something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n

גלגולו של פאב / מאת שרון קשרו

"הלו, ברמנית, מה את ממליצה נגד שברון לב?"

"יש לנו סלרה סטאוט וביטר. הסלרה שחורה משחור ובעלת טעם עשיר מריר ועמוק, שמזכיר קפה קצת, והביטר הוא פירותי ומר אף הוא, קורטוב של ארומה מתוקה עולה מהנוזל שצבעו כדבש."

בירות שמשלבות טעמים מתוקים, קפה והרבה מרירות. מזכיר את החיים שלי קצת היום.

לכל אחד מאיתנו יש (בתקווה) תחביב. התחביב המקורי של ליאוניד, מייסד ליבירה היה קלייה של קפה והכנת לחם שאור. כאדם יוצר, אני מאמין שלכל יצירה יש לה את היצירה שקדמה לה, מין הכנה של הנפש לדבר הבא.

כמו בית ספר.

ליאוניד מתאר שהתהליך של בישול הלתת עבור לחם השאור דומה לשלב הראשון של עשיית הלתת בשביל הבירה.
מה שזה לא יהיה, זה נשמע טעים. כל הדברים האלה הם תאוות גדולות שלי, שגיליתי בשלבים שונים של חיי.
"בליטא וברוסיה עושים לחם באופן דומה" מסביר ליאוניד.
איזה יופי.

IMG_2304 (Large)

הקשר בין לחם ושיכר, כמו הבריכה הראשונה שהופיעה בה צורת החיים הראשונה.
יש מקור דומה לטעמים הנהדרים האלה, שהוא מגיש לנו בנדיבות כשאנחנו יושבים אצלו.
בליבירה יש חמישה סוגים של בירה, כולם תוצרת המבשלה.
ליאוניד מתייחס למבשלה דנית שבישלה כ600 סוגים.
ואני מאמין לו.

למרות שאני מסתפק בשניים האלו. כמו אנשים, יש מתי מעט אנשים שהיית מסוגל לפגוש כל יום, ולהנות מטעם החיים, מהגוונים שהם מכניסים לי באופן יום יומי ורק לרצות עוד.

כשהגעתי לחיפה, המקום הראשון שאליו נכנסתי היה ליבירה ומאז לא הפסקתי לבוא.
לא חושב שהיה פאב שהרגיש לי נעים כ"כ לשבת בו אי פעם.
יכולתי לשבת שם לבד תמיד ועדיין לא להרגיש שחסר לי.

למזלי החיים זימנו לי מפגשים עם אנשים מיוחדים שם, לחלוק את העונג, שהופך לכפול ומתוק פי כמה.
ככה השפתיים שטועמות את הנוזל השחור המשובח נפתחות במין חיוך.

הייתי בליבירה עשרות פעמים בחודשיים האחרונים. הרגשתי כמו בחו"ל. תמיד קיבלו אותי בחיוך. הצוות שם מורכב מאנשים אדיבים ואינטלגנטיים שהם אנשי שיחה, ותמיד על הבר מצאתי עם מי לקשקש. הבירה זה העניין, אבל אתם יודעים.
היא באמת העניין. נדיר ששתיתי פחות משני חצאים. תמיד טעים לי. אני מחזיק את עצמי לא לקחת משהו לאכול. סטייק עסיסי, המבורגר עם בייקון, נקניקיות מסוגים שונים עם כרוב כבוש. אוכל שהולך טוב עם בירה.

המקום הזה אוהב אותי. אלוהים. יש לי חולשה לאלכוהול ובשר. אני אדם חלש כשמדובר בדברים האלה. הייתי יכול כל יום לבוא לשם. חינכתי את עצמי שלא.

IMG_2292 (Large)

ב2013 ליאוניד, ממייסדי ליבירה סגר את המבשלה הביתית שלו והתאחד עם מבשלת סלרה. חבר ומתחרה. החלטה מבריקה לטעמי, כי בירת הסטאוט של סלרה היא בירה שמביכה בירות אחרות בטעמה. אין לי דרך לבטא את זה יותר. זאת פשוט הבירה המושלמת. טעם עשיר, שמזכיר קפה, מרירות ואפילו סוג של מתקתקות. קשה לדעת. זה טעם עמוק ומלטף.

למה הם לא התאחדו קודם? ליאוניד טוען כי לא היו בשלים.

כרגע הם בתהליך הקמה של פאב גדול יותר ברחוב הנמל 26. אם ליבירה ברחוב הנאמנים הוא פאב במימדים שכונתיים, המקום החדש שואף להיות ברופאב של 150-200 איש.

המינוח "ברופאב" (brewpub) מתייחס לפאב שיש לו מבשלת בירה או להיפך.
המודל של ליאוניד הוא Brewdog, מבשלה עצמאית שיושבת בסקוטלנד ושלחה סניפים בכל אירופה, אך למרות המוצא הבריטי הסגנון הוא אמריקאי. בישראל ניתן למצוא את ה Jem’s שהוא ברופאב היושב בפתח תקווה.

התוכנית היא להקים במקום במה שתאפשר הופעות חיות, סיורים מודרכים במבשלה, סדנאות ועוד. ליאוניד נושא עיניים אל מקום שנמצא ממש מעבר לפינה. מקום שבחצי השנה האחרונה הפך לסמל של נעורים ואידיאולוגיה לא מתפשרת. הקרטל. הוא שואף להיות המקום שישלים את היציאה לבילוי ברחוב הנמל. אחרי תערוכה ומסיבה אנרגטית בקרטל, אנשים יבואו לשתות בירה טריה וטובה ואולי לראות איזו הופעה של הרכב מתחיל. או ותיק. יש דיבור שהמקום ייפתח באמצע-סוף ינואר.

ליאוניד נרגש מהקמת המקום החדש ומציג בפנינו את הלוגו של המקום, מין שילוב של אריה וחד קרן. ליבירה תיוולד מחדש. ואני אהיה שם לראות את זה. זה מרגש אותי תמיד לראות אדם שהפך את התשוקה שלו ועשה ממנה מפעל חיים. הביקורים בליבירה מעוררים בי השראה. בכל פעם שנכנסתי לשם הרגשתי בנוח, הרגשתי רצוי, השירות מעולה פשוט, האווירה טובה. הברמנים, אלירן וזויה הם אנשי שיחה נעימים, ובכל פעם שהתיישבתי על הבאר כמעט מצאתי מישהו לשוחח איתו, כנראה שאיכות מושכת איכות.

זה כל מה שיש לי להגיד.

בהצלחה לאנשי ליבירה על פתיחת המקום החדש. מצפה בקוצר רוח לבקר שם.

פאב הליבירה
כתובת: רחוב הנאמנים 21 עיר תחתית חיפה (בעתיד, רחוב הנמל 26)
טלפון: 052-2284840, 054-7931760
שעות פעילות: כל יום מ 19:00 עד 02:00

DSCF2869

השתתפה בהכנת הכתבה: נעמה סובול
תמונות: נעמה סובול, דני קליך

והזוכה בתחרות בחצי ליטר בירה והמבורגר הוא: עידו אבוהב!

בריכות הן לפעמים געגועים לקיץ

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"
(קהלת א' 7)

בוודאי תתפלאו לשמוע שזכרונות הילדות שלי אינם חיפאיים ברובם.
גדלתי בכפר סבא עד גיל שתים-עשרה ואת הקיצים ביליתי בבריכה הציבורית אשר הייתה בשכונתי.

הבריכה.
הבריכה נראתה לי המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נתחיל בכסאות הנוח שתמיד אהבתי לשבת בהם, לקרוא משהו ולהרגיש את השמש מחממת אותי, שוזפת את עורי. הפסקת ענבים ירוקים שטופים היישר מהצידנית הייתה דבר נפוץ.
אני והחברים שלי היינו רצים יחפים לאורך כל המתחם ולא פעם הדבר הסתיים במיני אסון כמו זכוכית שנכנסה לרגל או עוקץ של דבורה אשר נחה על הרצפה, שחדר לעקב הצעיר.
הבריכה עצמה הייתה לנו אוקיינוס גדל מימדים שבו היו אצורות הרפתקאות אינסופיות.
שירים ומשחקים שהמצאנו במיוחד לבריכה. ניסויים ותרגילי אומץ כמו צלילה לעומק ונסיון לראות כמה זמן אפשר להיות בלי חמצן. מצופים. כפכפים. גלגל ים. הקול של המציל שמאיץ בנו לחזור למים של "הקטנים" כי שוב עברנו את החבל.
אני לא מדברת על הטקס המיוחד של בגדי הים. כל שנה בתחילת העונה, הולכים לחנות הקבועה. מודדים ומתלבטים. השנה: בגד ים שלם או ביקיני? חלק או נקודות? זו בהחלט הפעם האחרונה שיכולתי ללבוש ביקיני משולשים… 🙂

IMG_2143 (Large)

בגיל שבע אמא החליטה שאני צריכה ללמוד לשחות.
נשלחתי כלאחר כבוד לקורס של ערן, המורה לשחייה, אשר התקיים כמובן בבריכה שלנו.
ערן, המורה לשחייה, היה חתיך על. זה לפחות מה שאני מבינה היום.
איך אני יודעת? כי כל האמהות שהביאו את הילדים לקורס, נשארו על כסאות הנוח לצפות בו, לבוש בבגד ים טנגה בלבד, אשר הבליט את שרירי החזה השזוף שלו. כל אחת התגנדרה כמיטב יכולתה, וחבשה כובע נשי וזוג משקפי שמש אשר לא הסגירו את מבטיה הלא תמימים בעליל.
אני, כמו כולן, הייתי מאוהבת בערן. הפטריק סוויזי הפרטי שלי.
היום אני יודעת שפשוט חיפשתי את תשומת הלב שלו בדרכי הילדותית.
אני וכל בני השכונה בשכבת הגיל המתאימה התייצבנו שם פעמיים בשבוע. ואז התגלה הכישרון המדהים שלי לשחייה.
חוץ מהכישרון שלי לכתיבה וציור שלא ממש זכה להערכה בקרב בני כיתתי, זו הייתה הפעם הראשונה שבלטתי לטובה.
אני הייתי הילדה שערן הדגים עליה את כל התרגילים החדשים שעמד ללמד. הרגשה נפלאה.

IMG_2122 (Large)

אחר כך בקייטנה העירונית הלכנו לבריכה אחרת. גדולה יותר שאף היא הייתה ציבורית.
חיכיתי שבוע שלם ליום ב' – יום בריכה, לחמניה ושוקו. תמיד היה נדמה לי שאת השוקו הטעים יותר הם חילקו ביום הבריכה.

ומה גדול היה תמהוני כאשר גיליתי שלא קיימת כיום בריכה ציבורית, במחירים עממיים בחיפה.
גיליתי זאת בזכות התערוכה הגאונית "גלי כיאט" אשר נפתחה ב 31 לאוקטובר לשבועיים בלבד ונסגרה אתמול.

1959827_681625678599987_2869219098394507903_n

התערוכה אשר נהגתה ונבנתה על ידי האמנים שי־לי עוזיאל, טמיר ליכטנברג ונטלי לוין, התארחה בגלרית החדש והרע, אשר נמצאת בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב כיאט – ממש סמוך לפאב הסינקופה.
בטקסט שמתאר את התערוכה כותבת נטלי לוין, אשר בנוסף נמנית על מקימי הגלריה ואוצרת בה: "בעברה המפואר של חיפה תושבי העיר ידעו שתי בריכות ציבוריות מיתולוגיות – בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הים היהודי היחידי בעיר [שאר החופים לפני 48 היו בבעלות משפחת ח'יאט] הבריכה פעלה עד שנזנחה סופיץ בשנות ה-70. בריכה נוספת בעיר נחנכה ב-49 -בריכת הפועל- גלי-הדר שפעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים. כיום, תושבים רבים מנהלים מאבק ממושך ואמיץ מול תוכניות העיריה לשיקום בריכות אלו."

אבסורדי שבעיר כמו חיפה, אשר יושבת לחוף ים, יש מצוקה כל כך גדולה בגישה למאגרי מים המיועדים לרחצה והנאה.
עד כדי כך שעל פי טקסט התערוכה, בעיר התחתית, האיזור הקרוב ביותר אל הים, מעולם לא התקיימה בריכה ציבורית או פרטית. מתוך הטקסט: "גם תוכניות ההתחדשות העירונית המנסות לרומם את האזור בשנתיים האחרונות אינן כוללת כלל שירותים חברתיים או קהילתיים לתושבים הערבים והיהודים. במצב זה בו בשכונה אין מרחב ציבורי ראוי, בריכה ציבורית נראית כחלום רחוק."

שלושת האמנים החליטו לעשות מעשה ולהקים תערוכה המנציחה את הצורך הקיים והחשוב של תושבי העיר העיר התחתית, יהודים כערבים, מכל הגילאים והמינים, בבריכה ציבורית, אשר תרווה את צמאונם לחוויה הכה פשוטה וחיונית הזו.
הם כותבים בטקסט התערוכה: "מנקודת מוצא זו החלטנו להקים את "גלי -כיאט". הבריכה נקראת על שם הרחוב בו שוכנת הגלריה ומנציחה את משפחת ח'יאט [מסיבות לא ברורות שמה הפך לכיאט בתעתיק עברי] משפחה ותיקה שהגיעה מלבנון במאה ה-19 ומאז החזיקה בנכסים רבים בשטחי חיפה [חופי הים, הבוסתן שהקימו בוואדי שיח ועוד]."

