שלושים וחמישה דובדבנים בחודש מאי

חודש מאי והדובדבנים שמגיעים איתו תמיד נותנים לי השראה לכתוב.
יש משהו חושני, בשל ומתוק ברמה כמעט אלכוהולית באויר הצלול של חודש מאי ובתוצרים שלו שפזורים עכשיו בשווקים, בירקניות הקטנות ואפילו בסופרמרקטי הרשע הגדולים.

אני מתהלכת לי בואדי ניסנאס ושותה בעיניים את כל הירוק ששייך עוד לחודש אפריל (האכזר שבחודשים) והנקודות האדומות-כתומות-צהובות ששוחות בו מבשרות לי שמאי כאן וכבר יש דובדבנים ומשמשים ונקטרינות וגם אפרסקים.
והנה כל הנופים הרחוקים של הצפון שרואים היטב ביום הבהיר הזה, והגולן קורא לי לבוא לקטוף, פשוט להושיט את היד ולגעת בם.

גם דרומה יותר, בירושלים מרגישים את נוכחות הירק הרגוע והעיר נראית מפוייסת ושלווה בצורה שלא אופיינית לה. שיטוט בעיר העתיקה חושף טעמים חדשים, מראות מרתקים ובעיקר ריחות בלתי נשכחים. לא הרבה מכם יודעים, אבל אני לא נושמת מהאף, רק מהפה, בגלל מבנה מחיצת האף. אבל למרות זאת, אני תמיד מריחה. לעתים זה רע, אבל ברוב הפעמים זו ברכה ואני מודה לאל על כך שנתן לי זוג נחיריים יפים.

10257835_10152275984044765_3456760198338186496_n

ירוק בשוק במזרח ירושלים – התמונה באדיבות אחי לוין

אני רוצה לחלוק איתכם לבטים שהיו לי בקשר לכיוון שהבלוג הולך ויילך אליו.
אחרי הפוסט האחרון שכתבתי על מסעדת אנגוס, חשבתי למנף את הבלוג לכתיבה סמי-מסחרית ובתשלום על בתי אוכל ותרבות (רק על עסקים קטנים, זה היה התנאי שלי). ניסיתי בדי הרבה מאמץ אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי ערה לילות רבים מידי מול מסכים ריקים מידי.

הגעתי למסקנה.

הבלוג הזה הוא בשבילי כפי שהוא בשבילכם.
אני לא רוצה שיהיה לו כיוון מוגדר, כי לחיים לא צריך להיות כיוון מוגדר. החיים הם פשוט… חיים.
בניגוד למה שהרבה אנשים אומרים, החיים הם לא סרט ולא סיפור. אין התחלה, אמצע וסוף.
יש רק את הרגע הזה, זכרונות מרגעים קודמים ותקוות לרגעים שיבואו בעתיד. אם החיים היו סרט, הם בטח היו "שמונה וחצי" של הבמאי פדריקו פליני. אמנם הסרט הוא על תהליך היצירה שאמן עובר, אך התהליך הזה לא שונה בהרבה מהחיים עצמם – היצירה הכי גדולה שמשתנה ללא הרף.

אני אמשיך לכתוב על הדברים, המקומות והאנשים שמעניינים אותי.
אתם תמשיכו לקרוא אם תרצו. אם תגיבו ותחלקו איתי את מחשבותיכם, רשמיכם והגיגיכם אני מאוד אשמח.
בשבילי זה בונוס נוסף.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ואסיים בשיר של המשוררת הדגולה לאה גולדברג שאף היא נולדה בחודש מאי:

אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה

עַל סְבִיבוֹתָיו חָזַר הָרוּחַ וַיִרְגַּע.
גּוֹלְשִים הַדִּמְדּוּמִים עֲלֵי סָפִיחַ.
צְעָדֵינוּ יְחֵפִים וּשְקֵטִים
כִּי אָנוּ
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי בָּאָה,
חָרְקוּ בְּרִיחִים בְּשַׁעֲרֵי רָקִיעַ,
עֵירֹם, חָפְשִׁי, שָׁכַב הַשָּׂדֶה.
כִּגְדִי-עִזִּים אֲשֶׁר נִשְׁכַּח מֵעֵדֶר
הָלְכָה הַמַּעֲנִית מַעֲרָבָה.

