והרי התחזית – אוכל ושירה לפרקים בשמי חיפה

I never felt magic crazy as this"
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
"Bright in my northern sky

(ניק דרייק, שמיים צפוניים)

יש איזה קסם מטורף בלילות סערה חורפיים.
איזשהו מחול בלתי מתפשר שהולך עד הסוף בלי שיש לו שום דבר להפסיד, בין גרמי השמיים.
מישהו שם הדליק את הזרם בסניף המרכזי והעננים מתכסחים כמו חתולים מעוצבנים שצורחים אחד על השני בצורה מאיימת.
וקורה מה שתמיד קורה אחרי מריבה רצינית כזו – אחרי כל האנרגיות המחשמלות והצעקות מגיע הבכי הזה שמרטיב כל חלקה טובה.

ביום שלישי האחרון (ה 25/11) מלאו ארבעים שנה למותו של ניק דרייק.
ניק דרייק, משורר וזמר בריטי, היה ידוע בשיריו המלנכוליים, העדינים והרגישים.
קודם אתה נכבש במוסיקה המופלאה שלו, רכה ומלטפת, ואחר כך במילים הכל כך נוגעות. כאלו שכל אחד יכול להתחבר אליהן.
הוא היה זמר ומשורר של חורף.
ביום גשום ואפרורי, אין הנאה גדולה מזו של לשבת מול תנור הסלילים, מכוסה בשמיכת הצמר או הפליז ולשקוע בספר טוב, מלווה בצלילים השקטים, הנוגים. כוס תה מהבילה ועוגיות מלווים את התענוג.
העולם לא ידע להעריך את דרייק בחייו. הוא דחה אותו, התעלם ממנו.
רק אחרי שהתאבד, התגלה כשרונו הענק וגודל הטרגדיה שבאובדן אמן כל כך נדיר.

1377319_10152880572514321_7031050493903340461_n

מחוץ לאגף השני

לציון ארבעים שנה למותו של דרייק, החליט צוות "שירה נוראית", בהנהגת הילה זאנה וברק וקנין, שני דמויות מפתח בעולם השירה והאמנות החיפאי, לערוך ערב שירה בהשראתו באגף השני. הערב נקרא "ערב דרעק" בהלצה ממזרית משהו.

"שירה נוראית" היא סדרת ערבי שירה בניצוחם של הילה וברק. ערבי השירה מתקיימים אחת לחודש בחיפה, כל פעם סביב נושא אחר. הקהל מוזמן לקרוא משיריו ואכן מגיע בהמוניו, כדי להקריא ולהקשיב. עד כה נערכו שני ערבים בקפה "הפינה" אשר ברחוב מסדה.
כך נולדו ערבי "שירה נוראית" לפי ברק וקנין:
"…ואז ביום אחד הם התחילו לזרום תחילה כטיפות קטנות שקופות ,הבלחות של דמעות משוררים סרוחות ,נוראיות כ"כ נוראיות שמראש לא היה לנו טיפת חשש או דאגה שהערב אכן יתנהל כמתוכנן כערב שירה פשוט נורא .ואז הם התחילו להיערם בשצף לזרום… בעשרות אם לא מאות טקסטים נוראיים ,הם הגיעו מכל מיני מקומות ואנשים אפלים במיוחד מחיפה רבתי שרצינו והצלחנו להדחיק ולשכוח מקיומם האפל הקסום בנוראיותו שטפו והציפו כנחיל ביבים מנצנץ מבליח אל עבר החשכה שבקצה המנהרה, מתהום הנשייה החיפאית אל עבר תיבות הדואר הדיגיטלי והאנלוגי של המערכת, כמעט שקרסנו לא חשבנו שיהיו לנו את הכלים לשאת בעוצמת הדברים.
ובחשש רב היבטנו זה אל זו בדאגה ובחשש גמור ושלם שהערב הזה הולך להיות אכן ערב שירה נוראית ממולא במשמעויות קשות ונוראיות במיוחד.היה בזה חן של לא נישכח ולא ניסלח ,משמעויות אורבנופיות קשות בלתי ניתנות לריסון נבעו מכל המילים,הבטחתי לעצמי ולשאר הצוות שאיתי שנהייה חזקים שנתגבר על זה יחד כמו בימים הטובים והשמחים שאומרים שקרו פה לפניי שנולדנו…"

רצה המקרה ובאותו יום התחזית הייתה גשומה וסוערת.
נהרות מים זרמו מהכרמל, למטה, למרגלות הדר וישר אל העיר התחתית.
ולמרות כל זאת, עדיין היה נדמה שזהו השקט שלפני הסערה.
גם החזאים אמרו שהשיא עוד לפנינו, ודיברו על השעה 20:00 כעל תחילת החגיגה החורפית.

אבל באגף השני היה חם ונעים כמו תמיד.
בעצם הפעם קצת יותר.
רפרם חדד, אמן ובשלן, נציג תנועת Slow Food בישראל והרפתקן בנשמה, התארח באגף השני במסגרת "שהות אמן".
"שהות אמן" היא אירוח יוצר בתחום האמנות הפלסטית על ידי אנשי האגף, בגלריה עצמה, למשך שבועיים.
במשך השבועיים הללו האמן יכול ליצור, לבשל על הבר בימי שלישי, להרצות על עבודותיו ועוד.
בשבוע שלפני כן הרצה רפרם על עבודותיו מהשנה האחרונה, על ספרו האוטוביוגרפי שנכתב בעקבות שהותו בכלא הלובי ועל עצמו באופן כללי. והשבוע הוא הכין מטעמים והגיש אותם בברטניין.
כיאה לעקרונות תנועת ה Slow Food המתחשבים בעונות השנה והאיזור הגיאוגרפי, בישל רפרם אוכל יהודי המותאם לאיזור אגן הים התיכון, עם השפעות איטלקיות, תוניסאיות ועוד.

התפריט היה כדלהלן:

סלט פיוז'ן מיוחד ובו יש פה סלק צלוי, דלעת צלויה בטימין, ארוגולה, גבעולי מנגולד צלויים על מחבת ברזל, עלי תרד חיים ומלא מרציפן. הכל בדרסינג של לימון וקצת מלח אפור. מחווה ליהודי מנטובה ולדלעת והאמרטו שהם שמים בטורטליני.
רפרם מספר שדלעת היא ירק יהודי. "כשהדלעת הגיעה לצפון איטליה רק היהודים לא פחדו ממנה. מאז אוכל יהודי שם מזוהה עם דלעת, זוקה. כאן (בתמונה) זו הדלעת שסחבתי במטוס, הזן הטעים ביותר. רק עם אורגנו של המונטניינה, של ההרים. איתה מכינים את הטורטליני המפורסם עם הדלעת והאמרטו. עוד מנה יהודית מעולה היא הזוקה בריקה. דלעת מבורכת. חותכים אותה לירחים כמו בתמונה, מבשלים בחלב כשעה, מערבבים בביצה ופירורי לחם ומטגנים."

1559712_10152785334785873_3820386764391947375_n

מנת חציל קלוי ישר מהגריל, מעורבב עם לבנה עיזים, לימון כבוש, גרגירי חומוס חמים, שמן זעפרן ומרווה מיובשת, שקצת הזכירה את תבשיל הת'רידי (קרעי לחם, קטניות, יוגורט וחמאה מזוקקת) או את הפאתה הלבנונית. על המנה הגיש רפרם ירקות קלויים אנטי-פסטי סטייל.

composite_14173596552730

גולת הכותרת הייתה שקשוקת חורף שכללה תפוחי אדמה ובז'אר – תערובת תבלינים תוניסאית שכוללת מוסקט, כוכבי אניס וג'ינג'ר, ורדים מיובשים, מקל שוש, קינמון וכמה סוגים של פלפל שחור. כמובן שהיו ביצים שהוספו ממש בסוף.
רפרם מספר שבתוניס, אחת ממולדות השקשוקה, הרכב הירקות בשקשוקה משתנה לפי עונות השנה.
בקיץ אוכלים אותה עם עגבניות כמו אצלנו בישראל. בסתיו עם חצילים ובחורף עם תפוחי אדמה.

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n

פוסט ראיון שערכתי עם רפרם חדד כבר מוכן בקנה וכך גם המתכון לשקשוקה 🙂

ובחזרה לערב הדרעק:

למרות מזג האויר המרתיע מלצאת החוצה והפיתוי הכה מתבקש להישאר בבית מתחת לשמיכה החמה, האגף השני היה מלא מפה לפה.
טובי המשוררים באו ועלו לקרוא משיריהם.
בין המשוררים שהקריאו ניתן היה למנות את ג'וני ספקטור, מור הובר, נעם לוי, יונתן ישראל, לילך ובר, מילי שם, גרא דוידי, רחלי, חבצלת שפירא, כמובן ברק וקנין והילה זאנה ועוד רבים וטובים.
השירים שהוקראו תאמו את מזג האויר החורפי והגשום ושמרו על רוחו של דרייק, אך עם קורטוב ממזריות, כפי שאפיינה את דרייק פה ושם.

החלטנו להביא לכם שלושה שירים שהתאימו לרוח הערב ולמזג האויר במיוחד. תודה ליונתן ישראל, ג'וני ספקטור ולילך ובר שתרמו את שיריהם עבורנו ועבור קהל הקוראים.

יונתן ישראל עלה לבמה וקרא וריאציה נהדרת משלו לשיר הקלאסי והידוע של נתן אלתרמן "צריך לצלצל פעמיים". הגרסה המקורית כאן.

צריך לצלצל פעמיים

ג'וני ספקטור קרא שיר בשם "פואמה" שנדמה היה כי מתאר את חיפה, אך לקורא הסבלני נכונה הפתעה בסופו.

ג'וני ספקטור קורא שיר אחר

 

פואמה

1.
ללכת במסכת, שלכת הגשמים, בלי מסים, בלא מילים.
לצפות איך הבנות מונות, את סופן של העונות,
ובבנים אשר עונים לקטעי העיתונים.

לנוח בנתחי ההפוגות מהתוגות.
של אתריי התיירות המנכיחים את הבורות,
וחנויות המזכרות המזכירות את הזונות.

והיונים אשר חנות על דלפקי החלונות,
בין שיפולי המרזבים , אשר כענפים זבים
את עגלי זעת הכרך, אשר אינו אומר הן להכרח.

2.
שיוט בשדרות, טיסת מעליות, בין כנסיות והקניות
החסכים המתמתחים על חללי המסכים, המדכאים והמושכים בצבע.
את העטיפות של המוחות . בין ענני הלקוחות פרקי תודה ונביחות ,
ויללות המבכות את לכת כל ההנחות.

3.
גזוזטרת האופרה כעזרת הנשים, קופון הגזירה, ניסים בכיסים!
בנייני האתמול לטובת המכחול, שדרות בלי מסים התמונה היא הכל.
עפר על האספלט פסטל כהיטל, חסרי הבית בלי בטל.
הם לא מזיקים , כמו דיני נזיקין, מחכים, מתחככים , מתבקעים.
בעיר התחתית כדי להעיד, צובעים בשחור כלאחור למשוך את העתיד.

פרלמנט כפטנט, הוצאה לאור בכדי להמשיג את הטרור.
חשמליות אשר חותכות מותחות לעצירה לא מחכות.
בכיכרות ובפסלים הדי מראות של האלים.

היא מתהווה ,היא מאווה, בודפשט של דאבה.
עוזב אותך מתוך גמישות של ענווה.

10714061_10152581877143212_8148622264175131475_o

התמונה באדיבות אבי רוזן

אחריהם עלתה לילך ובר והקריאה שיר בשם המידע:

המידע

אז קבעתי פגישה בעיר חדשה
והשארתי אשה מאחור
התחלתי בגוף ראשון נרקיס
אין בעד מה
רק בשביל לדבר
חקרתי צורך אחד
ויצאתי לצרוך מחקרים חדישים
ואם מאז שקמתי בבוקר
קיימת דרך יותר עדכנית
לדעת חדשות בעולם
להרגיש את ההד של העיר
לראות מה זימן המחר
הלא שקענו במצולות
כמו דגים לא השמענו קולות
רק הודנו קבל עם ועדות
שמספיק ואין מה לבכות
ברגע קיים המידע שנצבר
הגענו נמלה יצאנו צרצר

10433131_10152882125759321_218011720548373741_n

קטע קצבי של מתי ברסקי שהלהיב את הקהל:

ולסיום, ברק וקנין חותם את הערב עם ביצוע עברי ומקורי ל Been Smoking Too Long של דרייק. לגרסה המקורית לחצו כאן.

ובסוף הכל מתנקז לדוברין.
הדוברין 7 – פאב שנפתח ב 4.4.2013, על ידי מיכאל נודל, מתוך מחשבה ליצור מקום שיגרום לאנשים להרגיש בו יותר נוח מבבית שלהם. המקום נמצא בשוק הטורקי שבעיר התחתית בחיפה, ברחוב בעל אותו שם.
התפריט משתנה כל הזמן ויש השפעות מצרפת (קרואסונים ממולאים בכל טוב), השפעות מאיטליה (סלטים), השפעות מאנגלית (אינגליש ברקפסט), קצת מזרח אירופה. ובייקון. הרבה בייקון… ואפילו יש בפאב תמונה מאוד משעשעת שמוקדשת לעניין הבייקון. מיכאל מגלה לנו שלפני כמה שבועות יצא תפריט חדש לכבוד זה שהפאב התחיל להיות פתוח מ 12 בצהריים וגם יש האפי האוור בין השעות 12-19 וכולם מוזמנים לבוא לארוחות בוקר מאוחרות וגם צהריים משביעות יותר.

באותו יום נערך בדוברין ערב תקלוט של טליה טלמון, הבחורה שלפיה הגדירו את מושג הקוליות בחיפה. טליה עובדת באניצ'ה – חנות בגדי היד השנייה הכי שווה בחיפה ומתקלטת בשעות הפנאי שלה. הערב היה תקלוט חגיגי במיוחד כיוון שבפעם הראשונה הצטרפה אליה אחותה – עדה טלמון. בתוכנית האמנותית הובטחו: "גלאם! דיסקו! פאנק! יונקים ימיים! חתולים! גוורץ!" וגם הבטיחו שיהיה תמוה.
אז באנו.
אנחנו אוהבים דברים מוזרים.

10636321_10152880577434321_333053681009925098_n

טליה ועדה סיפקו את האתנחתא הקלילה, הכייפית והמתבקשת כיאות לערב חורפי, סמיך, טעים וכבד שעבר עלינו.
שירים עם השפעה סבנטיזית חזקה ביותר שהקפיצו את פאב הדוברין הקטן וגרמו לשיר בלב ולרצון עז לרקוד על הבר.
"את חייבת לתת לי את המיקסטייפ שהרכבת! זה לטובת השפיות הנפשית שלי", אמרתי לטליה.
והיא בטוב ליבה נענתה לבקשה.
אז הבלוג דאג גם לכם, קוראינו הנאמנים ויצר ביוטיוב את הפלייליסט המדויק של אותו ערב.
תוכלו לשמוע אותו כאן בעודכם מנקים את הבית, שוטפים את הכלים, רוקדים עם חברים או עם בני הזוג, עושים אהבה או סתם שוכבים במיטה עם ספר ורוצים אווירה קלילה וכייפית. 

10686672_10152880577184321_5992354342763382600_n

ומה יישאר לי לשבת?

האם אי פעם צללתם לתוך אוקיינוס בעומק שלושה סנטימטר?
האם אי פעם הרגשתם שהחום שבחוץ הופך לחום שבפנים?
האם קינחתם את כל זה בפרוסה עבה של לחם שחור?
אם כן, סימן שאתם מעדת המָרָקאים.

ובכן, בשבילכם יש לנו הפעם מתכון מופלא.

מרק אפונה הולנדי מעושן

המתכון הזה לקוח במקור מהבלוג של דני ססלר אבל הגיע אליי יד שנייה מהבלוג של זיו שהוא בלוג נהדר עם מתכונים מצויינים אבל גם המון הגות, פוליטיקה ובעצם כל דבר שבעולם. הכנסתי בו כמה שינויים קלים כמו ספייריבס לבן במקום צלעות מעושנות ונקניקיות דומשנייה (סוג של קבנוס רוסי), אבל הבסיס דומה מאוד.

מצרכים

2 כוסות אפונה יבשה
2 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות מאוד קטנות
1 תפוח אדמה חתוך לקוביות בינוניות
1 כרישה חתוכה לחצאי טבעות
1 בצל קצוץ
4 ספייריבס לבן
2 נקניקיות דומשנייה (נסו בכל מעדניה רוסית) או קבנוס אם אין
50 גרם חמאה
2 עלי דפנה
מלח ופלפל לפי הטעם

מרק דני ססלר

התמונה לקוחה מהבלוג של דני ססלר

הכנה

1. לחמם 3 כפות שמן זית ועוד חמאה ונשקף את הבצל.
2. להוסיף אפונה ולערבב כשתי דקות, ואז להוסיף כ-3 ליטר מים. להרתיח ולהמשיך לבשל בהרתחה עדינה כשעה וחצי עד לפירוק מלא של האפונה. צריך לבחוש כל כמה דקות, בשביל שהאפונה לא תשקע ותיחרך.
3. להוסיף את הספייריבס, ושאר הירקות והתבלינים, ולבשל עוד כחצי שעה.
4. להוציא את הבשר, לפרק אותו מהעצמות להחזיר למרק.
5. להוסיף עוד ליטר מים. להוסיף את הנקניקיות חתוכות לצ'אנקים של 3 ס"מ בערך, ולבשל עוד חצי שעה.
6. לבשל עד לסמיכות שאתם אוהבים. לתקן תיבול אם צריך.

בתיאבון!!

something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n

בריכות הן לפעמים געגועים לקיץ

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"
(קהלת א' 7)

בוודאי תתפלאו לשמוע שזכרונות הילדות שלי אינם חיפאיים ברובם.
גדלתי בכפר סבא עד גיל שתים-עשרה ואת הקיצים ביליתי בבריכה הציבורית אשר הייתה בשכונתי.