IMG_2124 (Large)

אך לא רק על הצורך בבריכה קמה התערוכה למחות אלא גם על תהליכים חברתיים-כלכליים הפועלים כל הזמן הזה אל מתחת לפני השטח. מי מהקוראים אשר מסתובב בעיר התחתית בוודאי נתקל בשלטים של כמה חברות המבטיחים הבאת אוכלוסיה איכותית ו"מגניבה" לחיפה, תוך פינוי "פולשים" בעייתיים ולא מגניבים בכלל כנראה, מנכסים בעיר התחתית.
מדובר בתהליך ג'נטריפיקציה שעליו כבר כתבתי לא פעם בבלוג זה, אשר נועד למעשה להיפטר מתושבים חלשים מבחינה סוציואקונומית ולהחליף אותם באוכלוסייה חזקה יותר לכאורה. בניית קמפוס הנמל, פיקצית "מתחם 21" וההופעות בשוק התורכי הם חלק מהתהליך הזה, אך מראים לכאורה את הצד "הנחמד" ולא את הצד הפחות נחמד של הדברים.
למי מכם שחושבים "למה לא, דווקא רעיון טוב", אני רוצה להגיד שטעות בידם. ומדוע אני סבורה כך?
מפני שבשלוש-ארבע השנים האחרונות או אפילו יותר, בהם מר יונה יהב, ראש העיר, טורח על "שיקום" העיר התחתית ושופך כמויות של כסף לרחוב הנמל ולשוק התורכי, לא היה כמעט כל טיפול בתשתיות עצמן. לא טיפול בתאורה ולא טיפול בתחבורה הציבורית ולא במקומות החניה. לא הקמת תשתיות של חינוך ושירותים לאזרח אשר יאפשרו למשפחות וליחידים לבוא ולהתגורר כאן דרך קבע (ולא רק לתקופת הלימודים באוניברסיטה). לא עזרה בארנונה לעסקים הותיקים שבקושי מתקיימים. אבל המחירים? הם הכפילו ושילשו את עצמם!
אם לפני שנתיים-שלוש אפשר היה להשיג דירת שלוש חדרים בטווח של 1200 עד 1500 שקלים לחודש, הרי שהיום לא תמצאו דירה כזאת בפחות מ 2500-2800 שקלים. וזה הגבול התחתון.

IMG_2128 (Large)

מקימי התערוכה כותבים גם על כך. "בבסיס הרעיון של "גלי-כיאט" עומד צורך חברתי-ציבורי אותו הכרנו בפעילותינו בתוך השכונה בשנתיים האחרונות. תושבי העיר התחתית בחיפה הם מעורבים- יהודים וערבים, סוחרים ופועלים. הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם מציאות משתנה של ג'נטריפיקציה המחרחרת אט אט והופכת את שכונתם המוזנחת לכר למשקיעי נדל"ן ויזמים צעירים תוך דחיקתם החוצה מהשכונה. החזון המקורי שלנו להקמת הבריכה הוא המשך לפעילויות אחרות שקיימנו לילדי השכונה יחד עם פורום של פעילים ותושבים."

למעשה התערוכה אמורה הייתה לקום בחודשי הקיץ, כיאה לזמן פעילותן של בריכות, אך הקמתה נדחתה בשל המלחמה (מבצע "צוק איתן").
כך יצא, שביום חמישי גשום אחד, ביומו האחרון של חודש אוקטובר שהוא גם התאריך של חג ליל כל הקדושים, יצא הבלוג בליווי חברה, לבקר בערב הפתיחה של התערוכה.
הגענו למקום ולא חשדנו בדבר. בחוץ היו כסאות נוח ועמדת תקלוט, שולחן ועליו זיתים, בירות ושתייה קלה ואנשים שישבו ודיברו.
כאשר נפתחה הדלת התגלתה ההפתעה האמיתית: בריכה! מלאה במים ומוקפת בצמחים אופייניים. ובתוך הבריכה מבוגרים וילדים בבגדי ים.
תשאלו איך הם לא היו קפואים מקור? החימום הופעל והמקום הרגיש כג'קוזי גדול ושמח – רק בלי זרמים תת קרקעיים. ובסך ניצבה לה מלתחה. בדיוק כמו בימים ההם. עם מתלים לבגדים ומגבות וחלון שממנו היה אפשר להשקיף על הבריכה ועל כל ההמולה.

IMG_2126 (Large)

אם היינו יודעים בהחלט היינו מביאים בגדי ים ומצטרפים לחגיגה. כשבועיים פעלה הבריכה, שלושה ימים בשבוע, לאושרם של התושבים והמבקרים. והייתה הרגשה של חום בלב והתרגשות. וידיעה שהנה, אנחנו יכולים לעשות דברים כאלו, למען אחרים, למען עצמנו – גם אם הרשויות והשלטונות לא מעוניינים ומטרפדים את כל הנסיונות.

אך כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף ובמקרה הזה הסוף עצוב. גלרית החדש והרע אשר הוקמה במסגרת "מתחם 21" והייתה אחד המיזמים האותנטיים היחידים שם, תיסגר בסוף החודש הזה.
עיריית חיפה מפסיקה לתקצב את רוב הפרויקטים במתחם וכתוצאה מכך גם את גלרית החדש והרע. לגלרייה לא נמצא תקציב להמשך פעילות ומקימיה נאלצים שלא להמשיך את פעילותה ולסגור את שעריה.
זו אינה התערוכה היחידה שבה התעסקו האמנים בתהליכים חברתיים-כלכליים. היו תערוכות נוספות שעסקו בנדל"ן, בדו קיום יהודי-ערבי ועוד. אם אתם סבורים כי יש מקום לגלריה להמשיך ולפעול ולהביא עוד תערוכות בעלות אמירה אמנותית וחברתית, אנא פנו לעיריית חיפה בבקשה להמשיך ולתמוך בחדש והרע. לחילופין אתם יכולים לחשוב על גוף מתקצב אחר שעשוי לתמוך בגלריה.

IMG_2123 (Large)

 

יש חדש באגף

יצאנו מחוממים ומבושמים מהגלריה ושמנו פעמינו אל האגף השני, שם הייתה הופעה של "צבי ונערי הליווי", שהתהדרה בשם חדש: "צבי וכלבי הנחייה בהופעה". את צבי אתם בטח מכירים כבר ואם לא, אתם מוזמנים לשמוע אותו כאן.
אחרי תקופה די ארוכה שצבי ופסי זוגתו ושותפתו להרכב הופיעו עם ואדים נמירובסקי במלך התרבות (ראיון איתם תוכלו לקרוא כאן), החליטו להופיע בהרכב המקורי ולא סתם, אלא "בבית" – בגלרית האגף לאמנות, שצבי נמנה בין מקימיה.

גלרית האגף לאמנות כידוע החלה מחלל פצפון ברחוב הנמל 51 בשנת 2009 ולאחר ארבע שנים עברה לחלל גדול מאוד באותו רחוב, בבית מספר 67. המתחם החדש שפועל מזה שנה נקרא האגף השני. במקום מועברים חוגים וסדנאות לאמנות פלסטית, הרצאות בתחומים שונים על ספקטרום האמנות, הופעות מוסיקה והפקות תיאטרון ייחודיות. המקום גם מארח תערוכות של אמנים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים. למעשה האגף הוא בית לאמנות הלא ממסדית ולקהילת האמנים וחובבי האמנות אשר נכנסת לז'אנר הזה ובעצם, לכל מי שרוצה לצרוך אמנות באופן קהילתי ואינטרקטיבי ומבלי לשלם למוזיאונים ולגלריות מסחריות.

IMG_2149 (Large)

בשנה האחרונה, עמדו חברי האגף מספר פעמים בפני עזיבת החלל מסיבות שונות, אך שנה לאחר המעבר הם עדיין כאן.
כרגע מסתמן כי ככל הנראה תעבור הגלריה לחלל אחר בעיר התחתית בחודש פברואר, אך הדבר אינו ודאי.
קריאת הבלוג למהר ולהגיע לפעילויות הקורות באגף מידי שבוע עודנה בתוקף. זהו מקום נדיר וכדאי לשמרו ולטפחו, בייחוד על רקע השממה האמנותית היחסית הקיימת בעיר, מבחינת גלריות עצמאיות לא מסחריות, בוודאי עם סגירת גלרית החדש והרע.
הגלריה מפעילה בימי שלישי בערב בר ומארחת הרצאות, הופעות וסרטים. בין האירועים הבולטים החודש נמנים שני ערבי שלישי (ה 18.11 וה 25.11) אשר בהם יגיע האמן, השף, הסופר ונציג תנועת הסלואו פוד בישראל, רפרם חדד, פיגורה בפני עצמה. חדד ירצה ב 18.11 על עבודות אמנות שלו מהשנה האחרונה וקצת על ספר שכתב על ימי השבי שלו בכלא הלובי וב 25.11 יבשל בבר ממיטב תבשיליו. מומלץ מאוד להגיע.

ההופעה של צבי הייתה מאוד מוצלחת וכללה את ולודיה שמנגן על באיין. ולא, באיין הוא אינו אקורדיון ועל כך ניטש ויכוח מר בכלל ובאותה הופעה בפרט. במהלך ההופעה צבי שר את להיטיו המפורסמים וגם שירים חדשים ושירים שמזמן לא שר.
בסוף ההופעה עלה ואדים נמירובסקי ושר יחד עם צבי ופסי כמה משירי מלך התרבות. צילמנו קצת להנאתכם וכדי לעשות לכם חשק להגיע להופעה הבאה לכשתהיה אחת כזו.

composite_14156576358716

שירים רבותי שירים!

שירה כהן היא משוררת חיפאית אשר הוציאה ספר שירים חדש בשם מלכודת. הספר יצא בהוצאת "פרדס" החיפאית וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים השונות ובהנחה אצל שירה עצמה.

טעימה קטנה מתוך הספר:

פ ו ר י ם  ב ש כ ו נ ת  ה ד ר  ב ח י פ ה

מִישֶׁהוּ מְשַׂחֵק בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי,
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּרְחוֹב
וְשֶׁכֻּלָּם ירְִאוּ.
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נוֹרָא חַתְרָנִי
לִצְבֹּעַ אֶת הַמִּדְרָכוֹת בְּאָדֹם
וְלִצְעֹד עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת עֲנָקִיּוֹת
וְלָלֶכֶת מַכּוֹת עִם הַשּׁוֹטְרִים
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְאָנַרְכְיָה אוֹ לְסֵדֶר חָדָשׁ.
אָז בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר
בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר עַכְשָׁו, כִּי זֶה חַג
וּבִמְקוֹם שְׁלֹמֹה אַרְצִי
הָרַדְיו מָלֵא
בְּעֵצוֹת לְקוֹקְטֵילִים מַגְנִיבִים
וְאַרְיוֹת מֵאוֹפֶּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ
לִפְנֵי שֶׁסַּבָּא נוֹלַד
אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פּוֹסְט-טְרָאוּמָתִי
מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ
מֵהָאִנְתִּפָאדָה הַשְּׁנִיָּה
בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי
בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי
בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים
שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ
בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָהּ עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ
בּוֹא נִפְרֹץ לַחֲדַר-נִתּוּחַ
נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם
וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם
בּוֹא וְנִשְׁלֹף לוֹ אֶת הַמְּעִי הַבָּהִיר
וְנַחְנֹק אִתּוֹ אֶת הָרוֹפֵא הַזָּהִיר
בּוֹא נְנַשֵּׁק אֶת הַגּוֹסְסִים
בּוֹא נַבְעִיר אֶת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים
בּוֹא צִ'ירִיבִּים, צִ'ירִיבּוֹם,
צִ'ירִיבָּם
בּוֹא נְצַ'גֵּעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם

 

כמובן שאנחנו לא שוכחים את הקרדיטים לשני הקוראים הזריזים שלנו: מור הובר וטל בלום – אשר ניחשו ראשונים ונכונה את התשובות בחידות שהעלינו בדף הפייסבוק של הבלוג. אז מור וטל, כל הכבוד אלופים!

 

ומה יישאר לי לשבת?

 

ובכן, אם נזרום לפי הכותרת של הפוסט הזה, בא לי דווקא לתת לכם מתכוני קיץ. כל המתכונים טבעוניים.
כמאמר השיר: "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל…"

השיר החדש של צבי ונערי הליווי – מוקדש לליבי.

דפי אורז צבעוניים

נורא פשוט ונורא כיף לאכול, במיוחד בערבים החמים, כשאין חשק לבשל שום דבר ובא משהו קליל.

מצרכים

למילוי:

חבילת דפי אורז קטנים עגולים

קופסת שימורי אננס קטנה

100-150 גרם אגוזי קשיו או בוטנים קלופים – רצוי קלויים!

רבע או חמישית כרוב סגול

בצל ירוק לפי הטעם

1-2 חבילות קטנות (אישיות) של אטריות שעועית

כוסברה לפי הטעם (אופציונלי)

למטבל טחינה יפני

חצי כוס טחינה גולמית – רצוי אדומה או חומה (קלויה או מלאה)

מים

קצ'אפ מאניס (סויה מתוקה) או סויה עם קצת סילאן – לפי הטעם

rice paper preparing

הכנה

1. חותכים את האננס לחתיכות קטנות, שוברים את האגוזים לפירורים או חתיכות קטנות, חותכים את הבצל כמו לסושי.

2. מאדים קצת את הכרוב הסגול ובכלי אחר מבשלים את אטריות השעועית עד לרתיחה במשך 3-4 דקות. מניחים בקערה עם מים קרים.

3. מכינים צלחת שטוחה עם מים ומרטיבים למשך כמה שניות כל דף אורז. ממלאים אותו מיד עם שאר החומרים.

4. מניחים את החומרים בפינת הדף ומגלגלים כמו טורטיה או סושי. מהדקים בקצוות.

5. קוצצים את הכוסברה ומכינים להגשה.

6. מכינים את הטחינה. מערבבים את הטחינה הגולמית עם מים לפי הטעם – המרקם צריך להיות סמיך, לא דליל ולא גושי או צמיגי.

7. מוסיפים לפי הטעם את הסויה.

