בירה, סושי וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה מקומות בילוי חיפאיים

אני ממש שמחה להציג כאן את המשכו של הפרויקט המשותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שוב שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
יש עוד חלק שלישי בקנה ואולי אפילו יבואו אחריו עוד חלקים (בלי נדר).
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

 

מאת: אדר' עומרי זילכה בשיתוף נעמה סובול מבלוג תרבות אכילה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

 

לפני יותר משנה חברנו נעמה סובול מבלוג "תרבות אכילה" ואני לבילוי משותף בעיר התחתית – היא בתור האחראית על מציאת מקומות הבילוי והמלצות קולינריות, ואני בתור האחראי על התחום העיצובי. הייתי שמח להגיד שמאז עברו הרבה מים בירקון, אבל אנחנו אחרי שנת בצורת ולכן אגיד שמאז נפתחו המון מקומות חדשים בעיר התחתית… היינו פשוט חייבים לחזור לעוד כתבה.

 

חמאם אל פאשה 9

 

את הערב התחלנו בחמאם אל פאשה 9 – מבנה שעברתי לידו עשרות פעמים ותמיד סקרן אותי להציץ פנימה, ולכן שמחתי כשנעמה הציעה שנבקר שם. אם אתם חיפאים, אתם בוודאי מכירים את המקום בגלגוליו הקודמים. אולי אתם גם מכירים את הסיפור ההיסטורי המרתק של המתחם כולו, שכלל חמאם ובית מגורים של משפחת מצטפא פאשה אלח'ליל, שהיה ראש העיר חיפה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עוד לפני הכניסה למסעדה אי אפשר שלא להתרשם מהמיקום שלה, כאשר מולך שרידי ואדי סאליב – בתים נטושים, שרידי צבע כחול על חצי קיר ושלט המציע את ההצעה השחוקה על רובע אומנים שיוקם במקום; וכל אלה מתערבבים יחד עם מגדל הטיל שמציץ והחרתום הזכוכיתי הענק של בית המשפט.

פנים החמאם הינו בית למסעדה די חדשה שנקראת חמאם אל פאשה 9. מאחורי המסעדה עומד ארן ברנדר שעבר בחייו המקצועיים בין אינספור מסעדות, יוזמות הקשורות לאוכל, קייטרינג בתור סו-שף, שף ומנהל מסעדה, וחילק את זמנו בין תל אביב, קיבוץ כברי, בוסטון ועוד אינספור מקומות. לשבת עם ארן ולשמוע את התגלגלות חייו המקצועיים בחלל המקסים שתחת הכיפה במסעדה הייתה חוויה שבשבילה שווה לצאת למסעות עיתונאיים.

 

כפי שאפשר להבין, לחיפה הגיע ארן עם ידע וניסיון רבים אך גם עם בגרות ובשלות כלפי חיפה, כך שלא הרגשתי שהוא "עוד תל אביבי" שבא להראות לחיפאים "המסכנים" מהו אוכל טוב. התיאורים של ארן על חיפה נגעו לליבי בהיותי "מהגר" לעיר המגלה אותה בכל פעם מחדש, וכשהוא אמר שהוא "לומד את ההיסטוריה ורוצה להיות חלק מהעתיד שלה" – הוא ממש הוציא לי את המילים מהפה. ארן מתאר את חיפה כמקום לא רווי שנותן מקום לכל אחד ושמכיל מרחב שווה בין הלב לראש. ביחס למבנה שבו הוא נמצא, הוא מתאר אותו כמו להיות בתוך דינוזאור; ואף על פי שלא הוא זה ששיקם את המקום, אלא קודמיו, אין ספק שיש לו יחס של כבוד אליו. הוא מדבר על איך האור נע בתוך המקום לפי עונות השנה ועל איך האווויר והאווירה משתנים, דבר מעניין עבור מבנה מאסיבי מאבן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החלל המרשים הוציא גם את ארן החוצה, מתוך המטבח הפנימי החבוי אל מטבח חיצוני בלב המסעדה אל מול הסועדים. Food DJ הוא מכנה את זה, וטוען – ודי בצדק – שהמבנה הזה מרגש וחבל לא להיות בו בזמן הכנת האוכל. ואכן, המבנה על כיפתו המדהימה, קירות האבן והחלוקה לחללים הוא מבנה מרשים מאוד. עיצוב הפנים כולל ריהוט שהוא Hand Made, מה שיוצר שונות בתוך המסעדה בין שולחן לשולחן. בין השולחנות ישנם אלמנטים כמו פסלים, ציורים, ספרים, שטיחים וכורסאות, אשר מפוזרים בצורה נינוחה. פחות נינוח עבורי היו מערכות התאורה ומיזוג האוויר, אשר עוברים קרוב לתקרה וגם מתחם לכיפה. אין ספק שאלמנטים אלה חשובים ומקום מודרני לא יכול לפעול בלעדיהם.

נעמה ממליצה להגיע לחמאם בתיאום טלפוני מראש ולפתוח בקרקרים עם ירקות כבושים שנעשים במקום. למנות הביניים שווה לקחת את הפסטרמה בחרדל ועשבים עונתיים מתחלפים, או מבחר דגים נאים וכבושים עם ירקות צלויים מלווים בטוסטים וחזרת לבנה. לא לוותר על פרוסות הבשר הצלוי על גרייבי ובצל מוחמץ בלוויית סלט עגבניות עם צ'דר ואספרגוס. את כל זה מלווים בתה קר או לימונדה ביתית, ואפשר גם קוקטייל על בסיס ג'ין עם דברים טובים בפנים. מה שיפה הוא שכל שילוב הולך, וארן יכול להוריד או להוסיף מנות או מרכיבים אלו ואחרים בהתאם לדרישת הסועדים. בין אם אתם טבעונים, קרניבורים, מאותגרי לקטוז או נטולי גלוטן – במקום הזה אתם הולכים למצוא את עצמכם.

 

חמאם פאשה 9, רחוב חמאם אל פאשה 9, טלפון: 054-7756622

 

Urban Street Bar

 

ה-Urban אינו חדש בסצינה המקומית, ובניגוד לרוב מקומות הבילוי – הוא גם לא חושף את עצמו ב"חלונות ראווה" לרחוב שבחוץ, אלא יוצר הפרדה ברורה בין הפנים לבין החוץ. מכאן, חוויית המשתמש היא כמו בתוך עולם פנימי, כזה שמנתק אותך, בדיוק כמו שפאב צריך לעשות. קירות המקום צבועים בכחול כהה, דבר ההולם את אווירת האפלוליות שבמקום. הצבע עולה ומטפס גם על הקמרונות שבתקרה. הבעלים, מני ביטון, מספר שהצבע הלבן שנחשף מדי פעם בנקודות בהן הצבע הכחול מתקלף, יוצר מראה מעניין ומתאים לאווירה הלא מתאמצת של המקום. אין ספק שתמיד מעניין לתת לפגעי הזמן לעשות את שלהם.

מאחורי הבר העשוי עץ שעליו עמל ביטון בעצמו, ניצבים בקבוקי המשקאות השונים, המספרים בעיצובם את הסיפור של המשקה ואת המסר שהוא רוצה להעביר. על הקירות אפשר למצוא כרזות שונות ללא קשר ביניהן, וגם קיר שמחופה בחלקו בתקליטים. ליד השירותים תמצאו את הפריט הכי ייחודי שראינו בכל הסיור הזה: ברז מים בצורה של ברז בירה. אבל אולי יותר מכל, בולטים שני ציורי קיר ענקיים של ה-Broken Fingaz, הקבוצה המזוהה כל כך עם חיפה ועם העיר התחתית. לטעמי, ציורים שלהם בתוך מקום בילוי הינם שווי ערך לציור של אומן דגול במוזיאון – רק שכאן אפשר ליהנות מהציורים בעודכם לוגמים בירה. ציורי הקיר צבעוניים, עזים ומשלבים הזיות ודמויות כמו שיש במקומות אחרים בהם הקבוצה עבדה. הציורים האלו נותנים חיות ואופי לחלל, וקשה לדמיין את החוויה כולה בלעדיהם.

ל-Urban אין סגנון עיצובי מגובש, כזה שיצא מבית המפעל של מעצב פנים; אבל בכל זאת הוא מהווה אוסף של פריטים והחלטות המשווים לו אופי אמיתי וכנה, של מקום לשתות בירה עם חברים, בניגוד לפאבים מפונפנים אחרים שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות. בכך הוא קרוב יותר לפאבים המקוריים, אלה שבחו"ל, שם לא מתלבשים יפה במיוחד או קוראים לבירה "יציאה". נעמה אמרה שזה מזכיר לה חדר של בן נוער מתבגר, ויש משהו בהגדרה הזו שבאמת מסתדר לי. השילוב של המוזיקה שבמקום עם האוכל הטעים והאווירה מבטיח לכם בילוי מוצלח.

 

נעמה ממליצה להגיע בחמישי או בשישי אחרי השעה 21:00-22:00 אם אתם רוצים לחוות את החוויה במלואה – בר של רוקרים אמיתיים בכל מובן. את סוג האוכל אפשר להגדיר בתור אוכל ברים קלאסי וטוב. שווה לקחת את מנת הבייקון פאי המושחתת, ולא לוותר על ה-מנה של המקום -הסטריטבורגר אשר שמו נישא למרחקים. הוא באמת אחד ההמבורגרים הכי טובים שאפשר להשיג כיום בחיפה. רצוי לקחת עם תוספות בייקון, גבינת גאודה, ביצת עין ובצל מקורמל. חוץ מבירה משובחת שימזגו לכם, יש גם בר מכובד מאוד של משקאות בכל קשת הסוגים וקוקטיילים מפתיעים ברמתם הגבוהה והמהוקצעת. כמעט תמיד יש גם קינוח משובח, אז אל תשכחו להתעניין ולשאול.

 

. רח' נתנזון 16,Urban Street Bar

 

רוקו – Roku

 

המקום השלישי אותו פקדנו הוא הסושייה רוקו (שש ביפנית) ששוכנת במבנה ששימש במשך שנים את מועדון "החורבה" ועד לפני כשנתיים את "הקרטל". המבנה מוכר לפחות חיצונית בציורי הקיר המרשימים שלו בשחור לבן והרוקו שמציעה הומאג' (גם אם זו לא הייתה כוונת המשורר) לאותם ציורים.

