לבחור להיות שיכור

"אל תבחרו בי. אם תבחרו, אכריח אתכם ללמוד ערבית מכיתה ג', אבטל את חסינות חברי הכנסת, אאלץ את כולם ללכת ישר, להקשיב לזולת, לא לדבר עם הידיים ולהגות את המילים כמו שצריך."
(מאיר אריאל, "נאום בחירות")

לכאורה אין קשר בין סיינט פטריק'ס דיי, חג השיכורים העולמי, לבין הבחירות בישראל.
אבל כשאתה מסתכל על הפרצופים החמוצים בערוץ הכנסת ועל הנוכחות הדלה של "נבחרי הציבור", לפעמים בא לך להשתכר. לפחות אם תראה כפול (או משולש) המליאה תתמלא קצת.

כבר דיברתי כאן על היותי Late Bloomer בתחום חיי הלילה.
את האלכוהול דווקא גיליתי כבר החל מגיל חמש, כאשר סבי היה נותן לי שוט של ליקר בננות בבואנו לבקר אותם.
העניין היה ש:
א. באנו לבקר אותם פעמיים בשנה.
ב. הכמות של האלכוהול ששתיתי עד גיל 18 נשארה אותו הדבר מגיל 5.
היה לי ולאמי מנהג כזה, סביר להניח שלא רק שלנו, ללכת לבתי קפה, לשתות קפה (היא) ושוקו (אני) ולחלוק עוגת קרם.
יום אחד משהו השתבש. הייתי בת שש-עשרה כשהלכתי עם אמי לבית קפה בפינת כרמליה. נדמה לי שקראו לו "קפה ביאליק", אבל אני לא לחלוטין סגורה על זה ויש לזה סיבה. בתפריט היה כתוב שהם מגישים קפה וינאי עם קצפת מעל וקצת קקאו בפנים. די התלהבנו מהעניין והזמנו אותו. רק שקיבלנו אייריש קופי.
עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה טעות שלנו או של המקום ואם אחד המלצרים החליט לחמוד לנו לצון. כל מה שאני יודעת זה שהקפה הזה היה טעים בטירוף. הוא אכן הגיע עם קקאו וקצפת ואני ואמי שתינו אותו בתאווה גדולה. רק שהייתה גם תוספת בדמות כמות נאה ומכובדת של ויסקי.
כבר בצאתנו מבית הקפה היינו מאוד מאוד שמחות ומאושרות. באוטובוס ממש התמוגגנו מהנוף המדהים שנשקף לעינינו וכשהגענו להדר, שם תכננו לקנות בגדים, היינו שבויות בקסם המהפנט של חלונות הראווה והבגדים בחנויות. העולם נראה כל כך יפה, צבעוני, מזמין…
צחקנו ללא הרף ומדדנו המון בגדים. בחרנו את הבגדים הכי מיוחדים, הכי מחמיאים, הכי מהממים והרגשנו שאנחנו שליטות העולם.

budwaiser

בתמונה: "היה עצמך – אל תתבייש." (פרסומת לבאדוייזר)

כשסיימנו את הקניות הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס ואנשים נתקלו ונתקעו בנו כל הזמן וצעקו עלינו.
לא הבנו אותם. מה הבעיה שלהם בדיוק? גם נתקעים בנו וגם צועקים? איך הם לא מבינים שהחיים כל כך יפים?

כשירדנו מהאוטובוס ליד הבית התנודדנו לאיטנו והיינו כל כך עייפות. הגענו הביתה וישנו עד הבוקר ברציפות כמו בולי עץ.
כשקמנו בבוקר הבנו שהשתכרנו (כן כן, אמי מעולם לא הייתה שתיינית גדולה ולא ממש הבינה באלכוהול) וצחקנו נורא.
הבגדים מעולם לא שימשו אותנו. הם היו מוזרים… ארוכים מידי או קצרים מידי, רחבים מידי או צרים מידי והצבעים שלהם היו פשוט מזעזעים.
אין ממש מוסר השכל לסיפור הזה. אולי רק העובדה שכששותים החיים טובים ויפים יותר. כל הצרות נשכחות לזמן קצר…

הפוסט הזה אינו הטפה לאלכוהוליזם אך יחד עם זאת הוא בא לדבר על אחת ההנאות הקטנות-גדולות הכי עתיקות בעולם: אלכוהול.
בירה למשל הומצאה במצרים. בעזרת קצת בירה, קצת לחם וקצת בצל, בנו האנשים הגרומים האלה את הפירמידות.
גם אנחנו נצטרך בירה כשבנט… אבל בלי פוליטיקה.

"אם העם שיכור יותר קל לשלוט בו"
(הקיסרית קתרינה השנייה)

כשמדברים על תרבות האלכוהול בחיפה חייבים להתחיל מתרבות הימאים שהחלה עוד בימי המנדט, בשנות השלושים.
יובל בן עמי מספר במאמר בהארץ על שורשי התרבות הזו והקשר שלה לאלכוהול. על רצועת החוף המיובשת (הבריטים ייבשו את הים) שהרדיוס שלה הוא בסביבות 200 מטר בערך, הוקמו פאבים לרוב. בין הפאבים שהוקמו ופועלים עד היום ניתן למנות את העוגן, הסנדק ומעין הבירה. רוב הפאבים נסגרו או הלכו לעולמם כמו בעליהם ולקוחותיהם. את הדור הראשון של מלחי ישראל שעבדו בצים ניתן לראות כל יום שישי אצל יוסק'ה בפאב העוגן ואילו את דור הביניים ניתן לראות בפאב ההבנרה אצל חיים (טרזן) למברגר. לכל ימאי היה את הפאב האהוב עליו בכל חוף וכן, גם את האישה האהובה עליו – לה שלח מכתבי אהבה ו/או זימה.
תרבות הימאים נהרסה בעיקר כי התחילו לפרוק ולהעמיס את הספינות יותר ביעילות, קרי יותר מהר. הימאים עצמם כמעט ולא יורדים מהספינות לעומת פעם, שהיו צריכים להמתין כמה ימים לפחות, אם לא יותר, על החוף.

אני זוכרת בנעוריי העליזים במרכז הכרמל את הפלא הזה. יכולתי לדעת לפי הסימנים הקטנים ביותר שזה מגיע, עוד מעט הם באים.
הזמן: סוף האביב, תחילת הקיץ לבטח. אלו היו גם השלטים המזמינים באנגלית שתלו הפאבים והמסעדות ברחוב עם מבצעי 1+1 ותחושת הציפיה של כולם עמדה כבדה באויר הסמיך. ימים ושבועות הלכתי בתהייה מתמדת: "האם היום זה יהיה היום?"
וערב אחד הם באמת היו מופיעים – מלחי הצי השישי האמריקאי. נחילים נחילים של גברים מסוקסים, שחורים ולבנים, עם המדים האלו, היו פושטים על כל בית עסק שהציע אלכוהול ואוכל מנחם. את הדיבורים והצחוקים שלהם היה אפשר לשמוע בכל רחבי שדרות הנשיא.
לפעמים הם היו מציעים לבחורות נישואין ברגעי השכרות ולפעמים סתם רוצים לדעת על האנשים, על העיר. רחוק מהבית אנשים נוטים להיות סנטימנטלים משהו. תארו לעצמכם שאתם מקבלים בוכטה של כסף לשרוף מצד אחד. מאידך, לא היה לכם סקס כבר כמה שבועות טובים, לא אכלתם ארוחה הגונה וסביר להניח שגם לא שתיתם ממש את אותו פרק הזמן. מה תלכו לעשות?

המון עסקים חיו על אנשי הצי השישי בחיפה. זה התחיל מ 5-10 אוניות בשנה והגיע לשיא בשנות השמונים כשנפתחו בעיר משרדי הקישור של הצי השישי. בין 40 ל 50 אוניות בשנה עגנו לחופי חיפה למשך חמישה עד עשרה ימים בכל ביקור. משרדי הקישור, או בשמם הרשמי, ה USO פעלו היכן שפאב הצ'ארלי יושב היום. היה בר קטן בכניסה ויכולתם לראות אותם מגיעים ושותים את כוס הבירה, אולי הראשונה שלהם, מאז שירדו מהספינה. אבל הפאב העיקרי שבו הם נהגו לשבת במרכז הכרמל היה הסנסט שפעל בשער הכרמל. בעיר התחתית אחד הפאבים האהובים ביותר על המלחים היה לונדון פרייד – איפה שהבארקי נמצא היום – שהיה פאב בריטי נהדר כהילכתו עם דארטס (חיצים). הבעלים הצטלם עם כל ספינה אפשרית והצוות שלה כולל תמונות על הסיפון והצילומים קישטו את קירות הפאב. הוא היה נפתח משעות הצהריים המוקדמות הייתה להם בירה כמעט אך ורק מהחבית וכ 8-10 סוגים. הם אפילו הגיעו עד לבת גלים לפאבים בטיילת בת גלים עצמה, מגדלור ופייפ ליין. פייפ ליין היה סנוקר פאב שהפסקול שלו היה מורכב בעיקר מדפש מוד וקיור. ומסכים ענקיים הקרינו סרטי גלישה בלי הפסק. השתייה הייתה מאוד זולה ומגוונת מאוד. את החגיגה הרסה האינתיפדה השנייה בשנת 2000 שגרמה לצי האמריקאי להפסיק לחלוטין את עגינת האוניות בנמלי ישראל מחשש לפיגועים וזאת על פי הנחיות פיקוד הצי.

"אתה זוכר ת'ימים (לא אחי אני לא) שגרנו בחיפה,
לא אוכלים בשר, רק מאנץ' של אלפלפה,
עוקבים אחרי אהוד אחרי הבצפר, עם איקסים על היד, ומיקו הגמד!
אתה זוכר שהיינו שומעים ביחד קונפליקט,
יורדים לסיטי הול, לנקות דיר חזירים,
לא נוגעים באלכוהול, ובסוף יורדים אל הפנינה?"
(זוכר ת'ימים – בוא לבר)

אז לרגל סיינט פטריק'ס דיי והבחירות הנופלות עלינו לטובה (נקווה, נקווה…) החלטנו להכיר לכם חמישה פאבים לא שגרתיים בכלל בחיפה. כאלו שאם תיכנסו אליהם תחשבו לעצמכם: "לאיזה יקום כרגע הגעתי?"