8. שופכים את הטחינה על הדפים ואת הכוסברה ואוכלים מיד.

rice papers

 

קארי ירוק תאילנדי

וריאציה על מתכון מתוך הבלוג "שירה אכילה". תוכלו לראות כאן את המתכון המקורי.

מצרכים

שתי כוסות אורז בסמטי

כפית וחצי ממרח קארי ירוק תאילנדי (אפשר להשיג במזרח-מערב)

חציל (רצוי תאילנדי אבל לא חייבים)

קופסת פטריות (רצוי פורטובלו)

חופן שעועית ירוקה טריה (אפשר גם קפואה, לבשל מספר דקות במים רותחים קודם לכן)

כף סוכר חום

פחית קרם קוקוס

שמן לטיגון (קנולה עדיף)

מלח לפי הטעם

הכנה

1. מבשלים בסיר אורז בסמטי לפי ההוראות

2. במחבת גדולה מטגנים בשמן את הממרח הקארי עד שיוצאים ממנו ריחות ומדגדגים לכם האף והעיניים

3. שופכים את פחית קרם הקוקוס ומערבבים עד שמתקבל מרקם אחיד

4. מוסיפים את כל הירקות ביחד

5. מוסיפים כף סוכר חום

6. מבשלים עד לרתיחה ואז מורידים את האש ומבשלים עד שנהיה יחסית סמיך

7. טועמים ומתקנים טעמים

8. אפשר להוסיף את האורז לתוך המחבת ולערבב עם הרוטב ואפשר לצקת את הרוטב על האורז. איך שמעדיפים.

9. מגישים חם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

סביצ'ה פירות

קינוח שנהנה מפירות העונה. מיץ הליים והנענע צריכים להיות כאן במשורה. הכוונה היא להדגיש את טעמם של הפירות.

מצרכים

מנגו בשל

אננס בינוני בשל

ליים אחד (או לימון ירוק אם אין ליים)

חופן נענע טרי שטוף

אופציונלי: 4 פסיפלורות או 4 קיווי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכנה

1. חותכים את המנגו והאננס לקוביות ושמים אותן בקערת זכוכית גדולה.

2. אם יש קיווי חותכים גם אותו לקוביות ושמים בקערה. אם יש פסיפלורה מוציאים את התוך בכפית ושמים בתוך הקערה.

3. סוחטים את הליים ומוזגים את המיץ לקערה.

4. קוצצים את הנענע מלבד כמות קטנה ושמים בתוך הקערה. את הנענע הלא קצוצה שמים לעיטור.

5. לוקחים כוסות זכוכית – לשתייה או יין/קוקטיילים ושמים בכל כוס מהקינוח.

6. מגישים מיד.

 

בתיאבון!

IMG_2151 (Large)

שלושה מלכים

חברי ההרכב "מלך התרבות", שבחצי השנה האחרונה מקפיצים לחיפאים את הישבן עם גרסאות כיסוי מהפכניות לשירי ארץ ישראל הטובה, יצאו הקיץ לסיבוב הופעות גם מחוץ למדינת חיפה. למה הם חושבים שהם התקווה האחרונה שנותרה לתרבות הישראלית ואיך בכלל נולד ההרכב הזה? "אנחנו קורבן של המסיבות והנסיבות", הם מסבירים. ראיון בהפרעה / נעמה סובול

הראיון פורסם לראשונה במגזין החיפאי 1.92 הפועל בעיר התחתית ומסקר אותה.

בהופעות של ההרכב החיפאי, "מלך התרבות" אין משחק מקדים ארוך. אין דיבורים מהוססים לקהל או ליין אפ שנבנה בהדרגתיות, אין הרבה זמן להתחמם ומיד מתחילים לרקוד. ואדים נמירובסקי, צבי פטרקובסקי ופסי קסל עולים לבמה לבושים בבגדים עם רמיזות מובהקות לתרבות הרוסית ומבטא במקום הנכון, כשהם שואבים השראה ממוסיקת הפופ הרוסית ומחברים אותה עם שירי ארץ ישראל הטובה. זה מצחיק ומופרע כמו שזה נשמע וקשה שלא להיסחף ולהזיז את הישבן.

השירים הקלאסיים, שגם ככה הולחנו בהשראת המוסיקה הרוסית, עוברים אינטרפרטציה מוסיקלית נוספת אצל השלושה שמושתתת על סינטיסייזר בצליל זול מכוון, ובביצוע גדול מהחיים של נמירובסקי שגולש למחוזות המטאל והפאנק שמתובלים ביגון הרוסי והשיכור. כך למשל השיר "אלף בית" של נעמי שמר מתקבל אצל המאזין באופן מפתיע בטבעיות גם כשהוא מתובל בזעם שמתבטא בעיקר כשמגיעים לאות ז'. אותו הדבר קורה לשיר "שיר על אמא" הקלאסי.

"אלף בית" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"ביסטרו וניה" – במאי וצלם: רועי כהן

"באופן אמנותי, כל השירים האלו תוקפם פג עוד לפני שנכתבו ואז ממשיכים לדחוף אותם למוח של הישראלי המצוי", מסביר נמירובסקי את הבחירה בשירים אלו לקאברים. "יום אחד לקחנו שיר של נעמי שמר וזרקנו ממנו כל מה שלא צריך. הפרדנו בין עיקר לתפל, עשינו הפרדה טוטאלית, אפרטהייד. אחר כך באותו ערב, עשינו הקלטה והתפזרנו. אחרי כמה שעות, כשהיינו בברטניין (הבר באגף השני, נ.ס) גרפתי את צבי עם הכלי שלי שיבוא לנגן עם הכלי שלו והקלטנו את המקהלה השיכורה." צבי מהנהן בהסכמה ומוסיף: "קלאסיקה בהתהוותה."

וככה, באותו הערב, נולד ההרכב?

ואדים: "אנחנו קורבנות של המסיבות והנסיבות ולפיכך זהו השילוב המושלם שהיה יכול לקום בנסיבות האלו. הייתה פה יד הגורל."
צבי: "יד אגורה אולי."
ואדים: "תראי, זה היה אמור להיות פרויקט של הפקה ברוסית בלבד. שירים בכל מיני סגנונות ודי מהר, אפשר להגיד, כל הזמן נתקלתי בכשל של הגורם האנושי. אמרתי בסוף: 'אם לא אני אז מי'."
פסי: "זה תרגום ל 'אם אין אני לי מי לי'."

השלושה הם חברים מוכרים בקהילת האמנים שפועלת בעיר התחתית והרקע המוסיקלי וההיכרות שלהם נמתחים שנים אחורה לפני החיבור הנוכחי. נמירובסקי, 36, הוא ממקימי להקת "שייטן" שמנגנת מוסיקת פאנק-רוק רוסית משובחת. לפטרקובסקי, 34, יש את ההרכב "צבי ונערי הליווי" שפרץ לתודעה בשנתיים האחרונות ואף הוציא דיסק ראשון ומבטיח. פסי קסל, 34, מנהיגת הרכב המוסיקה האירית "שרוולים ירוקים" שמצליח להקפיץ ולרומם את הרוח בהופעות עם קאברים ממיטב הקלאסיקות האיריות.

"יש לי עבודה" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"אנה לולו" שביפו

את הראיון עם השלושה עשינו בביסטרו וניה על דרינק ובמהלכו קיבלנו הצצה לעולם לא שפוי שבו ההיגיון היחיד הוא חוסר ההיגיון. כזה שמאפשר הוצאה לפועל של רעיונות ויציאה לסיבוב הופעות מקומי בחיפה וגם לכמה גיחות בתל אביב.

איך הגעתם בעצם לפעול וליצור בעיר התחתית?

צבי: "הייתה לי מסעדה איטלקית ליד פאב האלי'ס ברחוב יפו שחר סיון וליבי קסל הגיעו למסעדה שלי יום אחד והתחברנו. הם אמרו לי שהם גרים בעיר התחתית. באותו זמן גרתי בקריות ונסעתי יום יום למסעדה. אחרי שמונה חודשים שכרתי דירה ברחוב הנמל 51 וגרתי בשכנות לליבי ושחר שהתגוררו באותו הבלוק. גרנו באותה קומה. התיידדנו והתחלנו ליצור ביחד. זה היה חצי שנה לפני שהאגף (גלריה לאמנות, נ.ס) הוקם. את ואדים הכרתי בברטניין (הבר באגף, נ.ס) ואת פסי דרך שחר. אני חושב להקים כאן שוב עסק. אני יודע במה זה כרוך אבל יש לי מחלה שנקראת עסקת (צוחק). ואם כבר דיברנו על מחלות, הקאתי כל הלילה אתמול ורציתי להזמין פה בחרובקה שתעזור לי עם הבטן."

ואדים: "חיפשתי מקום עם להקתי שייטן, להתבסס בו ולעשות בו מוסיקה. לקחו שנתיים עד שמצאנו את המקום המתאים בשוק הטורקי. בעלי העסקים חשבו כנראה שאבא חושי עדיין בעירייה והיו להם דרישות לא ריאליות. לקח זמן עד שמצאנו מישהו סביר. אני זוכר את השוק ואת האזור בכיתה י'. האזור היה חרוב (מלשון חורבה, נ.ס) ואז ב 2010 הרגו את השוק הטורקי סופית. פירקו הכל ואנחנו עוד זכינו להנות ממנו. אין דבר יותר טוב מלצאת מחזרה ב 2.00 בלילה ולקנות אבטיח."

פסי: "הפעם הראשונה שהתחלתי להתוודע לעיר התחתית הייתה בכיתה ז'. למדתי בבית ספר רעות בקרית אליעזר והייתה לי חברה עם נטייה להקאות באוטובוסים. משום מה הקטע של ההקאה תמיד קרה באזור העיר התחתית. אז היינו יורדות מראש בעיר התחתית, עושות טיול ומגיעות לבית הספר בשעות לא שעות. היינו אוכלות חומוס באלנבי, הולכות לקפולסקי בנורדאו וחולקות עוגת שוקולד דחוסה. במשך שלוש שנים גיליתי את כל המקומות בעיר התחתית יחד איתה."

"שיר על אמא – הוקרה לאריק איינשטיין" של "מלך התרבות" – ביצוע איפשהו בעיר התחתית

מה בעצם התפקיד של כל אחד מכם בהרכב?

צבי: "התפקיד שלך, ואדים, זה שאתה מפריד בין המוץ לתבן והתפקיד שלי זה שטן שרנסקי עם כל האיכויות שדבר כזה יכול להביא."
ואדים: "צבי כתב את כל השירים ברוסית בלי לדעת רוסית."
צבי: "זה העניין, לא לדעת."
פסי: "ואני מקליטה את הפלייבק."
צבי: "אני עושה רק מה שאומרים לי. אני רק קיבלתי פקודות."
ואדים: "בעצם פסי היא היחידה שיודעת לנגן. אני אמן קונספטואלי ואני לא חייב לדעת את הדברים האלה."
צבי: "אתה כן חייב לדעת, כי באופן קונספטואלי. אתה גם הבמאי."
ואדים: "אני כל אלה וגם הדודה הזקנה במלתחה. יש משפט שאומר שהתיאטרון מתחיל מהמלתחה."

composite_14136371075378

למעלה: פסי קסל מצלמת את ואדים נמירובסקי ונעמה סובול. למטה: צבי פטרקובסקי.
התמונות באדיבות ואדים נמירובסקי

ספרו על האירועים התרבותיים המכוננים בחייכם.

צבי: "מה שהשפיע עליי מאוד זו חסימת המעיים שהייתה לי בגיל 15. למדתי שדברים נתקעים ויש כל מיני סוגי תקיעויות. לפעמים צריך עזרה חיצונית לתקיעות וההרכב די מתחבר לזה. המסעדה של אבא שלי גם הייתה אירוע מכונן תרבותי. נחשפתי לשירים של התקופה שעברו אדפטציה רוסית. וכמובן המפגש שלי עם ג'וליאן שגרן."
ואדים: "כשהייתי קטן היו הרבה שירים שעצבנו אותי כי הם היו מפגרים. יום אחד הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות וזה מה שאני אעשה. זה תהליכים שמגיעים אליהם ולפעמים גם לא מגיעים בכלל."
פסי: "קבצן אחד בשם מייקל מור שיום אחד נכנס לאוטו שלי ואז התברר שהוא מוסיקאי אירי וניגנתי איתו בגיל 17-18 ואז המשכתי הלאה. אבל בעצם בכלל הגעתי מסגנון של מוסיקה עתיקה שעשיתי קודם לכן".

ולסיום, איפה אתם רואים את מלך התרבות בעשר השנים הקרובות?

ואדים: "אני מאמין שבתור התקווה האחרונה לתרבות הישראלית אנחנו חייבים לעשות את המהלך התרבותי היחידי שאפשר וצריך לעשות. זאת למען ההצלה של התרבות הישראלית, שבעצם איננה קיימת." מהו המהלך המיוחל? חפשו את התשובה בהופעה הקרובה של מלך התרבות במועדון הסירופ ב 23 לחודש – יום חמישי הקרוב!

כדי לעקוב אחרי ההופעות הבאות, באפשרותכם לעשות לייק לדף של מלך התרבות בפייסבוק:

מלך התרבות בפייסבוק

בלילות הקיץ החמים

"בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד
לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה.

מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים,
קוראים בספר בעל ריח ישן
עוצמים עיניים ושותקים
שום דבר אחר אינו קורה
בלילות הקיץ החמים,
מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים."

(בלילות הקיץ החמים, מילים: דן מינסטר)

And we're back!

מזמן לא היה כאן פוסט קליל שמעדכן מה קורה בחיפה מבחינת אוכל ותרבות. מי סגר ומי פתח, אצל מי שווה להגיע לאכול או לרקוד ואיזה דברים מגניבים גילינו בחיפה בזמן האחרון (כי תמיד יש דברים, רק צריך לדווח עליהם!).
כן, זה נכון שיש מלחמה והתותחים רועמים והטילים שורקים אבל אנחנו טיפחנו כאן בועה חיפאית ועכשיו היא מתגמלת אותנו בגדול!

