Homecoming

(שיר אהבה לעיר אחרת – מומלץ לקרוא בזמן שהשיר מתנגן ברקע)

חודש פחות יום. זה הזמן שנשאר עד לבחירות המקומיות בחיפה.
והזמן? הזמן הזה הוא זמן חגיגות.

חיפה תמיד במיטבה בחג הסוכות. תוססת ושמחה כמו ילדה קטנה ששמו לה זר פרחים על הראש ועכשיו כל הילדים בגן מתגודדים סביבה וכל מה שהיא צריכה לעשות זה לנשוף על הנרות שתקועים בעוגה שאמא הכינה במיוחד בשבילה. והיא שוכחת ברגע הזה את ההשפלות מהילדים האחרים, והזלזול. ואת העובדה שהיא לא ממש קיימת ולא נחשבת בעיני כמעט אף אחד כל השנה. שכולם חושבים שהיא אפורה ומשעממת, למרות שהיא יודעת, ומי שמכיר אותה טוב יודע, שהיא העיר הכי מרגשת בעולם והכי אמיתית והכי יפה.

1235074_10151821241929043_696262436_n

והשנה, חיפה הכי מחוזרת בעולם. זו בת המצווה שלה – השנה יש בחירות. וגם החבר רוצה לרצות אותה וגם שאר המחזרים, כי הכלה תמיד יפה יותר כשיש לה מחזרים. והיא יוצאת ורוקדת בפסטיבל הסרטים וגם בפסטיבל שבעיר התחתית וגם לא לבקר את השכנים במסדה. ואחרי ה 22 באוקטובר, היא תבחר. היא תבחר את האהוב שלה. זה שיבטיח הכי הרבה הרים וגבעות, זה שיוריד בשבילה את הירח ויעשה ממנה ליידי אמיתית ולא הילדה הגבוהה, המבויישת שעומדת בצד במסיבות הכיתה.

1231212_10151630962848240_930033428_n

ואז יתחילו הגמגומים והתירוצים וה"לא ידעתי" וה"זה ייקח הרבה זמן". כי פוליטיקאים סופם לאכזב. והיא תשקע בחלומות עבר מפוארים על השנים היפות שלה שבהן כולם רצו להגיע אליה ולגור בה.

חיפה. אהובתי. היה לך קיץ מסעיר וחגים מסעירים עוד יותר. ובכלל, מאז שהתחלתי לעקוב אחריך ולהעריץ אותך בגלוי, ולחלוק את ההערצה אליך עם רבים אחרים שכמוני מאוהבים ביושר ובתום שלך, קרו בך כל כך הרבה דברים נפלאים. כמעט כל הדברים הללו קשורים לאנשים. אנשים טובים עם המון אנרגיות ולהט ועשייה. אנשים שאף אחד לא שילם להם והם לא מנסים לעשות הון פוליטי על גבך. וגם נלחמו עבורך, חיפה. אני לא אזכיר שמות, אבל כל מי שקורא כאן, לפחות באופן קבוע וחי בך או אותך, יידע על אלו אנשים מדובר.

1060279_10151549169373212_970405848_o

וגיליתי, גם בימים האחרונים, יוזמות נהדרות שעומדות להתרחש בך. ואני מתחילה לחשוב, חיפה, שאולי כל התוכניות הגרנדיוזיות והגדולות שמתכננים עבורך – אולי זה לא נחוץ בכלל. כי את כל כך יפה בתור מי שאת, וכל כך ראויה לתואר "מלכת הכיתה" ואת לא צריכה להיות או להעמיד פנים של מישהי שאת לא. רק דבר אחד חשוב. שלילדים שלך – התושבים – יהיה להם טוב. יהיו להם בתי ספר מצוינים לשלוח את ילדיהם ומקומות עבודה משגשגים ורווחיים ומרכז עיר או שניים הומים ופעילים ובטחון לעוברי האורח ברחובות.

ותרשו לי לסיים במילים הנפלאות שאורי וולטמן הקדיש לי ולחיפה:

"מה צריך בשביל להפוך מקום לעיר?

צריך קורת גג סבירה לישון מתחתיה. צריך רחובות נאותים להתהלך בהם. צריך בית-ספר טוב – כזה שיש בו מזגן, ומחשבים, ומורים מרוצים עם שכר הולם. צריך שיהיה גן ציבורי (כדי לראות ירוק בעיניים) ואצלנו בחיפה יש אפילו חוף ים (כדי לראות כחול בעיניים).

כדי להפוך מקום לעיר, חובה שיהיו חיי תרבות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. שיהיה מקום להשמיע, לשמוע, לראות. שיהיה מקום ליצור בו אמנות, להקריא בו שירה, לשמוע מוסיקה, ולחשוב. חובה גם שיהיה מי שידווח על חיי התרבות האלה, ובהקשר הזה מומלץ מאוד הבלוג החיפאי "תרבות אכילה" (https://tarbutachila.wordpress.com/), שבלעדיו – הרבה מהדברים היפים שיש לעיר הזאת להציע היו נשכחים או הולכים לאיבוד.

מי שאחראית על הבלוג הזה, Naama Sobol, מחפשת עבודה באזור חיפה (ר' פרטים למטה). מי שיודע/ת על משהו רלוונטי – מוזמנת להציע לנעמה, ובכך לעזור לאחת מאלה שדואגות שחיפה לא תהיה סתם מקום, אלא תהיה עיר…"

מצאתי עבודה וכאן המקום להודות לכל האנשים שעזרו ושאלו והתעניינו 🙂 אני מאחלת לכל המועמדים בעלי היושרה והאהבה הכנה לחיפה – להיכנס למועצת העיר ולהשפיע, על מנת שהחזון הזה יתגשם. כי כשהילדים מצליחים ושמחים, אין יותר מאושרים מההורים שלהם.

323146_10151881148375223_1653924286_o

שני עדכונים לאוהבי האוכל מבינינו:

דובי שיפמן, הידוע מהחומוס ב"ג'ק והאפונים" בימי שבת, קנה את קפה מישמש במסדה וישמור על הצביון הטבעוני של המקום. עד שיהיה תפריט קבוע, דובי מארח לחומוס מידי שבת החל מהשעה 10.00 כבר ממחר (28.9). הוא גם מריץ מופע קברט בשם "תהום תחתיות" שפרטים עליו אפשר לשמוע בדף הפייסבוק של הגלריה ביפו 30. מומלץ!

שחר סיון מסטודיו "הנמלה" ומגלריית "האגף" פותח בחורף ביסטרו בשם "וניה" בעיר התחתית. פרטים על המקום בדף הפייסבוק שנפתח לפני כשבוע. הציפייה תשתלם והבלוג יעדכן כאשר יהיו יותר פרטים.

קרדיטים על הצילומים היפים: רוית שטוסל, צחי טרנו, אייל לבקוביץ ואבי רוזן.

מודעות פרסומת

תחנות תרבות עם האמן שחר סיון לקראת תערוכתו החדשה

לכבוד תערוכתו החדשה, החלטתי לראיין את אחד האנשים שלדידי ולדידם של חיפאים רבים אחראי לפיתוח חיי התרבות, הלילה ואולי בקרוב גם האוכל – של העיר חיפה. האמן שחר סיון יפתח בשבת הקרובה (4.5.13) תערוכה חדשה באטלייה שמי בקיבוץ כברי, "טריאדה", יחד עם אמן נוסף (ינאי סגל).
את הראיון ערכנו בסטודיו של שחר שאותו מכירים רבים מערבי המודל שעורך שחר בימי שני ואירועים רבים נוספים, שונים ומעניינים אשר מהווים מקום מפלט מהבורגנות החד גונית שעוטפת לעיתים את חיפה. עד לפני ארבע-חמש שנים זה היה מקום המפלט היחידי בעיר לאנשים שרצו לצרוך תרבות אבל באופן עממי ורחוק מהזרם המרכזי המחניק לעיתים.

איזו עיר מצאת כשהתחלת לעבוד פה בסטודיו בעיר התחתית בחיפה?

