה, גאדג'טים טפשיים ויקרים מידי ועוד – פשוט לא נמצאים כאן.
לאחרונה גם החלו למכור כאן טופו לטובת ההיפסטרים המקומיים וכל שאר המוצרים הכל כך הכרחיים בכל מטבח של בריאותני-טבעוני-פמיניסט לוחם היו כאן מאז ומתמיד.

המעדנייה שעליה מנצחת ולנטינה, סלבס מקומית בקרב יודעי דבר בעיר התחתית, מלאה במבצעים על גבינות ושאר מוצרים בימי שישי. תמיד תוכלו לקבל הסבר, טעימה וייעוץ לגבי גבינות, זיתים, רטבים ואפילו סכינים שונים ומשונים. המקום מתהדר בהיצע לא רע בכלל של יינות בפרט ומשקאות אלכוהוליים בכלל. בעידן גזירות לפיד כשעולה הפיתוי להדביק תוויות יקרות על בקבוקים של אלכוהול זול אתה יודע שמקום שקיים מ 1916 כנראה לא הולך לחרוג מכללי המשחק ההוגנים שהיו שם עוד בזמן התורכים.

1395259_10151909722039321_34874206_n

נעמה סוידאן
כתובת: אליהו הנביא 3 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8663047
שעות פעילות: א'-ה' מ 07.00 עד 19.00 וימי שישי מ 07.00 עד 16.00

יש סניף נוסף בואדי ניסנאס:
כתובת: דרך אלנבי 39 הדר, חיפה
טלפון: 04-8524306
שעות פעילות: ימי א'-ה' מ 08.30 עד 19.00 וימי שישי מ 08.30 עד 14.00

המשפחה מחזיקה גם בחנות היינות "ספיישל רזרב" במרכז פנורמה במרכז הכרמל:
מרכז פנורמה – שדרות הנשיא 109, חיפה.
טלפון: 04-8361187
שעות פעילות: א מ 09.00 עד 19.00, ב-ד מ 09.00 עד 21.00 (או יותר) ה מ 09.00 עד 23.00 וימי שישי מ 08.00 עד 16.00

עבדאללה מלך הירקות

אם סוידאן היא היכל הממתקים של הפודי'ס שבינינו, עבדאללה מלך הירקות ובקיצור – עבדאללה, היא חלומו של כל שף שלפעמים קץ בהסתובבות המתישה בשווקים הדי מוצלחים שיש לנו בחיפה (תלפיות וואדי ניסנאס). החנות ממוקמת באותו מתחם שבו נמצא סוידאן, מתחם כיכר פריז-בואכה הכרמלית.

ממבט ראשון ושטחי הלקוח המזדמן עלול לנטוש במהרה ולחפש חנות מזמינה יותר. עבדאללה היא לא חנות של רושם ראשוני. כמו כמעט כל פינת חמד בחיפה, צריך להתמסר אליה. הכניסה מלאה בארגזים של ירקות לא הכי מוקפדים ולעתים קרטונים יכולים להיות מפוזרים פה ושם על הרצפה, מתחת לסככה החיצונית שמאגדת את החנות ואת המחסן. אין סדר או הגיון מסוים שלפיהם מסודרים הירקות והפירות ובדומה לחנות יד שנייה של ויצ"ו צריך קצת להעיף מבט, לשאול את המוכרים שתמיד מאירים פנים, מכוונים ומביאים ובאופן כללי להיות ער לסביבתך.

לאחר כמה ביקורים תגלו שהיופי נמצא בפרטים הקטנים ובמחסן. זו החנות היחידה שנתקלתי בה עד היום שמחזיקה דלעות גדולות לפני ואחרי חג ליל כל הקדושים. אחת החנויות היחידות שמחזיקות ליים ותפוזי דם בעונתם וגם קצת מחוץ לעונתם. ניתן למצוא שם אננס טרי כשבשוק ובסופרמרקטים הוא כבר אזל וגם תאנים, כן, כן. ייבוא ישיר מיריחו. בתוך המחסן מתגלה חדר הקירור שטומן בחובו הפתעות נוספות. כאן תוכלו למצוא פטריות צחורות כשיני תינוק שבקעו זה עתה ולימונים מבריקים כל כך שנקטפו לא מזמן מהעץ.

1395288_10151906697084321_583561717_n

גם כאן יש יחס אישי ומתעניין ועבדאללה עצמו ינקה לכם את הכרשה אם יראה שלקחתם אחת עם עלים קצת נבולים, מבלי שבכלל חשבתם לבקש. ניתן לבצע משלוחים חינם מעל מינימום מסוים שאינו בשמיים כלל ועיקר. כל הפאבים והמסעדות שאתם אוהבים לשבת בהם בעיר התחתית קונות אצלו, אז תהיו בטוחים בטריותם של הירקות והפירות שאתם קונים אצלו.

השמועות מספרות על שמן זית בייצור עצמי. אטרקציה נוספת שנמצאת בין החנות למחסן היא בית קלייה שלפי הריח טוחנים בו קפה ותבלינים לרוב. שווה להתעניין.

עבדאללה מלך הירקות
כתובת: שדרות המגינים 6 עיר תחתית, חיפה
טלפון: 04-8667591
שעות פתיחה: ימי ראשון עד שישי מ 08.00 עד 16.00

1013189_10151930200689321_812292553_n

אקרמן משקאות

ברחוב הנמל 47, מאחורי כל המולת שדרות העצמאות, מסתתרת לה חנות משקאות מאוד ותיקה. הם שם כבר משנות השישים של המאה הקודמת. הם היו בעיר התחתית בזמניה הטובים והעסוקים ואחר כך, בקריסה הבלתי נמנעת ובשתיקה השוממת שנפלה עליה. והם עדיין כאן, בפריחה המחודשת והמהוססת של האזור.

אסתי, בתו של מנחם אקרמן שהקים את החנות והחברה, מנהלת כיום את החברה והחנות יחד עם אחיה, מיקי. היא גדלה בחיפה ויודעת לספר על כל האנשים ועל כל הדברים המעניינים שקרו בחיפה במהלך כל התקופה הזו. יהיה מעניין מאוד לתפוס איתה שיחה על חיפה ההיסטורית.

בחנות יש מגוון רחב של יינות ומשקאות אלכוהוליים אחרים וישנם מבצעים משתלמים למדיי. ניתן למצוא מארזים מיוחדים ומעניינים כיאה לייבואנית האלכוהול המובילה בארץ. ניתן להסתכל במלאי המשקאות כאן.

כתובת: הנמל 47 עיר תחתית, חיפה
טלפון: 04-8663033
שעות פעילות: ימי ראשון עד שישי מ 07.00 עד 16.00

קונדיטוריית ספירא או ספירו

ואחרי הקניות צריך לנוח קצת, לשבת, לשתות משהו…

קונדיטוריית ספירא (ספירו) ברחוב יפו היא המקום המושלם. איפה עוד תמצאו מקום שמגיש עוגות במחירים של 15-20 ש"ח וכדורי שוקולד במחירים חד ספרתיים? השירות הוא עצמי. מזמינים בדלפק ומגיעים בעצמכם לקחת את ההזמנה כאשר היא מוכנה.
למחפשים את העוגות מהדור הישן, כאן תמצאו את מבוקשכם. יש סברינה, קרמשניט, עוגת היער השחור ועוד. מומלצים גם כדורי השוקולד ברום, עוגת השוקולד החמה ופאי הדובדבנים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כלבי המרנג בחלון הראווה הפכו להיות הסמל המסחרי של המקום, אך שווה גם להסתכל בעיון על העיצוב בתוך הקונדיטוריה עצמה שכמעט ולא השתנה מאז 1948, שנת הקמת הקונדיטוריה. הכי כיף ללגום שוקו חם, להתענג על אקלייר ולהרגיש כאילו הזמן קפא מלכת.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

קונדיטוריית ספירו
כתובת: יפו 19 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8524816
שעות פעילות: ימי א' – ה' מ 06.00 עד 17.00 יום שישי מ 06.00 עד 14.00

מילה לגבי החנויות הקטנות ביפו לממכר כלי בית, חומרי בניין ובגדים: תוכלו למצוא המון דברים במחירים זולים וגם יחס חם ומילה טובה. שווה לקנות בחנויות הללו ולהעשיר אנשים פרטיים ומשפחות במקום תאגידים, חברות אשראי ובנקים. החנויות מפוזרות לאורך רחוב יפו, נתנזון, אזור השוק הטורקי ורחוב העצמאות. שווה לעבור ולהסתכל טוב – רוב הסיכויים שתמצאו שם איש או אישה שמחכים לכם, שתבואו ותעשו להם את הפדיון היומי.

למיטיבי לכת:

הדאנק

כבר כתבתי על הפאב המיוחד הזה בפוסט אחר שלי, אבל לא הרחבתי.
כל שכונה צריכה את הכנסייה שלה – המקום שפתוח כל יום ואפשר לבוא אליו בכל מצב ובכל מצב רוח. לא משנה אם זה בוקר, צהריים או ערב, יום חול, שבת או חג. העיר התחתית היא מקום מוזר ולא שגרתי. אני לא חושבת שאפשר לאפיין את האוכלוסייה שלה מהסיבה הפשוטה שהיא כל כך מגוונת: משפחות ערביות, סטודנטים לעיצוב ואמנות, אמנים ומוסיקאים, משפחות רוסיות, אזרחים זרים ממדינות אחרות ועוד. זה אחד המקומות היחידים אולי שבו יכולים לדור בכפיפה אחת פאב-מסעדה טרנדי לצד מסעדת דגים ותיקה וקטנה, סטודיו תכשיטים מודרני לצד מסגרייה משנות ה 50 של המאה הקודמת וכיו"ב.

שכונה כזו ראויה לה כנסייה כזו בלתי שגרתית. הכנסייה הזו היא בעיניי פאב הדאנק שפתוח כבר חמש עשרה שנים, מאז שנת 1998.
המון דברים נאמרו ונכתבו על הדאנק, פאב קטן בעל אישיות דומיננטית מאוד ושנויה במחלוקת. את הדאנק יצא לי להכיר בשנותיו הראשונות, כאשר בערב גשום אחד באמצע השבוע (דומני שהיה זה יום רביעי) החלטנו אני וידיד להגיע לשם בעקבות שמועות עקשניות שטענו שמשהו מיוחד קורה ברחוב המגינים בערב. השעה היתה 20.30 והמקום היה ריק לחלוטין. התיישבנו על הבר והזמנו מה שהזמנו, אינני זוכרת כבר מה זה היה, ואז בהיתי בבקבוקים שניצבו על הבר ושאלתי את הברמן (שהיה בעצם, הבעלים, אלכס) מה זה דובונה. כמובן שקיבלתי טעימה וגם סיפור אודות יינות מחוזקים. גם טעמנו מכמה בירות שהיו במקום ובאופן כללי בילינו ערב מעניין מאוד בחברתו של אלכס.

891668_10200951096845670_902624834_o

בפוסט הזה אוכיח לכם למה אני טוענת שהדאנק הוא כנסייה.
ראשית: הוא פתוח כל יום (ואני מתכוונת כל יום!) כולל חגים. הוא פתוח מהשעה 12.00 בצהריים ונסגר בשעה 03.00 בלילה! כמעט תמיד תמצאו שם את אלכס, לפחות עד השעה 17.00-18.00. זהו פאב מאוד משפחתי שיש לו דרך ייחודית מאוד לחגוג את החגים שלו (כמו ההילולה העליזה בסנט פטריק'ס שמי שלא נכח בה, לא חגג מעולם סנט פטריק'ס כהילכתו). זה פאב עם כללים מאוד ברורים שגם רשומים על הקיר ולעיתים קרובות על חולצות הברמנים. הברמנים, אם כבר מדברים עליהם – הם בדרך כלל לקוחות קבועים מאוד לשעבר. האוכל תמיד מנחם ומשביע. אלכס דואג ללקוחות ולעובדים שלו ואני לפחות אף פעם לא הרגשתי שיש לו אינטרס מעבר לכך שאנשים ייהנו, ישביעו את רעבונם וירוו את צימאונם ולא יפשטו רגל. לראייה: יש הנחה של 20% על כל התפריט והפי האואר עד השעה 21.00 בכל יום (פרט לסופ"ש). אלכס אומר שזה עבור הפועלים (שזה רובנו) שמגיעים לפה כדי להינפש מעבודתם ומחייהם.

אז לא כנסייה?

כך או כך – מומלץ בחום ושווה להגיע מתי שאלכס נמצא כדי לתפוס איתו שיחה מרתקת (תמיד!).

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

לסיום מבזק חדשות קטן:

נתקלנו בבר-קפה חדש בשם סלבדור שנמצא כרגע בהרצה בדרך העצמאות 64. המקום, בסגנון ברזילאי, יעבוד מ 08.00 בבוקר עד חצות ויגיש מאכלים קלים כמו סלטים, כריכים, חביתות ועוד. המטבח חלבי-צמחוני. גולת הכותרת היא מיץ קנה הסוכר שמוגש במקום שהוא לא פחות ממושלם (טעמנו) והצפייה בהכנתו במכונה מיוחדת מקנה סוכר אמיתי – מרתקת ממש. נעדכן לגבי הפתיחה הרשמית בהמשך.

1209075_510090545747378_1142573893_n

ביסטרו וניה ממשיך לשפץ במרץ ומתכונן לפתיחה בסביבות דצמבר-ינואר. המקום, ברחוב שער פלמר 1, מבטיח אוכל גורמה אמיתי ואנחנו רק יכולים לאשר שהוא יקיים גם יקיים את ההבטחה.

1383498_10151909722474321_1789317647_n

גלריית האגף תיפתח מחדש במיקום חדש (ממש לא רחוק מהקודם) ומוצלח הרבה יותר. 400 מ"ר של תענוג צרוף מצפים לנו ממש בקרוב! עדכונים בדף הפייסבוק של הבלוג וכמובן בדף הפייסבוק של האגף.

1398807_655993697766523_12523772_o

ביום ראשון הבא, ה 20.10, נפתח בר הקפה השיתופי הראשון בחיפה. הוא ייפתח בשכונת בת גלים, שכונה יפהפייה ומרתקת שעוד ידובר בה בבלוג הזה. הבר, בסגנון ה"בר קיימא" בתל אביב, הוא קואופרטיב שיתופי שניתן לרכוש בו מניה ב 1000 ש"ח ובתמורה לקבוע מה יהיה בו מבחינת תפריט, ימים ושעות פתיחה, סגנון ועוד. חברי הבר יקבלו הנחות על האוכל והשתייה. כרגע התפריט הוא צמחוני והפאב יהיה פתוח כל השבוע פרט לשבת. נעקוב!

ומה יישאר לי לשבת?

שני מתכונים כיפיים ברוח הקניות בעבדאללה ובסוידאן. שניהם מכילים אננס טרי ומופלא, אבל כמובן שניתן להשתמש באננס משומר מחוץ לעונה. למתקשים בקילוף וחיתוך האננס – סרטון ממש נחמד וברור כאן.

שעועית ירוקה מוקפצת עם אננס טרי

מצרכים:

חצי שקית שעועית ירוקה עדינה קפואה (אפשר גם טרייה, בסביבות רבע קילו)
חצי אננס טרי בגודל בינוני חתוך לקוביות בינוניות
כף שמן שומשום או פחות לשומרים על הפיגורה
כף וחצי רוטב סויה בהיר (בסגנון סיני)
בוטנים קצוצים או גרוסים להגשה (אפשר גם שקדים)

אופן ההכנה

מבשלים במים רותחים את השעועית כ 5-7 דקות (אם היא טרייה אז כ 15 דקות)
מורידים מהאש ומסננים את מי הבישול
מחממים שמן שומשום במחבת גדולה
מקפיצים את השעועית דקה שתיים
מוסיפים את האננס ומקפיצים עוד שתי דקות
מוסיפים רוטב סויה ומקפיצים עוד דקה
מגישים חם וזורים את הבוטנים מעל.