ואכן מבול האירועים ששטפו את חיפה לא הותיר לבלוג ברירה והוא רץ מאירוע לאירוע. כמו שאומרים אצלנו: לסקר, לסקר, לסקר… פינוקים בשביל העם 🙂 אז נתחיל, Shall we?
ובכן, היו לנו תוכניות לסקר עבורכם את המונדיאל ושבוע הספר, אבל המלחמה טרפה הכל (איזה תירוץ נפלא למאחרי כתיבה שכמונו…). במקום זה נסקור מקומות חדשים שנפתחו, מקומות ישנים שהפתיעו וקצת מהאירועים שהתרגשו עלינו לטובה ועוד יתרגשו כמו נערות טובות במופע רוק.

נתחיל ממקומות חדשים שנפתחו:

הפתעות חדשות במסדה

במסדה 1, קרוב לבלפור, נפתח מקום בשם הפארמסי - Pharmacy. זה Pool & Billiards Bar בהגדרה ועושה רושם ממש מגניב. יקירי קהילת מסדה והגרעין הקשה שלה פוקדים אותו. ותודה לג'וני ספקטור שעזר בהכוונה ובהסברה! הנה הפייסבוק שלהם

10356392_10152557023266289_5200258192461860053_n (1)

הפארמסי

הפינה, קפה מסעדה מתוק עם אוירה נעימה, נפתח בסוף רחוב מסדה-פינת רחוב טבריה. מגישים שם סלטים, טוסטים, פסטות (מנה מומלצת: פסטת הפתעות – פסטה שאפשר להרכיב לפי ראות עיניכם!), פאיים שונים וגולת הכותרת, הקישים המשגעים :). כרגע אין דף פייסבוק כי המקום בהתהוות, אבל כתובת המקום היא מסדה 43 והוא פתוח משעות הצהריים וצפונה לתוך שעות הערב המאוחרות.

IMG_1615 (Large)

פסטת הפתעות בקפה הפינה

חוץ מזה יש תפריט חדש במכבסושי, הלוא היא "אינסייד-אאוט", של מנות חמות וקינוחים שכמו יצאו מז'ורנל.

תפריט חם באינסייד אאוט

מנות מהתפריט החדש של אינסייד אאוט

מיץ מיץ לימונדה

אבל לא רק באוכל עסקינן אלא גם בתרבות!
ההצגה החמה של הקיץ היא "מיץ מיץ לימונדה" שרצה חזק עכשיו בתיאטרון חיפה ואם עדיין לא הלכתם לראות – רוצו לפני שהמחזה יירד מהבמות.

ההצגה משלבת בתוכה אלמנטים של מיוזיקל יחד עם דמויות הזויות משהו עם סוף מאוד מפתיע ולא צפוי.
משחק מצוין של כל השחקנים וצפירת ארגעה: אף חיה לא נפצעה או מתה בעת עשיית ההצגה.

הנה הלינק לדף ההצגה בתיאטרון חיפה.

העיר התחתית – מה חדש?

ליילא – בית קפה חדש בשרה 2

נפתח בית קפה חדש בסמוך לסירופ וליד הפיטר'ס בשם "ליילא" עם עיצוב שכמו נלקח מסיפורי "אלף לילה ולילה". כורסאות מפנקות ומהודרות ונרגילות מושקעות. בתפריט בצקים כמו ספיחה ופיצות וגולת הכותרת של המקום היא הקינוחים הערביים המסורתיים כמו ליאלי ביירות, קטייאף, כנאפה ועוד ועוד והמיצים הטבעיים השווים שביניהם תמרהינדי, מיץ רימונים ומיץ תפוזים. המלצת הבלוג: לכו על הליאלי ביירות יחד עם מיץ מעורבב של רימונים ותפוזים. הכי שווה: לבוא לפני בילוי סוער במועדון הסירופ.

הנה דף הפייסבוק שלהם. המקום פתוח כל יום מ 12.00 ועד השעות הקטנות של הלילה.

10385490_796417560390700_1369386617080284132_n

ליאלי ביירות בליילא

בוניה, הביסטרו השווה של שחר סיון ואורי אלון – מעמודי התווך הקולינריים בעיר – יש הופעות חיות ודיג'ייס מתחלפים כל חמשוש ולפעמים אפילו באמצע השבוע. המקום גם פתוח (סוף סוף) משעות הצהריים ומגיש עסקיות די משתלמות. יש גם תפריט בר לקלילים שבינינו והמבורגר חדש ושווה בדרך. עקבו בדף הפייסבוק שלהם ובינתיים תקראו את הגרסה הישראלית למוסקבה פטושקי, הספר שהיווה השראה לשם המקום:

עלילות וניצ'קה ברכבת ישראל

DSC_0017 (Large)

הוניה – שווה להגיע גם בגלל האוכל וגם בגלל המוסיקה

תגלית!

מסתבר שהבר הכי שווה להתרווחות נינוחה לקראת סוף הערב נמצא בסירופ – לא פחות ולא יותר.
אולי אלה הכסאות הנוחים, אולי המוסיקה הטובה, אולי האויר (כשהמועדון לא מפוצץ, אבל אפילו אז!), אולי הברמנית הבלונדינית המתוקה ואולי מחירי האלכוהול הנוחים, ואולי כולם ביחד – אבל למי איכפת?
הכי שווה – להזמין סאות'רן קומפורט עם קובית קרח במרכז הכוס ולהרגיש ברלין כי כמו שאמנדה (פאקינג פאלמר) שרה: Who needs love when there's Southern Comfort?

10256662_719159728126204_4667095466583619314_o

הבר בסירופ – יש איזשהו קסם באויר הלילה

ואם כבר בסירופ עסקינן, אני רוצה להמליץ על שני דיג'ייס מצוינים שעושים כאן בחיפה עבודת קודש!

הראשונה היא מאיסה מטר שמביאה אותה בסטים אקלקטיים ורקידים שמשתלבים בצורה פלאית ממש וכל הופעה שלה היא תענוג לאוזניים ולרגליים. יש לה כשרון לילדה – אולי עוד נשמע עליה כשתהיה בסיבובי תקלוטים באירופה.
אני הייתי בהחלט בונה על זה.
היא מתקלטת בעיקר בסירופ, בוניה ביסטרו ובמכולת, אז תעקבו אחריה ואם תתקלו בשם Maisa Matar – אל תהססו, היא תגרום לכם להזיע הרבה אבל הרגשה חמימה וכייפית בלב!

השני הוא דיג'יי senjor sandwich שמתקלט חזק ונהדר עם מוסיקה סוחפת שמעיפה אתכם למעלה למעלה וגורמת לכם לשכוח מהכל ולהתמכר לצלילים. הבונוס השווה הוא עיצוב העמדה המושקע עם מגוון סנדוויצ'ים ודברי מאפה (על אמת!) ובסוף הוא גם מחלק אותם בקהל!
גם הוא מתקלט בעיקר בסירופ ובוניה ביסטרו ולעיתים באירועים מיוחדים כמו פתיחות של תערוכות ב"חדש והרע".

10422560_593952197390262_4639153044673385074_n

דיג'יי senjor sandwich – לא רק לרעבים!

והאגף יוצא בליין חדש של מפגשי תוכן – כרגע פעם בחודש בימי שלישי החל מ 19:00 מפגשים של מועדון חובבי ספרי הצילום – הרצאות מרתקות של גבריאל בינהיים על ספרי צילום והקונספט המיוחד שלהם. כאן תוכלו לעקוב אחרי המפגשים. שווה להגיע 🙂
לאחר מכן הברטניין יפעל כרגיל עם ברמנים מתחלפים, כמובן מתוך קבוצת האגף.

Magical Time באגף

Magical Time באגף

והעיניים נשואות למעלה, לכרמל

קפה בריסל, אחד מבתי הקפה השווים בעיר אם לא ה , יוצא בתפריט קייצי נפלא. הבלוג דגם את מרק הגספצ'ו, הלימונדה הורודה, קרפ הסלמון וקרפ הדובדבנים וממליץ בכל פה!

IMG_1639 (Large)

לימונדה ורודה בבריסל

יש פתרונות למי שרוצה לראות סרטים בעיר ולא בא לו להסחב למפלצת הסינמול!
למי שלא ידע, החל ממאי הושק סינמטק 2 שהוא למעשה אולם קולנוע נוסף עם סרטים חדשים ויותר מסחריים.
הוא בא לתת תשובה לתושבי הכרמל ולחזור על ההצלחה הרבה של קולנוע סינמה קפה עממי הותיק שבנווה שאנן.
ניתן לראות את תוכניית הסרטים בבאתר הרגיל של הסינמטק.
בנוסף – הושק לפני שבועיים קולנוע שבתאי בתוך מוזיאון חיפה לאמנות שהחל לפעול בסופי שבוע ומהווה אלטרנטיבה לתושבי הדר והסביבה, בהנהלת טליה ביקסון רבת הפעלים שמנהלת ביחד עם הבלוג את דף הפייסבוק אירועי השבוע האמיתיים בחיפה. זה האתר של הקולנוע.

ולסיום – תערוכת צילום ששווה לראות בנולה סוקס הנווה שאנני: הודו על אופנוע של הצלם ובעל חנות הספרים "גולמונד ספרים" במסדה, אייל לבקוביץ.

התערוכה תינעל בתחילת ספטמבר. לפרטים אפשר לפנות לנולה סוקס.

10365312_10202159728890785_519784936063252520_o

הודו על אופנוע בנולה סוקס

ומה ייצא לי לשבת?

מה יותר מתאים לקיץ מאשר אוכל מקסיקני? עם מרגריטות וטקילות בצד כמובן… 🙂

קסדייה היא הבת דודה האקזוטית והשווה של טוסט הגבנ"צ הישראלי כל כך. היא טיפה יותר מסובכת להכנה אבל ממש טיפה ושווה את השדרוג! המתכון שלפניכם הוא מתכון הבית בבית סובול ומבוסס על שילוב של שני מתכונים שונים של קסדייה – האחד בתנור והשני במחבת. ובכן, המתכון שלנו משלב טיגון במחבת ואפייה בתנור.

קסדיאס

רשימת מצרכים:

כף שמן זית
1 בצל סגול קטן, קצוץ דק
2 שיני שום, כתושות
רבע כפית צ'ילי טחון
2 כפיות כמון
2 פלפלים מתוקים (אדום, צהוב, כתום, ירוק), קצוצים דק
1 ביצה, טרופה
8 טורטיות חיטה גדולות (מאוד, קנו את הכי גדולות שאתם מוצאים)
חצי שקית של גבינה מגוררת (אמנטל, עמק, וכדו')
אופציונלי:
500 גרם שווארמה או חזה עוף
פלפל צ'ילי טרי קצוץ דק

הכנה:

1. מחממים תנור לחום בינוני (180 מעלות צלזיוס) ומכינים תבנית (רצוי עגולה) מחוץ לתנור, מרופדת בנייר אפייה ומשומנת היטב.
2. במחבת גדולה מחממים שמן ומטגנים בצל ושום עד שמתרככים.
3. מוסיפים את הפלפלים והתבלינים.
4. מוסיפים את הביצה הטרופה. כאן, לאלו שלא שומרים כשרות ואוכלים בשר, ניתן להוסיף את הבשר. מערבבים קצת ומטגנים עוד מספר דקות.
5. שמים טורטיה על צלחת ושמים על חצי ממנה את המלית מהמחבת ומוסיפים גבינה מגוררת לפי הטעם (מבחינתנו כל המרבה הרי זה משובח). מקפלים את הטורטיה כך שתתפוס חצי מהתבנית. חוזרים על אותו התהליך עם טורטיה נוספת.
6. אופים כ 10-15 דקות או עד שהטורטיות מזהיבות והגבינה מותכת.
7. חותכים לרבעים ואפשר להגיש עם גווקאמולי.

Quasadilla

גווקאמולי בסיסי

רשימת מצרכים:

1 אבוקדו בשל מאוד
חצי לימון או ליים (רצוי ליים)
חצי בצל סגול קצוץ דק (אפשר גם רגיל)
צ'ילי טחון לפי הטעם
מלח לפי הטעם

אופציונלי:
חצי עגבניה קצוצה דק
חצי פלפל מתוק קצוץ דק
פלפלון צ'ילי טרי קצוץ דק
מיכל שמנת חמוצה או יוגורט

הכנה:

חוצים לשניים את האבוקדו בקליפתו ומוציאים את הגלעין.
לוקחים כף ומוציאים את חצאי האבוקדו מקליפתם.
בקערה בינונית מועכים את האבוקדו עד למחית אחידה.
סוחטים את הלימון או הליים, מוסיפים את הבצל והתבלינים ואת התוספות האופציונליות ומערבבים היטב.

בתיאבון!

פחד ותיעוב בדובי'ס מאת אלכס סובול

את ההתרשמות שלי מההופעה של שלמה בר בדובי'ס אפשר לסכם רק אם נביט בדילמה וננתח אותה: ניתן לצפות בזמר טוב ולאכול אוכל גרוע. לזמר בטח לא איכפת כי אוכל גרוע לא אמור להסיח את הדעת ולך לא איכפת כי אולי הזמר יסיח את דעתך מהאוכל. אפשר גם לאכול אוכל טוב מול זמר גרוע. האמנות אולי רדודה ו/או ממוחזרת אבל אפשר לפחות להתנחם ביצירה הקולינרית. חוצמזה, אולי אפשר לתמרץ את הזמר בעזרת אוכל ולקוות לשיפור.
א-בל בדובי'ס הייתי בבעיה. הנה הסיפור: נכנסנו, אני, אשתי ואורח רם מעלה מתל אביב (כן אתה, אליהו!) דקות מספר לפני ההופעה. מצאנו מקום ודרשנו אוכל. המקום היה מלא ובקושי הצלחנו למצוא כסא לשבת עליו.
במקרה שלושת הכסאות הפנויים היחידים היו היישר מול שלמה בר במרחק נגיעה. מלצרית חביבה אף אילתרה לנו "שולחן" או כסא קצת יותר גבוה, תלוי איך מסתכלים על זה. הזמנו שורה של מנות מפתות ולפני שהן הספיקו להגיע התחילה ההופעה.