הדאנק – מה עוד אפשר להגיד על הדאנק שלא אמרתי כאןדמיינו לעצמכם את המרקיה של ה Soup Nazi אבל בפאב. כל עוד אתם שומרים על הכללים הרשומים באותיות של קידוש לבנה על קירות הפאב, אתם בגן עדן שכולו בירה מוקצפת (ועוד שוט ועוד שוט ועוד שוט) וכמובן הבישול הנהדר של אלכס, אנג'לה ועד לאחרונה גם של ברונו. והכי חשוב – היום חוגגים בדאנק את יום הפטריקיהו המסורתי, הלוא הוא הגרסה הדאנקית לסיינט פטריק'ס. יהיו שם: "מ 12 בצהריים עד 2 פנקייק חינם על כל בירה (גם למי שרק מראה הוכחה להצבעה), ותפריט מיוחד בצבעי דגל אירלנד, הנחות, מבצעים ובקיצור, בלאגאן שלם… גם חביות מוזלות בחוץ… מוזיקה אירית והמון לפריקונים קטנים… גם קלפי תהיה, ויהיו מעורבים בזה צ'ייסרים בזול… ממש!"

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

11015751_772462316136553_662010275310485603_n

10985377_772462329469885_1340637050185984187_n

הבנרה – אם חשקה נפשכם להגיע לפאב ימאים אמיתי, חי ונושם, ולא כזה שמעוצב בסגנון או שפעם היה כזה, אתם מוזמנים להגיע להבנרה, החמארה הקטנה של טרזן ועליזה, האישה שאיתו. המקום הוקם בשנת 2000 ולפי הכתבה של יובל בן עמי, שמו לקוח מבורדל באנטוורפן שנשא את אותו השם. בפאב, שהחלונות והשירותים בו מעוצבים כמו בספינה, ושתלויים בו עוגנים, רשתות ימאים, מפות ועוד, מגישים אוכל רומני בעיקר עם טוויסטים מיוחדים כמו קציצות סלק מצוינות. לא תמיד יש הכל, אבל כל מה שנמצא – טעים מאוד. מידי שבוע נערך מפגש של הימאים בדימוס שהוא בעצם שעתיים של המון צחוקים, העלאת זכרונות וחזרה בזמן. אם תשבו שם על הבר תמיד תוכלו להיות שותפים לשיחה בין הימאים לשעבר שהם עיקר הלקוחות במקום לבין חיים (טרזן), שיושב תמיד באותו המקום, לבוש באוברול הג'ינס הנצחי שלו ומעשן את המקטרת כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם. בתווך עליזה והמלצרית החמודה הקבועה, מלהטטות בין הסועדים והתחושה היא בעיקר נוסטלגית-משפחתית.

הבנרה
כתובת: דרך העצמאות 88 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 050-6422130
שעות פעילות: כל יום, פרט ליום ראשון, מ 10:00 עד 18:00

DSC_4950 (Large)

פארמסי – אם סנוקר זה הקטע שלכם, כדאי לכם להגיע לפאב הפארמסי. הפאב ממוקם בתחילת רחוב מסדה ונקרא כך על שם בית המרקחת המיתולוגי שהיה קיים באותו מקום במשך שנים. כשבית המרקחת נסגר הוא הוריש כמה מהבקבוקים והתכשירים לפארמסי ואת המראה עם סמל הנחש הרפואי. הפארמסי הוא פאב טבעוני בעיקר בגלל שמגישים בו בייגלה בלבד. האוירה בפאב היא של מועדון חברים הזוי במיוחד אבל גם מחבק ומפרגן. יש בירה בקס מהחבית, טובי ושאר ירקות (טוב, אין ירקות… אבל הבנתם). הפארמסי מקדם את פני כולם ללא הבדלי גזע, דת ומין… חוץ מתימנים. יש הרבה מוסיקה מזרחית אבל בקטע מודע לעצמו ובכלל מוסיקה שכבר מזמן לא שמעתם. שווה להגיע במיוחד ששירין ועבאד נמצאים כדי לראות משחק של אלופי סנוקר כהילכתו. הפארמסי נסגר כנראה בסוף החודש, אז מהרו מהרו לשם.
הם חוגגים את סיינט פטריק'ס אבל אל תצפו לאוירה יותר מידי אירית חוץ מהירוק של שולחן הסנוקר.

פארמסי
כתובת: מסדה 1 הדר, חיפה
טלפון: 077-5357465
שעות פעילות: כל יום מ 20:00 עד הלקוח האחרון (08:00)

DSCI7084

DSCI7083

סמוק האוס – פעם סמוק האוס עשו משלוחים. עכשיו, כדי לאכול את תפוחי אדמה עם בייקון וצ'דר (כן.), כנפיים ברוטב ג'ק דניאל'ס (כן, כן.) וצלעות החזיר בסיידר, מייפל וטבסקו (כן, כן, כן!) תצטרכו להגיע לבלפור 23. כבונוס תוכלו לפגוש את הבעלים של המקום המסרק את זקנו, לבוש בחולצת פסים ארוכה של מלחים, סמל הגבריות הסובייטית. המקום מתהדר בתפריט אוכל בנוסח ברביקיו טקסני ומגיש גם המבורגרים בנוסף לבשר השיכור ותועפות הבייקון. במקום מעשנים בשרים בעישון ביתי אך גאוות המקום היא על האלכוהול המזוקק בסמוק האוס. מדובר על פירות שונים ומשונים ואף בייקון (!) המושרים באלכוהול ברמה של 80 אחוז במשך שבועות ואז נפתחים ונשתים בשלוק אחד. בלילות של ירח מלא, מזמנים אנדריי וחבריו נגן חמת חלילים שינגן לאלכוהול שבמזקקה למען יהיה סקוטי מספיק.

סמוק האוס
כתובת: בלפור 23 הדר, חיפה
טלפון: 074-7012202
שעות פעילות: בערב, לא ברור ממתי עד מתי. פשוט תגיעו.

11071125_10153163565299321_1648944933095688791_n

הצ'ארלי-בר – הצ'ארלי פתוח יותר מחצי יממה, כל יום. זה הפאב שאפשר לאכול בו ארוחת צהריים, ארוחת ערב וארוחת בוקר (מאוד) מוקדמת. המקום אפלולי עם מוסיקה סטייל הסיטי הול וכמו בבתי הקזינו המשובחים ביותר, אחרי כמה זמן אתה מאבד קשר עם העולם החיצון, עם הזמן ושוכח שבכלל היית צריך ללכת מכאן לאיזשהו מקום בכלל. צ'ארלי, הבעלים, הוא מהאנשים שמשפריצים כריזמה לכל עבר מבלי להתכוון בכלל, ומכין קוקטיילים לא רעים בכלל. האוכל מעולה ובגלל אשתו הטיוואנית, צ'ארלי יודע בדיוק איך דים סאם צריך להיראות ולהיטעם וזוהי בהחלט אחת ממנות הדגל בפאב. כמו כן הספייריבס והג'ק פוטטוס ממכרים ושמענו גם על קינוח שעושה רושם אלוהי – מוס שוקולד עם מעט רמי מרטן יחד עם וודקה וניל און דה טופ. אתם חייבים לנסות בהזדמנות הראשונה – תגידו שאנחנו שלחנו אתכם. יש מבצעים די מטורפים על ויסקי מאלט בימי ראשון ושני וגם לבירות אין במה להתבייש. קחו את קו האוטובוס הראשון של היום ישר הביתה. זה בהנחה שתוכלו ללכת בקו ישר אחרי שתצאו מכנסיית התענוגות הזו.

הצ'ארלי-בר
כתובת: שער הלבנון 2 מרכז הכרמל חיפה
טלפון: 050-7948845
שעות פעילות: ראשון עד רביעי מ 16:00 עד 06:00 חמישי עד שבת מ 14:00 עד 06:00 ולפעמים גם יותר מאוחר. המטבח נסגר ב 03:00

10155343_10153163564309321_9144227529568656952_n

זהו.
מקווים שנהניתם ותצביעו נכון. לא נכתוב כאן למי אבל בואו נגיד ש Right is wrong 😉
ולאן שלא תצאו הערב לחגוג (או לשכך את יגונכם בעזרת הטיפה המרה) – תהנו מאוד ותזכרו: אלכוהול זה אח.

אנחנו מצידנו נחכה לקולות הימאים באופטימיות הדרושה.

ומה יישאר לי ליום הבחירות?

סלט אגסים שיכורים וגבינת סנט מור

הסלט הזה ממש ממש קל ומאוד כייפי. הוא גם מתאים לתחילת האביב. השוס שלו זה האגסים השיכורים יחד עם גבינת סנט מור, פצצה של גבינה. תיהנו!

מצרכים

גליל גבינת סנט מור פרוסה לעיגולים
שלושה-ארבעה אגסים חתוכים בינוני
חבילת חסה סלנובה
פלפל צהוב חתוכים דק
ארבע-חמש עגבניות שרי חתוכות לרבעים
חצי בצל סגול פרוס לטבעות
פלפלון צ'ילי קצוץ דק (אופציונלי)
כף חמאה לטיגון
חומץ בלסמי לפי הטעם (לא להגזים)
חצי כוס יין אדום חצי יבש
כף סוכר חום
מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה

1. קורעים את החסה השטופה לתוך קערה גדולה
2. מוסיפים את הירקות והגבינה
3. מחממים מחבת וממיסים חמאה
4. מטגנים את האגסים עד שמתרככים
5. מוסיפים יין אדום וכשמבעבע מוסיפים סוכר חום
6. כשהטעמים נהיים עמוקים מספיק, מורידים מהמחבת ומוזגים לתוך הקערה
7. מוסיפים חומץ בלסמי, מלח ופלפל
8. מגישים מיד

בתיאבון!

IMG_1733 (Large)

מודעות פרסומת

הסיורים שמוציאים אתכם לתרבות רעה ;)

פוסט למאותגרי הפייסבוק מבינינו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זהו. אין טעם להסתיר את זה יותר.

ובאמת שניסינו. העלמנו את כל הראיות, את כל האנשים (אה… אופס), אבל זה לא עבד – האמת יצאה לאור או כמו שאומרים יצא המרצע מהשק.