"בפעם הראשונה חזרתי לחיפה אחרי שעזבתי את בצלאל בלי לסיים את לימודיי כמו כל שאר המסגרות הפורמליות שאי פעם הייתי בהן. הייתי באמצע משבר טוטאלי בחיים האישיים, המקצועיים והכלכליים. גרתי אצל הוריי במין תקופת מעבר שבה התלבטתי לאן ממשיכים מכאן. משם נסעתי ללונדון כדי לנסות לפגוש את לוסיאן פרויד כי רציתי איזשהי הכוונה מצייר טוב וחי שמעניין אותי לשוחח איתו. כנגד כל הסיכויים הצלחתי לפגוש אותו ולאחר מכן חזרתי לישראל לתל אביב.
בפעם השנייה חזרתי לחיפה בשביל השקט. רציתי להתרחק מסצינת האמנות התל אביבית שלא הרגשתי מחובר אליה והיא הפריעה לי לחשוב וליצור.
כמות השממה האמנותית שנתקלתי בה כאן היתה נצחית. אין עם מי ליצור, לדבר, להתייעץ. יום אחד עליתי עם הכלב שלי לפירמידה (גלריית אמנות שקמה בהדר בחיפה, נ"ס) וראיתי כתמי דם על המדרגות. ככל שעליתי כך הם גדלו וראיתי מישהו שוכב, דקור. האיזור שבו היתה הפירמידה היה הרוס. בכלל, לכל מקום שאני מגיע, תמיד הכל הרוס. זו התחושה שיש לי."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בסטודיו של שחר

מבדידות לקולקטיב

במשך הזמן הכיר שחר את הצלמת ליבי קסל שלמדה במכללת ויצו וגרה באותו בניין שגר בו (הנמל 51, נ"ס) ואת צבי פטרקובסקי, שחקן וזמר. נוצרה חברות מטורפת ודי מהר הצטרפו חברים נוספים: עידו מרקוס עבר מהרצליה לחיפה והיום הוא נשוי לליבי, איריס סינטרה ובועז נוי, שני ציירים שעברו מירושלים, טליה סיון ודיאנה פיאטוב שעלתה מבוסטון. הם החליטו להקים גלריה וליצור קבוצה של אמנים שיוצרים ביחד ולחוד. הגלריה החלה לפעול לפני כשלוש וחצי שנים והיא משתפת את הציבור החיפאי בתערוכות, אירועים ובר שמופעל בכל יום שלישי בערב. במשך הזמן נוצרה קהילה סביב הגלריה והיא השפיעה רבות על חיי התרבות בעיר ונתנה דלק ליוזמות אמנותיות וחברתיות רבות בעיר התחתית ובהדר.

איך אתה מגדיר את מה שיצרתם פה באגף?

"זה נס שזה עומד ומתקיים, ביחס לסביבה ולנו אישית. כל פעם שיש תערוכה, זה לא ייאמן שהיא מתקיימת. שום דבר לא ברור, לא קבוע. הרבה פעמים אין מי שיפעיל את הבר עד הרגע האחרון. אני מאמין בדבר שנקרא צייטגייסט (רוח הזמן) – האנשים הנכונים במקום הנכון בזמן הנכון. אם אנחנו לא היינו, היה שינוי בכל זאת. אנחנו פשוט חלקיקים קצת יותר גדולים בנהר הזה."

התערוכה

ב"טריאדה" מציגים ינאי סגל ושחר סיוון עבודות חדשות שנעשו במיוחד לתערוכה, לצד עבודות קודמות שלהם ושל יחיאל שמי. בתערוכה נוצר חיבור על-זמני; הזדמנות לראות איך האמן יחיאל שמי, אשר חי ויצר במחצית השנייה של המאה העשרים, משתקף בשנת 2013 בעיניהם של אמנים צעירים.

IMG_6474

IMG_6476

IMG_6489

תהליך העבודה על התערוכה באטלייה שמי

מה מייחד את התערוכה הקרובה שלך ומאיפה הגיעה ההשראה לה?

"זו התערוכה האחרונה שלי לתקופה הקרובה. אני מתכנן לפתוח ביסטרו אז זו איזשהי הפסקה מעולם האמנות. נורא שמחתי שהציעו לי. זה פיניש ליין.
קיבוץ כברי יש לו חשיבות גדולה מאוד בעולם האמנות, בלי פרופורציה לגודל, המיקום והאופי של המקום. כרגע יש שם את סדנת ההדפס הכי חשובה בארץ. האטלייה של שמי היה סגור עד לפני 10 שנים (שמי נפטר ב 2003, נ"ס). רק לפני 3 שנים הוא הפך לגלריה.
מבחינתי ההזמנה לתערוכה עוברת בצומת בין אורי רייזמן (שגם יצר בכברי, נ"ס) ליחיאל שמי. אני חבר אישי של רייזמן (כמובן שמעולם לא פגשתי אותו אבל אני מאוד אוהב את הציורים שלו. אך הזמינו אותי לשמי). זו סגירת מעגל עבורי. יחד עם ינאי מגלריית ברבור שעבדתי איתו בעבר, זו גם סגירת מעגל. סגירת מעגל נוספת היא ששמעון מגלריית רוארט (הגלריה ששחר עובד איתה, נ"ס) עבד תקופה מסויימת עם שמי והדביק בשבילו ציורים.
מאז התערוכה האחרונה לא יכולתי לפסל בסטודיו מסיבות לוגיסטיות שקשורות לרצון להגדלת הפורמט מבחינתי – פסלים יותר גדולים והפרעה לשכנים ולעסקים ליד הסטודיו. פתאום נהייתה לי אופציה לפסל שם. זו תערוכה ראשונה שאני מפסל במקום. פיסלתי שישה פסלים שהגבוה ביניהם מגיע לגובה של כמעט 5 מטר. הם מחוברים ביניהם – 18 מטר של עץ.
העבודה הייתה מאוד קשה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. ביום של פתיחת התערוכה יאן ראוכברגר חוגג 70 ופותחים לו תערוכה ממש ליד. הרגשתי בתוך מערבולת. המון אנשים שאני מעריך מגיעים מתל אביב. הרגשתי שאסור לי לוותר על כלום, לעגל פינות. אף פעם לא עבדתי ככה, אנרגטית, כלכלית. עבדתי כשבוע, סיימתי פסל ביום, כ 15-16 שעות ביום. עבדתי עד לשלב של ההתמוטטות הוודאית ועצרתי.
בגדול לא הייתי עסוק במה אלא בלמה כי אחרי הרבה זמן היו לי מספיק סיבות טובות לפסל – כי היה לי את רייזמן, מקום ומנוף. ואיך – איך לעשות שהם יעמדו. פעם ראשונה שעבדתי עם אסיסטנט, צלם שמתעד את התהליך.
אני הרמתי את הפסלים שלי כשהם בעצם מתחת למים. הם חלקים מהנוף של הסיוטים שלי שהרבה מהם מתרחש מתחת למים. יער של אצות, או מעין אלמוגי ענק. מקום שבו המפלצות הגדולות והדינוזאורים הגדולים חיים. הבנתי את זה בדיעבד אתמול ואז הכל התחבר לי סוף סוף. קראתי לעבודה "נאוטילוס-שייטנים"."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

שחר בסטודיו שלו

תחנות תרבות

אינציקלופדיית "חדוות הדעת" – "מגיל צעיר יש לי את "עולם הטבע א'", "עולם הטבע ב'" ואת "היקום". חלום חיי היה ועדיין באיזשהו מקום – להיות אסטרופיזיקאי. אני מאוהב בדברים שבטבע, הרבה יותר מאשר בתרבות האנושית. זוחלים, חרקים, נמלים, עקרבים – כל מה שמתחת לאבנים. הם פשוט חשובים לי. ובהכרח המון מהבסיס של הראייה האסתטית שלי נמצא בהבנה של הדברים האלה. שתי רגליים, ארבע רגליים, שש רגליים, שמונה רגליים, מרבה רגליים. כל הדרך שבה הגוף פועל."

דודי מלכה – "המורה שלי ליוגה בשנתיים האחרונות. אני לא חושב שהייתי מסוגל לעשות את הפרוייקט הזה (התערוכה) בלי יוגה ואני לא חושב שהייתי יכול לעשות יוגה בלי דודי מלכה."

סיני – "סיני זה הבית האמיתי. גם בחלומות וגם במציאות. אנוכי בדאון טאון חיפה וליבי בצפון סיני. החוויה של סיני היא מגיל מאוד מאוד צעיר. נסעתי עם הוריי, והיינו עוצרים באתר הבנייה של סונסטה טאבה לגנוב עצים וממשיכים לנאבק ולשארם. בשנים האחרונות אני מקפיד לנסוע 3-4 פעמים בשנה. אחרת אני מתפרק. אני לא מפחד שם. אין התגברות על הפחד כי הוא פשוט לא קיים. שם אני צד קלאמרי, שם אני קורא ספר וחצי ביום, שם אני עושה יוגה. שם אני בריא באמת."

מרטין בובר – "גרתי בירושלים והיה לילה גשום שבו התחלתי לקרוא את הספר שלו, "אני ואתה" והוכיתי ברק מאיך שהוא דבר על היחס בין אני והדברים, "אני – לז". הבדידות של האדם בלהיות עצם יחיד מול זה שהוא מתקשר מול כל דבר: עץ, בלטה. כשסיימתי לקרוא יצאתי מהבית והלכתי בגשם עשר דקות. נשבע לך שטיפה אחת לא נגעה בי. חזרתי יבש כאילו הלכתי בעולם בין הטיפות."