1545605_617470671651504_1423567172_n

אח, ההופעה! מי שלא ראה את שלמה בר מתופף ושר בו זמנית יכול להסתפק בשמחת בית השואבה. ברצינות, אם חשבתם שזה מרשים שמישהו שר ומנגן בגיטרה, כנראה שלא יכולתם להשוות את זה לתיפוף ושירה בו זמנית. נדיר לראות מישהו שמצליח להביע את עצמו באופן אותנטי במובן המקורי של המילה. בנוסף הוא מבצע את השירים בוירטואוזיות שחושפת שנים של אימון לצד כשרון יוצא דופן.
ואז, בזמן שאנו יושבים פעורי פה, מקשיבים לכל מילה ולכל מאוול, מגיח האוכל. חומוס מהביל עם פטריות מהסוג שהזכיר את המיטב של "חומוס ינשוף" זכרונו צדיק לברכה, שווארמה סייטן מתובלת שיכולה לגרום לכל קרניבור לתקן את דרכיו ופיתה צ'יפס. אתם שואלים מה זה פיתה צ'יפס?! הלוא זו ההמצאה הטובה ביותר מאז הספגטישוק של אשתי! מדובר בנתחי פיתה דקים מטוגנים עד כדי פריכות המוגשים עם פָּאלֶטַה של רטבים וסלטים. חוץ מהטחינה, המטבוחה והטופונז כמצופה היו גם קינואה מונבטת, רוטב פסטו מעולה ועגבניות מיובשות.

Doobik food

לא פיתה צ'יפס, אבל מעולה בכל זאת – חומוס ופיתות שום קלויות בליווי סלטים

ואז באה הדילמה. הנה אנחנו, יושבים עם כל הטוב הזה במרחק נגיעה משלמה בר ואפילו לא יכולים להציע לו איזה טוגן פיתה לרפואה. חוצמזה, אמא שלי לימדה אותי לא לאכול בפה פעור. אחרי נצח של בליסה ברגשות מעורבים (אוכל מצוין! מוסיקה מעולה! רגשות אשם!), החלטתי לעשות מעשה ולמצוא פתרון. ביצעתי גיחה לחלק המרוחק של הדובי'ס ולאחר משא ומתן קדחתני היושבים שם נאותו לפנות מקום בשולחן. עצה לחיים: אנשים יתנו כל כך הרבה לזרים שזה עתה פגשו. רק צריך לבקש בנימוס. סגנון הנימוס משתנה מ"התואיל…" ל"אחשלי/דוד!" בהתאם לקהל המטרה.
או אז עברנו לשולחן המרוחק אבל כמו בבעיה הפלשתינית, כל פתרון יוצר בעיה חדשה ובלתי צפויה. עכשיו אנחנו יכולים להנות מהאוכל באופן מלא ולהתענג על כל טוגן וטוגן אבל אנחנו רחוקים משלמה בר. לראות את האיש הזה ורק לשמוע אותו, זה שני דברים שונים. אנסה לתאר במילים את שלמה בר מרים את ראשו כשהוא מפיק צלילים עמוקים
כבאר, את עיניו שסגורות באקסטזה או בריכוז עמוק, כמעט מדיטטיבי כשהוא מרעיד את "דובי'ס" הקטנה. אנסה ואכשל.
לאכול מהר ולרוץ חזרה? להנות מכל ביס, אבל לפספס רגע בהופעה שלא יחזור? אולי להקדיש דקה או שתיים לאורח שלא ראית חודשים IRL? אכן התלבטויות כבדות משקל. בסופו של דבר, זכינו לסיים ואפילו לתפוס שניים-שלושה שירים בקצה זנבה של ההופעה כשאנחנו ישובים במקומותינו המקוריים. אם מישהו יכול לשכנע אותי שילדים זה שמחה הוא כנראה האיש (עם כל הכבוד לאשתי ויש כבוד…).

1535631_618229441575627_726250292_n

בסוף ההופעה שלמה בר הוכיח שהוא לא רק פרצוף יפה והזכיר בכמה מילים את הבעיה החברתית המעמיקה בארץ ואדם זחוח שהעמיק את הבעיה בקדנציה הנוכחית. במקרה לחלוטין, הקדשתי לאיש הזה מתכון שכתבתי והתכוונתי לפרסם בבלוג בשעת כושר מתאימה. המתכון באנגלית אבל יינתן תרגום לכל דורש. תהנו!

 

Homemade cider from store-bought ingredients

Dedicated to the loving memory of Yair Lapid, the fuck that made cheap brandy cost 50 NIS

2 liters of apple nectar
4 tbs, 6 tbs, some cheap Bulgarian brandy
6-7 pieces of dried apples
1 fresh apple
half an orange
A pinch of cardamon cloves
1 stick of cinnamon

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. Look for a homemade cider recipe on the Internet. Fail to find something that doesn't involve a "press". Decide to just wing it.
2. Pour the apple juice into a large pot
3. Toss in the dried apple and the cardamon.
4. Dice the apple and half an orange quickly before in boils or think ahead and cut it beforehand.
5. Add in a stick of cinnamon.
6. Stir

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

7. Remember to add brandy. Measure out exactly 4 tablespoons with a measuring spoon. 8. Stir and taste.
9. If you cannot taste the Brandy, add two more spoons and stir.
10. If you still cannot taste it, add additional Brandy directly out of the bottle. Safely dispose of the measuring spoon.
11. Wait until the cider simmers and serve hot.
12. Receive compliments.

Important note – if you cannot finish drinking the cider as soon as it is ready, you’ll need a stronger stomach or more friends. While you are looking for these, you can store the cider in your fridge for a few days. However, you should fish out the cardamon first, as the cider may become bitter after a while.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג

השבוע נסגר המקום שממנו התחיל הכל.
סטודיו "הנמלה" של שחר סיון – איש רב פעלים, היה המקום שחידש את תרבות האנדרגראונד המפוארת שהלכה לישון בסוף שנות השמונים, והשאריות שנשארו ממנה גוועו באמצע שנות התשעים – כפי שכתבתי בערב-רב.
בשנת 2006 עזבתי את חיפה ועברתי לגור בקריות. אחרי כמעט עשור שחייתי בה בתור בן אדם בוגר אני וחיפה הגענו לשלב "יחסינו לאן".

כמו בכל מערכת יחסים ארוכת טווח, אחרי שלב ההתפעמות שלי ממנה שהיה בין גילאי 12 ל 16, הגיע שלב האינרציה הטבעית שנמשך אל מעבר לשירותי הצבאי ולאחריו התחלתי לגלות את הקסם התל-אביבי. מידי פעם היא עדיין הצליחה להפתיע אותי וניסיתי אותה בכל מיני גרסאות: הגרסה ההדריסטית (מסדה בעיקר), הגרסה הכרמליסטית והגרסה של קרית אליעזר ובת גלים. בשלב כלשהו באמצע לימודיי באוניברסיטה, חיפה החלה להתיש אותי. נמאסו עליי התחבורה הציבורית המסורבלת והבלתי אפשרית שלה, הקליקות החיפאיות הנוקשות שגורסות שאם לא כיבית מדורה בכיבוי צופים יחד עם הנפשות הפועלות שם, אתה לא שווה יריקה, וחוסר החיים הכללי מעבר למושבה הגרמנית (מקום מקסים, אבל כמה אפשר לשבת באותן מסעדות ובתי קפה?).
אני וחיפה נפרדנו – או לפחות לקחנו פסק זמן האחת מהשנייה לזמן בלתי מוגבל.

עברתי לקרית ביאליק – עיר קטנה ששילבה כפר ואורבניות צנועה. התאהבתי במנטליות הקרייתית – זאת המקורית: היקית הפשוטה עם רוכבי האופניים הישנים. כצפוי בכל ריבאונד, התחלתי להשתעמם די מהר ורציתי עיר אמיתית. כזו עם סינמטק, ותיאטרון, וספרייה גדולה ופאבים ומוסדות תרבות.
זה לא שלא היו כאלו בקריות. היו. אבל איכשהו התחושה היתה שונה. הכל היה שטחי יותר ומיינסטרימי יותר. הבילוי הנפוץ של הצעירים הקרייתים היה לאכול. בחוץ, בבית, לא משנה איפה. ואז לצאת לפאב ולשתות לקינוח. כשהאוכל והשתייה הופכים לדבר הבסיסי ששולט בתרבות הבילוי מתחיל הניוון. חסרה לי תרבות הנגד.
לא יכולתי לשאת את הרחובות החשוכים והמתרוקנים בשעה שש-שבע בערב. חיפשתי משהו אחר. משהו שיגאל אותי מהדיכאון שנקלעתי אליו.

לחזור לגור בחיפה לא היה אופציה, מסיבות אישיות. אני ובעלי הגענו איכשהו לאתר החברתי couchsurfing. בעברית "גולשי ספות". התחלנו לארח אנשים מכל העולם וגם הכרנו אנשים מהקהילה המקומית. חיי התרבות והבילוי שלנו התקיימו במימד מקביל למקום שבו גרנו. אירחנו אנשים אצלנו בבית אבל תמיד יצאנו איתם למקומות אחרים – חיפה, עכו. הלכנו לאירועים של הקהילה המקומית בחיפה, בתל אביב, כפר סבא, רמת גן ועוד.

אבל המשכתי לחפש. מעבר לחיי החברה העשירים שהיו לנו בזכות גולשי ספות שהיו נהדרים – חסר לי דבר מה.
הרגשתי שהפנימיות היצירתית שלי הולכת לאיבוד ושלא אוכל למצוא אותה שוב אם לא אציל אותה עכשיו, ברגע זה.
תמיד יצרתי. בתור ילדה ציירתי וצילמתי. בתור צעירה אחרי צבא כתבתי שירים וסיפורים קצרים וכשעברתי לקרית ביאליק משהו נרדם בי. העבודה שעבדתי בה אז, מוקד טכני, שאבה ממני את כל האנרגיה ולא היה בי כוח להמשיך ליצור. ויתרתי.

באותה תקופה למדתי באוניברסיטת חיפה. הזמן היה שלהי שנת 2008. האוניברסיטה הוצפה במודעות קטנות ולא מאוד ברורות שתפסו את תשומת ליבי. כל מיני אירועים שנשמעו הזויים על גבול הסוריאליזם. ערב קומיקס, ערב סרטי פורנו רך, איזה הופעה של להקה אחת, צבי ונערי הליווי ועוד… משהו ברחוב הנמל, עיר תחתית? כל פעם הייתי אומרת לעצמי ולבעלי שחייבים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה. השם שלו – סטודיו "הנמלה" עורר בי זכרונות למקום אחר באותו שם אבל שהיה בקרית אתא. אולי חלקכם יזכרו אותו – מועדון הנמלה (The Ant) – תופעה מדהימה כשלעצמה שיום אחד אכתוב עליה. איכשהו עלתה בי התקווה שהמועדון, שנסגר בינתיים – חודש ועבר לפעול בעיר התחתית בחיפה.

1077_51476929907_6792_n

זה היה בדיוק לפני חמש שנים, בדצמבר קר וגשום, כשהכרזתי בפני בעלי וחברה משותפת ש"זהו, היום הולכים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה". רצה הגורל והיה זה הערב שבו הופיעו צבי ונערי הליווי.
הגענו לעיר התחתית שנראתה חשוכה ולא מסבירת פנים, וחיפשנו את הרחוב הקטן שנקרא הנמל. איכשהו מצאנו אותו וגם את הסטודיו. עלינו לקומה השנייה ו… מעולם לא ראיתי מקום כזה.
הוא לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם לכן. סטודיו ענק עם עבודות פיסול ורישום והרבה הרבה שמונצע'ס שפשוט השתלבו באופן פלאי. אנשים בכל מקום שישבו על כסאות וכורסאות וספסלים שידעו ימים טובים יותר ונזרקו ואז שוב מצאו בית אוהב שהחזיר להם את הברק ללחיים. היו שם כמה כלבים שרצו באופן חופשי בכל מקום. "מקום שמכניס אליו כלבים הוא בטוח מקום טוב" – חשבתי. בכל מקום היו מפוזרות קערות עם גזר בלימון ושום וקערות חומוס. בבר מכרו תה וסביר להניח שגם משהו אלכוהולי כמו בירה או פונץ'. אני קניתי תה והוא היה התה הכי טעים ששתיתי אי פעם.

1077_51474729907_1859_n

לא הייתי בטוחה לגבי הקערות האלו. הן של אנשים שקנו אותן, או לא? אפשר לקחת מהן או לא? הסתכלתי על אנשים אחרים. הם לא נראו מאוד מודאגים. הגעתי למסקנה שזהו רכוש הכלל וטעמתי מהגזר. מעולם לא ידעתי שאפשר לעשות גזר חי בצורה כזאת. התמכרתי. לגזר, לסטודיו, להוויה.
הגזר הזה היה התפוח הפרטי שלי מעץ הדעת. אחריו דברים יהיו אחרים, שונים בתכלית.
פתאום חיפה הפכה ממקום משעמם וצפוי למקום שהכל יכול לקרות בו.

1077_51474724907_685_n

ואז, ברגע שצבי ולהקתו עלו על הבמה והתחילו לנגן, ידעתי. ידעתי שאסור לי לוותר על המקום הזה ואני חייבת לחזור אליו. שוב ושוב. עד שהוא יהיה לי לבית.
כשיצאנו משם וחזרנו הביתה, כבר תכננתי את הפעם הבאה.
במקרה, דרך אירוע של גולשי ספות פגשתי את צבי באחד האירועים ונודע לי ממנו על האגף והברטניין ומכאן ההיסטוריה כבר ידועה.

