הבייבי כבר בן שנתיים!

כשפתחתי את הבלוג הזה ממש לא חשבתי שאגיע עד הלום.
הייתי בטוחה שזה יהיה דבר חולף שייזנח אחרי כמה חודשים מקסימום. אבל הנני כאן. כבר שנתיים.
והרבה גם בזכותכם, הקוראים הנאמנים שלי, שתומכים בי בפידבקים, הצעות ושיתופים. אני לא חושבת שהייתי מצליחה ככה בלעדיכם.
פתאום יש לי מחויבות, קהל שאני רוצה להביא לו את החדשות והסיפורים וההמלצות ובוודאי שלא רוצה לאכזב אותו.
כשתינוק נולד, לוקחת לפחות שנה עד שהוא מתחיל ללכת, לדבר ולשים לב מה קורה סביבו. עד שהוא מבשיל.
אני חושבת שעכשיו, כשעברו שנתיים, ההבנה שלי הבשילה הרבה יותר.
ההבנה ששיתופי פעולה ויחסי גומלין הם הדבר החשוב ביותר בניהול חיי תרבות עשירים על כל הרבדים, בעיר נתונה. הבנתי את זה תמיד, אבל היום אפילו יותר. הבלוג בהחלט מתכוון להרחיב את שיתופי הפעולה שבהם החל בשנה שעברה, לפתוח צוהר ליחסים אינטרקטיביים ומשתפים יותר לקהל הקוראים ובעיקר – להשתפר ולא לשקוט על השמרים!

סקירה קטנה של מה היה לנו בשנה החולפת בבלוג:

בחודש אוקטובר השקנו את הפוסט "מסע תענוגות לארץ הקודש" – המתכון לאיך להרגיש תייר בעירך – שכולל סקירה על מוסדות חיפאיים ייחודיים. כמו כן, אירחנו פוסט אורח בשם "ראש חדש לחיפה" מאת עמר צנגוט, דמות מפתח חיפאית חשובה מאין כמוה, מתכנן ערים במקצועו, מייסד עמותת גלים, וממקימי "מרכז המוסיקה לנוער"- "המקלט" ו"בר גלים" – הבר הקואופרטיבי הראשון והיחיד עד כה בחיפה.

בחודש נובמבר אירחנו את איליה קוחנובסקי בפוסט אורח בשם "All Hallows go north" שסיקר ערב של פתיחות חגיגיות בעולם האמנות בחיפה בחג ההלואין. איליה הוא הוגה דעות, פעיל פוליטי חובב וחמד של בחור. הוא פתח בלוג חדש בשם "אין דורבנים בשוחות", ששווה לכם להעיף בו מבט.

בחודש דצמבר ידינו היו מלאות ביותר. מאמר שכתבתי בהזמנת מגזין התרבות הירושלמי, "ערב רב", בשם "תחייתו המהוססת של המרכז האבוד" התפרסם בגיליון מודפס וחגיגי ואף הושק בפתיחה של מתחם החורבה שיוחד והוקדש לסטודיואים של אמנים צעירים. מאוחר יותר יצא פוסט בשם "הזמני הוא הקבוע החדש" על האגף השני, מתחם חדש וגדול של גלרית האגף לאמנות ששינה את כל הקונספט של מרכז אמנות עירוני וקהילתי. לבסוף יצא פוסט בשם "הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג" שכתב על סטודיו הנמלה של שחר סיון, מדמויות המפתח הבולטות של חיי התרבות, האמנות והאוכל בחיפה. שחר כידוע הקים את מסעדת "וניה" החדשנית שמכניסה כל ערב אויר חדש לעיר התחתית ולכן סגר את שערי הסטודיו, לפחות לבינתיים.

בחודש ינואר ראיינו את יונתן גוטסמן בפוסט "תחנות תרבות עם הבמאי והצלם יונתן גוטסמן". יונתן נולד בחיפה, עזב לתל אביב וחזר לכאן כדי לתרום את הזוית המיוחדת שלו לעיר. בימים אלו הוא מתגורר בתל אביב אך ממשיך לתרום במרץ לעולם האמנות והתרבות החיפאי ואנחנו בטוחים שעוד יפתיע אותנו רבות. כמו כן גם אירחנו את אלכס סובול, הבעל מאחורי הבלוג, שתרומתו הרבה לא תסולא בפז, בפוסט אורח בשם "פחד ותיעוב בדובי'ס" שבו דובר על המקום הטבעוני של דובי שיפמן במסדה ועל הופעתו הבלתי נשכחת של הזמר שלמה בר.

יומולדת

קרדיט לתמונה – תום בר גל המוכשר בטירוף

בחודש פברואר הבלוג הוזמן לארוחה במסעדת "אנגוס", ללא ספק אחד המוסדות החיפאיים הבולטים, ואתם קיבלתם דיווח מלא ומפורט על כך בפוסט בשם "הרומן שלי עם אנגוס".

בחודש מאי הבלוג הגיח מתרדמת חורף ארוכה והתפייט בפוסט בשם "שלושים וחמישה דובדבנים בחודש מאי" על עונת האביב היפהפייה שפקדה את עירנו וארצנו. יותר מאוחר החליט הבלוג להביא לכם, הקוראים, את העולם הגדול עד הבית. הוא נסע לירושלים הרחוקה, אכל, שתה וטייל, וחלק איתכם את הרשמים המהממים בפוסט "קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים".

בחודש יוני התפרענו בגדול. קודם כל, הטיול בירושלים היה כל כך עשיר וממלא שלא הספיק פוסט אחד על מנת להעביר את כל הרשמים, אז כתבנו עוד פוסט בשם "קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים – חלק ב'". ואז חשבנו, למה לא לתת שירות חינמי לציבור ולבנות סדרת מדריכי הישרדות לכל המשוטטים החיפאים באשר הם, וכמובן גם לתיירים הפוקדים את עירנו, שימפו את כל שכונות העיר ויתנו לאנשים מושג איפה לטייל ואיך למלא את כל צרכיהם? אז הוצאנו עד כה שני פוסטים: "המדריך להישרדות למשוטט החיפאי – חלק ראשון" שעוסק בעיר התחתית ו"המדריך להישרדות למשוטט החיפאי – חלק שני" שעוסק בואדי ניסנאס". גם אתם, הקוראים, עזרתם לנו מאוד בטיפים שונים ומגוונים. ולבסוף הבלוג אירח את דני קליך, תושבת ותיקה של העיר חיפה, בפוסט אורח בשם "בית רבנדרה אבלה" שבו היא מספרת על הצגה שפשוט אסור לכם להחמיץ.

בחודש יולי הוצאנו פוסט בשם "בלילות הקיץ החמים" שהוא למעשה מבזק הסוקר את כל הדברים החדשים שקרו וקורים בעירנו, בתחומי האוכל, התרבות והאמנות.

בנוסף לפוסטים הרגילים, הבלוג הקים שני פרויקטים שאפתניים ושיתופיים.
האחד, "מוזיאון התרבות של חיפה" שבו אתם הקוראים תרמתם מהגיגיכם וסיפוריכם המרגשים על העיר חיפה. זהו פרויקט נוסטלגי שמתבסס על זכרונות עבר והבלוג מצא עצמו מתפעם לעיתים קרובות מעצם המידע המדהים שנחשף. בין הכותבים נמנו גילה זמיר, לאה דור, לילך ובר, יונתן ישראל, דני קליך ועוד.
השני "תמונה וסיפור ליום" שהוא פרויקט לקידום עסקים קטנים בחיפה ששילב תמונות וסיפורים של חמישה-עשר עסקים קטנים בחיפה ועוד היד נטויה.

אז מה הן תוכניות הבלוג לשנה הבאה?