סול ויליאמס – "הלכתי להופעה שלו בתל אביב. ההופעה היתה אמורה להתחיל ב 22.00. כמו חיפאי אמיתי באתי ברבע לתשע. לא היתה נפש חיה. המקום היה ריק, סגור. למזלי היה עוד חיפאי שהגיע. ישבנו ושתינו. ב 22.40 הגיע מישהו על אופניים לפתוח את המקום. רק בחצות התחילה ההופעה. הוא עמד ועשה "ספוקן וורד". הוא אמר לקהל: Soon we'll bring up the music – don't worry היו שם 800 אנשים והוא דיבר וכולם שתקו. באיזשהו שלב הוא בעט במיקרופון והמשיך לדבר עוד שעה וחצי. והייתה דממה מוחלטת. אנשים היו מחושמלים. יצאתי ובכיתי שעתיים. אחת הבעיות שלי לעשות ערבי שירה בסטודיו היא שערבי שירה הם כמעט תמיד גרועים לדעתי. אני ראיתי את הערב שירה המושלם."

גבי'ס – "פאב באילת שאני קליינט קבוע שלו בערך 20 שנה. כל פעם שאני חוזר מסיני אני עוצר אצלו, שותה ועולה על אוטובוס הביתה. הוא נמצא במרכז המסחרי הישן. גבי (הבעלים) מגיש פופקורן וגזר. הוא צרפוקאי עם קוקו משוח לאחור עם ג'ל. אצלו שמעתי פעם ראשונה את "ליי ליידי ליי" של בוב דילן ומצד שני את מרלין מנסון וגם את ג'וני קאש. תמיד מדברים אצלו על פוליטיקה והחיים. הוא עוקב אחרי ההתפתחות שלי כבר יותר מ 20 שנה – עוד לפני בצלאל. לפעמים אני מביא לו ציור."

מול ים – "זאת בעיה. אני אוהב אוכל והייתי רוצה לדבר על חיים פירו, אבל הוא כבר לא עושה בשר – הזדקן. הוא המציא את המעורב הירושלמי – איש גדול. הלכתי למול ים בפעם הראשונה לפני חצי שנה, אחרי שקצת איבדתי את האמונה שלי בעולם האמנות. אני לא רוצה לייצר מוצרי אמנות. הפרודקט, הפיניש ליין – נוראי בעיניי. הלכנו למול ים, אני, טליה ודניאל. חסכנו בשביל זה והוצאנו 3000 ש"ח לשלושה אנשים. לא שתינו הרבה. אכלנו כ 4-5 שעות. היה מושלם. בעיניי המסעדה הזו היא כמו מפעל קטן שמייצר משהו במיוחד בשביל בן אדם אחד. הזמנתי לובסטר בגריל וכמעט לא דיברתי שלוש-רבעי שעה. הייתי במלחמה אמיתית עם הלובסטר. הוא חיה תוקפנית ולמרות שהוא היה הוגש לי מת, זו היתה מלחמה ונלחמתי עד הסוף. כשיצאתי לעשן הייתי מאוד מרוגש והסתכלתי על אנשים ורציתי להגיד להם "אתם לא מבינים מה אתם עושים. אל תאכלו המבורגר ופיצה – זה רעל. תחסכו ותבואו לאכול כאן כי למישהו פה איכפת מכל קישוא ומכל הצלפים והמולים שהוא אסף בכל העולם והוא נותן לכם את האפשרות לבחור". אני מאוד מעריך את מה שהם עושים. אני חושב שאני לא יכול לבשל ככה – להעניק לכל מוצר גלם טיפול מדוייק,נפרד, שונה."

פאלפ-פיקשן (ספרות זולה) של טרנטינו – "לא כי זה הסרט הכי טוב או הכי כייפי או הכי קאלט – כי הוא לא. אבל אני זוכר שראיתי אותו בקולנוע מסחרי ונפתח לי העולם וראיתי את הטירוף והמגניבות והפטישים שלו (fetish) יוצאים ואמרתי ככה צריך לעשות סרטים ולחיות את החיים. ואנשים נהנים ולא מבינים שהם משתנים. בעולם הקולנוע המסחרי לדעתי אפשר למתוח קו של לפני ואחרי הסרט הזה."

כוס של פיינט – "זה בהחלט גילוי עמוק בחיי. בגיל חמש נסענו פעם ראשונה לאנגליה עם המשפחה לבקר את דודה שלי. אני מאוד אוהב מים. ממש מכור להם. זה מרגיע אותי. אני שותה 7 ליטר מים ביום. זה לא כולל עוד 3-4 ליטר בירה. אצל דודה שלי היו כוסות גדולות, פיינט, של מים ואז רציתי להיות אלוף בשתיית מים והקשר של זה לבירה ברור. הזכייה שלי בתחרויות שתייה מידי פעם מובנת מאליה. עובדה שלא כולם יודעים: רוב כוסות הפיינט עשויות מזכוכית שמתרסקת לרסיסים ולא לשברים כדי שאם שוברים על מישהו כוס בפאב הוא לא ייחתך. אני חושב שלא הייתי שותה בירה אם לא היו כוסות בגודל כזה – כוסות פיינט."

האופיצי בפירנצה – "אני לא אהבתי, לא הבנתי ולא עניין אותי כל הרנסנס הזה. זה לא נגע בי. כשבאתי לשם קרה לי איזה שינוי ברגע. הגעתי לשם כי רציתי מאוד לראות את החדר של ולסקז אבל הוא היה סגור. עשיתי סיבוב ופתאום הבנתי את הרנסנס כולו – ברגע. בכיתי משהו כמו 3-4 שעות. אני מסתכל על העיניים של רפאל והוא צעיר ממני ב 7-8 שנים והשנה היא 1504 (נדמה לי). הסתכלתי על ההורדה מהצלב של קאראווג'יו והבנתי שהוא לא צייר את ישו אלא את המדונה. לא המדונה האם. אלא ישו הוא המדונה – החושניות, התשוקה, ההנאה המינית. ראיתי את השרשרת – איך החוליות האלו נמתחות לאורך השנים."

ואם חשבתם שהפעם לא יהיו מתכונים – טעיתם! הפעם תוכלו להתנסות בסגנון הבישול של שחר שתרם לנו בנדיבותו כמה ממתכוניו. תמונות יעלו בהמשך, ברגע שהבלוג יפסיק לפזז מאירוע לאירוע ויתחיל לבשל קצת בבית 😉

רוסטביף עם אגסים ועצמות מח

חומרים:
קילו וחצי שייטל או סינטה מיושן, מנוקה משומן וגידים וקשור בחוט שימשון לגליל (בקשו מהאיטליז)
חתיכה נאה של שומן בקר (המכסה של הסינטה או השומן של השייטל)
עצמות מח כמספר הסועדים, מנוקות מהשומן ומושרות ללילה במקרר במים
5 שיני שום
שני בצלים חתוכים לחצי ופרוסים לפרוסות
4 אגסים חתוכים לרבעים ומנוקים מגרעינים
חרדל צרפתי חלק
שמן זית
הרבה פלפל שחור גרוס

הכנה:
דואגים שהבשר יהיה בטמפ' החדר (גם כמה שעות בחוץ זה טוב)
חותכים לחצי את שיני השום ודוחפים לתוך רוסטביף במקומות שונים.
מפזרים כמות גדולה של פלפל שחור על משטח עבודה, מעסים את הרוסטביף ביד בכמה כפות חרדל. בידיים נקיות ויבשות מעבירים את הרוסטביף למשטח המפולפל ומגלגלים עד שלא נדבק יותר פלפל. מניחים את הרוסטביף בתבנית גדולה כשהבצל מפוזר בקרקעית. מסדרים סביב את האגסים והעצמות. שופכים מעל הכל כרבע כוס שמן זית ומניחים את השומן מעל הרוסטביף.
מכניסים את הרוסטביף לתנור מחומם מראש ל-250 מעלות ומתחילים להיות קשובים אל הבשר. לאחר 10 דקות הופכים את הבשר, ומחזירים את השומן לחלק העליון של הנתח. מורידים את הטמפ' ל-220 מעלות. כעבור 10 דקות נוספות מוציאים את הבשר, ניתן לעשות חריץ קטן עם סכין לבדוק את מידת העשייה (הכל תלוי בגודל הבשר ובעוצמת התנור שלכם). אם רוצים להמשיך הופכים את השומן שוב ומחזירים לתנור. כשהבשר נראה מוכן לטעמכם מוציאים אותו, עוטפים בנייר כסף ומחכים לפחות רבע שעה לפני ההגשה.

