אז כפי שהתרענו מראש, הבלוג נסע לתל אביב בחול המועד סוכות להינפש, לחוות מראות, ריחות וטעמים וכמובן לחלוק אותם איתכם, הקוראים הנאמנים!

אז נתחיל:
ראשית, הבלוג התארח במיקום פנטסטי – חצי דקה מכיכר דיזינגוף, שתי דקות מהסנטר, ברחוב צדדי, מרובה חתולים ומקסים. האירוח היה לשלושה ימים והבלוג מודה מקרב לב לקורא נאמן שפתח את ביתו וליבו ואירח באצילות ובנדיבות את הבלוג והבעל.

והרי רשמים:

מסעדת האנוי – המסעדה שלא תרצו לפספס

אחרי שהוזמן מקום שבוע מראש, הבלוג הגיע סוף סוף למסעדת האנוי והשורה התחתונה – נרשמה הצלחה גדולה.
היינו חמישה חבר'ה והחלטנו להתחלק בכל המנות כדי לדגום כמה שיותר אוכל.
איך שהתיישבנו קיבלנו תה יסמין על חשבון הבית בקנקן יפה שהספיק לאיזה שתי כוסות קטנות לכל אחד מהנוכחים.

תה יסמין וסלט מנגו מלזי

הוזמנו:
ברד אננס טבעי (14 ש"ח) – לקחנו שני כוסות גדולות, כלומר 28 ש"ח. הברד היה מצוין ממש והיה בו משהו טיפה אדום – יכול להיות גרנדין – שהוסיף מאוד לטעם.
סלט מנגו מלזי (22 ש"ח)- היה מעולה עם משחקים נהדרים בין רכות לפריכות. המנגו השתלב נהדר עם החריפות הבסיסית של הסלט והבוטנים הוסיפו קראנץ' מתבקש.
שיפוד מלזי (36 ש"ח) – מנה המורכבת משיפוד פרגיות שהגיעה על מצע של טורטייה, חסה, בוטנים, פלפלוני צ'ילי חתוכים וצלחת יוגורט. הפרגיות היו רכות ונימוחות והמרינדה שהושרו בהן הייתה טובה מאוד.
מרק פו בו (48 ש"ח) – ויטנאמי. במקור רצינו מאוד את המרק פו רויאל עם בטן חזיר צלויה אבל לא היה בטן חזיר לאכזבתנו. אז לקחנו את הפו בו שזה מרק פו עם נתחי שייטל דקיקים. המרק היה אלוהי והציר הרגיש ממש מכושף. אטריות האורז היו בדרגה המדוייקת וממכרות ביותר. התוספות של הירוקים, ופלפלוני צ'ילי השתלבו נפלא. אגב, הכמות ענקית וגם נשאר מספיק בשר לכולם (היו כאלו שהספיק להם הבשר והם תרמו אותו לאחרים).

מרק פו בו וברביקיו פורק

ברביקיו פורק (62 ש"ח) – מהמטבח הסיני. חזיר פרוס על מצע אורז, ביצה מטוגנת ובוקצ'וי. הבשר עצמו היה עשוי מעולה, והרוטב של המנה היה מצוין. האורז היה משובח. יחד עם הביצה והבוקצ'וי הכל השתלב נהדר.
באן מי עוף (38 ש"ח) – ויטנאמי. בגלל חבר שלא אוכל חזיר התפשרנו ולקחנו באן מי עוף שהיה מעולה. הבגט היה פריך וטרי, ממרח הפטה כבד מאוד מאוד מוסיף ושוב, הכמות הייתה יפה. מוטיב שחזר על עצמו כמעט בכל המנות.
ביף ראנדאנג (62 ש"ח) – מנת חתונות מסורתית במלזיה. המנה הייתה נדיבה מאוד, והוגשה עם אורז, יוגורט וביצים קשות. היא הייתה טעימה אבל לבלוג היא הייתה אישית חריפה מידי. דווקא שאר השולחן מאוד נהנה ממנה ולא סבל מהחריפות היתרה.
השירות היה טוב מאוד ומהיר וסה"כ יצאנו בנזק של 60 שקלים לאדם לפני טיפ. שווה מאוד מאוד.
כמובן שנחזור שוב, ולו רק כדי להזמין את המנות של בטן החזיר הצלויה.