בערב הפרידה מהנמלה שהיה ביום חמישי ה 19.12 הופיע רותם סיון עם טריו הג'אז שלו. רותם הוא אחיו של שחר והוא חי ועובד בניו יורק. מאוד נהניתי לשמוע אותו ובהתחשב בכך שאת ז'אנר הג'אז שהוא מנגן אני בדרך כלל מצליחה לשמוע עשר דקות בלי להשתעמם ובהופעה של רותם לא הרגשתי את הזמן עובר בכלל – אני חושבת שמדובר בעילוי מוזיקלי בהחלט. כפי ששחר אמר עליו באותו ערב, ואני מביאה את רוח הדברים כי ציטוט מדויק אין לי: "לחיות מאמנות זו עבודה מאוד קשה והסוד הוא להתמיד להתמיד להתמיד" – ההתמדה כנראה משתלמת.

1461706_482386858546797_1690433987_n

סטודיו "הנמלה" אירח במשך יותר מחמש שנים ערבי מודל בימי שני עם אח בוערת ומופלאה, מוסיקה משובחת ותקלוט חי של מיטב אנשי הלילה בחיפה. הוא גם אירח הופעות של זמרים והרכבים שלא היו שומעים עליהם בשום דרך אחרת. היו גם ערבי תרבות שהוגשו על ידי המיטב מגיבורי התרבות החיפאיים על סרטים, קומיקס, אופנה ועוד. גם ערבי שירה מחתרתיים ופורצי דרך היו שם. זה המקום שגידל אותי ועוד רבים מהחיפאים וגרם לנו להבין איך צריכים להיות באמת חיי תרבות טובים בעיר. כאלו שלא כרוכים בתאוות קפיטליסטיות ממוסחרות, שלא סופרים את שורת הרווח. הנדיבות של שחר והרצון שלו לחלוק איתנו, החיפאיים, את כל הטוב הזה הורגשו בכל אספקט אפשרי בסטודיו. החל מקערות הפירות, הירקות הכבושים והנהדרים, הזיתים הבלתי נשכחים והשתייה החמה שהיו מפוזרים בכל אירוע ואירוע והוצעו בחינם ובחופשיות לכל דורש, דרך המחירים הסמליים והמגוחכים ששחר היה גובה לאירועים הייחודיים שלו ותמיד היתה התחשבות במצב הכלכלי וכלה בכך ששחר תמיד היה ועודנו נגיש לכל אחד שרצה לדבר, לחלוק, להציג מיצירותיו ולשאול לגבי איך יוצרים ואיפה מוצאים דבר מה.

אני מאמינה שאחת הדרגות הגבוהות שאמן מרוויח היא היכולת להביט על היצירה שלו ולהרוס אותה, רק כדי ליצור יצירת אמנות חדשה. ולכן השבוע המקום נסגר לקהל. שחר סיון, האדם והנמלה, הולך לפתוח ביסטרו בשם וניה (בקרוב…) ולעשות את אותה מהפכה חיפאית אבל בתחום אחר – אוכל.

רציתי להגיד תודה, בשמי ובשם כל האנשים שבאו וקיבלו כל כך הרבה מהמקום. תודה על ששמת את הסטודיו להיות כאן כמו מגדלור ולהאיר את הים החשוך והסוער. תודה שנתת חוף מבטחים לכל האנשים שחיפשו ומצאו משהו שונה ולא רגיל. אתה תמיד בליבנו.

ולפני שנשקע בנוסטלגיה מיותרת, הנה שיר שמוקדש לכאן ולעכשיו:

הזמני הוא הקבוע החדש

Then you better start swimming"
Or you'll sink like a stone
"For the times they are changing

(Bob Dylan – The Times They Are changing)

אנחנו נוטים להיצמד לדברים המוכרים והישנים גם אם הם הורסים את הבריאות שלנו, השפיות ואת חיינו באופן כללי. אחרי די הרבה חיים הגעתי למסקנה שזו אשליה.
אי אפשר להיאחז בקשרים, מקומות, הרגלים. אי אפשר להיאחז בדבר. הכל משתנה – באופן תמידי.
הרקליטוס, פילוסוף יווני שחי ופעל בסוף המאה השישית לפני הספירה, אמר שלעולם איננו דורכים פעמיים באותו הנהר. הוא ידע דבר או שניים, הבחור.

מאז ומעולם חשבתי שמה יותר ישן – יותר טוב. ברלין שינתה את התפיסה הזו אצלי.
אין לי דרך אחרת להגדיר את העיר הזו מאשר מישמש תרבותי נפלא. ברלין היא קולאז' שבו הכל משתלב בצורה מושלמת, למרות חוסר ההרמוניה הצורם לכאורה. אם הייתי צריכה לתאר את ברלין בתור בחורה הייתי אומרת שהיא מהבחורות המודניקיות האלו משנות השמונים שלבשו שמלה סופר אלגנטית עם נעלי אולדסטאר וז'קט אופנוענים כבד ונראו פיצוץ.

8152c6d3-8813-4f4b-aaf5-af07d77a7a22wallpaper

העבר התרבותי המפואר של ברלין נמחה כמעט לחלוטין בגלל ההפצצות במלחמת העולם השנייה.
כמעט הכל בה משוחזר או בנוי מחדש. בכל מקום יש אנדרטה קטנה או שלט שמזכיר מה היה כאן.
אבל ברלין היא עיר שחוגגת את החיים ועושה לימונדה מהלימונים.
היריעה תקצר מלספר על רשמיי מברלין. ובכל זאת, על דבר אחד קטן אספר.

מתחם התכלס ז"ל.
אני מצטטת מויקיפדיה: "הבניין, שנקרא תחילה "פרידריכסשטאטפסנגן" (Friedrichsstadtpassagen), נבנה על מנת לשמש כחנות כלבו ברובע היהודי בברלין, ליד בית הכנסת שברובע. המקום שימש את המשטר הנאצי כמתקן כליאה, ולאחר מכן נהרס חלקית. לאחר נפילתה של חומת ברלין בשנת 1989, נכנסה למקום קבוצה של אמנים, אשר פתחה בו סטודיו לאמנות, סדנאות, בית קולנוע ומועדון לילה."

ae4c64ba-0977-472a-be2d-a2ebb658bf77wallpaper

חברים, המקום הזה החזיק עשרים-ושלוש שנה. מסקווט (squat) נטוש הוא הפך להיות מוסד. בית לכל אוהבי תרבות האנדרגראונד והפרינג'. קשה לתאר בדיוק את המקום – אבל אנסה.
מבנה ענק בן ארבע-חמש קומות, מלא בסטודיואים, אולם קולנוע, פאב מגניב עם משחקי וידיאו ישנים, חצר ענקית מלאה בפסלים ומכוניות ישנות. המון אנשים שרוקדים, או יושבים על ערסלים, מדברים, אוכלים ובקיצור חיים את החיים. כשהגענו לשם, בשנת 2010, המקום היה לקראת סוף דרכו וקצת התמסחר, אבל עדיין אפשר היה להרגיש את המחתרתיות המפעמת בו. שם הבנתי את הידיעה שהכל זמני, הכל משתנה והכל נועד להסתיים. אבל אז הוא מתחיל מחדש בגרסה אחרת. ברלין והתכלס בפרט חוגגים את הרעיון הזה ואני לא יכולה לקרוא לזה בשם אחר פרט לאופטימיות.

a369ed8c-b059-485b-834a-3cd46cddf87cwallpaper

בשנת 2012 גם התכלס הגיע לקיצו והמתחם פונה מיושביו ויועד להיות בניין דירות מפואר.

אבל אני לא דואגת.
אתם יודעים למה?
כי איפשהו בעולם, במדינה אחרת, בעיר אחרת, אנשים אחרים החליטו ליזום כזה פרוייקט.
אתם מכירים אותם. פגשתם אותם. חלקכם לרגע וחלקכם להרבה יותר. וחלק קטן מכם אימץ אותם והפך אותם לבית ולמשפחה.

אני מתכוונת לגלרית האגף. חוץ מגלריה, זה גם קולקטיב אמנים שיוזם ומקדם כבר כמעט חמש שנים את חיי התרבות והלילה בעיר הזו. הוא התחיל ממקום קטנטן ברחוב הנמל 51 בעיר התחתית וקיבץ סביבו קהילה שצורכת ומייצרת אמנות. נוצרו בגלריה מנהגים כמו פתיחות של תערוכות בימי חמישי עם המון מוסיקה, אוכל טוב ואווירה שמחה. ערבי בר בימי שלישי בערב. שיח גלריה בסוף כל תערוכה. ארוחות או מסיבות באירועים מיוחדים (כמו חגים). למי שפיספס, כתבתי עליהם כאן וכאן. אחרי ברלין נעשיתי חובבת שינויים אבל האגף היה הדבר היחידי שרציתי שיישאר בדיוק כמות שהוא. בתום השנה הרביעית לפעילות, אחרי חופשת החגים המסורתית שלהם, הגלריה לא חזרה לפעול.
חברי האגף הודיעו שהם מכינים לנו הפתעה.

963850_10153452604525297_1028969333_o

מדובר במתחם חדש וזמני בשם "האגף השני". המקום, ברחוב הנמל 67, משתרע על פני 400 מטר מרובע. יש בו בר, אולם קולנוע, חדר חושך, מקום לסדנאות ולערבי מודל. המבנה שימש כמתפרה שנשרפה באיזשהו שלב, ומאז עמד נטוש. קבוצת האגף קיבלה הצעה מפתה ביותר מעירית חיפה – לקבל את המקום בחינם לשלושה חודשים, לשפץ אותו ולהשמיש אותו ולעשות ממנו מתחם אמנות לתערוכות, סדנאות ובקיצור בית אמנות ותרבות בחיפה.

הפתיחה היתה משהו לא מהעולם הזה. זו היתה המסיבה הכי טובה בעיר והחיפאים מיאנו מלהירגע מהחגיגה השמחה והאמיתית שלא ראו כמוה בחיפה מאז… קשה להגיד. אולי מאז שנות השבעים.
המקום פתוח שישה ימים בשבוע, בהם מועברות סדנאות וערבי מודל, הקרנות של סרטים הזויים בצורה משובחת וכמובן – ערב הבר המסורתי, עם "קבלני משנה" לרוב – שבעה אמנים נהדרים נוספים שהצטרפו לקולקטיב האגף: יונתן גוטסמן, יובל פייגלין, הדס וייס, רועי כהן, אור שלומן, טל בלום וטליה בן אבו. קשה להסביר לאנשים שלא ביקרו במבנה אגף המקורי בארבע השנים האחרונות את תחושת החופש שיש במתחם הזה ועם זאת תחושת ביתיות. החלל הגדול טומן בחובו המון אפשרויות שלא היו במקום הקודם כמו מקום לתלות את כל העבודות של חברי האגף. מקום מרווח בקומת הכניסה לשבת בקבוצות ולעשות תרגילים באמנות. מקום לשבת ולראות סרטים על גבי מסך גדול עם כל החברים. רחבה בחוץ שאפשר לנצל מבחינת צילום, ציור וסתם להינפש. והמקום צמוד לתחנת הרכבת – אז לכל החוץ-חיפאיים שביניכם – אין תירוצים.

כמו שציינתי, האגף השני נועד להיות זמני. השמועות מספרות שבתום שלושת החודשים אמורה לקום במקום מסעדת פאר צרפתית שבה רובנו לא נוכל לסעוד בגלל מחירי העתק שתגבה בדומה לבית הספר היוקרתי לבישול שיוקם בקומה מעליה. התקווה שלי היא שהזמני יהפוך לקבוע ושלושת החודשים הללו יגלשו ויהפכו לחצי שנה ואחר כך שנה ובלי לשים לב, יעברו להן עשרים שנה. אין מה לעשות, הנטייה הטבעית של כולנו היא לנסות לשמר דברים טובים, כפי שכתבתי בתחילת הפוסט. אבל בהנחה שכל דבר סופו להסתיים אני קוראת לכם: נצלו את הרגע. בואו לאגף השני בימי שלישי. תראו שם סרטים במרתף. דברו עם האמן התורן על הבר שיחת נפש לתוך הלילה. הרשמו לאחת הסדנאות של אחד האמנים (כולן מצויינות) – או ליותר מאחת אם יש לכם את היכולת. בואו לפתיחות של התערוכות. בואו לאירועים המיוחדים שחברי האגף בוודאי יארגנו. תהיו חלק מהדבר החד פעמי הזה שמתרקם לו עכשיו בחיפה תחתית – לפני שהאזור יהפוך לגן שעשועים לעשירים בלבד.

1401956_10153452583310297_284706609_o

האגף השני הוא מיני-תכלס אבל הרבה יותר טוב. לעומת זאת, בית-גלריה קצת מזכיר לי את החצר הענקית שהיתה מחוץ למבנה התכלס. בית-גלריה הוא שמה של גלריה יפהפייה ברחוב יפו 30 שבעיר התחתית.

כשמגיעים לאחד האירועים של בית גלריה, זה יכול להיות יום שבת בצהריים המסורתי עם החמין וההופעות החיות, או ערבי הקברט בימי חמישי או סתם מסיבה ספונטנית לקהל הרחב – מקבלים את התחושה הזו שכל כך הרבה מקומות מתאמצים לייצר באופן מלאכותי ולעיתים קרובות נכשלים – זרימה.
הגלריה הוקמה על ידי שמעון כהן, המוכר לנו מאופנת "אן שמעון". בנוסף לכך שמעון הוא אומן יוצר. גם במקום הזה הבאים מרגישים חמימות וחוזרים שוב ושוב, לא מעט בשל הקשר הבלתי אמצעי עם שמעון, אדם שמשדר עוצמה פנימית חזקה ולבו פתוח לכל אחד ואחת באשר הם.