הבריכה.
הבריכה נראתה לי המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
נתחיל בכסאות הנוח שתמיד אהבתי לשבת בהם, לקרוא משהו ולהרגיש את השמש מחממת אותי, שוזפת את עורי. הפסקת ענבים ירוקים שטופים היישר מהצידנית הייתה דבר נפוץ.
אני והחברים שלי היינו רצים יחפים לאורך כל המתחם ולא פעם הדבר הסתיים במיני אסון כמו זכוכית שנכנסה לרגל או עוקץ של דבורה אשר נחה על הרצפה, שחדר לעקב הצעיר.
הבריכה עצמה הייתה לנו אוקיינוס גדל מימדים שבו היו אצורות הרפתקאות אינסופיות.
שירים ומשחקים שהמצאנו במיוחד לבריכה. ניסויים ותרגילי אומץ כמו צלילה לעומק ונסיון לראות כמה זמן אפשר להיות בלי חמצן. מצופים. כפכפים. גלגל ים. הקול של המציל שמאיץ בנו לחזור למים של "הקטנים" כי שוב עברנו את החבל.
אני לא מדברת על הטקס המיוחד של בגדי הים. כל שנה בתחילת העונה, הולכים לחנות הקבועה. מודדים ומתלבטים. השנה: בגד ים שלם או ביקיני? חלק או נקודות? זו בהחלט הפעם האחרונה שיכולתי ללבוש ביקיני משולשים… 🙂

IMG_2143 (Large)

בגיל שבע אמא החליטה שאני צריכה ללמוד לשחות.
נשלחתי כלאחר כבוד לקורס של ערן, המורה לשחייה, אשר התקיים כמובן בבריכה שלנו.
ערן, המורה לשחייה, היה חתיך על. זה לפחות מה שאני מבינה היום.
איך אני יודעת? כי כל האמהות שהביאו את הילדים לקורס, נשארו על כסאות הנוח לצפות בו, לבוש בבגד ים טנגה בלבד, אשר הבליט את שרירי החזה השזוף שלו. כל אחת התגנדרה כמיטב יכולתה, וחבשה כובע נשי וזוג משקפי שמש אשר לא הסגירו את מבטיה הלא תמימים בעליל.
אני, כמו כולן, הייתי מאוהבת בערן. הפטריק סוויזי הפרטי שלי.
היום אני יודעת שפשוט חיפשתי את תשומת הלב שלו בדרכי הילדותית.
אני וכל בני השכונה בשכבת הגיל המתאימה התייצבנו שם פעמיים בשבוע. ואז התגלה הכישרון המדהים שלי לשחייה.
חוץ מהכישרון שלי לכתיבה וציור שלא ממש זכה להערכה בקרב בני כיתתי, זו הייתה הפעם הראשונה שבלטתי לטובה.
אני הייתי הילדה שערן הדגים עליה את כל התרגילים החדשים שעמד ללמד. הרגשה נפלאה.

IMG_2122 (Large)

אחר כך בקייטנה העירונית הלכנו לבריכה אחרת. גדולה יותר שאף היא הייתה ציבורית.
חיכיתי שבוע שלם ליום ב' – יום בריכה, לחמניה ושוקו. תמיד היה נדמה לי שאת השוקו הטעים יותר הם חילקו ביום הבריכה.

ומה גדול היה תמהוני כאשר גיליתי שלא קיימת כיום בריכה ציבורית, במחירים עממיים בחיפה.
גיליתי זאת בזכות התערוכה הגאונית "גלי כיאט" אשר נפתחה ב 31 לאוקטובר לשבועיים בלבד ונסגרה אתמול.

1959827_681625678599987_2869219098394507903_n

התערוכה אשר נהגתה ונבנתה על ידי האמנים שי־לי עוזיאל, טמיר ליכטנברג ונטלי לוין, התארחה בגלרית החדש והרע, אשר נמצאת בעיר התחתית שבחיפה, ברחוב כיאט – ממש סמוך לפאב הסינקופה.
בטקסט שמתאר את התערוכה כותבת נטלי לוין, אשר בנוסף נמנית על מקימי הגלריה ואוצרת בה: "בעברה המפואר של חיפה תושבי העיר ידעו שתי בריכות ציבוריות מיתולוגיות – בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הים היהודי היחידי בעיר [שאר החופים לפני 48 היו בבעלות משפחת ח'יאט] הבריכה פעלה עד שנזנחה סופיץ בשנות ה-70. בריכה נוספת בעיר נחנכה ב-49 -בריכת הפועל- גלי-הדר שפעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים. כיום, תושבים רבים מנהלים מאבק ממושך ואמיץ מול תוכניות העיריה לשיקום בריכות אלו."

אבסורדי שבעיר כמו חיפה, אשר יושבת לחוף ים, יש מצוקה כל כך גדולה בגישה למאגרי מים המיועדים לרחצה והנאה.
עד כדי כך שעל פי טקסט התערוכה, בעיר התחתית, האיזור הקרוב ביותר אל הים, מעולם לא התקיימה בריכה ציבורית או פרטית. מתוך הטקסט: "גם תוכניות ההתחדשות העירונית המנסות לרומם את האזור בשנתיים האחרונות אינן כוללת כלל שירותים חברתיים או קהילתיים לתושבים הערבים והיהודים. במצב זה בו בשכונה אין מרחב ציבורי ראוי, בריכה ציבורית נראית כחלום רחוק."

שלושת האמנים החליטו לעשות מעשה ולהקים תערוכה המנציחה את הצורך הקיים והחשוב של תושבי העיר העיר התחתית, יהודים כערבים, מכל הגילאים והמינים, בבריכה ציבורית, אשר תרווה את צמאונם לחוויה הכה פשוטה וחיונית הזו.
הם כותבים בטקסט התערוכה: "מנקודת מוצא זו החלטנו להקים את "גלי -כיאט". הבריכה נקראת על שם הרחוב בו שוכנת הגלריה ומנציחה את משפחת ח'יאט [מסיבות לא ברורות שמה הפך לכיאט בתעתיק עברי] משפחה ותיקה שהגיעה מלבנון במאה ה-19 ומאז החזיקה בנכסים רבים בשטחי חיפה [חופי הים, הבוסתן שהקימו בוואדי שיח ועוד]."

IMG_2124 (Large)

אך לא רק על הצורך בבריכה קמה התערוכה למחות אלא גם על תהליכים חברתיים-כלכליים הפועלים כל הזמן הזה אל מתחת לפני השטח. מי מהקוראים אשר מסתובב בעיר התחתית בוודאי נתקל בשלטים של כמה חברות המבטיחים הבאת אוכלוסיה איכותית ו"מגניבה" לחיפה, תוך פינוי "פולשים" בעייתיים ולא מגניבים בכלל כנראה, מנכסים בעיר התחתית.
מדובר בתהליך ג'נטריפיקציה שעליו כבר כתבתי לא פעם בבלוג זה, אשר נועד למעשה להיפטר מתושבים חלשים מבחינה סוציואקונומית ולהחליף אותם באוכלוסייה חזקה יותר לכאורה. בניית קמפוס הנמל, פיקצית "מתחם 21" וההופעות בשוק התורכי הם חלק מהתהליך הזה, אך מראים לכאורה את הצד "הנחמד" ולא את הצד הפחות נחמד של הדברים.
למי מכם שחושבים "למה לא, דווקא רעיון טוב", אני רוצה להגיד שטעות בידם. ומדוע אני סבורה כך?
מפני שבשלוש-ארבע השנים האחרונות או אפילו יותר, בהם מר יונה יהב, ראש העיר, טורח על "שיקום" העיר התחתית ושופך כמויות של כסף לרחוב הנמל ולשוק התורכי, לא היה כמעט כל טיפול בתשתיות עצמן. לא טיפול בתאורה ולא טיפול בתחבורה הציבורית ולא במקומות החניה. לא הקמת תשתיות של חינוך ושירותים לאזרח אשר יאפשרו למשפחות וליחידים לבוא ולהתגורר כאן דרך קבע (ולא רק לתקופת הלימודים באוניברסיטה). לא עזרה בארנונה לעסקים הותיקים שבקושי מתקיימים. אבל המחירים? הם הכפילו ושילשו את עצמם!
אם לפני שנתיים-שלוש אפשר היה להשיג דירת שלוש חדרים בטווח של 1200 עד 1500 שקלים לחודש, הרי שהיום לא תמצאו דירה כזאת בפחות מ 2500-2800 שקלים. וזה הגבול התחתון.

IMG_2128 (Large)

מקימי התערוכה כותבים גם על כך. "בבסיס הרעיון של "גלי-כיאט" עומד צורך חברתי-ציבורי אותו הכרנו בפעילותינו בתוך השכונה בשנתיים האחרונות. תושבי העיר התחתית בחיפה הם מעורבים- יהודים וערבים, סוחרים ופועלים. הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם מציאות משתנה של ג'נטריפיקציה המחרחרת אט אט והופכת את שכונתם המוזנחת לכר למשקיעי נדל"ן ויזמים צעירים תוך דחיקתם החוצה מהשכונה. החזון המקורי שלנו להקמת הבריכה הוא המשך לפעילויות אחרות שקיימנו לילדי השכונה יחד עם פורום של פעילים ותושבים."

למעשה התערוכה אמורה הייתה לקום בחודשי הקיץ, כיאה לזמן פעילותן של בריכות, אך הקמתה נדחתה בשל המלחמה (מבצע "צוק איתן").
כך יצא, שביום חמישי גשום אחד, ביומו האחרון של חודש אוקטובר שהוא גם התאריך של חג ליל כל הקדושים, יצא הבלוג בליווי חברה, לבקר בערב הפתיחה של התערוכה.
הגענו למקום ולא חשדנו בדבר. בחוץ היו כסאות נוח ועמדת תקלוט, שולחן ועליו זיתים, בירות ושתייה קלה ואנשים שישבו ודיברו.
כאשר נפתחה הדלת התגלתה ההפתעה האמיתית: בריכה! מלאה במים ומוקפת בצמחים אופייניים. ובתוך הבריכה מבוגרים וילדים בבגדי ים.
תשאלו איך הם לא היו קפואים מקור? החימום הופעל והמקום הרגיש כג'קוזי גדול ושמח – רק בלי זרמים תת קרקעיים. ובסך ניצבה לה מלתחה. בדיוק כמו בימים ההם. עם מתלים לבגדים ומגבות וחלון שממנו היה אפשר להשקיף על הבריכה ועל כל ההמולה.

IMG_2126 (Large)

אם היינו יודעים בהחלט היינו מביאים בגדי ים ומצטרפים לחגיגה. כשבועיים פעלה הבריכה, שלושה ימים בשבוע, לאושרם של התושבים והמבקרים. והייתה הרגשה של חום בלב והתרגשות. וידיעה שהנה, אנחנו יכולים לעשות דברים כאלו, למען אחרים, למען עצמנו – גם אם הרשויות והשלטונות לא מעוניינים ומטרפדים את כל הנסיונות.

אך כל הדברים הטובים מסתיימים בסוף ובמקרה הזה הסוף עצוב. גלרית החדש והרע אשר הוקמה במסגרת "מתחם 21" והייתה אחד המיזמים האותנטיים היחידים שם, תיסגר בסוף החודש הזה.
עיריית חיפה מפסיקה לתקצב את רוב הפרויקטים במתחם וכתוצאה מכך גם את גלרית החדש והרע. לגלרייה לא נמצא תקציב להמשך פעילות ומקימיה נאלצים שלא להמשיך את פעילותה ולסגור את שעריה.
זו אינה התערוכה היחידה שבה התעסקו האמנים בתהליכים חברתיים-כלכליים. היו תערוכות נוספות שעסקו בנדל"ן, בדו קיום יהודי-ערבי ועוד. אם אתם סבורים כי יש מקום לגלריה להמשיך ולפעול ולהביא עוד תערוכות בעלות אמירה אמנותית וחברתית, אנא פנו לעיריית חיפה בבקשה להמשיך ולתמוך בחדש והרע. לחילופין אתם יכולים לחשוב על גוף מתקצב אחר שעשוי לתמוך בגלריה.

IMG_2123 (Large)

 

יש חדש באגף

יצאנו מחוממים ומבושמים מהגלריה ושמנו פעמינו אל האגף השני, שם הייתה הופעה של "צבי ונערי הליווי", שהתהדרה בשם חדש: "צבי וכלבי הנחייה בהופעה". את צבי אתם בטח מכירים כבר ואם לא, אתם מוזמנים לשמוע אותו כאן.
אחרי תקופה די ארוכה שצבי ופסי זוגתו ושותפתו להרכב הופיעו עם ואדים נמירובסקי במלך התרבות (ראיון איתם תוכלו לקרוא כאן), החליטו להופיע בהרכב המקורי ולא סתם, אלא "בבית" – בגלרית האגף לאמנות, שצבי נמנה בין מקימיה.

גלרית האגף לאמנות כידוע החלה מחלל פצפון ברחוב הנמל 51 בשנת 2009 ולאחר ארבע שנים עברה לחלל גדול מאוד באותו רחוב, בבית מספר 67. המתחם החדש שפועל מזה שנה נקרא האגף השני. במקום מועברים חוגים וסדנאות לאמנות פלסטית, הרצאות בתחומים שונים על ספקטרום האמנות, הופעות מוסיקה והפקות תיאטרון ייחודיות. המקום גם מארח תערוכות של אמנים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים. למעשה האגף הוא בית לאמנות הלא ממסדית ולקהילת האמנים וחובבי האמנות אשר נכנסת לז'אנר הזה ובעצם, לכל מי שרוצה לצרוך אמנות באופן קהילתי ואינטרקטיבי ומבלי לשלם למוזיאונים ולגלריות מסחריות.

IMG_2149 (Large)

בשנה האחרונה, עמדו חברי האגף מספר פעמים בפני עזיבת החלל מסיבות שונות, אך שנה לאחר המעבר הם עדיין כאן.
כרגע מסתמן כי ככל הנראה תעבור הגלריה לחלל אחר בעיר התחתית בחודש פברואר, אך הדבר אינו ודאי.
קריאת הבלוג למהר ולהגיע לפעילויות הקורות באגף מידי שבוע עודנה בתוקף. זהו מקום נדיר וכדאי לשמרו ולטפחו, בייחוד על רקע השממה האמנותית היחסית הקיימת בעיר, מבחינת גלריות עצמאיות לא מסחריות, בוודאי עם סגירת גלרית החדש והרע.
הגלריה מפעילה בימי שלישי בערב בר ומארחת הרצאות, הופעות וסרטים. בין האירועים הבולטים החודש נמנים שני ערבי שלישי (ה 18.11 וה 25.11) אשר בהם יגיע האמן, השף, הסופר ונציג תנועת הסלואו פוד בישראל, רפרם חדד, פיגורה בפני עצמה. חדד ירצה ב 18.11 על עבודות אמנות שלו מהשנה האחרונה וקצת על ספר שכתב על ימי השבי שלו בכלא הלובי וב 25.11 יבשל בבר ממיטב תבשיליו. מומלץ מאוד להגיע.

ההופעה של צבי הייתה מאוד מוצלחת וכללה את ולודיה שמנגן על באיין. ולא, באיין הוא אינו אקורדיון ועל כך ניטש ויכוח מר בכלל ובאותה הופעה בפרט. במהלך ההופעה צבי שר את להיטיו המפורסמים וגם שירים חדשים ושירים שמזמן לא שר.
בסוף ההופעה עלה ואדים נמירובסקי ושר יחד עם צבי ופסי כמה משירי מלך התרבות. צילמנו קצת להנאתכם וכדי לעשות לכם חשק להגיע להופעה הבאה לכשתהיה אחת כזו.

composite_14156576358716

שירים רבותי שירים!

שירה כהן היא משוררת חיפאית אשר הוציאה ספר שירים חדש בשם מלכודת. הספר יצא בהוצאת "פרדס" החיפאית וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים השונות ובהנחה אצל שירה עצמה.

טעימה קטנה מתוך הספר:

פ ו ר י ם  ב ש כ ו נ ת  ה ד ר  ב ח י פ ה

מִישֶׁהוּ מְשַׂחֵק בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי,
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר בָּרְחוֹב
וְשֶׁכֻּלָּם ירְִאוּ.
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נוֹרָא חַתְרָנִי
לִצְבֹּעַ אֶת הַמִּדְרָכוֹת בְּאָדֹם
וְלִצְעֹד עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת עֲנָקִיּוֹת
וְלָלֶכֶת מַכּוֹת עִם הַשּׁוֹטְרִים
מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְאָנַרְכְיָה אוֹ לְסֵדֶר חָדָשׁ.
אָז בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר
בּוֹא נִשְׁתַּכֵּר עַכְשָׁו, כִּי זֶה חַג
וּבִמְקוֹם שְׁלֹמֹה אַרְצִי
הָרַדְיו מָלֵא
בְּעֵצוֹת לְקוֹקְטֵילִים מַגְנִיבִים
וְאַרְיוֹת מֵאוֹפֶּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ
לִפְנֵי שֶׁסַּבָּא נוֹלַד
אָז בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְחַיָּל פּוֹסְט-טְרָאוּמָתִי
מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
בּוֹא נִתְחַפֵּשׂ לְפָלַסְטִינִי פָּצוּעַ
מֵהָאִנְתִּפָאדָה הַשְּׁנִיָּה
בּוֹא נְחַסֵּל אֶת הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי
בּוֹא נִהְיֶה הַגַּלְגַּל הַחֲמִישִׁי
בּוֹא נַזְרִיק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים
שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ
בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָהּ עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ
בּוֹא נִפְרֹץ לַחֲדַר-נִתּוּחַ
נִמְצֹץ לָאִישׁ הָרָדוּם אֶת הַדָּם
וְאַחַר כָּךְ נִזְרֹק אוֹתוֹ אֶל הַיָּם
בּוֹא וְנִשְׁלֹף לוֹ אֶת הַמְּעִי הַבָּהִיר
וְנַחְנֹק אִתּוֹ אֶת הָרוֹפֵא הַזָּהִיר
בּוֹא נְנַשֵּׁק אֶת הַגּוֹסְסִים
בּוֹא נַבְעִיר אֶת מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים
בּוֹא צִ'ירִיבִּים, צִ'ירִיבּוֹם,
צִ'ירִיבָּם
בּוֹא נְצַ'גֵּעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם

 

כמובן שאנחנו לא שוכחים את הקרדיטים לשני הקוראים הזריזים שלנו: מור הובר וטל בלום – אשר ניחשו ראשונים ונכונה את התשובות בחידות שהעלינו בדף הפייסבוק של הבלוג. אז מור וטל, כל הכבוד אלופים!

 

ומה יישאר לי לשבת?

 

ובכן, אם נזרום לפי הכותרת של הפוסט הזה, בא לי דווקא לתת לכם מתכוני קיץ. כל המתכונים טבעוניים.
כמאמר השיר: "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל…"

השיר החדש של צבי ונערי הליווי – מוקדש לליבי.

דפי אורז צבעוניים

נורא פשוט ונורא כיף לאכול, במיוחד בערבים החמים, כשאין חשק לבשל שום דבר ובא משהו קליל.

מצרכים

למילוי:

חבילת דפי אורז קטנים עגולים

קופסת שימורי אננס קטנה

100-150 גרם אגוזי קשיו או בוטנים קלופים – רצוי קלויים!