הִנֵּה נִיחוֹחַ הַקָּצִיר גָּאָה מְאֹד.
הַטַּל עָמֹק.
צְעָדֵינוּ נְזִירִים.
כִּי אָנוּ –
אַחְרוֹנִים בַּשָּׂדֶה.

שלכם באהבה אינסופית,
נעמה

נ.ב – אני מתכוונת להעלות את הפרוייקט הקטן שעשיתי בפייסבוק על עסקים קטנים בחיפה, "תמונה וסיפור ליום", לבלוג לטובת מי שאין לו פייסבוק או לא עקב אחריו בזמן אמת.

הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג

השבוע נסגר המקום שממנו התחיל הכל.
סטודיו "הנמלה" של שחר סיון – איש רב פעלים, היה המקום שחידש את תרבות האנדרגראונד המפוארת שהלכה לישון בסוף שנות השמונים, והשאריות שנשארו ממנה גוועו באמצע שנות התשעים – כפי שכתבתי בערב-רב.
בשנת 2006 עזבתי את חיפה ועברתי לגור בקריות. אחרי כמעט עשור שחייתי בה בתור בן אדם בוגר אני וחיפה הגענו לשלב "יחסינו לאן".

כמו בכל מערכת יחסים ארוכת טווח, אחרי שלב ההתפעמות שלי ממנה שהיה בין גילאי 12 ל 16, הגיע שלב האינרציה הטבעית שנמשך אל מעבר לשירותי הצבאי ולאחריו התחלתי לגלות את הקסם התל-אביבי. מידי פעם היא עדיין הצליחה להפתיע אותי וניסיתי אותה בכל מיני גרסאות: הגרסה ההדריסטית (מסדה בעיקר), הגרסה הכרמליסטית והגרסה של קרית אליעזר ובת גלים. בשלב כלשהו באמצע לימודיי באוניברסיטה, חיפה החלה להתיש אותי. נמאסו עליי התחבורה הציבורית המסורבלת והבלתי אפשרית שלה, הקליקות החיפאיות הנוקשות שגורסות שאם לא כיבית מדורה בכיבוי צופים יחד עם הנפשות הפועלות שם, אתה לא שווה יריקה, וחוסר החיים הכללי מעבר למושבה הגרמנית (מקום מקסים, אבל כמה אפשר לשבת באותן מסעדות ובתי קפה?).
אני וחיפה נפרדנו – או לפחות לקחנו פסק זמן האחת מהשנייה לזמן בלתי מוגבל.

עברתי לקרית ביאליק – עיר קטנה ששילבה כפר ואורבניות צנועה. התאהבתי במנטליות הקרייתית – זאת המקורית: היקית הפשוטה עם רוכבי האופניים הישנים. כצפוי בכל ריבאונד, התחלתי להשתעמם די מהר ורציתי עיר אמיתית. כזו עם סינמטק, ותיאטרון, וספרייה גדולה ופאבים ומוסדות תרבות.
זה לא שלא היו כאלו בקריות. היו. אבל איכשהו התחושה היתה שונה. הכל היה שטחי יותר ומיינסטרימי יותר. הבילוי הנפוץ של הצעירים הקרייתים היה לאכול. בחוץ, בבית, לא משנה איפה. ואז לצאת לפאב ולשתות לקינוח. כשהאוכל והשתייה הופכים לדבר הבסיסי ששולט בתרבות הבילוי מתחיל הניוון. חסרה לי תרבות הנגד.
לא יכולתי לשאת את הרחובות החשוכים והמתרוקנים בשעה שש-שבע בערב. חיפשתי משהו אחר. משהו שיגאל אותי מהדיכאון שנקלעתי אליו.