את המקום פתח קובי שינאן שעבד בסושי הכי חמוד בחיפה, ה-InsideOut ברחוב מסדה, ולאחר מכן פתח גם קייטרינג סושי עצמאי. הדרך לרוקו הייתה ארוכה, אבל היה לו ברור שהיא תוקם בעיר התחתית בציר של רחוב הנמל אותו הוא מתאר כציר שבו רוב המסעדות הן מסעדות פרימיום, ובהן גם הרוקו. ללא התפשרות על המרכיבים, עם תפריט נישתי, עם פס קר בלבד והתאמה מדוקדקת של האלכוהול, הרוקו היא לא עוד סושייה אלא מקום מוקפד, וכך גם העיצוב שלו. על העיצוב הופקדה המעצבת דנה ברוזה מסטודיו Danka, שאחראית גם על עיצוב מסעדות ופאבים נוספים בעיר התחתית.

 

העיצוב ברוקו מינימליסטי, שקט ונקי ואת רוב החלל תופס בר רחב מעץ (שבתור בן של נגר קנה אותי ישר), עליו ברז אחד בלבד של בירה וחלון לדגים להכנת הסושי. על הבר מסודרים כמו חיילים כלי האוכל שנבחרו בקפידה, ומלווה אותם שורת נורות פחם תלויות (שנראות כאילו אף פעם לא יעזבו את עולם עיצוב הפנים).

את העיצוב הנקי והמוקפד הזה שוברים בקונטרסט ציורי קיר של ארבע אומניות: מרים וידן (Maryam Vidan), לין איב (linja), קלייר וייסברג (claw) ובלה בריל (gypsyB) אשר ציירו רק בשחור לבן, דבר המתאים גם לעיצוב בפנים וגם לימי הקרטל העליזים. שלא בכוונה הקונטרסט הזה נמצא גם מחוץ לרוקו כאשר חזית אחת שלו משופצת וחזית אחרת שלו מלאה בציורי קיר גם היא.

אם מוסיפים לכל מה שתיארתי גם את רצפת האריחים הכהה ואת השירותים, שזכו אף הם לשילוב צבעים מיוחד בחיבור שבין שחור לבין ורוד, מקבלים חוויה עיצובית מעניינת ואנינת טעם ממש כמו הסושי שמוגש (והוא מומלץ ללא שום צל של ספק).

 

נעמה ממליצה לשבת על הבר ולהזמין את רול הבית – פוטומאקי בוניטו שכולל בתוכו סלמון, אושינקו, עירית וקנפיו עם שבבי דג בוניטו מיובש ומעושן מעל, שמספק לטועם טעם קריספי נהדר. מנה נוספת נפלאה היא טרטר הצדפות – שהוא למעשה טרטר של דג מוסר עם מיצובה ובצל ירוק, המוגש על דאשי ורוטב פונזו, בתוך צדפות ז'ילרדו. חלק חשוב ובלתי נפרד מהמקום הוא תפריט האלכוהול, הכולל בירת לאגר אורז בהירה בשם יוקוזונה, שנעשתה במיוחד עבור רוקו בשיתוף עם המבשלות הדיקטטור ובאסטרס. מלבד הבירות, ישנם כמה סוגי ויסקי יפני, וגולת הכותרת שעבורה שווה אפילו לבוא במיוחד – מבחר שאין כדוגמתו בחיפה של משקאות סאקה (תביאו את הסומלייה מהבית) ושיכרי שזיפים למיניהם (יינות, ליקרים ועוד).

 

רוקו, רח' הנמל 10.

 

 

 

המתוקים של חיפה – הקונדיטורים והקונדיטוריות שאתם לא מכירים – חלק א'

"אם תמיד חלמתם לנסוע לפריז, אבל הכי רחוק שהגעתם היה כרמל צרפתי. 
אם תמיד חלמתם לעלות על האייפל, אבל הכי גבוה שהגעתם היה מגדל הנביאים. 
אם תמיד חלמתם לאכול בריוש חמאה אמיתי, אבל הסתפקתם ברוגלך בקונדיטוריה המקומית."

(מדרגות שפינוזה, צבי פטרקובסקי)  

 

תמיד חלמתי לנסוע לפריז כמאמר השיר ובקרוב גם אגשים את החלום הזה (טוב מאוחר מלעולם לא).
כשהתחלתי לתכנן מה אעשה ואראה בפריז, כמובן שחשבתי גם על האקלרים, המקרונים, הקרואסונים ומה לא. שמתי לב שמסביבי, בעיר חיפה, צמחה לה נבחרת נכבדת ביותר של קונדיטורים וקונדיטוריות שלכל אחד ואחת מהם/ן התמחות שונה. חלק מהם ומהן עובדים ועובדות בבית וחלק בבתי קפה ומסעדות.

החלטתי לראיין אותם כי סיקרן אותי איך הגיעו לתחום, מה ההשראות שלהם/ן וכמובן מה הקינוח האהוב עליהם/ן. בחלק הראשון אביא את הקונדיטורים/ות העצמאים/ות שעובדים ועובדות מהבית ובחלק השני שיפורסם בקרוב אביא את סיפוריהם/ן של הקונדיטורים והקונדיטוריות שעובדים/ות בבתי הקפה ובמסעדות.

אז קבלו את נבחרת המתוקים והמתוקות של חיפה!

אירנה משעל – Chantilly

איך הגעתי לתחום?

הגעתי לתחום האפייה לפני כ-8 שנים באופן מקרי לגמרי: הייתי בהריון ראשון בבית ומתוך שעמום החלטתי לנסות להכין עוגיות מאיזשהו בלוג שקרץ לי. העוגיות הצליחו, בעלי התלהב וזה גרם לי להתנסות ולהכין עוד ועוד דברים. תוך זמן קצר קיבלתי מיקסר במתנה ומשם הכל היסטוריה 

מפעם לפעם חיפשתי דברים יותר ויותר מורכבים- חלקם הצליחו וחלקם פחות וכך גם למדתי מהטעויות וחקרתי את הנושא יותר ויותר לעומק עד שהצלחתי להגיע לתוצאה נכונה. התמכרתי לעשייה, לתוכניות אפייה, בלוגים לאפייה. ספגתי כל פרט מידע אפשרי מכל מקום שהיה זמין עבורי. בהמשך השתתפתי בכמה סדנאות וקורסים של שפים מוערכים בארץ (ערן שוורצברד) ומחו״ל. בכל פעם אני לוקחת נושא כלשהו שמעניין אותי ולומדת אותו לעומק- מכינה שוב ושוב עד שמגיעה לתוצאה שאני שלמה איתה ב 100%. פעם זה היה עוגות ראווה, פעם טארטים מורכבים, פחזניות מושקעות, לחמי שאור, פיצות ולאחרונה נכנסתי עמוק אל תוך עולם השוקולד. התחום הזה הפך להובי הכי גדול שלי ואני גם מרוויחה ממנו מדי פעם במכירת עוגות וסדנאות אבל לרוב זאת עשייה בשביל הנשמה.

במקביל, בשנה האחרונה, למדתי גם צילום אוכל באופן עצמאי תוך ניסוי ותהייה כדי לתת במה ראויה לתוצרים שלי.

לפני כחמש שנים השתתפתי בתחרות ״הקונדיטור הבא של חיפה והצפון״ שנערכה בגרנד קניון תחת חסות של לגעת באוכל ושיפוטו של מיקי שמו. להפתעתי הרבה זכיתי במקום ראשון עם עוגת היער האדום (תותים במקום דובדבנים).

ההשראות שלי

את ההשראה לדברים שאני מכינה היום אני מקבלת מהבלוג של פיית העוגיות, מספרי אפייה מחו״ל, מאינסטגרם והרבה פעמים פשוט מהראש שלי. אני מאוד אוהבת שהדברים שלי יראו שונה ומיוחד ולא להעתיק במדויק ממישהו מוכשר ככל שיהיה.

הקינוח האהוב עליי

הקינוח האהוב עליי הוא הפארי ברסט Paris–Brest – 'המאפה הנהדר הזה נוצר לפני יותר ממאה שנה ב(הפתעה!) פריז, והוא נועד להנצחת מירוץ האופניים שבין פריז לברסט, ועל כן צורתו העגולה שמזכירה גלגל אופניים' (מצטטת מהבלוג עוגיו.נט)

אירנה מעבירה מדי פעם סדנאות פרלינים בצביעה ידנית אצלה בבית בחיפה.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מה שהיא עושה ומפרסמת בדף הפייסבוק שלה.

צבי אבידור

איך הגעתי לתחום?

אני מהנדס תוכנה במקצועי. לפני כ- 16 שנה, אחרי תואר ראשון ושני בטכניון התחלתי לעבוד במיקרוסופט. אחרי כמה שנים, הציעו לעובדים סכום כסף כדי ללמוד או לעשות משהו נחמד מחוץ לעבודה. אחת האפשרויות היתה ללמוד לימודי קונדיטוריה בדן גורמה בחיפה. נרשמתי יחד עם אשתי והתחלנו ללמוד. המורה היה מיכה גינטר, שלימים התברר שהוא מאושיות הקונדיטוריה בארץ. מיכה שפע ידע, מקצועיות, דיוק, ותשוקה עצומה לתחום שפשוט נדבקה בי. התאהבתי בקונדיטוריה וגם אחרי סיום הקורס אפיתי מדי פעם. אחרי הולדת ילדי הראשון נגררתי לחיי העבודה והמשפחה באופן שעצר את עיסוקי הקונדיטוריה. אחרי כמה שנים, החלטתי שאני מתגעגע. התחלתי לעקוב אחרי הבלוגים של נטלי (עוגיונט) ושל שרון היינריך (paris chez sharon). והחלטתי לחזור לעניינים. לקחתי את כל ימי החופש שהיו לי, ובמקום לטייל, החלטתי להישאר בבית ולא לצאת מהמטבח. כמו מהנדס טוב עברתי על כל הבלוג של נטלי, פתחתי גיליון אקסל וסידרתי לי מתכונים לפי כמה אני רוצה להכין אותם וכמה זמן הם אמורים לקחת. את כל תוצרי אותה חופשה אפשר למצוא כאן.