רבע או חמישית כרוב סגול

בצל ירוק לפי הטעם

1-2 חבילות קטנות (אישיות) של אטריות שעועית

כוסברה לפי הטעם (אופציונלי)

למטבל טחינה יפני

חצי כוס טחינה גולמית – רצוי אדומה או חומה (קלויה או מלאה)

מים

קצ'אפ מאניס (סויה מתוקה) או סויה עם קצת סילאן – לפי הטעם

rice paper preparing

הכנה

1. חותכים את האננס לחתיכות קטנות, שוברים את האגוזים לפירורים או חתיכות קטנות, חותכים את הבצל כמו לסושי.

2. מאדים קצת את הכרוב הסגול ובכלי אחר מבשלים את אטריות השעועית עד לרתיחה במשך 3-4 דקות. מניחים בקערה עם מים קרים.

3. מכינים צלחת שטוחה עם מים ומרטיבים למשך כמה שניות כל דף אורז. ממלאים אותו מיד עם שאר החומרים.

4. מניחים את החומרים בפינת הדף ומגלגלים כמו טורטיה או סושי. מהדקים בקצוות.

5. קוצצים את הכוסברה ומכינים להגשה.

6. מכינים את הטחינה. מערבבים את הטחינה הגולמית עם מים לפי הטעם – המרקם צריך להיות סמיך, לא דליל ולא גושי או צמיגי.

7. מוסיפים לפי הטעם את הסויה.

8. שופכים את הטחינה על הדפים ואת הכוסברה ואוכלים מיד.

rice papers

 

קארי ירוק תאילנדי

וריאציה על מתכון מתוך הבלוג "שירה אכילה". תוכלו לראות כאן את המתכון המקורי.

מצרכים

שתי כוסות אורז בסמטי

כפית וחצי ממרח קארי ירוק תאילנדי (אפשר להשיג במזרח-מערב)

חציל (רצוי תאילנדי אבל לא חייבים)

קופסת פטריות (רצוי פורטובלו)

חופן שעועית ירוקה טריה (אפשר גם קפואה, לבשל מספר דקות במים רותחים קודם לכן)

כף סוכר חום

פחית קרם קוקוס

שמן לטיגון (קנולה עדיף)

מלח לפי הטעם

הכנה

1. מבשלים בסיר אורז בסמטי לפי ההוראות

2. במחבת גדולה מטגנים בשמן את הממרח הקארי עד שיוצאים ממנו ריחות ומדגדגים לכם האף והעיניים

3. שופכים את פחית קרם הקוקוס ומערבבים עד שמתקבל מרקם אחיד

4. מוסיפים את כל הירקות ביחד

5. מוסיפים כף סוכר חום

6. מבשלים עד לרתיחה ואז מורידים את האש ומבשלים עד שנהיה יחסית סמיך

7. טועמים ומתקנים טעמים

8. אפשר להוסיף את האורז לתוך המחבת ולערבב עם הרוטב ואפשר לצקת את הרוטב על האורז. איך שמעדיפים.

9. מגישים חם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

סביצ'ה פירות

קינוח שנהנה מפירות העונה. מיץ הליים והנענע צריכים להיות כאן במשורה. הכוונה היא להדגיש את טעמם של הפירות.

מצרכים

מנגו בשל

אננס בינוני בשל

ליים אחד (או לימון ירוק אם אין ליים)

חופן נענע טרי שטוף

אופציונלי: 4 פסיפלורות או 4 קיווי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הכנה

1. חותכים את המנגו והאננס לקוביות ושמים אותן בקערת זכוכית גדולה.

2. אם יש קיווי חותכים גם אותו לקוביות ושמים בקערה. אם יש פסיפלורה מוציאים את התוך בכפית ושמים בתוך הקערה.

3. סוחטים את הליים ומוזגים את המיץ לקערה.

4. קוצצים את הנענע מלבד כמות קטנה ושמים בתוך הקערה. את הנענע הלא קצוצה שמים לעיטור.

5. לוקחים כוסות זכוכית – לשתייה או יין/קוקטיילים ושמים בכל כוס מהקינוח.

6. מגישים מיד.

 

בתיאבון!

IMG_2151 (Large)

שלושה מלכים

חברי ההרכב "מלך התרבות", שבחצי השנה האחרונה מקפיצים לחיפאים את הישבן עם גרסאות כיסוי מהפכניות לשירי ארץ ישראל הטובה, יצאו הקיץ לסיבוב הופעות גם מחוץ למדינת חיפה. למה הם חושבים שהם התקווה האחרונה שנותרה לתרבות הישראלית ואיך בכלל נולד ההרכב הזה? "אנחנו קורבן של המסיבות והנסיבות", הם מסבירים. ראיון בהפרעה / נעמה סובול

הראיון פורסם לראשונה במגזין החיפאי 1.92 הפועל בעיר התחתית ומסקר אותה.

בהופעות של ההרכב החיפאי, "מלך התרבות" אין משחק מקדים ארוך. אין דיבורים מהוססים לקהל או ליין אפ שנבנה בהדרגתיות, אין הרבה זמן להתחמם ומיד מתחילים לרקוד. ואדים נמירובסקי, צבי פטרקובסקי ופסי קסל עולים לבמה לבושים בבגדים עם רמיזות מובהקות לתרבות הרוסית ומבטא במקום הנכון, כשהם שואבים השראה ממוסיקת הפופ הרוסית ומחברים אותה עם שירי ארץ ישראל הטובה. זה מצחיק ומופרע כמו שזה נשמע וקשה שלא להיסחף ולהזיז את הישבן.

השירים הקלאסיים, שגם ככה הולחנו בהשראת המוסיקה הרוסית, עוברים אינטרפרטציה מוסיקלית נוספת אצל השלושה שמושתתת על סינטיסייזר בצליל זול מכוון, ובביצוע גדול מהחיים של נמירובסקי שגולש למחוזות המטאל והפאנק שמתובלים ביגון הרוסי והשיכור. כך למשל השיר "אלף בית" של נעמי שמר מתקבל אצל המאזין באופן מפתיע בטבעיות גם כשהוא מתובל בזעם שמתבטא בעיקר כשמגיעים לאות ז'. אותו הדבר קורה לשיר "שיר על אמא" הקלאסי.

"אלף בית" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"ביסטרו וניה" – במאי וצלם: רועי כהן

"באופן אמנותי, כל השירים האלו תוקפם פג עוד לפני שנכתבו ואז ממשיכים לדחוף אותם למוח של הישראלי המצוי", מסביר נמירובסקי את הבחירה בשירים אלו לקאברים. "יום אחד לקחנו שיר של נעמי שמר וזרקנו ממנו כל מה שלא צריך. הפרדנו בין עיקר לתפל, עשינו הפרדה טוטאלית, אפרטהייד. אחר כך באותו ערב, עשינו הקלטה והתפזרנו. אחרי כמה שעות, כשהיינו בברטניין (הבר באגף השני, נ.ס) גרפתי את צבי עם הכלי שלי שיבוא לנגן עם הכלי שלו והקלטנו את המקהלה השיכורה." צבי מהנהן בהסכמה ומוסיף: "קלאסיקה בהתהוותה."

וככה, באותו הערב, נולד ההרכב?

ואדים: "אנחנו קורבנות של המסיבות והנסיבות ולפיכך זהו השילוב המושלם שהיה יכול לקום בנסיבות האלו. הייתה פה יד הגורל."
צבי: "יד אגורה אולי."
ואדים: "תראי, זה היה אמור להיות פרויקט של הפקה ברוסית בלבד. שירים בכל מיני סגנונות ודי מהר, אפשר להגיד, כל הזמן נתקלתי בכשל של הגורם האנושי. אמרתי בסוף: 'אם לא אני אז מי'."
פסי: "זה תרגום ל 'אם אין אני לי מי לי'."

השלושה הם חברים מוכרים בקהילת האמנים שפועלת בעיר התחתית והרקע המוסיקלי וההיכרות שלהם נמתחים שנים אחורה לפני החיבור הנוכחי. נמירובסקי, 36, הוא ממקימי להקת "שייטן" שמנגנת מוסיקת פאנק-רוק רוסית משובחת. לפטרקובסקי, 34, יש את ההרכב "צבי ונערי הליווי" שפרץ לתודעה בשנתיים האחרונות ואף הוציא דיסק ראשון ומבטיח. פסי קסל, 34, מנהיגת הרכב המוסיקה האירית "שרוולים ירוקים" שמצליח להקפיץ ולרומם את הרוח בהופעות עם קאברים ממיטב הקלאסיקות האיריות.

"יש לי עבודה" של "מלך התרבות" – ביצוע ב"אנה לולו" שביפו

את הראיון עם השלושה עשינו בביסטרו וניה על דרינק ובמהלכו קיבלנו הצצה לעולם לא שפוי שבו ההיגיון היחיד הוא חוסר ההיגיון. כזה שמאפשר הוצאה לפועל של רעיונות ויציאה לסיבוב הופעות מקומי בחיפה וגם לכמה גיחות בתל אביב.

איך הגעתם בעצם לפעול וליצור בעיר התחתית?

צבי: "הייתה לי מסעדה איטלקית ליד פאב האלי'ס ברחוב יפו שחר סיון וליבי קסל הגיעו למסעדה שלי יום אחד והתחברנו. הם אמרו לי שהם גרים בעיר התחתית. באותו זמן גרתי בקריות ונסעתי יום יום למסעדה. אחרי שמונה חודשים שכרתי דירה ברחוב הנמל 51 וגרתי בשכנות לליבי ושחר שהתגוררו באותו הבלוק. גרנו באותה קומה. התיידדנו והתחלנו ליצור ביחד. זה היה חצי שנה לפני שהאגף (גלריה לאמנות, נ.ס) הוקם. את ואדים הכרתי בברטניין (הבר באגף, נ.ס) ואת פסי דרך שחר. אני חושב להקים כאן שוב עסק. אני יודע במה זה כרוך אבל יש לי מחלה שנקראת עסקת (צוחק). ואם כבר דיברנו על מחלות, הקאתי כל הלילה אתמול ורציתי להזמין פה בחרובקה שתעזור לי עם הבטן."

ואדים: "חיפשתי מקום עם להקתי שייטן, להתבסס בו ולעשות בו מוסיקה. לקחו שנתיים עד שמצאנו את המקום המתאים בשוק הטורקי. בעלי העסקים חשבו כנראה שאבא חושי עדיין בעירייה והיו להם דרישות לא ריאליות. לקח זמן עד שמצאנו מישהו סביר. אני זוכר את השוק ואת האזור בכיתה י'. האזור היה חרוב (מלשון חורבה, נ.ס) ואז ב 2010 הרגו את השוק הטורקי סופית. פירקו הכל ואנחנו עוד זכינו להנות ממנו. אין דבר יותר טוב מלצאת מחזרה ב 2.00 בלילה ולקנות אבטיח."

פסי: "הפעם הראשונה שהתחלתי להתוודע לעיר התחתית הייתה בכיתה ז'. למדתי בבית ספר רעות בקרית אליעזר והייתה לי חברה עם נטייה להקאות באוטובוסים. משום מה הקטע של ההקאה תמיד קרה באזור העיר התחתית. אז היינו יורדות מראש בעיר התחתית, עושות טיול ומגיעות לבית הספר בשעות לא שעות. היינו אוכלות חומוס באלנבי, הולכות לקפולסקי בנורדאו וחולקות עוגת שוקולד דחוסה. במשך שלוש שנים גיליתי את כל המקומות בעיר התחתית יחד איתה."

"שיר על אמא – הוקרה לאריק איינשטיין" של "מלך התרבות" – ביצוע איפשהו בעיר התחתית

מה בעצם התפקיד של כל אחד מכם בהרכב?

צבי: "התפקיד שלך, ואדים, זה שאתה מפריד בין המוץ לתבן והתפקיד שלי זה שטן שרנסקי עם כל האיכויות שדבר כזה יכול להביא."
ואדים: "צבי כתב את כל השירים ברוסית בלי לדעת רוסית."
צבי: "זה העניין, לא לדעת."
פסי: "ואני מקליטה את הפלייבק."
צבי: "אני עושה רק מה שאומרים לי. אני רק קיבלתי פקודות."
ואדים: "בעצם פסי היא היחידה שיודעת לנגן. אני אמן קונספטואלי ואני לא חייב לדעת את הדברים האלה."
צבי: "אתה כן חייב לדעת, כי באופן קונספטואלי. אתה גם הבמאי."
ואדים: "אני כל אלה וגם הדודה הזקנה במלתחה. יש משפט שאומר שהתיאטרון מתחיל מהמלתחה."

composite_14136371075378

למעלה: פסי קסל מצלמת את ואדים נמירובסקי ונעמה סובול. למטה: צבי פטרקובסקי.
התמונות באדיבות ואדים נמירובסקי

ספרו על האירועים התרבותיים המכוננים בחייכם.

צבי: "מה שהשפיע עליי מאוד זו חסימת המעיים שהייתה לי בגיל 15. למדתי שדברים נתקעים ויש כל מיני סוגי תקיעויות. לפעמים צריך עזרה חיצונית לתקיעות וההרכב די מתחבר לזה. המסעדה של אבא שלי גם הייתה אירוע מכונן תרבותי. נחשפתי לשירים של התקופה שעברו אדפטציה רוסית. וכמובן המפגש שלי עם ג'וליאן שגרן."
ואדים: "כשהייתי קטן היו הרבה שירים שעצבנו אותי כי הם היו מפגרים. יום אחד הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות וזה מה שאני אעשה. זה תהליכים שמגיעים אליהם ולפעמים גם לא מגיעים בכלל."
פסי: "קבצן אחד בשם מייקל מור שיום אחד נכנס לאוטו שלי ואז התברר שהוא מוסיקאי אירי וניגנתי איתו בגיל 17-18 ואז המשכתי הלאה. אבל בעצם בכלל הגעתי מסגנון של מוסיקה עתיקה שעשיתי קודם לכן".

ולסיום, איפה אתם רואים את מלך התרבות בעשר השנים הקרובות?

ואדים: "אני מאמין שבתור התקווה האחרונה לתרבות הישראלית אנחנו חייבים לעשות את המהלך התרבותי היחידי שאפשר וצריך לעשות. זאת למען ההצלה של התרבות הישראלית, שבעצם איננה קיימת." מהו המהלך המיוחל? חפשו את התשובה בהופעה הקרובה של מלך התרבות במועדון הסירופ ב 23 לחודש – יום חמישי הקרוב!

כדי לעקוב אחרי ההופעות הבאות, באפשרותכם לעשות לייק לדף של מלך התרבות בפייסבוק:

מלך התרבות בפייסבוק

בלילות הקיץ החמים

"בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד
לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה.

מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים,
קוראים בספר בעל ריח ישן
עוצמים עיניים ושותקים
שום דבר אחר אינו קורה
בלילות הקיץ החמים,
מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים."

(בלילות הקיץ החמים, מילים: דן מינסטר)

And we're back!

מזמן לא היה כאן פוסט קליל שמעדכן מה קורה בחיפה מבחינת אוכל ותרבות. מי סגר ומי פתח, אצל מי שווה להגיע לאכול או לרקוד ואיזה דברים מגניבים גילינו בחיפה בזמן האחרון (כי תמיד יש דברים, רק צריך לדווח עליהם!).
כן, זה נכון שיש מלחמה והתותחים רועמים והטילים שורקים אבל אנחנו טיפחנו כאן בועה חיפאית ועכשיו היא מתגמלת אותנו בגדול!

ואכן מבול האירועים ששטפו את חיפה לא הותיר לבלוג ברירה והוא רץ מאירוע לאירוע. כמו שאומרים אצלנו: לסקר, לסקר, לסקר… פינוקים בשביל העם 🙂 אז נתחיל, Shall we?
ובכן, היו לנו תוכניות לסקר עבורכם את המונדיאל ושבוע הספר, אבל המלחמה טרפה הכל (איזה תירוץ נפלא למאחרי כתיבה שכמונו…). במקום זה נסקור מקומות חדשים שנפתחו, מקומות ישנים שהפתיעו וקצת מהאירועים שהתרגשו עלינו לטובה ועוד יתרגשו כמו נערות טובות במופע רוק.

נתחיל ממקומות חדשים שנפתחו:

הפתעות חדשות במסדה

במסדה 1, קרוב לבלפור, נפתח מקום בשם הפארמסי - Pharmacy. זה Pool & Billiards Bar בהגדרה ועושה רושם ממש מגניב. יקירי קהילת מסדה והגרעין הקשה שלה פוקדים אותו. ותודה לג'וני ספקטור שעזר בהכוונה ובהסברה! הנה הפייסבוק שלהם

10356392_10152557023266289_5200258192461860053_n (1)

הפארמסי

הפינה, קפה מסעדה מתוק עם אוירה נעימה, נפתח בסוף רחוב מסדה-פינת רחוב טבריה. מגישים שם סלטים, טוסטים, פסטות (מנה מומלצת: פסטת הפתעות – פסטה שאפשר להרכיב לפי ראות עיניכם!), פאיים שונים וגולת הכותרת, הקישים המשגעים :). כרגע אין דף פייסבוק כי המקום בהתהוות, אבל כתובת המקום היא מסדה 43 והוא פתוח משעות הצהריים וצפונה לתוך שעות הערב המאוחרות.

IMG_1615 (Large)

פסטת הפתעות בקפה הפינה

חוץ מזה יש תפריט חדש במכבסושי, הלוא היא "אינסייד-אאוט", של מנות חמות וקינוחים שכמו יצאו מז'ורנל.

תפריט חם באינסייד אאוט

מנות מהתפריט החדש של אינסייד אאוט

מיץ מיץ לימונדה

אבל לא רק באוכל עסקינן אלא גם בתרבות!
ההצגה החמה של הקיץ היא "מיץ מיץ לימונדה" שרצה חזק עכשיו בתיאטרון חיפה ואם עדיין לא הלכתם לראות – רוצו לפני שהמחזה יירד מהבמות.

ההצגה משלבת בתוכה אלמנטים של מיוזיקל יחד עם דמויות הזויות משהו עם סוף מאוד מפתיע ולא צפוי.
משחק מצוין של כל השחקנים וצפירת ארגעה: אף חיה לא נפצעה או מתה בעת עשיית ההצגה.

הנה הלינק לדף ההצגה בתיאטרון חיפה.

העיר התחתית – מה חדש?

ליילא – בית קפה חדש בשרה 2

נפתח בית קפה חדש בסמוך לסירופ וליד הפיטר'ס בשם "ליילא" עם עיצוב שכמו נלקח מסיפורי "אלף לילה ולילה". כורסאות מפנקות ומהודרות ונרגילות מושקעות. בתפריט בצקים כמו ספיחה ופיצות וגולת הכותרת של המקום היא הקינוחים הערביים המסורתיים כמו ליאלי ביירות, קטייאף, כנאפה ועוד ועוד והמיצים הטבעיים השווים שביניהם תמרהינדי, מיץ רימונים ומיץ תפוזים. המלצת הבלוג: לכו על הליאלי ביירות יחד עם מיץ מעורבב של רימונים ותפוזים. הכי שווה: לבוא לפני בילוי סוער במועדון הסירופ.