ולצמחונים שבינינו:

משוואשה פול ירוק

חומרים:
1/2 קילו גרגירי חומוס גדולים – מושרים ללילה ומבושלים עם מרווה פלפל חריף ופלפל שחור, עד שהם רכים (שומרים חם עד להגשה).
כ-300 גרם פולי פול טריים, מנוקים מהתרמיל
טחינה גולמית איכותית (אל ארז מנצרת)
6 עגבניות קלופות וחתוכות לקוביות קטנות
כמה שיני שום קצוצות בסכין
חופן עלי כוסברה מופרדים מהגבעולים
שמן זית, מלח גס, פלפל שחור גרוס

הכנה:
בצלחת הגשה (רצוי אישית) שופכים מעט מהטחינה, עליה מניחים כף עגבניות, מעט שום, שמן זית ומלח. בכף מחוררת מעבירים חופן נאה של גרגירי חומוס בלי המים.
במחבת מחוממת מראש על אש גבוהה (רצוי אפילו לפצל לשתי מחבתות) מקפיצים את הפול בהרבה שמן זית. לאחר חצי דקה מוסיפים את שארית השום והעגבניות, ומערבבים שוב. מוסיפים מעט ממי הבישול של החומוס ומחכים חצי קדה – דקה עד שהפול בצבע ירוק מהמם.
ממליחים ושופכים מעל החומוסים. זורים פלפל שחור ואת עלי הכוסברה, ומגישים עם פלח לימון.

ומנגבים בפוקצ'ת זעתר:

פוקצה זעתר

חומרים ל- 6 פוקצות
150 גרם קמח לבן
150 גרם קמח קשה ( קמח דורום, כמו לפסטה)
300 מ"ל מים פושרים
15 גרם שמרים טריים
כף סוכר
כפית מלח
¼ כוס עלי זעתר טרי
מעט שמן זית, מלח גס ועוד כמה עלי זעתר לקישוט הפוקצה

הכנה:
ממיסים את השמרים בשליש מהמים יחד עם הסוכר
מערבבים את שאר החומרים במיקסר עם וו לישה כדקה
יוצרים גומה במרכז הקערה, אליה שופכים את השמרים המומסים ומפעילים את המיקסר על מהירות נמוכה.
לאט לאט מוסיפים את שאר המים הפושרים עד שהם נבלעים בבצק ומגבירים את מהירות הלישה. ממשיכים ללוש עוד כעשר דקות כדי לפתוח את הגלוטן שבקמחים עד שהבצק חלק ונפרד מהדפנות בקלות
מכסים במגבת לחה ומתפיחים כשעה במקום חמים.
כשהבצק תפוח נותנים לבצק אגרוף במרכז מקפלים ומכים בו שוב כמה פעמים, יוצרים כדור מהבצק ומתפיחים מכוסה במגבת עוד שעה. מכים בן שוב לאחר שעה לשים מעט יוצרים מחדש כדור בצק ועוטפים אותו בניילון נצמד ומניחים במקרר לשעתיים לפחות.
לפני ההגשה מחממים תנור ל 250 מעלות (אפשר יותר למי שיש ) . מוצאים את הבצק מהמקרר ולשים על משטח מקומח. יוצרים גלילים באורך 30 ס"מ ובקוטר 4 ס"מ ומרדדים אותם לעובי ס"מ וחצי. מקמחים תבנית במעט קמח דורום ומניחים את הפוקצות, חורצים קלות בסכין מפזרים מעל מלח גס, עלי זעתר ובוזקים קצת שמן זית
מניחים במקום חמים לחצי שעה לתפיחה נוספת ואז לתנור. זמן האפיה נע בין חמש לעשר דקות תלוי בעוצמת התנור, כשהפוקצות משחימות ונפרדות בקלות מהתבנית מוציאים אותן ומניחים על רשת לקירור.

שחר סיון (יחד עם ינאי סגל) – "טריאדה" באטלייה של שמי, קיבוץ כברי. פתיחה ביום שבת ה 4.5.13 בשעה 12.30. מומלץ מאוד להגיע! יהיה יין מתוצרת ביתית, אוכל טוב, חברה נהדרת ותערוכה עם סיפור (לפחות) גדול מהחיים.

החיפה הפנימית

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהרכנת ראש והצדעה למחזאית, המשוררת, השחקנית והבמאית ענת גוב, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. היא היתה אשה מופלאה וצר לי שלא זכינו לארח אותה לזמן ארוך יותר בעולמנו.

הפוסט עוסק הפעם בדברים הגשמיים של החיים ולא, הפעם לא נדבר על אוכל, למרות שיש שני מתכונים בסוף.
אני מאמינה שכמו בספר "פיטר פן", לכולנו יש מפות נפשיות של "ארץ לעולם לא". מפות שאנחנו מציירים לנו שלא במודע, שיכולות להשתנות עם הזמן.
כשאנחנו ילדים, למשל, הכל נראה לנו מאוד גדול. הבניינים גבוהים, והחצרות רחבות והמרחבים קוראים לנו לתור אותם. כשאנחנו חוזרים לאותם מקומות, לפתע הם נדמים כזעירים ומבויישים. כמו נכלמים בקטנותם. אני עדיין מרגישה את תחושת הגודל והעצימות כשאני בחו"ל. וגם הזמן עובר לאט מאוד. אני קוראת לזה זמן חלום.
אני זוכרת איך בתור ילדה אהבתי לצאת להרפתקאות בג'ונגל הגדול של שכונתי. כל שורת ערוגות ופרחים נדמתה כיער גדול ומזמין. העולם חיכה רק לי.

288832_313576345413615_546198326_o
תמונה מהתערוכה "איש קריות"

היום, משהו מזה נשאר בי. במיוחד כשאני הולכת ברחובות העיר התחתית והואדי (ניסנאס) והלב יוצא אל כל אותם מקומות שבהם הזמן קפא מלכת.
אני מאוד אוהבת את המבנה הטופוגרפי של חיפה. זו אולי העיר הכמעט יחידה בארץ שבה אפשר לעמוד על פסגת ההר ולראות את כל העיר פרוסה לפניך. ודווקא ממרומי ההר הזה, שאמור להיות מתנשא ומנותק, אני מרגישה הכי בית והכי שכונה שיש. כאילו עוד מעט אני צועקת לאיזו חברה שהולכת למטה, שתחכה לי, אני כבר יורדת ובאה.
והמבנה הזה משפיע לדעתי על חיי החברה בחיפה. האפשרות הזו, לראות כמעט מכל נקודה את שאר העיר, מביאה לכך שכולם מכירים את כולם. הכרמלית, אחת ההמצאות הגאוניות (הודות לצרפת שנתנה לנו אותה במתנה), רק מדגישה את הנטייה הזו.
בכל תחנה בכרמלית, יש לי חברים. אני במרכז הכרמל ותוך שלוש דקות במסדה. אם ארצה, אוכל להיות כעבור שתי דקות בעיר התחתית. השלד ההיסטורי של חיפה, זה שנשכח והוזנח עם השנים, קורם עור וגידים, קם לתחייה. וכמו כלבים אשר מתקשרים בעזרת נביחות בלילה, אנחנו מתקשרים באמצעות הכרמלית. רצה הגורל והכרמלית משרתת בעיקר צעירים. הם קובעים אחד עם השני ליד או בתוך התחנות שלה. הם משתמשים בה בתור חלל למיצגים שלהם בפסטיבלים בעיר. הכרמלית הקטנה, שני קרונות סך הכל, היא אינטימית – כמו חיפה.
כשאני מדברת עם אמא שלי שחייתה פה בתור רווקה בשנות השבעים, נדמה שדבר לא השתנה. אותה שכונה קטנה וירוקה שבה כולם מכירים את כולם – נשארה.

אני די אוהבת את זה. הכפר הגדול הזה שבו קורים דברים מצד אחד, ומצד שני, עדיין אפשר לעצור לאיזה שלאף-שטונדה בצהריים.
אז הדימוי שלי לגבי חיפה הוא כפר גדול. קצת דומה לכפרים היווניים (למרות שלא הייתי עדיין באחד, אבל אלו שהיו אולי, יכולים לומר לי אם זה נכון) שבהם כולם מכירים את כולם, ויש מסיבות וטברנות וכולם חוגגים אבל גם נינוחים. זו חיפה שלי.

וכדי להדגיש את הדימוי הזה: בחיפה יש נטייה שהכל קורה באותו היום. ב 6.12 היה ערב פתיחות לכבוד פסטיבל "החג של החגים".
זו מסורת חדשה יחסית בחיפה שיום חמישי הראשון של חודש דצמבר הוא מאוד חגיגי וכולל פתיחות של אינספור תערוכות ואירועים. המלצתי לכם על האירועים השווים ומכיוון שאני לא אלוהים ולא יכולה להמצא בכל מקום, החלטתי לשגר את עצמי לשלושה מקומות באותו ערב.

המקום הראשון שממנו התחלתי היה מרכז הכרמל. בבית הלל, בואכה הסינמטק, במתחם שהיה בעבר מרתף 10 הישן, נערכה השקה של ספר שירים חדש ותערוכה חדשה.
ספר השירים נקרא, כמה מתאים, "פרובינציאלית" והוא של המשוררת המבטיחה מיטל נסים. התערוכה היא של אבי ג'ימי בן זקן ונקראת "איש קריות".
מאוד משעשע ששני האמנים הם קרייתים ולא חיפאיים, אבל אנחנו, או אני לפחות, מחשיבים את הקריות כחלק בלתי נפרד מחיפה.
גשם דקיק עטף את העיר ושיווה לה מראה חגיגי ומהודר יותר. בתוך בית הלל היה חמים ונעים. למרות ריבוי האירועים ומזג האוויר, המקום היה מלא מפה לפה.