רבותיי, השמועות נכונות ואכן הבלוג החל להוציא סיורים החושפים את האמת המדהימה על חיי הלילה של שכונת הדר!

composite_14262845742715

ביום חמישי ה 26.2.15 נערך הסיור הראשון מבית תרבות אכילה.

איפול מלא הוטל על רשימת המקומות שאותם הסיור היה אמור לפקוד ואפילו נקודת המפגש הייתה לוטה בערפל ונמסרה רק ברגע האחרון.

בשעה שבע לפנות ערב פשטו חמישה עשר גיבורים וגיבורות עשויים ועשויות ללא חת את שכונת הדר כשבלבבותיהם חרוטה מטרה אחת ויחידה: אכול ושתה כי מחר יום שישי!

שום פאב ושום מסבאה לא עמדו מול רוח הקרב של גיבורים אלה, מול נחישות להגיע ולנצח את אחרונת הנקניקיות.

כנחיל ארבה אנושי הם ירדו על קפה אבאג'ור והותירו מאחוריהם צלחות נקיות ממנאישים, תבשילים, חצילים בטחינה ומוס סחלב – ומלצריות המומות.

לאחר מכן הם עשו את הבלתי יאומן וארבו בפינה לבית קפה הפינה​ כשהם שודדים קישים, טורטיות ובצלים ממולאים לרוב ומקנחים עם בייליס תוצרת בית.

composite_14262852415766

בדרך שמעו הטיילים שלנו על קיצור תולדות ההיסטוריה ההדרית כולל פרטים פיקנטיים שאיש מהם לא ידע וכנראה גם לא יזכור עקב תועפות האוכל והאלכוהול המעורבים בסיפור 😉

עד למדרחוב נורדאו הגיעו כשרגליהם הכושלות נושאות אותם בקושי, הצליחו לאתר את נארד קפה​ שם נחטפו סלטים חסרי ישע ונעלמו אל תוך חשכת קיבתם.

את הערב חתמו במכבסה – שהוא גם בית קפה וגם מכבסה​ – שם התכונן אייל לבואם מבעוד מועד והתקיף אותם בפוקצ'ות מלאות בכל טוב, צ'ייסרים של עראק ולקינוח מוס טריקולד.

מאז ועד היום שני מסעות נוספים עלו לרגל להדר הטעימה.

composite_14262854597216

שימו לב – בסרגלי התצוגה מצד שמאל, מתחת לתמונת האינסטגרם, הכנו לכם מידע מפורט לגבי הסיורים כולל תאריכים של סיורים קרובים. תוכלו לעקוב אחרי העדכונים.

סיורים

כל המעונין והמעוניינת – נא לפנות בהודעת אימייל לכתובת tarbutachila@gmail.com או בהודעה פרטית בדף הפייסבוק של תרבות אכילה.

צילומים: רונה שחר וג'וני ספקטור

הערה: המילה מלצריות נאמרה בלשון נקבה למען הנוחות אך מתייחסת למלצרים ומלצריות כאחד.

והרי התחזית – אוכל ושירה לפרקים בשמי חיפה

I never felt magic crazy as this"
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
"Bright in my northern sky

(ניק דרייק, שמיים צפוניים)

יש איזה קסם מטורף בלילות סערה חורפיים.
איזשהו מחול בלתי מתפשר שהולך עד הסוף בלי שיש לו שום דבר להפסיד, בין גרמי השמיים.
מישהו שם הדליק את הזרם בסניף המרכזי והעננים מתכסחים כמו חתולים מעוצבנים שצורחים אחד על השני בצורה מאיימת.
וקורה מה שתמיד קורה אחרי מריבה רצינית כזו – אחרי כל האנרגיות המחשמלות והצעקות מגיע הבכי הזה שמרטיב כל חלקה טובה.

ביום שלישי האחרון (ה 25/11) מלאו ארבעים שנה למותו של ניק דרייק.
ניק דרייק, משורר וזמר בריטי, היה ידוע בשיריו המלנכוליים, העדינים והרגישים.
קודם אתה נכבש במוסיקה המופלאה שלו, רכה ומלטפת, ואחר כך במילים הכל כך נוגעות. כאלו שכל אחד יכול להתחבר אליהן.
הוא היה זמר ומשורר של חורף.
ביום גשום ואפרורי, אין הנאה גדולה מזו של לשבת מול תנור הסלילים, מכוסה בשמיכת הצמר או הפליז ולשקוע בספר טוב, מלווה בצלילים השקטים, הנוגים. כוס תה מהבילה ועוגיות מלווים את התענוג.
העולם לא ידע להעריך את דרייק בחייו. הוא דחה אותו, התעלם ממנו.
רק אחרי שהתאבד, התגלה כשרונו הענק וגודל הטרגדיה שבאובדן אמן כל כך נדיר.

1377319_10152880572514321_7031050493903340461_n

מחוץ לאגף השני

לציון ארבעים שנה למותו של דרייק, החליט צוות "שירה נוראית", בהנהגת הילה זאנה וברק וקנין, שני דמויות מפתח בעולם השירה והאמנות החיפאי, לערוך ערב שירה בהשראתו באגף השני. הערב נקרא "ערב דרעק" בהלצה ממזרית משהו.

"שירה נוראית" היא סדרת ערבי שירה בניצוחם של הילה וברק. ערבי השירה מתקיימים אחת לחודש בחיפה, כל פעם סביב נושא אחר. הקהל מוזמן לקרוא משיריו ואכן מגיע בהמוניו, כדי להקריא ולהקשיב. עד כה נערכו שני ערבים בקפה "הפינה" אשר ברחוב מסדה.
כך נולדו ערבי "שירה נוראית" לפי ברק וקנין:
"…ואז ביום אחד הם התחילו לזרום תחילה כטיפות קטנות שקופות ,הבלחות של דמעות משוררים סרוחות ,נוראיות כ"כ נוראיות שמראש לא היה לנו טיפת חשש או דאגה שהערב אכן יתנהל כמתוכנן כערב שירה פשוט נורא .ואז הם התחילו להיערם בשצף לזרום… בעשרות אם לא מאות טקסטים נוראיים ,הם הגיעו מכל מיני מקומות ואנשים אפלים במיוחד מחיפה רבתי שרצינו והצלחנו להדחיק ולשכוח מקיומם האפל הקסום בנוראיותו שטפו והציפו כנחיל ביבים מנצנץ מבליח אל עבר החשכה שבקצה המנהרה, מתהום הנשייה החיפאית אל עבר תיבות הדואר הדיגיטלי והאנלוגי של המערכת, כמעט שקרסנו לא חשבנו שיהיו לנו את הכלים לשאת בעוצמת הדברים.
ובחשש רב היבטנו זה אל זו בדאגה ובחשש גמור ושלם שהערב הזה הולך להיות אכן ערב שירה נוראית ממולא במשמעויות קשות ונוראיות במיוחד.היה בזה חן של לא נישכח ולא ניסלח ,משמעויות אורבנופיות קשות בלתי ניתנות לריסון נבעו מכל המילים,הבטחתי לעצמי ולשאר הצוות שאיתי שנהייה חזקים שנתגבר על זה יחד כמו בימים הטובים והשמחים שאומרים שקרו פה לפניי שנולדנו…"

רצה המקרה ובאותו יום התחזית הייתה גשומה וסוערת.
נהרות מים זרמו מהכרמל, למטה, למרגלות הדר וישר אל העיר התחתית.
ולמרות כל זאת, עדיין היה נדמה שזהו השקט שלפני הסערה.
גם החזאים אמרו שהשיא עוד לפנינו, ודיברו על השעה 20:00 כעל תחילת החגיגה החורפית.

אבל באגף השני היה חם ונעים כמו תמיד.
בעצם הפעם קצת יותר.
רפרם חדד, אמן ובשלן, נציג תנועת Slow Food בישראל והרפתקן בנשמה, התארח באגף השני במסגרת "שהות אמן".
"שהות אמן" היא אירוח יוצר בתחום האמנות הפלסטית על ידי אנשי האגף, בגלריה עצמה, למשך שבועיים.
במשך השבועיים הללו האמן יכול ליצור, לבשל על הבר בימי שלישי, להרצות על עבודותיו ועוד.
בשבוע שלפני כן הרצה רפרם על עבודותיו מהשנה האחרונה, על ספרו האוטוביוגרפי שנכתב בעקבות שהותו בכלא הלובי ועל עצמו באופן כללי. והשבוע הוא הכין מטעמים והגיש אותם בברטניין.
כיאה לעקרונות תנועת ה Slow Food המתחשבים בעונות השנה והאיזור הגיאוגרפי, בישל רפרם אוכל יהודי המותאם לאיזור אגן הים התיכון, עם השפעות איטלקיות, תוניסאיות ועוד.

התפריט היה כדלהלן:

סלט פיוז'ן מיוחד ובו יש פה סלק צלוי, דלעת צלויה בטימין, ארוגולה, גבעולי מנגולד צלויים על מחבת ברזל, עלי תרד חיים ומלא מרציפן. הכל בדרסינג של לימון וקצת מלח אפור. מחווה ליהודי מנטובה ולדלעת והאמרטו שהם שמים בטורטליני.
רפרם מספר שדלעת היא ירק יהודי. "כשהדלעת הגיעה לצפון איטליה רק היהודים לא פחדו ממנה. מאז אוכל יהודי שם מזוהה עם דלעת, זוקה. כאן (בתמונה) זו הדלעת שסחבתי במטוס, הזן הטעים ביותר. רק עם אורגנו של המונטניינה, של ההרים. איתה מכינים את הטורטליני המפורסם עם הדלעת והאמרטו. עוד מנה יהודית מעולה היא הזוקה בריקה. דלעת מבורכת. חותכים אותה לירחים כמו בתמונה, מבשלים בחלב כשעה, מערבבים בביצה ופירורי לחם ומטגנים."