הבלוג של שרון נתן לי את הדחיפה לכוון לרמה אחרת לגמרי. שרון מסקרת בכישרון רב את הפטיסרי העילי הצרפתי, ואני גיליתי עולם שלם של תיחכום ויצירתיות אינסופית. בעזרת הרבה חברים שרכשתי בפייסבוק, סדנאות, ספרים ונסיונות למדתי הרבה וגם לימדתי. הספקתי גם לבקר בפריז כמה פעמים (חובה לכל קונדיטור מקצועי וחובב!). ואפילו לעשות גיחה קצרה יחסית (לצערי) לריאליטי האפייה בייקאוף, יחד עם יובל משה המוכשר. אני משתדל להכין קינוחים חדשים בכל פעם שמזדמן. כמובן בתלות בזמן הפנוי שיש לי 

ההשראות שלי

אני מאוד אוהב קינוחים בעיצובים נקיים ולא בומבסטיים. אוהב מאוד שילובי טעמים חדשניים ויצירתיים (טעמתם פעם עוגת גבינה ועמבה? . השפים האהובים עלי הם קלייר דמון ופייר הרמה. השראה אני מקבל מהמון מקומות. אני קורא על, ורואה המון יצירות של שפים מכל העולם, וגם של הרבה קונדיטורים מוכשרים פה בישראל, וכל יצירה כזו מציתה את הדמיון ומביאה עוד רעיונות.

הקינוח האהוב עליי

הקינוח הכי אהוב עליי הוא קינוח האיספהאן של פייר הרמה שביס ממנו גורם לי לפיק ברכיים כל פעם מחדש.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי צבי בדף הפייסבוק שלו.

עדי ניצן – עדיני מתוקים

איך הגעתי לתחום?

הגעתי במקרה ממש. לפני כמה שנים טובות הכנתי עוגת יומולדת לחברה וראיתי כי טוב. התחלתי להכין מתכונים של קרין גורן ואילתרתי עליהם וקצת שיניתי אותם, בעיקר ניסיתי להפחית מהחמאה  אחרי הצבא גיליתי בתוצאות של בדיקת דם שהכולסטרול שלי גבוה, אז חיפשתי מתכונים בלי חמאה/עם פחות חמאה, ועכשיו הכיוון הטבעוני מעניין אותי במיוחד. בהמשך עשיתי קורס קונדיטוריה של משרד העבודה, קורס אינטנסיבי של 8 חודשים, 8 שעות כל יום, עם לימודי צרפתית ותברואה וכל מיני קורסים אחרים , אבל למדתי המון בקורס ובסופו עשיתי סטאז' במלון רויאל ביץ' באילת עם חברים. עברתי למרכז ועבדתי בכמה מקומות, כל מקום לתקופה קצרה ומשהו לא הסתדר לי.

הרבה אנשים חושבים שקונדיטוריה זה נצנצים ופרחים ומלא שוקולד וכיף, אז זה גם זה, אבל בעיקר הרבה עבודה קשה ומאומצת, על הרגליים, ליד תנורים חמים.. זכיתי (ועדיין) להרבה כוויות בחיי. בחרתי להפסיק לעבוד בקונדיטוריות ועברתי לפריז, שם למרבה ההפתעה (של רוב האנשים) לא עסקתי בקונדיטוריה אלא עבדתי באל על ובעיקר אכלתי דברים טעימים. בפריז גיליתי המון טעמים ושילובים של מרקמים שלא הכרתי קודם, תחכום שהפתיע אותי וריגש אותי ממש.

באחת מארוחות השישי עם המשפחה הכנתי עוגת שמרים טבעונית עם שוקולד ולא הכרזתי שהיא טבעונית, נתתי לכולם לטעום. התגובות ריגשו אותי מאוד ואחיי הגדולים אמרו שהעוגה מזכירה להם את העוגה של סבתא ז"ל. מאז המשפחה שלי מאחוריי ואני מוכרת עוגות ועוגיות. יש תקופות שיותר, יש תקופות שפחות.. אבל זה כבר חלק ממני. אני נהנית להתנסות ולבדוק ובחרתי שהעסק שלי יהיה גם vegan friendly כי לכולנו מגיע תענוג מושחת ומבחינתי זה סוג של אתגר להכין מאפים טבעונים גם למי שאוכל כל ולהפתיע אותו שטבעוני יכול להיות גם טעים!

ההשראות שלי 

אמא שלי שפירגנה ומפרגנת לי ונתנה לי להיכנס למטבח ולנסות ולהתנסות וכנראה שהיא הלקוחה הכי גדולה שלי 
שרון מהבלוג paris chez sharon. אני הכי מקנאה בה בעולם. העבודה שלה זה להתמנגל עם שף קונדיטורים ולהעביר סיורי אוכל בפריז. עוד חלום גדול.
בלוגריות שאני מאוד אוהבת: נעמה גאון, נטלי לוין (עוגיו.נט), מאיה מרום (בצק אלים)

קינוח אהוב עליי

הקינוח שאני הכי אוהבת- עוגיות! עוגיות זו אהבת אמת מבחינתי.
אחד מהחלומות שלי הוא שיהיה לי מקום שהוא אך ורק של עוגיות (מוכנה להתפשר על להוסיף לו קפה גם).

תוכלו לעקוב אחרי עדי ולהזמין ממנה בדף הפייסבוק שלה.

ניצן ורדי – Sweet Talk

איך הגעתי לתחום?

זה התחיל כתחביב. אף פעם לא התעסקתי בשום דבר שקשור לאוכל.
התחלתי לאפות ובמקביל רציתי ללמוד צרפתית. איכשהו נפלתי על תכנית טלוויזיה צרפתית בשם 'qui sera le prochain grand patissier' – מעין תחרות לפטיסיירים מקצועיים. התאהבתי בטכניקה, ביצירתיות, בדיוק. אף פעם לא ראיתי קינוחים נעשים בצורה כזו וזה מאוד סיקרן אותי. תוך כמה חודשים נרשמתי לקורס פטיסרי בבית ספר 'בישולים'. לא באתי במחשבה שאני רוצה להתעסק בזה. זה היה קורס של שנה ותוך כדי הקורס הגעתי למסקנה שאני רוצה להתעסק בזה באופן מקצועי. אני מרגישה שזה יצא מעניין כי אני בסיבוב שני. בסיבוב הראשון למדתי צילום ואמנות ודווקא בגלל שנכנסתי לתחום חדש בגיל פחות צעיר, זה איפשר לי לבוא עם ניסיון ויותר רצון לבנות משהו ולהתבסס.

ההשראות שלי

הפטיסרי הצרפתי בראש ובראשונה. יש משהו מאוד מקצועי ופרפקציוניסטי במקום של הטכניקה והגישה הצרפתית לקינוחים ואני מאוד אוהבת את זה.
הקינוחים של פייר ארמה שטעמתי היו מדהימים והוא לא סתם נחשב המלך.
יש שף פטיסייה יפני בשם מורי יושידה שמביא את הטאצ' היפני לא בכך שהוא עובד עם מאצ'ה  ויוזו וחומרי גלם יפניים, אלא משהו בגישה שלו. למשל, הוא הפטיסייה הראשון שראיתי שעושה מוס בלי גלסאג' (ציפוי מבריק שנהוג לצפות בו את המוס). אני מתחברת לזה באופן אישי. יש בזה לדעתי משהו חופשי יותר – כמו ההבדל בין גן צרפתי לגן אנגלי. זה עדיין הכי מדויק ומושלם אבל חופשי יותר.
ז'אק ז'נה הוא פטיסייר צרפתי שעושה דברים ממש קלאסיים בלי הרבה רכיבים, מאוד פשוטים ומאוד מאוד איכותיים.
יש שפית בשם קלייר דמון שעובדת בצורה מאוד עדינה עם טעמים. היא שפית אישה שזוכה לפופולריות רבה מאוד למרות התחום הגברי מאוד.
המקומיות היא גם משמעותית מבחינתי. אני רוצה לעשות דברים שמתאימים לעונה ולמקומות שאני עובדת איתם. להכין דברים שנוצרים מההשראה של הפטיסרי הצרפתי אבל מביאים את הטעמים המקומיים ושיש בהם יותר קלילות. הצורך שלי לעשות משהו נקי ופשוט גם קשור באיזשהו מידה לזה שאני נמצאת כאן.
התחום עצמו מעורר השראה – יש אינסוף אפשרויות לטעמים, שילובים וחומרי גלם. אני כל הזמן מרגישה שיש לי יותר רעיונות מאשר שאני מסוגלת לבצע.

קינוח אהוב עליי

אני מאוד אוהבת את הטארטים שאני כל הזמן מנסה לחדש. זה בסה"כ קלתית של בצק פריך אבל אני מוצאת מילויים חדשים כל פעם. מבחינתי הפריכות של הקלתית יחד עם הרכות של הקרם זה השילוב האהוב עליי יחד עם אינסוף אפשרויות שאפשר לעשות איתו.

תוכלו לעקוב אחרי ניצן ולהזמין ממנה בדף הפייסבוק שלה.

והבאנו לכם הפתעה לא צפויה:

רומן גורביץ מבר היין והקוקטיילים הבטארד

החליט להתאים לארבעה קינוחים את היין שהולך איתם הכי טוב:

 

מקרון

מקרונים יכולים ללכת נפלא עם מוסקטו, אבל אם כבר, אז למה שלא נלך על משהו יותר מעניין? Rumeni muškat של יקב Kobal הסלובני. מתוק, אבל לא מתוק של "סכרת". על סף תסיסה עדינה, נעים וילווה את המקרונים בצורה נפלאה.

עוגיות שוקולד וחמאת בוטנים

חמאת בוטנים ופורט, זה כמו דיוויד גילמור ורוג'ר ווטרס. אופציה נפלאה ונוחה במחיר תהיה Quinta do Estanho – Fine Ruby. מתוק וריבתי. תפעילו מזגן ותהנו.

טארט פירות

בועות בועות בועות… שמפנייה יבשה תלווה אותנו נפלא. בנוסף, בטארטים עם חמיצות גבוהה יותר (כגון הלימון או הפסיפלורה) אפשר ללכת על משהו קצת יותר ייחודי, כגון ה"באכוס" של JWF מפרנקוניה. חצי יבש בעל חמיצות חדה שתלווה אותנו מצויין.