לחזור לגור בחיפה לא היה אופציה, מסיבות אישיות. אני ובעלי הגענו איכשהו לאתר החברתי couchsurfing. בעברית "גולשי ספות". התחלנו לארח אנשים מכל העולם וגם הכרנו אנשים מהקהילה המקומית. חיי התרבות והבילוי שלנו התקיימו במימד מקביל למקום שבו גרנו. אירחנו אנשים אצלנו בבית אבל תמיד יצאנו איתם למקומות אחרים – חיפה, עכו. הלכנו לאירועים של הקהילה המקומית בחיפה, בתל אביב, כפר סבא, רמת גן ועוד.

אבל המשכתי לחפש. מעבר לחיי החברה העשירים שהיו לנו בזכות גולשי ספות שהיו נהדרים – חסר לי דבר מה.
הרגשתי שהפנימיות היצירתית שלי הולכת לאיבוד ושלא אוכל למצוא אותה שוב אם לא אציל אותה עכשיו, ברגע זה.
תמיד יצרתי. בתור ילדה ציירתי וצילמתי. בתור צעירה אחרי צבא כתבתי שירים וסיפורים קצרים וכשעברתי לקרית ביאליק משהו נרדם בי. העבודה שעבדתי בה אז, מוקד טכני, שאבה ממני את כל האנרגיה ולא היה בי כוח להמשיך ליצור. ויתרתי.

באותה תקופה למדתי באוניברסיטת חיפה. הזמן היה שלהי שנת 2008. האוניברסיטה הוצפה במודעות קטנות ולא מאוד ברורות שתפסו את תשומת ליבי. כל מיני אירועים שנשמעו הזויים על גבול הסוריאליזם. ערב קומיקס, ערב סרטי פורנו רך, איזה הופעה של להקה אחת, צבי ונערי הליווי ועוד… משהו ברחוב הנמל, עיר תחתית? כל פעם הייתי אומרת לעצמי ולבעלי שחייבים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה. השם שלו – סטודיו "הנמלה" עורר בי זכרונות למקום אחר באותו שם אבל שהיה בקרית אתא. אולי חלקכם יזכרו אותו – מועדון הנמלה (The Ant) – תופעה מדהימה כשלעצמה שיום אחד אכתוב עליה. איכשהו עלתה בי התקווה שהמועדון, שנסגר בינתיים – חודש ועבר לפעול בעיר התחתית בחיפה.

1077_51476929907_6792_n

זה היה בדיוק לפני חמש שנים, בדצמבר קר וגשום, כשהכרזתי בפני בעלי וחברה משותפת ש"זהו, היום הולכים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה". רצה הגורל והיה זה הערב שבו הופיעו צבי ונערי הליווי.
הגענו לעיר התחתית שנראתה חשוכה ולא מסבירת פנים, וחיפשנו את הרחוב הקטן שנקרא הנמל. איכשהו מצאנו אותו וגם את הסטודיו. עלינו לקומה השנייה ו… מעולם לא ראיתי מקום כזה.
הוא לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם לכן. סטודיו ענק עם עבודות פיסול ורישום והרבה הרבה שמונצע'ס שפשוט השתלבו באופן פלאי. אנשים בכל מקום שישבו על כסאות וכורסאות וספסלים שידעו ימים טובים יותר ונזרקו ואז שוב מצאו בית אוהב שהחזיר להם את הברק ללחיים. היו שם כמה כלבים שרצו באופן חופשי בכל מקום. "מקום שמכניס אליו כלבים הוא בטוח מקום טוב" – חשבתי. בכל מקום היו מפוזרות קערות עם גזר בלימון ושום וקערות חומוס. בבר מכרו תה וסביר להניח שגם משהו אלכוהולי כמו בירה או פונץ'. אני קניתי תה והוא היה התה הכי טעים ששתיתי אי פעם.

1077_51474729907_1859_n

לא הייתי בטוחה לגבי הקערות האלו. הן של אנשים שקנו אותן, או לא? אפשר לקחת מהן או לא? הסתכלתי על אנשים אחרים. הם לא נראו מאוד מודאגים. הגעתי למסקנה שזהו רכוש הכלל וטעמתי מהגזר. מעולם לא ידעתי שאפשר לעשות גזר חי בצורה כזאת. התמכרתי. לגזר, לסטודיו, להוויה.
הגזר הזה היה התפוח הפרטי שלי מעץ הדעת. אחריו דברים יהיו אחרים, שונים בתכלית.
פתאום חיפה הפכה ממקום משעמם וצפוי למקום שהכל יכול לקרות בו.