1559712_10152785334785873_3820386764391947375_n

מנת חציל קלוי ישר מהגריל, מעורבב עם לבנה עיזים, לימון כבוש, גרגירי חומוס חמים, שמן זעפרן ומרווה מיובשת, שקצת הזכירה את תבשיל הת'רידי (קרעי לחם, קטניות, יוגורט וחמאה מזוקקת) או את הפאתה הלבנונית. על המנה הגיש רפרם ירקות קלויים אנטי-פסטי סטייל.

composite_14173596552730

גולת הכותרת הייתה שקשוקת חורף שכללה תפוחי אדמה ובז'אר – תערובת תבלינים תוניסאית שכוללת מוסקט, כוכבי אניס וג'ינג'ר, ורדים מיובשים, מקל שוש, קינמון וכמה סוגים של פלפל שחור. כמובן שהיו ביצים שהוספו ממש בסוף.
רפרם מספר שבתוניס, אחת ממולדות השקשוקה, הרכב הירקות בשקשוקה משתנה לפי עונות השנה.
בקיץ אוכלים אותה עם עגבניות כמו אצלנו בישראל. בסתיו עם חצילים ובחורף עם תפוחי אדמה.

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n

פוסט ראיון שערכתי עם רפרם חדד כבר מוכן בקנה וכך גם המתכון לשקשוקה 🙂

ובחזרה לערב הדרעק:

למרות מזג האויר המרתיע מלצאת החוצה והפיתוי הכה מתבקש להישאר בבית מתחת לשמיכה החמה, האגף השני היה מלא מפה לפה.
טובי המשוררים באו ועלו לקרוא משיריהם.
בין המשוררים שהקריאו ניתן היה למנות את ג'וני ספקטור, מור הובר, נעם לוי, יונתן ישראל, לילך ובר, מילי שם, גרא דוידי, רחלי, חבצלת שפירא, כמובן ברק וקנין והילה זאנה ועוד רבים וטובים.
השירים שהוקראו תאמו את מזג האויר החורפי והגשום ושמרו על רוחו של דרייק, אך עם קורטוב ממזריות, כפי שאפיינה את דרייק פה ושם.

החלטנו להביא לכם שלושה שירים שהתאימו לרוח הערב ולמזג האויר במיוחד. תודה ליונתן ישראל, ג'וני ספקטור ולילך ובר שתרמו את שיריהם עבורנו ועבור קהל הקוראים.

יונתן ישראל עלה לבמה וקרא וריאציה נהדרת משלו לשיר הקלאסי והידוע של נתן אלתרמן "צריך לצלצל פעמיים". הגרסה המקורית כאן.

צריך לצלצל פעמיים

ג'וני ספקטור קרא שיר בשם "פואמה" שנדמה היה כי מתאר את חיפה, אך לקורא הסבלני נכונה הפתעה בסופו.

ג'וני ספקטור קורא שיר אחר

 

פואמה

1.
ללכת במסכת, שלכת הגשמים, בלי מסים, בלא מילים.
לצפות איך הבנות מונות, את סופן של העונות,
ובבנים אשר עונים לקטעי העיתונים.

לנוח בנתחי ההפוגות מהתוגות.
של אתריי התיירות המנכיחים את הבורות,
וחנויות המזכרות המזכירות את הזונות.

והיונים אשר חנות על דלפקי החלונות,
בין שיפולי המרזבים , אשר כענפים זבים
את עגלי זעת הכרך, אשר אינו אומר הן להכרח.

2.
שיוט בשדרות, טיסת מעליות, בין כנסיות והקניות
החסכים המתמתחים על חללי המסכים, המדכאים והמושכים בצבע.
את העטיפות של המוחות . בין ענני הלקוחות פרקי תודה ונביחות ,
ויללות המבכות את לכת כל ההנחות.

3.
גזוזטרת האופרה כעזרת הנשים, קופון הגזירה, ניסים בכיסים!
בנייני האתמול לטובת המכחול, שדרות בלי מסים התמונה היא הכל.
עפר על האספלט פסטל כהיטל, חסרי הבית בלי בטל.
הם לא מזיקים , כמו דיני נזיקין, מחכים, מתחככים , מתבקעים.
בעיר התחתית כדי להעיד, צובעים בשחור כלאחור למשוך את העתיד.

פרלמנט כפטנט, הוצאה לאור בכדי להמשיג את הטרור.
חשמליות אשר חותכות מותחות לעצירה לא מחכות.
בכיכרות ובפסלים הדי מראות של האלים.

היא מתהווה ,היא מאווה, בודפשט של דאבה.
עוזב אותך מתוך גמישות של ענווה.

10714061_10152581877143212_8148622264175131475_o

התמונה באדיבות אבי רוזן

אחריהם עלתה לילך ובר והקריאה שיר בשם המידע:

המידע

אז קבעתי פגישה בעיר חדשה
והשארתי אשה מאחור
התחלתי בגוף ראשון נרקיס
אין בעד מה
רק בשביל לדבר
חקרתי צורך אחד
ויצאתי לצרוך מחקרים חדישים
ואם מאז שקמתי בבוקר
קיימת דרך יותר עדכנית
לדעת חדשות בעולם
להרגיש את ההד של העיר
לראות מה זימן המחר
הלא שקענו במצולות
כמו דגים לא השמענו קולות
רק הודנו קבל עם ועדות
שמספיק ואין מה לבכות
ברגע קיים המידע שנצבר
הגענו נמלה יצאנו צרצר

10433131_10152882125759321_218011720548373741_n

קטע קצבי של מתי ברסקי שהלהיב את הקהל:

ולסיום, ברק וקנין חותם את הערב עם ביצוע עברי ומקורי ל Been Smoking Too Long של דרייק. לגרסה המקורית לחצו כאן.

ובסוף הכל מתנקז לדוברין.
הדוברין 7 – פאב שנפתח ב 4.4.2013, על ידי מיכאל נודל, מתוך מחשבה ליצור מקום שיגרום לאנשים להרגיש בו יותר נוח מבבית שלהם. המקום נמצא בשוק הטורקי שבעיר התחתית בחיפה, ברחוב בעל אותו שם.
התפריט משתנה כל הזמן ויש השפעות מצרפת (קרואסונים ממולאים בכל טוב), השפעות מאיטליה (סלטים), השפעות מאנגלית (אינגליש ברקפסט), קצת מזרח אירופה. ובייקון. הרבה בייקון… ואפילו יש בפאב תמונה מאוד משעשעת שמוקדשת לעניין הבייקון. מיכאל מגלה לנו שלפני כמה שבועות יצא תפריט חדש לכבוד זה שהפאב התחיל להיות פתוח מ 12 בצהריים וגם יש האפי האוור בין השעות 12-19 וכולם מוזמנים לבוא לארוחות בוקר מאוחרות וגם צהריים משביעות יותר.

באותו יום נערך בדוברין ערב תקלוט של טליה טלמון, הבחורה שלפיה הגדירו את מושג הקוליות בחיפה. טליה עובדת באניצ'ה – חנות בגדי היד השנייה הכי שווה בחיפה ומתקלטת בשעות הפנאי שלה. הערב היה תקלוט חגיגי במיוחד כיוון שבפעם הראשונה הצטרפה אליה אחותה – עדה טלמון. בתוכנית האמנותית הובטחו: "גלאם! דיסקו! פאנק! יונקים ימיים! חתולים! גוורץ!" וגם הבטיחו שיהיה תמוה.
אז באנו.
אנחנו אוהבים דברים מוזרים.

10636321_10152880577434321_333053681009925098_n

טליה ועדה סיפקו את האתנחתא הקלילה, הכייפית והמתבקשת כיאות לערב חורפי, סמיך, טעים וכבד שעבר עלינו.
שירים עם השפעה סבנטיזית חזקה ביותר שהקפיצו את פאב הדוברין הקטן וגרמו לשיר בלב ולרצון עז לרקוד על הבר.
"את חייבת לתת לי את המיקסטייפ שהרכבת! זה לטובת השפיות הנפשית שלי", אמרתי לטליה.
והיא בטוב ליבה נענתה לבקשה.
אז הבלוג דאג גם לכם, קוראינו הנאמנים ויצר ביוטיוב את הפלייליסט המדויק של אותו ערב.
תוכלו לשמוע אותו כאן בעודכם מנקים את הבית, שוטפים את הכלים, רוקדים עם חברים או עם בני הזוג, עושים אהבה או סתם שוכבים במיטה עם ספר ורוצים אווירה קלילה וכייפית. 

10686672_10152880577184321_5992354342763382600_n

ומה יישאר לי לשבת?

האם אי פעם צללתם לתוך אוקיינוס בעומק שלושה סנטימטר?
האם אי פעם הרגשתם שהחום שבחוץ הופך לחום שבפנים?
האם קינחתם את כל זה בפרוסה עבה של לחם שחור?
אם כן, סימן שאתם מעדת המָרָקאים.

ובכן, בשבילכם יש לנו הפעם מתכון מופלא.

מרק אפונה הולנדי מעושן

המתכון הזה לקוח במקור מהבלוג של דני ססלר אבל הגיע אליי יד שנייה מהבלוג של זיו שהוא בלוג נהדר עם מתכונים מצויינים אבל גם המון הגות, פוליטיקה ובעצם כל דבר שבעולם. הכנסתי בו כמה שינויים קלים כמו ספייריבס לבן במקום צלעות מעושנות ונקניקיות דומשנייה (סוג של קבנוס רוסי), אבל הבסיס דומה מאוד.

מצרכים

2 כוסות אפונה יבשה
2 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות מאוד קטנות
1 תפוח אדמה חתוך לקוביות בינוניות
1 כרישה חתוכה לחצאי טבעות
1 בצל קצוץ
4 ספייריבס לבן
2 נקניקיות דומשנייה (נסו בכל מעדניה רוסית) או קבנוס אם אין
50 גרם חמאה
2 עלי דפנה
מלח ופלפל לפי הטעם

מרק דני ססלר

התמונה לקוחה מהבלוג של דני ססלר

הכנה

1. לחמם 3 כפות שמן זית ועוד חמאה ונשקף את הבצל.
2. להוסיף אפונה ולערבב כשתי דקות, ואז להוסיף כ-3 ליטר מים. להרתיח ולהמשיך לבשל בהרתחה עדינה כשעה וחצי עד לפירוק מלא של האפונה. צריך לבחוש כל כמה דקות, בשביל שהאפונה לא תשקע ותיחרך.
3. להוסיף את הספייריבס, ושאר הירקות והתבלינים, ולבשל עוד כחצי שעה.
4. להוציא את הבשר, לפרק אותו מהעצמות להחזיר למרק.
5. להוסיף עוד ליטר מים. להוסיף את הנקניקיות חתוכות לצ'אנקים של 3 ס"מ בערך, ולבשל עוד חצי שעה.
6. לבשל עד לסמיכות שאתם אוהבים. לתקן תיבול אם צריך.