הערב נפתח בהופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי. צבי, קרייתי נוסף, שהיה חיפאי, הצפין לקריות לתקופה ארוכה וחזר למקורות לפני כמה שנים, ניגן ושר עם בחורתו שלושה שירים מקומיים מאוד. "מדרגות שפינוזה", "בורדל" ו"יושב בקרית חיים על המים". סיפתח נאה מאוד לערב שכולו לוקאלי.

לאחר מכן, עלו ובאו לבמה ממיטב משוררי חיפה, לקרוא את שיריה של מיטל נסים ועשו זאת בכשרון ובמעורבות רבים. מאוד אהבתי את השירים והיו בהם אזכורים ממשוררות אחרות שאני מאוד אוהבת. בערב דובר רבות על הקשר בין מקומיות לפוליטיקה, והדיסוננס בין הצורך להתפרנס לבין הצורך ליצור ולחיות מעבר לגשמי, והמודעות הפוליטית. משוררים סיפרו על מיטל ועל איך הכירו. הוזכרה גם ההפגנה בבתי הזיקוק, למען עובדי הקבלן והשיר אשר מיטל הקריאה בה "לכביש חיפה-עכו" שהזכיר לי מאוד בסגנונו שירים של אגי משעול.

לִכְבִישׁ חֵיפָה-עַכּוֹ

1
הַנּוֹף הָאָפֹר
טַעֲמוֹ מַר
וְחֶדְוַת הַקְּנִיָּה בַּקִּרְיוֹן
גַּם כֵּן.

2
מִבַּעַד לְוִיטְרִינַת חַיַּי
הַמְּכוֹנִית שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי
טָסָה בְּמֵאָה קָמָ"שׁ לְפָחוֹת
וּמִמֶּנָּה נִפְלֶטֶת הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת
שֶׁל שְׁלֹמֹה אַרְצִי
כְּמוֹ גָּז מַדְמִיעַ.

3
הַכְּבִישׁ הַזֶּה בּוּלִימִי
וְהַצְּמָתִים שֶׁלּוֹ מְקִיאִים
מוֹנִיּוֹת שֵׁרוּת צְהֻבּוֹת.

4
בְּמוֹנִית שֵׁרוּת אֲנִי מֵתָה
מֵהֶתְקֵף אֲכִילָה סוֹדִי
וְכָל עֲטִיפוֹת חֲטִיפֵי הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁבָּלַעְתִּי
אוֹמְרוֹת עָלַי קַדִּישׁ.

5
תָּבוֹא הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְתִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
כִּי יֵשׁ לָהּ חִבָּה לַפֵּרִיפֶרְיָה
וְאַחַר כָּךְ הִיא גַּם תַּקְרִיא אֶת מָה שֶׁהִיא כָּתְבָה
בְּרַחֲבַת שִׁירָה מְאֻלְתֶּרֶת
בְּתֵל אָבִיב.

6
בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה זְמַנִּית
בִּשְׁבִיל מַשְׂכֹּרֶת שֶׁל אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן
מֵעָלָיו בְּתוֹךְ מוֹנִית שֵׁרוּת צְהֻבָּה
אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא חוֹלֶמֶת
לִהְיוֹת אֵיזוֹ וִירְגִ'ינְיָה ווֹלְף מְקוֹמִית
שֶׁמִּתְפַּרְנֶסֶת מִכְּתִיבָה

אני זוכרת את הדרך הזו, כמישהי שחיה שש שנים בקריות ועשתה את הדרך הזו כמעט מידי יום ביומו. דרך אפורה, מייאשת, מונוטונית. היציאה אל עוד יום שבו צריך להלחם על הזכות שלך להיות, להתקיים. החזרה בערב כאריה מנוצח, מובס לעיתים. ויחד עם זאת, ישנה היציבות הזו. הידיעה, שמה שלא יהיה – הכביש הזה תמיד יהיה שם.

477857_313580085413241_127320100_o
מיטל נסים מקריאה משיריה

השיר "לא נסעתי" מדבר על הדיסוננס הזה בין הצרכים הפיזיים, הגשמיים לבין הרצון להשפיע פוליטית ורוחנית:

(לֹא נָסַעְתִּי)

לֹא נָסַעְתִּי לְהַפְגָּנַת הַמְּשׁוֹרְרִים בְּתֵל אָבִיב. זֶה עָבַר לְיָדִי.
אוּלַי כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְבְּעָה הִשְׁתַּלְּמוּת (שֶׁבֻּטְּלָה)
לְלוּחוֹת חֲכָמִים פְּלוּס הַדְגָּמָה
וּכְמוֹרָה חֲדָשָׁה עָלַי לִחְיוֹת בְּתוֹדָעַת הַכֵּן,
הַכֵּן הַמֻּחְלָט, שֶׁיַּגִּידוּ פִּי וְרֹאשִׁי וְכָל אֵיבָרַי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
נוֹכַח יַחֲסֵי הַכּוֹחַ הַמִּינוֹרִיִּים, אֶל מוּל הַמּוֹרָה הַוָּתִיקָה, הַמְּסֻדֶּרֶת.
וְכֵן, הַמַּשְׁכַּנְתָּא מַכְרִיעָה
כִּי הַלֹּא הַיָּחִיד שֶׁיֵּאָמֵר מִבְּלִי דַּעַת, יִתְפָּרֵשׂ כְּמַרְדָנוּת, שֶׁהִיא עִלָּה
וּמֵרֹב הַכֵּן, אֲנִי גְּמוּרָה,
נִרְדֶּמֶת בַּהַסָּעָה ואין לי כוח.

באותו רגע יכולתי לחשוב רק על שיר אחד, באותו הנושא, של הענקית דליה רביקוביץ:

דליה רביקוביץ – פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתכרת על המדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רוחה
והמרצפות מעקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

כמה שהגיאוגרפיה שאנחנו חיים בה והבנאליה של הצורך להתפרנס ולמלא את צרכי הגוף, משפיעה על שירינו. וגם כשהשירים לא נכתבים על כך כה בבירור, תמיד אפשר למצוא רמז או שניים כמעט בכל בית (של שיר? שלנו? זה משנה בכלל, בעצם?).

התערוכה של אבי בן זקן התאימה ככפפה לערב. אבי צילם אנשים בעלי מראה ייחודי (פעם קראו לזה אותנטי) באיזור הקריות, וניתן לראות שם אנשים זקנים, ילדים וסתם עוברי אורח שאינם חלק מתוכניות הריאליטי הנוצצות. הם למעשה הנגטיב של תוכניות כמו "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים" וכו'. שמתי לב בדיוק עכשיו שמדובר על כוכבים בשמות של שתי התוכניות האלו. אם תרצו, האנשים המצולמים של אבי הם החורים השחורים שיש בכל מערכת כוכבים. לא שמים לב אליהם, אבל הם שם – תובעים את תשומת הלב שלנו, ועלולים לבלוע אותנו במוקדם או במאוחר אם לא יקבלו אותה.

מבחר תמונות מהערב תוכלו לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלם המוצלח מאוד, מוחמד חמודי חוסיין.

אחרי ההשקה המשכתי בכרמלית (כמובן) לעיר התחתית. שם עצרתי בסטודיו והגלריה dBOSCH כדי לראות את התערוכה הפיוטית "לוח עץ 150/200" שיצאה כמו מחלום של ים מאת האמנית איריס סינטרה.
סטודיו dBOSCH הוא מקום מושבה של אחת הלהקות הטובות שחיפה הוציאה בשנים האחרונות: להקת שייטן.
הוא משמש להופעות, הקלטות ומציג תערוכות קטנות על חלון הראווה. התערוכה הנוכחית היא של איריס וככה זה נראה במבט כללי:
382089_10151180802867496_1524545505_n

התמונות מדהימות ונדמות כנוטפות מים. איריס משתמשת בטכניקה מסורתית וקלאסית אבל נותנת לה פרשנות חדשה. בדרך כלל תמונות בסגנון כזה הן גדולות ונעות בין גוון מט לחצי מט. כאן, התמונות קטנות ומבריקות, כמו ממתקים במצולות ים. אפשר לצלול בקלות לתוך התמונות האלו, מה שמוסיף להן מימד פנטסטי ("נרניה" היא האזכור הכי חזק שהרגשתי בזמן ההתבוננות) וערך מוסף מעבר להיותן פשוט תמונות נוף יפהפיות. ההשתקפות בחלון מוסיפה גם כן לאפקט המבריק. לרוץ ולראות לפני שהתערוכה יורדת!