באן מי עוף וביף ראנדאנג

סיור קולינרי בשוק הכרמל

אז אחרי עיכוב די גדול הסיור הקולינרי יצא לדרך.

חברה תל אביבית יודעת דבר שהכירה לבלוג את קפה סוניה געצל ונדגם שם אחד השוקואים הטובים ביותר אי פעם. מעבר לזה בית הקפה, שנמצא בסמטה אלמונית, דקה מהסנטר, מתהדר בחצר מקסימה, נינוחה וכיפית לישיבה ומציע גם קינוחים מעולים וקפה מצוין. את הסיפור המעניין שמאחורי שם בית הקפה נביא לכם בהזדמנות אחרת ומפתיעה… 😉

המשכנו לתוך השוק, שם עצרנו בתחנה הראשונה בסניף הראשי של מזרח מערב. מזרח מערב היא ההיכל של אוהבי האוכל האוריינטלי אבל לא רק הם. כל בשלן שמחפש מצרכים לבישול ארוחה אתנית, יודע שיש סיכוי טוב שימצא את מבוקשו במזרח מערב.  כידוע יש סניף בשכונת הדר שבחיפה, לא קטן בכלל, ובכל זאת, השתאינו מול המבחר העצום והגודל של הסניף הראשי. הידיד שבא איתנו קנה סאקה אישי שנפתח מאוחר יותר ברוב תרועה והבלוג קנה תערובת פטריות מיובשות (פורצ'יני, שיטאקה, פטריות אוזן ועוד) שתשמש אותו נאמנה למתכוני החורף המתוכננים.

אחר כך הגענו לדווקא גורמה, חנות גבינות ענקית שנמצאת במרכז השוק וטעמנו שלל גבינות מצויינות. הבלוג התאהב בגבינת עיזים הולנדית בשם הומאג' אבל היו רק גושים של חצי קילו ומכיוון שכך הקנייה נדחתה לאיזה ערב גבינות ויין בעתיד הנראה לעין.

עשינו הפסקה קלה לסיידר מגנר'ס ונשנוש בדמות כריכון עם האם וגבינה (כנראה גאודה) מצוין בפאב המנזר. הייתי מגדירה את פאב המנזר כפאב הדאנק התל אביבי. פאב עם אופי מיוחד, קהילה חזקה מאוד, פתוח בשעות לא שעות ומגיש אלכוהול במחירי מציאה ואוכל משודרג ומפתיע שמשתנה לפי המצב של רוח של בעל המקום.

סיידר ונישנוש במינזר

הגענו לדוכן התאילנדי ושם הבלוג נכנס ממש לאקסטזה מהירקות ומהמחירים הזולים. נקנו חצילים תאילנדים, שעועית תאילנדית, למון גראס טרי ופאפיה. ללא ספק הולך להיות כאן קארי תאילנדי אסלי בימים הקרובים 🙂 ואולי גם סלט סום טאם… מתכונים מובטחים 😉

פלנטיין וחבר בדוכן התאילנדי

בין לבין חלפנו על פני דוכן קטן עם אוכל עירקי ודגמנו קובה צהוב שהמילוי שלו היה טעים מאוד אבל הבצק קצת עבה.

וסיימנו איך לא, במיט מרקט. המיט מרקט הוא המקום הכי חם היום בשוק הכרמל. מדובר בקצביה ששידרגה את עצמה גם למסעדונת קטנה. העיקרון כאן הוא שניתן להזמין איזו כמות שרוצים מאיזה נתח שרוצים ופשוט מכינים לך אותם במקום על הפלנצ'ה. התוצאה מהממת! היה כל כך מפוצץ שהמתנו רבע שעה, הלכנו, חזרנו, וחיכינו עוד עשרים דקות. בסוף חלקנו שולחן עם זוג נחמד, והזמנו פיקניה, פלאנק ומיקס. טעמנו גם מהסלט עגבניות המעולה של הגברת מהזוג הנחמד. פתחנו את הסאקה והוא הלך מצוין עם הבשרים.