בתיאבון!!

something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n

גלגולו של פאב / מאת שרון קשרו

"הלו, ברמנית, מה את ממליצה נגד שברון לב?"

"יש לנו סלרה סטאוט וביטר. הסלרה שחורה משחור ובעלת טעם עשיר מריר ועמוק, שמזכיר קפה קצת, והביטר הוא פירותי ומר אף הוא, קורטוב של ארומה מתוקה עולה מהנוזל שצבעו כדבש."

בירות שמשלבות טעמים מתוקים, קפה והרבה מרירות. מזכיר את החיים שלי קצת היום.

לכל אחד מאיתנו יש (בתקווה) תחביב. התחביב המקורי של ליאוניד, מייסד ליבירה היה קלייה של קפה והכנת לחם שאור. כאדם יוצר, אני מאמין שלכל יצירה יש לה את היצירה שקדמה לה, מין הכנה של הנפש לדבר הבא.

כמו בית ספר.

ליאוניד מתאר שהתהליך של בישול הלתת עבור לחם השאור דומה לשלב הראשון של עשיית הלתת בשביל הבירה.
מה שזה לא יהיה, זה נשמע טעים. כל הדברים האלה הם תאוות גדולות שלי, שגיליתי בשלבים שונים של חיי.
"בליטא וברוסיה עושים לחם באופן דומה" מסביר ליאוניד.
איזה יופי.

IMG_2304 (Large)

הקשר בין לחם ושיכר, כמו הבריכה הראשונה שהופיעה בה צורת החיים הראשונה.
יש מקור דומה לטעמים הנהדרים האלה, שהוא מגיש לנו בנדיבות כשאנחנו יושבים אצלו.
בליבירה יש חמישה סוגים של בירה, כולם תוצרת המבשלה.
ליאוניד מתייחס למבשלה דנית שבישלה כ600 סוגים.
ואני מאמין לו.

למרות שאני מסתפק בשניים האלו. כמו אנשים, יש מתי מעט אנשים שהיית מסוגל לפגוש כל יום, ולהנות מטעם החיים, מהגוונים שהם מכניסים לי באופן יום יומי ורק לרצות עוד.

כשהגעתי לחיפה, המקום הראשון שאליו נכנסתי היה ליבירה ומאז לא הפסקתי לבוא.
לא חושב שהיה פאב שהרגיש לי נעים כ"כ לשבת בו אי פעם.
יכולתי לשבת שם לבד תמיד ועדיין לא להרגיש שחסר לי.

למזלי החיים זימנו לי מפגשים עם אנשים מיוחדים שם, לחלוק את העונג, שהופך לכפול ומתוק פי כמה.
ככה השפתיים שטועמות את הנוזל השחור המשובח נפתחות במין חיוך.

הייתי בליבירה עשרות פעמים בחודשיים האחרונים. הרגשתי כמו בחו"ל. תמיד קיבלו אותי בחיוך. הצוות שם מורכב מאנשים אדיבים ואינטלגנטיים שהם אנשי שיחה, ותמיד על הבר מצאתי עם מי לקשקש. הבירה זה העניין, אבל אתם יודעים.
היא באמת העניין. נדיר ששתיתי פחות משני חצאים. תמיד טעים לי. אני מחזיק את עצמי לא לקחת משהו לאכול. סטייק עסיסי, המבורגר עם בייקון, נקניקיות מסוגים שונים עם כרוב כבוש. אוכל שהולך טוב עם בירה.

המקום הזה אוהב אותי. אלוהים. יש לי חולשה לאלכוהול ובשר. אני אדם חלש כשמדובר בדברים האלה. הייתי יכול כל יום לבוא לשם. חינכתי את עצמי שלא.

IMG_2292 (Large)

ב2013 ליאוניד, ממייסדי ליבירה סגר את המבשלה הביתית שלו והתאחד עם מבשלת סלרה. חבר ומתחרה. החלטה מבריקה לטעמי, כי בירת הסטאוט של סלרה היא בירה שמביכה בירות אחרות בטעמה. אין לי דרך לבטא את זה יותר. זאת פשוט הבירה המושלמת. טעם עשיר, שמזכיר קפה, מרירות ואפילו סוג של מתקתקות. קשה לדעת. זה טעם עמוק ומלטף.

למה הם לא התאחדו קודם? ליאוניד טוען כי לא היו בשלים.

כרגע הם בתהליך הקמה של פאב גדול יותר ברחוב הנמל 26. אם ליבירה ברחוב הנאמנים הוא פאב במימדים שכונתיים, המקום החדש שואף להיות ברופאב של 150-200 איש.

המינוח "ברופאב" (brewpub) מתייחס לפאב שיש לו מבשלת בירה או להיפך.
המודל של ליאוניד הוא Brewdog, מבשלה עצמאית שיושבת בסקוטלנד ושלחה סניפים בכל אירופה, אך למרות המוצא הבריטי הסגנון הוא אמריקאי. בישראל ניתן למצוא את ה Jem’s שהוא ברופאב היושב בפתח תקווה.

התוכנית היא להקים במקום במה שתאפשר הופעות חיות, סיורים מודרכים במבשלה, סדנאות ועוד. ליאוניד נושא עיניים אל מקום שנמצא ממש מעבר לפינה. מקום שבחצי השנה האחרונה הפך לסמל של נעורים ואידיאולוגיה לא מתפשרת. הקרטל. הוא שואף להיות המקום שישלים את היציאה לבילוי ברחוב הנמל. אחרי תערוכה ומסיבה אנרגטית בקרטל, אנשים יבואו לשתות בירה טריה וטובה ואולי לראות איזו הופעה של הרכב מתחיל. או ותיק. יש דיבור שהמקום ייפתח באמצע-סוף ינואר.

ליאוניד נרגש מהקמת המקום החדש ומציג בפנינו את הלוגו של המקום, מין שילוב של אריה וחד קרן. ליבירה תיוולד מחדש. ואני אהיה שם לראות את זה. זה מרגש אותי תמיד לראות אדם שהפך את התשוקה שלו ועשה ממנה מפעל חיים. הביקורים בליבירה מעוררים בי השראה. בכל פעם שנכנסתי לשם הרגשתי בנוח, הרגשתי רצוי, השירות מעולה פשוט, האווירה טובה. הברמנים, אלירן וזויה הם אנשי שיחה נעימים, ובכל פעם שהתיישבתי על הבאר כמעט מצאתי מישהו לשוחח איתו, כנראה שאיכות מושכת איכות.

זה כל מה שיש לי להגיד.

בהצלחה לאנשי ליבירה על פתיחת המקום החדש. מצפה בקוצר רוח לבקר שם.

פאב הליבירה
כתובת: רחוב הנאמנים 21 עיר תחתית חיפה (בעתיד, רחוב הנמל 26)
טלפון: 052-2284840, 054-7931760
שעות פעילות: כל יום מ 19:00 עד 02:00

DSCF2869

השתתפה בהכנת הכתבה: נעמה סובול
תמונות: נעמה סובול, דני קליך

והזוכה בתחרות בחצי ליטר בירה והמבורגר הוא: עידו אבוהב!

בריכות הן לפעמים געגועים לקיץ

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"
(קהלת א' 7)

בוודאי תתפלאו לשמוע שזכרונות הילדות שלי אינם חיפאיים ברובם.
גדלתי בכפר סבא עד גיל שתים-עשרה ואת הקיצים ביליתי בבריכה הציבורית אשר הייתה בשכונתי.

הבריכה.
הבריכה נראתה לי המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נתחיל בכסאות הנוח שתמיד אהבתי לשבת בהם, לקרוא משהו ולהרגיש את השמש מחממת אותי, שוזפת את עורי. הפסקת ענבים ירוקים שטופים היישר מהצידנית הייתה דבר נפוץ.
אני והחברים שלי היינו רצים יחפים לאורך כל המתחם ולא פעם הדבר הסתיים במיני אסון כמו זכוכית שנכנסה לרגל או עוקץ של דבורה אשר נחה על הרצפה, שחדר לעקב הצעיר.
הבריכה עצמה הייתה לנו אוקיינוס גדל מימדים שבו היו אצורות הרפתקאות אינסופיות.
שירים ומשחקים שהמצאנו במיוחד לבריכה. ניסויים ותרגילי אומץ כמו צלילה לעומק ונסיון לראות כמה זמן אפשר להיות בלי חמצן. מצופים. כפכפים. גלגל ים. הקול של המציל שמאיץ בנו לחזור למים של "הקטנים" כי שוב עברנו את החבל.
אני לא מדברת על הטקס המיוחד של בגדי הים. כל שנה בתחילת העונה, הולכים לחנות הקבועה. מודדים ומתלבטים. השנה: בגד ים שלם או ביקיני? חלק או נקודות? זו בהחלט הפעם האחרונה שיכולתי ללבוש ביקיני משולשים… 🙂

IMG_2143 (Large)

בגיל שבע אמא החליטה שאני צריכה ללמוד לשחות.
נשלחתי כלאחר כבוד לקורס של ערן, המורה לשחייה, אשר התקיים כמובן בבריכה שלנו.
ערן, המורה לשחייה, היה חתיך על. זה לפחות מה שאני מבינה היום.
איך אני יודעת? כי כל האמהות שהביאו את הילדים לקורס, נשארו על כסאות הנוח לצפות בו, לבוש בבגד ים טנגה בלבד, אשר הבליט את שרירי החזה השזוף שלו. כל אחת התגנדרה כמיטב יכולתה, וחבשה כובע נשי וזוג משקפי שמש אשר לא הסגירו את מבטיה הלא תמימים בעליל.
אני, כמו כולן, הייתי מאוהבת בערן. הפטריק סוויזי הפרטי שלי.
היום אני יודעת שפשוט חיפשתי את תשומת הלב שלו בדרכי הילדותית.
אני וכל בני השכונה בשכבת הגיל המתאימה התייצבנו שם פעמיים בשבוע. ואז התגלה הכישרון המדהים שלי לשחייה.
חוץ מהכישרון שלי לכתיבה וציור שלא ממש זכה להערכה בקרב בני כיתתי, זו הייתה הפעם הראשונה שבלטתי לטובה.
אני הייתי הילדה שערן הדגים עליה את כל התרגילים החדשים שעמד ללמד. הרגשה נפלאה.