204434_10151102107592496_1580288826_o

לאחר מכן צעדתי לכיוון גלריית האגף, שם נערך האירוע "כולם אוהבים את כולם – ערב רומנטיקה ומזמוזים באגף".
האינטימיות שהיתה בהשקה ובסטודיו, נשמרה, ואליה התווספה נימה הומוריסטית ועוקצנית-מחבקת. הרגשתי בכיתה ד' כשברקע התנגנו השירים הרומנטיים השווים והחמים ביותר של ילדותי (אגב, שנות ה 80 :)) והמראה של זוגות מכל הסוגים (מבוגרים, בנות, כלבים וטף) רוקדים ברחבה פשוט חימם לי את הלב.

399237_505118596187368_1320186580_n

בפינה יכולת לקבל פונדו שוקולד וקרפ סוזט. אם היית רעב יכולת גם לאכול פשטידת פטריות עם סמל של פלייבוי עליה. וכמובן שיחה מופלאה עם הברמנית המקסימה, טליה.

532631_505117876187440_912168563_n
פשטידת פטריות באדיבות פלייבוי

הקראת שירי אהבה וחרמנות מכל הסוגים החלה בסביבות 23.00 וקיבלנו את צבי ובחורתו פסי באחד מהשירים הזוגיים המצחיקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון 🙂

עוד כיכבו צ'ארלס בוקובסקי, חיים נחמן ביאליק בשירים מאוד לא אופייניים בקריאתו הגאונית של רועי כהן, חוה אלברשטיין עם השיר המתוק "כל שעה נשיקה" ולאונרד כהן. חלק מהשירים נוגנו והושרו בליווי אקוסטי נפלא על ידי פסי קסל וחברים.

אבל השיא של הערב היה כמובן תחרות הנשיקה הארוכה ביותר והזוכים קיבלו בתור פרס ארוחה זוגית ב"מעיין הבירה". אני חייבת לומר שהיו שלושה זוגות מאוד נחושים ומתמידים. הזוג הראשון סיים להתנשק אחרי לא פחות מעשרים ושש דקות (!), השני אחרי עשרים ושמונה דקות והשלישי והזוכה עוד היה ממשיך כנראה עד רגע זה אם לא היו עוצרים אותו 🙂
תמונות מהערב אפשר לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלמת הנפלאה ליבי קסל.

9656_505119119520649_8568414_n
הזוג שלקח את הבכורה

אני מאחלת לכולנו עוד ערבים כאלו והערב הזה בהחלט תיגמל את מי שעזב את הבית החם לטובת הרחוב הקר והגשום. אם הייתם באירועים האלו או באירועים אחרים שקרו באותו הזמן, אני אשמח לשמוע על החוויות שלכם בתגובות. בכל מקרה, ביום ראשון בעוד שבועיים, ה 30 לדצמבר, הולך להיות שוב ערב הרצאות על הבר – הפעם באדיבות הטכניון. הכינו את העטים והקיבה!
רצוי להזמין מראש, אם לשפוט לפי מה שהלך בפעם הקודמת.
אז ראינו שלמרות שחיפה היא כפר גדול ולא כרך ענקי ומנוכר, גם כאן האמנות והתרבות פורחות וגם כאן יש המון אקשן (המממווןןן לערב אחד). תודה לכל האנשים הטובים שלקחו חלק במלאכה ודאגו שלבחורה קופצנית ותזזיתית שכמותי לא יהיה משעמם בלילות החורף הקרים (כמאמר השיר אבל לא בקיץ).

אני חושבת שהשיר שהכי משקף את הערב הזה הוא שירה של מיטל נסים "הכל ראיתי נכון":

הַכֹּל רָאִיתִי נָכוֹן
וְכָל הַמֻּתָּר הָיָה אֶפְשָׁרִי
אֲנִי חָלַמְתִּי עַל חֹפֶשׁ
וְקָנָרִית הִסְתַּבְּכָה בְּצָרָה
אָז בָּכִיתִי יַחַד אִתָּהּ
וְהֵצַרְתִּי עַל גּוֹרָלָהּ הַמַּר
כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל כְּבָר רָאִיתִי יָשָׁר
נוֹצַר דִּיסוֹנַנְס אֲמִתִּי
כְּמוֹ מָוֶת גָּדוֹל בְּחַדְרִי
הוֹ סֶבֶל אָחִי
הוֹ סֶבֶל אִישִׁי.

ללמדכם שהאישי הוא הפוליטי. ואני מוסיפה: הגלובלי הוא הלוקאלי. כי בסופו של דבר עד הסינגולריות החזויה (ריי קורצוויל) אדם הוא יצור גשמי בכל מאודו.
אז בואו נאכל!

ספגטישוק

ספגטישוק הוא שילוב של שתי מילים: ספגטי וארטישוק. אתם בטח לא תתקשו להבין מהם שני המרכיבים העיקריים במנה הזו. זו מנת הבית אצלנו שנים רבות וכשאנחנו רוצים לעשות ערב רומנטי ביתי אז זו הווריאציה שלנו על הספגטי מ"היפהפייה והיחפן".

רשימת מצרכים

קופסת ארטישוקים משומרים – אני מעדיפה את הפושטים ביותר, אבל בזמן האחרון קשה למצוא, אז כל דבר מפונפן שכזה. אפשר להשיג ב"סוידאן" או ב"לגעת באוכל".
250 גרם פסטה שטוחה כמו פטוצ'יני, לינגויני וכולי – אנחנו השתמשנו הפעם בפסטה בבטה. כמדומני שקניתי ב"סוידאן".
חצי מיכל שמנת לבישול 15%
כף או שתיים של קורנפלור להסמכת הרוטב
שתיים-שלוש כפות צנוברים
שתיים-שלוש שיני שום קצוצות
חצי כוס יין לבן, רצוי ריזלינג אבל כל יין חצי יבש יהיה טוב
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן הכנה

במחבת בינונית מטגנים צנוברים עד לקלייה קלה ומוסיפים אחרי כדקה את השום הקצוץ. מטגנים לא יותר מחמש דקות (אפילו פחות) ומורידים מהאש.

IMG_6146 (Large)

בסיר נפרד, קטן ועמוק, מוזגים שמנת ושמים את הארטישוקים. מחממים קצת ומוסיפים יין. כשמתחמם ומתחיל לבעבע קלות מורידים את האש ומוסיפים את הקורנפלור. להזהר איתו כי אנחנו לא רוצים טעם ומרקם קמחיים, רק הסמכה. ממליחים ומפלפלים.

IMG_6155 (Large)

ברגע שהמרקם אחיד וסמיך, מוסיפים את הצנוברים והשום מהמחבת וסוחטים לימון בנדיבות. אפשר להוסיף עוד אם רוצים. טועמים ומתקנים תיבול.

IMG_6169 (Large)

בסיר נפרד מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. כשהפסטה מוכנה יוצקים עליה את הרוטב ומערבבים עד שהפסטה סופגת כל טיפת רוטב. מגישים חם.

IMG_6208 (Large)

פונדו עם שלושים גרם אהבה

תמיד השתגעתי על השילוב בין שוקולד לפירות. כמו שכתבתי ב"אודות" זה בהחלט דבר שיכול להרוס לי דיאטה. הפונדו הזה נולד בחטא. טוב, כמעט חטא. החטא הוא שלא זורקים אוכל. חשבתי להכין את הפונדו שוקולד הרגיל שלי ואז גיליתי להפתעתי שהזנחתי ארבע בננות. הן כבר היו חומות בצורה שלא טעים לאכול. החלטתי להוסיף אותן לפונדו ולהפוך אותו לפונדו שוקולד-בננה. תודו שכזה לא אכלתם עדיין בשום מסעדה!

רשימת מצרכים

שלוש חפיסות שוקולד מריר שבורות לחתיכות בינוניות- אפשר של עלית ואפשר את השוקולדים האירופאיים של 60 או 70 אחוז – אני השתמשתי באופציה השנייה.
מיכל שמנת מתוקה של 38%
ארבע בננות (או כמה שיש לכם) ממש ממש אבל ממש בשלות. הן צריכות להיות קלופות וחתוכות לפרוסות קטנות.
אופציה: כוס ברנדי או רום
חבילת תותים או דובדבנים או כל פרי אחר שמשמח את לבבכם.

אופן הכנה

בסיר קטן שאותו שמים מעל סיר גדול מלא במים רותחים מחממים את השוקולד עד להמסה חלקית. השיטה הזו נקראת "באן מארי" ואנחנו לא רוצים מגע ישיר של השוקולד עם אש אלא שיימס מהאדים של המים החמים.

IMG_6316 (Large)

ברגע שיש המסה חלקית מוסיפים כרבע ממיכל השמנת המתוקה בהדרגה. מוסיפים קצת ומערבבים, מוסיפים עוד קצת ומערבבים עד שיש מרקם אחיד. ממשיכים לבשל.