פיקניה ופלאנק במיט מרקט. למטה מיקס בשרים, גם במיט מרקט

הוטל מונטיפיורי – המקום הכי פנסי בעיר בעלות יחסית ממש סבירה

הוטל מונטיפיורי הוא מלון בוטיק שממוקם במרכז תל אביב ושייך לרשת R & M – רותי ומתי ברודו שהם זוג המנהל מספר מסעדות ובתי קפה בעיר. ביניהם: הברסארי, קופי בר ודליקטסן (המעדניה). כל המקומות מתאפיינים בפרפקציוניזם גבוה מאין כמוהו, אם ברמת האוכל ואם ברמת השירות. אנחנו סעדנו במסעדה של המלון שהיא מסעדה בסגנון קולוניאלי – הווה אומר – בישול צרפתי-אירופאי עם נגיעות אסייתיות, לרוב ויטנאמיות. המסעדה מתאפיינת בעיצוב מדהים והיא בהחלט נחשבת לאחת המסעדות היפות ביותר בארץ והמחירים ממש סבירים בהתחשב ברמה של האוכל והשירות שמקבלים. כמו כן, כל המנות נדיבות מאוד וזוג יכול להתחלק בשקט בארוחה ולשבוע. אין תמונות כי אני אף פעם לא מרגישה נעים להתחיל לצלם שם. האוירה פשוט לא מתאימה. תוכלו לראות כאן את התפריט ותמונות מהמסעדה.
אז לקחתי את הזוגי לארוחת ערב כי הוא טרם חווה את פלא העולם הזה המתקרא הוטל מונטיפיורי.

לפתיחה לקחנו את קוקטייל הבית ג'סמין (42 ש"ח) שהוגש בכמות נדיבה מאוד והיה כייפי ביותר. מעין מרירות מעניינת עם לא יותר מידי מתיקות. לא קוקטייל בנאלי.

קיבלנו בגטים עם חמאה שנאפו במקום ומילאו לנו אותם פעמיים. הם הגיעו חמים לוהטים ובקושי חתכנו אותם אבל זה היה נחמד. הבגטים מגיעים ללא תוספת תשלום וממלאים את הדלי שהם מגיעים בו במהלך כל הארוחה.

לעיקרית חלקנו מנה בשם צלע לבן עם בייקון ומנצ'גו (92 ש"ח) שהפכה למיתולוגית ממש מרוב שהיא מוצלחת. היא הוגשה עם אגסים ורוטב יין מתקתק ופירה חמאתי ומושחת. כצפוי היה מעולה וממלא עד מאוד.

לקינוח חלקנו את הלימונשלי (38 ש"ח) קינוח של קציפת לימון עם קצפת, לימונים מסוכרים ושברי עוגיות חמאה, שהיה ממכר כרגיל, מתוק-חמצמץ וענקי. בקושי הצלחנו לסיים. מאחורי הלימונשלי יש סיפור: אחראית המשמרת האהובה שלי, התעצבה שאין בתפריט קינוח חמצמץ כמו שהיא אוהבת ולמענה רקח הקונדיטור את הקינוח. רווח של כולנו, יש לומר 🙂 וכמובן שחשבנו עליכם, אז השגנו לכם את המתכון כאן.

החשבון יצא 172 ש"ח לפני טיפ ולדעתי נכון להיום, גם לא בעסקית (שהיא בכלל מהמשתלמות בעיר אם לא ה…), הוטל מונטיפיורי היא אחת מהמסעדות עם ה VFM (תמורה לכסף) הכי גדול בעיר.