אנחנו נתמקד באזורים נוספים בעיר כמו מרכז הכרמל, נווה שאנן ואולי אף השכונות המערביות בעיר. בהתאם לכך נמשיך את המדריך הישרדות למשוטט החיפאי ונוסיף שכונות נוספות. נמשיך עם מוזיאון התרבות של חיפה ונגיע לאישים שיש להם המון מה לספר ולתרום. כמו כן נגיע לעוד עסקים קטנים, נכתוב ונצלם אותם. כמובן שנמשיך להכיר לציבור הקוראים בתי אוכל, מוסדות תרבות ומקומות בילוי נוספים, לסקר אירועים שקורים בחיפה, לראיין דמויות מפתח בחיי התרבות בחיפה. הפתעות נוספות לא נחשוף כדי שאלמנט ההפתעה יישמר 🙂

אז רצינו להודות לכם מאוד על התמיכה ועל החיזוקים ולהזמין אתכם להישאר איתנו בהמשך – יהיה מאוד פנאן!

מודעות פרסומת

קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים – חלק ב'

התאוששתם קצת מהפעם האחרונה? כי עכשיו באה הפצצה הרצינית…

ביום שבת יצאנו לנו ארבעתנו (אני, אלכס, אחי ונגה) לביקור במזרח ירושלים.
אני לא אכחיש שדי פחדתי וחששתי כמו פולניה טובה מאחר ומעולם לא ביקרתי ברובע המוסלמי – היעד שלנו הפעם. הלכנו ברגל כארבעים וחמש דקות, תוך שאנחנו עוברים בשייח ג'ארח, המפורסמת בעיקר מהחדשות. בדרך אחי ונגה סיפרו לנו על משפחה ערבית המתגוררת בצריף שבנו מסביבה את מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. תהיתי למה הם לא עושים איזה עסק של אוכל ביתי ככה להרוויח ולהאכיל את הסטודנטים הירושלמים מזי הרעב, אבל המשפחה החליטה לפתוח רק משתלה קטנה שלא נראית משהו. ניחא…

בדרך עברנו על פני מלון אמריקן קולוני היפהפה שעוד נחזור אליו בהמשך וככל שהתקרבנו ככה הלכה והציפה אותי הדאגנות. אחי אמר שאין לנו מה לפחד אם מישהו יתנפל עלינו נגה תרביץ לו. האמנתי לו ונרגעתי נכנסנו אל הרחוב הראשי של הרובע המוסלמי – צלאח א דין – שלאט לאט ובהדרגה הפך יותר ויותר לשטח חו"לי. האוירה והמראות היו דומים קצת לנצרת מצד אחד ומצד שני, אולי גם למקומות עם רוב ערבי גדול באירופה. חלפנו על פני פארמים, חנויות בגדים מהודרות למדי, חנויות תבלינים וחנויות של ירקות. על הרצפה ישבו נשים ערביות עם הסחורה שלהם מהכפרים שכללה עלים ירוקים, דובדבנים, שקדים וחומוס ירוקים. הכל נראה רענן והייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לקנות. לא קניתי כי המחירים היו גבוהים יותר מאשר בשוק. מסתבר שהרחוב מוכוון בעיקר לתיירים.

אחרי שהקפנו את הרחוב בחצי עיגול, הגענו לדוכן התמרהינדי הטוב ביקום. כוס תמרהינדי די גדולה עולה שישה שקלים טבין ותקילין. שווה כל אגורה. שכחו מחיקוי התמרהינדי העצוב שהכרתם – זה הדבר האמיתי. המשכנו לחומוס עכרמאווי, האהוב על שף חיים כהן, ובצדק! המרקם העשיר, הארומטי ועם זאת הרענן, האוורירי והטרי של החומוס גרגירים שהזמנתי יחד עם שמן הזית המשובח ישוו רק לחומוס שמוכרים בכפרים של הגליל המערבי ולא בכולם. הגישו לנו גם פלאפלים לשולחן, גדולים וירוקים והטעם – מלמיליאן!

10257088_10152275992469765_2544413330084785617_n

בתמונה: פלאפל ממולא בבצל, לא בעכרמאווי, אבל בסביבה המיידית. ויש גם עם גבינה!!

כדי להוריד את החומוס פנינו אל השוק. הכניסה אליו היא מאמפיתיאטרון רחב ידיים שעל כל מדרגה יושבים רוכלים עם סחורות מכל הסוגים והמראה הזה, של האמפי גדוש ברוכלים ובקונים קצת הזכיר לי את ימי הביניים ואולי ככה זה היה גם אז. יש משהו מאוד היסטורי במראה הזה שנוגע בי.
נכנסנו אל השוק המקורה והמראות, הצלילים, הטעמים והריחות היכו בנו. לפרקים היה נדמה לי שאני צועדת בשוק של עכו, ולפרקים זה היה שוק מחנה יהודה. העושר והמגוון של המוצרים פשוט הימם אותי.
שוקולד קדבורי קרץ לי מכל פינה וקניתי את חטיפי קדבורי של fruits and nuts שכל כך התגעגעתי אליהם מאז שעלית דחקה את קדבורי מהשוק בישראל. קנינו גם חלווה דלעת טעימה להפליא שאפילו אני, שונאת הדלעות נהנית ממנה – בכמויות קטנות…

אחי הוביל אותנו אל מפעל הטחינה המשפחתי שמסתתר לו באחת מסמטאות השוק השקטות ושם ראיתי אבן ריחיים בת יותר מאלף שנה. הדברים שהיא בטח ראתה… איש לא יידע. במפעל מוכרים טחינה מכל הסוגים – לבנה, מלאה, שחורה מקצח (מאוד מרירה, מערבבים אותה עם דיבס או טחינות אחרות), אדומה משומשום קלוי (שקנינו ואנחנו נהנים ממנה) ודיבס – דבש ענבים, טעים! היה יום חם אבל בבית האבן של המפעל היה קריר ונעים.

המשכנו אל ההוספיס האוסטרי. מי שמכיר אותי טוב יודע שאחד מהחלומות שלי תמיד היה להגיע לשם ולשתות קפה עם שטרודל או זאכר טורט. אז הגעתי להוספיס האוסטרי אבל קפה עם עוגה לא שתיתי שם עקב אזהרות על מחירים בשמיים ללא הצדקה, יחס מזלזל ובאופן כללי מלכודת תיירים. אבל ההוספיס עצמו – איזה הוספיס! איזה יופי והדר ופאר. כל קומה מעוצבת באופן שונה ונראית כארמון (שנברון יהיה השוואה מתאימה לדעתי). יפה מאוד מצד ההוספיס שהם נותנים לתיירים לעלות עד לגג כי חברים, התצפית שם היא אחד הדברים שהייתם רוצים לראות לפני שתמותו. פשוט תצפית על כל העיר העתיקה מזוית כל כך לא שגרתית וקסומה. לשבת שם עם אנשים אהובים כשהרוח מבדרת את שערי פשוט היה בשבילי להגיע לפסגת העולם – לא פחות ולא יותר.

עזבנו את ההוספיס והלכנו לאבו חסן שיש לו חומוס אך גם קבבים מעולים ומתובלים שכמותם לא טעמתי בשום מקום וסלט ירקות חריף עם טחינה שהיה מצוין. אבו חסן לא הבין למה אני לא משתמשת בפיתה ואפילו הביא לי פיתות טריות יותר אבל לא יכולנו להסביר לו שזה בגלל הגלוטן כי הוא לא דובר עברית או אנגלית. אחחחח, מתי אני מתחילה ללמוד ערבית והאם אתם יודעים משהו על קורס כזה בחיפה? אפילו קיבלנו הנחה של חמישה שקלים מהסכום הזעום ששילמנו גם ככה (40 שקלים לקבב, סלט, חומוס ושתיה). קינחנו בכנאפה של ג'אפר עם תה מתוק. היה בהחלט במקום

ביציאה מרחוב צלאח א דין נכנסנו לחנות שנראתה קצת כמו החנויות האלו של הסינים בצ'יינה טאון עם כל השיקויים והתרופות הטבעיות. ובכן, מסתבר שלא טעיתי בהרבה. החנות היתה חנות של המכללה ללימודי נטורופתיה ורפואה סינית. השיקויים אכן היו שיקויים. כן, גם במזרח ירושלים הערבית לומדים נטורופתיה והגישה הטבעית מגיעה (או חוזרת – תלוי איך מסתכלים על זה) לכל מקום בעולם.
גם קיבלנו הסברים מירקן נחמד על אלה ארץ ישראלית (שאכלתי שבוע לפני כן בסלט בשראביכ) ועל לבן מיובש שמפוררים ומבשלים איתו, למשל שישברק.