553776_423998744368927_1592832606_n

גיליתי את המקום לגמרי במקרה שנה שעברה מעלונים שהושארו בפאב הדאנק וסיפרו על מסיבת ראש השנה האזרחית שלא תיראה כמוה. כמובן שהלכתי לבדוק. כאשר נכנסתי לגלריה, התנגנה ברקע מוסיקת עולם מהפנטת והמוני אנשים רקדו בשחרור עילאי. למרות הכמות הגדולה של האנשים לא היתה תחושת דחק, הרבה בגלל ניצול החלל המדהים של המקום, אבל בנוסף, היה שם דבר מה שאי אפשר להסביר במילים. מין אנרגיה פסיכודאלית כייפית שהמקום משרה על כל מי שנכנס. במסיבה אחרת שנכחתי בה, אנשים ישבו במרפסת הגדולה שבחוץ על ערסלים ועל ספות וניהלו חולין וגם שיחות נפש. בתוך הגלריה אנשים ישבו על פופים ועל כסאות ולרגע הרגשתי כאילו חזרתי בזמן לאל-איי לשנות השישים והשבעים, למסיבות הפרטיות הגדולות עם התחושה המשגעת של חירות ורק בריכת השחייה הגדולה היתה חסרה שם.

733879_426728890762579_1242798285_n

במקום מוגש אוכל צמחוני עם השפעות מרוקאיות והוא בהחלט מומלץ. גם הפיצות שנאפות במקום ראויות לכל סופרלטיב אפשרי. שמעון מאמין בתרבות אנטי צרכנית ובגישת חיה ותן לחיות. הוא הולך אחרי האמת שלו ומסרב להתמסחר. יעידו על כך המחירים המגוכחים שהוא לוקח בעבור האוכל, האלכוהול וההופעות, שלעיתים הן ללא תשלום בכלל! אם אתם רוצים לחזור בזמן ולהרגיש איך ההורים שלכם חיו בשנות השבעים (לצעירים שמבינינו) או לשחזר את הזכרונות שלכם משנות השבעים (לצעירים ברוח שמבינינו) – בית-גלריה הוא המקום עבורכם.

כפי שציינתי, כל יום חמישי ישנו ערב קברט, כשבכל שבוע שמעון מביא אמנים אחרים לחלוטין. בימי שבת תוכלו להנות מחמין מרוקאי צמחוני מצויין ומהופעות חיות בסגנון מיקרופון פתוח. ישנם גם אירועים נוספים וכדאי לעקוב בדף הפייסבוק של הגלריה.

ולתגלית החדשה שלי.
יש מוביל תרבות חדש בעיר. קוראים לו דובי שיפמן.
דובי שיפמן, גבר רב מעללים בעל קסם אישי מהסוג המחוספס, ניהל שנים רבות את הפאב-מועדון-הופעות חוות-החיות שבקרית חרושת (קרוב לקרית טבעון) ונאלץ לסגור אותו בגלל תלונות חוזרות ונשנות של השכנים. אבל בשנים שהמועדון פעל כולם הופיעו שם. כל זמרי ולהקות ישראל הנחשבים. רבים מהם נשארו בקשרים קרובים עם דובי ומוכנים ללכת אחריו באש ובמים כולל להגיע לחיפה – משימה לא קלה בכלל לאזרחי מדינת תל אביב.

בעת שהגיע לתודעתי, דובי היה מבשל חומוס באופן קבוע בפאב ג'ק-והאפונים שבעיר התחתית. בשלב כלשהו החל להופיע בערבי יום שני במופע "קריעת שירה" שכלל סטנדאפ והקראת שירה באופן היתולי וכנראה משם צמח הרעיון לקברט "תהום תחתיות", אגדה מיתולוגית בחייה. הקברט החל לרוץ בבית-גלריה ולאחר מכן עבר לפאב הסינקופה – מיקומו הנוכחי. הוא משתנה במקצת מפעם לפעם אבל באופן די קבוע ישנו ליצן-ג'אגלר, קוסם, זמרת, אקרובטית, שחקן וזמרים ו/או להקות מפורסמים. למשל מיקי הררי מ"החברים של נטשה", אורי מיילס מההרכב האירי "כחול", צבי פטרקובסקי ועוד. מומלץ ביותר! עקבו אחרי הפרסומים באתר של סינקופה ולכו למופע הקרוב.

מיזם נוסף של דובי הוא בתחום הקולינרי. כשקפה "מישמש" האהוב במסדה נסגר, דובי קנה את המקום והפך אותו למסעדה טבעונית בשם הכה מתבקש המקום של דובי או בפשטות – דובי'ס. בתפריט יש את החומוס שהכין בג'ק והאפונים אבל גם לביבות עדשים, סלטים, תפוחי אדמה, קינוחים ועוד. במקום מופיעים לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע אמנים ידועים ומוכרים כגון רונית שחר, שלמה בר, עמיר לב ועוד. כל ההופעות בחינם! דובי הצליח להביא למקום את האווירה הקריית טבעונית, הכפרית במקצת, שמשתלבת נהדר עם רחוב מסדה האורבני.

1404914_210619899109507_204498994_o

ומה יישאר לי לשבת?

החמין לבית סובול-לביא

מצרכים:

שתי בטטות חתוכות גס
חמישה-שישה תפוחי אדמה לבנים חתוכים לשמיניות
עשרה-חמישה עשר שזיפים שחורים מיובשים או תמרים מיובשים או משמשים מיובשים או תפזורת
שמונה-תשעה שוקי עוף (אופציונלי)
חמש-שש ביצים
שני בצלים קצוצים גס
שש שיני שום חתוכות גס
שתי כפות סילאן
מלח ופלפל
כפית פפריקה
מעט צ'ילי יבש
כוס מים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אופן הכנה

ממליחים, מפלפלים ומפפרקים היטב את שוקי העוף.
משחימים את שוקי העוף מכל הצדדים ושמים בקערה גדולה.
מטגנים בצל עד שמזהיב.
מוסיפים שום, צ'ילי, מלח ופלפל וכוס מים.
מטגנים עד שהכל שחום ומבעבע וסמיך.
מוסיפים לקערה את תפוחי האדמה והבטטה.
שמים את כל מה שבקערה בסיר גדול שמתאים לתנור או בפלטה חשמלית.
מוסיפים ביצים ופירות מיובשים.
מורידים מהאש את הבצל והשום המתובלים ומוסיפים אותם לסיר.
ממלאים מים עד שמכסים הכל אבל בלי להגזים.
מבשלים כל הלילה על אש קטנה או עד שהכל שחום והבטטות ותפוחי האדמה רכים מאוד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולסיום ברצוני להודיע על פרוייקט חדש שיזמתי בעקבות מאמר שלי שפורסם במגזין ערב-רב. הפרוייקט נקרא מוזיאון התרבות של חיפה ויהיה לו דף בבלוג. זהו פרוייקט שיתופי שקורא לכם, קוראיי הנאמנים, לתרום מסיפוריכם, תמונותיכם ומזכרות ששמרתם כמו כרטיסים מהופעות, מודעות ועוד. כל הסיפורים, התמונות והמזכרות יעלו לעמוד ויהיו חלק ממוזיאון וירטואלי לתרבות שהיתה בחיפה למען נוכל לספר עליה לדורות החיפאיים הבאים.
כל מי שיש לו סיפורים, תמונות או מזכרות מוזמן ליצור איתי קשר בתגובות כאן או בעמוד הפייסבוק של הבלוג או לאימייל שלי.

171806_10150093468743917_1829220_o

כל סרטוני הוידאו בפוסט צולמו, נערכו ובוימו על ידי אמית דניאל, מתעד תרבות חיפאי מהזן המשובח ביותר.
תודה לאילן גולדברג על תמונת הדולפין בטיילת בת גלים ולכל מי ששכחתי.

הפוסט הזה מוקדש לחברים שלי, האמנים.
תודה שנתתם לי את ההשראה לעבור מצריכת תרבות לייצור תרבות. זה מרגיש כל כך שונה וכל כך הרבה יותר טוב 🙂

All Hallows go north – מאת איליה קוחנובסקי

אז זה כבר נהיה עניין שבשגרה שאני מארחת כותבים מוכשרים פה בבלוג.
הפעם אני מארחת פוסט אורח של צעיר רהוט ומלא קסם ששמו איליה קוחנובסקי. איליה הוא פעיל חד"ש וכתב לעת מצוא. הוא גם חובב תרבות מושבע, וככזה – העזתי לשלוח אותו למשימה כבדת משקל שבה עמד בגבורה. רשות הדיבור לאיליה:

מאז ומתמיד רציתי לכתוב בלוג. בהעדר ניסיון בתחום, פניתי לכותבת הבלוג "תרבות אכילה", ואמרתי לה "למדי אותי". אבל כמו כל סמוראי מתלמד או שוליית קוסם, גם בפניי הועמד מבחן חניכה – "עליך לסקר את אירועי התרבות של חיפה בליל ההאלווין. אם תשרוד, אלמד אותך." הייתה תגובתה. וכך קרה שבליל האלווין בחמישי שעבר, עם רדת החשיכה, עת כל הרוחות והשדים מתעוררים לחיים ויוצאים להסתובב ברחובות יצאתי לי לסיקור נועז של התרבות וחיי הלילה של חיפה. אמנם לא נתקלתי בערפדים ומכשפות, אבל כן הזדמן לי להכיר אומנות והווי מקומיים תוססים ורווי חיות.

בהערכתי את האתגר שניצב מולי, גייסתי להרפתקה את א' וה', שהסכימו להתלוות אליי באומץ.
התחנה הראשונה שלנו הייתה תערוכה ב"החדש והרע" ברחוב כיאט 1 שבעיר התחתית. המקום הוא גלרית תרבות עצמאית ללא מטרות רווח, שמהווה במה לתערוכות שונות, הרצאות, סדנאות, הקרנות סרטים הנוגעים באומנות ומוסיקה, באופן המשלב את הקהילה החיפאית ואת היוצרים ושוחרי התרבות שמרכיבים אותה, כמו גם ממקומות אחרים בארץ. כמו כן, המקום אחראי על תפוצת כתב העת "מעיין" לאומנות וספרות, המהווה במה ליוצרים חדשים בתחילת דרכם, שטרם הצליחו לצבור ותק וקהל ליצירותיהם. בתחילת דרכו חולק מעיין יחד עם "מערבון", כתב עת בנושאי קולנוע וביקורות סרטים, שבינתיים בגר ועף מהקן וכבר כמה שנים טובות מתפקד ככתב עת עצמאי, וגם אותו תוכלו למצוא על המדפים ב"חדש והרע", נח לצד אחיו הגדול. לשניים מצטרף מגזין האומנות שקרוי על שם ההאד קוורטרס, "החדש והרע".

החדש והרע

באותו יום חג אפל, המקום אירח את התערוכה "אני, וליד לחאם" של אליעד לרום.
עת הגיע המשלחת שלנו לכתובת, כבר התגודדה קבוצה גדולה של אנשים בכניסה למבנה, חלקם יושבים על כוס בירה ומשוחחים איש עם רעהו, חלקם עושים גיחות אל תוך הגלריה. פילסנו לנו דרך בין ההמון ונכנסנו פנימה. מה אגיד, מר לרום יודע להעביר מסר. הציורים שלו ניחנו בפשטות ישירה שמלווה באמירה חברתית נוקבת רווית פרובוקציה. הוא מרבה לנגח נושאים אקטואליים שנמצאים על סדר היום במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, וגם כאלה שרבים מתעקשים להסירם משם או להתעלם מקיומם. הציורים ב"אני וליד לחאם" לקחו על עצמם לבעוט את התכנים על פני השטח ללא רחם, בתיבול של וולגריות וקריצות הומוריסטיות. רכות מול אגרסיה, מין מול שמרנות – כל אלה נשזרו בין גווני הצבע. בשילוב עם האווירה הביתית והחמימה של המקום, היה קל לי ולבנות לוויתי לשקוע בחוויה והיה קשה מאוד להמשיך בשליחות שלנו אל עבר מקומות אחרים שהיו ברשימה.

אני וליד לחאם

הבא בתור היה "זמן לוליינות" , תערוכת פסלים של נועה היינה שהתקיימה במסגרת פרויקט מונופול, ממש מעבר לכביש, ברחוב הנמל 39. פרויקט מונופול הוא יוזמה של מנהלת העיר התחתית, אשר מספקת גלריה שתוכל לשמש את מגוון האמנים שירצו להציג בה את עבודותיהם. מאפיין מעניין וייחודי שלו הוא שלאחר שאמן כלשהו מסיים להציג בה את עבודותיו בתום פרק המן שהוקצב, הוא זה שבוחר את האמן הבא שיחליף את מקומו, ואותו אחד בוחר אמן אחר במקומו וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת בלתי תלויה בבחירות ממסדיות של גורם כזה או אחר.

היינה, אמנית רישום, גילוף ופיסול צעירה מתל אביב באה לבירת הצפון להציג את מרכולתה האמנותית. לזכותה יאמר שהציגה טווח רחב של עבודות – הן גלשו בין המופשט לראיליסטי, בין הפשוט למורכב ונראה היה שהיא מאתגרת את קהל המבקרים לטעום קצת מהמגוון הרחב שיש לה להציע. החיסרון הבולט בתערוכה היה מימדיה הקטנים שאמנם הותירו טעם לעוד אבל היה זה "עוד" שרצה לבוא על סיפוקו באותו הרגע, ומשכשל בכך, נאלצה המשלחת הנועזת שלנו להשביע אותו בכיבוד הקל שהוצע מחוץ לגלריה. בין כוס יין שניה לשלישית, עזרה ה' אומץ וניגשה לאמנית, ביטאה את התרשמותה מהעבודות ועודדה אותה להמשיך ביצירתה. נועה הגיבה בלבביות ושמחה לשוחח איתנו. לקחנו כמה מהגלויות שהציעה לנו ופנינו ליעד הבא.