חצי קילו גלידה באייסברג

ולסיום משהו מתוק ומומלץ:

חלקנו חצי קילו גלידה עם שני חברים נוספים – כלומר ארבעה אנשים על חצי קילו. יוצא בערך 11 שקלים לאדם לכמות של בערך שניים-שלושה כדורים לאדם. שווה ביותר. נלקחו סורבה שוקולד (מדהים!), שוקולד תפוז (טוב מאוד), אגסים ביין (טעים בטירוף) וטופי (ממש נחמד). סביר להניח שהאופציה הזו קיימת גם בעוד גלידריות ואולי גם בחיפה. תזכרו את זה בפעם הבאה שתזדמנו לגלידריה זו או אחרת.

עד כאן!

מועדים לשמחה ולהתראות בקרוב מאוד 🙂

והפעם – פוסט אורח של דני קליך על הצגה מאוד מיוחדת שיצא לה לראות.
והבמה כולה שלה:

לפני כשבועיים נזדמנה לי חוויה מיוחדת במינה – ההצגה "בית רבנדרה אבלה".

ההצגה הינה עיבוד מודרני למחזהו של פדריקו גרסיה לורקה "בית ברנרדה אלבה". המחזה מגולל את סיפורן של ברנרדה אלבה – אישה קתולית אדוקה ואם תקיפה וסמכותית ששלטה במשפחתה ביד רמה, רדתה בבנותיה וכלאה אותן בביתה, ושל בנותיה האומללות.

חברי להקת אנסמבל 209 – הלהקה מעלת ההצגה – אינם רק שחקנים, אלא גם רקדנים ואומני מיצג.

הם הפכו את ההצגה למיצג אומנותי והזמינו את הקהל לחוות את העלילה מקרוב וליטול בה חלק. ההתרחשות ממוקמת בדירה בבית ישן בהדר המרוהטת ומעוצבת בסגנון שנות ה-20 של המאה הקודמת. באותה רוח, גם ההצגה תורגמה לעברית של אותה תקופה.

בתחילת הערב מקבל כל חבר בקהל חוברת קטלוג של כלל מופעי הלהקה ותוכנייה המציגה את המופע החדש. אזיי אנחנו מובלים בטור ע"י אחת המשתתפות אל הדירה בה מתרחשת ההצגה.
בכניסה מוסברים כללי התנהגות: כיוון שמדובר בדירה פרטית של ממש בתוך בנין רגיל, אנחנו מתבקשים לשמור על שקט, לא להביא אוכל פנימה ולא ללכלך. הקהל מובל לסיור בחדרי הבית , ובסוף הסיור מקבל כל אחד מאיתנו כיסא קטן המתקפל למעין מקל הליכה. את הכיסא יש לשאת איתך לכל מקום, ורק עליו מותר לשבת אם רוצים כדי לצפות בסצנות ההצגה.
אנחנו הולכים בעקבות התרחשויות ההצגה מחדר לחדר, ולמעשה מבלים יום שלם בחברת דיירי הבית, שבמהלכו מתרחשת ההצגה. משך ההצגה כשעתיים ומשהו.
בסוף מוזמן הקהל לקחת חלק בסצנת הסיום – סעודת אבלות לכבוד אחת הבנות: אנחנו מקבלים שתייה חמה ומים ואפילו שטרודל טעים והופכים לרגע לאורחי האם האבלה ומקשיבים לה בעודה מדברת על בתה ש"מתה בבתוליה".

שחקניות הלהקה מנוסות ומשחקות נפלא. תזזיתיות ההצגה בשל תנועת ההתרחשות מחדר לחדר והזדמנות ליטול חלק בסוף – תורמים אף הם לחוויה ייחודית שאין כמוה.
וכל החוויה המיוחדת הזו (כן, כולל הכיבוד בסוף והתוכנייה) עולה 40 ₪ בסה"כ!