1385681_10151906747599321_2111200704_n

קארי תפוחי אדמה, טופו ואננס

מבוסס על המתכון הזה עם כמה שינויים קלים שהכנסתי, כמו הוספת קוביות טופו וגזר.

מצרכים:

שלושה-ארבעה תפוחי אדמה חתוכים לקוביות בינוניות
גזר אחד חתוך לקוביות גדולות
חבילת טופו חתוכה לקוביות גדולות
חצי אננס חתוך לקוביות בינוניות
בצל קצוץ דק
שלוש שיני שום כתושות
שליש כוס מים
שתי כפות אבקת קארי הודית
שתי כפות שמן שומשום
שתי כפות רוטב סויה בהיר
כף ג'ינג'ר קצוץ (אני השתמשתי בשן אחת של ג'ינג'ר קפוא, אפשר גם שתיים)
שתי כפות שמן זית
כוס קרם קוקוס (חלב קוקוס אבל יותר מרוכז וסמיך)

אופן ההכנה:

מקפיצים בצל, תפוחי אדמה וגזר בשמן זית כ 4-6 דקות.
מוסיפים שום, מים, קארי, שמן שומשום, סויה וג'ינג'ר ומבשלים עד לרתיחה.
מורידים את האש למינימום וממשיכים לבשל עוד 15-20 דקות. מערבבים מידי פעם.
מוסיפים את האננס וחלב הקוקוס ומבשלים עד לרתיחה ואז עוד כמה דקות על אש קטנה.
באותו בזמן, מקפיצים את קוביות הטופו בשמן זית במחבת קטנה כמה דקות עד שהן פריכות.
מוסיפים את הטופו לסיר לכמה דקות.
מורידים מהאש ומגישים על אורז, רצוי בסמטי, לבן או מלא.

1381686_10151906957339321_1167987236_n

בתיאבון!

הכל מתחיל היום

"When it rains, it pours"
(בתרגום חופשי: צרות באות בצרורות)

אימייל קטן ותמים שקיבלתי משחר סיון, גרם לי להיזכר בערב פתיחות שהיה כאן בחורף וכתבתי עליו כאן. זיכרון הערב הזה מרגיש רחוק וקרוב גם יחד כי ביום חמישי ה 6.6 היה לנו גשם חדש של פתיחות, רק שבניגוד לפעם הקודמת הן היו קיציות ובועטות.

אחת מהפתיחות האלו היתה פתיחתה של גלריית "החדש והרע" ששמה לקוח מתוך ציטוט של ברטולד ברכט האלמותי: "אני מעדיף את 'החדש והרע' על פני 'הישן והטוב'". חברי "החדש והרע" מגדירים את המקום כ"מרכז לאמנות, ספרות ותרבות עצמאית". המקום "חותר להציג תרבות עצמאית שהיא ביקורתית, פוליטית, מקומית, ששואלת שאלות של כאן ועכשיו. איננו גלריה מסחרית בשום צורה, אלא מעבדת תרבות ציבורית-ניסיונית שמחוייבת לסביבה בה היא פועלת". המקום פועל ללא מטרות רווח ושוכן ברחוב כיאט 1 בעיר התחתית בחיפה.

לא פחות חשוב – באותו יום בשעה 18.00 התקיימה פתיחה של בית תרבות חיפאי חדש בשם המרפסת, בבית הקרנות בהדר. התפריט כלל:
18:00 פתיחת מיני חנות של הלייבל חוצה היבשות מחיפה "גוסטאון" + פתיחת תערוכת הדפסי משי, אמנים משתתפים:
Broken Fingaz / Know Hope / Keos / Ellen G / Aifo2 / PilPeled / Sagi Ashin
20:30 הופעה לייב: פאקינג "עוזי נבון" חזר מהעבר במופע יחיד ומרגש על הפנדר רוודס.
21:30 ועד הסגירה ניגנו התקליטנים: My Lord Sound / Walter / Kalbata / Easy Rider / Miss Red / Ezra1
וגם: היה אוכל צמחוטבעוני מיוחד שבושל ע"י השף של המקום!

באותו יום, בשעה 21.00, בסינקופה הידוע והטוב, התרגשה עלינו תחרות הפואטרי סלאם – תחרות קטעי ספוקן וורד בשני סיבובים. משוררים ומשוררות התחרו ביניהם על מיקרופון הזהב הנחשק בביצוע קטעי שירת רחוב וספוקן וורד פרי עטם. ואם אתם רוצים לדעת מה בדיוק אומר המונח "ספוקן וורד", אתם מוזמנים להסתכל כאן וכאן להגדרה יותר ויקיפדית.

תגידו, חמודים, למה גרמתם לאמאבלוג כל כך הרבה כאבי ראש??!! הבלוגיסטה כיתתה את רגליה ברחבי חיפה כל הערב, כדי לצלם ולכתוב רשמים מפתיחה לפתיחה ועוד פתיחה!! נו טוב, זה עדיין היה יותר טוב מלשבת לבד בחושך… 🙂

——————————————————————————————————————————-

אז חוץ משתי הפתיחות האלו והתחרות – התקיימו גם שני כנסים גדולים וחשובים (כנס הדר וכנס לתחבורה ציבורית בחיפה), שוק אמנים ושוק אוכל בשוק הטורקי בעיר התחתית (איזה שוק תרבות…), סיור פאבים ידידותי לטבעונים, פסטיבל גולדמונד לספרי יד שנייה, פתיחת הסניף החיפאי של הבודהה בורגרס, פסטיבל הסינגל מאלט בדאנק, הופעה בסירופ, די ג'ייס בדוברין 7 ועוד המון המון המון דברים שבטוח פיספסתי או שכחתי.

It's hopeless!!

למה הכל חייב להיות בו זמנית? למה אני צריכה לרוץ בפאניקה כדי להספיק הכל?

כל בית צריך מרפסת

"אם אין לבית מרפסת – לא קונים את הבית", נהג סבי לומר. ובחיפה, הודות לבנייה בסגנון ערבי עתיק שמשלב באוהאוס פה ושם ובקיצור – הסגנון האקלקטי – יש לנו מרפסות רבות, גדולות ויפות.
"המרפסת", מתחם תרבות ואוכל שקם על חורבות מועדון "התיכון" האהוב והזכור לטוב, הוא מקום שמחזיר אותנו לימים היפים של חיפה שבהם הבילוי החברתי אם התקיים בבית, התנהל בעיקר במרפסות המרווחות (בניגוד לבתים הצפופים יחסית). במרפסת יכולת לעשות הכל – לפצח גרעינים ולנשנש פרוסות אבטיח, לקרוא עיתונים בשבת בבוקר, להוריד בירות נשר ומכבי עם חברים בשישי בערב ואפילו לאכול חמין עם כל המשפחה בשישי בצהריים. המרפסת היתה מרכז התקשורת בין הבית לרחוב. מי מבינינו (בעיקר אלו שעברו את גיל שלושים) לא זוכר את אמא קוראת לו מהמרפסת שיפסיק כבר לשחק ויבוא עכשיו לאכול/להכין שיעורים/לעזור בקיפול הכביסה?

המקום משתרע על שתי קומות כשהחלק הארי ממוקם בקומה הראשונה וכולל בר ומטבח שמציעים בעיקר בירות, עראק, פיצות וכריכים במחירים השווים לכל נפש. אומרים לי כאן שבקרוב התפריט יתרחב. הפיצה שאכלנו היתה מאוד דקה ו טעימה והיו עליה יופי של זיתים. עוד בקומה הראשונה, חנות גוסטאון שמוכרת טי-שירטים אמנותיים מרהיבים ביופיים וארנקי נייר משובבי נפש, תמונות נהדרות של הברוקן פינגס – אמנים בקנה מידה בינלאומי שהחלו את דרכם בהדר, חיפה – וכמובן: המרפסת. על הרחבה בקומה השנייה של בית הקרנות הציבו שולחנות ושמשיות וכשיושבים שם ביום, ישנה תחושה של ישיבה בחוף הים, הכאמל, ליתר דיוק. הישג מרשים – לייצר אוירה של חוף באמצע מכבש הבטון חיפאי 🙂

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הבר של "המרפסת"

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"המרפסת" – מבט מהקומה השנייה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

חוף ים אורבני ב"מרפסת"

למעלה, בקומה השנייה, יש תערוכה של ציורים על משי, מרשימה מאוד.

הבלוג חזר למרפסת מאוחר יותר כדי לגלות שהתפריט אכן התרחב וכולל מזאטים מצויינים, מנות צמחוניות כגון סלטים ותבשילים ומנות קלילות של דגים. שלישיית מזאטים נדיבה ביותר, יחד עם סלסלת לחם מושקע, עולה כאן 30 שקלים בלבד. השקעה שווה ביותר לפי נסיוננו. הכרובית בטחינה שדגמנו היתה מצויינת – הכרובית מטוגנת עד למידה המדוייקת, מרקם הטחינה סמיך והתיבול קולע בול (היי יצא לי חרוז!). סלט העגבניות היה מרענן וניכר שהעגבניות היו טריות והתפצחו בפה בצורה יוצאת מן הכלל. הסלט האחרון, של מנגולד חתם בצורה ראויה את השלישייה והשאיר טעם מעודן וקליל של עוד.

Mirpesset

בית הקרנות// הרצל // בלפור // הדר // חיפה
למידע ושאלות: Mirpeset777@gmail.com, 0507343130 בלפור 2 (פינת הרצל) הדר, חיפה.

———————————————————————————————————————————————————————-

בנעוריי העליזים, הייתי הולכת באופן קבוע לערבי הקראת שירה ב"מרתף 10". שם התקבצו להם רבים מהמשוררים החיפאיים ופתחו לי פתח לעולם השירה המודרנית הישראלית שהוא רווי בתככים, יצרים אך גם המון כשרון. איתי רוזנברג, איש המרתף האלמותי, פתח את מרתפו וליבו בפני המוכשרים מביניהם וגם בפני אלו שפחות (בלשון המעטה). תמיד יכולת לקבל סיידר חם, תה או שוקו וגם יין מחוזק אם היית במצב רוח המתאים, ויחס סובלני וחייכני מסטפי ואיתי וצוות העובדים החמוד שלהם. המרתף היה בבית הכט (ליד הסינמטק), באחורי הבנין ואחרי המדרגות הרבות קיבלו את פניך פופים וספסלים, מוסיקה טובה (המון הופעות מעולות היו שם) ואווירה אינטימית וחמימה. מקום קטן – אבל גדול. לאחר מכן המרתף שינה כתובת וירד להדר עליון (רח' ירושלים). הוא המשיך להתנהל באותו האופן ולעיתים היו גם ערבי שירה למרות שהם הלכו והתמעטו בשל חוסר במארגנים (עופר טל מהרכב "התפוחים" ויונתן בן עמי – משורר כשלעצמו – ניהלו שנים את ערבי הקראת השירה, אך לא נמצאו להם יורשים ראויים).

בינואר 2012 נסגר מרתף 10 – לאחר נסיונות להחיותו כל שנה מחדש מאז שנת 2008. הסיבה היתה חוסר המוכנות של עיריית חיפה להמשיך ולתמוך כלכלית במקום. מרתף 10 פעל בחיפה משנות ה 70 והיה בית חם לסטודנטים אך לא רק להם, אלא לכל מי שאהב ואוהב תרבות ואמנות. יהי זכרו ברוך.

דווקא משום כך שמחתי מאוד כששמעתי שגלריה חדשה עומדת להפתח בעיר התחתית, ולא סתם גלריה: "החדש והרע" היא גלריה המופעלת על ידי קבוצות שונות של אנשי תרבות ואמנות ובמרכזם משוררים וסופרים מכתב העת "מעין" וקבוצת היוצרים "גרילה תרבות". אני רואה המשך, גם אם לא ישיר, של מה שאנשי המרתף עשו בחיפה יותר מארבעים שנה. אם היא אכן תהיה פעילה ותיזום אירועים בתחום הספרות, התרבות והאמנות – היא תספק בית חם, בין היתר למשוררים ולסופרים החיפאים אשר איבדו את ביתם הגשמי. ואכן יש בחיפה כשרונות מופלאים בתחום השירה כלילך ובר, מיטל נסים, סיגל יאיר, כרמית רוזן ועוד ועוד.

המון תקוות תולה הבלוג בגלריה החדשה אך בינתיים נותר לו רק להביא רשמים מערב הפתיחה שהיה מלא וגדוש באנשים רבים: חיפאים כתל אביבים וההיפסטריות נישאה באויר כריח המלוח על המים 🙂 היו מופעים מאוד שמחים וייחודיים ומבנה הגלריה מאוד מעניין מבחינה עיצובית. למעלה הסטודיו עצמו שנראה כך:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולמטה, מתחם האירועים שהוא קטן יחסית, עם חלון ראווה ובו הופיעו להקות והרכבים ששרו, רקדו ועשו שמח. זה נראה מסיבתי ביותר:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

וההמולה האנושית בחוץ:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ותרשו לי לסיים עם שיר מחאה נפלא של משוררת נפלאה לא פחות – סיון בסקין – שארחתי ב"מרתף 10"בערב בנושא "החברה האזרחית בישראל", .ותודה לאתר "הגדה השמאלית" שממנו לקוח השיר המנוקד.