הנה דף הפייסבוק שלהם. המקום פתוח כל יום מ 12.00 ועד השעות הקטנות של הלילה.

10385490_796417560390700_1369386617080284132_n

ליאלי ביירות בליילא

בוניה, הביסטרו השווה של שחר סיון ואורי אלון – מעמודי התווך הקולינריים בעיר – יש הופעות חיות ודיג'ייס מתחלפים כל חמשוש ולפעמים אפילו באמצע השבוע. המקום גם פתוח (סוף סוף) משעות הצהריים ומגיש עסקיות די משתלמות. יש גם תפריט בר לקלילים שבינינו והמבורגר חדש ושווה בדרך. עקבו בדף הפייסבוק שלהם ובינתיים תקראו את הגרסה הישראלית למוסקבה פטושקי, הספר שהיווה השראה לשם המקום:

עלילות וניצ'קה ברכבת ישראל

DSC_0017 (Large)

הוניה – שווה להגיע גם בגלל האוכל וגם בגלל המוסיקה

תגלית!

מסתבר שהבר הכי שווה להתרווחות נינוחה לקראת סוף הערב נמצא בסירופ – לא פחות ולא יותר.
אולי אלה הכסאות הנוחים, אולי המוסיקה הטובה, אולי האויר (כשהמועדון לא מפוצץ, אבל אפילו אז!), אולי הברמנית הבלונדינית המתוקה ואולי מחירי האלכוהול הנוחים, ואולי כולם ביחד – אבל למי איכפת?
הכי שווה – להזמין סאות'רן קומפורט עם קובית קרח במרכז הכוס ולהרגיש ברלין כי כמו שאמנדה (פאקינג פאלמר) שרה: Who needs love when there's Southern Comfort?

10256662_719159728126204_4667095466583619314_o

הבר בסירופ – יש איזשהו קסם באויר הלילה

ואם כבר בסירופ עסקינן, אני רוצה להמליץ על שני דיג'ייס מצוינים שעושים כאן בחיפה עבודת קודש!

הראשונה היא מאיסה מטר שמביאה אותה בסטים אקלקטיים ורקידים שמשתלבים בצורה פלאית ממש וכל הופעה שלה היא תענוג לאוזניים ולרגליים. יש לה כשרון לילדה – אולי עוד נשמע עליה כשתהיה בסיבובי תקלוטים באירופה.
אני הייתי בהחלט בונה על זה.
היא מתקלטת בעיקר בסירופ, בוניה ביסטרו ובמכולת, אז תעקבו אחריה ואם תתקלו בשם Maisa Matar – אל תהססו, היא תגרום לכם להזיע הרבה אבל הרגשה חמימה וכייפית בלב!

השני הוא דיג'יי senjor sandwich שמתקלט חזק ונהדר עם מוסיקה סוחפת שמעיפה אתכם למעלה למעלה וגורמת לכם לשכוח מהכל ולהתמכר לצלילים. הבונוס השווה הוא עיצוב העמדה המושקע עם מגוון סנדוויצ'ים ודברי מאפה (על אמת!) ובסוף הוא גם מחלק אותם בקהל!
גם הוא מתקלט בעיקר בסירופ ובוניה ביסטרו ולעיתים באירועים מיוחדים כמו פתיחות של תערוכות ב"חדש והרע".

10422560_593952197390262_4639153044673385074_n

דיג'יי senjor sandwich – לא רק לרעבים!

והאגף יוצא בליין חדש של מפגשי תוכן – כרגע פעם בחודש בימי שלישי החל מ 19:00 מפגשים של מועדון חובבי ספרי הצילום – הרצאות מרתקות של גבריאל בינהיים על ספרי צילום והקונספט המיוחד שלהם. כאן תוכלו לעקוב אחרי המפגשים. שווה להגיע 🙂
לאחר מכן הברטניין יפעל כרגיל עם ברמנים מתחלפים, כמובן מתוך קבוצת האגף.

Magical Time באגף

Magical Time באגף

והעיניים נשואות למעלה, לכרמל

קפה בריסל, אחד מבתי הקפה השווים בעיר אם לא ה , יוצא בתפריט קייצי נפלא. הבלוג דגם את מרק הגספצ'ו, הלימונדה הורודה, קרפ הסלמון וקרפ הדובדבנים וממליץ בכל פה!

IMG_1639 (Large)

לימונדה ורודה בבריסל

יש פתרונות למי שרוצה לראות סרטים בעיר ולא בא לו להסחב למפלצת הסינמול!
למי שלא ידע, החל ממאי הושק סינמטק 2 שהוא למעשה אולם קולנוע נוסף עם סרטים חדשים ויותר מסחריים.
הוא בא לתת תשובה לתושבי הכרמל ולחזור על ההצלחה הרבה של קולנוע סינמה קפה עממי הותיק שבנווה שאנן.
ניתן לראות את תוכניית הסרטים בבאתר הרגיל של הסינמטק.
בנוסף – הושק לפני שבועיים קולנוע שבתאי בתוך מוזיאון חיפה לאמנות שהחל לפעול בסופי שבוע ומהווה אלטרנטיבה לתושבי הדר והסביבה, בהנהלת טליה ביקסון רבת הפעלים שמנהלת ביחד עם הבלוג את דף הפייסבוק אירועי השבוע האמיתיים בחיפה. זה האתר של הקולנוע.

ולסיום – תערוכת צילום ששווה לראות בנולה סוקס הנווה שאנני: הודו על אופנוע של הצלם ובעל חנות הספרים "גולמונד ספרים" במסדה, אייל לבקוביץ.

התערוכה תינעל בתחילת ספטמבר. לפרטים אפשר לפנות לנולה סוקס.

10365312_10202159728890785_519784936063252520_o

הודו על אופנוע בנולה סוקס

ומה ייצא לי לשבת?

מה יותר מתאים לקיץ מאשר אוכל מקסיקני? עם מרגריטות וטקילות בצד כמובן… 🙂

קסדייה היא הבת דודה האקזוטית והשווה של טוסט הגבנ"צ הישראלי כל כך. היא טיפה יותר מסובכת להכנה אבל ממש טיפה ושווה את השדרוג! המתכון שלפניכם הוא מתכון הבית בבית סובול ומבוסס על שילוב של שני מתכונים שונים של קסדייה – האחד בתנור והשני במחבת. ובכן, המתכון שלנו משלב טיגון במחבת ואפייה בתנור.

קסדיאס

רשימת מצרכים:

כף שמן זית
1 בצל סגול קטן, קצוץ דק
2 שיני שום, כתושות
רבע כפית צ'ילי טחון
2 כפיות כמון
2 פלפלים מתוקים (אדום, צהוב, כתום, ירוק), קצוצים דק
1 ביצה, טרופה
8 טורטיות חיטה גדולות (מאוד, קנו את הכי גדולות שאתם מוצאים)
חצי שקית של גבינה מגוררת (אמנטל, עמק, וכדו')
אופציונלי:
500 גרם שווארמה או חזה עוף
פלפל צ'ילי טרי קצוץ דק

הכנה:

1. מחממים תנור לחום בינוני (180 מעלות צלזיוס) ומכינים תבנית (רצוי עגולה) מחוץ לתנור, מרופדת בנייר אפייה ומשומנת היטב.
2. במחבת גדולה מחממים שמן ומטגנים בצל ושום עד שמתרככים.
3. מוסיפים את הפלפלים והתבלינים.
4. מוסיפים את הביצה הטרופה. כאן, לאלו שלא שומרים כשרות ואוכלים בשר, ניתן להוסיף את הבשר. מערבבים קצת ומטגנים עוד מספר דקות.
5. שמים טורטיה על צלחת ושמים על חצי ממנה את המלית מהמחבת ומוסיפים גבינה מגוררת לפי הטעם (מבחינתנו כל המרבה הרי זה משובח). מקפלים את הטורטיה כך שתתפוס חצי מהתבנית. חוזרים על אותו התהליך עם טורטיה נוספת.
6. אופים כ 10-15 דקות או עד שהטורטיות מזהיבות והגבינה מותכת.
7. חותכים לרבעים ואפשר להגיש עם גווקאמולי.

Quasadilla

גווקאמולי בסיסי

רשימת מצרכים:

1 אבוקדו בשל מאוד
חצי לימון או ליים (רצוי ליים)
חצי בצל סגול קצוץ דק (אפשר גם רגיל)
צ'ילי טחון לפי הטעם
מלח לפי הטעם

אופציונלי:
חצי עגבניה קצוצה דק
חצי פלפל מתוק קצוץ דק
פלפלון צ'ילי טרי קצוץ דק
מיכל שמנת חמוצה או יוגורט

הכנה:

חוצים לשניים את האבוקדו בקליפתו ומוציאים את הגלעין.
לוקחים כף ומוציאים את חצאי האבוקדו מקליפתם.
בקערה בינונית מועכים את האבוקדו עד למחית אחידה.
סוחטים את הלימון או הליים, מוסיפים את הבצל והתבלינים ואת התוספות האופציונליות ומערבבים היטב.

בתיאבון!

בית רבנדרה אבלה – פוסט אורח מאת דני קליך

והפעם – פוסט אורח של דני קליך על הצגה מאוד מיוחדת שיצא לה לראות.
והבמה כולה שלה:

לפני כשבועיים נזדמנה לי חוויה מיוחדת במינה – ההצגה "בית רבנדרה אבלה".

ההצגה הינה עיבוד מודרני למחזהו של פדריקו גרסיה לורקה "בית ברנרדה אלבה". המחזה מגולל את סיפורן של ברנרדה אלבה – אישה קתולית אדוקה ואם תקיפה וסמכותית ששלטה במשפחתה ביד רמה, רדתה בבנותיה וכלאה אותן בביתה, ושל בנותיה האומללות.

חברי להקת אנסמבל 209 – הלהקה מעלת ההצגה – אינם רק שחקנים, אלא גם רקדנים ואומני מיצג.

הם הפכו את ההצגה למיצג אומנותי והזמינו את הקהל לחוות את העלילה מקרוב וליטול בה חלק. ההתרחשות ממוקמת בדירה בבית ישן בהדר המרוהטת ומעוצבת בסגנון שנות ה-20 של המאה הקודמת. באותה רוח, גם ההצגה תורגמה לעברית של אותה תקופה.

DSCI2879

בתחילת הערב מקבל כל חבר בקהל חוברת קטלוג של כלל מופעי הלהקה ותוכנייה המציגה את המופע החדש. אזיי אנחנו מובלים בטור ע"י אחת המשתתפות אל הדירה בה מתרחשת ההצגה.
בכניסה מוסברים כללי התנהגות: כיוון שמדובר בדירה פרטית של ממש בתוך בנין רגיל, אנחנו מתבקשים לשמור על שקט, לא להביא אוכל פנימה ולא ללכלך. הקהל מובל לסיור בחדרי הבית , ובסוף הסיור מקבל כל אחד מאיתנו כיסא קטן המתקפל למעין מקל הליכה. את הכיסא יש לשאת איתך לכל מקום, ורק עליו מותר לשבת אם רוצים כדי לצפות בסצנות ההצגה.
אנחנו הולכים בעקבות התרחשויות ההצגה מחדר לחדר, ולמעשה מבלים יום שלם בחברת דיירי הבית, שבמהלכו מתרחשת ההצגה. משך ההצגה כשעתיים ומשהו.
בסוף מוזמן הקהל לקחת חלק בסצנת הסיום – סעודת אבלות לכבוד אחת הבנות: אנחנו מקבלים שתייה חמה ומים ואפילו שטרודל טעים והופכים לרגע לאורחי האם האבלה ומקשיבים לה בעודה מדברת על בתה ש"מתה בבתוליה".

DSCI2880

שחקניות הלהקה מנוסות ומשחקות נפלא. תזזיתיות ההצגה בשל תנועת ההתרחשות מחדר לחדר והזדמנות ליטול חלק בסוף – תורמים אף הם לחוויה ייחודית שאין כמוה.
וכל החוויה המיוחדת הזו (כן, כולל הכיבוד בסוף והתוכנייה) עולה 40 ₪ בסה"כ!

תוך כדי הסיום, גולשת השיחה אל חיי היום יום של הלהקה ומספרים לנו על תוכנית לפעילות קבועה בחיפה, כולל בי"ס לאומנות המיצג. הלהקה נמצאת בקשר עם אנשים ממוזיאון חיפה ומהעירייה להשגת תקציב תמיכה. זוהי מטרה נהדרת, והייתי רוצה לבקש מהעירייה שיקחו ברצינות את הפניות ויתגייסו לטובת הרעיון שיכול להביא לערוץ תרבות מעניין ומעשיר בעירנו.

אז שימו לב לפוסטרים המודיעים על מופע של אנסמבל 209 או, בקרו באתר והגיעו להצגות הבאות.
מובטחת לכם חוויה שאין כמוה.

תחנות תרבות עם הבמאי והצלם יונתן גוטסמן

לקראת יציאתם הממשמשת וקרבה של כמה מהפרוייקטים מהמוזרים והמעניינים ביותר שנראו בארצנו הקטנטונת, החלטתי לתפוס לשיחה את הבן אדם האחראי לכל הטוב הזה – יונתן גוטסמן – במאי קליפים וצלם וידאו, ובעליו של העסק היפיקולור פילמס שנותן שירותים טכניים בתחום הוידאו, הפילם והסאונד וכן פועל עם להקות ואמנים במסגרת הלייבל "היפיז רקורדס".

הוא גדל בחיפה, עזב בשנת 1997 לתל אביב וחזר לעיר הולדתו בשנה האחרונה.

בתאריך ה 7.2.14 יתקיים, לראשונה בחיפה – במתחם "האגף השני" – פסטיבל ההיפיסטוק החמישי. מדובר בפסטיבל הופעות שבו יתארחו הרכבים ולהקות המיוצגים על ידי גוטסמן במסגרת לייבל התקליטים העצמאי שלו וכן אמנים ולהקות נוספים. פרטים כאן.
בנוסף, מתוכנן פרוייקט הפקת הסרט העלילתי השלישי, באורך מלא העונה לשם "Sisterhood" עם להקת אנרגיה חולנית איתה כבר הפיק שני סרטים קודמים, "I Scream Gelato" ו"Scoring Mental".

הראיון התקיים במעוז הימאים הידוע, פאב "הבנרה" בעיר התחתית, שם הגישו לנו קציצות סלק נפלאות וגולש לרוב.

מה הסיבות שהובילו אותך לעזוב את חיפה ואלו שהובילו אותך לחזור אליה?

"לא היתה איזו תובנה, אלא תחושת בטן שזה לא המקום. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שזה לא יהיה כאן. רציתי משהו אחר, חדש, שהוא לא חיפה.
למדתי אנימציה במסגרת לימודי אמנות בקאמרה אובסקורה. המבנה של קאמרה אובסקורה היה ליד מס הכנסה, ואם הייתי נכנס לשם במקום לקאמרה אובסקורה…. הייתי לומד הרבה יותר. זה היה מקום אפרורי. רוב הזמן שיחקתי עם חברים. מבחינתי לשחק זה להיות עם חברים, לעשות כל דבר שהוא לא עבודה. כל מי שיגיד לך שהוא נהנה בעבודה, משקר.
התחלתי לעשות הפקות וידאו בסוף 2001 אחרי הלימודים ופרוייקט רדף פרוייקט. בלי להרגיש, נשארתי בתל אביב ליותר מעשור וחצי.

חזרתי לחיפה בספטמבר האחרון. גל גדול ששטף אותי, צונאמי עם כל הבוץ, סחף אותי לחיפה. משבר אמנותי, כלכלי ואישי. זה התחיל מהמישור האמנותי – הרגשתי שקשה לי להניע פרוייקטים, דברים זזים לאט, לאנשים קשה להצטרף לפרוייקטים שהם רק אמנותיים. אנשים טרודים כלכלית וקשה להם לפנות את הזמו לפרוייקטים אמנותיים שלאו דווקא רווחיים.
גם הפרידה של יהודה ונינט שברה אותי (צוחק). אחרי זה התחיל המשבר הכלכלי. יכולתי לחשב את קיצי לאחור. הייתי מאוד מדוייק.
למזלי היה דיבור עם האגף עוד שהייתי בתל אביב והם היו הבקו"ם שלי בחיפה.
יום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני בחיפה."

מה הערך המוסף שחיפה נותנת לך מבחינת היצירה?

"חיפה מספקת שקט נפשי לעשייה. אני לא פועל מתוך אג'נדות. כל השיקולים של מבנה העיר, הרבדים התרבותיים, השיח – לא מעסיקים אותי. השיח גמר את האמנות כי איפה שיש דיבורים, אין מעשים. אני בעד לעשות קודם ואז לדבר על זה ולא להיפך. האג'נדות הן בתוך העשייה והיצירה.
אני פועל ממקום שהוא מאוד נקי ומשוחרר בשבילי. אני פועל פה בחלל ריק כי אין הרבה אנשים שפועלים בשיטה הזאת. לא תהיה על זה ביקורת. חיפה יכולה להיות בסיס נהדר לאסקפיזם, לאנשים נהנתנים. (צריך)… להפוך את העיר התחתית לאיזור סחר בינלאומי, הימורים, זנות וסמים. יבואו תיירים ויהיה כסף. נהיה כמו פלרמו של שנות השבעים. תכנון אורבני תמיד משיג את ההיפך ממה שמתכננים, זו בכל זאת מדינת ישראל. זה לא שאני בעד כשלון פרוייקטים אבל כל ילד בן שלוש יודע שהאינטרסים של הממסד, שונים לחלוטין מהאינטרסים של התושבים שחיים באותו האזור.
אני לא מגיע מהמקום של האמנות הפלסטית, אבל בהחלט מתחבר לצורת הפעילות של קבוצת האגף, שעובדת מתוך מקום נקי ועצמאי, שאינו מתחנף או מקבל תכתיבים מביצה אמנותית כזאת או אחרת. זה בהחלט ראוי להערכה."

מתי ואיך התחלת ליצור?