תוך כדי הסיום, גולשת השיחה אל חיי היום יום של הלהקה ומספרים לנו על תוכנית לפעילות קבועה בחיפה, כולל בי"ס לאומנות המיצג. הלהקה נמצאת בקשר עם אנשים ממוזיאון חיפה ומהעירייה להשגת תקציב תמיכה. זוהי מטרה נהדרת, והייתי רוצה לבקש מהעירייה שיקחו ברצינות את הפניות ויתגייסו לטובת הרעיון שיכול להביא לערוץ תרבות מעניין ומעשיר בעירנו.

אז שימו לב לפוסטרים המודיעים על מופע של אנסמבל 209 או, בקרו באתר והגיעו להצגות הבאות.
מובטחת לכם חוויה שאין כמוה.

גילוי נאות: כותבת הבלוג ובעלה הוזמנו למסעדת אנגוס כאורחי המסעדה.

בימים טרופים אלו, כשגרגרנים אוכלי כל מסתובבים מוכי חרדה מפני האפשרות שגורלן של המסעדות האהובות עליהם יהיה כגורלה של מסעדת ננוצ'קה הגרוזינית המופלאה ששינתה את עורה והפכה לטבעונית בין לילה, נולד הצורך לעיר המקלט בעין הסערה. מקום שבו ישכון זאב עם כבש ויאכל אותו.

על "אנגוס" שמעתי לראשונה בזכות הפרסומת הישירה שלהם – שלא לומר – הבוטה, שהציגה את גוף האישה כמפת נתחי בשר מובחרים. כצפוי הפמיניסטיות התעצבנו מאוד (ואני ביניהן) והחליטו להחרים את המקום ולא לאכול בו לעולם.
אבל דווקא אז נטמנו זרעי הפורענות לראשונה.
הפעם השנייה היתה כשבעלי שיחיה גילה שיש באנגוס עסקיות ומבצעים ממש שווים לסטודנטים. "לא בא בחשבון, אני לא אלך לאכול אצל הסקסיסטים האלו", אמרתי.
אבל כשבפעם השלישית ההצעה הגיעה מכיוון בחורה יפה ואינטלגנטית שהיא גם במקרה חברה שלי, מנגנוני ההתנגדות שלי נחלשו. קפצנו אני ובעלי בשעת צהריים לאנגוס ואכלנו ארוחה טובה ומשביעה עם בשר טוב והיה נחמד, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. אנגוס היתה מסעדת בשרים מזרחית שאוכלים בה לאפה עם בשר וטחינה, איכותיים אמנם, אבל עדיין, כפתרון לארוחת צהריים חפוזה וזריזה.

אבל אז המסעדה שינתה פניה. שף חדש בשם נבות שלח, יוצא מסעדות זוזוברה וקפה איטליה, הביא עמו רוח שונה ומסקרנת. כאחת שמתהדרת בידע נרחב על מסעדות, בארים, חומוסיות זעירות ובלתי מזיקות וחמארות סודיות נהדרות, במיוחד באזור העיר התחתית, הייתי חייבת לבדוק את העניין לעומק ולחזור עם דיווח מפורט.

כדי לעזור לקוראי הבלוג לקבל דיווח אמין ומקצועי, נקבעו הקריטריונים הבאים:

נגישות וחניה – המסעדה נמצאת ברחוב המגינים שבעיר התחתית, אזור שזוכה לתחייה מחודשת.
ביום האזור מלא באנשי עסקים, עורכי דין ואנשי עמל ובלילה בבליינים שמחפשים משהו טיפה שונה מהשטנץ הכרמליסטי. ניתן להגיע בקלות בכלי רכב פרטיים, באוטובוסים ובמטרונית.
במשך היום אפשר לחנות בחניה עירונית בתשלום מוזל ברחובות הסמוכים ובחניון הצמוד לקרית הממשלה ובשעות הערב החניה בשפע ובחינם מעבר לכביש וברחוב הסמוך.