10150757_10152302059274765_5525693510578547805_n

בתמונה: פריקה – חיטה ירוקה. אפשר להשיג בשוק וברחוב צלאח-א-דין בעונה.

בדרך חזרה הביתה עצרנו במלון אמריקן קולוני וטיילנו בגן התבלינים הענק והאגדי שלהם. המבנה עצמו זהר באור יקרות וטוב שהגענו לשם אחרי רדת החמה כיוון שזהו מקום מאוד רומנטי ומתאים ללילה.

זה היה סיבוב נפלא אך לשמחתי לא ממצה, כי עוד אחזור לשם כמובן.
מילה על החששות והפחדים שלי – אין להם בסיס. כל האנשים שפגשנו היו נחמדים ומסבירי פנים ואם לא זה, לפחות נייטרלים. לא נתקלנו בשום עוינות שהיא.

היה סופשבוע מגוון ומלמד מבחינה קולינרית ותרבותית. וזה בלי להזכיר את הסקונס הנפלאים עם חמוציות ורוזמרין בליווי שמנת טבעונית וריבת תות חלומית שנגה הכינה לנו, פיצה טבעונית נפלאה יחד עם סלט קצוץ של מיטב הירקות ותבשיל תירס טרי וריג'לה.

נ.ב – התמונות בפוסט הן באדיבות אחי לוינשטיין

ומה יישאר לכם לשבת?

תבשיל תירס טרי וריג'לה

הצלחנו להשיג מנגה את המתכון הגאוני לתבשיל התירס והריג'לה! מבוסס על שילוב של שני מתכונים מאת אורי מאיר-צ'יזיק. תמונה אולי תעלה בהמשך 🙂

מרכיבים

צרור ריג'לה כולל הגבעולים (ריג'לת הגינה) קצוץ. את הענפים קוצצים לחתיכות בגודל של 2 ס"מ
בצל ירוק קצוץ
מלפפון ירוק קצוץ
חצי כוס גרגירי תירס מתירס טרי (בעונה)
חצי לימון סחוט
מלח ולימון לפי הטעם
שמן זית לפי הטעם
שתי כפות שמן זית לטיגון
אופציה: גזר מגורר

הכנה

1. מחממים את השמן בווק
2. מוסיפים את ענפי הריג'לה לשמן החם ומקפיצים מספר דקות (לא יותר מידי כדי שלא יהפוך לעיסה)
3. אם רוצים, ניתן להקפיץ גם את התירס, אבל לא חייבים
4. מערבבים את כל שאר מרכיבי הסלט יחד עם שאר הריג'לה בקערה
5. מתבלים, מערבבים שוב ומגישים חם

בתיאבון!

קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים

טוב, אז הבטחתי לכם פוסט מורחב על ירושלים ואני מרגישה צורך מוזר לקיים 🙂

ירושלים – כל כך הרבה דברים נכתבו עליה, כל כך הרבה שירים וסיפורים, ועדיין – לא הכל נכתב.
למכורת ירושלים שכמותי, לא להיות בה כמעט שנתיים, היה סבל לא קטן. תארו לעצמכם את השמחה שאחזה בי כשהבנתי שאני נוסעת לירושלים יחד עם אהובי ואפילו יש לנו מקום להתארח בו ומארחים מופלאים כמו אחי ונגה.

ואם לא די בכך, את מי אני פוגשת באוטובוס בדרכנו לתחנה המרכזית? את טליה ביקסון הירושלמית לשעבר שגרה עכשיו בחיפה. אני וטליה מנהלות יחד את דף הפייסבוק אירועי השבוע האמיתיים בחיפה ויצא לי לעזור לה בדבר או שניים לגבי חיפה. עכשיו היא החליטה להחזיר לי בריבית דה ריבית וכתבה לי רשימה מהממת של מקומות לבקר בהם שתספיק לי לפחות עד סוף העשור…

הנסיעה עברה לי מהר, הרבה בזכות השיחה הקולחת עם טליה ולפני שהספקתי להגיד רובינזון קרוזו היינו בירושלים. פסחנו על פני התחנה המרכזית ושמנו פעמינו לכיוון שוק מחנה יהודה. זה היה יום שישי והשעה היתה 10.30 בבוקר. הרגשתי מחויבות עמוקה לנצל את השוק עד תום לפני הסגירה (שבת המלכה). הלכנו בשוק, קצת תועים ותוהים, ובחור נחמד שפגשנו ליד מסעדת עזורה הבהיר לנו בלשון מאוד ברורה שלשוק יש בעצם ארבעה "מפלסים". זה היה מידע שמאוד עזר לנו ויעזור גם בעתיד. תודה לך, בחור אלמוני שאת שמו אינני יודעת, מי יתן ויהיה לך טוב בחיים!

אני הלכנו על המפלס העליון הסנובי (כמובן) וחיפשנו את גבינות באשר וממלכת החלבה. בלי להתכוון לזה, אלכס עצר ואמר: תראי איזה יופי! זה היה מקום לאכול שבחוץ היו עציצים גדולים וצבעוניים ושמשיות נחמדות. התקרבתי כדי לדעת מהו המקום הזה וגיליתי שהגענו לגמרי במקרה לקזינו דה פריז. מה גדולה ורבה היתה שמחתי! תכננתי להגיע לשם אבל לא תכננתי שזה יהיה כל כך בקלות. נכנסנו למסעדה והחלטנו – שותים משהו אלכוהולי (כן, על הבוקר! זה הדבר שמפריד בין חופשה לסתם יום רגיל). מטעמי התנזרות מגלוטן החלטתי לפסוח על אגף הבירות וחשבתי מה אוכל לשתות. נזכרתי בהמצאה הגאונית שסייעה לצדיקים לשתות בפסח – סיידר!

התלבטנו בין מספר סוגי הסיידר שהיו שם והבחירה נפלה על Savana Dry – סיידר דרום אפריקאי משובח ששתינו עם קוביות קרח. השילוב בין הבעבוע הקל של הסיידר לבין קוביות הקרח היה מדהים! ממליצה שאם תראו בתפריט את הסיידר הזה – תקחו אותו בשתי הידיים! הזמנו פלטת דגים כבושים שהיתה נהדרת והגיעה עם לחם ומטבלים טעימים. הברמן היה ממש חמוד וניהלנו שיחה תרבותית – בין השאר גם על הסרט מחוז 9 שהוא סרט דרום אפריקאי.

לאחר מכן, בעזרתם האדיבה של אחי ונגה, הגענו לעוזי אלי – דוכן מיצים מטורף לגמרי שמוכר שילובים מאוד לא קונבנציונליים כמו אתרוגת (כן, זה מה שאתם בדיוק חושבים!) ומעדן המלכים שזה בעצם שוקו ממש מתובל ומפולפל. המשקאות היו ממש טעימים! אבל אתם חייבים לראות את הסרטון הבא על העוזי אלי הזה. הוא קורע לחלוטין!

לאחר מכן, צעדנו לכיוון בר הגבינות של באשר, מוסד ידוע ומוכר בירושלים. בחנות הקטנה הצמודה נתנו לי לטעום גבינה כחולה נפלאה. וגם, זכיתי לדבר עם אלי באשר עצמו ולשאול אותו על הגבינה הפורטוגלית עם הארטישוק רק כדי לגלות שבישראל לא מביאים אותה. באסה…

המשכנו לחנות התה של לב, הזכורה לטוב מהכתבה של רונית ורד. מעולם לא ראיתי חנות מיוחדת כזו למוצרי תה, קפה וטבק. לב, מבין עניין, הסביר לנו על סוגים שונים של תה וטבק והחווה בידו על מקטרות שמחירן מסתכם ב 3 אפסים. סיימנו את הסיור באזור ב חליטת'ה – בית תה קסום שמתהדר בתפריט תה מגוון ומורחב, למתחילים, למתקדמים ולמומחים. לקחנו תה אולונג חלבי שלמרות שאין בו טיפת חלב, טעמו בהחלט היה חלבי וענוג. עם התה לקחנו ארוחת תה במדבר שכללה שיפודי חלומי (אופציה לטופו) וירקות קלויים על מצע ירוק לצד עלי גפן ולימון כבוש, חצילים קלויים בטחינה ותמרים ממולאים. היה מרומם נפש!