"התחלתי לעבוד עם זמרים ולהקות והמקום שהם היו יכולים להיחשף לפני שקם ערוץ מוסיקה ישראלי כמו ערוץ 24 היה בעטיפה של הדיסק. היו שמים סרטון וידאו בתוך הדיסק ואז עשרים אנשים היו נחשפים. ככה התחלנו לצלם קליפים.
כשנכנס ערוץ 24 העשייה התעצמה כי לא היה להם שום תוכן והם הזדקקו לאלפי שעות של חומר גלם.
הרעיון היה לעשות מיליון קליפים שישודרו כל אחד פעם אחת במקום לעשות קליפ אחד שישודר מליון פעם. הערוץ היה מאוד פמיליארי ושידר כמעט כל דבר שקיבל. היית צריך להיות ממש משמים כדי שלא ישדרו אותך.
דחפנו את הקליפים לכל ערוץ אפשרי. ערוץ הילדים, ערוץ עקרות הבית, ערוץ הפנאי. המטרה בערוצים האלו היתה לסתום חורים. אני בעד השיטה הזו. אני חושב שהיקום הזה מלא בחורים שצריך לסתום. אם לא היו חורים, מה היו עושים האמנים? לכל אחד יש חורים והתפקיד שלנו, האמנים, הוא לסתום חורים לבני אדם, זו שרשרת המזון.
אבל אז, יום אחד, קמתי בבוקר ופתאום עלתה בי תובנה. התובנות באות בבוקר אבל אני קם בצהריים, אז לקח זמן עד שהבנתי. הבנתי שיש טעות בכל העסק הזה. הציבור כל כך צמא לקליפים ואנחנו מספקים לו כל כך מעט. אולי הציבור צריך וצמא לסרטים. יש לו חור שחור ולא יוצא לו קול להגיד את זה.
בגלל שאני עובד עם להקת "אנרגיה חולנית" שנים, פניתי לאריה פיין, המלחין והאורגניסט, ואמרתי לו שצריך לעשות סרט. אני והוא כמו שמשון ויובב אם נותנים דוגמה מהעולם האמיתי.
אריה פיין הוא בן אדם שאומר לכל רעיון "כן". ועושה אותו מיד. תוך חמישה ימים היה סינופסיס שהפכנו לתסריט ויצאנו לשטח. צילמנו סרט עלילתי של 40 דקות שכיכבה בו רננה רז. הסרטים האלו נישתיים מאוד אבל נותנים תיאבון. זה כמו קעקוע, ברגע שעשית אחד אתה רוצה עוד.

זה ז'אנר שלא עושים אותו בארץ. זה לא סרט דל תקציב אלא סרט נטול תקציב. התקציב הוא אפס עגול. אני לא נגד התמיכה של קרנות הקולנוע אבל אני לא נעזר בהן, כי הן לא משרתות את התפיסה האמנותית שלי של לעשות דברים מהרגע להרגע."

הפרוייקטים הבאים

"היה ברור לי שהם יקרו בחיפה. אין מה להאבק בגלים גדולים אלא צריך לגלוש עליהם.
הולכים להיות כמה דברים. אחד מהם קשור לאגף, פסאיבל ההיפיסטוק השנתי שבפעם הראשונה בתולדותיו יתקיים באגף. זה פסטיבל מאוד גדול של להקות שקשורות אחת לשנייה. יהיה קולנוע עם סרטים, אקשן והקרנות ובתוכו יופיעו גם להקות חיפאיות כמו קילר הלוהטת, וינד אנד דסטיני והשפן הנכון שבאים מקיבוץ איילת השחר (בצפון, נ.ס). ברוב הלהקות ישנם אמנים עם עבר חיפאי כזה או אחר. לילה, אוריונס ואנרגיה חולנית שיהיו שם.
הפרוייקט השני זה הסרט השלישי עם אנרגיה חולנית שנקרא "sisterhood". העלילה מאוד כואבת אבל לא אגלה אותה. הוא באורך קולנועי, מעל 70 דקות, על מנת שאפשר יהיה לשלבו בפסטיבלים שונים בחו"ל. הוא צולם בעיקר בחיפה וגם בערים תאומות כמו רמת גן, תל אביב וקיסריה. אנחנו מגייסים תמיכה כלכלי בהדסטארט."
(לפרטים ולתרומות כאן, נ.ס)

DSC_4957 (Large)

תחנות תרבות

MAD – אני לא בקטע של גיבורי על אלא בנונסנס. את האנגלית שלי למדתי ממגזין MAD. זה נשאר באותו לבל מטופש כבר שישים שנה, לא התפתח לשומקום. הומור אמריקאי ירוד, אבל גם ציני, שזה נדיר. בעיני זו יצירת מופת. אם אתה רוצה שיתעלמו ממך ברכבת או באוטובוס, תקרא MAD ויתעלמו ממך. זו הבטחה.

תקליטים משנות השבעים – אני אוהב בעיקר מוסיקה משנות השבעים שהיו הכי משובחות. אחרי שהבינו שלא יהיה לאב אנד פיס, התחילו להתפרע. הן יותר באות ממקום ציני ומפוכח – פיכחון ושברון. היו מלא מלחמות ומשברים. בעיקר משברי נפט. במשברים אני פורח כי אז אני מרגיש שווה בין שווים. עד היום אני שומע את המוסיקה זו. אני לא רואה בזה רטרו אלא סטגנציה. רטרו זה בשביל אנשים שהלכו וחזרו. אני פשוט נשארתי שם.

הרפתקאה בפוסידון – מצד אחד אני מאוד אוהב קולנוע אבל לא רואה הרבה אלא בעיקר סרטים ישנים. MGM זה ערוץ המופת בשבילי. טראש. אני מאוד אוהב סרטי אסונות. הסרט "הרפתקאה בפוסידון" זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים. מאתיים פעם. זה סרט מאוד נוצרי כי מי שניצל הולך אחרי האמונה האמיתית ולא אחרי נביאי שקר. יש סגירת מעגלים. הסרט מתרחש ב 31 לדצמבר.

Steal This Book – אני מאוד אוהב ספרים אבל מעדיף כעיקרון לקרוא את מה שמאחורה כי זה יותר קצר. אני בא מבית שקוראים בו הרבה ספרים. אני יכול לספר על ספרים שלמים רק מהאחורה. ספרים שאני מתחבר אליהם יותר הם נונסנס או מנואלס טכניים. אחד הספרים שאני אוהב זה steal this book של אייבי הופמן. ספר על השרדות אורבנית בשנות השבעים והוא כל כך נאיבי ורלוונטי עד היום. הוא מדבר על איך לשרוד בערים הגדולות. לנצל את השיטה מהבקיעים שלה או במילים אחרות, לזרום עם המערכת ולשבור את גלגלי השיניים מבפנים.

"בול" – עצוב לי שאין יותר עולם מגזינים בישראל. התקופה שהיו תכנים. מגזינים ישראליים בעיקר שהיו זולים ועממיים. שבועונים ישנים. אני עדיין מביא משוק הפשפשים עיתונים ישנים. עכשיו אני לומד על גוף האדם אז הבאתי גליונות של "בול" – שבועון סקס מהסוג הזול ביותר. זו עיתונות אמיצה, אמיתית. ברגע שהעיתונאי בורח מהאמת ועובר לפרוזה ולסיפור זו עיתונאות. הציבור נהנה וזה הדבר החשוב ביותר.

אלבניה – אני מאוד אוהב את אזור הבלקן והמדינה שממש הרגשתי בה בבית היתה אלבניה. גיליתי את המדינה המקסימה ביותר עם האנשים הנפלאים ביותר בעולם. עם עייף ומותש, ועם זאת אדיב, ישר כמו סרגל ומנומס להפליא. הרגשתי שם כמו בנהריה של שנות השבעים ולא פחות חשוב! גן עדן לציבור המעשנים. אני מאוד מעריך עמים, שיש להם היסטוריה של הגנה פרטיזנית על הארץ שלהם. גם הגרורות היוגוסלביות מורכבות מעמים כאלו, והן מסקרנות אותי לא פחות.

העיר השנייה/סיטי הול – באופן כללי כל מה ששלומי מנגר נגע בו. הסיטי הול, כמובן, פחות ריגש אותי כי הייתי בוגר יותר.

הסמטה – הסמטה היתה הבית שלי שמונה שנים. מקום שהקדים את זמנו. זה היה פאב גלריה בסגנון של האגף. הפאב היה מעץ שנבנה במו ידיו של יורם מדלסי, הבעלים של הסמטה. הוא היה אדם חם ולבבי, בישל שם תבשילים ושרץ בבר כל הזמן. לא היה טעם ללכת לשם אם הוא לא היה שם. אנשים היו באים לשם כדי לראות אותו. הוא ניסה להביא חיפאים אבל לא הצליח. הוא פיזר פליירים ועשה אירועים מיוחדים אבל זה לא עזר. היה לו קהל קבוע של כמה עשרות אנשים וזהו. אני התחלתי ללכת אחרי שיוסי מ"העולם הזה" (פאב בנורדאו, נ.ס) סגר. לא ידעתי לאן ללכת. אני צריך מקומות שאני מרגיש בהם בבית על ההתחלה.

קופסאות שימורים של חברות ישראליות – אני מאוד אוהב חברות ישראליות בקופסאות שימורים והן מאוד טובות. אבל לא הייתי רוצה לראות כיצד הן יוצרו. אולי חלק מזה נובע מרומנטיקה לדברים ישנים אבל לא הכל בישראל גרוע. אם מדברים על ישראל, יש אנשים סופר טובים במדינה והיא מאוד יפה, אבל יש בה סמטוכה ובכל אשמים הפוליטיקאים, העסקנים, הלוביסטים והמאכרים. אני לא רוצה להגיד שמות אבל יש 120 שמות כאלה. אין לי בעיה עם פושעים וגנבים אלא עם זה שהם נתפסים. זו עבודה שלכם, תעשו אותה כמו שצריך. כל אחד עושה מה שהוא יכול.

אנשים שהשפיעו עליי – אין בן אדם אחד שהשפיע עליי כמו שיש הרבה אנשים שהשפיעו עליי. גם האנשים החשובים ביותר הם בני אדם, עם צרכים ועם הטוב והרע. הרבה אנשים שונים בנקודות שונות שהיוו השפעה והם מתחלפים. אני תמיד שמח לחדשים.

יכין

פינת הבישול מאת יונתן גוטסמן

איך להכין ארוחת גורמה במחיר ממש אפסי?

מיועד לאנשים שרוצים להרשים.

שקית מרק תלמה עם התרנגול, הזולה ביותר. לערבב עם מים עד שמקבלים מרק. לקנות גזר ושמיר – לפזר בקערה של המרק. תמיד אומרים לי "וואו, זה אתה הכנת?". אני עונה ש"זה משהו שרץ במשפחה".
בצד השני של הגז לעשות אורז רגיל, לבשל בתוכו קבנוס או נקניקיות הכי זולות. זה נקרא אורז הפתעה.
להחביא את השימורים, לטשטש עקבות, זו החוכמה בכל דבר.

הזמני הוא הקבוע החדש

Then you better start swimming"
Or you'll sink like a stone
"For the times they are changing

(Bob Dylan – The Times They Are changing)

אנחנו נוטים להיצמד לדברים המוכרים והישנים גם אם הם הורסים את הבריאות שלנו, השפיות ואת חיינו באופן כללי. אחרי די הרבה חיים הגעתי למסקנה שזו אשליה.
אי אפשר להיאחז בקשרים, מקומות, הרגלים. אי אפשר להיאחז בדבר. הכל משתנה – באופן תמידי.
הרקליטוס, פילוסוף יווני שחי ופעל בסוף המאה השישית לפני הספירה, אמר שלעולם איננו דורכים פעמיים באותו הנהר. הוא ידע דבר או שניים, הבחור.

מאז ומעולם חשבתי שמה יותר ישן – יותר טוב. ברלין שינתה את התפיסה הזו אצלי.
אין לי דרך אחרת להגדיר את העיר הזו מאשר מישמש תרבותי נפלא. ברלין היא קולאז' שבו הכל משתלב בצורה מושלמת, למרות חוסר ההרמוניה הצורם לכאורה. אם הייתי צריכה לתאר את ברלין בתור בחורה הייתי אומרת שהיא מהבחורות המודניקיות האלו משנות השמונים שלבשו שמלה סופר אלגנטית עם נעלי אולדסטאר וז'קט אופנוענים כבד ונראו פיצוץ.

8152c6d3-8813-4f4b-aaf5-af07d77a7a22wallpaper

העבר התרבותי המפואר של ברלין נמחה כמעט לחלוטין בגלל ההפצצות במלחמת העולם השנייה.
כמעט הכל בה משוחזר או בנוי מחדש. בכל מקום יש אנדרטה קטנה או שלט שמזכיר מה היה כאן.
אבל ברלין היא עיר שחוגגת את החיים ועושה לימונדה מהלימונים.
היריעה תקצר מלספר על רשמיי מברלין. ובכל זאת, על דבר אחד קטן אספר.

מתחם התכלס ז"ל.
אני מצטטת מויקיפדיה: "הבניין, שנקרא תחילה "פרידריכסשטאטפסנגן" (Friedrichsstadtpassagen), נבנה על מנת לשמש כחנות כלבו ברובע היהודי בברלין, ליד בית הכנסת שברובע. המקום שימש את המשטר הנאצי כמתקן כליאה, ולאחר מכן נהרס חלקית. לאחר נפילתה של חומת ברלין בשנת 1989, נכנסה למקום קבוצה של אמנים, אשר פתחה בו סטודיו לאמנות, סדנאות, בית קולנוע ומועדון לילה."

ae4c64ba-0977-472a-be2d-a2ebb658bf77wallpaper

חברים, המקום הזה החזיק עשרים-ושלוש שנה. מסקווט (squat) נטוש הוא הפך להיות מוסד. בית לכל אוהבי תרבות האנדרגראונד והפרינג'. קשה לתאר בדיוק את המקום – אבל אנסה.
מבנה ענק בן ארבע-חמש קומות, מלא בסטודיואים, אולם קולנוע, פאב מגניב עם משחקי וידיאו ישנים, חצר ענקית מלאה בפסלים ומכוניות ישנות. המון אנשים שרוקדים, או יושבים על ערסלים, מדברים, אוכלים ובקיצור חיים את החיים. כשהגענו לשם, בשנת 2010, המקום היה לקראת סוף דרכו וקצת התמסחר, אבל עדיין אפשר היה להרגיש את המחתרתיות המפעמת בו. שם הבנתי את הידיעה שהכל זמני, הכל משתנה והכל נועד להסתיים. אבל אז הוא מתחיל מחדש בגרסה אחרת. ברלין והתכלס בפרט חוגגים את הרעיון הזה ואני לא יכולה לקרוא לזה בשם אחר פרט לאופטימיות.

a369ed8c-b059-485b-834a-3cd46cddf87cwallpaper

בשנת 2012 גם התכלס הגיע לקיצו והמתחם פונה מיושביו ויועד להיות בניין דירות מפואר.

אבל אני לא דואגת.
אתם יודעים למה?
כי איפשהו בעולם, במדינה אחרת, בעיר אחרת, אנשים אחרים החליטו ליזום כזה פרוייקט.
אתם מכירים אותם. פגשתם אותם. חלקכם לרגע וחלקכם להרבה יותר. וחלק קטן מכם אימץ אותם והפך אותם לבית ולמשפחה.

אני מתכוונת לגלרית האגף. חוץ מגלריה, זה גם קולקטיב אמנים שיוזם ומקדם כבר כמעט חמש שנים את חיי התרבות והלילה בעיר הזו. הוא התחיל ממקום קטנטן ברחוב הנמל 51 בעיר התחתית וקיבץ סביבו קהילה שצורכת ומייצרת אמנות. נוצרו בגלריה מנהגים כמו פתיחות של תערוכות בימי חמישי עם המון מוסיקה, אוכל טוב ואווירה שמחה. ערבי בר בימי שלישי בערב. שיח גלריה בסוף כל תערוכה. ארוחות או מסיבות באירועים מיוחדים (כמו חגים). למי שפיספס, כתבתי עליהם כאן וכאן. אחרי ברלין נעשיתי חובבת שינויים אבל האגף היה הדבר היחידי שרציתי שיישאר בדיוק כמות שהוא. בתום השנה הרביעית לפעילות, אחרי חופשת החגים המסורתית שלהם, הגלריה לא חזרה לפעול.
חברי האגף הודיעו שהם מכינים לנו הפתעה.

963850_10153452604525297_1028969333_o

מדובר במתחם חדש וזמני בשם "האגף השני". המקום, ברחוב הנמל 67, משתרע על פני 400 מטר מרובע. יש בו בר, אולם קולנוע, חדר חושך, מקום לסדנאות ולערבי מודל. המבנה שימש כמתפרה שנשרפה באיזשהו שלב, ומאז עמד נטוש. קבוצת האגף קיבלה הצעה מפתה ביותר מעירית חיפה – לקבל את המקום בחינם לשלושה חודשים, לשפץ אותו ולהשמיש אותו ולעשות ממנו מתחם אמנות לתערוכות, סדנאות ובקיצור בית אמנות ותרבות בחיפה.

הפתיחה היתה משהו לא מהעולם הזה. זו היתה המסיבה הכי טובה בעיר והחיפאים מיאנו מלהירגע מהחגיגה השמחה והאמיתית שלא ראו כמוה בחיפה מאז… קשה להגיד. אולי מאז שנות השבעים.
המקום פתוח שישה ימים בשבוע, בהם מועברות סדנאות וערבי מודל, הקרנות של סרטים הזויים בצורה משובחת וכמובן – ערב הבר המסורתי, עם "קבלני משנה" לרוב – שבעה אמנים נהדרים נוספים שהצטרפו לקולקטיב האגף: יונתן גוטסמן, יובל פייגלין, הדס וייס, רועי כהן, אור שלומן, טל בלום וטליה בן אבו. קשה להסביר לאנשים שלא ביקרו במבנה אגף המקורי בארבע השנים האחרונות את תחושת החופש שיש במתחם הזה ועם זאת תחושת ביתיות. החלל הגדול טומן בחובו המון אפשרויות שלא היו במקום הקודם כמו מקום לתלות את כל העבודות של חברי האגף. מקום מרווח בקומת הכניסה לשבת בקבוצות ולעשות תרגילים באמנות. מקום לשבת ולראות סרטים על גבי מסך גדול עם כל החברים. רחבה בחוץ שאפשר לנצל מבחינת צילום, ציור וסתם להינפש. והמקום צמוד לתחנת הרכבת – אז לכל החוץ-חיפאיים שביניכם – אין תירוצים.