אנשלוס

גַּלִּית הַיְּקָרָה,
אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ מֵאִינְטֶרְנֶט קָפֶה חָמוּד
מוּל מִשְׂרַד הַדֹּאַר הָעִירוֹנִי הָרָאשִׁי,
הַמְּשַׁמֵּשׁ כָּעֵת כְּמִפְקֶדֶת כֹּחוֹת צה"ל בְּאוֹסְטְרִיָּה.
בֵּינְתַיִם יֵשׁ כָּאן עֲבוֹדָה לִגְדוּד חי"ר אֶחָד
מִתֵּשַׁע עַד חָמֵשׁ. הֵם לֹא מִתְנַגְּדִים.
כַּנִּרְאֶה, בִּגְלַל רִגְשֵׁי הָאַשְׁמָה. אֲפִלּוּ יוֹרְג הַיְדֶּר
הוֹדִיעַ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא פָּסַל עַל הַסַּף
אֶת סִפּוּחָהּ שֶׁל אוֹסְטְרִיָּה לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ צָחַקְנוּ אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַחַג:
"מַהוּ אֹכֶל מֶרְכָּז אֵירוֹפִּי כָּשֵׁר?"
"כּוֹס מַיִם מֵהַדָּנוּבָּה".
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, אֲהוּבָתִי:
זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר טָעִים מֵהַיָּם שֶׁל עַזָּה.
הַשְּׁנִיצֶל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלִּי יוֹרֵד לְאִטּוֹ
לַמֵּעַיִם. צְלִילֵי הַוַּלְס מְעוֹדְדִים עִכּוּל תַּקִּין
וּמַצַּב רוּחַ רוֹמַנְטִי. גַּלִּית הַמְּתֻקָּה,
אַתְּ תִּהְיִי הַנְּסִיכָה הַהַבְּסְבּוּרְגִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית הַיָּפָה,
שְׁחֹרַת הַשֵּׂעָר הָרִאשׁוֹנָה מֵאָז
הַבַּת הַבִּלְתִּי חֻקִּית שֶׁל אֲחִי הַקֵּיסָר
מֵהָרַקְדָנִית הַסְּפָרַדִּיָּה הַבִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת.
אֲנַחְנוּ נִרְקֹד אֶת כָּל הַוַּלְסִים שֶׁל כָּל הַשְּׁטְרָאוּסִים בְּכִכְּרוֹת וִינָה,
אַתְּ בְּשִׂמְלָה לְבָנָה וַאֲנִי בַּמַּדִּים
הַיִּצּוּגִיִּים הַחֲדָשִׁים, עִם הַכֻּמְתָּה בְּצֶבַע דֶּשֶׁא צָעִיר.
אָנוּ נָקִים הֵאָחֲזוּת שֶׁל נח"ל בַּאֲחֻזַּת הַקַּיִץ
הֲכִי יָפָה שֶׁנִּתְפֹּס,
וּנְגַדֵּל חֲמִשָּׁה יְלָדִים.
הֵם יַחְלְמוּ עַל נְחָשִׁים פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיִּים תִּקְנִיִּים
וְלֹא עַל בִּרְכֵּיהֶן הַסּוֹדִיּוֹת שֶׁל בְּנוֹת עֲקִיבָא הָעֲנֻגּוֹת.
וַאֲנַחְנוּ, גַּלִּית, נַעֲשֶׂה אַהֲבָה,
מְשֻׁלְהָבִים מֵרֵיחוֹת פְּרִיחַת הַתַּפּוּחַ,
שֶׁיְּעוֹרְרוּ זִכְרוֹנוֹת מְתֻקִּים מֵהַגַּרְעִין בְּמָנָרָה,
וְאַחַר כָּךְ נֵרָדֵם. נְסִיכָה פְרוֹיְדְיָנִית נוֹסְטַלְגִּית,
אַתְּ תַּחְלְמִי עַל מִגְדַּל דָּוִד,
וַאֲנִי – עַל צֶ’כוֹסְלוֹבַקְיָה.

גלריית "החדש והרע"
רחוב כיאט 1, העיר התחתית, חיפה. טלפון לבירורים: 03-649-4112
————————————————————————————————————————————————————————

ספוקן וורד. המילה המדוברת.
האם גם אתם שומעים את הקול שלכם מהדהד בראשכם כשאתם קוראים עיתון, ספר או סתם שיר? ומה עם קריאה בבלוג אינטרנטי? הספוקן וורד הוא קריאת שירים בצורה קצבית אך ללא ליווי מוסיקלי. זהו ז'אנר שיצא מתוך תרבות ההיפ הופ והראפ. לדעתי הספוקן וורד התפתח כי איבדנו את הקול הפנימי שלנו בעקבות כל השאון שמקיף אותנו יום וליל. זהו לא רק שאון ווקאלי אלא שאון ויזואלי, אינפורמטיבי ווירטואלי. לדור שלנו קשה להיות בתוך השקט, הדממה, כפי שהדורות הקודמים הכירו אותם. אנחנו חייבים להזריק לעצמנו עוד מנת סם רועשת של "מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ".
אז, כדי לשמוע את הקול הפנימי שלנו, שאבד לו בים השאון, במפלי האינפורמציה ובשיטפון הויזואליה – התחלנו לקרוא את היצירות שלנו בקול רם, בקצב פנימי – שישכנע אותנו ואת הסובבים אותנו – שאנחנו כאן, באמת נוכחים.

פואטרי סלאם היא יוזמה מבורכת של תחרויות קטעים בסגנון ספוקן וורד. משוררים, ראפרים, נביאי זעם, שחקנים ואחרים עולים לבצע קטעים פרי עטם, והקהל מחליט מי עולה לסיבוב הבא. בסוף הערב הזוכה מקבל את פרס מיקרופון הזהב. זו הפעם השנייה שפאב הסינקופה מארח את הפואטרי סלאם וכנראה שלא האחרונה אם לשפוט לפי האנרגיות הגבוהות והתשואות הרבות מהקהל החיפאי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הקהל מרותק למילים המכושפות

הקהל גדש את המקום, הליווי המוסיקלי היה מצויין, והמשוררים, אוח, המשוררים, הם היו פשוט נפלאים. הבחירה היתה קשה מאוד אך לבסוף ניצחה משוררת צעירה ומוכשרת בשם נטע חצרוני.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

נטע חצרוני מקריאה

לשמחתי הרבה נטע העבירה לי את שני השירים שהיא הקריאה באותו ערב ואתם זוכים מן ההפקר 🙂 כן, זה נשמע עוד יותר טוב ולכן הבלוג יתאמץ לסדר לכם וידיאו של נטע מקריאה בקרוב…

מזבלה אנושית

התחלתי לכתוב עבודה באמנות,
על פסל צעיר,
שהחליט לפסל, אלפים של אנשים מזבל.
הוא הציב אותם בכמה מקומות בעולם,
רחבת מגדל האייפל,
וליד הפירמידות
כנסיית נוטרדאם.

וחשבתי לעצמי, איזה ביזבוז זמן
היום אמן לא צריך לפסל
פסלים
הרי הוא היה יכול לקרוא לכולנו
והיינו באים,
היינו ניצבים כמו גדולים ואפילו מחייכים,
למי איכפת
טיסות חינם,
ולסמן עוד וי על המפה.
אז אם כמה תיירים יפנים, יקראו לי, אשפה.
אני לא אעלב,
אני יודעת שאנחנו
מלאים בזבל
ואני מסכימה להסביר להם גם באנגלית,
פול אוף שיט.
זה כמו תקליט ישן שבור
שלחצו עליו ריפיט
והוא נתקע,
ואז חוזר שנית
בחריקה
למחשבות שלנו אין תפנית.
הן רק באות וחוזרות על עצמן.
מלאים בזבל
פול אוף שיט
אין צורך להקליט אותי
אני אומר זאת שוב
אני אומרת את זה כל הזמן
הן באות וחוזרות על עצמן
מחשבות הן כמו עשן ויש לי אש בוערת
אז אני שוב אומרת
גם אני גם אני לא בוררת
מלאה בזבל
פול אוף שיט
פול אוף איט
eating every shit I meet
but don’t eat meat
I'm טבעונית.
אבל לפעמים בלילה,
כשאף אחד לא רואה אני מגניבה לי כוס חלב…
מה מי אמר את זה, בטח לא אני….
ואם כן…. אז אני שקרנית.

מלאה בשיט.
בולעת מה שנותנים לי,
עד המוח הם משדרים לי
במשלוח של אמונה כוזבת
מעורבבת עם הרבה בטון,
שחוסם לי ת'דמיון
ומעצב לי ת'רצון
שיהיה קולקטיבי,
בתוך חברת המון, הנה אני שוב פאסיבית.
עושה מה שאומרים לי.
יושבת מוקפת באורות נאון
כשהם אומרים לי לראות טלוויזיה במקום ללכת לישון,

דרך האייפון הקטן, צריכה לבדוק כל הזמן,
מה הסטטוס שלי בפייסבוק והאם הוא מספיק מעודכן.
הרי הלכתי למטבח מקודם
וזזתי
וזה
כלומר
זה משנה הכל.

השעון מראה שחצות עבר מזמן, ואני
זוהרת בחשכה,
והמוח שלי עובר תהליך התכה.ודאיכה.
עוד רגע וינזל על המקלדת.

אני כבר לא ממש בהכרה
ולא ממש מחדדת את מה שרציתי לומר
אבל העיקר…
העיקר הוא.
שאנחנו מלאים בזבל
פול אוף שיט.

כי שיט זה מה שנקרא היום להיות מציאותית.
ואיפה המציאות אם לא בכיס
של זה שמכניס ומכניס ומכניס
ולא מוציא
מזומנים.
משתלט לנו על כל העניינים
בתוך הראש.
בעזרת פסכולוגיה הפוכה
גם אחשוורוש יכול לצאת נסיכה.
וזאת לא בדיחה.

אז כדאי לברוח.
כדאי לטוס לחול,
אולי נקי שם יותר,
ויש פחות בילבול.
כך או כך,
נמאס מהשכנים ממול.

ומהשכנים מעבר לגדר,
עוד יותר.

הם בכלל מלאים בזבל.
פול אוף חרטא

כך אתה חושב עוד לפני שדיברת
והיכרת.
בן אדם.
כמה זבל,
בן אדם,
כמה אתה מסוגל לייצר?

עוד מעט כשנתעורר בבוקר,
נשכב בערימות של זוהמה.
מלאים רגשות אשמה.
מכורים לפיסות של שברים של חלקים פצפונים של אמת מדומה.
מתמסכים מאחוריי דברים בלי נשמה,
והמסך יורד עלינו,
עוד מעט ניפול מהבמה.
הנה אני נופלת,
ואתה , תפוס אותי
גם כשאני מזבלת,
את השכל
תדע לומר לי די
די
תגרום לי להפסיק לחשוב
די
תראה לי שנשאר בי יופי,
וספר לי משהו טוב

על חיי.
על חיינו
תגיד לי שאולי.

אולי אולי אולי
אם נצטרך פחות
ונצרח יותר
אולי אולי אולי
אם נעז להשתחרר
ואולי אולי גם הדפוק הזה
יתחיל כבר למחזר
וכשאני אומרת למחזר
אני מתכוונת גם מעט לחזור אחור
למקום בו נפגשו פעם
שמיים אדמה ואור
ונוצר אוויר טהור.
ואנשים לא היו צריכים לחכות לתורם
ולחפור בתוך עצמם… בור.

אנחנו בתוך בור,
ואין כאן מעלית,
צריך לטפס,
צריך לחפש,
להתעלות מעל השיט.

בתוך מזבלה אנושית.

בסוף לא הצלחתי לסיים את העבודה על הפסל,
המחשבות התערבבו לי,
וחבל, כי דווקא, היה לה פוטנציאל….
אבל היה לי יום חרא
ולא היה לי כוח
וזה לא ממש הלך….

אז זרקתי אותה לפח.

אחיות

"אחותי בואי לקניון"
כך פנתה אליי כותרת בעיתון
בטון
מתקתק כזה,
דביק.
מלא בסטייל ושיק.
קוראת לי,
אחותי.

אחותי,
אל תקראי לי אחותי כשאת מדברת איתי,
אנחנו לא דומות,
ותודה לאל, אין לנו אותה אמא.
ואני,
אני לא משחקת במשחק שלך,
אני לא איתך,
אני לא רוצה לשחק מלוכלך,
עם החיוך הזדוני הזה שמרוח לך
על כל הפנים
ואת מרוחה בכל העיתונים,
בתחתונים,
בקושי עם תחתונים,
לפעמים גם בלי תחתונים.
לפעמים גם בלי תחתונים.

את די דוחה אותי.
כוסית מלאכותית.
משופצת , מנותחת,
נודפת סקס גם את קרחת,
זה טרנד חדש מאז נינט,
וזה הולך…
להסתפר, להתלבש, להתהפך.
העיקר שכולם יאהבו אותך,
ויתלו פוסטר שלך על הקיר,
ויזילו עליו ריר,
ולפעמים גם עוד יותר….

אחותי,
לאן הלכת?
הלכת רחוק מידי,
ולא קרבת אליי,
כשהייתי צריכה אחות.
תמיד רציתי אח,
אבל הוקפתי
ונתקפתי
בבנות.
ומה לעשות שגם אני,
אישה.
חזה רדוף,
שמחובר לגוף,
מלא בושה,
או בלי בושה בכלל.
תמיד עומדת מול קהל
ו20 מליון מראות.
שבינהן כל הנשים האחרות,
שמנות רזות כהות ובהירות,
עוד כשהיו רק נערות,
מגונדרות,
מהודרות,
מסודרות,
מאופרות
עד שכבר אי אפשר לראות אותן
כבר אי אפשר לראות.

מישהו לקח פטיש ודפק לנו את הצורה,
ואני לא יודעת כבר מה זה אומר להיות בחורה,
אין לי הגדרה,
חוץ מדברים מטופשים,
אני נוהגת חרא מסתבר,
וקונה מלא, זה ממלא בי ריגושים.

עד מתי? עד גיל 90 נמשיך לצבוע שורשים.
ונשרבב שפתיים,
כדי להרשים.

כן כן נשים נשים
שק של נחשים,

שזוחלות על גחונן,
מתיזות רעלן,
וארס,
והרס,
הרס עצמי,
מציף ת'מחשבה,
יורדות על הברכיים,
נואשות לאהבה
כוס אמא של חווה !
אני אומרת, כוס אמא של חווה….
כן יש לנו אותה אמא.
למרות הכל,
בשביל הפרוטוקול יכול להיות שאני מאומצת.
אני לא מתרצת,
אני רק חוצצת
ביני לבינה.
כי אותה אלוהים שנא,

והיא בסך הכל הייתה מוכרחה לאכול,
ותפוח לא משפיע הרבה כשעולים על המשקל.
ואם תשאל אותה למה,
אין תגובה.
ואנחנו לא מאשימות כי כולנו יודעות
מה זה אומר להיות רעבה.
מביטות על הצלחת בתקווה
שאנחנו שבעות.
אחח הרעב.

אני כל כך אמוציונאלית, סליחה,
אני פשוט לא רוצה שתראו אותי בוכה,
אני נבוכה.
סליחה.
זאת לא אשמתי שאני כל כך רגישה,
זה הוא שבר אותי ככה
אישה!

בסופו של דבר אם מודדים את זה על המאזניים,
נשים הן רק צרות.
הן פשוט מגיעות בכל מיני צורות.

צורות שמבפנים מתפרקות
ומבחוץ בונות גדרות.

שאיש לא יראה שהתפרקנו.
ואיך שהתרחקנו,
אחת מהשניה, ומעצמינו.
הופרדנו,
אני מהר,
אני מספיק יפה, יותר
יותר ממך,
יותר ממך,
כבר לא שומעת את קולך,
רק הד של משהו חסר.
אחותי!
אני קוראת לך.
אחותי! תי! תי! תי!……

אהובתי….
אישה שלי,
אני,
בתוך תוכי,
יודעת שגם את נזקקת לאחות.
שתיתן לך קצת כוחות.
להמשיך ולהיות בעלת משמעויות,
אחרות,
מסתם תמונה יפה על קיר.
מישהי שכך, תוכל לך, להזכיר,
שהקיר יכול להישבר,
ואת המסמר,
אפשר לדפוק בחזרה,
ותמונה תיפול ותישבר,
ונשמצינו תתאחה ותתחבר,
מכל החלקים שלנו המפוזרים באוויר,
ושוב יזרום ביננו דם.
ובנות אדם,
נשוב להיות,
ילדות קטנות,
בנות, יפות כל כך,
ואח
חיות.

כל הזכויות שמורות לנטע חצרוני

ולסיכום – שיר שמתאר את ההרגשה שלי באותו הערב כשניסיתי לרדוף אחרי הזנב שלי:

ומה ייצא לי מזה לשבת?

ובכן, גם כאן אנחנו מעניקים לכם את זכות הבחירה החופשית 🙂 שני גברים בני חיל – גם יפים וגם אופים מגישים לכם את הספציאליטה שלהם וכל שנותר לכם הוא להשמין מנחת… או מבראוניז 😛

בראוניז שוקולד-אגוזים-קפה של בעלי שיחיה

מבוסס על המתכון הזה מהבלוג המצוין "דברים בעלמה". הכנה קצת מורכבת אבל שווה כל ביס!