המשך יבוא מאוחר יותר (יש עוד הרבה לפנינו – תתכוננו!)

בתמונה: סקונס ביתי בעבודת יד בירושלים

סקונס

לינקים:

אירועי השבוע האמיתיים בחיפה

קזינו דה פריז

חליט'תה

נ.ב – אנחנו שמחים לבשר כי הפרוייקט "תמונה וסיפור ליום" לקידום עסקים קטנים שפועל בדף הפייסבוק של הבלוג הועלה לבלוג עצמו בתור עמוד ומי מכם שאין לו חשבון בפייסבוק, מוזמן להיכנס ולעיין בו כאן.

שלושים וחמישה דובדבנים בחודש מאי

חודש מאי והדובדבנים שמגיעים איתו תמיד נותנים לי השראה לכתוב.
יש משהו חושני, בשל ומתוק ברמה כמעט אלכוהולית באויר הצלול של חודש מאי ובתוצרים שלו שפזורים עכשיו בשווקים, בירקניות הקטנות ואפילו בסופרמרקטי הרשע הגדולים.

אני מתהלכת לי בואדי ניסנאס ושותה בעיניים את כל הירוק ששייך עוד לחודש אפריל (האכזר שבחודשים) והנקודות האדומות-כתומות-צהובות ששוחות בו מבשרות לי שמאי כאן וכבר יש דובדבנים ומשמשים ונקטרינות וגם אפרסקים.
והנה כל הנופים הרחוקים של הצפון שרואים היטב ביום הבהיר הזה, והגולן קורא לי לבוא לקטוף, פשוט להושיט את היד ולגעת בם.

גם דרומה יותר, בירושלים מרגישים את נוכחות הירק הרגוע והעיר נראית מפוייסת ושלווה בצורה שלא אופיינית לה. שיטוט בעיר העתיקה חושף טעמים חדשים, מראות מרתקים ובעיקר ריחות בלתי נשכחים. לא הרבה מכם יודעים, אבל אני לא נושמת מהאף, רק מהפה, בגלל מבנה מחיצת האף. אבל למרות זאת, אני תמיד מריחה. לעתים זה רע, אבל ברוב הפעמים זו ברכה ואני מודה לאל על כך שנתן לי זוג נחיריים יפים.

10257835_10152275984044765_3456760198338186496_n

ירוק בשוק במזרח ירושלים – התמונה באדיבות אחי לוין

אני רוצה לחלוק איתכם לבטים שהיו לי בקשר לכיוון שהבלוג הולך ויילך אליו.
אחרי הפוסט האחרון שכתבתי על מסעדת אנגוס, חשבתי למנף את הבלוג לכתיבה סמי-מסחרית ובתשלום על בתי אוכל ותרבות (רק על עסקים קטנים, זה היה התנאי שלי). ניסיתי בדי הרבה מאמץ אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי ערה לילות רבים מידי מול מסכים ריקים מידי.

הגעתי למסקנה.

הבלוג הזה הוא בשבילי כפי שהוא בשבילכם.
אני לא רוצה שיהיה לו כיוון מוגדר, כי לחיים לא צריך להיות כיוון מוגדר. החיים הם פשוט… חיים.
בניגוד למה שהרבה אנשים אומרים, החיים הם לא סרט ולא סיפור. אין התחלה, אמצע וסוף.
יש רק את הרגע הזה, זכרונות מרגעים קודמים ותקוות לרגעים שיבואו בעתיד. אם החיים היו סרט, הם בטח היו "שמונה וחצי" של הבמאי פדריקו פליני. אמנם הסרט הוא על תהליך היצירה שאמן עובר, אך התהליך הזה לא שונה בהרבה מהחיים עצמם – היצירה הכי גדולה שמשתנה ללא הרף.

אני אמשיך לכתוב על הדברים, המקומות והאנשים שמעניינים אותי.
אתם תמשיכו לקרוא אם תרצו. אם תגיבו ותחלקו איתי את מחשבותיכם, רשמיכם והגיגיכם אני מאוד אשמח.
בשבילי זה בונוס נוסף.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ואסיים בשיר של המשוררת הדגולה לאה גולדברג שאף היא נולדה בחודש מאי:

אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה

עַל סְבִיבוֹתָיו חָזַר הָרוּחַ וַיִרְגַּע.
גּוֹלְשִים הַדִּמְדּוּמִים עֲלֵי סָפִיחַ.
צְעָדֵינוּ יְחֵפִים וּשְקֵטִים
כִּי אָנוּ
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי בָּאָה,
חָרְקוּ בְּרִיחִים בְּשַׁעֲרֵי רָקִיעַ,
עֵירֹם, חָפְשִׁי, שָׁכַב הַשָּׂדֶה.
כִּגְדִי-עִזִּים אֲשֶׁר נִשְׁכַּח מֵעֵדֶר
הָלְכָה הַמַּעֲנִית מַעֲרָבָה.

הִנֵּה נִיחוֹחַ הַקָּצִיר גָּאָה מְאֹד.
הַטַּל עָמֹק.
צְעָדֵינוּ נְזִירִים.
כִּי אָנוּ –
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

שלכם באהבה אינסופית,
נעמה

נ.ב – אני מתכוונת להעלות את הפרוייקט הקטן שעשיתי בפייסבוק על עסקים קטנים בחיפה, "תמונה וסיפור ליום", לבלוג לטובת מי שאין לו פייסבוק או לא עקב אחריו בזמן אמת.

הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג

השבוע נסגר המקום שממנו התחיל הכל.
סטודיו "הנמלה" של שחר סיון – איש רב פעלים, היה המקום שחידש את תרבות האנדרגראונד המפוארת שהלכה לישון בסוף שנות השמונים, והשאריות שנשארו ממנה גוועו באמצע שנות התשעים – כפי שכתבתי בערב-רב.
בשנת 2006 עזבתי את חיפה ועברתי לגור בקריות. אחרי כמעט עשור שחייתי בה בתור בן אדם בוגר אני וחיפה הגענו לשלב "יחסינו לאן".

כמו בכל מערכת יחסים ארוכת טווח, אחרי שלב ההתפעמות שלי ממנה שהיה בין גילאי 12 ל 16, הגיע שלב האינרציה הטבעית שנמשך אל מעבר לשירותי הצבאי ולאחריו התחלתי לגלות את הקסם התל-אביבי. מידי פעם היא עדיין הצליחה להפתיע אותי וניסיתי אותה בכל מיני גרסאות: הגרסה ההדריסטית (מסדה בעיקר), הגרסה הכרמליסטית והגרסה של קרית אליעזר ובת גלים. בשלב כלשהו באמצע לימודיי באוניברסיטה, חיפה החלה להתיש אותי. נמאסו עליי התחבורה הציבורית המסורבלת והבלתי אפשרית שלה, הקליקות החיפאיות הנוקשות שגורסות שאם לא כיבית מדורה בכיבוי צופים יחד עם הנפשות הפועלות שם, אתה לא שווה יריקה, וחוסר החיים הכללי מעבר למושבה הגרמנית (מקום מקסים, אבל כמה אפשר לשבת באותן מסעדות ובתי קפה?).
אני וחיפה נפרדנו – או לפחות לקחנו פסק זמן האחת מהשנייה לזמן בלתי מוגבל.