כמו שציינתי, האגף השני נועד להיות זמני. השמועות מספרות שבתום שלושת החודשים אמורה לקום במקום מסעדת פאר צרפתית שבה רובנו לא נוכל לסעוד בגלל מחירי העתק שתגבה בדומה לבית הספר היוקרתי לבישול שיוקם בקומה מעליה. התקווה שלי היא שהזמני יהפוך לקבוע ושלושת החודשים הללו יגלשו ויהפכו לחצי שנה ואחר כך שנה ובלי לשים לב, יעברו להן עשרים שנה. אין מה לעשות, הנטייה הטבעית של כולנו היא לנסות לשמר דברים טובים, כפי שכתבתי בתחילת הפוסט. אבל בהנחה שכל דבר סופו להסתיים אני קוראת לכם: נצלו את הרגע. בואו לאגף השני בימי שלישי. תראו שם סרטים במרתף. דברו עם האמן התורן על הבר שיחת נפש לתוך הלילה. הרשמו לאחת הסדנאות של אחד האמנים (כולן מצויינות) – או ליותר מאחת אם יש לכם את היכולת. בואו לפתיחות של התערוכות. בואו לאירועים המיוחדים שחברי האגף בוודאי יארגנו. תהיו חלק מהדבר החד פעמי הזה שמתרקם לו עכשיו בחיפה תחתית – לפני שהאזור יהפוך לגן שעשועים לעשירים בלבד.

1401956_10153452583310297_284706609_o

האגף השני הוא מיני-תכלס אבל הרבה יותר טוב. לעומת זאת, בית-גלריה קצת מזכיר לי את החצר הענקית שהיתה מחוץ למבנה התכלס. בית-גלריה הוא שמה של גלריה יפהפייה ברחוב יפו 30 שבעיר התחתית.

כשמגיעים לאחד האירועים של בית גלריה, זה יכול להיות יום שבת בצהריים המסורתי עם החמין וההופעות החיות, או ערבי הקברט בימי חמישי או סתם מסיבה ספונטנית לקהל הרחב – מקבלים את התחושה הזו שכל כך הרבה מקומות מתאמצים לייצר באופן מלאכותי ולעיתים קרובות נכשלים – זרימה.
הגלריה הוקמה על ידי שמעון כהן, המוכר לנו מאופנת "אן שמעון". בנוסף לכך שמעון הוא אומן יוצר. גם במקום הזה הבאים מרגישים חמימות וחוזרים שוב ושוב, לא מעט בשל הקשר הבלתי אמצעי עם שמעון, אדם שמשדר עוצמה פנימית חזקה ולבו פתוח לכל אחד ואחת באשר הם.

553776_423998744368927_1592832606_n

גיליתי את המקום לגמרי במקרה שנה שעברה מעלונים שהושארו בפאב הדאנק וסיפרו על מסיבת ראש השנה האזרחית שלא תיראה כמוה. כמובן שהלכתי לבדוק. כאשר נכנסתי לגלריה, התנגנה ברקע מוסיקת עולם מהפנטת והמוני אנשים רקדו בשחרור עילאי. למרות הכמות הגדולה של האנשים לא היתה תחושת דחק, הרבה בגלל ניצול החלל המדהים של המקום, אבל בנוסף, היה שם דבר מה שאי אפשר להסביר במילים. מין אנרגיה פסיכודאלית כייפית שהמקום משרה על כל מי שנכנס. במסיבה אחרת שנכחתי בה, אנשים ישבו במרפסת הגדולה שבחוץ על ערסלים ועל ספות וניהלו חולין וגם שיחות נפש. בתוך הגלריה אנשים ישבו על פופים ועל כסאות ולרגע הרגשתי כאילו חזרתי בזמן לאל-איי לשנות השישים והשבעים, למסיבות הפרטיות הגדולות עם התחושה המשגעת של חירות ורק בריכת השחייה הגדולה היתה חסרה שם.

733879_426728890762579_1242798285_n

במקום מוגש אוכל צמחוני עם השפעות מרוקאיות והוא בהחלט מומלץ. גם הפיצות שנאפות במקום ראויות לכל סופרלטיב אפשרי. שמעון מאמין בתרבות אנטי צרכנית ובגישת חיה ותן לחיות. הוא הולך אחרי האמת שלו ומסרב להתמסחר. יעידו על כך המחירים המגוכחים שהוא לוקח בעבור האוכל, האלכוהול וההופעות, שלעיתים הן ללא תשלום בכלל! אם אתם רוצים לחזור בזמן ולהרגיש איך ההורים שלכם חיו בשנות השבעים (לצעירים שמבינינו) או לשחזר את הזכרונות שלכם משנות השבעים (לצעירים ברוח שמבינינו) – בית-גלריה הוא המקום עבורכם.

כפי שציינתי, כל יום חמישי ישנו ערב קברט, כשבכל שבוע שמעון מביא אמנים אחרים לחלוטין. בימי שבת תוכלו להנות מחמין מרוקאי צמחוני מצויין ומהופעות חיות בסגנון מיקרופון פתוח. ישנם גם אירועים נוספים וכדאי לעקוב בדף הפייסבוק של הגלריה.

ולתגלית החדשה שלי.
יש מוביל תרבות חדש בעיר. קוראים לו דובי שיפמן.
דובי שיפמן, גבר רב מעללים בעל קסם אישי מהסוג המחוספס, ניהל שנים רבות את הפאב-מועדון-הופעות חוות-החיות שבקרית חרושת (קרוב לקרית טבעון) ונאלץ לסגור אותו בגלל תלונות חוזרות ונשנות של השכנים. אבל בשנים שהמועדון פעל כולם הופיעו שם. כל זמרי ולהקות ישראל הנחשבים. רבים מהם נשארו בקשרים קרובים עם דובי ומוכנים ללכת אחריו באש ובמים כולל להגיע לחיפה – משימה לא קלה בכלל לאזרחי מדינת תל אביב.

בעת שהגיע לתודעתי, דובי היה מבשל חומוס באופן קבוע בפאב ג'ק-והאפונים שבעיר התחתית. בשלב כלשהו החל להופיע בערבי יום שני במופע "קריעת שירה" שכלל סטנדאפ והקראת שירה באופן היתולי וכנראה משם צמח הרעיון לקברט "תהום תחתיות", אגדה מיתולוגית בחייה. הקברט החל לרוץ בבית-גלריה ולאחר מכן עבר לפאב הסינקופה – מיקומו הנוכחי. הוא משתנה במקצת מפעם לפעם אבל באופן די קבוע ישנו ליצן-ג'אגלר, קוסם, זמרת, אקרובטית, שחקן וזמרים ו/או להקות מפורסמים. למשל מיקי הררי מ"החברים של נטשה", אורי מיילס מההרכב האירי "כחול", צבי פטרקובסקי ועוד. מומלץ ביותר! עקבו אחרי הפרסומים באתר של סינקופה ולכו למופע הקרוב.

מיזם נוסף של דובי הוא בתחום הקולינרי. כשקפה "מישמש" האהוב במסדה נסגר, דובי קנה את המקום והפך אותו למסעדה טבעונית בשם הכה מתבקש המקום של דובי או בפשטות – דובי'ס. בתפריט יש את החומוס שהכין בג'ק והאפונים אבל גם לביבות עדשים, סלטים, תפוחי אדמה, קינוחים ועוד. במקום מופיעים לפחות שלוש-ארבע פעמים בשבוע אמנים ידועים ומוכרים כגון רונית שחר, שלמה בר, עמיר לב ועוד. כל ההופעות בחינם! דובי הצליח להביא למקום את האווירה הקריית טבעונית, הכפרית במקצת, שמשתלבת נהדר עם רחוב מסדה האורבני.

1404914_210619899109507_204498994_o

ומה יישאר לי לשבת?

החמין לבית סובול-לביא

מצרכים:

שתי בטטות חתוכות גס
חמישה-שישה תפוחי אדמה לבנים חתוכים לשמיניות
עשרה-חמישה עשר שזיפים שחורים מיובשים או תמרים מיובשים או משמשים מיובשים או תפזורת
שמונה-תשעה שוקי עוף (אופציונלי)
חמש-שש ביצים
שני בצלים קצוצים גס
שש שיני שום חתוכות גס
שתי כפות סילאן
מלח ופלפל
כפית פפריקה
מעט צ'ילי יבש
כוס מים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אופן הכנה

ממליחים, מפלפלים ומפפרקים היטב את שוקי העוף.
משחימים את שוקי העוף מכל הצדדים ושמים בקערה גדולה.
מטגנים בצל עד שמזהיב.
מוסיפים שום, צ'ילי, מלח ופלפל וכוס מים.
מטגנים עד שהכל שחום ומבעבע וסמיך.
מוסיפים לקערה את תפוחי האדמה והבטטה.
שמים את כל מה שבקערה בסיר גדול שמתאים לתנור או בפלטה חשמלית.
מוסיפים ביצים ופירות מיובשים.
מורידים מהאש את הבצל והשום המתובלים ומוסיפים אותם לסיר.
ממלאים מים עד שמכסים הכל אבל בלי להגזים.
מבשלים כל הלילה על אש קטנה או עד שהכל שחום והבטטות ותפוחי האדמה רכים מאוד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולסיום ברצוני להודיע על פרוייקט חדש שיזמתי בעקבות מאמר שלי שפורסם במגזין ערב-רב. הפרוייקט נקרא מוזיאון התרבות של חיפה ויהיה לו דף בבלוג. זהו פרוייקט שיתופי שקורא לכם, קוראיי הנאמנים, לתרום מסיפוריכם, תמונותיכם ומזכרות ששמרתם כמו כרטיסים מהופעות, מודעות ועוד. כל הסיפורים, התמונות והמזכרות יעלו לעמוד ויהיו חלק ממוזיאון וירטואלי לתרבות שהיתה בחיפה למען נוכל לספר עליה לדורות החיפאיים הבאים.
כל מי שיש לו סיפורים, תמונות או מזכרות מוזמן ליצור איתי קשר בתגובות כאן או בעמוד הפייסבוק של הבלוג או לאימייל שלי.

171806_10150093468743917_1829220_o

כל סרטוני הוידאו בפוסט צולמו, נערכו ובוימו על ידי אמית דניאל, מתעד תרבות חיפאי מהזן המשובח ביותר.
תודה לאילן גולדברג על תמונת הדולפין בטיילת בת גלים ולכל מי ששכחתי.

הפוסט הזה מוקדש לחברים שלי, האמנים.
תודה שנתתם לי את ההשראה לעבור מצריכת תרבות לייצור תרבות. זה מרגיש כל כך שונה וכל כך הרבה יותר טוב 🙂

All Hallows go north – מאת איליה קוחנובסקי

אז זה כבר נהיה עניין שבשגרה שאני מארחת כותבים מוכשרים פה בבלוג.
הפעם אני מארחת פוסט אורח של צעיר רהוט ומלא קסם ששמו איליה קוחנובסקי. איליה הוא פעיל חד"ש וכתב לעת מצוא. הוא גם חובב תרבות מושבע, וככזה – העזתי לשלוח אותו למשימה כבדת משקל שבה עמד בגבורה. רשות הדיבור לאיליה:

מאז ומתמיד רציתי לכתוב בלוג. בהעדר ניסיון בתחום, פניתי לכותבת הבלוג "תרבות אכילה", ואמרתי לה "למדי אותי". אבל כמו כל סמוראי מתלמד או שוליית קוסם, גם בפניי הועמד מבחן חניכה – "עליך לסקר את אירועי התרבות של חיפה בליל ההאלווין. אם תשרוד, אלמד אותך." הייתה תגובתה. וכך קרה שבליל האלווין בחמישי שעבר, עם רדת החשיכה, עת כל הרוחות והשדים מתעוררים לחיים ויוצאים להסתובב ברחובות יצאתי לי לסיקור נועז של התרבות וחיי הלילה של חיפה. אמנם לא נתקלתי בערפדים ומכשפות, אבל כן הזדמן לי להכיר אומנות והווי מקומיים תוססים ורווי חיות.

בהערכתי את האתגר שניצב מולי, גייסתי להרפתקה את א' וה', שהסכימו להתלוות אליי באומץ.
התחנה הראשונה שלנו הייתה תערוכה ב"החדש והרע" ברחוב כיאט 1 שבעיר התחתית. המקום הוא גלרית תרבות עצמאית ללא מטרות רווח, שמהווה במה לתערוכות שונות, הרצאות, סדנאות, הקרנות סרטים הנוגעים באומנות ומוסיקה, באופן המשלב את הקהילה החיפאית ואת היוצרים ושוחרי התרבות שמרכיבים אותה, כמו גם ממקומות אחרים בארץ. כמו כן, המקום אחראי על תפוצת כתב העת "מעיין" לאומנות וספרות, המהווה במה ליוצרים חדשים בתחילת דרכם, שטרם הצליחו לצבור ותק וקהל ליצירותיהם. בתחילת דרכו חולק מעיין יחד עם "מערבון", כתב עת בנושאי קולנוע וביקורות סרטים, שבינתיים בגר ועף מהקן וכבר כמה שנים טובות מתפקד ככתב עת עצמאי, וגם אותו תוכלו למצוא על המדפים ב"חדש והרע", נח לצד אחיו הגדול. לשניים מצטרף מגזין האומנות שקרוי על שם ההאד קוורטרס, "החדש והרע".

החדש והרע

באותו יום חג אפל, המקום אירח את התערוכה "אני, וליד לחאם" של אליעד לרום.
עת הגיע המשלחת שלנו לכתובת, כבר התגודדה קבוצה גדולה של אנשים בכניסה למבנה, חלקם יושבים על כוס בירה ומשוחחים איש עם רעהו, חלקם עושים גיחות אל תוך הגלריה. פילסנו לנו דרך בין ההמון ונכנסנו פנימה. מה אגיד, מר לרום יודע להעביר מסר. הציורים שלו ניחנו בפשטות ישירה שמלווה באמירה חברתית נוקבת רווית פרובוקציה. הוא מרבה לנגח נושאים אקטואליים שנמצאים על סדר היום במציאות הפוליטית והחברתית של ישראל, וגם כאלה שרבים מתעקשים להסירם משם או להתעלם מקיומם. הציורים ב"אני וליד לחאם" לקחו על עצמם לבעוט את התכנים על פני השטח ללא רחם, בתיבול של וולגריות וקריצות הומוריסטיות. רכות מול אגרסיה, מין מול שמרנות – כל אלה נשזרו בין גווני הצבע. בשילוב עם האווירה הביתית והחמימה של המקום, היה קל לי ולבנות לוויתי לשקוע בחוויה והיה קשה מאוד להמשיך בשליחות שלנו אל עבר מקומות אחרים שהיו ברשימה.

אני וליד לחאם

הבא בתור היה "זמן לוליינות" , תערוכת פסלים של נועה היינה שהתקיימה במסגרת פרויקט מונופול, ממש מעבר לכביש, ברחוב הנמל 39. פרויקט מונופול הוא יוזמה של מנהלת העיר התחתית, אשר מספקת גלריה שתוכל לשמש את מגוון האמנים שירצו להציג בה את עבודותיהם. מאפיין מעניין וייחודי שלו הוא שלאחר שאמן כלשהו מסיים להציג בה את עבודותיו בתום פרק המן שהוקצב, הוא זה שבוחר את האמן הבא שיחליף את מקומו, ואותו אחד בוחר אמן אחר במקומו וכן הלאה, וכך נוצרת שרשרת בלתי תלויה בבחירות ממסדיות של גורם כזה או אחר.

היינה, אמנית רישום, גילוף ופיסול צעירה מתל אביב באה לבירת הצפון להציג את מרכולתה האמנותית. לזכותה יאמר שהציגה טווח רחב של עבודות – הן גלשו בין המופשט לראיליסטי, בין הפשוט למורכב ונראה היה שהיא מאתגרת את קהל המבקרים לטעום קצת מהמגוון הרחב שיש לה להציע. החיסרון הבולט בתערוכה היה מימדיה הקטנים שאמנם הותירו טעם לעוד אבל היה זה "עוד" שרצה לבוא על סיפוקו באותו הרגע, ומשכשל בכך, נאלצה המשלחת הנועזת שלנו להשביע אותו בכיבוד הקל שהוצע מחוץ לגלריה. בין כוס יין שניה לשלישית, עזרה ה' אומץ וניגשה לאמנית, ביטאה את התרשמותה מהעבודות ועודדה אותה להמשיך ביצירתה. נועה הגיבה בלבביות ושמחה לשוחח איתנו. לקחנו כמה מהגלויות שהציעה לנו ופנינו ליעד הבא.

זמן לוליינות

הפעם הכתובת היתה מועדון הסירופ, ברחוב הנאמנים 2. המקום, שמסמל בעיני רבים את תחיית הסצינה המוזיקלית וחיי הלילה של חיפה מארח הופעות בעלות אופי שונה כל פעם. מתקלוטי דאנס דרך מופעים אקוסטיים ועד להופעות הארדקור פאנק עם אתנחתות ליריות של ערבי הקראת שירה בין לבין – יש מקום להכל מהכל. אבל בלילה ההוא "מלך התרבות" שלט במקום ביד רמה. מדובר בפרויקט של לא אחר מאשר ואדים נמירובסקי שעושה גרסאות כיסויי לשירי ילדות מוכרים ומלהטט בשילוב לא טיפוסי ומרענן של סינת' פופ רקיד וחספוס רוקיסטי. ואני אומר "לא אחר" עכשיו, אחרי ההופעה, שכן לפניה הוא היה עבורי מוזיקאי אלמוני לגמרי. אחרי אותו לילה הכול השתנה.
השלישיה האמיצה שלכם נכנסה אל תוך הסירופ שלבש בגדי חג והיה מקושט בקורי עכביש, רוחות ופרצופי דלעת מרושעים באווירה האפלולית שריחפה מעל הבמה והרחבה שלפניה, חברי ההרכב (שכללו הפעם את צבי פטרקובסקי על המיקרופון השני, ופסי קסל על הקלידים) כבר היו עמוק בהופעה. מיהרנו להגיע למרכז הרחבה, היכן שהיה אפשר לראות יותר טוב את אשר התרחש על הבמה. ומה לא התרחש שם.

באנו באמצע "שיר על אמא" שכבר סחף את קהל והכין את השטח לקראת הנוקאאוט שהתהווה באופק. לאחר שהשיר הסתיים, ואדים, שהשתפך במלודיות לירית במהלכו, פצח בשני שירים ברוסית קצביים שאחד מהם לדבריו היה "שיר על וודקה" אבל התוכן שלו היה ("על מה הוא שר? אתה מבין?" שאלה א' שעמדה לידי) על כמה מעט וודקה יש. אבל נראה היה שואדים לא היה זקוק לאלכוהול בשביל להפציץ את המקום באנרגיות תזזיתיות שלא ידעו גבולות. יחסית לאדם שהתברך בגוף בריא למדי, ובניגודיות אסתטית בוטה לחולצה הלבנה והמכופתרת שלבש, עם עניבה לצווארו, הוא קפץ באוויר, זינק ממקום למקום, שר וצרח למיקרופון – חולש על הקהל שהתאסף מולו מעל הבמה הקטנה עליה הוא וחבריו ניגנו, כשהוא עוצר ללגום מדי פעם מכוס הוודקה שנחה על אחד המגברים.