פרליני שוקולד

מלך הקינוחים, לצד מלך יינות הקינוח. יינות סוטרן, המגיעים מדרום מזרח בורדו, ידועים במתיקות האלגנטית שלהם. ליווי מושלם לסוף ארוחה

המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

חתכים/ פסטיבל סטודיו פתוח בחיפה עוד שבוע!

מבית היוצר של תרבות אכילה אנחנו מביאים לכם מוצר משובח!

בסוף השבוע של ה 8-10.6.17 יתקיים פסטיבל "חתכים – סטודיו פתוח".

הפסטיבל יתקיים בשכונות הדר, ואדי ניסנאס, ואדי סאליב ובעיר התחתית.

הפסטיבל בהפקת נעמה סובול ובשיתוף עם גורמים שונים בתחום האמנות והתרבות בעיר, ביניהם: סטודיו הנמלה, שער 3, גלרית הבורדל, בית גלריה, פירמידה, טבריה 15, בית 9, בית ספר לאמנות הנביאים, קפה הפינה ועוד.

הפסטיבל נתמך על ידי מנהלת עירתחתית, אגף התרבות בעיריית חיפה, מנהלת הדר ובית הגפן.

במהלך הפסטיבל יפתחו אמנים את הסטודיו שלהם לקהל הרחב ויחשפו אותו לאמנות ולתהליכי היצירה שקורים בהם. גולת הכותרת תהיה הליכות מודרכות שייצאו בכל יום ויעברו במסלולים שונים בין הסטודיות והגלריות המשתתפות. בנוסף יתקיימו אירועים בתחום התרבות והאמנות בגלריות ומתחמי אמנות שונים.

הפסטיבל יתמקד בקשר ההדוק בין האמנות לעיר. הפסטיבל הינו פיילוט ליוזמות דומות כגון "מנופים" בירושלים ו"אוהבים אמנות, עושים אמנות" בתל אביב. הוא משקף אמנות אוונגרדית ובלתי ממסדית.

מנהלת אמנותית: מור רימר.

עיצוב גרפי: עמית רוזמן.

פתחנו דף מיוחד לפסטיבל בבלוג ובו תוכלו לקבל את כל הפרטים והעדכונים. מוזמנים ללחוץ כאן כדי לראות את כל הטוב שהכנו לכם 🙂

מה את מעדיפה – פיצה או סרט?

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

(מאת יונה וולך)

בדרכי למטה מחיפה עילית לחיפה תחתית עברתי בסמוך לגרנד קניון, עניין של יריקה מביתי, וראיתי משני הצדדים – פקקי ענק המורכבים מעשרות מכוניות הממתינות להיכנס לחניונים משני הכיוונים. כמה מהמכוניות אף הגדילו ראש וחנו לצד כביש השירות שמוביל לנחל הגיבורים ומנהרות הכרמל. הלאה משם, חנו עוד אחדות מהן ממש מול נקודת התצפית אל הים.

אנוכי הייתי בהתלבטות לאיזו הופעה לנסוע – בינת' אל פאנק או הילה רוח רופאה במערב. אני מניחה שמאות האנשים שהיו בתוך הרכבים שזחלו אל הקניון היו בהתלבטות שונה – פיצה או המבורגר, שופינג בגדים או שופינג בשמים. הרי מחר ערב ראש השנה!

כן, לצערנו רוב הצרכנות בחיפה ובכלל בישראל אם כבר מדברים על זה, היא ממש לא צרכנות של תרבות – גבוהה או אלטרנטיבית. רוב הצרכנות מונחית מטרה – לקניון! בראיון לשי אילן, כתב התרבות הדי מצוין של "כלבו" אמר בן ריפתין, הבעלים של הסירופ כי "אנשים בחיפה הם לא צרכני תרבות גדולים. הסצנה המקומית היא קטנה. היא חמה, אבל באופן יחסי לא יצרנית". בתור לוקל פטריוטית קשה לי לקבל את הדברים למרות שמי כמוני יודעת שהם נכונים. בסוף השנה הזו שהייתה שנה מאוד מוצלחת לבלוג וגם עבורי אני חייבת לומר שגם אני הייתי חלק מהמשחק הזה. גם אני התפתיתי לסצנה הקולינרית בחיפה וגם אם אני לא מצטערת, כי אני מאמינה שאני באה לקולינריה בגישה הנכונה והעניין כמעט אף פעם לא היה הקולינריה בלבד, עדיין הייתה כאן בחירה נוחה למדי.

הבלוג הזה הוא לא בלוג אוכל וגם אם אמרתי את זה לפעמים, כנראה שלא צעקתי את זה מספיק חזק.
כשפתחתי את הבלוג הזה קראתי לו "תרבות אכילה" כמעין משחק מילים – כי אני הכי נהנית בחיים מתרבות טובה ואוכל טוב.
האיזון בין שני הדברים אף פעם לא קל וגם אם הבלוג התחיל בעיקר מאמנות ותרבות, הוא התקדם בעיקר בשנה האחרונה בעיקר לכיוון הקולינרי. כשאני אומרת שהבלוג הוא לא בלוג אוכל אני מתכוונת לכך שמעולם לא עשיתי ביקורת מסעדות כאן. מתכונים אינם החלק העיקרי של הבלוג והאוכל למעשה היה הדרך שלי להעביר רעיונות ומחשבות שלי בנוגע לעיר האהובה עליי – חיפה.
אבל כפי שנוכחתי לדעת, הסצנה הקולינרית בחיפה היא בעלייה לא נורמלית. הסצנה התרבותית-אמנותית? פחות.
מתוך חמישה אירועים תרבותיים כמו תערוכות, ערבי שירה, הופעות והרצאות – ארבעה קורים בבתי קפה ובפאבים. מה זה אומר עלינו בתור עיר? מה זה אומר עלינו בתור קהל שצורך תרבות? המקומות שמציעים כאן תרבות ללא החוויה הצרכנית של אוכל ושתייה מוגבלים מאוד. והם לא יהיו כאן לנצח, אתם יודעים.

חברת פייסבוק אמרה זאת יותר טוב ממני: "למה כשאני נוסעת לחול ומבקשת המלצות שולחים לי רשימת מסעדות כאילו זה הבילוי המושלם? אין לי בעיה עם אקזוטיקה של אוכל ולהכיר תרבויות דרך אוכל, ואני אפילו אוהבת לאכול ולבשל אבל בגלל שאני מסרבת להפוך את החיך והקיבה למרכז האנרגטי – תרבותי שלי אני מיד מוצאת שאני במיעוט. בעיני תרבות האוכל עוזרת לעשיר שיושב כל היום במסעדות הטובות בעולם להרגיש שהוא "מתחבר אל העם" בכך שהוא מכיר את השף מה שהופך אותו להיות יעני יצירתי, ומצד שני זוהי תרבות שעוזרת לבורגני הממוצא לחוש עוד יותר שבע ממה שהוא בדר"כ רק בכדי להרגיש עשיר לרגע. והכי נורא זה שבפתיחות של תערוכות או בהשקות של ספרי שירה יש אופנה חדשה של מזטים ומטעמים יפים, מה קרה לימים שהסתפקו בבירה מכבי? ומה קרה לכל האנשים הביקורתיים שמתנגדים לאח הגדול אבל משתוקקים למסטר שף הריאלטי הדביק הזה?
ובשורה תחתונה- זה כל כך לא רוקנרול וממש לא קול בעיני לדבר על האוכל שאתה אוכל, לנתח אותו ולהתמוגג על כל ביס ולהחליף כל היום מתכונים כמו אחרונת הסבתות כי כפי שכתוב במאמר – התרבות הזו לא מתנגדת או מאיימת על שום דבר עד כדי כך שזה עושה לי בחילה."

אז מה תראו כאן הרבה יותר?
פוסטים על מוסיקה והופעות
פוסטים על אורבניות וחיים ברי קיימא
פוסטים על פרוזה ושירה וגם אירועים
פוסטים על תיאטרון
פוסטים על תערוכות וגלריות ואמנים
ראיונות עם אנשים שתורמים המון בעיר
וגם קצת בכל זאת על אוכל מידי פעם 🙂
ויהיו גם סיורים!

כן, אני מודה שאולי אני יורקת חזרה לבאר ששתיתי ממנה (ובמקרה שלי – גם אכלתי) אבל הגיע הזמן לכיוונים חדשים, או לפחות לדגשים חדשים. עדיין יעלו כאן פוסטים על אוכל ומבזקים על מקומות אוכל חדשים, אבל הם יתפסו פחות מהחמישים אחוז שהוקצבו להם מראש.
אוכל הוא דבר חשוב. אנשים מתחברים רגשית אליו, מתקשרים דרכו והוא גורם מייצב בחיינו אבל הוא לא חזות הכל.
קל ללכת למקום של המצליחים. קל לנוח על זרי הדפנה. אבל לברוא את עצמך, כמו שכותבת יונה וולך, זה העולם הטוב ביותר.

שנה טובה לכם!

נ.ב – בסוף בחרתי בהילה רוח רופאה במערב ולא הצטערתי לרגע!

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n

סיור בין ערביים בשכונת הדר!

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

("בדרך הגדולה" מאת נתן אלתרמן)

*

שעות אחה"צ הן השעות הכי יפות לצילום, טיול ואהבה.
האור הרך והמשיי נופל בעדינות על אבן שלהטה כל הצהריים.
אחרוני הרוכלים ממהרים לביתם והמולת היום שוככת.
עכשיו הזמן למשוררים שיתהלכו עם המצלמה, עם בלוק הציור, עם מחברת כתיבה. זמן לאוהבים שיש להם את כל הרגע הזה ואת הרגעים שאחריו. זמן למשוטטים שמסתכלים על הפינות החבויות ועל הדברים הקטנים של החיים. זה זמן לשיחות נפש, לשקיעה בספרים, לפגוש מכרים ותיקים. זמן לבירה צוננת או יין לבן מתוק. לאוכל קטן כדי שלא נתמלא עד הערב.