IMG_2122 (Large)

אחר כך בקייטנה העירונית הלכנו לבריכה אחרת. גדולה יותר שאף היא הייתה ציבורית.
חיכיתי שבוע שלם ליום ב' – יום בריכה, לחמניה ושוקו. תמיד היה נדמה לי שאת השוקו הטעים יותר הם חילקו ביום הבריכה.

ומה גדול היה תמהוני כאשר גיליתי שלא קיימת כיום בריכה ציבורית, במחירים עממיים בחיפה.
גיליתי זאת בזכות התערוכה הגאונית "גלי כיאט" אשר נפתחה ב 31 לאוקטובר לשבועיים בלבד ונסגרה אתמול.

1959827_681625678599987_2869219098394507903_n

התערוכה אשר נהגתה ונבנתה על ידי האמנים שי־לי עוזיאל, טמיר ליכטנברג ונטלי לוין, התארחה בגלרית החדש והרע, אשר נמצאת בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב כיאט – ממש סמוך לפאב הסינקופה.
בטקסט שמתאר את התערוכה כותבת נטלי לוין, אשר בנוסף נמנית על מקימי הגלריה ואוצרת בה: "בעברה המפואר של חיפה תושבי העיר ידעו שתי בריכות ציבוריות מיתולוגיות – בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הים היהודי היחידי בעיר [שאר החופים לפני 48 היו בבעלות משפחת ח'יאט] הבריכה פעלה עד שנזנחה סופיץ בשנות ה-70. בריכה נוספת בעיר נחנכה ב-49 -בריכת הפועל- גלי-הדר שפעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים. כיום, תושבים רבים מנהלים מאבק ממושך ואמיץ מול תוכניות העיריה לשיקום בריכות אלו."

אבסורדי שבעיר כמו חיפה, אשר יושבת לחוף ים, יש מצוקה כל כך גדולה בגישה למאגרי מים המיועדים לרחצה והנאה.
עד כדי כך שעל פי טקסט התערוכה, בעיר התחתית, האיזור הקרוב ביותר אל הים, מעולם לא התקיימה בריכה ציבורית או פרטית. מתוך הטקסט: "גם תוכניות ההתחדשות העירונית המנסות לרומם את האזור בשנתיים האחרונות אינן כוללת כלל שירותים חברתיים או קהילתיים לתושבים הערבים והיהודים. במצב זה בו בשכונה אין מרחב ציבורי ראוי, בריכה ציבורית נראית כחלום רחוק."

שלושת האמנים החליטו לעשות מעשה ולהקים תערוכה המנציחה את הצורך הקיים והחשוב של תושבי העיר העיר התחתית, יהודים כערבים, מכל הגילאים והמינים, בבריכה ציבורית, אשר תרווה את צמאונם לחוויה הכה פשוטה וחיונית הזו.
הם כותבים בטקסט התערוכה: "מנקודת מוצא זו החלטנו להקים את "גלי -כיאט". הבריכה נקראת על שם הרחוב בו שוכנת הגלריה ומנציחה את משפחת ח'יאט [מסיבות לא ברורות שמה הפך לכיאט בתעתיק עברי] משפחה ותיקה שהגיעה מלבנון במאה ה-19 ומאז החזיקה בנכסים רבים בשטחי חיפה [חופי הים, הבוסתן שהקימו בוואדי שיח ועוד]."

IMG_2124 (Large)

אך לא רק על הצורך בבריכה קמה התערוכה למחות אלא גם על תהליכים חברתיים-כלכליים הפועלים כל הזמן הזה אל מתחת לפני השטח. מי מהקוראים אשר מסתובב בעיר התחתית בוודאי נתקל בשלטים של כמה חברות המבטיחים הבאת אוכלוסיה איכותית ו"מגניבה" לחיפה, תוך פינוי "פולשים" בעייתיים ולא מגניבים בכלל כנראה, מנכסים בעיר התחתית.
מדובר בתהליך ג'נטריפיקציה שעליו כבר כתבתי לא פעם בבלוג זה, אשר נועד למעשה להיפטר מתושבים חלשים מבחינה סוציואקונומית ולהחליף אותם באוכלוסייה חזקה יותר לכאורה. בניית קמפוס הנמל, פיקצית "מתחם 21" וההופעות בשוק התורכי הם חלק מהתהליך הזה, אך מראים לכאורה את הצד "הנחמד" ולא את הצד הפחות נחמד של הדברים.
למי מכם שחושבים "למה לא, דווקא רעיון טוב", אני רוצה להגיד שטעות בידם. ומדוע אני סבורה כך?
מפני שבשלוש-ארבע השנים האחרונות או אפילו יותר, בהם מר יונה יהב, ראש העיר, טורח על "שיקום" העיר התחתית ושופך כמויות של כסף לרחוב הנמל ולשוק התורכי, לא היה כמעט כל טיפול בתשתיות עצמן. לא טיפול בתאורה ולא טיפול בתחבורה הציבורית ולא במקומות החניה. לא הקמת תשתיות של חינוך ושירותים לאזרח אשר יאפשרו למשפחות וליחידים לבוא ולהתגורר כאן דרך קבע (ולא רק לתקופת הלימודים באוניברסיטה). לא עזרה בארנונה לעסקים הותיקים שבקושי מתקיימים. אבל המחירים? הם הכפילו ושילשו את עצמם!
אם לפני שנתיים-שלוש אפשר היה להשיג דירת שלוש חדרים בטווח של 1200 עד 1500 שקלים לחודש, הרי שהיום לא תמצאו דירה כזאת בפחות מ 2500-2800 שקלים. וזה הגבול התחתון.

IMG_2128 (Large)

מקימי התערוכה כותבים גם על כך. "בבסיס הרעיון של "גלי-כיאט" עומד צורך חברתי-ציבורי אותו הכרנו בפעילותינו בתוך השכונה בשנתיים האחרונות. תושבי העיר התחתית בחיפה הם מעורבים- יהודים וערבים, סוחרים ופועלים. הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם מציאות משתנה של ג'נטריפיקציה המחרחרת אט אט והופכת את שכונתם המוזנחת לכר למשקיעי נדל"ן ויזמים צעירים תוך דחיקתם החוצה מהשכונה. החזון המקורי שלנו להקמת הבריכה הוא המשך לפעילויות אחרות שקיימנו לילדי השכונה יחד עם פורום של פעילים ותושבים."

למעשה התערוכה אמורה הייתה לקום בחודשי הקיץ, כיאה לזמן פעילותן של בריכות, אך הקמתה נדחתה בשל המלחמה (מבצע "צוק איתן").
כך יצא, שביום חמישי גשום אחד, ביומו האחרון של חודש אוקטובר שהוא גם התאריך של חג ליל כל הקדושים, יצא הבלוג בליווי חברה, לבקר בערב הפתיחה של התערוכה.
הגענו למקום ולא חשדנו בדבר. בחוץ היו כסאות נוח ועמדת תקלוט, שולחן ועליו זיתים, בירות ושתייה קלה ואנשים שישבו ודיברו.
כאשר נפתחה הדלת התגלתה ההפתעה האמיתית: בריכה! מלאה במים ומוקפת בצמחים אופייניים. ובתוך הבריכה מבוגרים וילדים בבגדי ים.
תשאלו איך הם לא היו קפואים מקור? החימום הופעל והמקום הרגיש כג'קוזי גדול ושמח – רק בלי זרמים תת קרקעיים. ובסך ניצבה לה מלתחה. בדיוק כמו בימים ההם. עם מתלים לבגדים ומגבות וחלון שממנו היה אפשר להשקיף על הבריכה ועל כל ההמולה.

IMG_2126 (Large)

אם היינו יודעים בהחלט היינו מביאים בגדי ים ומצטרפים לחגיגה. כשבועיים פעלה הבריכה, שלושה ימים בשבוע, לאושרם של התושבים והמבקרים. והייתה הרגשה של חום בלב והתרגשות. וידיעה שהנה, אנחנו יכולים לעשות דברים כאלו, למען אחרים, למען עצמנו – גם אם הרשויות והשלטונות לא מעוניינים ומטרפדים את כל הנסיונות.

אך כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף ובמקרה הזה הסוף עצוב. גלרית החדש והרע אשר הוקמה במסגרת "מתחם 21" והייתה אחד המיזמים האותנטיים היחידים שם, תיסגר בסוף החודש הזה.
עיריית חיפה מפסיקה לתקצב את רוב הפרויקטים במתחם וכתוצאה מכך גם את גלרית החדש והרע. לגלרייה לא נמצא תקציב להמשך פעילות ומקימיה נאלצים שלא להמשיך את פעילותה ולסגור את שעריה.
זו אינה התערוכה היחידה שבה התעסקו האמנים בתהליכים חברתיים-כלכליים. היו תערוכות נוספות שעסקו בנדל"ן, בדו קיום יהודי-ערבי ועוד. אם אתם סבורים כי יש מקום לגלריה להמשיך ולפעול ולהביא עוד תערוכות בעלות אמירה אמנותית וחברתית, אנא פנו לעיריית חיפה בבקשה להמשיך ולתמוך בחדש והרע. לחילופין אתם יכולים לחשוב על גוף מתקצב אחר שעשוי לתמוך בגלריה.

IMG_2123 (Large)

 

יש חדש באגף

יצאנו מחוממים ומבושמים מהגלריה ושמנו פעמינו אל האגף השני, שם הייתה הופעה של "צבי ונערי הליווי", שהתהדרה בשם חדש: "צבי וכלבי הנחייה בהופעה". את צבי אתם בטח מכירים כבר ואם לא, אתם מוזמנים לשמוע אותו כאן.
אחרי תקופה די ארוכה שצבי ופסי זוגתו ושותפתו להרכב הופיעו עם ואדים נמירובסקי במלך התרבות (ראיון איתם תוכלו לקרוא כאן), החליטו להופיע בהרכב המקורי ולא סתם, אלא "בבית" – בגלרית האגף לאמנות, שצבי נמנה בין מקימיה.