עברתי לקרית ביאליק – עיר קטנה ששילבה כפר ואורבניות צנועה. התאהבתי במנטליות הקרייתית – זאת המקורית: היקית הפשוטה עם רוכבי האופניים הישנים. כצפוי בכל ריבאונד, התחלתי להשתעמם די מהר ורציתי עיר אמיתית. כזו עם סינמטק, ותיאטרון, וספרייה גדולה ופאבים ומוסדות תרבות.
זה לא שלא היו כאלו בקריות. היו. אבל איכשהו התחושה היתה שונה. הכל היה שטחי יותר ומיינסטרימי יותר. הבילוי הנפוץ של הצעירים הקרייתים היה לאכול. בחוץ, בבית, לא משנה איפה. ואז לצאת לפאב ולשתות לקינוח. כשהאוכל והשתייה הופכים לדבר הבסיסי ששולט בתרבות הבילוי מתחיל הניוון. חסרה לי תרבות הנגד.
לא יכולתי לשאת את הרחובות החשוכים והמתרוקנים בשעה שש-שבע בערב. חיפשתי משהו אחר. משהו שיגאל אותי מהדיכאון שנקלעתי אליו.

לחזור לגור בחיפה לא היה אופציה, מסיבות אישיות. אני ובעלי הגענו איכשהו לאתר החברתי couchsurfing. בעברית "גולשי ספות". התחלנו לארח אנשים מכל העולם וגם הכרנו אנשים מהקהילה המקומית. חיי התרבות והבילוי שלנו התקיימו במימד מקביל למקום שבו גרנו. אירחנו אנשים אצלנו בבית אבל תמיד יצאנו איתם למקומות אחרים – חיפה, עכו. הלכנו לאירועים של הקהילה המקומית בחיפה, בתל אביב, כפר סבא, רמת גן ועוד.

אבל המשכתי לחפש. מעבר לחיי החברה העשירים שהיו לנו בזכות גולשי ספות שהיו נהדרים – חסר לי דבר מה.
הרגשתי שהפנימיות היצירתית שלי הולכת לאיבוד ושלא אוכל למצוא אותה שוב אם לא אציל אותה עכשיו, ברגע זה.
תמיד יצרתי. בתור ילדה ציירתי וצילמתי. בתור צעירה אחרי צבא כתבתי שירים וסיפורים קצרים וכשעברתי לקרית ביאליק משהו נרדם בי. העבודה שעבדתי בה אז, מוקד טכני, שאבה ממני את כל האנרגיה ולא היה בי כוח להמשיך ליצור. ויתרתי.

באותה תקופה למדתי באוניברסיטת חיפה. הזמן היה שלהי שנת 2008. האוניברסיטה הוצפה במודעות קטנות ולא מאוד ברורות שתפסו את תשומת ליבי. כל מיני אירועים שנשמעו הזויים על גבול הסוריאליזם. ערב קומיקס, ערב סרטי פורנו רך, איזה הופעה של להקה אחת, צבי ונערי הליווי ועוד… משהו ברחוב הנמל, עיר תחתית? כל פעם הייתי אומרת לעצמי ולבעלי שחייבים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה. השם שלו – סטודיו "הנמלה" עורר בי זכרונות למקום אחר באותו שם אבל שהיה בקרית אתא. אולי חלקכם יזכרו אותו – מועדון הנמלה (The Ant) – תופעה מדהימה כשלעצמה שיום אחד אכתוב עליה. איכשהו עלתה בי התקווה שהמועדון, שנסגר בינתיים – חודש ועבר לפעול בעיר התחתית בחיפה.

1077_51476929907_6792_n

זה היה בדיוק לפני חמש שנים, בדצמבר קר וגשום, כשהכרזתי בפני בעלי וחברה משותפת ש"זהו, היום הולכים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה". רצה הגורל והיה זה הערב שבו הופיעו צבי ונערי הליווי.
הגענו לעיר התחתית שנראתה חשוכה ולא מסבירת פנים, וחיפשנו את הרחוב הקטן שנקרא הנמל. איכשהו מצאנו אותו וגם את הסטודיו. עלינו לקומה השנייה ו… מעולם לא ראיתי מקום כזה.
הוא לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם לכן. סטודיו ענק עם עבודות פיסול ורישום והרבה הרבה שמונצע'ס שפשוט השתלבו באופן פלאי. אנשים בכל מקום שישבו על כסאות וכורסאות וספסלים שידעו ימים טובים יותר ונזרקו ואז שוב מצאו בית אוהב שהחזיר להם את הברק ללחיים. היו שם כמה כלבים שרצו באופן חופשי בכל מקום. "מקום שמכניס אליו כלבים הוא בטוח מקום טוב" – חשבתי. בכל מקום היו מפוזרות קערות עם גזר בלימון ושום וקערות חומוס. בבר מכרו תה וסביר להניח שגם משהו אלכוהולי כמו בירה או פונץ'. אני קניתי תה והוא היה התה הכי טעים ששתיתי אי פעם.

1077_51474729907_1859_n

לא הייתי בטוחה לגבי הקערות האלו. הן של אנשים שקנו אותן, או לא? אפשר לקחת מהן או לא? הסתכלתי על אנשים אחרים. הם לא נראו מאוד מודאגים. הגעתי למסקנה שזהו רכוש הכלל וטעמתי מהגזר. מעולם לא ידעתי שאפשר לעשות גזר חי בצורה כזאת. התמכרתי. לגזר, לסטודיו, להוויה.
הגזר הזה היה התפוח הפרטי שלי מעץ הדעת. אחריו דברים יהיו אחרים, שונים בתכלית.
פתאום חיפה הפכה ממקום משעמם וצפוי למקום שהכל יכול לקרות בו.

1077_51474724907_685_n

ואז, ברגע שצבי ולהקתו עלו על הבמה והתחילו לנגן, ידעתי. ידעתי שאסור לי לוותר על המקום הזה ואני חייבת לחזור אליו. שוב ושוב. עד שהוא יהיה לי לבית.
כשיצאנו משם וחזרנו הביתה, כבר תכננתי את הפעם הבאה.
במקרה, דרך אירוע של גולשי ספות פגשתי את צבי באחד האירועים ונודע לי ממנו על האגף והברטניין ומכאן ההיסטוריה כבר ידועה.

בערב הפרידה מהנמלה שהיה ביום חמישי ה 19.12 הופיע רותם סיון עם טריו הג'אז שלו. רותם הוא אחיו של שחר והוא חי ועובד בניו יורק. מאוד נהניתי לשמוע אותו ובהתחשב בכך שאת ז'אנר הג'אז שהוא מנגן אני בדרך כלל מצליחה לשמוע עשר דקות בלי להשתעמם ובהופעה של רותם לא הרגשתי את הזמן עובר בכלל – אני חושבת שמדובר בעילוי מוזיקלי בהחלט. כפי ששחר אמר עליו באותו ערב, ואני מביאה את רוח הדברים כי ציטוט מדויק אין לי: "לחיות מאמנות זו עבודה מאוד קשה והסוד הוא להתמיד להתמיד להתמיד" – ההתמדה כנראה משתלמת.

1461706_482386858546797_1690433987_n

סטודיו "הנמלה" אירח במשך יותר מחמש שנים ערבי מודל בימי שני עם אח בוערת ומופלאה, מוסיקה משובחת ותקלוט חי של מיטב אנשי הלילה בחיפה. הוא גם אירח הופעות של זמרים והרכבים שלא היו שומעים עליהם בשום דרך אחרת. היו גם ערבי תרבות שהוגשו על ידי המיטב מגיבורי התרבות החיפאיים על סרטים, קומיקס, אופנה ועוד. גם ערבי שירה מחתרתיים ופורצי דרך היו שם. זה המקום שגידל אותי ועוד רבים מהחיפאים וגרם לנו להבין איך צריכים להיות באמת חיי תרבות טובים בעיר. כאלו שלא כרוכים בתאוות קפיטליסטיות ממוסחרות, שלא סופרים את שורת הרווח. הנדיבות של שחר והרצון שלו לחלוק איתנו, החיפאיים, את כל הטוב הזה הורגשו בכל אספקט אפשרי בסטודיו. החל מקערות הפירות, הירקות הכבושים והנהדרים, הזיתים הבלתי נשכחים והשתייה החמה שהיו מפוזרים בכל אירוע ואירוע והוצעו בחינם ובחופשיות לכל דורש, דרך המחירים הסמליים והמגוחכים ששחר היה גובה לאירועים הייחודיים שלו ותמיד היתה התחשבות במצב הכלכלי וכלה בכך ששחר תמיד היה ועודנו נגיש לכל אחד שרצה לדבר, לחלוק, להציג מיצירותיו ולשאול לגבי איך יוצרים ואיפה מוצאים דבר מה.