*

תרשו לנו להציג בפניכם את הסיור החדש של תרבות אכילה:
סיור בין ערביים בהדר.
בסיור הזה נאכל קצת, נשתה קצת, נקרא שירה וקטעי פרוזה ומי שרוצה גם יצלם או יצייר. בעיקר נדבר על השעות הזהובות האלו ומה הן גורמות לנו להרגיש בהקשר של עיר.
אתם מוזמנים להביא קטעים משלכם לקריאה, מצלמות וגם בלוקים לרישום וציור. קחו בחשבון עצירה או שתיים לאכילה ומספר דומה של עצירות לשתייה. הסיור הראשון ייצא ב 26/5 יום שלישי, בשעה 16:30 ויימשך כשעתיים לערך.

ניתן לקבל פרטים נוספים ולהזמין מקומות דרך אימייל tarbutachila@gmail.com

11169625_10206602353848278_1649187528082505010_o

10835290_10206592099711931_6151726544136451389_o

11021309_10206107613760085_8051017714025193783_o

10371273_10206107637240672_6206121063922171656_o

התמונות המדהימות של ניבה בן עמי

הידיעות על מותה של השירה היו מוקדמות

"השמועות על מותי היו מוגזמות למדי"
(מארק טווין)

לחיפה תמיד היה איזה קטע עם שירה.
אני זוכרת כשהייתי תיכוניסטית, הגעתי בדרך לא דרך לערבי השירה החודשיים האלמותיים שהיו מתקיימים במרתף 10, מועדון הסטודנטים המיתולוגי שהיה אז במרכז הכרמל – צמוד לסינמטק.
דלת קטנה בגבו של בית הכט הידועה למעטים בלבד, הכניסה אתכם למחילת ארנב בדמות מדרגות שהובילו למרתף קטן ואינטימי מתחת לאדמה ושם התקיימו הרצאות, הופעות וגם ערבי שירה שאותם הנחו דמויות משתנות מעולם השירה, כל אחד מהן לתקופה ארוכה.
כשהתוודעתי בפעם הראשונה לערבים האלו הם הונחו שנים ארוכות על ידי עופר טל שאח"כ עזב כדי לעשות מוסיקה ולהקים את הרכב התפוחים (The Apples), או יה! ואחר כך נטל את השרביט לדי הרבה זמן, יונתן בן עמי, משורר, סופר ומוזה.
כל מי שהיה לו מה להקריא, הקריא. ואחר כך משוב מהנוכחים ולעיתים גלשו לויכוחים אינטלקטואלים, פוליטיים, ספרותיים ומה לא.
ואני, ילדה בת 16 שמפחדת להקריא ובכלל מרגישה שאין לה ממש מה לתרום, בלעתי בשקיקה את כל מה שנאמר.
לא ידעתי ששלוש שנים לאחר מכן, באמצע השירות הצבאי שלי, אכתוב שירים מתוך הזיה, מכושפת, מחושמלת.

אז מי אמר שהשירה מתה וחלפה מהעולם?
יהיה מי שיהיה, האיש הזה כנראה לא שהה בחיפה בשבוע האחרון.
בשישה ימים התרחשו בעיר שלושה אירועי שירה שונים האחד מהשני באופן מהותי.
תגידו שפעם ביובל יש כאן שבוע עם אקשן ונענה לכם שממש לא.
ערבי הקראת שירה, השקות ספרי שירה ומופעי שירה מולחנת ומומחזת הם די שיגרה חיפאית כאן בעירנו.

זה הזמן להציג את מדרגות – דף פייסבוק המרכז את כל מה שקשור לעולם השירה החיפאי – אירועים, שירים חדשים, חדשות ועוד.
מאחורי הדף עומד מור הובר, משורר חיפאי מוכר שגם צבר רקורד בהנחיית ערבי שירה, והוא עושה מלאכת קודש.
בדף עולה שיר חיפאי אחד ביום (בימי א-ה). בנוסף, עולים פוסטים ועדכונים על כל אירועי השירה שמתרחשים בחיפה. מור גם מעשיר את הדף ומעלה דברים הקשורים לשירה ותרבות בחיפה ודברים שמעבר ברוח הדף.

10872809_10155125154345223_1938208080687679235_o

 מדרגות – מדווח על כל אירועי השירה בחיפה. מתוך "ערב לעוס". צלם: אייל לבקוביץ

אבל נחזור לענייננו.
השבוע האחרון היה מסעיר, מרגש ומבטיח לגבי הבאות לעתיד.
למעשה, זה שבוע שהתחיל ביום רביעי שעבר, ה 21 לינואר.
לא ממש ידעתי למה לצפות כשנכנסתי למועדון הסירופ לערב השירה "מזג פנימי".
רק ידעתי שפרויקט כזה ששישה אנשים טובים ומוכשרים מעורבים בו לא יכול להיות פחות ממוצלח.
שרון קשרו – משורר ומנחה ערבי שירה, שפוסט שלו כבר קראתם כאן, עבר לחיפה לפני פחות מחצי שנה וכבר תורם במרץ לסצינה.
שרון הגה את הרעיון של ליין ערבי שירה מינימליסטי שיתמקד בהגשת השירים ויהיה קצר ולא מתמשך – שעה נטו בלבד. מעולה לבעלי הפרעת קשב 🙂
יחד עם כמה מחבריו המשוררים ובתמיכתו של בן ריפתין ממועדון הסירופ, הוא רקם את הערב הזה שהצליח להיות מיוחד ולהפתיע גם את מי שנדמה שכבר ראה וחווה הכל.
בזה אחר זה עלו חמישה משוררים וסופרת אחת, הקריאו וריגשו.
הערב התחיל רגוע עם טל איפרגן, התחמם עם ענבל אשל כהנסקי – האורחת מאיזור המרכז, עניין וסיקרן עם גל אלגר שקראה קטע מספרה ואז אחרי ההפסקה, עלו סברינה דה ריטה העדינה אך הזועמת שחיממה את האוירה בשביל שרון קשרו הדרמטי והסוחף והפינאלה נכבשה על ידי עידו הראל, המשורר החיפאי שחזר מגלות של עשרים שנה בתל אביב וחתם את הערב בהקראה מסעירת חושים.

composite_14225419623630

משתתפי הערב בכיוון השעון מלמעלה: טל איפרגן, סברינה דה ריטה, גל אלגר, עידו הראל, ענבל אשל כהנסקי ושרון קשרו. תודה לשיר דר על הצילום בתמונות השחור-לבן.

התוצאה הייתה ערב שירה עם ערך מוסף, מרגש ותיאטרלי והמקריאים פשוט הצליחו לסחוף את הקהל וללכוד את תשומת ליבו.
הבלוג והבאים עימו הלכו הביתה בהרגשה חגיגית ועם טעם של עוד בפה. אני חושבת שמה שעידו הראל אמר (מזמן לא השתתפתי בערב כה רגשי, מדויק ונוקב) מצליח להעביר בצורה הכי טובה את מה שקרה בסירופ באותו ערב.
הנה וידאו שצולם על ידי גל אלגר, של המשוררת ענבל אשל כהנסקי, מקריאה את שירה "סוכנת סמויה".

סוֹכֶנֶת סְמוּיָה /ענבל אשל כהנסקי

נִשְׁכִי אֶת מִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי
וְהַשְׁאִירִי בָּהּ אֶת סִימַן שִׁנַּיִךְ,
כִּי אֲנִי לְךָ תְּשׁוּקָה שֶׁהִיא סוֹכֶנֶת סְמוּיָה,
יוֹצֵאת בַּלֵּילוֹת בָּהֶם אַתְּ עֲדַיִן תְּמִימָה.
לַטְּפִי אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת
כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים חַיָּה
וְאָז סִטְרִי לָהּ בְּחָזְקָה,
בַּהֲנָאָה מְשֻׁלַּחַת חַסְרַת רֶסֶן,
אֲבָל שְׁקֵטָה
כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יֵדַע.

מתוך "סמאל אהובי" (פרדס, 2013)

יום אחר כך, ב 22 לינואר, השיקה שירה כהן, משוררת חיפאית אף היא, את ספר השירים החדש שלה "מלכודת".
הספר שיצא בהוצאת פרדס, הוצאה חיפאית ששוכנת בעיר התחתית, הוא ספר הביכורים שלה.
אירוע ההשקה החגיגי התרחש בפאב הסנוקר המיסתורי, הפארמסי, שהוגדר על ידי שירה כ"המקום הכי קריפי בעיר".
הכיבוד באירוע נתרם על ידי רשת "קפה לואיז" והכיל מכל טוב: לחמים, סלטים, מגוון ממרחים ועוד.
משוררים רבים עלו לרגל והקריאו שירים מהספר. היה טעים ונעים 🙂

אחד מהשירים שבספר:

אַרְנְבֵי- שׁוֹקוֹלָד נְמַסִּים אֶל הַשֶּׁלֶג
וּמוֹצַרְט לֹא כּוֹתֵב עַל כָּךְ רֶקְוִיאֶם.

הוּא שׁוֹאֵל מַדּוּעַ אֲנִי מְפַחֶדֶת
מֵהַזְּקֵנָה עִם הַמַּקֵּל
שֶׁמְּחַטֶּטֶת לָהּ בִּמְכַל-הַמִּחְזוּר
וְלֹא מְשִׁיבָה לִי מַבָּט.

"הַכְּפָר הוּא מָקוֹם לְהַלֵּךְ בּוֹ יָחֵף
לְלַקֵּט בֵּיצִים, לָנוּחַ בָּאָחוּ"
נֶאֱמַר בְּחוֹבֶרֶת מִשְּׁנוֹת הַ-60.

וַלְס וִינָאִי, מוּסִיקַת לַיְלָה
וּמִיקִי מָאוּס קוֹסֵם שֶׁכְּמוֹתוֹ
מֵקִים לִתְחִיָּה אַרְנְבֵי-שׁוֹקוֹלָד.

הַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ רִשְׁתוֹת הַדַּיָּגִים זָרְחוּ
כְּמוֹ יֵשׁוּ) מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם)
הוּא הַלַּיְלָה בּוֹ חָל חַג הַפַּסְחָא
יִתָּכֵן שֶׁהַשִּׁנַּיִם שֶׁלִּי בָּעֲרוּ
בְּכָל מִקְרֶה הִתְחַלְתִּי לַחְגֹּג

תמונות מהאירוע:

Pharmecy

Pharmecy2

Pharmecy3

תודה לג'וני ספקטור שצילם

שבוע לאחר מכן, ביום שלישי ה 27 לינואר, התרחש איחוד ענקים או מפגש פסגה.