1401923_10153396230380244_438263950_o

השיר שחתם את ההופעה, שהיה לפי בקשת הקהל (שצעק יחד ז'! ז'! ז'! עד שואדים הבין את הרמז) היה "אלף בית". כשהקלידים הזדוניים ניגנו את הפתיחה, לכולם היה ברור ששיא ההופעה הגיע. הרבה מילים אפשר לומר על הקאבר הזה, ששר רק על שבע מהאותיות וכשהוא נתקע על האחרונה הקהל משתלהב ומאבד עשתונות, יותר טוב יהיה אם פשוט תאזינו לו.

בעודי מתרפק על חווית ההופעה, ומבושם קלות משילוב מוצלח של יין בירה וטובי, ארע אסון לכוחותינו: א' וה' אמרו שהן נאלצות ללכת ולהשאירני לבד אל מול התחנה האחרונה באותו לילה ("הגעת עד לכאן, תמשיך בלעדינו, אנחנו נעכב אותם") שהייתה תערוכת צילומים בפאב המרפסת שברחוב בלפור 2 , בהדר, סמוך לבית הקרנות. עלינו יחד בכרמלית, נפרדתי מהן לשלום, לקחתי נשימה עמוקה, ובגב זקוף וארשת פנים חסרת מורא יצאתי אל עבר המטרה.
בדומה לסירופ, גם המרפסת הוא מקום חדש שהופיע בנוף החיפאי לא מזמן ועקב מיקומו האסטרטגי ברחוב הראשי בשכונה הוא משמש כמגדלור של חיי חברה ותרבות. הפעם המקום אירח את תערוכת barbarian love שהתמקמה לה בקומה העליונה. הזמנתי לעצמי חצי בירה כי אמרתי לעצמי שאין כמו להתבונן בצילומים כשבירה קרה ומרעננת מחליקה במורד גרונך, ועליתי למעלה.

התערוכה הורכבה מצילומים של צלמים וצלמות מחיפה ומקומות נוספים בארץ. גם כאן, כמו בעצירות קודמות שלי באותו ערב – היה מגוון רחב של נושאים וגישות. היו צילומים שגבלו ביומיומיות ברורה ומתבקשת שהמבקרים היו צריכים להיעצר ולהתבונן בה ומתוך כך לתת את תשומת לבם לפרטים שפעמים רבות חומקים מהעין, והיו כאלה שיכלו להיראות פחות אופייניים להווי היומיומי של אנשי חיפה. צילומים מהעיר, מהרחוב, מהמרחב הביתי, צילומים שתעדו נופים ואנשים שנראו כאילו נתפסו באמצע מרוץ קיומי והיו להם רק כמה רגעים לתת את תשומת לבם למצלמה.

המירפסת

נראה היה כי המשימה שהוטלה עליי הושלמה, חרף כל הקשיים והמכשולים. כעת היעד הסופי היה מסיבת ההאלווין של המנטורית נעמה, אליה יצאתי, חבול מההרפתקה ואחרי שאיבדתי 2 מהצוות, אבל רווי בתחושת ניצחון בלתי נלאית. ידעתי שכעת מובטח לי שהיא תלמד אותי איך לכתוב בלוג ואיך לחבר טקסטים שישאבו את הקורא אליהם וילהיטו את עולמו. יהיו כאלה שיאמרו שדווקא עצם מבחן החניכה היה השיעור הראשון והמכריע, ושאנחנו לומדים מעצמנו בדרך אל המטרה הרבה יותר מהמטרה עצמה ושאר דברים רבי משמעות מפילי אסימונים. ואני אהיה חייב לומר שאני מסכים.
אני לא יודע אם הייתה זו אווירת החג, או רוחותיהם של הקדושים שריחפו מעל הכרך הצפוני, אבל באותו יום חמישי ה31 לאוקטובר למדתי הרבה על עצמי, הרבה על תרבות ואמנות ובעיקר הרבה על חיפה.

גיליתי כמה העולם הזה קרא לי כל הזמן הזה, וכמה לדאבוני לא הזדמן לי לצלול לתוכו באופן ובתדירות בה רציתי. הכרתי אמנים ופרויקטים שעל חלקם שמעתי בצורה שטחית מבלי שיצא לי להתעמק ולהכירם לעומק, ועל חלקם לא שמעתי כלל, וכעת ניצבו גלויים בפני מרחבים עצומים של חיי קהילה אומנותיים שהתגלמו מתוך ההווי העירוני והארצי. ולבסוף, בירת הצפון הפתיעה אותי לטובה פעם נוספת, באטרקציות החושיות והחברתיות שיש לה להציע, במגוון העצום של היוצרים והיצירות, בהיותה עיר שאם יודעים איפה לחפש, אפשר למצוא בה הרבה חיים, וביקורת חברתית, תחכום ואחווה קהילתית.

הכל מתחיל היום

"When it rains, it pours"
(בתרגום חופשי: צרות באות בצרורות)

אימייל קטן ותמים שקיבלתי משחר סיון, גרם לי להיזכר בערב פתיחות שהיה כאן בחורף וכתבתי עליו כאן. זיכרון הערב הזה מרגיש רחוק וקרוב גם יחד כי ביום חמישי ה 6.6 היה לנו גשם חדש של פתיחות, רק שבניגוד לפעם הקודמת הן היו קיציות ובועטות.

אחת מהפתיחות האלו היתה פתיחתה של גלריית "החדש והרע" ששמה לקוח מתוך ציטוט של ברטולד ברכט האלמותי: "אני מעדיף את 'החדש והרע' על פני 'הישן והטוב'". חברי "החדש והרע" מגדירים את המקום כ"מרכז לאמנות, ספרות ותרבות עצמאית". המקום "חותר להציג תרבות עצמאית שהיא ביקורתית, פוליטית, מקומית, ששואלת שאלות של כאן ועכשיו. איננו גלריה מסחרית בשום צורה, אלא מעבדת תרבות ציבורית-ניסיונית שמחוייבת לסביבה בה היא פועלת". המקום פועל ללא מטרות רווח ושוכן ברחוב כיאט 1 בעיר התחתית בחיפה.

לא פחות חשוב – באותו יום בשעה 18.00 התקיימה פתיחה של בית תרבות חיפאי חדש בשם המרפסת, בבית הקרנות בהדר. התפריט כלל:
18:00 פתיחת מיני חנות של הלייבל חוצה היבשות מחיפה "גוסטאון" + פתיחת תערוכת הדפסי משי, אמנים משתתפים:
Broken Fingaz / Know Hope / Keos / Ellen G / Aifo2 / PilPeled / Sagi Ashin
20:30 הופעה לייב: פאקינג "עוזי נבון" חזר מהעבר במופע יחיד ומרגש על הפנדר רוודס.
21:30 ועד הסגירה ניגנו התקליטנים: My Lord Sound / Walter / Kalbata / Easy Rider / Miss Red / Ezra1
וגם: היה אוכל צמחוטבעוני מיוחד שבושל ע"י השף של המקום!

באותו יום, בשעה 21.00, בסינקופה הידוע והטוב, התרגשה עלינו תחרות הפואטרי סלאם – תחרות קטעי ספוקן וורד בשני סיבובים. משוררים ומשוררות התחרו ביניהם על מיקרופון הזהב הנחשק בביצוע קטעי שירת רחוב וספוקן וורד פרי עטם. ואם אתם רוצים לדעת מה בדיוק אומר המונח "ספוקן וורד", אתם מוזמנים להסתכל כאן וכאן להגדרה יותר ויקיפדית.

תגידו, חמודים, למה גרמתם לאמאבלוג כל כך הרבה כאבי ראש??!! הבלוגיסטה כיתתה את רגליה ברחבי חיפה כל הערב, כדי לצלם ולכתוב רשמים מפתיחה לפתיחה ועוד פתיחה!! נו טוב, זה עדיין היה יותר טוב מלשבת לבד בחושך… 🙂

——————————————————————————————————————————-

אז חוץ משתי הפתיחות האלו והתחרות – התקיימו גם שני כנסים גדולים וחשובים (כנס הדר וכנס לתחבורה ציבורית בחיפה), שוק אמנים ושוק אוכל בשוק הטורקי בעיר התחתית (איזה שוק תרבות…), סיור פאבים ידידותי לטבעונים, פסטיבל גולדמונד לספרי יד שנייה, פתיחת הסניף החיפאי של הבודהה בורגרס, פסטיבל הסינגל מאלט בדאנק, הופעה בסירופ, די ג'ייס בדוברין 7 ועוד המון המון המון דברים שבטוח פיספסתי או שכחתי.

It's hopeless!!

למה הכל חייב להיות בו זמנית? למה אני צריכה לרוץ בפאניקה כדי להספיק הכל?

כל בית צריך מרפסת

"אם אין לבית מרפסת – לא קונים את הבית", נהג סבי לומר. ובחיפה, הודות לבנייה בסגנון ערבי עתיק שמשלב באוהאוס פה ושם ובקיצור – הסגנון האקלקטי – יש לנו מרפסות רבות, גדולות ויפות.
"המרפסת", מתחם תרבות ואוכל שקם על חורבות מועדון "התיכון" האהוב והזכור לטוב, הוא מקום שמחזיר אותנו לימים היפים של חיפה שבהם הבילוי החברתי אם התקיים בבית, התנהל בעיקר במרפסות המרווחות (בניגוד לבתים הצפופים יחסית). במרפסת יכולת לעשות הכל – לפצח גרעינים ולנשנש פרוסות אבטיח, לקרוא עיתונים בשבת בבוקר, להוריד בירות נשר ומכבי עם חברים בשישי בערב ואפילו לאכול חמין עם כל המשפחה בשישי בצהריים. המרפסת היתה מרכז התקשורת בין הבית לרחוב. מי מבינינו (בעיקר אלו שעברו את גיל שלושים) לא זוכר את אמא קוראת לו מהמרפסת שיפסיק כבר לשחק ויבוא עכשיו לאכול/להכין שיעורים/לעזור בקיפול הכביסה?

המקום משתרע על שתי קומות כשהחלק הארי ממוקם בקומה הראשונה וכולל בר ומטבח שמציעים בעיקר בירות, עראק, פיצות וכריכים במחירים השווים לכל נפש. אומרים לי כאן שבקרוב התפריט יתרחב. הפיצה שאכלנו היתה מאוד דקה ו טעימה והיו עליה יופי של זיתים. עוד בקומה הראשונה, חנות גוסטאון שמוכרת טי-שירטים אמנותיים מרהיבים ביופיים וארנקי נייר משובבי נפש, תמונות נהדרות של הברוקן פינגס – אמנים בקנה מידה בינלאומי שהחלו את דרכם בהדר, חיפה – וכמובן: המרפסת. על הרחבה בקומה השנייה של בית הקרנות הציבו שולחנות ושמשיות וכשיושבים שם ביום, ישנה תחושה של ישיבה בחוף הים, הכאמל, ליתר דיוק. הישג מרשים – לייצר אוירה של חוף באמצע מכבש הבטון חיפאי 🙂

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הבר של "המרפסת"

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"המרפסת" – מבט מהקומה השנייה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

חוף ים אורבני ב"מרפסת"

למעלה, בקומה השנייה, יש תערוכה של ציורים על משי, מרשימה מאוד.

הבלוג חזר למרפסת מאוחר יותר כדי לגלות שהתפריט אכן התרחב וכולל מזאטים מצויינים, מנות צמחוניות כגון סלטים ותבשילים ומנות קלילות של דגים. שלישיית מזאטים נדיבה ביותר, יחד עם סלסלת לחם מושקע, עולה כאן 30 שקלים בלבד. השקעה שווה ביותר לפי נסיוננו. הכרובית בטחינה שדגמנו היתה מצויינת – הכרובית מטוגנת עד למידה המדוייקת, מרקם הטחינה סמיך והתיבול קולע בול (היי יצא לי חרוז!). סלט העגבניות היה מרענן וניכר שהעגבניות היו טריות והתפצחו בפה בצורה יוצאת מן הכלל. הסלט האחרון, של מנגולד חתם בצורה ראויה את השלישייה והשאיר טעם מעודן וקליל של עוד.

Mirpesset

בית הקרנות// הרצל // בלפור // הדר // חיפה
למידע ושאלות: Mirpeset777@gmail.com, 0507343130 בלפור 2 (פינת הרצל) הדר, חיפה.

———————————————————————————————————————————————————————-

בנעוריי העליזים, הייתי הולכת באופן קבוע לערבי הקראת שירה ב"מרתף 10". שם התקבצו להם רבים מהמשוררים החיפאיים ופתחו לי פתח לעולם השירה המודרנית הישראלית שהוא רווי בתככים, יצרים אך גם המון כשרון. איתי רוזנברג, איש המרתף האלמותי, פתח את מרתפו וליבו בפני המוכשרים מביניהם וגם בפני אלו שפחות (בלשון המעטה). תמיד יכולת לקבל סיידר חם, תה או שוקו וגם יין מחוזק אם היית במצב רוח המתאים, ויחס סובלני וחייכני מסטפי ואיתי וצוות העובדים החמוד שלהם. המרתף היה בבית הכט (ליד הסינמטק), באחורי הבנין ואחרי המדרגות הרבות קיבלו את פניך פופים וספסלים, מוסיקה טובה (המון הופעות מעולות היו שם) ואווירה אינטימית וחמימה. מקום קטן – אבל גדול. לאחר מכן המרתף שינה כתובת וירד להדר עליון (רח' ירושלים). הוא המשיך להתנהל באותו האופן ולעיתים היו גם ערבי שירה למרות שהם הלכו והתמעטו בשל חוסר במארגנים (עופר טל מהרכב "התפוחים" ויונתן בן עמי – משורר כשלעצמו – ניהלו שנים את ערבי הקראת השירה, אך לא נמצאו להם יורשים ראויים).

בינואר 2012 נסגר מרתף 10 – לאחר נסיונות להחיותו כל שנה מחדש מאז שנת 2008. הסיבה היתה חוסר המוכנות של עיריית חיפה להמשיך ולתמוך כלכלית במקום. מרתף 10 פעל בחיפה משנות ה 70 והיה בית חם לסטודנטים אך לא רק להם, אלא לכל מי שאהב ואוהב תרבות ואמנות. יהי זכרו ברוך.

דווקא משום כך שמחתי מאוד כששמעתי שגלריה חדשה עומדת להפתח בעיר התחתית, ולא סתם גלריה: "החדש והרע" היא גלריה המופעלת על ידי קבוצות שונות של אנשי תרבות ואמנות ובמרכזם משוררים וסופרים מכתב העת "מעין" וקבוצת היוצרים "גרילה תרבות". אני רואה המשך, גם אם לא ישיר, של מה שאנשי המרתף עשו בחיפה יותר מארבעים שנה. אם היא אכן תהיה פעילה ותיזום אירועים בתחום הספרות, התרבות והאמנות – היא תספק בית חם, בין היתר למשוררים ולסופרים החיפאים אשר איבדו את ביתם הגשמי. ואכן יש בחיפה כשרונות מופלאים בתחום השירה כלילך ובר, מיטל נסים, סיגל יאיר, כרמית רוזן ועוד ועוד.

המון תקוות תולה הבלוג בגלריה החדשה אך בינתיים נותר לו רק להביא רשמים מערב הפתיחה שהיה מלא וגדוש באנשים רבים: חיפאים כתל אביבים וההיפסטריות נישאה באויר כריח המלוח על המים 🙂 היו מופעים מאוד שמחים וייחודיים ומבנה הגלריה מאוד מעניין מבחינה עיצובית. למעלה הסטודיו עצמו שנראה כך:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולמטה, מתחם האירועים שהוא קטן יחסית, עם חלון ראווה ובו הופיעו להקות והרכבים ששרו, רקדו ועשו שמח. זה נראה מסיבתי ביותר:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

וההמולה האנושית בחוץ:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ותרשו לי לסיים עם שיר מחאה נפלא של משוררת נפלאה לא פחות – סיון בסקין – שארחתי ב"מרתף 10"בערב בנושא "החברה האזרחית בישראל", .ותודה לאתר "הגדה השמאלית" שממנו לקוח השיר המנוקד.

אנשלוס

גַּלִּית הַיְּקָרָה,
אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ מֵאִינְטֶרְנֶט קָפֶה חָמוּד
מוּל מִשְׂרַד הַדֹּאַר הָעִירוֹנִי הָרָאשִׁי,
הַמְּשַׁמֵּשׁ כָּעֵת כְּמִפְקֶדֶת כֹּחוֹת צה"ל בְּאוֹסְטְרִיָּה.
בֵּינְתַיִם יֵשׁ כָּאן עֲבוֹדָה לִגְדוּד חי"ר אֶחָד
מִתֵּשַׁע עַד חָמֵשׁ. הֵם לֹא מִתְנַגְּדִים.
כַּנִּרְאֶה, בִּגְלַל רִגְשֵׁי הָאַשְׁמָה. אֲפִלּוּ יוֹרְג הַיְדֶּר
הוֹדִיעַ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא פָּסַל עַל הַסַּף
אֶת סִפּוּחָהּ שֶׁל אוֹסְטְרִיָּה לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ צָחַקְנוּ אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַחַג:
"מַהוּ אֹכֶל מֶרְכָּז אֵירוֹפִּי כָּשֵׁר?"
"כּוֹס מַיִם מֵהַדָּנוּבָּה".
עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ, אֲהוּבָתִי:
זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר טָעִים מֵהַיָּם שֶׁל עַזָּה.
הַשְּׁנִיצֶל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלִּי יוֹרֵד לְאִטּוֹ
לַמֵּעַיִם. צְלִילֵי הַוַּלְס מְעוֹדְדִים עִכּוּל תַּקִּין
וּמַצַּב רוּחַ רוֹמַנְטִי. גַּלִּית הַמְּתֻקָּה,
אַתְּ תִּהְיִי הַנְּסִיכָה הַהַבְּסְבּוּרְגִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית הַיָּפָה,
שְׁחֹרַת הַשֵּׂעָר הָרִאשׁוֹנָה מֵאָז
הַבַּת הַבִּלְתִּי חֻקִּית שֶׁל אֲחִי הַקֵּיסָר
מֵהָרַקְדָנִית הַסְּפָרַדִּיָּה הַבִּלְתִּי נִשְׁכַּחַת.
אֲנַחְנוּ נִרְקֹד אֶת כָּל הַוַּלְסִים שֶׁל כָּל הַשְּׁטְרָאוּסִים בְּכִכְּרוֹת וִינָה,
אַתְּ בְּשִׂמְלָה לְבָנָה וַאֲנִי בַּמַּדִּים
הַיִּצּוּגִיִּים הַחֲדָשִׁים, עִם הַכֻּמְתָּה בְּצֶבַע דֶּשֶׁא צָעִיר.
אָנוּ נָקִים הֵאָחֲזוּת שֶׁל נח"ל בַּאֲחֻזַּת הַקַּיִץ
הֲכִי יָפָה שֶׁנִּתְפֹּס,
וּנְגַדֵּל חֲמִשָּׁה יְלָדִים.
הֵם יַחְלְמוּ עַל נְחָשִׁים פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיִּים תִּקְנִיִּים
וְלֹא עַל בִּרְכֵּיהֶן הַסּוֹדִיּוֹת שֶׁל בְּנוֹת עֲקִיבָא הָעֲנֻגּוֹת.
וַאֲנַחְנוּ, גַּלִּית, נַעֲשֶׂה אַהֲבָה,
מְשֻׁלְהָבִים מֵרֵיחוֹת פְּרִיחַת הַתַּפּוּחַ,
שֶׁיְּעוֹרְרוּ זִכְרוֹנוֹת מְתֻקִּים מֵהַגַּרְעִין בְּמָנָרָה,
וְאַחַר כָּךְ נֵרָדֵם. נְסִיכָה פְרוֹיְדְיָנִית נוֹסְטַלְגִּית,
אַתְּ תַּחְלְמִי עַל מִגְדַּל דָּוִד,
וַאֲנִי – עַל צֶ’כוֹסְלוֹבַקְיָה.