מצרכים:

350 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה
חצי כוס שמנת מתוקה (32 או 38 אחוז אבל גם 15 אחוז יוצא נפלא!)
כוס וחצי סוכר
4 ביצים
2 כפות נס קפה מומסות במים חמים
כוס וחצי קמח
כפית וחצי אבקת אפייה
חצי כפית מלח
100 גרם אגוזי מלך

הכנה:

ממיסים בסיר שוקולד, סוכר, חמאה, ושמנת מתוקה.

P1020653 (Large)

מורידים מהאש, מצננים קצת, ומוסיפים ביצים וקפה. מערבבים עד שהתערובת אחידה.

P1020688 (Large)

מוסיפים קמח, מלח, אבקת אפייה ומערבבים.
מוסיפים את האגוזים לעוד בחישה- ושופכים לתבנית אינגליש קייק משומנת היטב.

P1020703 (Large)

אופים בתנור בחום של 180 מעלות.
בודקים עם קיסם את פנים הבראוניז ומוציאים מהתנור ברגע שהקיסם יוצא לח אבל לא רטוב.
מקררים במקרר למשך חצי שעה-שעה
מגישים קר.

P1020756 (Large)

בראוניז שוקולד קפואות למחצה של ערן (החמוד של אילן שיחיה)

בראוניז שנימוחות מיד בפה עם רשימת מצרכים מינימליסטית והכנה כל כך פשוטה!

מצרכים:

200 גרם שוקולד מריר
100 גרם חמאה (או תחליף לרגישים ללקטוז)
כוס סוכר
3 ביצים
כוס קמח

הכנה:

ממיסים על אש קטנה בסיר את השוקולד והחמאה. מערבבים היטב.

P1020782 (Large)

לאחר שהכל נמס מוסיפים כוס סוכר, מערבבים ומורידים מהאש.

P1020787 (Large)

מוסיפים את הביצים אחת אחת ומערבבים היטב אחר כל ביצה.
מוסיפים את הקמח וממשיכים לערבב עד לקבלת בלילה אחידה.

P1020818 (Large)

מחלקים ל2 תבניות "אינגליש קייק" משומנות בספריי שמן בטעם חמאה או קנולה, ומכניסים לתנור שחומם מראש ל180 מעלות.

P1020827 (Large)

אופים ל15-20 דקות ואחר כך מצננים ומכניסים למקפיא.
הכי טעים יוצא כשהבראוניז עוד קפואים ובמצב "אפוי מדיום".

2013-06-21 22.08.51

בתיאבון!

—————————————————————————————————————————————————————–

ולסיום כמה הודעות חשובות:

הבלוג מרכין את ראשו לאות צער על סגירת פאב "הבורדל". לצערי, זהו קורבן ראשון לקדחת הג'נטריפיקציה שתוקפת את איזור העיר התחתית. מחירי השכירות עולים בצורה חדה ובעלי הבורדל לא יכלו להרשות לעצמם להמשיך לדור במקום בשל כך. נקווה שהם יחזרו ביוזמות חדשות ומפתיעות. יש לי הרגשה שזה יקרה!

הבלוג ממליץ בחום לקנות את האלבום המופלא של "צבי ונערי הליווי" – הרכב בראשות הזמר המוכשר צבי פטרקובסקי – שיצא לפני כחודש. ניתן לקנות עותק וירטואלי כאן או להגיע להופעה ביום חמישי הקרוב (בכל מקרה מומלץ) ולרכוש עותק הארד קופי – כלומר דיסק רגיל. ההופעה תתקיים בסטודיו הנמלה ברח' הנמל 39 בשעה 21.00. כאן תוכלו להירשם ולקבל יותר פרטים.

תעיפו מבט בתחנות התרבות שלי וצפו לפוסט הבא בסימן נוסטלגיה בחיפה.

אני רוצה להודות לכל האנשים שעזרו לי מאוד ובלעדיהם הפוסט הנוכחי לא היה רואה אור: בעלי שתרם את מתכון הבראוניז, ערן זבולון – ידיד טוב – שתרם את מתכוון הבראוניז שלו, לירון גרינברג – צלמת הבלוג החדשה – שצילמה, עזרה ותמכה ועזרה באכילת הבראוניז, אבלין סיגלוב שתרמה תמונות ונטע חצרוני שתרמה את שיריה.

עיר בגשם – פוסט חג מולד וערב השנה החדשה

"באור ובגשם העיר מסורקת.
היפה באמת – היא תמיד ביישנית.
אלך נא היום, עם בתי הצוחקת,
בין כל הדברים שנולדו שנית." (נתן אלתרמן, "שדרות בגשם" מתוך "כוכבים בחוץ")

DSCF2630

בנעוריי, אהבתי לראות את אורות העיר בערב לאחר הגשם. האוויר נראה והרגיש טרי, וטיפות הגשם נצצו באור יקרות. ברגעים האלו, התחושה שלי היתה שהכל אפשרי וכמו בשיר, הכל נולד בשנית ורואים את אותם הדברים אך משהו במבט משתנה, בפעם השנייה.
אני חושבת שעיר אחרי גשם בערב היא מהמראות הכי שובי לב. יש משהו באורבניזם הזה שמשווע לעיתים לאיזו שטיפה ואני חוזרת שוב לדוגמה מתוך הסרט "נהג מונית" שהזכרתי כבר בפוסט אחר, אך הפעם מזוית אחרת. הייחול הזה שהרחובות ישטפו, הוא ייחול שמשותף למין האנושי, לא משנה באיזה זמן ובאיזה מקום. זהו ייחול אוניברסלי – מים כמטהר האולטימטיבי.

אם פעם הנוף המיידי שלי היה מרכז חורב ואחוזה, היום הוא בדרך כלל הדר והעיר התחתית. ויש סיבה שחודש דצמבר הוא האהוב עליי ביותר, בהקשר לחיפה.
פסטיבל "החג של החגים" הוא פסטיבל שרץ בחיפה כבר 19 שנה. אך רק בשנים האחרונות הוא התרחב, נחגג גם בשעות החשיכה ובימי חמישי ושישי (ולא רק בשבת) וממש מעטיר על העיר מיופיו וחינו. אנשים מכל הארץ, כל שכן מחיפה, באים להרגיש את האווירה החו"לית של חג המולד וראש השנה האזרחית.
וכן, האמת שאין לנו במה להתבייש. יש לנו שווקי חג מולד, עצים ותאורה מכובדת מאוד, הופעות ואירועים בשפע וסובלנות כיאה לעיר בעלת דו-קיום בין נוצרים ומוסלמים ויהודים ובין חילונים לדתיים.

רציתי לסקר את האירועים בזמן שקרו, אך היו כל כך הרבה מהם. אז החלטתי לספר איך אני חגגתי באופן אישי את חג המולד וערב ראש השנה החדשה וכמובן יש המלצות על מקומות בילוי שווים, סיקור אירוע תרבות ואיך לא, המלצות על אוכל 🙂 כל זה מלווה בהמון תמונות – רק כדי להראות לכם שאפשר לדמיין שאתם באירופה ואפילו תאמינו לכך לשעה קלה – בחודש דצמבר.

נתחיל בתכונה הרבה שיש לקראת חג המולד. כחודש לפני החג כבר מתחילים להכין את חלונות הראווה בשכונת ואדי ניסנאס אך גם בהדר ובמקומות מסויימים בעיר התחתית. בחנויות של המתנות ישנם שווקי חג מולד וניתן לקנות אביזרים וקישוטים מכל הסוגים האפשריים. החל במפיות, כוסות וצלחות לחג המולד, המשך בגרביים, קישוטים לעץ וכלה בעצים מכל הגדלים, סנטה קלאוס בכל הגדלים וחליפות סנטה לחג המולד. אורות וקישוטים נתלים בכל בית ובכל מסעדה ובית קפה באיזור. שדרות בן גוריון במושבה הגרמנית הן גולת הכותרת. אין שם מסעדה, קפה או בית שאינם מקושטים ומוארים כהלכה. המסעדות מתחרות ביניהן ובעל מסעדת "דוזאן" אף מגדיל ומזמין קישוטים מיוחדים מחו"ל. אפילו העירייה משתפת פעולה ומציבה עץ גדול בכיכר שבמושבה הגרמנית ודואגת לעצים מוארים לאורך כל השדרה. אנשים מתאכסנים במלוני הבוטיק שבמושבה הגרמנית ומבלים סוף שבוע אירופאי במרחק של שעה-שעתיים מהבית.

הבית האחרון באותו שיר של אלתרמן תמיד מזכיר לי את שדרות בן גוריון היפות.

"באור ומטר השדרה מסורקת.
דברי, ירוקה, רעשי רעשי.
ראה, אלוהי, עם ביתי הצוחקת
אני מטייל ברחובך הראשי."

ועכשיו תמונות:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

פסטיבל החג של החגים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אוכל באבו-שקארה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מיצג בפסטיבל החג של החגים באחד הרחובות הצדדיים

323650_10151314312255699_1905127577_o

מבט כללי על המושבה הגרמנית בחג המולד.

258194_10151308363825699_888983244_o

קישוטים במסעדת "דוזאן".

415959_10151308363585699_1429929558_o

קישוטים במסעדת "דוזאן".

259019_10151314310645699_1999596822_o

תזמורת בית הספר הסקוטי.

471981_10151314310225699_2015594285_o

תזמורת בית הספר הסקוטי.

DSCF2152

איש שלג בכניסה למסעדת Faces שבמושבה הגרמנית.

DSCF2204

חנויות המתנות בעיר מלאות במוצרי חג המולד.

DSCF2651

קישוטים בחזיתות הבתים בעיר.

את חג המולד ציינתי ב"בארטניין" שבגלריית האגף. נכחו מרק עגבניות בסגנון איטלקי, שלא האמנתי שהוא מורכב מעגבניות בלבד מרוב שהיה קטיפתי וארומטי. ממש מרק פאפא פומודורו טוסקני. הסוד לפי בועז נוי, השף המוכשר, הוא לערבב סוגי עגבניות שונים. היו גם כדורי ריזוטו בסגנון יפני עם מילוי טונה מעושנת ובציפוי סומסום שחור. הכדורים הוגשו עם סויה ו-וואסבי. הקינוח היה גם הוא מפתיע ומרנין כאחד. מוס שוקולד מושחת עם המון שמנת ושוקולד משובח וטוויסט שטרם הכרתי: נגיעה של פסטיס (אניס). בועז, ישר למאסטר שף! 😉

אם חג המולד הוא בסימן ערבי-נוצרי, הרי שערב השנה החדשה הוא הרבה יותר רוסי-סובייטי באופיו. מעבר למסיבות הסילבסטר שרובן די חלולות ובנאליות, יש גם את האופציה הממש מגניבה לחגוג את ה"נובי גוד" הרוסי (שנה חדשה ברוסית). זה כולל בעיקר ארוחה משפחתית או עם חברים עם זקוסקי (סלטים ופותחי תיאבון), כלומר סלט אוליביה (כי אין נובי גוד בלי סלט אוליביה) ועוד, מנה עיקרית בשרית עם תוספת כלשהי ועוגת פראגה או נפוליאון כמיטב המסורת. כמובן ששותים הרבה וודקה, שמפניה, בירות, יין ועוד.

IMG_6500

עץ הכריסמס הפרטי שלנו 🙂

עוד מנהג נפלא שקשור לנובי גוד לקוח מהתרבות הסינית והוא הכתרת השנה החדשה בחיית השנה. ואז יש המון המון צעצועים, אביזרי נוי וכו' בדמות החיה המוכתרת. השנה זהו נחש, מה שמסמל מזל טוב מאוד. נקווה לכך בישראל – אנחנו בהחלט צריכים את זה.

IMG_6506

אחרי הארוחה המשפחתית, הלכנו לחגוג עם החברים בסגנון רוסי. החברים היו בסטודיו "הנמלה" של שחר סיוון והנה כמה תמונות משם:

31122012015

31122012018

בחצות עלינו לגג, פתחנו שמפניה וחגגנו.

מקבלים את השנה החדשה על הגג של שחר.

736919_10152369430865244_1887267917_o

ועם הגב לים.

577841_516844048348156_1661033489_n

משם הלכנו לגלריה חדשה ומבטיחה בשם "בית גלריה" שנמצאת ברחוב יפו 30. הכניסה היא ממגרש החניה, מצד ימין. התקיים שם נשף "סילבסטר סטלון" ושהינו שם לשעה קלה. הגלריה עצמה יפהפייה והיתה עמוסה במבלים מכל הגילאים והמינים. המוסיקה היתה מצויינת לטעמי – שילוב של דאנס ומוסיקת עולם אבל במובן הטוב של המילה. פגשנו גם את אחד מבעלי הגלריה, גיא קפלן, שהיה מסביר פנים והזמין אותנו לבוא לאירועים הקבועים. ובכן, בימי ראשון יש ערבי מודל ובימי שבת מ 12.00 עד 16.00 מגישים חמין מרוקאי צמחוני במחיר מעולה של 35 שקלים ויש במה פתוחה ואווירה טובה. אני בהחלט מתכוונת להגיע לבדוק את העניין. צפו לסיקור.

יום אחרי, היה אירוע סילבסטר באגף לכל המאחרים שכלל שיח גלריה עם האמן דוד וקשטיין ונעילת התערוכה (המצויינת) שלו. השתתפו בדיון גם רותי דירקטור, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות וחברה טובה של דוד, וסיני פתר, שחקן תיאטרון וחבר טוב של דוד.
השיח היה מרתק ולימד גם על שיטת העבודה של חברי האגף וגם על שיטת העבודה של וקשטיין. כמאמר שחר סיון, כאשר האגף פונה לאמן מסוים כדי לאצור ולהציג עבורו תערוכה, הוא מציע לו חברות. חברי האגף מתייחסים לאמנים שהם עובדים איתם כפי שהם מתייחסים האחד אל השני – כחברים ולדעתי, כמשפחה אלטרנטיבית. מה שמוביל לאחד הנושאים הבולטים שדוברו בשיח שהיה יתמות והורים. ייתכן שהעובדה שגם וקשטיין וגם דירקטור יתומים, השפיעה על העיסוק שלהם ביתמות סימבולית בעצם היותם דור ראשון של אמנים ישראלים.
גם האמנים בדור השני ובכללם חברי האגף, עוסקים בנושא ההורות בתור מרד, או מודל לחיקוי או שניהם בו זמנית.

01012013020

שחר סיון, דוד וקשטיין ורותי דירקטור

01012013021

שחר סיון, דוד וקשטיין ורותי דירקטור

01012013022

בעז נוי

ראוי לציון היה האוכל שהוגש באותו ערב, של שחר סיון ואביו מוטי סיון. מרק העדשים היה אנמי בתחילה, אך זה רק בגלל שהוא והלימון שנסחט מעליו הם זוג בלתי נפרד. זו היתה החלטה מצויינת להגיש אותו עם הלימון ששינה את הטעם מהקצה אל הקצה. בנוסף, היה חמין עם אווז ונקניקיות בייקון. אני זכיתי גם לאכול שוק אווז שלמה שהוגשה יחד עם החמין.
התחושה היתה כמו להגיע הביתה. ואיזה בית זה היה! חמים ורך וארומטי ונימוח. הטעמים השתלבו אך עם זאת שמרו כל אחד על עצמאותו, כמו גם המרקמים של חלקי המנה וטוב שכך. לעיתים יותר מידי קרובות חמין מוגש כגוש "פירה" דלוח וחסר טעם. לחמין הזה היתה נשמה של ימאי ביתי – דבר והיפוכו. מנה אחרונה היתה סיניה קישואים. מנה גאונית שבה הקישואים מחליפים את העוף או הבקר ומשתלבים עם הטחינה והעגבניות כאילו תמיד היתה זו מנה צמחונית עם קישואים ולא מנה בשרית מסורתית. שלמות לשמה!