מגזין אלת המסטיק בניהולה של לילך ובר התאחד לערב יחיד ומיוחד עם צוות ערבי השירה "שירה נוראית" בהנחייתם ובארגונם של ברק וקנין והילה זאנה. האיחוד התרחש באגף השני – מקום אגדי בפני עצמו. "ערב לעוס" הם קראו לערב שהיה המון דברים, אבל ממש לא בנאלי.

מיטב המשוררים עלו והקריאו, ביניהם חבצלת שפירא, גרא דוידי, ג'וני ספקטור, תמיר אסולין בהופעה נדירה ועוד.
אך מארגני הערב לא הסתפקו בשירה. כל סוגי אמנויות המדיה היו שם.
מסך ענק שהקרין אנימציות ללא הפסקה שהשתלבו בצורה מופתית עם התכנים, מוסיקה משובחת מפי מיכל לדרפיין, נעם לוי, כאמל ג'ו, זיק וצאלה קוטלר הדרי. הבלוג התמוגג ונמלא השתאות מהופעתה של מיכל לדרפיין שלקחה שיר מאתגר מאוד של טרייסי צ'פמן וביצעה אותו בכשרון מדהים. נעם לוי חרך את הבמה עם הגיטרה שעליה הפליא לנגן את שירו מין חתולה. אנחנו מביאים לכם כאן את הוידאו שכבר הפך לויראלי בפייסבוק ותודה ליעל לבנון שצילמה והעלתה ליוטיוב 🙂

מין חתולה / נעם לוי

הִיא בָּאָה אֵלַי בִּצְעָדִים פְּסַנְתֵּרִיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
וְאָז עוֹבֶרֶת יָשָׁר לְפַסִּים מַעֲשִׁיִּים
שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹרלָבָן שָחוֹר
מִין חֲתוּלָה מִין

וְאֵיךְ הִיא מְסָרֶקֶת עִם הַלָּשׁוֹן
אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים
וְאֵיךְ הִיא מִתְחַבֵּאת כְּמוֹ סִימָנִיָּה
בַּסֵּפֶר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הֲלֹא קְרוּאִים

בנוסף היה מיצג מרשים של רחלי לוריא שחרטה שיר מדם ליבה (או טוש אדום) על נייר ואז שרפה אותו ואספה את האפר לתוך צנצנת. די-ג'יי משעשע ועלום שם שגם סיפק אתנחתות קומיות.
רגע השיא היה קטע מתוך אופרה סאטירית ואנטי מלחמתית של א.ס שופרא בכיכובם של ואדים נמירובסקי – אגדה עוד בחייו, אורית פרלמן בעלת הקול הבלתי נלאה, יוס סטיבל הצלם ומשתתפים מהקהל – לאה דור, שחר סיון, לילך ובר וברק וקנין. האחראי על הבימוי והפקה הוא רז'יד רובנר. הנה קטע מתוך האופרה באדיבותו של ג'וני ספקטור:

גם בהפסקה הנוכחים דיברו על שירה, התעדכנו ויוזמות חדשות נרקמו. השמועות מספרות על משוררת צעירה שהקריאה משיריה לחבורת משוררים ותיקה וקיבלה תגובות נלהבות. האם נראה אותה בערב השירה הבא מקריאה?

בכניסה היה דוכן לממכר מגזין אלת המסטיק וגליון נמכר ב 15 שקלים עם צ'ייסר וודקה. שווה! לפעמים המגזין הוא רק תירוץ 😉
על הבר חיכתה הפתעה נוספת: ענק נוסף בדמותו של שחר סיון שחגג יום הולדת יום לפני כן והפליא בבישוליו עם שוקרוט לא כשר בעליל, חריימה עם פלמוד ומוסקה טבעונית מדהימה! הקינוח – עוגת מוס שוקולד – היה שיא השחיתות ויחד עם קצפת טרייה ותותים חתוכים אפשר היה לפרוש בשיא.

composite_14225513174832

תם ונשלם שבוע רגיל ושגרתי של אירועי שירה בחיפה.
אנחנו רק היינו כאן כדי לדווח!

So Long!

*

זה היה שבוע מבורך מבחינת ימי הולדת של עמודי תווך ודמויות מפתח בעיר.
הבלוג רוצה לברך את כל האנשים האלו ולהודות להם על פועלם הטוב:

עופר שטיינבך מ"פת שטיינבך" – שדואג לבלוג ומשפחתו ללחמים מצוינים.
שחר סיון – חלוץ, מייסד ומשקם בעיר תחתית חיפה. בלעדיו כנראה שהבלוג הזה לא היה קיים.
הדס בן ארצי – מייסדת ומארגנת "במניה" ובכלל תיאטרון זול ואיכותי בחיפה. שחקנית ותופעה בשיא התהוותה.
נטלי לוין – מייסדת גלרית "החדש והרע" וללא ספק מייסדת הפרויקט המגניב והמבורך הבא בחיפה בקרוב.
גל אלגר – עורכת וסופרת חיפאית. ממארגני ערב השירה "מזג פנימי". פעילה חברתית בנוסף על הכל.

10854322_10155125143070223_8567777095762258577_o

נענע, כלבתה של מיכל לדרפיין, נהנית בערב השירה. צילם: אייל לבקוביץ

בפלמר ייסדתי את האגף השלישי

חֵיפָה בַּחֹרֶף הִיא חִתּוּךְ עֵץ יַפָּנִי
שָׁם מְצַפֶּה לִי מֶשִׁי הַגֶּשֶׁם, הָרַךְ בַּגְּשָׁמִים.
לַבְנִין הַכְּרוּב נִרְדַּם לוֹ בַּשִּׂיחִים הַלַּחִים
וּמִן הַשְּׁלוּלִיּוֹת שְׁלַל הֲזָיוֹת עוֹלוֹת כְּאֵד
עִם עֶדְנַת עֲנָנִים חֵיפָה בַּחֹרֶף מְרַחֶפֶת בָּאֲוִיר
וְהָאֹפֶק הוּא לִפְעָמִים מִפְרָשׂ עָשׂוּי נְיַר אֹרֶז
כְּפֶצַע בְּבֶטֶן הָעִיר בָּא עֶרֶב רְבַב שֶׁמֶשׁ.

(אשר רייך – חיפה בחורף)

 

 

חיפה יפה בחורף. אפילו בסופות הכי מטורפות, אלו עם הרוחות החזקות, הבלתי מתפשרות שאין להן מה להפסיד, והגשם שנראה כמו שפוף לידן, אבל בעצם מכה בנו ללא רחם, בלי שנרגיש – כי אנחנו לכודים בצינה הכועסת והמקפיאה, חסרי יכולת להתייחס לדבר מלבד הנשיבה הזו, שתיכף הולכת להתפרץ כמו אומרת "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי".

במזג האוויר הזה נערכה השקת הגלריה החדשה שער שלוש.
אמנם לא היה לי צל של ספק שיגיעו אנשים חרף הסופה אשר פקדה את חיפה, אך לא התכוננתי למסה כזו של חיפאים (ברובם) שיגדשו בהמוניהם את המקום. ובעצם למה לא?
אם יש מקום שיכול לגרום לכל האנשים האלו להגיע למרות מזג האוויר ולמרות שלל האירועים שנערכו באותו יום (זה היה חמישי פורה במיוחד) – זה מקום שהוקם על ידי החבר'ה של גלרית האגף.

1920949_10155064463425223_3773319756623094320_o

ליבי קסל מקבוצת האמנים של האגף ודור ההמשך

החבר'ה של האגף?
שמעתם נכון.
שער שלוש היא רעיון שהפך למיזם שגלגלו בעז נוי ואלדד מנוחין מהאגף יחד עם האוצרת סמדר שינדלר ומנהלת הגלריה רויטל ארד וזכה לתמיכה נלהבת של עיריית חיפה ובראשה מנהלת עיר תחתית. אכן, גם שעון מקולקל וגו'.
מה שמייחד את הגלריה הוא שמעבר לכך שהיא עצמאית, היא משמשת כחנות אשר מוכרת את עבודות האמנות המוצגות בה במחירים סבירים, ללא עמלות התיווך המקובלות בשאר הגלריות ומעבירה 100% מהכסף לידי האמן.
כמו בכל פרויקט שקולקטיב האגף קשור בו, גם הפרויקט הזה הוא קהילתי וחברתי ובמקום יתקיימו אירועים והרצאות, לאורך כל ימות השנה. לצערנו בעקבות החלטת העירייה, המקום יפעל במשך שנה אחת, והדבר מהווה תעודת עניות לעירייה שכמו בפרויקטים רבים אחרים לא מאפשרת לבנות מוסדות תרבות אמיתיים בעיר מעבר לאלו שנמצאים בה מאז אמצע המאה הקודמת.

10887245_10155064450700223_3076348584532348344_o

הפתיחה החגיגית והמתוקשרת

האירוע נפתח כבר בשעה 18:30 בברכות שנשא ראש העיר יונה יהב, מלווה בכלי תקשורת, ונמשך עד חצות ואף יותר מכך. מי שנכנס לחלל אשר מוקם ברחוב שער פלמר 2, ממש מול ביסטרו וניה וכמעט בצמוד למסילת הרכבת יכל להרגיש את החשמל באוויר, והלה לא נבע רק מסופות הרעמים והברקים, אלא מהאנרגיה השמחה והשובבית אשר מילאה את המקום. מדובר בחלל די עצום אשר מחולק על ידי כמה מחיצות ונותן את התחושה של מוזיאון וכן, יש מצב שמוזיאון טיקוטין היפני למשל, מקביל לו בגודל. מוזיאון לאמנות אלטרנטיבית בחיפה… לא רע בכלל, לא רע בכלל 🙂 התמונות מילאו את הקירות בצורה חיננית למרות הצפיפות היחסית ודוכן של הוצאת הספרים החיפאית
"פרדס" הוצב גם הוא בחלל הגלריה.