זמן לוליינות

הפעם הכתובת היתה מועדון הסירופ, ברחוב הנאמנים 2. המקום, שמסמל בעיני רבים את תחיית הסצינה המוזיקלית וחיי הלילה של חיפה מארח הופעות בעלות אופי שונה כל פעם. מתקלוטי דאנס דרך מופעים אקוסטיים ועד להופעות הארדקור פאנק עם אתנחתות ליריות של ערבי הקראת שירה בין לבין – יש מקום להכל מהכל. אבל בלילה ההוא "מלך התרבות" שלט במקום ביד רמה. מדובר בפרויקט של לא אחר מאשר ואדים נמירובסקי שעושה גרסאות כיסויי לשירי ילדות מוכרים ומלהטט בשילוב לא טיפוסי ומרענן של סינת' פופ רקיד וחספוס רוקיסטי. ואני אומר "לא אחר" עכשיו, אחרי ההופעה, שכן לפניה הוא היה עבורי מוזיקאי אלמוני לגמרי. אחרי אותו לילה הכול השתנה.
השלישיה האמיצה שלכם נכנסה אל תוך הסירופ שלבש בגדי חג והיה מקושט בקורי עכביש, רוחות ופרצופי דלעת מרושעים באווירה האפלולית שריחפה מעל הבמה והרחבה שלפניה, חברי ההרכב (שכללו הפעם את צבי פטרקובסקי על המיקרופון השני, ופסי קסל על הקלידים) כבר היו עמוק בהופעה. מיהרנו להגיע למרכז הרחבה, היכן שהיה אפשר לראות יותר טוב את אשר התרחש על הבמה. ומה לא התרחש שם.

באנו באמצע "שיר על אמא" שכבר סחף את קהל והכין את השטח לקראת הנוקאאוט שהתהווה באופק. לאחר שהשיר הסתיים, ואדים, שהשתפך במלודיות לירית במהלכו, פצח בשני שירים ברוסית קצביים שאחד מהם לדבריו היה "שיר על וודקה" אבל התוכן שלו היה ("על מה הוא שר? אתה מבין?" שאלה א' שעמדה לידי) על כמה מעט וודקה יש. אבל נראה היה שואדים לא היה זקוק לאלכוהול בשביל להפציץ את המקום באנרגיות תזזיתיות שלא ידעו גבולות. יחסית לאדם שהתברך בגוף בריא למדי, ובניגודיות אסתטית בוטה לחולצה הלבנה והמכופתרת שלבש, עם עניבה לצווארו, הוא קפץ באוויר, זינק ממקום למקום, שר וצרח למיקרופון – חולש על הקהל שהתאסף מולו מעל הבמה הקטנה עליה הוא וחבריו ניגנו, כשהוא עוצר ללגום מדי פעם מכוס הוודקה שנחה על אחד המגברים.

1401923_10153396230380244_438263950_o

השיר שחתם את ההופעה, שהיה לפי בקשת הקהל (שצעק יחד ז'! ז'! ז'! עד שואדים הבין את הרמז) היה "אלף בית". כשהקלידים הזדוניים ניגנו את הפתיחה, לכולם היה ברור ששיא ההופעה הגיע. הרבה מילים אפשר לומר על הקאבר הזה, ששר רק על שבע מהאותיות וכשהוא נתקע על האחרונה הקהל משתלהב ומאבד עשתונות, יותר טוב יהיה אם פשוט תאזינו לו.

בעודי מתרפק על חווית ההופעה, ומבושם קלות משילוב מוצלח של יין בירה וטובי, ארע אסון לכוחותינו: א' וה' אמרו שהן נאלצות ללכת ולהשאירני לבד אל מול התחנה האחרונה באותו לילה ("הגעת עד לכאן, תמשיך בלעדינו, אנחנו נעכב אותם") שהייתה תערוכת צילומים בפאב המרפסת שברחוב בלפור 2 , בהדר, סמוך לבית הקרנות. עלינו יחד בכרמלית, נפרדתי מהן לשלום, לקחתי נשימה עמוקה, ובגב זקוף וארשת פנים חסרת מורא יצאתי אל עבר המטרה.
בדומה לסירופ, גם המרפסת הוא מקום חדש שהופיע בנוף החיפאי לא מזמן ועקב מיקומו האסטרטגי ברחוב הראשי בשכונה הוא משמש כמגדלור של חיי חברה ותרבות. הפעם המקום אירח את תערוכת barbarian love שהתמקמה לה בקומה העליונה. הזמנתי לעצמי חצי בירה כי אמרתי לעצמי שאין כמו להתבונן בצילומים כשבירה קרה ומרעננת מחליקה במורד גרונך, ועליתי למעלה.

התערוכה הורכבה מצילומים של צלמים וצלמות מחיפה ומקומות נוספים בארץ. גם כאן, כמו בעצירות קודמות שלי באותו ערב – היה מגוון רחב של נושאים וגישות. היו צילומים שגבלו ביומיומיות ברורה ומתבקשת שהמבקרים היו צריכים להיעצר ולהתבונן בה ומתוך כך לתת את תשומת לבם לפרטים שפעמים רבות חומקים מהעין, והיו כאלה שיכלו להיראות פחות אופייניים להווי היומיומי של אנשי חיפה. צילומים מהעיר, מהרחוב, מהמרחב הביתי, צילומים שתעדו נופים ואנשים שנראו כאילו נתפסו באמצע מרוץ קיומי והיו להם רק כמה רגעים לתת את תשומת לבם למצלמה.

המירפסת

נראה היה כי המשימה שהוטלה עליי הושלמה, חרף כל הקשיים והמכשולים. כעת היעד הסופי היה מסיבת ההאלווין של המנטורית נעמה, אליה יצאתי, חבול מההרפתקה ואחרי שאיבדתי 2 מהצוות, אבל רווי בתחושת ניצחון בלתי נלאית. ידעתי שכעת מובטח לי שהיא תלמד אותי איך לכתוב בלוג ואיך לחבר טקסטים שישאבו את הקורא אליהם וילהיטו את עולמו. יהיו כאלה שיאמרו שדווקא עצם מבחן החניכה היה השיעור הראשון והמכריע, ושאנחנו לומדים מעצמנו בדרך אל המטרה הרבה יותר מהמטרה עצמה ושאר דברים רבי משמעות מפילי אסימונים. ואני אהיה חייב לומר שאני מסכים.
אני לא יודע אם הייתה זו אווירת החג, או רוחותיהם של הקדושים שריחפו מעל הכרך הצפוני, אבל באותו יום חמישי ה31 לאוקטובר למדתי הרבה על עצמי, הרבה על תרבות ואמנות ובעיקר הרבה על חיפה.

גיליתי כמה העולם הזה קרא לי כל הזמן הזה, וכמה לדאבוני לא הזדמן לי לצלול לתוכו באופן ובתדירות בה רציתי. הכרתי אמנים ופרויקטים שעל חלקם שמעתי בצורה שטחית מבלי שיצא לי להתעמק ולהכירם לעומק, ועל חלקם לא שמעתי כלל, וכעת ניצבו גלויים בפני מרחבים עצומים של חיי קהילה אומנותיים שהתגלמו מתוך ההווי העירוני והארצי. ולבסוף, בירת הצפון הפתיעה אותי לטובה פעם נוספת, באטרקציות החושיות והחברתיות שיש לה להציע, במגוון העצום של היוצרים והיצירות, בהיותה עיר שאם יודעים איפה לחפש, אפשר למצוא בה הרבה חיים, וביקורת חברתית, תחכום ואחווה קהילתית.

כי גם לנו יש פלאפל – או יותר נכון: ג'אז וגרביים!!

"זה ממש מייק'ס פלייס החיפאי" (אחד מהאנשים שישבו לצידי)

השתכרתי קלות מקוקטייל גרוע היום. והאמת היא שזה היה החלק הכי רע (והיחיד!) בסיפור שאני הולכת לספר לכם.
הסיפור שלנו, ילדים יקרים, מתחיל בשני בחורים צעירים – האחד שף והשני איש מחשבים וחובב מוסיקה מושבע.
דרכי החיים העקלקלות הפגישו אותם איכשהו וביחד הם יצרו דבר מופלא.

מרכז זיו הוא אחד מהמרכזים שהכי מצליחים להשרות עליך תחושה של שכונתיות ומעין פסאז' (מרכז עסקים קטן) סטייל שנות השמונים. אולם הוא גם אחד מהמרכזים האפרוריים ביותר וחיי לילה בו מסתכמים בגלידריה חביבה המתקראת נוצ'ולה שמלאה בבני תשחורת קטינים עם רדת הערב, כמה סנוויצ'יות (זסטי לאחרונה הצטרפה אף היא) וחומוס סולידי ולא בולט (שיש האומרים שהוא מפתיע באיכותו, העניין ייבדק) וכמובן פלאפל זוהר המיתולוגי שבו מתקבצים זרמים שונים מאנשי השכונה ההטרוגנית.

בשנה-שנתיים האחרונות, אחרי כמה נסיונות די כושלים לפאבים משני צידי הרחוב הקטן שלום עליכם, שכללו את ההסל'ס, את הסקנד פלור ועוד, נפתחו שני מקומות שדי מיצבו את עצמם כאלטרנטיבה שווה לפאבים בעיר התחתית ועל ציר הכרמל.
אני מדברת כאן על השאנן בר רחוב ועל הנולה סוקס. בעוד שאת השאנן בר הכרתי מתוקף היותו האח הקטן והמוכשר של פאב המכולת שהוא לדידי אחד הפאבים היחידים ששווים ביקור בציר מוריה, את הנולה סוקס לקח לי זמן לגלות וכמו כל המקומות הכי טובים, הביישנים שלא מתמסרים בקלות, צופנים בחובם אוצר מתוק למתמידים.

Nola Socks

נולה סוקס – מבט מהרחוב

הנולה סוקס קצת מטעה בהתחלה כיוון שהוא יוצר רושם של פאב שכונתי אבל לא מהסוג האינטימי והמינימליסטי אלא מהסוג ההמוני יותר, כנראה בשל שטחו הגדול והתכנון הארכיטקטוני של המקום. תמיד כשעברתי שם הוא היה מלא לעילא ולעילא, במיוחד בערבים וביום שישי בצהריים. מכיוון שאני ידועה באלרגיה שיש לי למקומות פופולריים יתר על המידה, לא ממש נמשכתי להיכנס אליו. התפנית הגיעה כשביקרתי על בסיס קבוע חברה שעבדה בחנות 'ארטא' הסמוכה. מצוקת הרעב גרמה לכך שגיליתי שנולה סוקס מגישים המבורגרים משובחים במיוחד והעסקיות שלהם מתגמלות מאוד (1+1 על העיקריות מ 12 עד 17). לאחר מכן גיליתי שהמקום הכניס כמה מנות טבעוניות ואף הגדיל לעשות והכניס שניים או שלושה קינוחים טבעוניים – דבר נדיר במחוזות חיפה. אבל הדבר ששבה את ליבי דווקא הגיע דרך בעלי, ששם לב שנולה מפעילים ליין של הופעות ג'אז ובלוז חינמיות מידי יום שישי בשעה 14.00.

אז כן, מחירי המנות בהחלט לא זולים, אך מצד שני המנות נדיבות מאוד וניתן להתחלק בעיקרית ולהזמין תוספת כגון צ'יפס, פוטטו, סלט או קינוח. השירות נע מדי טוב למצוין בכל הפעמים שהייתי במקום וליין ההופעות בשישי בצהריים אינו הדבר היחידי שקורה בנולה, אלא יש גם הרצאות, הופעות במהלך השבוע, תחנת רדיו של הפאב ו"עיתון" שמסכם את האירועים שקיימים במהלך החודש (ויש הרבה!). כלומר – הפאב השכונתי האולטימטיבי פלוס. גם קהילתי וגם יציאתי, וגם מעודד תרבות (ישנן תערוכות מתחלפות של סטודנטים לאמנות בחלל הפאב). זאת ועוד.

Nola B.day

בהופעה של "מיקי והמוזות" ב 9.8.13

אני רוצה במיוחד להמליץ על הופעות ימי שישי בצהריים שהן נחת לכל מי שחפץ בפתיחה רכה ותרבותית של סוף השבוע, קרוב לבית, בעלות זולה יחסית ועם טעם טוב בפה. מנות מומלצות שדגמנו היו המבורגר דה-בייקר (אבל ברצינות: כל ההמבורגרים שלהם מעולים), פוטטוס מתובל ומיוחד ואת הקינוחים לא ניסינו, אך הם נראו למרחוק מפתים ביותר. יש גם תפריט אלכוהול עשיר שכולל בירות מסוגים רבים מאוד, קוקטיילים מקוריים (אם כי הנסיון האישי שלי לא כל כך טוב. למען הסדר הטוב אציין שהברמן הזהיר אותי מפני הקוקטייל הספציפי הזה – קפטנ'ס הו) ומגוון רחב של צ'ייסרים, ויסקי ושאר משקאות אהובים וטובים.

Nola's bar

מבט על הבר

לא לשכוח להזמין מקום מראש ליום שישי בצהריים כדי למנוע עוגמת נפש – יש קהל רב וגרעין קשה של אנשים שאולי כמוני גילו בדרך הקשה שלעיתים הדברים הטובים ביותר נמצאים מתחת לאף 🙂

נ.ב – קולגה וחבר בעל הבלוג הנפלא ניימן 3.0 ביקר, התפעל וכתב על פאב האגף. מומלץ לקרוא כדי לקבל עוד פרספקטיבה על המקום הנדיר הזה ממישהו שהוא תל אביבי במקור וחי בברלין בהווה.