ואירוע אחרון חביב להשבוע – הפתיחה של התערוכה "חורף 2013" בגלריה השיתופית בכברי שהיתה ביום שבת.
התערוכה נפלאה ומציגה עבודות בשלות עם שמץ אופטימיות, על אף העטיפה הקודרת והנושא. יש בהרבה מהעבודות מין רוגע שמודע לעצמו ובטחון עצמי אבל לא מהסוג היהיר והנסיוני.
למשל בתמונה של שחר סיון, "לגמור עם הצבעים", יש עליזות שלווה המהולה בהומור. הומור יש גם בעבודות של עידו מרקוס, בעיקר העבודה עם המלאכים ששכחתי את שמה.
הדיוקנאות של טליה סיון, גם של אמה וגם של ידידה ואדים, מקרינים נכונות לרדת לעובי הקורה ואין את החיפוש התזזיתי, הלחוץ אשר מאפיין אמנים צעירים כמוה. הצילום של ליבי קסל אומר הכל. העמידה הגאה של הסוסה והאופן המפואר שבו היא חשה בנוח בסביבתה אומר דבר אחד: "אנחנו כאן כדי להשאר". וכן, חיפה זקוקה למשפחה יצירתית כזו, שתאכיל אותה במרקים נפלאים ובבגט פריך עם חמאה ביתית (שהיו בפתיחה).
תרשו לי להגיד לכם, לא רק בשמי, שחיפה מודה לכם מקרב לב – על החיים שהפחתם בעיר התחתית, על האוכל המצויין (הפיזי והנפשי) ובעיקר על האמנות, שבלעדיה אולי אין טעם לחיים.

נ.ב – חלק מהעבודות שמוצגות בתערוכה עומדות למכירה. אני מציעה למי שיכול להרשות לעצמו – להשקיע ולקנות. יש לי הרגשה שזה ישתלם בהמשך.

תמונות מהפתיחה:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

קהל המבקרים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודה של שחר סיון

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודה של איריס סינטרה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודה של טליה סיון (ציור) ועבודה של שחר סיון (פסל)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עבודה של ליבי קסל

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

דור חדש של האגף בהתהוות 🙂

ומה ייצא לי לשבת?

מתכון לסלט אוליבייה וקצת היסטוריה תרבותית.

הסלט הוא מבית הוריו של בעלי, אלכס שהוא ממוצא אוקראיני. לכל בית יש את הווריאציה שלו לסלט וכמובן שכל בית טוען שהווריאציה שלו היא הכי טובה 🙂
כאן תוכלו לקרוא קצת על ההיסטוריה של הסלט ויש גם מתכון לווריאציה נוספת של הסלט.
כמות הסלט אמורה להספיק למשפחה שלמה (4-5 נפשות לא כולל הכלב) ולשבוע שלם, אז אל תיבהלו מהכמויות העצומות 🙂

רשימת מצרכים

חמישה תפוחי אדמה גדולים מבושלים אבל לא יותר מידי (לא פירה)
חמש ביצים קשות
שני גזרים מבושלים
400 גרם נקניק עסיסי (רצוי כזה בצורת נקניקיה שאפשר יהיה לפרוס ממנו קוביות קטנות)
שישה מלפפונים חמוצים במלח
מיונז לפי הטעם, עדיף כמה שיותר (בלי נקיפות מצפון!)
ניתן להוסיף חזרת לבנה או וואסאבי
בצל גדול
מלח ופלפל לפי הטעם
אפשר להוסיף גם אפונה (רק אם אוכלים הכל באותו יום) מקופסת שימורים

אופן ההכנה

IMG_6488

כשכל החומרים המבושלים מצטננים, חותכים הכל (חוץ מהמיונז כמובן) לקוביות מאוד קטנות – כחצי סנטימטר.

IMG_6590

מוסיפים את המיונז ומערבבים הכל עד שהסלט נהיה אחיד.

IMG_6593

מצננים במקרר.
מגישים קר בקערה גדולה וייצוגית.

IMG_6598

רגע לפני סגירת הפוסט הגיע המתכון למרק העגבניות של בעז 🙂 אני מביאה לכם אותו כלשונו הישר מבעז.

יש! מרק העגבניות השמיימי של בעז

או איך שהוא נקרא מעכשיו בביתנו, "מרק אלוהים ישמור" על שום מושחתותו הטעימה והרבה 🙂

המתכון
ממיסים גוש חמאה בסיר, ומוסיפים קצת שמן זית מאדים שני בצלים וכמה שיני שום
מוסיפים מלח, פלפל, וקצת סוכר
מוסיפים 6 עגבניות (הכי טובות מסוג שנקרא 'טעם') חלוטות וחתוכות לקוביות מוסיפים רסק (שנעשה בפוד-פרוססור במשך רבע שעה) – מחבילה אחת של עגבניות שרי, רצוי מסוג תמר
מוסיפים 4 קוביות קרח של ציר עוף (אם מוכן בפריזר מראש) או קצת אבקת מרק עוף אלוהים ישמור
מבשלים 45 דקות

IMG_6525

:מוסיפים רוטב בשמל שעושים
ממיסים בסיר קטן -50 גרם חמאה, כשהיא מבעבעת מוסיפים שתיים וחצי כפות קמח ומערבבים מהר וחזק ויוצקים כוס וחצי חלב

IMG_6536

לפני הגשה מוסיפים מיכל שמנת מתוקה 38% אלוהים ישמור

IMG_6577

מגישים עם כמה עלי בזיליקום גזורים.

IMG_6568

וקטנה לפני סיום: ענבל אשל כהנסקי, משוררת צעירה ומעולה, מוציאה את ספרה השני, "סַמָּאֵל אָהוּבִי", דרך הוצאת "פרדס" שהיא הוצאה חיפאית הממוקמת בשכונת הדר. מחיר הספר הוא 49 ש"ח והשירים עוסקים בעוויתות, מיניות בוטה וקצת שירים אחרים. אני ממליצה על הספר הזה וגם על ספר הביכורים שלה, "פראי היום". בואו לתמוך בהוצאת "פרדס" שמפרגנת לכותבים שאינם במיינסטרים בהכרח – ועל הדרך להנות משירה טובה 🙂

החיפה הפנימית

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהרכנת ראש והצדעה למחזאית, המשוררת, השחקנית והבמאית ענת גוב, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. היא היתה אשה מופלאה וצר לי שלא זכינו לארח אותה לזמן ארוך יותר בעולמנו.

הפוסט עוסק הפעם בדברים הגשמיים של החיים ולא, הפעם לא נדבר על אוכל, למרות שיש שני מתכונים בסוף.
אני מאמינה שכמו בספר "פיטר פן", לכולנו יש מפות נפשיות של "ארץ לעולם לא". מפות שאנחנו מציירים לנו שלא במודע, שיכולות להשתנות עם הזמן.
כשאנחנו ילדים, למשל, הכל נראה לנו מאוד גדול. הבניינים גבוהים, והחצרות רחבות והמרחבים קוראים לנו לתור אותם. כשאנחנו חוזרים לאותם מקומות, לפתע הם נדמים כזעירים ומבויישים. כמו נכלמים בקטנותם. אני עדיין מרגישה את תחושת הגודל והעצימות כשאני בחו"ל. וגם הזמן עובר לאט מאוד. אני קוראת לזה זמן חלום.
אני זוכרת איך בתור ילדה אהבתי לצאת להרפתקאות בג'ונגל הגדול של שכונתי. כל שורת ערוגות ופרחים נדמתה כיער גדול ומזמין. העולם חיכה רק לי.

288832_313576345413615_546198326_o
תמונה מהתערוכה "איש קריות"

היום, משהו מזה נשאר בי. במיוחד כשאני הולכת ברחובות העיר התחתית והואדי (ניסנאס) והלב יוצא אל כל אותם מקומות שבהם הזמן קפא מלכת.
אני מאוד אוהבת את המבנה הטופוגרפי של חיפה. זו אולי העיר הכמעט יחידה בארץ שבה אפשר לעמוד על פסגת ההר ולראות את כל העיר פרוסה לפניך. ודווקא ממרומי ההר הזה, שאמור להיות מתנשא ומנותק, אני מרגישה הכי בית והכי שכונה שיש. כאילו עוד מעט אני צועקת לאיזו חברה שהולכת למטה, שתחכה לי, אני כבר יורדת ובאה.
והמבנה הזה משפיע לדעתי על חיי החברה בחיפה. האפשרות הזו, לראות כמעט מכל נקודה את שאר העיר, מביאה לכך שכולם מכירים את כולם. הכרמלית, אחת ההמצאות הגאוניות (הודות לצרפת שנתנה לנו אותה במתנה), רק מדגישה את הנטייה הזו.
בכל תחנה בכרמלית, יש לי חברים. אני במרכז הכרמל ותוך שלוש דקות במסדה. אם ארצה, אוכל להיות כעבור שתי דקות בעיר התחתית. השלד ההיסטורי של חיפה, זה שנשכח והוזנח עם השנים, קורם עור וגידים, קם לתחייה. וכמו כלבים אשר מתקשרים בעזרת נביחות בלילה, אנחנו מתקשרים באמצעות הכרמלית. רצה הגורל והכרמלית משרתת בעיקר צעירים. הם קובעים אחד עם השני ליד או בתוך התחנות שלה. הם משתמשים בה בתור חלל למיצגים שלהם בפסטיבלים בעיר. הכרמלית הקטנה, שני קרונות סך הכל, היא אינטימית – כמו חיפה.
כשאני מדברת עם אמא שלי שחייתה פה בתור רווקה בשנות השבעים, נדמה שדבר לא השתנה. אותה שכונה קטנה וירוקה שבה כולם מכירים את כולם – נשארה.

אני די אוהבת את זה. הכפר הגדול הזה שבו קורים דברים מצד אחד, ומצד שני, עדיין אפשר לעצור לאיזה שלאף-שטונדה בצהריים.
אז הדימוי שלי לגבי חיפה הוא כפר גדול. קצת דומה לכפרים היווניים (למרות שלא הייתי עדיין באחד, אבל אלו שהיו אולי, יכולים לומר לי אם זה נכון) שבהם כולם מכירים את כולם, ויש מסיבות וטברנות וכולם חוגגים אבל גם נינוחים. זו חיפה שלי.

וכדי להדגיש את הדימוי הזה: בחיפה יש נטייה שהכל קורה באותו היום. ב 6.12 היה ערב פתיחות לכבוד פסטיבל "החג של החגים".
זו מסורת חדשה יחסית בחיפה שיום חמישי הראשון של חודש דצמבר הוא מאוד חגיגי וכולל פתיחות של אינספור תערוכות ואירועים. המלצתי לכם על האירועים השווים ומכיוון שאני לא אלוהים ולא יכולה להמצא בכל מקום, החלטתי לשגר את עצמי לשלושה מקומות באותו ערב.

המקום הראשון שממנו התחלתי היה מרכז הכרמל. בבית הלל, בואכה הסינמטק, במתחם שהיה בעבר מרתף 10 הישן, נערכה השקה של ספר שירים חדש ותערוכה חדשה.
ספר השירים נקרא, כמה מתאים, "פרובינציאלית" והוא של המשוררת המבטיחה מיטל נסים. התערוכה היא של אבי ג'ימי בן זקן ונקראת "איש קריות".
מאוד משעשע ששני האמנים הם קרייתים ולא חיפאיים, אבל אנחנו, או אני לפחות, מחשיבים את הקריות כחלק בלתי נפרד מחיפה.
גשם דקיק עטף את העיר ושיווה לה מראה חגיגי ומהודר יותר. בתוך בית הלל היה חמים ונעים. למרות ריבוי האירועים ומזג האוויר, המקום היה מלא מפה לפה.

הערב נפתח בהופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי. צבי, קרייתי נוסף, שהיה חיפאי, הצפין לקריות לתקופה ארוכה וחזר למקורות לפני כמה שנים, ניגן ושר עם בחורתו שלושה שירים מקומיים מאוד. "מדרגות שפינוזה", "בורדל" ו"יושב בקרית חיים על המים". סיפתח נאה מאוד לערב שכולו לוקאלי.

לאחר מכן, עלו ובאו לבמה ממיטב משוררי חיפה, לקרוא את שיריה של מיטל נסים ועשו זאת בכשרון ובמעורבות רבים. מאוד אהבתי את השירים והיו בהם אזכורים ממשוררות אחרות שאני מאוד אוהבת. בערב דובר רבות על הקשר בין מקומיות לפוליטיקה, והדיסוננס בין הצורך להתפרנס לבין הצורך ליצור ולחיות מעבר לגשמי, והמודעות הפוליטית. משוררים סיפרו על מיטל ועל איך הכירו. הוזכרה גם ההפגנה בבתי הזיקוק, למען עובדי הקבלן והשיר אשר מיטל הקריאה בה "לכביש חיפה-עכו" שהזכיר לי מאוד בסגנונו שירים של אגי משעול.

לִכְבִישׁ חֵיפָה-עַכּוֹ

1
הַנּוֹף הָאָפֹר
טַעֲמוֹ מַר
וְחֶדְוַת הַקְּנִיָּה בַּקִּרְיוֹן
גַּם כֵּן.

2
מִבַּעַד לְוִיטְרִינַת חַיַּי
הַמְּכוֹנִית שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי
טָסָה בְּמֵאָה קָמָ"שׁ לְפָחוֹת
וּמִמֶּנָּה נִפְלֶטֶת הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת
שֶׁל שְׁלֹמֹה אַרְצִי
כְּמוֹ גָּז מַדְמִיעַ.

3
הַכְּבִישׁ הַזֶּה בּוּלִימִי
וְהַצְּמָתִים שֶׁלּוֹ מְקִיאִים
מוֹנִיּוֹת שֵׁרוּת צְהֻבּוֹת.

4
בְּמוֹנִית שֵׁרוּת אֲנִי מֵתָה
מֵהֶתְקֵף אֲכִילָה סוֹדִי
וְכָל עֲטִיפוֹת חֲטִיפֵי הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁבָּלַעְתִּי
אוֹמְרוֹת עָלַי קַדִּישׁ.

5
תָּבוֹא הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְתִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
כִּי יֵשׁ לָהּ חִבָּה לַפֵּרִיפֶרְיָה
וְאַחַר כָּךְ הִיא גַּם תַּקְרִיא אֶת מָה שֶׁהִיא כָּתְבָה
בְּרַחֲבַת שִׁירָה מְאֻלְתֶּרֶת
בְּתֵל אָבִיב.

6
בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה זְמַנִּית
בִּשְׁבִיל מַשְׂכֹּרֶת שֶׁל אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן
מֵעָלָיו בְּתוֹךְ מוֹנִית שֵׁרוּת צְהֻבָּה
אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא חוֹלֶמֶת
לִהְיוֹת אֵיזוֹ וִירְגִ'ינְיָה ווֹלְף מְקוֹמִית
שֶׁמִּתְפַּרְנֶסֶת מִכְּתִיבָה

אני זוכרת את הדרך הזו, כמישהי שחיה שש שנים בקריות ועשתה את הדרך הזו כמעט מידי יום ביומו. דרך אפורה, מייאשת, מונוטונית. היציאה אל עוד יום שבו צריך להלחם על הזכות שלך להיות, להתקיים. החזרה בערב כאריה מנוצח, מובס לעיתים. ויחד עם זאת, ישנה היציבות הזו. הידיעה, שמה שלא יהיה – הכביש הזה תמיד יהיה שם.