10818365_10155064487525223_5377135939770282239_o

צבי ונערי הליווי בהופעה

כל אותה העת נשמעה מוזיקה מאי שם, מה שגרם לי לתהות.
הרי אין פתיחה בלי מוסיקה, אוכל וריקודים כמסורת האגף, אבל מה יעשו במזג האויר הזה?
בימים כתיקונם, כל החינגה נעשית מחוץ לגלריה, ברחוב, והתחושה היא שלערב אחד חיפה באמת נהפכת לברצלונה או ניו יורק. ואילו היום – קור, רוח, גשם – אלו הדברים שציפו לחוגגים והרוקדים.
גיליתי היכן הסתתרה המסיבה האמיתית הודות לאנשים שהגיחו מידי פעם כמו משום מקום, מיוזעים טיפה, עיניהם נוצצות ולעיתים נחו בידיהם צלחות עם כל טוב או כוסות שתייה אלכוהולית או רגילה.
ההאנגר רחב הידיים הצמוד לגלריה "הושאל" לאותו ערב לטובת הפתיחה והוקרנו בו עבודות אמנות. עמדת דיג'יי מוקמה בו ותחילה תקלטה בה מאיסה מטר, מקבועות המתקלטים באגף.

10904010_10155064506495223_6397445651761968053_o

רחלי לוריא באוויר

דוכן של וניה ביסטרו הועמד לרשות החוגגים וניתן היה לקנות במחירים עממיים לכל כיס צלחת שוקרוט (נזיד גרמני-צרפתי חורפי מנחם ובשרי במיוחד), חלה עם רוסטביף ורטבים, חלה עם מטיאס ורטבים ולטובת הטבעונים לאפה עם כרובית, חצילים, ושאר רטבים וסלטים. המחירים נעו בין 15 שקלים ל 25 שקלים. היינו במצב רוח טבעוני באותו ערב ולכן בחרנו בלאפה הטבעונית שהייתה מעולה. לטובת מצניעי הכיס אורגן שולחן כיבוד ענקי מטורף שכלל גבינה צהובה ממש טובה שהיה צריך לחתוך מגוש, פיתות קטנטנות, תפוחים, קלמנטינות, שקדים, עוגות, שוקולד עטוף כמו סוכריות עגולות ועוד מכל טוב. יין ובירות היו בשפע וכמובן גם שתייה קלה.
קצת מאוחר יותר עלו צבי ונערי הליווי להופעה.
כצפוי ההופעה הייתה מרטיטה. צבי הפליא בשירה ובסיפורים ופסי בנגינתה המופלאה.
את הערב חתם ארז טודרס שתיקלט סט מהמם ומקפיץ, אקלקטי אך זורם. ארז הוא חבר בהרכב "התפוחים" – הרכב חיפאי שהתפרסם ברחבי העולם. ליקטנו לכם כאן בעזרתו האדיבה של ארז פלייליסט של עשרה שירים המהווים מדגם מייצג ממה שהלך שם באותו ערב. תיהנו 🙂

זהו זה להפעם.
הבטחתי לעצמי שהפוסט הזה יהיה קצר מהרגיל אבל אי אפשר בלי מתכון לסופשבוע… 🙂

תודות

תודה רבה לאייל לבקוביץ' מגולמונד ספרים שתרם את התמונות הנפלאות מהאירוע. לתמונות נוספות לחצו כאן.
תודה רבה לארז טודרס שנאות לשלוח מדגם מייצג מהסט שתיקלט באירוע.
תודה רבה לרונה שחר שתרמה את כותרת הפוסט.
תודה רבה לדור פרסבורגר שנתן את הלייק ה 900 לדף הפייסבוק של הבלוג. תבורך!

ומה יישאר לי לשבת?

המרק הזה הוא ארוחה שלמה, הכוללת בשר, אורז, ירקות ונוזלים והכל באותה הקערה.
מנה נדיבה ממנו תחזיר אתכם לפחות כמה שעות טובות בקור הזה!
בעיקרון מדובר על שילוב מאוד מוצלח של מרק חמצמץ לקובה יחד עם קציצות בקר מטוגנות.
לקחתי את שני המוטיבים האלו והוצאתי יציר כפיים טעים, משביע ומחמם.

מרק מנגולד וקציצות בקר

מצרכים

למרק:
2-3 כפות שמן זית (לפי הטעם)
3 קישואים צהובים חתוכים לרצועות עבות (אם אין, גם רגילים יספיקו)
צרור מנגולד שטוף חתוך לרצועות דקות
בצל אחד קצוץ
6 שיני שום קצוצות
מיץ מלימון אחד או שניים (לפי הטעם)
מלח ופלפל לפי הטעם

לקציצות:
שמן קנולה לטיגון
חצי קילו בשר בקר טחון (רצוי שהקצב יטחון על המקום)
חצי בצל קצוץ דק
כף כמון
מלח ופלפל לפי הטעם

10449978_10152950585569321_6765865863364139381_n

הכנה:

1. מתחילים עם הקציצות:
מערבבים את כל המרכיבים בקערה ולשים אותם בידיים.
2. יוצרים קציצות בגודל בינוני.
3. במחבת גדולה מחממים שמן לטיגון ומטגנים את הקציצות חצי טיגון
כלומר רק השחמה מבחוץ.
4. שופכים את השמן מהמחבת ומשאירים את הקציצות בתוך המחבת בצד.
5. מתחילים עם הכנת המרק:
מחממים בסיר גדול שמן ומטגנים בצל ושום עד להזהבה.
6. מוסיפים את הקישואים ומטגנים 2-3 דקות.
7. מתבלים במלח ופלפל.
8. מוסיפים את המנגולד ומיץ הלימון ומוסיפים מים עד לכיסוי (כ 5-6 כוסות)
9. מרתיחים ואז מורידים את האש ומבשלים כחצי שעה.
10. מוסיפים את הקציצות יחד עם שאריות השמן למרק ומבשלים עוד 15-20 דקות.
11. מגישים עם אורז לבן מבושל שהכנו מראש (אפשר לשפוך את המרק על האורז אבל מומלץ יותר להכניס את האורז למרק).

בתיאבון!

1743629_10152950585679321_3009811862515000811_n

שיחה ותחנות תרבות עם רפרם חדד

כזכור לכם ביום ראשון השבוע, כתבתי כאן על ערב השירה הקסום שהיה באגף בצמוד לבישולים המדהימים של רפרם חדד והבטחתי לכם שיחה עם רפרם על אוכל ואמנות ואת מתכון השקשוקה האלוהית שהכין באותו ערב.

רפרם, בן 38 סך הכל, הספיק בחייו בערך כמות כפולה או משולשת ממה שהייתם מצפים מבן אדם בגילו ובתחומים שונים ומשונים.
בין היתר ניתן למנות את היותו מתאם הפעילות בישראל של תנועת Slow Food העולמית, כתב אוכל ותרבות בעבר בכמה עיתונים (גלובס, כל העיר ולה סטמפה האיטלקי), השתתף בתערוכות צילום ופיסול רבות בישראל ובעולם והיה מעורב באינספור פרויקטים, בתחום האמנות ובתחומים חברתיים ותיעודיים. בין היתר עבד עם פרופ' אומברטו אקו (המוכר בתרבות הפופולרית בשל ספרו "שם הורד") על מיצב המכונה "מכונה אריסטוטלית" שהוצג במסגרת התערוכה הבינלאומית Arting Jerusalem. הוא ישב בכלא הלובי כמעט חצי שנה ושחרורו התאפשר בעזרת התערבות של דיפלומטים וראשי מדינות רבים. הוא אף כתב ספר על החוויה המטלטלת. הוא זכה בסדרה של פרסים על פועלו ואף יש ערך על שמו בויקיפדיה. בנוסף הוא מתחזק אתר ובלוג.

כל ההקדמה הארוכה והפומפוזית הזו באה בעיקר כדי להדגיש את הניגוד בין הרזומה המרשים לבין רפרם הבן אדם שהוא צנוע, פתוח ולבבי בצורה שלא תיאמן ואוהב אדם במובן העמוק ביותר של המילה. היה לי את העונג לבלות איתו שעה קלה ולדבר איתו על הדברים החשובים ביותר בחיים: תרבות, אמנות ואוכל. אלו הדברים שלפחות עבורי, נותנים את הטעם לחיים (תרתי משמע) ונדמה לי שגם לרפרם.
השיחה התקיימה בפאב המסעדה הרומני "הבנרה" – מקום מלא קסם שגם הוא, כמו המרואיין שלפנינו, נחבא אל הכלים, למרות מסורת מפוארת, אוכל משובח ואופי מיוחד שיש בו.

איך הגעת להתעסק בהיסטוריה הקולינרית של המשפחה המורחבת שלך ומה מושך אותך בלשחזר מאכלים נשכחים? 

זה פחות לשחזר כי אני חי את האוכל הזה כל יום, מבשל אותו ואוכל אותו, והטריגר הוא עיסוק באמנות, ובביוגרפיה שלי, כי אני אמן מאוד ביוגרפי. הפרקטיקה שלי היא חקירה של מי שאני, מבחינת העבר, המשפחה שלי. גם מבחינת נושאים אחרים כמו אומנות (craft).
יש כאלו שמוחקים את הכל. אני מעדיף לדעת גם את מה אני מוחק. אני רוצה לדעת הכל – לחיוב ולשלילה.

10322813_10152402559850873_8944338951599780892_n

שני דרכונים: ישראלי ותוניסאי – חלק מהביוגרפיה

מתי התחיל העיסוק הזה?

זה חלק אינטגרלי בנסיון להבין את השורשים שלי. כשאתה מנסה להבין משפחה, אז אוכל זה הנושא הכי פשוט, הכי נגיש. כשאני מגיע לתוניס למשפחה (רפרם חדד חי חצי מהזמן בתוניס וחצי מהזמן בישראל ובמקומות אחרים, נ"ס), רוב הדיבור הוא על אוכל. הרבה מהדימויים באמנות הם ויזואליים. יותר קל לדבר על שמן זית עם אמא שלי מאשר על זכרונות של אבא שלי מעבודתו כשען. זו תרבות יותר ורבלית ונוחה לכולם ואפשר לדבר עם כל אחד על זה ולכן זה הנושא שבחרתי לדבר עליו הכי הרבה עם המשפחה. זה נושא פחות טעון מהגירה למשל, או פוליטיקה.
אחות של אבא שלי, כמעט בת מאה, גרה בצפת, וכל פעם שאני מבקר אותה אני מביא לה דגים קטנים מיובשים.
כל האסתטיקה של אוכל כבר קיימת. הבסיס כבר שם ולכן לא מפחדים לדבר עליו.