גלרית האגף לאמנות כידוע החלה מחלל פצפון ברחוב הנמל 51 בשנת 2009 ולאחר ארבע שנים עברה לחלל גדול מאוד באותו רחוב, בבית מספר 67. המתחם החדש שפועל מזה שנה נקרא האגף השני. במקום מועברים חוגים וסדנאות לאמנות פלסטית, הרצאות בתחומים שונים על ספקטרום האמנות, הופעות מוסיקה והפקות תיאטרון ייחודיות. המקום גם מארח תערוכות של אמנים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים. למעשה האגף הוא בית לאמנות הלא ממסדית ולקהילת האמנים וחובבי האמנות אשר נכנסת לז'אנר הזה ובעצם, לכל מי שרוצה לצרוך אמנות באופן קהילתי ואינטרקטיבי ומבלי לשלם למוזיאונים ולגלריות מסחריות.

IMG_2149 (Large)

בשנה האחרונה, עמדו חברי האגף מספר פעמים בפני עזיבת החלל מסיבות שונות, אך שנה לאחר המעבר הם עדיין כאן.
כרגע מסתמן כי ככל הנראה תעבור הגלריה לחלל אחר בעיר התחתית בחודש פברואר, אך הדבר אינו ודאי.
קריאת הבלוג למהר ולהגיע לפעילויות הקורות באגף מידי שבוע עודנה בתוקף. זהו מקום נדיר וכדאי לשמרו ולטפחו, בייחוד על רקע השממה האמנותית היחסית הקיימת בעיר, מבחינת גלריות עצמאיות לא מסחריות, בוודאי עם סגירת גלרית החדש והרע.
הגלריה מפעילה בימי שלישי בערב בר ומארחת הרצאות, הופעות וסרטים. בין האירועים הבולטים החודש נמנים שני ערבי שלישי (ה 18.11 וה 25.11) אשר בהם יגיע האמן, השף, הסופר ונציג תנועת הסלואו פוד בישראל, רפרם חדד, פיגורה בפני עצמה. חדד ירצה ב 18.11 על עבודות אמנות שלו מהשנה האחרונה וקצת על ספר שכתב על ימי השבי שלו בכלא הלובי וב 25.11 יבשל בבר ממיטב תבשיליו. מומלץ מאוד להגיע.

ההופעה של צבי הייתה מאוד מוצלחת וכללה את ולודיה שמנגן על באיין. ולא, באיין הוא אינו אקורדיון ועל כך ניטש ויכוח מר בכלל ובאותה הופעה בפרט. במהלך ההופעה צבי שר את להיטיו המפורסמים וגם שירים חדשים ושירים שמזמן לא שר.
בסוף ההופעה עלה ואדים נמירובסקי ושר יחד עם צבי ופסי כמה משירי מלך התרבות. צילמנו קצת להנאתכם וכדי לעשות לכם חשק להגיע להופעה הבאה לכשתהיה אחת כזו.

composite_14156576358716

שירים רבותי שירים!

שירה כהן היא משוררת חיפאית אשר הוציאה ספר שירים חדש בשם מלכודת. הספר יצא בהוצאת "פרדס" החיפאית וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים השונות ובהנחה אצל שירה עצמה.

טעימה קטנה מתוך הספר:

פ ו ר י ם  ב ש כ ו נ ת  ה ד ר  ב ח י פ ה

מִישֶׁהוּ מְשַׂחֵק בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי,
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּרְחוֹב
וְשֶׁכֻּלָּם ירְִאוּ.
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נוֹרָא חַתְרָנִי
לִצְבֹּעַ אֶת הַמִּדְרָכוֹת בְּאָדֹם
וְלִצְעֹד עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת עֲנָקִיּוֹת
וְלָלֶכֶת מַכּוֹת עִם הַשּׁוֹטְרִים
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְאָנַרְכְיָה אוֹ לְסֵדֶר חָדָשׁ.
אָז בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר
בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר עַכְשָׁו, כִּי זֶה חַג
וּבִמְקוֹם שְׁלֹמֹה אַרְצִי
הָרַדְיו מָלֵא
בְּעֵצוֹת לְקוֹקְטֵילִים מַגְנִיבִים
וְאַרְיוֹת מֵאוֹפֶּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ
לִפְנֵי שֶׁסַּבָּא נוֹלַד
אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פּוֹסְט-טְרָאוּמָתִי
מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ
מֵהָאִנְתִּפָאדָה הַשְּׁנִיָּה
בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי
בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי
בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים
שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ
בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָהּ עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ
בּוֹא נִפְרֹץ לַחֲדַר-נִתּוּחַ
נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם
וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם
בּוֹא וְנִשְׁלֹף לוֹ אֶת הַמְּעִי הַבָּהִיר
וְנַחְנֹק אִתּוֹ אֶת הָרוֹפֵא הַזָּהִיר
בּוֹא נְנַשֵּׁק אֶת הַגּוֹסְסִים
בּוֹא נַבְעִיר אֶת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים
בּוֹא צִ'ירִיבִּים, צִ'ירִיבּוֹם,
צִ'ירִיבָּם
בּוֹא נְצַ'גֵּעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם

 

כמובן שאנחנו לא שוכחים את הקרדיטים לשני הקוראים הזריזים שלנו: מור הובר וטל בלום – אשר ניחשו ראשונים ונכונה את התשובות בחידות שהעלינו בדף הפייסבוק של הבלוג. אז מור וטל, כל הכבוד אלופים!

 

ומה יישאר לי לשבת?

 

ובכן, אם נזרום לפי הכותרת של הפוסט הזה, בא לי דווקא לתת לכם מתכוני קיץ. כל המתכונים טבעוניים.
כמאמר השיר: "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל…"

השיר החדש של צבי ונערי הליווי – מוקדש לליבי.

דפי אורז צבעוניים

נורא פשוט ונורא כיף לאכול, במיוחד בערבים החמים, כשאין חשק לבשל שום דבר ובא משהו קליל.

מצרכים

למילוי:

חבילת דפי אורז קטנים עגולים

קופסת שימורי אננס קטנה

100-150 גרם אגוזי קשיו או בוטנים קלופים – רצוי קלויים!

רבע או חמישית כרוב סגול

בצל ירוק לפי הטעם

1-2 חבילות קטנות (אישיות) של אטריות שעועית

כוסברה לפי הטעם (אופציונלי)

למטבל טחינה יפני

חצי כוס טחינה גולמית – רצוי אדומה או חומה (קלויה או מלאה)

מים

קצ'אפ מאניס (סויה מתוקה) או סויה עם קצת סילאן – לפי הטעם

rice paper preparing

הכנה

1. חותכים את האננס לחתיכות קטנות, שוברים את האגוזים לפירורים או חתיכות קטנות, חותכים את הבצל כמו לסושי.

2. מאדים קצת את הכרוב הסגול ובכלי אחר מבשלים את אטריות השעועית עד לרתיחה במשך 3-4 דקות. מניחים בקערה עם מים קרים.

3. מכינים צלחת שטוחה עם מים ומרטיבים למשך כמה שניות כל דף אורז. ממלאים אותו מיד עם שאר החומרים.

4. מניחים את החומרים בפינת הדף ומגלגלים כמו טורטיה או סושי. מהדקים בקצוות.

5. קוצצים את הכוסברה ומכינים להגשה.

6. מכינים את הטחינה. מערבבים את הטחינה הגולמית עם מים לפי הטעם – המרקם צריך להיות סמיך, לא דליל ולא גושי או צמיגי.

7. מוסיפים לפי הטעם את הסויה.

8. שופכים את הטחינה על הדפים ואת הכוסברה ואוכלים מיד.

rice papers

 

קארי ירוק תאילנדי

וריאציה על מתכון מתוך הבלוג "שירה אכילה". תוכלו לראות כאן את המתכון המקורי.

מצרכים

שתי כוסות אורז בסמטי

כפית וחצי ממרח קארי ירוק תאילנדי (אפשר להשיג במזרח-מערב)

חציל (רצוי תאילנדי אבל לא חייבים)

קופסת פטריות (רצוי פורטובלו)

חופן שעועית ירוקה טריה (אפשר גם קפואה, לבשל מספר דקות במים רותחים קודם לכן)

כף סוכר חום

פחית קרם קוקוס

שמן לטיגון (קנולה עדיף)

מלח לפי הטעם

הכנה

1. מבשלים בסיר אורז בסמטי לפי ההוראות

2. במחבת גדולה מטגנים בשמן את הממרח הקארי עד שיוצאים ממנו ריחות ומדגדגים לכם האף והעיניים

3. שופכים את פחית קרם הקוקוס ומערבבים עד שמתקבל מרקם אחיד

4. מוסיפים את כל הירקות ביחד

5. מוסיפים כף סוכר חום

6. מבשלים עד לרתיחה ואז מורידים את האש ומבשלים עד שנהיה יחסית סמיך

7. טועמים ומתקנים טעמים

8. אפשר להוסיף את האורז לתוך המחבת ולערבב עם הרוטב ואפשר לצקת את הרוטב על האורז. איך שמעדיפים.

9. מגישים חם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

סביצ'ה פירות

קינוח שנהנה מפירות העונה. מיץ הליים והנענע צריכים להיות כאן במשורה. הכוונה היא להדגיש את טעמם של הפירות.

מצרכים

מנגו בשל

אננס בינוני בשל

ליים אחד (או לימון ירוק אם אין ליים)

חופן נענע טרי שטוף

אופציונלי: 4 פסיפלורות או 4 קיווי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכנה

1. חותכים את המנגו והאננס לקוביות ושמים אותן בקערת זכוכית גדולה.

2. אם יש קיווי חותכים גם אותו לקוביות ושמים בקערה. אם יש פסיפלורה מוציאים את התוך בכפית ושמים בתוך הקערה.

3. סוחטים את הליים ומוזגים את המיץ לקערה.

4. קוצצים את הנענע מלבד כמות קטנה ושמים בתוך הקערה. את הנענע הלא קצוצה שמים לעיטור.

5. לוקחים כוסות זכוכית – לשתייה או יין/קוקטיילים ושמים בכל כוס מהקינוח.

6. מגישים מיד.

 

בתיאבון!