477857_313580085413241_127320100_o
מיטל נסים מקריאה משיריה

השיר "לא נסעתי" מדבר על הדיסוננס הזה בין הצרכים הפיזיים, הגשמיים לבין הרצון להשפיע פוליטית ורוחנית:

(לֹא נָסַעְתִּי)

לֹא נָסַעְתִּי לְהַפְגָּנַת הַמְּשׁוֹרְרִים בְּתֵל אָבִיב. זֶה עָבַר לְיָדִי.
אוּלַי כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְבְּעָה הִשְׁתַּלְּמוּת (שֶׁבֻּטְּלָה)
לְלוּחוֹת חֲכָמִים פְּלוּס הַדְגָּמָה
וּכְמוֹרָה חֲדָשָׁה עָלַי לִחְיוֹת בְּתוֹדָעַת הַכֵּן,
הַכֵּן הַמֻּחְלָט, שֶׁיַּגִּידוּ פִּי וְרֹאשִׁי וְכָל אֵיבָרַי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
נוֹכַח יַחֲסֵי הַכּוֹחַ הַמִּינוֹרִיִּים, אֶל מוּל הַמּוֹרָה הַוָּתִיקָה, הַמְּסֻדֶּרֶת.
וְכֵן, הַמַּשְׁכַּנְתָּא מַכְרִיעָה
כִּי הַלֹּא הַיָּחִיד שֶׁיֵּאָמֵר מִבְּלִי דַּעַת, יִתְפָּרֵשׂ כְּמַרְדָנוּת, שֶׁהִיא עִלָּה
וּמֵרֹב הַכֵּן, אֲנִי גְּמוּרָה,
נִרְדֶּמֶת בַּהַסָּעָה ואין לי כוח.

באותו רגע יכולתי לחשוב רק על שיר אחד, באותו הנושא, של הענקית דליה רביקוביץ:

דליה רביקוביץ – פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתכרת על המדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רוחה
והמרצפות מעקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

כמה שהגיאוגרפיה שאנחנו חיים בה והבנאליה של הצורך להתפרנס ולמלא את צרכי הגוף, משפיעה על שירינו. וגם כשהשירים לא נכתבים על כך כה בבירור, תמיד אפשר למצוא רמז או שניים כמעט בכל בית (של שיר? שלנו? זה משנה בכלל, בעצם?).

התערוכה של אבי בן זקן התאימה ככפפה לערב. אבי צילם אנשים בעלי מראה ייחודי (פעם קראו לזה אותנטי) באיזור הקריות, וניתן לראות שם אנשים זקנים, ילדים וסתם עוברי אורח שאינם חלק מתוכניות הריאליטי הנוצצות. הם למעשה הנגטיב של תוכניות כמו "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים" וכו'. שמתי לב בדיוק עכשיו שמדובר על כוכבים בשמות של שתי התוכניות האלו. אם תרצו, האנשים המצולמים של אבי הם החורים השחורים שיש בכל מערכת כוכבים. לא שמים לב אליהם, אבל הם שם – תובעים את תשומת הלב שלנו, ועלולים לבלוע אותנו במוקדם או במאוחר אם לא יקבלו אותה.

מבחר תמונות מהערב תוכלו לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלם המוצלח מאוד, מוחמד חמודי חוסיין.

אחרי ההשקה המשכתי בכרמלית (כמובן) לעיר התחתית. שם עצרתי בסטודיו והגלריה dBOSCH כדי לראות את התערוכה הפיוטית "לוח עץ 150/200" שיצאה כמו מחלום של ים מאת האמנית איריס סינטרה.
סטודיו dBOSCH הוא מקום מושבה של אחת הלהקות הטובות שחיפה הוציאה בשנים האחרונות: להקת שייטן.
הוא משמש להופעות, הקלטות ומציג תערוכות קטנות על חלון הראווה. התערוכה הנוכחית היא של איריס וככה זה נראה במבט כללי:
382089_10151180802867496_1524545505_n

התמונות מדהימות ונדמות כנוטפות מים. איריס משתמשת בטכניקה מסורתית וקלאסית אבל נותנת לה פרשנות חדשה. בדרך כלל תמונות בסגנון כזה הן גדולות ונעות בין גוון מט לחצי מט. כאן, התמונות קטנות ומבריקות, כמו ממתקים במצולות ים. אפשר לצלול בקלות לתוך התמונות האלו, מה שמוסיף להן מימד פנטסטי ("נרניה" היא האזכור הכי חזק שהרגשתי בזמן ההתבוננות) וערך מוסף מעבר להיותן פשוט תמונות נוף יפהפיות. ההשתקפות בחלון מוסיפה גם כן לאפקט המבריק. לרוץ ולראות לפני שהתערוכה יורדת!

204434_10151102107592496_1580288826_o

לאחר מכן צעדתי לכיוון גלריית האגף, שם נערך האירוע "כולם אוהבים את כולם – ערב רומנטיקה ומזמוזים באגף".
האינטימיות שהיתה בהשקה ובסטודיו, נשמרה, ואליה התווספה נימה הומוריסטית ועוקצנית-מחבקת. הרגשתי בכיתה ד' כשברקע התנגנו השירים הרומנטיים השווים והחמים ביותר של ילדותי (אגב, שנות ה 80 :)) והמראה של זוגות מכל הסוגים (מבוגרים, בנות, כלבים וטף) רוקדים ברחבה פשוט חימם לי את הלב.

399237_505118596187368_1320186580_n

בפינה יכולת לקבל פונדו שוקולד וקרפ סוזט. אם היית רעב יכולת גם לאכול פשטידת פטריות עם סמל של פלייבוי עליה. וכמובן שיחה מופלאה עם הברמנית המקסימה, טליה.

532631_505117876187440_912168563_n
פשטידת פטריות באדיבות פלייבוי

הקראת שירי אהבה וחרמנות מכל הסוגים החלה בסביבות 23.00 וקיבלנו את צבי ובחורתו פסי באחד מהשירים הזוגיים המצחיקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון 🙂

עוד כיכבו צ'ארלס בוקובסקי, חיים נחמן ביאליק בשירים מאוד לא אופייניים בקריאתו הגאונית של רועי כהן, חוה אלברשטיין עם השיר המתוק "כל שעה נשיקה" ולאונרד כהן. חלק מהשירים נוגנו והושרו בליווי אקוסטי נפלא על ידי פסי קסל וחברים.

אבל השיא של הערב היה כמובן תחרות הנשיקה הארוכה ביותר והזוכים קיבלו בתור פרס ארוחה זוגית ב"מעיין הבירה". אני חייבת לומר שהיו שלושה זוגות מאוד נחושים ומתמידים. הזוג הראשון סיים להתנשק אחרי לא פחות מעשרים ושש דקות (!), השני אחרי עשרים ושמונה דקות והשלישי והזוכה עוד היה ממשיך כנראה עד רגע זה אם לא היו עוצרים אותו 🙂
תמונות מהערב אפשר לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלמת הנפלאה ליבי קסל.

9656_505119119520649_8568414_n
הזוג שלקח את הבכורה

אני מאחלת לכולנו עוד ערבים כאלו והערב הזה בהחלט תיגמל את מי שעזב את הבית החם לטובת הרחוב הקר והגשום. אם הייתם באירועים האלו או באירועים אחרים שקרו באותו הזמן, אני אשמח לשמוע על החוויות שלכם בתגובות. בכל מקרה, ביום ראשון בעוד שבועיים, ה 30 לדצמבר, הולך להיות שוב ערב הרצאות על הבר – הפעם באדיבות הטכניון. הכינו את העטים והקיבה!
רצוי להזמין מראש, אם לשפוט לפי מה שהלך בפעם הקודמת.
אז ראינו שלמרות שחיפה היא כפר גדול ולא כרך ענקי ומנוכר, גם כאן האמנות והתרבות פורחות וגם כאן יש המון אקשן (המממווןןן לערב אחד). תודה לכל האנשים הטובים שלקחו חלק במלאכה ודאגו שלבחורה קופצנית ותזזיתית שכמותי לא יהיה משעמם בלילות החורף הקרים (כמאמר השיר אבל לא בקיץ).

אני חושבת שהשיר שהכי משקף את הערב הזה הוא שירה של מיטל נסים "הכל ראיתי נכון":

הַכֹּל רָאִיתִי נָכוֹן
וְכָל הַמֻּתָּר הָיָה אֶפְשָׁרִי
אֲנִי חָלַמְתִּי עַל חֹפֶשׁ
וְקָנָרִית הִסְתַּבְּכָה בְּצָרָה
אָז בָּכִיתִי יַחַד אִתָּהּ
וְהֵצַרְתִּי עַל גּוֹרָלָהּ הַמַּר
כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל כְּבָר רָאִיתִי יָשָׁר
נוֹצַר דִּיסוֹנַנְס אֲמִתִּי
כְּמוֹ מָוֶת גָּדוֹל בְּחַדְרִי
הוֹ סֶבֶל אָחִי
הוֹ סֶבֶל אִישִׁי.

ללמדכם שהאישי הוא הפוליטי. ואני מוסיפה: הגלובלי הוא הלוקאלי. כי בסופו של דבר עד הסינגולריות החזויה (ריי קורצוויל) אדם הוא יצור גשמי בכל מאודו.
אז בואו נאכל!

ספגטישוק

ספגטישוק הוא שילוב של שתי מילים: ספגטי וארטישוק. אתם בטח לא תתקשו להבין מהם שני המרכיבים העיקריים במנה הזו. זו מנת הבית אצלנו שנים רבות וכשאנחנו רוצים לעשות ערב רומנטי ביתי אז זו הווריאציה שלנו על הספגטי מ"היפהפייה והיחפן".

רשימת מצרכים

קופסת ארטישוקים משומרים – אני מעדיפה את הפושטים ביותר, אבל בזמן האחרון קשה למצוא, אז כל דבר מפונפן שכזה. אפשר להשיג ב"סוידאן" או ב"לגעת באוכל".
250 גרם פסטה שטוחה כמו פטוצ'יני, לינגויני וכולי – אנחנו השתמשנו הפעם בפסטה בבטה. כמדומני שקניתי ב"סוידאן".
חצי מיכל שמנת לבישול 15%
כף או שתיים של קורנפלור להסמכת הרוטב
שתיים-שלוש כפות צנוברים
שתיים-שלוש שיני שום קצוצות
חצי כוס יין לבן, רצוי ריזלינג אבל כל יין חצי יבש יהיה טוב
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן הכנה

במחבת בינונית מטגנים צנוברים עד לקלייה קלה ומוסיפים אחרי כדקה את השום הקצוץ. מטגנים לא יותר מחמש דקות (אפילו פחות) ומורידים מהאש.

IMG_6146 (Large)

בסיר נפרד, קטן ועמוק, מוזגים שמנת ושמים את הארטישוקים. מחממים קצת ומוסיפים יין. כשמתחמם ומתחיל לבעבע קלות מורידים את האש ומוסיפים את הקורנפלור. להזהר איתו כי אנחנו לא רוצים טעם ומרקם קמחיים, רק הסמכה. ממליחים ומפלפלים.

IMG_6155 (Large)

ברגע שהמרקם אחיד וסמיך, מוסיפים את הצנוברים והשום מהמחבת וסוחטים לימון בנדיבות. אפשר להוסיף עוד אם רוצים. טועמים ומתקנים תיבול.

IMG_6169 (Large)

בסיר נפרד מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. כשהפסטה מוכנה יוצקים עליה את הרוטב ומערבבים עד שהפסטה סופגת כל טיפת רוטב. מגישים חם.

IMG_6208 (Large)

פונדו עם שלושים גרם אהבה

תמיד השתגעתי על השילוב בין שוקולד לפירות. כמו שכתבתי ב"אודות" זה בהחלט דבר שיכול להרוס לי דיאטה. הפונדו הזה נולד בחטא. טוב, כמעט חטא. החטא הוא שלא זורקים אוכל. חשבתי להכין את הפונדו שוקולד הרגיל שלי ואז גיליתי להפתעתי שהזנחתי ארבע בננות. הן כבר היו חומות בצורה שלא טעים לאכול. החלטתי להוסיף אותן לפונדו ולהפוך אותו לפונדו שוקולד-בננה. תודו שכזה לא אכלתם עדיין בשום מסעדה!

רשימת מצרכים

שלוש חפיסות שוקולד מריר שבורות לחתיכות בינוניות- אפשר של עלית ואפשר את השוקולדים האירופאיים של 60 או 70 אחוז – אני השתמשתי באופציה השנייה.
מיכל שמנת מתוקה של 38%
ארבע בננות (או כמה שיש לכם) ממש ממש אבל ממש בשלות. הן צריכות להיות קלופות וחתוכות לפרוסות קטנות.
אופציה: כוס ברנדי או רום
חבילת תותים או דובדבנים או כל פרי אחר שמשמח את לבבכם.

אופן הכנה

בסיר קטן שאותו שמים מעל סיר גדול מלא במים רותחים מחממים את השוקולד עד להמסה חלקית. השיטה הזו נקראת "באן מארי" ואנחנו לא רוצים מגע ישיר של השוקולד עם אש אלא שיימס מהאדים של המים החמים.

IMG_6316 (Large)

ברגע שיש המסה חלקית מוסיפים כרבע ממיכל השמנת המתוקה בהדרגה. מוסיפים קצת ומערבבים, מוסיפים עוד קצת ומערבבים עד שיש מרקם אחיד. ממשיכים לבשל.

IMG_6330 (Large)

כשיש עיסה אחידה פחות או יותר מוסיפים עוד חצי מיכל שמנת. מערבבים באופן זהה למקודם. בקערה נפרדת אנחנו מערבבים את הבננות, מועכים אותן ואם צריך טוחנים בבלנדר ידני לקבלת מרקם אחיד ללא גושים. לאחר שמרקם השוקולד והשמנת אחיד שוב, מוסיפים את הבננות בהדרגה. מערבבים כמו עם השמנת. את רבע המיכל האחרון של השמנת שמרנו לרגע הזה.
מוסיפים טיפין טיפין שמנת כל פעם כדי לעזור לבננות להתאחד עם השוקולד אהוב ליבן.

IMG_6364 (Large)

כשמוכן מגישים עם הפירות ונהנים.

IMG_6392 (Large)

ובהזדמנות זו אני רוצה להכריז שיש לבלוג צלמת קבועה ומצויינת בשם איילה סורוצקי. תוכלו להתרשם מהצילומים שלה כאן.

חורף חם ושמח לכולם וכולן!