איכות השירות – במילה אחת: יונס. כל מסעדה צריכה יונס. לשם שינוי במסעדה הזו יש. קיבלנו מהמלצר יונס הסבר מלא ומפורט על ההיסטוריה של המסעדה ששינתה קו ממזרחית להתמחות בבשרים ולפיוז'ן מעניין המשלב מסורת מקומית עם נגיעות אירופאיות. כאחת שרוצה להתחבר למנה שבצלחת לא רק דרך הבטן, ההסברים בהחלט ענו על הצורך הבסיסי שלי להבין את הסיפור שמאחורי האוכל ואת התהליך שהוא עושה עד שהוא מגיע לסועד. בנוסף ליונס, שירת אותנו גם באשיר שאינו נופל מיונס מבחינת הקשיבות והמחשבה שלו קדימה.
אז נכון, קיבלנו שירות VIP המיועד לאורחים קרואים אך דיווחים של המשפחה הקרובה וידידים מצביעים על דפוס של שירות אלגנטי, מקצועי וראוי.

עיצוב ואווירה – ל"אנגוס" שתי קומות. הראשונה, בה שוכנים הקצביה שעליה נרחיב בהמשך ומזנון הגשה המיועד לאנשים שרוצים לחטוף משהו מהיר על הדרך. הקומה השנייה מיועדת לארוחות ממושכות ורציניות יותר ומעוצבת בסגנון אלגנטי ומאופק ועם זאת חמים ומזמין. חלוקת חללי הישיבה מאפשרת להנות ממוסיקת הרקע שמושמעת במקום ועם זאת לשמוע את בן שיחך מבלי לצעוק.

אכלנו ארוחה מלאה כולל סלטים לפתיחה, שתי מנות עיקריות ושני קינוחים. שתינו את יין הבית ושתייה קלה.
הסלטים, כמעט כולם מבוססי בשר, נקראים אנגוסונים – משחק מילים יפה המשלב נגיסה עם אנגוס, ואכן מדובר על מנות שנועדו לכמה נגיסות אם כי הכמות יפה למדי בהשוואה למחיר (מ 18 עד 33 שקלים).
כל האנגוסונים ערבו לחיכנו. הצטיינו במיוחד אנגוסלט עשבי תיבול ופיצוחי שווארמה ברוטב כורכום (18 שקלים) שאכן התפצח בפה בזכות האפונה המיובשת והתאפיין בטעם מאוד מיוחד שהתקבל בזכות רוטב הכורכום המבוסס על מיונז והכוסברה כאן טעימה אפילו לאנשים שלא מחבבים אותה בדרך כלל. כמו כן שקדי עגל על הפלנצ’ה, על לימון חרוך ועדשים, מנה קצת יותר יקרה (33 שקלים) ונדיבה בגודלה. שקדים זו בדרך כלל מנה נהדרת. באנגוס זו מנה שחוזרים בשבילה שוב ושוב. השקדים היו בעלי מרקם נימוח בפה וטעם שמיימי שקשה לתאר. פשוט צריך להיות שם ולטעום כדי להבין על מה אני מדברת. לא תתחרטו, אלא תכעסו עליי שלא סיפרתי לכם קודם.
אהבתי מאוד גם את מנת האיולי תפוחי אדמה ובשרים (24 שקלים) ששילבה בין מרקם קרמי ומיונזי לבין חרפרפות נעימה ופלטת טעמים עשירה.  בעלי אהב יותר את מנת חציל הציידים (24 שקלים) שבמקור היתה מנה מעט נדושה של חציל בטחינה ושודרגה לחציל ובשר טחון בטחינה. הלחם שהוגש עם המנות היה חם, טרי וטעים והחמאה שלצידו היתה צהובה ומתובלת בעשבים בנדיבות כמו שאני אוהבת.

אנגוסונים (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

יין הבית שנקרא אף הוא אנגוס, מגיע בייבוא אישי מאוסטרליה והוא מזן קברנה סוביניון, בציר 2009. יין קליל אבל עם אפטר טייסט נעים ומורגש.