IMG_6330 (Large)

כשיש עיסה אחידה פחות או יותר מוסיפים עוד חצי מיכל שמנת. מערבבים באופן זהה למקודם. בקערה נפרדת אנחנו מערבבים את הבננות, מועכים אותן ואם צריך טוחנים בבלנדר ידני לקבלת מרקם אחיד ללא גושים. לאחר שמרקם השוקולד והשמנת אחיד שוב, מוסיפים את הבננות בהדרגה. מערבבים כמו עם השמנת. את רבע המיכל האחרון של השמנת שמרנו לרגע הזה.
מוסיפים טיפין טיפין שמנת כל פעם כדי לעזור לבננות להתאחד עם השוקולד אהוב ליבן.

IMG_6364 (Large)

כשמוכן מגישים עם הפירות ונהנים.

IMG_6392 (Large)

ובהזדמנות זו אני רוצה להכריז שיש לבלוג צלמת קבועה ומצויינת בשם איילה סורוצקי. תוכלו להתרשם מהצילומים שלה כאן.

חורף חם ושמח לכולם וכולן!

אדמה משוגעת

"כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה."

לאה גולדברג

פתאום, בתוך כל מערכת הבחירות הזו שנדמית כגורלית מאוד הפעם, עלה בי רגש. מטיבם של רגשות שהם מתחילים מעומעמים ומעורפלים ורק אחר כך מזדככים ונהיים, בלי תיאור מדוייק יותר בעברית, crystal clear.
זה התחיל עם תוגה מסויימת ואחר כך געגוע, אבל מין געגוע מהול במתיקות ושמחה על כך שדברים הסתיימו. ככל שחשבתי יותר, נזכרתי במערכת הבחירות של 1988 שהיתה מלאת אמוציות, ותחושת איום ופחד, והתנהלה בצל האינתיפאדה הראשונה, תנועת כ"ך והנסיקה של תנועת ש"ס. ואני הייתי בתוך כל זה – ילדה קטנה בת עשר.

השיר הזה תמיד ישקף את התקופה הזו הכי טוב בעיניי. ובכלל, כל אלבום ההופעה והסרט (המעולה!) "רומן אמיתי" של שלום חנוך. לדעתי שלום הוא הזמר הכי ישראלי שיש.


אני חושבת שרק אחרי ההיזכרות הזו הבנתי לעומק את מהות הביטוי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".
אנחנו תוצר מולד של תקופה שמושפעת מתהליכים פוליטיים במדינה, שיטה כלכלית, חלוקה דמוגרפית ואירועים בטחוניים. והם משפיעים לא פחות מאשר ההורים שלנו, והחברים ובית הספר. אני יודעת שעליי התקופה הזו השפיעה חזק מאוד.

אני לא יודעת כמה מהקוראים פה היו בשנות השמונים בישראל. למי שלא היה, אני יכולה להגיד שישראל בשנות השמונים כפי שאני חוויתי אותה, היתה מקום די אפל, מלחיץ ולא נעים. כמובן, היו דברים טובים והרבה מהם. אבל מטבע הדברים, זה לא פוסט שבא לדבר עליהם. זה פוסט שבא לדבר על הדברים שלא מובנים מאליהם.
הוא בא לספר כמה קשה היה בשנות השמונים. מדינה קטנה שזה עתה יצאה ממשטר יש יגידו סוציאליסטי ויש יגידו קומוניסטי. אני אומרת מרכנתליסטי. פתאום התרבות האמריקאית חלחלה עמוק לכאן. נכנסו הטלוויזיות הצבעוניות, הוידיאו, המחשבים, הקומפקט דיסק. תרבות הקניונים החלה (קניון איילון ודיזינגוף סנטר). הסרט "וול סטריט" משקף טוב את מה שהלך פה מבחינה כלכלית.
וכמובן היתה אינפלציה. אני זוכרת את ההורים שלי קונים כמו מטורפים כי למחרת הכל עלה במאות אחוזים ולכסף לא היה ערך (ותודה ליורם ארידור). זו היתה כלכלת בחירות כפי שסיפרה לי אמי. ואחר כך (כשהליכוד נבחר ב 88) לא היה כסף בכלל וכל המחירים עלו. החל גל הגירה גדול מאוד מישראל שהצטמצם בסביבות שנת 92. זו היתה תחילת הקפיטליזם במיטבו, גם בישראל. השיר הזה הוא מ 82 ומדבר על כלל העולם המערבי:

מבחינה פוליטית זו היתה תחילת האינתיפאדה הראשונה ב 87 עם בקבוק התבערה שנזרק לעבר המכונית של משפחת מוזס בשומרון (הציטוט בלינק הוא מתוך הספר "הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן). המצב פה התלקח והיתה את תנועת כך עם הרב מאיר כהנא שנשמע ממש מלחיץ, במיוחד כשאתה ילד.
אני גרתי אז בכפר סבא שהיתה על קו התפר וכל שני וחמישי היו עוצרים את כל התנועה במרכז העיר בגלל חפץ חשוד וחשש לפצצה. זוכרים את התשדירים בטלוויזיה על "אתה יודע ואת יודעת שבחפץ חשוד אסור לגעת. וגם לא להתקרב"? זה לא בא משום מקום. וכמובן מלחמת לבנון הראשונה ברקע.
וכמובן שהיה את המרקם העדתי והדתי.
רבותיי, ישראל לפני העלייה הרוסית של שנות ה 90 היתה מקום שונה לחלוטין. הרבה יותר שמרנית ומסורתית. כן, אני יודעת מה הרבה מכם יגידו. יגידו שיש המון שמרנות וקיצוניות היום. יגידו שיש כפייה דתית וחשיבה משיחית ומתנחלים ופייגלין. אבל, תנו לי לשאול אתכם משהו: האם בישראל שלפני העלייה הרוסית יכולתם למצוא ככה בקלות בשר לבן ופירות ים בסופרמרקט הקרוב לביתכם? מה היה אחוז המסעדות הלא כשרות? והאם מוניות שירות היו נוסעות בשבת? זה היה עולם אחר.
עולם שבו "אל המעיין" ותנועת ש"ס ודרעי היו בדהירה מטורפת כלפי מעלה.
זה היה עולם שבו תל אביב היתה עיר מטונפת (גם מבחינה פיזית, לחלוטין) עם אווירה סליזית למדי. עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים שהיו מסתובבים (בעיקר בתחנה המרכזית הישנה). לא שהיום הם לא מסתובבים. אבל אז הם הסתובבו בחלקים נרחבים יותר של העיר והיתה פחות מודעות. היום תל אביב היא מקום פתוח וקהילתי יותר.
כן, היה רוקסן והפינגווין ודברים מדהימים כאלה. והיה עיתון "חדשות" עם הכותבים הטובים ביותר. ואפרופו (האוכל לא היה משהו, אבל הקונספט חדשני ומגניב). היתה מוסיקה טובה.
אבל בעיקר התחושה שלי בתור ילדה היתה של לחץ וחרדה גדולים.

זו זוית הראייה שלי על התקופה. אולי אתם חוויתם אותה בצורה שונה.
אני אשמח לשמוע על חוויות שלכם. שליליות או חיוביות.

רצף אסוציאציות משנות השמונים בישראל: אפרופו(ובעיקר אפרופו סינית)-דיזינגוף סנטר-המזרקה של אגם-סלסול פרמננט-עפרה חזה-מוסיקת קסטות-הקרב על ועד הבית(גששים)-שלום חנוך-מלחמת לבנון-רדיו "קול השלום" ואייבי נתן-קלקיליה-תספורת זנבות-ליל אהבה בצמח-בורגר ראנץ-חבורת הזבל-סינדי לאופר-טייץ לייקרה צבעוני-סלטי פיקנטי(בד"ש)-בני ברק-האורות של אלפי מנשה-צה"ל 2-שלום עכשיו-כיכר מלכי ישראל-יהונתן גפן-אוכל סיני זול(תאילנדי בעצם)-אדם-שלישיית מנגו-האחיות יוספי-התחנה המרכזית הישנה-משחקי וידאו-מגדל שלום.

אולי גם הכתבה הזו יכולה לעורר בכם זכרונות (בעיקר מתל אביב, אבל בכל זאת זכרונות).

ויש גם מתכון:

עוף חמוץ-מתוק

המנה האולטימטיבית של שנות השמונים. אמנם לא תמצאו אותה בסין, אבל בשנות השמונים היא היתה להיט בכל המסעדות הסיניות-ישראליות (זן מיוחד של מסעדות השמורות לשנות השמונים ולישראל) :).