IMG_2151 (Large)

שלושה מלכים

חברי ההרכב "מלך התרבות", שבחצי השנה האחרונה מקפיצים לחיפאים את הישבן עם גרסאות כיסוי מהפכניות לשירי ארץ ישראל הטובה, יצאו הקיץ לסיבוב הופעות גם מחוץ למדינת חיפה. למה הם חושבים שהם התקווה האחרונה שנותרה לתרבות הישראלית ואיך בכלל נולד ההרכב הזה? "אנחנו קורבן של המסיבות והנסיבות", הם מסבירים. ראיון בהפרעה / נעמה סובול

הראיון פורסם לראשונה במגזין החיפאי 1.92 הפועל בעיר התחתית ומסקר אותה.

בהופעות של ההרכב החיפאי, "מלך התרבות" אין משחק מקדים ארוך. אין דיבורים מהוססים לקהל או ליין אפ שנבנה בהדרגתיות, אין הרבה זמן להתחמם ומיד מתחילים לרקוד. ואדים נמירובסקי, צבי פטרקובסקי ופסי קסל עולים לבמה לבושים בבגדים עם רמיזות מובהקות לתרבות הרוסית ומבטא במקום הנכון, כשהם שואבים השראה ממוסיקת הפופ הרוסית ומחברים אותה עם שירי ארץ ישראל הטובה. זה מצחיק ומופרע כמו שזה נשמע וקשה שלא להיסחף ולהזיז את הישבן.

השירים הקלאסיים, שגם ככה הולחנו בהשראת המוסיקה הרוסית, עוברים אינטרפרטציה מוסיקלית נוספת אצל השלושה שמושתתת על סינטיסייזר בצליל זול מכוון, ובביצוע גדול מהחיים של נמירובסקי שגולש למחוזות המטאל והפאנק שמתובלים ביגון הרוסי והשיכור. כך למשל השיר "אלף בית" של נעמי שמר מתקבל אצל המאזין באופן מפתיע בטבעיות גם כשהוא מתובל בזעם שמתבטא בעיקר כשמגיעים לאות ז'. אותו הדבר קורה לשיר "שיר על אמא" הקלאסי.

"אלף בית" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"ביסטרו וניה" – במאי וצלם: רועי כהן

"באופן אמנותי, כל השירים האלו תוקפם פג עוד לפני שנכתבו ואז ממשיכים לדחוף אותם למוח של הישראלי המצוי", מסביר נמירובסקי את הבחירה בשירים אלו לקאברים. "יום אחד לקחנו שיר של נעמי שמר וזרקנו ממנו כל מה שלא צריך. הפרדנו בין עיקר לתפל, עשינו הפרדה טוטאלית, אפרטהייד. אחר כך באותו ערב, עשינו הקלטה והתפזרנו. אחרי כמה שעות, כשהיינו בברטניין (הבר באגף השני, נ.ס) גרפתי את צבי עם הכלי שלי שיבוא לנגן עם הכלי שלו והקלטנו את המקהלה השיכורה." צבי מהנהן בהסכמה ומוסיף: "קלאסיקה בהתהוותה."

וככה, באותו הערב, נולד ההרכב?

ואדים: "אנחנו קורבנות של המסיבות והנסיבות ולפיכך זהו השילוב המושלם שהיה יכול לקום בנסיבות האלו. הייתה פה יד הגורל."
צבי: "יד אגורה אולי."
ואדים: "תראי, זה היה אמור להיות פרויקט של הפקה ברוסית בלבד. שירים בכל מיני סגנונות ודי מהר, אפשר להגיד, כל הזמן נתקלתי בכשל של הגורם האנושי. אמרתי בסוף: 'אם לא אני אז מי'."
פסי: "זה תרגום ל 'אם אין אני לי מי לי'."

השלושה הם חברים מוכרים בקהילת האמנים שפועלת בעיר התחתית והרקע המוסיקלי וההיכרות שלהם נמתחים שנים אחורה לפני החיבור הנוכחי. נמירובסקי, 36, הוא ממקימי להקת "שייטן" שמנגנת מוסיקת פאנק-רוק רוסית משובחת. לפטרקובסקי, 34, יש את ההרכב "צבי ונערי הליווי" שפרץ לתודעה בשנתיים האחרונות ואף הוציא דיסק ראשון ומבטיח. פסי קסל, 34, מנהיגת הרכב המוסיקה האירית "שרוולים ירוקים" שמצליח להקפיץ ולרומם את הרוח בהופעות עם קאברים ממיטב הקלאסיקות האיריות.

"יש לי עבודה" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"אנה לולו" שביפו

את הראיון עם השלושה עשינו בביסטרו וניה על דרינק ובמהלכו קיבלנו הצצה לעולם לא שפוי שבו ההיגיון היחיד הוא חוסר ההיגיון. כזה שמאפשר הוצאה לפועל של רעיונות ויציאה לסיבוב הופעות מקומי בחיפה וגם לכמה גיחות בתל אביב.

איך הגעתם בעצם לפעול וליצור בעיר התחתית?

צבי: "הייתה לי מסעדה איטלקית ליד פאב האלי'ס ברחוב יפו שחר סיון וליבי קסל הגיעו למסעדה שלי יום אחד והתחברנו. הם אמרו לי שהם גרים בעיר התחתית. באותו זמן גרתי בקריות ונסעתי יום יום למסעדה. אחרי שמונה חודשים שכרתי דירה ברחוב הנמל 51 וגרתי בשכנות לליבי ושחר שהתגוררו באותו הבלוק. גרנו באותה קומה. התיידדנו והתחלנו ליצור ביחד. זה היה חצי שנה לפני שהאגף (גלריה לאמנות, נ.ס) הוקם. את ואדים הכרתי בברטניין (הבר באגף, נ.ס) ואת פסי דרך שחר. אני חושב להקים כאן שוב עסק. אני יודע במה זה כרוך אבל יש לי מחלה שנקראת עסקת (צוחק). ואם כבר דיברנו על מחלות, הקאתי כל הלילה אתמול ורציתי להזמין פה בחרובקה שתעזור לי עם הבטן."

ואדים: "חיפשתי מקום עם להקתי שייטן, להתבסס בו ולעשות בו מוסיקה. לקחו שנתיים עד שמצאנו את המקום המתאים בשוק הטורקי. בעלי העסקים חשבו כנראה שאבא חושי עדיין בעירייה והיו להם דרישות לא ריאליות. לקח זמן עד שמצאנו מישהו סביר. אני זוכר את השוק ואת האזור בכיתה י'. האזור היה חרוב (מלשון חורבה, נ.ס) ואז ב 2010 הרגו את השוק הטורקי סופית. פירקו הכל ואנחנו עוד זכינו להנות ממנו. אין דבר יותר טוב מלצאת מחזרה ב 2.00 בלילה ולקנות אבטיח."

פסי: "הפעם הראשונה שהתחלתי להתוודע לעיר התחתית הייתה בכיתה ז'. למדתי בבית ספר רעות בקרית אליעזר והייתה לי חברה עם נטייה להקאות באוטובוסים. משום מה הקטע של ההקאה תמיד קרה באזור העיר התחתית. אז היינו יורדות מראש בעיר התחתית, עושות טיול ומגיעות לבית הספר בשעות לא שעות. היינו אוכלות חומוס באלנבי, הולכות לקפולסקי בנורדאו וחולקות עוגת שוקולד דחוסה. במשך שלוש שנים גיליתי את כל המקומות בעיר התחתית יחד איתה."

"שיר על אמא – הוקרה לאריק איינשטיין" של "מלך התרבות" – ביצוע איפשהו בעיר התחתית

מה בעצם התפקיד של כל אחד מכם בהרכב?

צבי: "התפקיד שלך, ואדים, זה שאתה מפריד בין המוץ לתבן והתפקיד שלי זה שטן שרנסקי עם כל האיכויות שדבר כזה יכול להביא."
ואדים: "צבי כתב את כל השירים ברוסית בלי לדעת רוסית."
צבי: "זה העניין, לא לדעת."
פסי: "ואני מקליטה את הפלייבק."
צבי: "אני עושה רק מה שאומרים לי. אני רק קיבלתי פקודות."
ואדים: "בעצם פסי היא היחידה שיודעת לנגן. אני אמן קונספטואלי ואני לא חייב לדעת את הדברים האלה."
צבי: "אתה כן חייב לדעת, כי באופן קונספטואלי. אתה גם הבמאי."
ואדים: "אני כל אלה וגם הדודה הזקנה במלתחה. יש משפט שאומר שהתיאטרון מתחיל מהמלתחה."

composite_14136371075378

למעלה: פסי קסל מצלמת את ואדים נמירובסקי ונעמה סובול. למטה: צבי פטרקובסקי.
התמונות באדיבות ואדים נמירובסקי

ספרו על האירועים התרבותיים המכוננים בחייכם.

צבי: "מה שהשפיע עליי מאוד זו חסימת המעיים שהייתה לי בגיל 15. למדתי שדברים נתקעים ויש כל מיני סוגי תקיעויות. לפעמים צריך עזרה חיצונית לתקיעות וההרכב די מתחבר לזה. המסעדה של אבא שלי גם הייתה אירוע מכונן תרבותי. נחשפתי לשירים של התקופה שעברו אדפטציה רוסית. וכמובן המפגש שלי עם ג'וליאן שגרן."
ואדים: "כשהייתי קטן היו הרבה שירים שעצבנו אותי כי הם היו מפגרים. יום אחד הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות וזה מה שאני אעשה. זה תהליכים שמגיעים אליהם ולפעמים גם לא מגיעים בכלל."
פסי: "קבצן אחד בשם מייקל מור שיום אחד נכנס לאוטו שלי ואז התברר שהוא מוסיקאי אירי וניגנתי איתו בגיל 17-18 ואז המשכתי הלאה. אבל בעצם בכלל הגעתי מסגנון של מוסיקה עתיקה שעשיתי קודם לכן".

ולסיום, איפה אתם רואים את מלך התרבות בעשר השנים הקרובות?

ואדים: "אני מאמין שבתור התקווה האחרונה לתרבות הישראלית אנחנו חייבים לעשות את המהלך התרבותי היחידי שאפשר וצריך לעשות. זאת למען ההצלה של התרבות הישראלית, שבעצם איננה קיימת." מהו המהלך המיוחל? חפשו את התשובה בהופעה הקרובה של מלך התרבות במועדון הסירופ ב 23 לחודש – יום חמישי הקרוב!

כדי לעקוב אחרי ההופעות הבאות, באפשרותכם לעשות לייק לדף של מלך התרבות בפייסבוק:

מלך התרבות בפייסבוק