ונעבור לעיקריות: הוצעו לנו שתי מנות הדגל של המקום – פורטרהאוס סטייק (35 שקלים ל 100 גרם, משקל נתח (נטו) 650-1200 גרם) ואנגוס טומהוק (28 שקלים ל 100 גרם סטייק גדול במיוחד): צלע עגל שלמה הנושאת יותר מקילו בשר.
הרעיון למנה זו יובא לראשונה מאוסטרליה לישראל על ידי פאדי דבאח שהוא דור שלישי לעסקי הקצבות של משפחת דבאח מדיר אל אסד ומנהל כיום את המשחטה והמסעדה.
בחרנו בפורטרהאוס סטייק ונשמח אם תדווחו לנו איך הטומהוק. עוד לקחנו צלעות טלה (119 שקלים לארבע צלעות) המכונות במסעדה "סוכריות" (עוד נגיע לזה…) ונחשבות לאחת המנות המיוחדות באנגוס.

אנגוס טומהוק (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

הפורטרהאוס סטייק הגיע במידת צלייה מדיום שהיא מידת הצלייה המומלצת של הבית. למרות שאני מזמינה בדרך כלל מידת עשייה מדיום וול, עובדה שנובעת מכך שברוב המקומות מידת עשייה מדיום פירושה בשר חצי נא שממש קשה לחתוך וללעוס, באנגוס יודעים איך לצלות סטייק במידה נכונה והפורטרהאוס נימוח בפה והתמסר בקלות לחיתוך וללעיסה. פיזור השומן היה אחיד והוסיף מאוד לטעם. יש אנשים שאינם יודעים שטעמו ומרקמו של נתח בשר מאוד מושפע מאיכות פיזור השומן. בבקר איכותי הפיזור הוא שווה ואחיד. אצל אנגוס הבקר מגיע מהעדר הפרטי של משפחת דבאח, שמגדלת בשר בגליל כבר יותר מששים שנה. השם דבאח הפך כבר מזמן לחותמת איכות של בשר ברמה הגבוהה ביותר שיש היום בישראל. העגלים מיובאים מאוסטרליה אך מגודלים בגליל במרעה חופשי. שווה מאוד (ניסינו) לרכוש בשר מהאנגוסרי, האיטליז שנמצא בקומה הראשונה. המחירים לא גבוהים בכלל בשביל בשר במרעה חופשי והאיכות מצויינת. צלעות הטלה המתקראות סוכריות, בהחלט מצדיקות את שמן. כמו סוכריות, אי אפשר להפסיק לאכול אותן ואכן לא הפסקנו לאכול אותן עד שהן נגמרו לצערנו. הן היו רכות ובמרקם כייפי ושומני במידה. עם המנות העיקריות הגיעו תוספות מפתיעות. יודעים איך זה כשאתם הולכים למסעדת בשרים ומצפים שהבשר יהיה טוב והתוספות, בואו נגיד, יהיו… אכילות? אז זה לא כך באנגוס. הם משקיעים גם בתוספות ומצליחים לשבור את המיתוס של מסעדת בשרים שבה רק הבשרים ראויים לציון (במקרה הטוב) וכל השאר לא משהו. כל התוספות שיצויינו כאן מגיעות ללא תשלום נוסף עם המנה העיקרית לבחירתכם. אנחנו קיבלנו תפוח אדמה אפוי חמאתי ומפתיע לטובה. אני לא מחסידי תפוח אדמה אפוי. תמיד טענתי שמה שאני יכולה להכין בבית אני לא אוכל במסעדה. אבל תפוח האדמה האפוי של אנגוס קנה אותי. כששאלנו את יונס ובאשיר לסוד הטעם המיוחד הם גילו לנו כי לפני האפייה מושחים את תפוח האדמה בזמן זית ומוסיפים לו חמאה וזעפרן. ומה יכול להיות רע עם מרכיבים כאלו? הגיע גם צ'יפס חם ופריך שלא בייש את הפירמה, בסגנון הולנדי. כלומר חתיכות עבות ופריכות. הגיע גם תבשיל פריקי (חיטה ירוקה) טעים מאוד ומתפצפץ בפה. הבצל החרוך שהגיע לצד הסטייק היה עשוי היטב ואני בהחלט ממליצה לאכול אותו – הוא לא משמש רק לקישוט. השום הכתוש היה מצויין.