גלריית "החדש והרע"
רחוב כיאט 1, העיר התחתית, חיפה. טלפון לבירורים: 03-649-4112
————————————————————————————————————————————————————————

ספוקן וורד. המילה המדוברת.
האם גם אתם שומעים את הקול שלכם מהדהד בראשכם כשאתם קוראים עיתון, ספר או סתם שיר? ומה עם קריאה בבלוג אינטרנטי? הספוקן וורד הוא קריאת שירים בצורה קצבית אך ללא ליווי מוסיקלי. זהו ז'אנר שיצא מתוך תרבות ההיפ הופ והראפ. לדעתי הספוקן וורד התפתח כי איבדנו את הקול הפנימי שלנו בעקבות כל השאון שמקיף אותנו יום וליל. זהו לא רק שאון ווקאלי אלא שאון ויזואלי, אינפורמטיבי ווירטואלי. לדור שלנו קשה להיות בתוך השקט, הדממה, כפי שהדורות הקודמים הכירו אותם. אנחנו חייבים להזריק לעצמנו עוד מנת סם רועשת של "מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ".
אז, כדי לשמוע את הקול הפנימי שלנו, שאבד לו בים השאון, במפלי האינפורמציה ובשיטפון הויזואליה – התחלנו לקרוא את היצירות שלנו בקול רם, בקצב פנימי – שישכנע אותנו ואת הסובבים אותנו – שאנחנו כאן, באמת נוכחים.

פואטרי סלאם היא יוזמה מבורכת של תחרויות קטעים בסגנון ספוקן וורד. משוררים, ראפרים, נביאי זעם, שחקנים ואחרים עולים לבצע קטעים פרי עטם, והקהל מחליט מי עולה לסיבוב הבא. בסוף הערב הזוכה מקבל את פרס מיקרופון הזהב. זו הפעם השנייה שפאב הסינקופה מארח את הפואטרי סלאם וכנראה שלא האחרונה אם לשפוט לפי האנרגיות הגבוהות והתשואות הרבות מהקהל החיפאי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הקהל מרותק למילים המכושפות

הקהל גדש את המקום, הליווי המוסיקלי היה מצויין, והמשוררים, אוח, המשוררים, הם היו פשוט נפלאים. הבחירה היתה קשה מאוד אך לבסוף ניצחה משוררת צעירה ומוכשרת בשם נטע חצרוני.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

נטע חצרוני מקריאה

לשמחתי הרבה נטע העבירה לי את שני השירים שהיא הקריאה באותו ערב ואתם זוכים מן ההפקר 🙂 כן, זה נשמע עוד יותר טוב ולכן הבלוג יתאמץ לסדר לכם וידיאו של נטע מקריאה בקרוב…

מזבלה אנושית

התחלתי לכתוב עבודה באמנות,
על פסל צעיר,
שהחליט לפסל, אלפים של אנשים מזבל.
הוא הציב אותם בכמה מקומות בעולם,
רחבת מגדל האייפל,
וליד הפירמידות
כנסיית נוטרדאם.

וחשבתי לעצמי, איזה ביזבוז זמן
היום אמן לא צריך לפסל
פסלים
הרי הוא היה יכול לקרוא לכולנו
והיינו באים,
היינו ניצבים כמו גדולים ואפילו מחייכים,
למי איכפת
טיסות חינם,
ולסמן עוד וי על המפה.
אז אם כמה תיירים יפנים, יקראו לי, אשפה.
אני לא אעלב,
אני יודעת שאנחנו
מלאים בזבל
ואני מסכימה להסביר להם גם באנגלית,
פול אוף שיט.
זה כמו תקליט ישן שבור
שלחצו עליו ריפיט
והוא נתקע,
ואז חוזר שנית
בחריקה
למחשבות שלנו אין תפנית.
הן רק באות וחוזרות על עצמן.
מלאים בזבל
פול אוף שיט
אין צורך להקליט אותי
אני אומר זאת שוב
אני אומרת את זה כל הזמן
הן באות וחוזרות על עצמן
מחשבות הן כמו עשן ויש לי אש בוערת
אז אני שוב אומרת
גם אני גם אני לא בוררת
מלאה בזבל
פול אוף שיט
פול אוף איט
eating every shit I meet
but don’t eat meat
I'm טבעונית.
אבל לפעמים בלילה,
כשאף אחד לא רואה אני מגניבה לי כוס חלב…
מה מי אמר את זה, בטח לא אני….
ואם כן…. אז אני שקרנית.

מלאה בשיט.
בולעת מה שנותנים לי,
עד המוח הם משדרים לי
במשלוח של אמונה כוזבת
מעורבבת עם הרבה בטון,
שחוסם לי ת'דמיון
ומעצב לי ת'רצון
שיהיה קולקטיבי,
בתוך חברת המון, הנה אני שוב פאסיבית.
עושה מה שאומרים לי.
יושבת מוקפת באורות נאון
כשהם אומרים לי לראות טלוויזיה במקום ללכת לישון,

דרך האייפון הקטן, צריכה לבדוק כל הזמן,
מה הסטטוס שלי בפייסבוק והאם הוא מספיק מעודכן.
הרי הלכתי למטבח מקודם
וזזתי
וזה
כלומר
זה משנה הכל.

השעון מראה שחצות עבר מזמן, ואני
זוהרת בחשכה,
והמוח שלי עובר תהליך התכה.ודאיכה.
עוד רגע וינזל על המקלדת.

אני כבר לא ממש בהכרה
ולא ממש מחדדת את מה שרציתי לומר
אבל העיקר…
העיקר הוא.
שאנחנו מלאים בזבל
פול אוף שיט.

כי שיט זה מה שנקרא היום להיות מציאותית.
ואיפה המציאות אם לא בכיס
של זה שמכניס ומכניס ומכניס
ולא מוציא
מזומנים.
משתלט לנו על כל העניינים
בתוך הראש.
בעזרת פסכולוגיה הפוכה
גם אחשוורוש יכול לצאת נסיכה.
וזאת לא בדיחה.

אז כדאי לברוח.
כדאי לטוס לחול,
אולי נקי שם יותר,
ויש פחות בילבול.
כך או כך,
נמאס מהשכנים ממול.

ומהשכנים מעבר לגדר,
עוד יותר.

הם בכלל מלאים בזבל.
פול אוף חרטא

כך אתה חושב עוד לפני שדיברת
והיכרת.
בן אדם.
כמה זבל,
בן אדם,
כמה אתה מסוגל לייצר?

עוד מעט כשנתעורר בבוקר,
נשכב בערימות של זוהמה.
מלאים רגשות אשמה.
מכורים לפיסות של שברים של חלקים פצפונים של אמת מדומה.
מתמסכים מאחוריי דברים בלי נשמה,
והמסך יורד עלינו,
עוד מעט ניפול מהבמה.
הנה אני נופלת,
ואתה , תפוס אותי
גם כשאני מזבלת,
את השכל
תדע לומר לי די
די
תגרום לי להפסיק לחשוב
די
תראה לי שנשאר בי יופי,
וספר לי משהו טוב

על חיי.
על חיינו
תגיד לי שאולי.

אולי אולי אולי
אם נצטרך פחות
ונצרח יותר
אולי אולי אולי
אם נעז להשתחרר
ואולי אולי גם הדפוק הזה
יתחיל כבר למחזר
וכשאני אומרת למחזר
אני מתכוונת גם מעט לחזור אחור
למקום בו נפגשו פעם
שמיים אדמה ואור
ונוצר אוויר טהור.
ואנשים לא היו צריכים לחכות לתורם
ולחפור בתוך עצמם… בור.

אנחנו בתוך בור,
ואין כאן מעלית,
צריך לטפס,
צריך לחפש,
להתעלות מעל השיט.

בתוך מזבלה אנושית.

בסוף לא הצלחתי לסיים את העבודה על הפסל,
המחשבות התערבבו לי,
וחבל, כי דווקא, היה לה פוטנציאל….
אבל היה לי יום חרא
ולא היה לי כוח
וזה לא ממש הלך….

אז זרקתי אותה לפח.

אחיות

"אחותי בואי לקניון"
כך פנתה אליי כותרת בעיתון
בטון
מתקתק כזה,
דביק.
מלא בסטייל ושיק.
קוראת לי,
אחותי.

אחותי,
אל תקראי לי אחותי כשאת מדברת איתי,
אנחנו לא דומות,
ותודה לאל, אין לנו אותה אמא.
ואני,
אני לא משחקת במשחק שלך,
אני לא איתך,
אני לא רוצה לשחק מלוכלך,
עם החיוך הזדוני הזה שמרוח לך
על כל הפנים
ואת מרוחה בכל העיתונים,
בתחתונים,
בקושי עם תחתונים,
לפעמים גם בלי תחתונים.
לפעמים גם בלי תחתונים.

את די דוחה אותי.
כוסית מלאכותית.
משופצת , מנותחת,
נודפת סקס גם את קרחת,
זה טרנד חדש מאז נינט,
וזה הולך…
להסתפר, להתלבש, להתהפך.
העיקר שכולם יאהבו אותך,
ויתלו פוסטר שלך על הקיר,
ויזילו עליו ריר,
ולפעמים גם עוד יותר….

אחותי,
לאן הלכת?
הלכת רחוק מידי,
ולא קרבת אליי,
כשהייתי צריכה אחות.
תמיד רציתי אח,
אבל הוקפתי
ונתקפתי
בבנות.
ומה לעשות שגם אני,
אישה.
חזה רדוף,
שמחובר לגוף,
מלא בושה,
או בלי בושה בכלל.
תמיד עומדת מול קהל
ו20 מליון מראות.
שבינהן כל הנשים האחרות,
שמנות רזות כהות ובהירות,
עוד כשהיו רק נערות,
מגונדרות,
מהודרות,
מסודרות,
מאופרות
עד שכבר אי אפשר לראות אותן
כבר אי אפשר לראות.

מישהו לקח פטיש ודפק לנו את הצורה,
ואני לא יודעת כבר מה זה אומר להיות בחורה,
אין לי הגדרה,
חוץ מדברים מטופשים,
אני נוהגת חרא מסתבר,
וקונה מלא, זה ממלא בי ריגושים.

עד מתי? עד גיל 90 נמשיך לצבוע שורשים.
ונשרבב שפתיים,
כדי להרשים.

כן כן נשים נשים
שק של נחשים,

שזוחלות על גחונן,
מתיזות רעלן,
וארס,
והרס,
הרס עצמי,
מציף ת'מחשבה,
יורדות על הברכיים,
נואשות לאהבה
כוס אמא של חווה !
אני אומרת, כוס אמא של חווה….
כן יש לנו אותה אמא.
למרות הכל,
בשביל הפרוטוקול יכול להיות שאני מאומצת.
אני לא מתרצת,
אני רק חוצצת
ביני לבינה.
כי אותה אלוהים שנא,

והיא בסך הכל הייתה מוכרחה לאכול,
ותפוח לא משפיע הרבה כשעולים על המשקל.
ואם תשאל אותה למה,
אין תגובה.
ואנחנו לא מאשימות כי כולנו יודעות
מה זה אומר להיות רעבה.
מביטות על הצלחת בתקווה
שאנחנו שבעות.
אחח הרעב.

אני כל כך אמוציונאלית, סליחה,
אני פשוט לא רוצה שתראו אותי בוכה,
אני נבוכה.
סליחה.
זאת לא אשמתי שאני כל כך רגישה,
זה הוא שבר אותי ככה
אישה!

בסופו של דבר אם מודדים את זה על המאזניים,
נשים הן רק צרות.
הן פשוט מגיעות בכל מיני צורות.

צורות שמבפנים מתפרקות
ומבחוץ בונות גדרות.

שאיש לא יראה שהתפרקנו.
ואיך שהתרחקנו,
אחת מהשניה, ומעצמינו.
הופרדנו,
אני מהר,
אני מספיק יפה, יותר
יותר ממך,
יותר ממך,
כבר לא שומעת את קולך,
רק הד של משהו חסר.
אחותי!
אני קוראת לך.
אחותי! תי! תי! תי!……

אהובתי….
אישה שלי,
אני,
בתוך תוכי,
יודעת שגם את נזקקת לאחות.
שתיתן לך קצת כוחות.
להמשיך ולהיות בעלת משמעויות,
אחרות,
מסתם תמונה יפה על קיר.
מישהי שכך, תוכל לך, להזכיר,
שהקיר יכול להישבר,
ואת המסמר,
אפשר לדפוק בחזרה,
ותמונה תיפול ותישבר,
ונשמצינו תתאחה ותתחבר,
מכל החלקים שלנו המפוזרים באוויר,
ושוב יזרום ביננו דם.
ובנות אדם,
נשוב להיות,
ילדות קטנות,
בנות, יפות כל כך,
ואח
חיות.

כל הזכויות שמורות לנטע חצרוני

ולסיכום – שיר שמתאר את ההרגשה שלי באותו הערב כשניסיתי לרדוף אחרי הזנב שלי:

ומה ייצא לי מזה לשבת?

ובכן, גם כאן אנחנו מעניקים לכם את זכות הבחירה החופשית 🙂 שני גברים בני חיל – גם יפים וגם אופים מגישים לכם את הספציאליטה שלהם וכל שנותר לכם הוא להשמין מנחת… או מבראוניז 😛

בראוניז שוקולד-אגוזים-קפה של בעלי שיחיה

מבוסס על המתכון הזה מהבלוג המצוין "דברים בעלמה". הכנה קצת מורכבת אבל שווה כל ביס!

מצרכים:

350 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה
חצי כוס שמנת מתוקה (32 או 38 אחוז אבל גם 15 אחוז יוצא נפלא!)
כוס וחצי סוכר
4 ביצים
2 כפות נס קפה מומסות במים חמים
כוס וחצי קמח
כפית וחצי אבקת אפייה
חצי כפית מלח
100 גרם אגוזי מלך

הכנה:

ממיסים בסיר שוקולד, סוכר, חמאה, ושמנת מתוקה.

P1020653 (Large)

מורידים מהאש, מצננים קצת, ומוסיפים ביצים וקפה. מערבבים עד שהתערובת אחידה.

P1020688 (Large)

מוסיפים קמח, מלח, אבקת אפייה ומערבבים.
מוסיפים את האגוזים לעוד בחישה- ושופכים לתבנית אינגליש קייק משומנת היטב.

P1020703 (Large)

אופים בתנור בחום של 180 מעלות.
בודקים עם קיסם את פנים הבראוניז ומוציאים מהתנור ברגע שהקיסם יוצא לח אבל לא רטוב.
מקררים במקרר למשך חצי שעה-שעה
מגישים קר.

P1020756 (Large)

בראוניז שוקולד קפואות למחצה של ערן (החמוד של אילן שיחיה)

בראוניז שנימוחות מיד בפה עם רשימת מצרכים מינימליסטית והכנה כל כך פשוטה!

מצרכים:

200 גרם שוקולד מריר
100 גרם חמאה (או תחליף לרגישים ללקטוז)
כוס סוכר
3 ביצים
כוס קמח

הכנה:

ממיסים על אש קטנה בסיר את השוקולד והחמאה. מערבבים היטב.

P1020782 (Large)

לאחר שהכל נמס מוסיפים כוס סוכר, מערבבים ומורידים מהאש.

P1020787 (Large)

מוסיפים את הביצים אחת אחת ומערבבים היטב אחר כל ביצה.
מוסיפים את הקמח וממשיכים לערבב עד לקבלת בלילה אחידה.

P1020818 (Large)

מחלקים ל2 תבניות "אינגליש קייק" משומנות בספריי שמן בטעם חמאה או קנולה, ומכניסים לתנור שחומם מראש ל180 מעלות.

P1020827 (Large)

אופים ל15-20 דקות ואחר כך מצננים ומכניסים למקפיא.
הכי טעים יוצא כשהבראוניז עוד קפואים ובמצב "אפוי מדיום".

2013-06-21 22.08.51

בתיאבון!

—————————————————————————————————————————————————————–

ולסיום כמה הודעות חשובות:

הבלוג מרכין את ראשו לאות צער על סגירת פאב "הבורדל". לצערי, זהו קורבן ראשון לקדחת הג'נטריפיקציה שתוקפת את איזור העיר התחתית. מחירי השכירות עולים בצורה חדה ובעלי הבורדל לא יכלו להרשות לעצמם להמשיך לדור במקום בשל כך. נקווה שהם יחזרו ביוזמות חדשות ומפתיעות. יש לי הרגשה שזה יקרה!

הבלוג ממליץ בחום לקנות את האלבום המופלא של "צבי ונערי הליווי" – הרכב בראשות הזמר המוכשר צבי פטרקובסקי – שיצא לפני כחודש. ניתן לקנות עותק וירטואלי כאן או להגיע להופעה ביום חמישי הקרוב (בכל מקרה מומלץ) ולרכוש עותק הארד קופי – כלומר דיסק רגיל. ההופעה תתקיים בסטודיו הנמלה ברח' הנמל 39 בשעה 21.00. כאן תוכלו להירשם ולקבל יותר פרטים.

תעיפו מבט בתחנות התרבות שלי וצפו לפוסט הבא בסימן נוסטלגיה בחיפה.

אני רוצה להודות לכל האנשים שעזרו לי מאוד ובלעדיהם הפוסט הנוכחי לא היה רואה אור: בעלי שתרם את מתכון הבראוניז, ערן זבולון – ידיד טוב – שתרם את מתכוון הבראוניז שלו, לירון גרינברג – צלמת הבלוג החדשה – שצילמה, עזרה ותמכה ועזרה באכילת הבראוניז, אבלין סיגלוב שתרמה תמונות ונטע חצרוני שתרמה את שיריה.