אני מאמינה שאחת הדרגות הגבוהות שאמן מרוויח היא היכולת להביט על היצירה שלו ולהרוס אותה, רק כדי ליצור יצירת אמנות חדשה. ולכן השבוע המקום נסגר לקהל. שחר סיון, האדם והנמלה, הולך לפתוח ביסטרו בשם וניה (בקרוב…) ולעשות את אותה מהפכה חיפאית אבל בתחום אחר – אוכל.

רציתי להגיד תודה, בשמי ובשם כל האנשים שבאו וקיבלו כל כך הרבה מהמקום. תודה על ששמת את הסטודיו להיות כאן כמו מגדלור ולהאיר את הים החשוך והסוער. תודה שנתת חוף מבטחים לכל האנשים שחיפשו ומצאו משהו שונה ולא רגיל. אתה תמיד בליבנו.

ולפני שנשקע בנוסטלגיה מיותרת, הנה שיר שמוקדש לכאן ולעכשיו:

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד – מאמר ב"ערב רב"

ביום שישי ה 6.12 חיפה הוצפה במבול של אירועי תרבות ואמנות, בעיקר פתיחות של תערוכות ומתחמים. בין היתר, הושק מתחם החורבה ברחוב הנמל בעיר התחתית.

המתחם נקרא החורבה על שם מועדון הריקודים המיתולוגי שנקרא באותו שם, שפעל באותו המקום כ 18 שנה, משנות השמונים עד אמצע שנות האלפיים. בחלל המרכזי נערכה השקה לכבוד יציאתו של גיליון מודפס של "ערב רב" שמוקדש לעיר חיפה. "ערב רב" הוא מגזין תרבות מקוון במובן הרחב של המילה וניתן למצוא בו כתבות שמשלבות פוליטיקה, פילוסופיה, אסתטיקה, חברה ועוד – עם תרבות ואמנות. פעם בשנה יוצא גיליון מודפס שמוקדש לעיר בישראל. הגיליונות הקודמים הוקדשו לתל אביב ולירושלים והשנה חיפה נבחרה. יונתן אמיר ורונן אידלמן, שני בחורים מופלאים, פנו אליי וביקשו ממני שאכתוב מאמר לעיתון. לכל קוראיי, אשר נבצר מהם להשיג את הגיליון המודפס, אני מעלה כאן בבלוג את המאמר בדיוק כפי שפורסם במקור.

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד

נעמה סובול יצאה למסע בזמן בשלושה מרכזים של העיר חיפה, מצוידת בכמה שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זיכרון נוסטלגי? מה הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

"לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון"
(ולטר בנימין, "המשוטט")

בכל עיר, קטנה כגדולה, יש אזור שאליו מתנקזים כל הלהט, התשוקה, הסקרנות והמעשים המיתרגמים לפעילות אורבנית אם הם מגיעים ליעדם בשלום.
זה יכול מרכז מסחרי קטן עם חנות הספרים המיוחדת ההיא שאפשר למצוא בה ספר ממש נדיר של צ'ארלס דיקנס והיא היחידה שמביאה ספרי שירה. ואולי יהיה בו גם בית-אוכל קטן – פיצה, פלאפל או בורקס – שאליו יגיעו צעירי העיר ויהפכו אותו למוקד הפגישות שלהם בימי שישי בערב. בבקרים במהלך השבוע יישב בו הפרלמנט הקבוע של מבוגרי העיר שעוד נשאר להם הרבה מה לומר על פוליטיקה וכדורגל, אבל לא רק. תהיה שם גם חנות הבגדים הזו שבה הבעלים מביאים בגדים מאנגליה או צרפת בייבוא אישי ומוכרים במחירים שמאפשרים להם לנשום בסוף החודש וללקוחות ליהנות מתחושת התחדשות בלי להתרושש.
ובערים גדולות יותר אנחנו מדברים על שכונה או כמה רחובות שבהם קורה כמעט הכל: הקרנות סרטים שכולם נוהרים אליהם בבית הקולנוע המרכזי. מסיבות רחוב בחגים. היכל התרבות או התיאטרון העירוני שמתקיימות בו הצגות כמה פעמים בשבוע. הספרייה העירונית שמלאה תמיד בתלמידי בית ספר ונשים בגילאי הפנאי. אפילו הקניון העירוני הקטן, זה שנבנה בשנות התשעים של המאה הקודמת, יהיה שם, משתלב בחיי המסחר המקומיים בלי להפריע להם יתר על המידה.

הפינה שבה היער והנהר נפגשים

מרכז העיר הוא הפינה הזו שבה היער והנהר נפגשים. זה המקום שאליו מתנקזות החיות כדי לשתות. אין להן ברירה אלא לפגוש זו בזו. זהו מקור החיים של היער. ממנו הן מתפזרות לכל רחבי היער.
"watering hole", כך נקראת הפינה הזו, ויש לה שני פירושים.
הראשון הוא פשוטו כמשמעו – אגן או בור מלא במים. הפירוש השני הוא מקום התקהלות חברתי, בר או סלון, שמוגשים בו משקאות. במציאות של ימינו אלה יכולים להיות גם פאב או בית קפה.

בחיפה התקיימו, עד שנות השמונים-תשעים של המאה הקודמת, שלושה מרכזים היסטוריים: מרכז הכרמל, הדר והעיר התחתית. העיר התחתית היתה מרכז מסחרי-כלכלי ולא תרבותי ולכן אתרכז בהדר ובמרכז הכרמל. בעיר התחתית נפגוש במפתיע בסוף המאמר.
המבנה הטופוגרפי של חיפה גורם לכך שהקשר בין השכונות לחלקי העיר האחרים אינו בלתי אמצעי כמו בערים אחרות. התרחבותה של חיפה שנעשתה לצדדים, והשכונות החדשות, המקיפות את המרכזים ההיסטוריים כמו קליפות בצל, גורמות לכך שאנשים צריכים להגיע באופן יזום לחלקי העיר השונים, לרבות מרכזיה. זו אולי אחת הסיבות לכך ששלושת מרכזיה של חיפה הלכו ודעכו בהדרגה מתחילת שנות השמונים ועד עתה.

יצאתי למסע אחורה בזמן מצוידת במספר שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זכרון נוסטלגי? מה הן הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

הדר: אם אתה לא שם אתה לא קיים

בחיפה של שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, לא היה שום ספק שהמקום שבו הכל קורה ואם אתה לא שם אתה לא קיים הוא שכונת הדר הכרמל.

קצת היסטוריה: השכונה הוקמה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ב 1922. היא התחילה מעשרה בתים והפכה בהדרגה לאחת השכונות הגדולות ביותר בחיפה. היא הגיעה לשיאה בשנות השישים והשבעים ובתחילת שנות השמונים החלה לשקוע בעקבות נטישת תושבים גדולה ודעיכת חיי המסחר בה.