צלעות טלה, פורטרהאוס ונתחים מובחרים נוספים (התמונות באדיבות אנגוס. צלם: דניאל לילה)

במהלך הארוחה בשיחתנו עם יונס ובאשיר שאלנו גם לגבי אופציות לצמחונים. לא נהיה צבועים – זוהי מסעדת בשרים והיא פונה למגזר מאוד מסוים בעם – הקרניבורים. אך ניתן להגיע גם לארוחות משפחתיות מבלי לקפח את הצמחונים והטבעונים שבחבורה. האופציות הצמחוניות כוללות כמה סוגי סלטים, התוספות שצויינו וגם אורז וצ'יפס ביסלי (וריאציה משעשעת על צ'יפס) ולאוכלי הדגים גם דניס אפוי בתנור.

כל דבר טוב בחיים צריך להסתיים וכך גם ארוחתנו באנגוס. אבל למה שהסיום לא יהיה מתוק ואיכותי?
באנגוס אפילו הקינוחים מושקעים. אנחנו דגמנו עוגת גבינה ניו יורקית אפויה (34 שקלים) מצויינת שהתאפיינה בכך שהיתה מתוקה במידה ולא תקפה את החיך עם הררי סוכר. זו בחירה מאוד אמיצה לדעתי שלא נמצאת במספיק מקומות – להגיש עוגה שהיא לא מתוקה יחסית. רוטב פירות היער שהוגש במיכל נפרד ובנדיבות, השתלב בצורה מושלמת עם טעמי הגבינה העדינים. להערתי לגבי המתיקות המתונה של העוגה ענה יונס שבדרך כלל אחרי ארוחה כבדה הכוללת בשר, קשה לנו לעכל דברים מתוקים מאוד ולכן החליטה המסעדה ללכת על קינוח מעודן וקליל מבחינת הטעם והמתיקות. גם הכנאפה (22 שקלים) שהוגשה היתה מתוקה במידה והוכנה במקום. היא כללה גבינה במרקם מאוד מיוחד והגיעה עם שברי פיסטוקים שהוסיפו רובד נוסף לפציחות המנה ולערבוב הטעמים.

יש לציין לטובה גם את נקיון המסעדה והשירותים, דבר שמצביע על נקיון המטבח שבא בדרך כלל בהתאמה.

אין לי כל כך מה להציע לשיפור מלבד להשתדל לשמור על הרמה הטובה, דבר שקשה מאוד בישראל, עקב התרבות, העלויות הרבות של עסקים, במיוחד בעיר התחתית וקשיי הביורוקרטיה שמערימה מדינת ישראל.

נראה שבמסעדת אנגוס השף יודע מה הוא עושה. כל מנה שטעמנו מהמנות הראשונות, דרך יין הבית והמנות העיקריות וכלה בקינוחים, היתה איכותית מאוד וכנראה שלא יצאה לתפריט בלי בדיקות מקדימות יסודיות. תוך כדי התהליך, אנגוס מצליחים לשבור כמה מיתוסים על מסעדות בשרים ולהיות המסעדה הכי כדאית בתחום שראיתי מזה זמן רב. אני רק יכולה לקוות שנמשיך להנות מאנגוס עוד הרבה שנים.

מסעדת אנגוס

כתובת: שד' המגינים 27 , חיפה

טלפון: 04-8626603

שעות פתיחה: א – ש 22:30 – 10:30

מחיר ממוצע לסועד: 60-120 ש"ח

ארוחה עסקית: א – ה 17:00 – 11:00

אתר אינטרנט: אנגוס