איך אתה עושה את החיבור בין אוכל לאמנות?

אני לא עושה. החיבור ביניהם הוא בבסיס שלהם. שניהם נמצאים בבסיס התרבות.
באוכל אני לא עובד ומעולם לא עבדתי. באמנות אני עובד.
אני שואב מזה רפרנסים. גם מארכיטקטורה אני שואב רפרנסים למשל ובשניהם – אוכל וארכיטקטורה – אני לא מערבב. יש נטיה לערבב בגלל המימד הויזואלי. בגלל הצבע והצורה. אבל אני לא מערבב.
אוכל צריך להיות טעים ולא להרוג אותך. הוא צריך להיות מקומי, זני, פרקטי. אמנות היא ההיפך הדיוק. היא לא צריכה להיות פרקטית. היא במקום אחר. זה לא נכון בעיניי לערבב. זה לא מכבד את שני הדברים ברגע שמערבבים.
בגלל זה למילה אוכל יש המון כוח שניטל ממנה ברגע שמשווים אוכל ליצירת אמנות.

chess rafram

השחמט שרפרם יצר בזמן ששהה בכלא הלובי. הצליח להבריח אותו חזרה לארץ בדרך לא דרך.

איך התרשמת מחיפה?

חיפה זו עיר שמאוד רציתי לבוא אליה בגלל שיש בה הבטחה לישראליות פנטזיונרית.
דברים שהיו יכולים להיות בישראל – החיבור בין יהודים לערבים, שילוב אינטגרטיבי של עדות.
זה עדיין ישראל בכל זאת, כי הנמל סגור לצרכי ביטחון אבל בכל זאת, למרות שגדלתי כאן (בישראל, נ"ס) התחושה שלי היא שזו לא ישראל. שחיפה היא מעין חלק מרצף של הים התיכון.
בגוף שלי אני מרגיש שאני לא נמצא בישראל. אני עדיין שעה אחת לפני כולם בשעון.
חיפה היא לגמרי חו"ל במובן הפיזי שלה, במובן של מה שהיא משדרת. הצורה שאנשים לבושים ונראים פה.

זה מתאר בצורה מאוד טובה את מה שגם אני מרגישה לגבי חיפה. אני תמיד אומרת שאם אעזוב את חיפה, זה יהיה למדינה אחרת.

לחלוטין. חיפה זו מדינה נפרדת מישראל. החיבור עם האגף נתן לי הזדמנות להסתובב בה קצת. זה ממש מעט אבל אני ממש שמח על ההזדמנות הזו. יש לי דודה בעכו. אני עצמי גדלתי באי (ג'רבה בתוניס, נ"ס), אז ים מאוד מגדיר אותי ואני חושב שגם את רוב היהודים – אולי חוץ מהיהודים המזרח אירופאים.

אתה יודע, זה מעניין שאתה אומר את זה. יש בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר, איזשהי סצינה שבה אחת הדמויות אומרת (כשהיא מתייחסת ליהודי מזרח אירופה שעברו את השואה): "כל האנשים האלה כמו יענקל'ה שגרים בתחתית ליד הנמל, אתה יודע למה הם גרים שם? מהפחד! כל החיים מהפחד שזה עוד פעם יקרה. שצריך לגור ליד אוניות שאם עוד פעם יהיה אסון, שאפשר יהיה לברוח".

באמת? לא ראיתי את הסרט, אבל זה נשמע לי מאוד הגיוני.
למרות החיץ הבטחוני של ישראל, למרות ההפרדה של חיפה מהים, זאת עיר שמרגישה כמו ים. אפשר להרגיש את הים כמעט בכל מקום בעיר התחתית, בהדר, בואדי ניסנאס. בגלל הנמל, האוכל שמסביבו, התרבות, הלבוש. כי אנשים יוצרים את התרבות.
שאר מדינת ישראל צריכה לעשות כברת דרך ארוכה כדי להגיע למצב הנוכחי שקיים בחיפה.

הבנתי שאתה קפדן מאוד במסעדות. קשה לרצות אותך.

האמת היא שיש לי דרישות מאוד צנועות. אני לא צריך הרבה כדי שיהיה לי טעים. אבל אני שונא שמרמים אותי.
אל תגישו לי פסטות ברוטב שמנת וערמונים או פואה גרה. אני רוצה לטעום במסעדות אוכל שעשוי מחומרי גלם האופייניים למקום ולמזג האויר. מהבחינה הזו מסעדות ערביות או מזרחיות משתלבות טוב בנוף הזה אבל גם מסעדות רומניות. זה איזשהו תמהיל של אוכל ערבי עם שורשים יהודיים. למשל, אני בעד שבוע האוכל הפולני, מאד רוצה שתהיה מודעות כזו גבוהה למקומות אחרים כמו ספרד, איטליה,מרוקו – בצורה טבעית. כי זה הבסיס של האוכל כאן.

10309374_680220198763461_2188129559340451668_n

קציצות סלק רומניות ב"הבנרה". דווקא משתלבות בתמהיל המקומי של אוכל מזרח תיכוני-רומני

בשבילי אוכל פולני מייצר רגשות מאוד עזים. הוא מזכיר לי את השורשים שלי. זה מאוד מזכיר את הבישולים של סבתא וגם כשהייתי במזרח ובמרכז אירופה: ברלין, וינה, בודפשט, הרגשתי פתאום מאוד בבית.

כן, בדיוק. זוהי לא רק נוסטלגיה אלא בסיס אמיתי לקולינריה בריאה כאן. הכרה של מסורת אפילו כדי להבין מה לא רוצים. הכי חשוב הבנה והכרה.

לסיום, אני אשמח לשמוע על כמה תחנות תרבות בחייך שהשפיעו עליך.

הרוזן ממונטה כריסטו – נורא אהבתי את הספר בתור ילד. סבא שלי תירגם אותי לערבית. מרגיש לי מאוד האיזור הזה. תמיד כשאני בצרפת אני הולך לראות את הטירה האמיתית.
חביבה מסיכה ועופרה חזה – זמרת יהודיה מתוניס שמאוד אהבתי. כשעלינו לארץ אהבתי מאוד את עופרה חזה, שמעתי אותה המון.
ג'וזף בויס, מיכלאנג'לו פיסטולטו – אמנים שהשפיעו עליי או שעבדתי איתם ובאיזשהו מקום הפכו להיות חלק מה DNA של היצירה שלי.
איזור הים התיכון – חלקים בו. חלקים ממרסיי, חלקים מאלג'יר, מרוקו, אלכסנדריה, אפילו יפו.
אני הולך ברחוב ומזהה בו רחוב אחר, עיר אחרת. פינות בעיר אחת בתור פינות בעיר אחרת.
כבד עוף – מאוד כבד עוף, מילדות. יש לי משיכה לכבד הקצוץ הפולני. אוכל טוב, מקומי וטעים שמשתלב גם באוכל היהודי-ישראלי מקומי.

ומה יישאר לי לשבת?

לא שכחנו אתכם. הבטחנו מתכון לשקשוקת החורף שמתאפיינת בתוניס בתפוחי אדמה. בקיץ הם עושים שקשוקה עם עגבניות ובסתיו עם חצילים. את הבז'אר – תערובת התבלינים הטוניסאית – תוכלו למצוא בכל חנות תבלינים, מוכנה או שהמוכר יוכל להרכיב לכם אותה.
המתכון תומלל במקור מבלוג האוכל המצוין מדבר מהבטן של עמית אהרונסון. תוכלו למצוא את המתכון כפי שהופיע לראשונה כאן.

שקשוקת חורף של רפרם חדד

הכמות כאן היא ל 3-4 מנות בערך.

מצרכים:

בצל לבן גדול מאוד
3 תפוחי אדמה
פלפל ירוק חריף
5-6 שיני שום קצוצות
6-8 ביצים
פפריקה חריפה
בז'אר – תערובת תבלינים טוניסאית (ג'ינג'ר יבש, ורדים מיובשים, קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור, פלפל לבן, ומקל שוש)
שמן זית
מלח

10612870_683209421797872_3523068909099647704_n

הכנה:

1. מקלפים את הבצל, חוצים לרוחב ופורסים לשערות בעובי של כחצי ס"מ. שמים במחבת ברזל כבדה את הבצל יחד עם הרבה שמן זית. מדליקים אש בינונית, מכסים את המחבת, ומבשלים את הבצל בשמן בערך 15 דקות. בינתיים מקלפים את תפוחי האדמה וחותכים לקוביות קטנות.
2. אחרי שהבצל מתרכך מוסיפים פפריקה חריפה (בערך כף) ומעט מים (כרבע כוס). ממשיכים לבשל עוד כמה דקות. מה שמתקבל – בצל בשמן אדום – הוא הבסיס לאינספור תבשילים טוניסאיים.
3. מוסיפים למחבת את קוביות תפוחי האדמה בשכבה אחת. קוצצים את השום ואת הפלפל החריף ומוסיפים אותם. מעל הכל בוזקים את הבז'אר (גם, בערך כף), ממליחים ומכסים את המחבת. מבשלים כחצי שעה, עד שתפוחי האדמה מתרככים.
4. מוסיפים לתערובת את הביצים – אפשר ואפילו רצוי להשתמש בחלמונים בלבד, שהם הרי החלק הכי טעים, אבל אפשר בהחלט להשתמש בביצים שלמות (או חצי וחצי).ממשיכים לבשל על אש בינונית עד שהביצים מוכנות. אפשר להשתמש במכסה, אבל אז צריך להיזהר מאוד מבישול יתר של הביצים, שיניב צהובים מבושלים מדי ומבאסים.
5. מכבים את האש, ממתינים כמה דקות ואוכלים – בצלחות או היישר מהמחבת – בליווי הרבה לחם לבן פשוט שיספוג את הרוטב הנהדר. אפשר בהחלט לטגן ליד כמה נקניקיות מרגז להשלמת החגיגה.

בתיאבון!

10426523_681025908682890_1708235119862717398_n (1)