כשעברתי לחיפה בשלהי 1989 עוד הספקתי לשוטט בהדר ולראות אותה מתפוררת לאיטה. פה ושם עוד היה אפשר לראות שרידים אחרונים של תהילת עולם שחלפה. אני זוכרת את מדרחוב נורדאו שאם באתם אליו מכיוון בלפור יכולתם לחלוף על פני הסניף החיפאי של קפולסקי, הרשת שסימלה יותר מכל את שנות השמונים.
כמה בלוקים משם פעל אחד הפאבים הכי הזויים ונכונים לתקופתם בחיפה, פאב סוף-העולם. המוסיקה היתה אז "גל חדש", האוכל שהוגש היה פלטת מטוגנים וטוסטים והאלכוהול, ובכן, הוא היה אותו אלכוהול. אם המשכתם עוד קצת יכולתם לראות באמצע המדרחוב את הסניף החיפאי המיתולוגי של האוזן-השלישית שבו קניתי ומכרתי והחלפתי שוב את מיטב האוסף המוזיקלי שלי ושמעתי באוזניות אלבומים מופלאים שעיצבו את חיי.
אם ירדתם קצת אחר-כך במדרגות לכיוון רחוב הרצל בסמטה הקטנה הקרויה רחוב חיים, הגעתם לקפה אלכסנדרה – מוסד חיפאי עם קליינטורה קבועה שסיפורו לא נשמע עד היום, אבל אין ספק שיהדהד יום אחד במרחבי השכחה החיפאית. הוא שינה את אופיו ממש בשנה האחרונה למין סטקיית בשרים מזרחית. כל השנים היה זה המקדש העתיק ביותר לתרבות הקמפית-קיטשית-גייזית שהתקשט בספות ומנורות וחפצי חן בסגנון רוקוקו. המקום הגיש אוכל אירופאי מוקפד כמו פסטות ברטבים קלאסיים, שניצל וינאי, מוקרמים למיניהם ומיני פאי מפירות שונים.
אם החלטתם לחזור למדרחוב ולהמשיך לכיוון ארלוזורוב, בוודאי תוכלו לבקר בגן בנימין, שזוכה לתחייה מחודשת זהירה אחרי שעמד בשממונו שנים רבות. הגן, גדול וירוק, היה מרכז חברתי לבעלי כלבים ולרווקים העליזים והתוססים של שנות השישים והשבעים בחיפה.
מעליו עומד תיאטרון חיפה, שידע עליות ומורדות עם השנים. בשיאו הועלו בו הצגות רפרטואר של טובי המחזאים בכיכובם של טובי השחקנים. תיאטרון חיפה היה הנסיוני והמתקדם ביותר. הוא היה התיאטרון שבו העז חנוך לוין למרוד בשיטה הישנה ולהציג מחזות כמו "מלכת אמבטיה" עם תיקי דיין האלמותית.
ממש בצד, ליד התיאטרון, עומדת מבויישת וקצת בודדה הספרייה העירונית (פבזנר). האולם הקריאה הגדול, עם הדממה הרועמת שבו, נתן לי תמיד את התחושה שאני ילדה קטנה שיש לה עוד המון מה ללמוד. והיו גם אירועי ערב בספרייה, תאמינו או לא, שיזם אותם המנהל הנמרץ שלה, עמיקם יסעור. לעיתים הם עדיין מתקיימים, אך לא זוכים לפרסום רב, לצערי.
בחלק התחתון של הדר היו בזארים של בגדים וכלי בית, כמו היום פחות או יותר. היו גם בית-הקרנות שזכה לסוג של תחייה מחודשת שעליה ניתן להתווכח ומגדל הנביאים, שהיה בתחילת דרכו קניון הומה, אך ננטש והפך לפיל לבן. כיום הוא מארח את רשת הסופרמרקטים מאי-מרקט ואנשים מגיעים אליו בעיקר מהסיבה הזו.
והיה ההוטנטוט. בהיעדר הגדרה טובה יותר, היה אפשר לקרוא לו בית קפה-גלריה, אבל הוא היה כל כך הרבה יותר מזה. דורית מנטל, בעלת המקום, היתה אמנית פעילה במגוון תחומים, חברת מועצה לשעבר בסיעת הירוקים ופעילה אקטיביסטית באינספור עמותות. היא הקימה מקום שהקדים את זמנו וכלל הופעות, תערוכות ובעיקר שימש בית ונקודת מפגש לזקנים וצעירים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, סטרייטים ולהט"בים, מוזיקאים וציירים, מסטולים וסחים, אלכוהליסטים ונגמלים, אנשי רוח ומעש וכמובן גם בטלנים מקצועיים. הוגש שם אוכל קסום מהול בגעגועים וברומנטיקה ופסנתרנים הנעימו את שהייתם של המבקרים. שם יצא לי לפגוש אישיות מיוחדת במינה מאיטליה, שרק ברגעים אלה אני מבינה כמה השפעתה עלי היתה כבירה.

מרכז הכרמל: נוגסים בהמבורגר וחולמים על תהילת עולם

הקדמה היסטורית: הבתים הראשונים שנבנו במרכז הכרמל היו בתי-הארחה, והם קמו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. שאר הבתים נבנו בשנות השלושים. רוב התושבים היו יהודים ממוצא גרמני שרכשו את הנכסים מהטמפלרים.
מרכז הכרמל הוא תבנית נוף מולדתי. ביליתי שם את כל נעורי ואני מכירה אותו ככף ידי.

בשנותי הראשונות בחיפה היתה לי ולמשפחתי "מסעדת בית" שאליה נהגנו ללכת בכל אירוע חגיגי שהצדיק אכילה בחוץ. קראו למסעדה פינג'אן, והיא שכנה בפסאז' שמאחורי הטאבון ז"ל. היו בה המג'דרה הכי טובה בעולם, קובה מצוין ופלאפל חם ופריך. גם החומוס לא היה רע. מסעדה מזרחית מהסוג הטוב שהיום די נעלם.
כשרציתי לבלות עם חברי מתקופת החטיבה, היינו הולכים לסניף הבורגראנץ' היחיד שהיה אז בחיפה. הוא עוצב בסגנון של מסעדת בוקרים בהרי הרוקי'ס. עץ בכל מקום, כולל השולחנות שהיו מעץ מלא. והיתה גם מכונת שירים שניגנה שירי שנות השישים. היינו נוגסים בהמבורגר או בנקניקייה וחולמים על תהילת עולם.
לא רחוק משם עומד (עד היום) הסינמטק. התוודעתי אליו בתיכון, כשאנשיו יזמו ביקור בכיתתי והציעו לנו מחיר מוזל במיוחד. עוד באותו היום, יחד עם חברים, הלכנו ועשינו מנוי וראינו שני סרטים ברצף. את הסרט הראשון מביניהם, "שמש בוגדנית", לא אשכח לעולם. הסרט הזה פתח לי צוהר לעולם "הסרטים הזרים", מושג אמריקאי קצת מוזר לסרטים איכותיים ומעמיקים. לשם גם הלכתי לערבי "רוקולנוע" – מוסד מיתולוגי משל עצמו שעדיין חי ובועט. זכור לי ערב מיוחד בנושא להקת הביטלס בהנחייתו של ח"כ לשעבר מודי זנדברג, לפני הקריירה הפוליטית שלו.
סמוך לסניף מקדונלד'ס שכנה מסעדה איטלקית בשם לה-איטליאנו. זה היה עסק קטן, משפחתי ומסביר פנים. הבעלים היו איטלקים במוצאם והכינו אוכל פשוט ואיכותי. המפות על השולחנות היו משובצות בלבן ואדום – בדיוק כמו בפיאצה קטנה באיטליה. פסטה בולונז ופיצה עם בייקון, פטריות ובצל היו המנות הקבועות שלי.
משם התפצלה הדרך לטיילת לואי או גן האם. בגן האם ישבו החבר'ה המגניבים, שילוב של פריקים-פאנקיסטים. מי שלא ראה מעודו בחור עם ג'ינס ליוויס קרוע ומולבן באקונומיקה, חולצה משובצת ואיילינר שחור ומודגש בעיניים – כנראה לא ראה את אביב גפן בתחילת דרכו.
היו גם אלה שלבשו נעלי ד"ר מרטינס ואוברול קורדרוי שגדול עליהם בכמה מידות. מה הלך שם? רק המדשאה יכולה לספר. מדי פעם להקות צעירות ניגנו בקונכייה ועשו שמח. עיר הנוער היתה מתקיימת שם כדרך קבע עם מיטב הזמרים והלהקות. שם ראיתי את שלום חנוך לראשונה.
בטיילת לואי נהגנו לשבת בחבורות או בזוגות ולהשקיף על נוף המפרץ, שנפרש בשיא יופיו בשעות הערב, בשקיעה ולאחריה. היה זה מקום אידיאלי לנאהבים מתבודדים. כמה מאות מטרים משם, מצד ימין, שכן פאב המצפור. לגן שמעליו היינו הולכים בתקופת התיכון כדי לראות את הזיקוקים של יום-העצמאות וגם כדי לשמוע את צפירות האוניות בערב ראש השנה האזרחית החדשה. לפעמים נכנסנו למצפור עצמו והזמנו כוס משקה קל וצלחת צ'יפס ובילינו שם שעה קלה בשיחות על הא ודא.
אם בשיחות עסקינן, הסניף הראשון והמקורי של רשת קפה גרג, לפני שהפכה לתמנון ששולח את זרועותיו בכל רחבי הארץ, נפתח לו בשנות התשעים ליד הסנדביץ'-בר המיתולוגי, שעדיין עובד. הוא היה כוך קטנטן וחמים שלא הגיש דבר פרט למשקאות חמים שטחנו במקום מפולי קפה ואבקת קקאו מבושלת, חליטות תה נדירות ועוגיות שנאפו כל בוקר. מאוחר יותר נוספו סנדביצ'ים צנועים. המשקאות הקלים היו מעטים אך ייחודיים, ומשקה הבית שלי היה משקה שירלי טמפל על בסיס קולה וסירופ גרנדין. זה היה מקום עם מוזיקה נפלאה שעבד עד השעות המאוד קטנות של הלילה. לעיתים קרובות יצאתי ממנו בשלוש-ארבע לפנות בוקר לאחר שיחת נפש סוערת ומרתקת עם ידיד זה או אחר.