חזה עוף (לא שניצל, לא משוטח) חתוך לקוביות בינוניות
גזר קלוף, חתוך לקוביות קטנות
פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות
בצל חתוך לקוביות קטנות
שתי קוביות של ג'ינג'ר קפוא
שתי קוביות של שום קפוא
שתי כפות גדושות של קורנפלור
שתי ביצים
שלוש כפות סויה (רצוי סויה מתוקה, בסגנון סיני)
שש כפות שמן (רצוי קנולה או סויה)
שלוש-ארבע כפות של קטשופ או רסק עגבניות (אני השתמשתי בעגבניות מיובשות קצוצות דק. זה היה די טעים)
שתי כפות סוכר
שתי כפות חומץ
חצי כוס מיץ אננס משומר
כף קורנפלור + רבע כוס מים – מעורבבים
אננס מקופסת שימורים קטנה חתוך לקוביות קטנות
שני גבעולי בצל ירוק קצוצים גס
כוס אורז
חצי לימון

הכנה

מטגנים במחבת אחת בינונית עם כף שמן את כל הירקות הטריים חוץ מהבצל הירוק. קודם את הבצל ואז מוסיפים בהדרגה את הגזר ואת הפלפל.
מוסיפים את קוביות השום והג'ינג'ר למחבת. מוסיפים שתי כפות רוטב סויה. מטגנים כמה דקות עד שהירקות קצת מתרככים.

IMG_6240 (Large)

במחבת נפרדת גדולה מטגנים את קוביות חזה העוף עם כף שמן אחת. מטגנים לא יותר מדקה לכל צד ושמים את המחבת בצד בינתיים.

בינתיים מרתיחים מים לאורז. היחס הוא שתי כוסות מים לכוס אורז. מכינים את האורז בסיר נפרד. כשמוכן, סוגרים את המכסה כדי שהאדים לא ייצאו.

IMG_6264 (Large)

בסיר קטן מחממים ארבע כפות שמן. כשהשמן רותח מוסיפים רסק עגבניות, קטשופ או עגבניות מיובשות, את מיץ האננס, החומץ, הסויה, הסוכר ואת המים עם הקורנפלור. מערבבים ומבשלים עד שהמרקם אחיד וסמיך.

מוסיפים את הירקות והרוטב למחבת הגדולה של הבשר ואת האננס המשומר.

IMG_6246 (Large)

כמה דקות לפני הסיום מוסיפים את הבצל הירוק.

IMG_6270 (Large)

ממשיכים לבשל עד שהעוף עשוי לחלוטין.
כשמוכן סוחטים חצי פלח לימון ומגישים.

IMG_6280 (Large)

המתכון לקוח מהבלוג "יש מה לאכול" אבל הכנסתי בו שינויים קלים. בכל אופן, הנה המתכון המקורי.

והמלצה למסעדה סינית בחיפה שתזכיר לכם את האוכל משנות השמונים: יאן יאן. קחו בחשבון שלא תמיד רמת האוכל אחידה והשירות הוא אופציונלי בלבד. אבל אם בא לכם להיזכר ואולי ליפול על מנה טובה במקרה, הם כאן.

אתם מוזמנים לעשות רצף אסוציאציות משלכם כאן. מעניין אותי לדעת מה כל אחד זוכר מהזמן הזה. ולאלו שלא היו אז, אתם מוזמנים לעשות אחד של שנות התשעים 🙂

נ.ב – לכל ילדי שנות השמונים: רוצו לראות את הסרט "ראלף ההורס" (תרגום קלוקל של Wreck it Ralph). הסרט הזה שווה כל אגורה ויזכיר לכם נשכחות. גם למי שלא שיחק במשחקי מחשב (כמוני למשל). הנאה צרופה מובטחת.

גירוש שדים

מכירים את זה שאתם חווים חוויה שנוגעת בקצוות העצבים החשופים שלכם? חוויה שמחזירה אתכם רחוק רחוק לתקופות אפלות בחייכם. שמוציאה שדים שהדחקתם טוב טוב בתת ההכרה. ואז, כמו שיונה וולך אומרת בשיר שלה: "תת הכרה נפתחת כמו מניפה". ואתם בבת אחת מרגישים שם, במקום הקר והעצוב הזה שהיה החיים שלכם עד לפני תקופת זמן נתונה. השדים מבלים ועושים חגיגה שחורה. אתם בוכים את האומללות הזו ואתם חוגגים אותה באופן מזוכיסטי. מחכים לכל זכרון קטן שצץ כמו דקירת סכין. מחכים למכה הניצחת הסופית שנדמית כשיסוף גרון אכזרית. וכשהחוויה מסתיימת, אתם עוד משתנקים ופה ושם עוד מדממים קצת דמעות ואז זה מגיע: הקתרזיס. ההבנה שמה שזה לא היה, זה נגמר. הוצאתם את כל החלק המגעיל הזה מעצמכם. זה כבר לא בגוף שלכם. ואז אתם מרגישים קצת בדידות אבל גם טיפה שמחה מתגנבת ללבכם. ולזמנים כאלו מה הכי מתאים אם לא מרק ביתי, מנחם? כזה שאמא או סבתא היו מכינות בסתיו או בחורף. מרק כזה שמגרש את אחרון השדים וממלא אתכם בתחושת חמימות שלווה ואתם מרגישים מוגנים. ובבית.

הנה שיר שתמיד מזכיר לי חוויות קתרזיס שכאלו.

המרק הזה הוא ממש קל להכנה. פשוט לשים את החומרים, לערבב מידי פעם ולחכות עד שהעוף ממש רך, על סף מתפרק. זה בדרך לוקח כשעה וחצי – תלוי כמובן בגודל הסיר ובכיריים שלכם. אפשר לגוון עם הירקות וחלקי העוף בבחינת מרק פוטונסקה (מה שיש בבית כמאמר הפסטה המפורסמת). הדברים שלא כדאי לוותר עליהם הם החומוס, העוף והפטרוזיליה. הם גרעין המרק

מרק עוף עם חומוס

רשימת מצרכים:

סיר גדול
כוס גרגירי חומוס מושרים במים לכל הלילה
קילו וחצי חלקי עוף (אפשר שוקיים, כרעיים, כנפיים – כל דבר שנותן את הטעם "המרק עופי")
שני גזרים קלופים וחתוכים לחתיכות גדולות
שני בצלים קלופים וחתוכים לחתיכות גדולות
שני קישואים קלופים וחתוכים לחתיכות גדולות
שתי כפיות מלח
כף אבקת מרק עוף צח או כף תבלין עוף
צרור פטרוזיליה

הכנה

מניחים בסיר את חלקי העוף. מסננים את גרגירי החומוס ממי ההשריה ומניחים על העוף. שמים את הירקות ומעל הכל הפטרוזיליה. מוסיפים מים עד לכיסוי הכל ולא יותר מכך. שמים את המלח ואת אבקת המרק. מביאים להרתחה. מורידים את האש ומבשלים כשעה וחצי עד שהעוף רך מאוד. מסננים את הפטרוזיליה מהמרק. ניתן להוסיף אטריות לוקשן כ 10 דקות לפני סוף הבישול.

שיר המדרגות

מי שבאמת מכיר את חיפה יודע שאפשר לעבור את כולה בפחות מחצי שעה מלמעלה עד למטה, ברגל. זה רק דבר אחד שאנשים לא יודעים על חיפה. אבל מבחינתי הוא מייצג בצורה הטובה ביותר את המיס-קונספציה סביב חיפה. שמי נעמה ואני גרה 22 שנים בחיפה. בהתחשב בעובדה שאני בת 34 – מדובר ברוב המוחץ של חיי הבוגרים. ואני מחזיקה בדעה שהמון אנשים אשר מתגוררים בחיפה, מכירים את חיפה – אבל לא לגמרי. בעיניי זה יתרון ענק להיות תייר בעירך.

באופן כללי אני מאוד שמחה לגור בחיפה. נכון, יש לה בהחלט את החסרונות הבולטים שלה. היא בפריפריה. התחבורה על הפנים. אין פה ממש אופציות תעסוקתיות. יש ראש עירייה… טוב, לא נגיד עליו כלום כרגע. אבל חיפה היא המקום שהכי מזכיר את אירופה ואת אנגליה בפרט. היא העיר הכי ירוקה שאני מכירה בארץ ואם יורדים לעיר התחתית בהחלט אפשר לדמיין שאתם באירופה. המקומות בחיפה שלא מנסים להדמות לתל אביב הם מקומות עזים, אמיצים ונותנים תמורה עד האגורה האחרונה. נסו אותם ולא תצטערו. מילה שלי.

החלטתי לכתוב את הבלוג הזה כי אני בן אדם שמשתעמם מהר מאוד, חייב חוויות חדשות ומורד במוסכמות. אני בטוחה שיש עוד כמוני בקהל, והבלוג הזה הוא בשבילם. אם אתם אוהבים לאכול טוב, לבלות במקומות לא שגרתיים, אוהבים תרבות מכל הסוגים ולא נרתעים מהגיגים פוליטיים פה ושם, זה המקום עבורכם. מה יהיה פה? לא מעט מתכונים, ביקורות על פאבים ומסעדות, המלצות על אירועי תרבות בחיפה בעיקר (מן הסתם…), המלצות על ספרים וסרטים והגיגים שלי בכל מיני נושאים.

ולסיום: צבי פטרקובסקי, אחת ההבטחות הגדולות והלוהטות ביותר כרגע של חיפה, בשיר על חיפה שהיא לפעמים אירופה ולפעמים לא…