Black is Beautiful

אני חייבת להתוודות. אני כותבת שירים, חלקם אפילו לא למגירה. אבל אני בעיקר קוראת, המון שירה. השגעון הפרטי שלי לשירה התחיל בכיתה ג'-ד' כשגיליתי אצל אמא שלי את "הספר השלישי" של דליה רביקוביץ. משהו במילים המכושפות ריתק אותי ותפס לי בלב. מהאחיזה הזו לא השתחררתי עד היום.
הפוסט הזה יעסוק באוכל ושירה. ולא סתם אוכל ושירה. אוכל ושירה שחורים. כידוע בוודאי לחלקכם, ביום חמישי התקיים ערב שירה שחורה נגד גזענות בסטודיו "הנמלה" בעיר התחתית בשם "כושילאמאשלהם- 4 – צובעים את חיפה בשחור!". זה היה ערב הקראת שירה לרגל יציאת האנתולוגיה "כושילאמאשלהם" – שירה שחורה נגד גזענות. מי שהוציא את האנתולוגיה היא הוצאת "רעב", קבוצה באר שבעית פעילה ומדהימה המורכבת ממשוררים אבל לא רק.
הערב היה אנרגטי ומסעיר. על רקע תופי סיום המלחמה בדרום והבטחה (סקפטית משהו) למשהו טוב יותר, הקריאו חברי ההוצאה ומשוררים נוספים מחיפה, שירים מהאנתולוגיה וגם שירים נוספים שמתקשרים לנושא.
האנתולוגיה עצמה יפהפייה והתרגומים של השירים לעברית מרהיבים ומלאי השראה. אלו שירים של משוררים מאפריקה, מארצות הברית ומכל מקום שיש בו תרבות שחורה. בין התרגומים הכי נפלאים נמצא השיר "פרי מוזר", הלא הוא "Strange Fruit" של בילי הולידיי שנכתב על ידי מורה יהודי-אמריקאי בשם אייבל מירופול, שידוע יותר בשם העט שלו לואיס אלן. השיר נכתב בעקבות לינץ' שהתבצע בשני שחורים ב 1930 בארצות הברית. השיר זכה להמון גרסאות ואחת הגרסאות היפות ביותר בעיניי היא של להקת "פוליאנה פרנק" שאף כתבה לשיר לחן חדש ומתאים יותר. הנה הביצוע:

והנה התרגום לעברית:

האנתולוגיה נמכרה ב 25 ש"ח בערב השירה וכמעט כל מי שהיה, קנה עותק. על אף חוסר המזומנים שלי בתקופה האחרונה, לא יכולתי להמנע מלקנות אותה. שנים שלא החזקתי ספר שירה חדש ביד. אחזתי אותו והסנפתי את ריח הדפים הטריים, את השירה החיה מבעד לעמודי הספר מכל דף ודף.

בין המקריאים היו הבמאי והכותב ברק וקנין, המשוררת מיטל נסים, יוזמת האנתולוגיה אפרת ירדאי ונדב פרץ. ההקראה של כל המשוררים היתה מלאת תשוקה וזעם ונתנה לשירים עצמם נופך נוסף מעבר לכתוב. הצטיינו השירים "לבנבן על הירח", "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" בגרסה ישראלית כובשת לבבות, "בשביל הלבנה שרוצה לדעת איך להיות חבר שלי" ו"לנו, שמעזות לא להעז", שתי הגרסאות.


עומר צנגוט מקריא בערב שירה


רעות כהן מקריאה בערב שירה

המפגש בסטודיו החיפאי והלא מתיימר של שחר סיון בין הקהל החיפאי המפרגן והמקבל לבין היוצרים הבאר שבעים החמים הראה שיש גם פריפריה אחרת, או שמא אגיד, מרכז אחר? חיפה ובאר שבע, שתי ערים מרכזיות, עשירות בתרבות וקולינריה. שתי ערים בקצוות של מדינה מטורללת, שלא משעמם בה לרגע, שיש בה השראה לכתיבה בשביל אלף שנים. באר שבע וחיפה תמיד הצמיחו אמנים מהשוליים הגאים שלפעמים נהיו גם מרכז. "החברים של נטשה" וערן צור הן דוגמאות חיפאיות נפלאות. ואילו פונץ', שמעון אדף וקובי אוז (טוב, קצת ליד באר שבע) הן דוגמאות באר שבעיות נפלאות לא פחות. למרות מה שנראה, יש תרבות ואמנות ולא רק למבוגרים, גם ב"פריפריה". יש רעב ליצור ולהביע את עצמך ולהרים את עצמך מעבר לרמה ההשרדותית היומיומית. לדעתי הערב הזה הראה את זה בצורה הכי טובה.
ולגבי גזענות, אתם שואלים? ובכן, לא חסרה כזו גם בארצנו ובערינו. בחיפה למשל, יש את כל "המיעוטים" הסובלים מאפליה ומהזנחה של הרשויות, המקומיות והארציות. מספיק להזכיר את שכונות הדר, חליסה ורחוב החשמל, כדי שלכל מי שקצת מכיר את חיפה תצוץ אסוציאציה אחת לפחות, של שכונה מוזנחת ואנשים בה הרבה.

ולסיום הנושא הזה, הנה שיר שהוקרא בערב אך הוא לא מהאנתולוגיה. זהו שיר של מיטל נסים, משוררת חיפאית שזה עתה הוציאה את ספרה החדש וזהו שיר מאוד חיפאי. הוא הוקרא על ידי לילך ובר, העורכת של "אלת המסטיק" – כתב עת לשירה, פרוזה, הגות ולאמנות שפועל בחיפה. אני גאה להציג אותו כאן:

פְּרוֹבִינְצְיָאלִית / מיטל נסים

ללילך

אַתְּ כָּל כָּךְ אוֹהֶבֶת לָנוּעַ בַּמֶּרְחָב הַזֶּה –
הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הָעַכְשָׁו –
עִם הָאַחֵר שֶׁלָּהּ –
וְזֶה מְחַלְחֵל
אֶל שִׂיחוֹת הַסָּלוֹן
אֶל צֶבַע הָעוֹר
כִּי אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת זוֹ
לִהְיוֹת קְצָת שָׁחֹר
כְּשֶׁאַתְּ בַּמִּטָּה
כְּשֶׁאַתְּ יוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב
כְּשֶׁאַתְּ מְגַדֶּלֶת חָתוּל שֶׁאָסַפְתְּ מֵהַוָּאדִי
לְטוֹבַת הָאָגֶ'נְדָה
כְּמוֹ הוֹלִי גוֹלַיְטְלִי לְמִתְקַדְּמִים
שֶׁלֹּא רוֹצָה לָתֵת לַבֻּרְגָּנִית הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהּ לָצֵאת
בַּמְּכוֹנִית לְשִׁעוּר פִילָאטִיס
עַל אוֹטוֹמָט
בָּעֲלִיּוֹת שֶׁל הַכַּרְמֶל
אֶל מֶרְכַּז הַכַּרְמֶל
שֶׁלֹּא רוֹצָה לָשֶׁבֶת בְּקָפֶה לוּאִיז
(אֲבָל יוֹשֶׁבֶת)
עַל לֶחֶם מִקֶּמַח מָלֵא, תֵּה יָרֹק
וּמַעֲרֶכֶת יְחָסִים עִם גֶּבֶר
כִּי זֶה יִסּוּרֵי מַצְפּוּן –
הָאֲנִי בֻּרְגָּנִי מַכֶּה עַל חֵטְא –
חֶלְקָהּ הַמְּשֻׂפָּם שֶׁל תַּרְבּוּת הַנֶּגֶד
תְּמוּנָה מֵהַיָּמִים שֶׁיָּשַׁבְתְּ בַּסִּפְרִיָּה
וְרַק חָלַמְתְּ לִהְיוֹת בַּשּׁוּלַיִם
אֲבָל מָה שֶׁיּוֹצֵא מִמֵּךְ
זֶה הַכּוּשִׁי בְּלוֹף הַזֶּה
שֶׁצּוֹבֵעַ אֶת הָעוֹר בַּלֵּילוֹת
וּמַדְחִיק
וּמַדְחִיק
אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁל אִמָּא וְאַבָּא
שֶׁהוּא כְּלִי נְגִינָה לְמוּזִיקָה אוֹתֶנְטִית
שֶׁלֹּא מְדַבֶּרֶת
בְּעַרְבִית
בְּפִילוֹסוֹפְיָה צָרְפָתִית
אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסְטִית
בִּפְּרַקְטִיקַת חַיִּים לֹא נֶהֶנְתָנִית
כְּשִׁיר עֶרֶשׂ מַר שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה
וְסִלְחִי לִי
עַל הַדִּיכוֹטוֹמְיָה הַבָּנָלִית
שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת
בַּצִּיּוּר הַזֶּה
שֶׁקָּרָאתִי לוֹ אַתְּ
בּוֹ זְרוֹעוֹתַיִךְ מוּשָׁטוֹת לִשְׁנֵי כִּוּוּנִים
וַאֲנִי עוֹשֶׂה בָּךְ מְשֹׁךְ בַּחֶבֶל
מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בַּמְּצִיאוּת
הַמְּדַיֶּקֶת יוֹתֵר
אֶת הַנִּסָּיוֹן שֶׁלָּךְ
לְהַנְמִיךְ אֶת הָהָר
לְהַמְצִיא אֶת הַמּוֹצָא אֶל הַיָּם
בַּיְּרִידָה אוֹ בָּעֲלִיָּה
מִמַּסָּדָה
בַּכַּרְמְלִית
עַל הַפַּסִּים שֶׁמִּתַּחַת לָעִיר.

מתוך פרובינציאלית (הוצאת פרדס, 2012)

אגב, לילך אחראית על כל התמונות מהערב והשירה שהעלתי כאן, וגם לוידיאו מהערב שאולי אעלה כאן בקרוב. אז תודה לילך 🙂

פה תוכלו לקרוא ביקורת מפרגנת מאוד על האנתולוגיה מ"הארץ".

ועכשיו לחלק השני של הפוסט. אמרנו אוכל אפרו-אמריקאי או soul food כמו שאוהבים לקרוא לזה באנגלית. ובכן, חג ההודיה התקיים בדיוק לפני שבוע, ב 22 לחודש, ביום שהיה את הערב שעליו כתבתי. מה לחג ההודיה (Thanks giving) ול soul food?
לא רבים יודעים, אבל המון ממנות החג המסורתיות מבוססות על אוכל נשמה שמקורו הוא מניו אורלינס, לואיזיאנה. העיר משתרעת על גדות נהר המיסיסיפי. כמובן שלאוכל הזה ישנם שורשים חזקים אפריקאיים ומהאיים הקריביים. ניתן לראות בתפריט האפריקני והקריבי המון מאכלים שמבוססים על בטטות, תפוחי אדמה, אגוזים, תירס, שעועית ואורז.

התוספות המסורתיות בחג ההודיה (ששוות הרבה יותר מההודו הממולא, אם תשאלו אותי) הן לחם תירס, שעועית ירוקה עם שקדים, אורז פראי עם חמוציות, בטטות בתנור ופאי פקאן.
החלטתי לבשל ארוחת חג הודיה לכבוד התרבויות המקופחות בעולם, שסובלות מגזענות רבה בחיי היומיום. אלו לא רק שחורים, אלא גם היספאנים ואינדיאנים. ויתרתי על ההודו מתוך כבוד למיעוט המקופח ביותר – בעלי החיים. בדרך כלל אינני צמחונית, אך לפחות ביום אחד בשנה אפשר לרחוש להם כבוד.

שעועית ירוקה עם שקדים

מתכון כל כך פשוט וכל כך שווה! הסוד הוא בעיקר בתועפות החמאה (רצוי מלוחה) והשום ששמים בשעועית.

רשימת מצרכים

חצי שקית שעועית ירוקה קפואה של סנפרוסט או לחילופין 400 גרם שעועית ירוקה טרייה
שתי כפיות חמאה לטיגון
חמש-שש שיני שום פרוסות דק
חצי כוס שבבי שקדים (מאלו שפרוסים דק)
מלח ופלפל לפי הטעם
רבע חבילת חמאה רגילה (כדאי מלוחה)

הכנה

מבשלים את השעועית במים רותחים עד למרקם כמעט רך (בדרך כלל 5-7 דקות). מסננים.
משאירים במסננת לייבוש מעודפי נוזלים.
מטגנים שום ושקדים במחבת גדולה בחמאה.
ברגע שמזהיב ויש ריח מוסיפים את השעועית.
מטגנים ומערבבים היטב.
מוסיפים מידי פעם גושי חמאה קטנים.
טועמים וכאשר השעועית סופגת את טעמי החמאה והשום, מכבים את האש.
מוסיפים את שאר החמאה.
ממליחים ומפלפלים לפי הטעם.

לחם תירס

המתכון במקור לקוח מהאתר הזה אבל תרגמתי אותו לטובת הכלל 🙂

זה מתכון שמיועד לאופה לחם ולא ניסיתי להכין אותו בלי אחד כזה. אם מישהו מנסה ומצליח, הוא מוזמן לכתוב לי כאן.
כמה דגשים לעבודה עם אופה לחם:
רצוי מאוד לשמן את תא הלחם במכונה לפני האפייה.
רצוי לעטוף את הלחם אחרי הוצאתו במגבת בד ולתת לו "לנוח" לילה שלם.

רשימת מצרכים

כוס וחצי מים
שתי כפיות מלח
שתי כפיות חמאה
שליש כוס סוכר
חצי כוס אבקת חלב יבשה
כוס קמח תירס צהוב
שלוש וחצי כוסות קמח חיטה
שתי כפיות שמרים יבשים פעילים

הכנה

מודדים את המרכיבים לתוך תבנית הלחם לפי הסדר הרשום.
מגדירים את המכשיר למצב רגיל. במכונה שלי זה נמשך 3 שעות.
לוחצים על התחל, ונותנים למכונה לעשות את הקסם שלה.
מוציאים את הלחם האפוי מתא הלחם.
מאפשרים לו להתקרר לפני הפריסה.

אורז אדום עם חמוציות מיובשות

לקחתי את המתכון מדורעם גונט אבל ערכתי בו שינויים קלים. התפרסם במקור ב"הארץ". אפשר למצוא את המתכון כאן.

רשימת מצרכים

כפית שמן זית או קנולה
קוביה וחצי של ג'ינג'ר קפוא
חצי כפית אבקת צ'ילי חריפה
1 כוס אורז אדום, רצוי מסוג ווהאני
1/3 כוס חמוציות מיובשות
2 כוסות מים
1 בצל ירוק (להגשה)
מלח

הכנה

בסיר קטן מחממים את השמן ומטגנים את הג'ינג'ר במשך כדקה.
מוסיפים את האורז והחמוציות ומטגנים דקה נוספת.
מתבלים בצ'ילי החריף.
מוסיפים את המים, מביאים לרתיחה, מנמיכים ללהבה קטנה ומבשלים עם מכסה במשך כ-45 דקות.
בגמר הבישול מורידים את הסיר מהאש ומשאירים אותו מכוסה במשך כרבע שעה.
מוסיפים את הבצל וממליחים לפי הטעם.

בטטות אפויות בתנור עם סירופ מייפל וסירופ אוכמניות

מתכון ממש קליל. שמתי מייפל ואוכמניות שיחליפו את הטופי המסורתי האמריקאי המתוק מידי לטעמי.

רשימת מצרכים

שלוש-ארבע בטטות בינוניות קלופות
שליש כוס שמן קנולה או חמניות
שליש כוס סירופ מייפל אמיתי מעורבב עם סירופ אוכמניות אמיתי
שתיים-שלוש כפיות של רוטב סויה מלוח
מלח אטלנטי גס

הכנה

פורסים את הבטטות לפרוסות דקות של סנטימטר בערך.
מחממים תנור ל 200 מעלות.
מכינים בקערה את המרינדה: שמן, סירופ מייפל ואוכמניות ורוטב סויה.
מסדרים בשתי תבניות בשכבה אחת את הבטטות.
יוצקים את הרוטב ומעליו מגררים מלח לפי הטעם.
אופים כ 45 דקות.
בודקים מידי פעם האם הבטטות מתרככות.
זה מוכן כשהבטטות רכות.