פוסט מורטם, סיפור מתעתע

אני לא יכולה לשים את האצבע על הזמן המדויק, אבל מתישהו אחרי סיום השירות הצבאי שלי החלה הנסיגה. היא היתה מהירה מאוד בהדר והדרגתית מאוד במרכז הכרמל.
הדר כמו ננטשה ביום אחד. אולי היתה זו פתיחת הגרנד-קניון ב 1999. אולי היתה זו מרכזית המפרץ שנפתחה בשנת 2002 ואולי עבודות השיפוץ הבלתי נגמרות בהדר, שאיש אינו זוכר מתי החלו. האנשים חדלו מלהגיע להדר, ואלו שהתגוררו בה עזבו לאיזורים נחשבים יותר. הדר התעטפה ברחובות ריקים לחלוטין לאחר רדת החשיכה, ורק אוכלוסייה מוחלשת – נרקומנים, זונות ועובדים זרים – הסתובבה בה בשעות אלו. וכאשר אין אוכלוסייה מתפקדת וקבועה במקום, אין בו גם דרישה לתרבות. מקומות התרבות המעטים שהיו בהדר הגיעו לסוף דרכם ונסגרו.
מרכז הכרמל הוא סיפור מתעתע יותר. עדיין יש בו איים קטנים של פעילות, כגון הסינמטק והאודיטוריום, שבו מתקיימים קונצרטים. תיירים באים לראות את גני הבהאים, שהכניסה אליהם היא מתחת לטיילת לואי. פסטיבל הסרטים שנערך מידי שנה בסוכות נותן אשליה של איזור תוסס אך הניגוד בין ימי הפסטיבל לימים שלפניו ואחריו הוא כה גדול, עד שלעיתים אני נמנעת מלהגיע לפסטיבל עצמו, כי איני יכולה לשאת אותו.
במקרה של מרכז הכרמל ההרגשה שלי היא שהאוכלוסייה ש"עשתה" אותו היתה הצעירים החיפאיים, האמנים בתחילת דרכם, המשוררים החולמים והמורדים. סצינת גן האם עברה בהדרגה בשנות התשעים לרחבת הסינמטק והתפוגגה באיטיות בתהליך שלקח בערך עשור. בשלב כלשהו הילדים התבגרו ועזבו את העיר. חיפה – כעיר מזדקנת – מתקשה ליצור דור המשך ראוי שישוב ויאכלס את המקום.

העתיד שייך לעיר התחתית

בשנה-שנתיים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של חיי התרבות והאמנות בחיפה. זו אינה תרבות הגימלאים שמאפיינת כל-כך את חיפה, כגון פתיחות מכובדות במוזיאוני חיפה הממוסדים, מועדון הסרט הטוב בסינמטק שמלא בראשים מלבינים וקונצרטים עמוסים בקשישים. אלו חיי תרבות ואמנות מהסוג הצעיר בנפשו, הלא ממוסד והמורד.
אלו בדרך כלל יוזמות של אנשים פרטיים שכמה מהם אמנים ויוצרים תל-אביבים שהגיעו בגלל המחירים הסבירים ונשארו כי התאהבו בעיר, ואחרים חיפאים שהחליטו לקום ולעשות מעשה. נפתחו שלל גלריות, פאבים, מועדונים ובתי- אוכל שהמשותף להם הוא שהם עסקים קטנים ומחוברים מאוד לאזור שבו הם נמצאים. כל זה קורה דווקא בעיר התחתית, מקום מפתיע מאוד, היות ושימש כל השנים כמרכז עסקי-כלכלי ולא תרבותי. דווקא הריק וחוסר המשקעים הרגשיים שאפיינו את העיר התחתית איפשרו את התנאים להיווצרות כל הטוב הזה.

ומה עם הדר ומרכז הכרמל, אתם שואלים?

יש מקום לתקווה. הדר הפכה למעונם של סטודנטים, אקטיביסטים חברתיים ואקולוגיים ואמנים מחתרתיים. רחוב מסדה וסביבתו פורחים ומשגשגים ומתנ"ס טבריה 15 לא מפסיק להתמלא באירועים ובאנשים. עם תום השיפוצים ניתן לזהות התחלה של פריחה מהוססת גם בחלקה התחתון של הדר. ומרכז הכרמל? ידידי הבורגני התלונן לא מכבר על חבר'ה צעירים שמנגנים לו בגיטרה מתחת לחלון. אתם יודעים, כמו התלונות שנשמעו מהשכנים בשנות השבעים והשמונים בימים הטובים האלו, בגן האם.

* פורסם במקור במגזין "ערב רב" בגיליון "חיפה, מרחב מעורב" שיצא לאור ב 6.12.13

גדלתי בשנה!

בלי להרגיש סגרנו שנה בבלוג.

קצת סטטיסטיקות:

עד היום היו לא פחות מ 8,825 צפיות! כן, זה אולי מספר קטן מאוד יחסית לבלוגים אחרים ומפורסמים, אבל בכל זאת – מכובד…
היום העמוס ביותר בבלוג היה בתאריך ה 18.5.13 ונרשמו 794 כניסות.
הפוסט הנצפה ביותר, באופן לא מפתיע, הוא "חיי הלילה הסודיים של חיפה". כך שאם עדיין לא קראתם אותו – אתם מוזמנים בחום.
מספר התגובות הכולל בבלוג עומד על 102 תגובות. נשמח להגדיל אותו וזה תלוי בכם (;
המקומות האקזוטיים ביותר שמהם היו כניסות לבלוג הם: מקדוניה, ברזיל, תאילנד, ניו זילנד, אסטוניה ותימן (כן, כן).
יש לבלוג 39 עוקבים במייל. מוזמנים להצטרף אם לא נרשמתם עדיין.
יש לבלוג 215 לייקים בדף הפייסבוק. מוזמנים ללייקק אם טרם חיבבתם.
סה"כ היו 16 פוסטים (לא כולל הנוכחי).
המגיבים הנאמנים ביותר הם: טוב, אתם לא מצפים שאכתוב את זה כאן. תודה לכם, מגיבים נאמנים ותמשיכו. אתם הדלק של הבלוג 🙂

ועכשיו סקר. מה אתם הייתם רוצים לראות בבלוג בשנה הקרובה?
אשמח אם תענו בהמוניכם!

בקרוב מאוד יוצא פוסט חדש ומענג 🙂
Stay tuned!