פאי פקאן

פאי פקאן, הקינוח האולטימטיבי באמריקה הצפונית בחודש נובמבר. הפקאנים הם אגוזים מדהימים וכל כך ממכרים!
את המתכון הזה לקחתי מהבלוג הנפלא "מתכוניישן".

רשימת מצרכים

לתחתית:
שתי כוסות קמח
שלוש-רבעי כוס אבקת סוכר
200 גר' חמאה ללא מלח חתוכה לקוביות
קורט מלח
ביצה טרופה

למילוי:
שלוש-רבעי כוס סוכר חום
50 גר'חמאה עם מלח
חצי כוס סילאן/ מייפל
שלוש ביצים בטמפ' החדר
80 מ"ל שמנת מתוקה
שתי כפיות תמצית וניל
כוס וחצי (150 גר') פקאנים קצוצים גס
כוס חצאי פקאנים לקישוט (100 גר')

הכנה

להכנת הבצק- במערבל/ מעבד מזון/ ביד (אפשר להשתמש בכל אחד מהדרכים לקבלת תוצאה דומה). מערבבים את הקמח, הסוכר והחמאה עד לקבלת מרקם גרגירי, מוסיפים ביצה וממשיכים לערבב עד שהבצק מתאחד (אם הוא יבש מידי אפשר להוסיף כף מים קרים). מפסיקים ברגע שנוצר גוש. (עיבוד יתר מוריד את רמת הפריכות של הבצק).
מרדדים את הבצק לעובי 1/2 ס"מ, מניחים בתבנית האפייה,דוקרים במזלג, מכסים ומעבירים למקפיא לחצי שעה לפחות.
בינתיים מכינים את המילוי. בסיר בינוני ממיסים סוכר חום, סילן/ מייפל וחמאה עד שהסוכר נמס. מחכים עד שהתערובת מתקררת מעט.
מחממים תנור לחום של 180 מעלות.
מוסיפים את הביצים, אחת אחת ומערבבים נמרצות עד שהן נטמעות לגמרי. מוסיפים את השמנת המתוקה ותמצית הוניל ומערבבים.
מוציאים את הבצק מהמקפיא ומפזרים עליו את הפקאנים הקצוצים. שופכים את תערובת המילוי ומסדרים מעל חצאי פקאנים לקישוט.
אופים למשך 30-35 דקות עד שפאי מתייצב. שימו לב שהוא נראה תפוח בתום האפייה ואז נופל בתהליך ההתקררות, זה בסדר, ככה זה צריך להיות.
אפשר להגיש חמים עם גלידה וניל או בטמפ' החדר.

בתיאבון ותודה לאיילה סורוצקי על צילומי האוכל הנהדרים!

אהבת בשרים

לכל אחד מאיתנו יש את הזכרונות החיים של מסורות ביתיות ומשפחתיות שהוא לוקח איתו בפקעל'ה של החיים. יהיו אשר יהיו יחסינו עם ההורים והאחים, תמיד ננצור את המסורות האלו בלב. לעיתים אף נשחזר אותם בבית הקבוע (או הזמני) שלנו ובמקרים ממוזלים, נמשיך את המסורת המשפחתית הזו וננחיל אותה לדורות הבאים, בין אם הם בעלי קרבת דם או משפחה וחברים למסע החיים שלנו שבחרנו.

המסורות האלו מתקשרות הרבה פעמים לחורף. הזמן שבו אנחנו שוהים הרבה בבית. אולי זה אדי המרק הטוב של אמא, או מגע השמיכה הנעימה שבה התכרבלתם ביחד בסלון מול פרק של "קרובים קרובים". אולי זה הפאזל הגדול של ימי שבת. יכול להיות שאלו הטקסים של האכלת חיות הבית.

ברי המזל שביניכם יכולים בוודאי להיזכר ברגע הזה שהם הסתכלו על בן או בת הזוג שלהם וידעו: עם האדם הזה אני הולך לקשור את חיי. ואז נוצרות מסורות חדשות. החורף הראשון ביחד. ריצה מטורפת בגשם, הביתה מהקניות. המתכון הראשון שנוצר ביחד. החיה הראשונה. והידיעה שעכשיו אנחנו בית, משפחה.

זה יכול לקרות גם עם שותפים לדירה. לבסיס. זה גם יכול לקרות בעבודה. מכל מקום, זה מחמם את הלב. כמו ביף סטרגונוף, אחד המתכונים הכי מחממים בחורף.

והפעם, אני מארחת את טובי ואריאל, זוג חברים טובים שגרים בצ'ילה ובשלנים בחסד.
האגדה (האמיתית) מספרת שהם התאהבו זה בזו ממבט ראשון. תוך זמן קצר הם עברו לגור ביחד ואז התארסו, התחתנו ועזבו, לצערם של כל החברים והמשפחה, לצ'ילה הרחוקה. אני בעיקר מתגעגעת לבישולים המשותפים שלנו ביחד שהיו הדבר שהכי קישר בינינו.

טוב שיש אינטרנט בימינו ואפשר להחליף מתכונים וחוויות. אז אני נותנת את הבמה לזוג הפלאי הזה:

אנחנו זוג שתמיד מחפש הרפתקאה קולינרית, וברשותינו אוסף נרחב של ספרי בישול ותרבות אכילה מכל העולם (איטליה, צרפת, ספרד, יוון, הונגריה, סין ועוד). אחד הספרים האהובים עלינו הוא הספר על אוקראינה ומרכז אסיה שבו יש מתכונים נפלאים לכל מיני מטעמים מקומיים ואתניים. הבעיה תמיד הייתה למצוא משהו שאפשר להשיג את רוב המצרכים בשביל להכין אותו. באחד החיפושים מצאנו את המתכון הזה לסטרוגנוף, שהפך למאכל קבוע אצלנו בבית לפחות פעם בחודש. הבישול עצמו לא קשה אבל דורש קצת הכנה ורוב המרכיבים הם קלים להשגה. המתכון מערב בישול עם יוגורט ולכן הוא אינו כשר.

ביף סטרוגונוף

מצרכים:
בשר בקר 300 גר׳ בערך ( אם משתמשים ביותר בשר, מומלץ להגדיל את כמות היוגורט. אנחנו מעדיפים להשתמש כף או וייסבראטן, אבל אפשר גם את השפיץ של הצ'אק או כל בשר אחר שהוא שמתאים לבישול בסיר
כוס יוגורט – טעם טבעי (יוגורט לבן ללא תוספת סוכר או טעמים)
2 בצלים חתוכים בפרוסות
גזר מגורד – כמות שרוצים, מומלץ 1-2 גדולים
פטרוזיליה קצוצה.
מעט קמח לבן רגיל
שמן
כף חרדל גדושה.עדיף קולמנ'ס. אם אין את זה אז חרדל חזק צרפתי, לא מומלץ חרדל רגיל
ניתן להוסיף פטריות, לאלו מאיתנו שאוהבים
מלח
פלפל שחור

הוראות הכנה:
פורסים את הבקר לרצועות וטובלים בקמח עד שכל הצדדים מכוסים. מטגנים את רצועות הבשר במעט שמן (2-3 כפות צריכות להספיק). מניחים את רצועות הבשר בצד על מסננת. עושים שימוש באותו הסיר עם אותו השמן בכדי לטגן את הבצל עד שהוא נעשה מעט שקוף. מוסיפים גזר, פטריות ופטרוזיליה. מניחים שהירקות יתבשלו מעט ומוסיפים את היוגורט, החרדל והבשר. מטבלים במלח ופלפל שחור על פי הטעם.
מומלץ לאכול עם פירה כמנה צדדית, אבל כל דבר שיכול לספוג את הרוטב יהיה טוב.

שלכת

כל הסתיו הזה שנפל עלינו עכשיו, עם הריח המשכר של הגשם הראשון הנושא בחובו הבטחות לימים טובים יותר משתלב אצלי ביחד עם החדשות האחרונות של אתמול. לא אכנס פה לויכוחים פוליטיים ולמי לדעתי צריך להצביע כי אני רוצה לדבר בעיקר על ההרגשה שאופפת אותי כרגע. בפתיחה של הסרט "נהג מונית" יש מונולוג מבריק, של גיבור הסרט המדבר על רצונו שיום אחד יבוא גשם וישטוף את כל הזוהמה מהרחוב. והוא כמובן לא מתכוון רק לזוהמה הפיזית.

סתיו. אצלי זה פירות הדר ובעיקר קלמנטינות. ירוקות-כתומות כאלו, שעוד לא החליטו אם בא להן לחלוק עם העולם את המתיקות החמצמצה הזו. זה גם אבוקדו בשל על פרוסת לחם. השומניות הנעימה מתאחדת יחד עם הפציחות של הלחם. זה חוסר ההחלטיות של הבוקר. מה ללבוש? איך בחוץ? הרוח הנעימה הזו, המצננת את הרחוב המיוזע שידע כל כך הרבה התלהטויות. ובמיוחד בקיץ האחרון. זה שבא אחרי מחאת האהלים הגדולה. ועכשיו בחירות.

אז אני לא אדבר על דעות פוליטיות ואפילו לא על מחאה. אבל כל מי שחי פה, יודע שהחיים היומיומיים שלנו נהיים קשים יותר. יקרים יותר. וודאיים פחות. הקלמנטינות האלו, הלחם והאבוקדו, מהפסקה הקודמת? הם יותר יקרים. פחות מושגים. ומה עושים כשחיים במקום שהשגרה נמרחת, אפורה כמו חתול זבל מתמתח? מנסים לצאת ממנה. לבלות, להנות מהרגע. בלי לחשוב על המחר. אבל המחר מגיע. והוא לא סלחני. הוא נוקם ונוטר. ובתור מישהי שנפלה כבר בבורות ההדוניסטים האלו ועדיין נופלת, לי ולמחר יש יחסים טעונים מאוד.

אז אני מנסה להרגיע אותו ואת עצמי. בלי קשר לשינוי שיהיה או לא יהיה כאן, במדינה – אני מנסה להנות מהדברים הקטנים, המנחמים. אלו שעדיין לא כל כך יקרים. שיחת נפש עם ידיד. התכרבלות בשמיכת טלוויזיה (עכשיו זה ממש כיף כשקריר בערבים). וכן, בישול ביתי והרבה. כי מה הפודי'ז עושים כשסוגרים להם את האפשרות לשבת בפאב האהוב עליהם? כשכל המסעדות ובתי הקפה יקרים באופן מוגזם? ניסויים קולינריים. ארוחות עם חברים. עשה זאת בעצמך. מנסה להזכיר לעצמי שהרצון אף פעם לא נגמר. שיר בודהיסטי ברוחו שתמיד עוזר לי הוא זה:

אז בתור התחלה, אני מבשלת אוכל פועלים. כי 99% מאיתנו פועלים, לא? מג'דרה, תבשיל אורז ועדשים עם המון המון בצל מטוגן. ולידה, טחינה ביתית. כוס בירה צוננת והנה, בלווית חברים טובים, אתם בפאב האינטימי שלכם 🙂

כמה כללי ברזל: חשוב מאוד מאוד שמן זית איכותי. אם אתם חיפאים, לכו לואדי ניסנס. אם לא, התעדכנו איפה קונים שמן זית שווה. כמות הבצל צריכה להיות גדולה (לפחות שני בצלים על כוס אורז וכוס עדשים) וצריך המון סבלנות עד שהבצל משחים. אני ממליצה על אורז בסמטי ולהשרות אותו לאיזה עשר דקות או יותר, כדי שהעמילן ייצא והאורז יהיה פחות דביק. את העדשים גם מומלץ להשרות עשרים דקות שהבישול יהיה יותר מהיר. לגבי הטחינה, כמה שיותר איכותית. אני ממליצה על טחינה היונה (קרוואן), טחינת הר ברכה או מינימום טחינה הנסיך.

ואם אתם בכל זאת במצב רוח של לצאת ולא לחשוב על מחר, אני ממליצה על כמה מקומות שלא יפשטו לכם את הרגל ושתוכלו לקבל תמורה מעולה לכסף שלכם:

פאב הדאנק – פאב בסגנון הבריטי הישן שפתוח מ 12.00 (!) עד השעות הקטנות של הלילה. אוכל פאבים כמו שאוכל פאבים צריך להיות, במחירי מציאה. יש הפי האור על האוכל ועל מבחר בירות (20% הנחה) כל יום ,כולל שעות הערב, פרט לחמישי ושישי בערב. אפשרות לשיחה טובה עם בעל המקום שהוא איש נדיר לדעתי.

רחוב מסדה – רחוב כייפי, סוג של מיני פלורנטין חיפאי, אבל מגניב יותר. יש שם את מישמש – קפה עם ספריית וידיאו והופעות חינמיות מצויינות. תפריט במחירי עלות כמעט. באותו רחוב, סושי אינסייד אאוט – סושי בר ליברלי שבו אתה מרכיב את מנת הסושי שלך. מרק המיסו הכי טוב בעיר. מחירים נוחים מאוד. ממול, פלאפל לונה, שהוא מקום פלאפל-סביח עם תבשילים יומיים מפתיעים באיכותם. מחירי רצפה.

האגף (בארטניין) – פאב חברים שמפעיל קולקטיב אמנים בשם האגף שהוא גם גלריה. פתוח פעם בשבוע. בדרך כלל בימי שלישי. מנות משתנות לפי מי שבבר באותו שבוע. יצא לי לאכול שם לא מעט הברקות קולינריות במחירי עלות. האווירה היא priceless.

ועכשיו למטבח!

מג'דרה

רשימת מצרכים:

כוס אורז לבן

כוס עדשים חומות (ירוקות)

שני בצלים קצוצים (אפשר גם יותר)

כף שמן זית לבישול

שתיים-שלוש כפות שמן זית איכותי (אפשר גם יותר)

כמון מזרחי בנדיבות

בהרט פחות בנדיבות

שתי כפיות קינמון

מלח לפי הטעם

הכנה

משרים לפחות לעשר דקות את האורז ואת העדשים. מסננים את המים. בסיר גבוה מבשלים את האורז. מוסיפים לו כוס מים רותחים. מבשלים עד שרך אבל לא מושי מידי. בסיר נמוך מבשלים את העדשים. מכסים אותן עם מים בערך באותו גובה של העדשים. יותר מים מזה פשוט יישארו בסיר.

IMG_6409

בינתיים מטגנים את הבצל הקצוץ במחבת גדולה. שמים את השמן לבישול ומחכים עד להווצרות בועות קטנטנות. שופכים פנימה את הבצל ומטגנים עד להשחמה.

IMG_6401

כשהכל מוכן מעבירים את העדשים והבצל לסיר של האורז. מערבבים.

IMG_6422

מוסיפים את התבלינים ואת המלח. יוצקים שמן זית. מערבבים.

IMG_6425

מגישים חם.

IMG_6446

טחינה ביתית

רשימת מצרכים:

טחינה איכותית

מים

לימון

שום כתוש

מלח

הכנה

פה חשוב לעשות הכל לפי העין. שופכים לקערה שטוחה את כמות הטחינה שרוצים.

IMG_6463

מוסיפים מים קצת מעל קו הטחינה. מתחילים לערבב. מוסיפים עוד מים עד שהטחינה משנה צבע מחום בהיר ללבן ונהיית סמיכה.

IMG_6467

המרקם צריך להיות קרמי ואחיד. אז מוסיפים טוויסט של לימון או יותר – לפי הטעם. מוסיפים שום כתוש, בדרך כלל שתיים שלוש שיניים מספיק לקערה בינונית. מתבלים במלח לפי הטעם.

IMG_6468

מגישים עם המג'דרה.

IMG_6483

בתיאבון!