1077_51474724907_685_n

ואז, ברגע שצבי ולהקתו עלו על הבמה והתחילו לנגן, ידעתי. ידעתי שאסור לי לוותר על המקום הזה ואני חייבת לחזור אליו. שוב ושוב. עד שהוא יהיה לי לבית.
כשיצאנו משם וחזרנו הביתה, כבר תכננתי את הפעם הבאה.
במקרה, דרך אירוע של גולשי ספות פגשתי את צבי באחד האירועים ונודע לי ממנו על האגף והברטניין ומכאן ההיסטוריה כבר ידועה.

בערב הפרידה מהנמלה שהיה ביום חמישי ה 19.12 הופיע רותם סיון עם טריו הג'אז שלו. רותם הוא אחיו של שחר והוא חי ועובד בניו יורק. מאוד נהניתי לשמוע אותו ובהתחשב בכך שאת ז'אנר הג'אז שהוא מנגן אני בדרך כלל מצליחה לשמוע עשר דקות בלי להשתעמם ובהופעה של רותם לא הרגשתי את הזמן עובר בכלל – אני חושבת שמדובר בעילוי מוזיקלי בהחלט. כפי ששחר אמר עליו באותו ערב, ואני מביאה את רוח הדברים כי ציטוט מדויק אין לי: "לחיות מאמנות זו עבודה מאוד קשה והסוד הוא להתמיד להתמיד להתמיד" – ההתמדה כנראה משתלמת.

1461706_482386858546797_1690433987_n

סטודיו "הנמלה" אירח במשך יותר מחמש שנים ערבי מודל בימי שני עם אח בוערת ומופלאה, מוסיקה משובחת ותקלוט חי של מיטב אנשי הלילה בחיפה. הוא גם אירח הופעות של זמרים והרכבים שלא היו שומעים עליהם בשום דרך אחרת. היו גם ערבי תרבות שהוגשו על ידי המיטב מגיבורי התרבות החיפאיים על סרטים, קומיקס, אופנה ועוד. גם ערבי שירה מחתרתיים ופורצי דרך היו שם. זה המקום שגידל אותי ועוד רבים מהחיפאים וגרם לנו להבין איך צריכים להיות באמת חיי תרבות טובים בעיר. כאלו שלא כרוכים בתאוות קפיטליסטיות ממוסחרות, שלא סופרים את שורת הרווח. הנדיבות של שחר והרצון שלו לחלוק איתנו, החיפאיים, את כל הטוב הזה הורגשו בכל אספקט אפשרי בסטודיו. החל מקערות הפירות, הירקות הכבושים והנהדרים, הזיתים הבלתי נשכחים והשתייה החמה שהיו מפוזרים בכל אירוע ואירוע והוצעו בחינם ובחופשיות לכל דורש, דרך המחירים הסמליים והמגוחכים ששחר היה גובה לאירועים הייחודיים שלו ותמיד היתה התחשבות במצב הכלכלי וכלה בכך ששחר תמיד היה ועודנו נגיש לכל אחד שרצה לדבר, לחלוק, להציג מיצירותיו ולשאול לגבי איך יוצרים ואיפה מוצאים דבר מה.

אני מאמינה שאחת הדרגות הגבוהות שאמן מרוויח היא היכולת להביט על היצירה שלו ולהרוס אותה, רק כדי ליצור יצירת אמנות חדשה. ולכן השבוע המקום נסגר לקהל. שחר סיון, האדם והנמלה, הולך לפתוח ביסטרו בשם וניה (בקרוב…) ולעשות את אותה מהפכה חיפאית אבל בתחום אחר – אוכל.

רציתי להגיד תודה, בשמי ובשם כל האנשים שבאו וקיבלו כל כך הרבה מהמקום. תודה על ששמת את הסטודיו להיות כאן כמו מגדלור ולהאיר את הים החשוך והסוער. תודה שנתת חוף מבטחים לכל האנשים שחיפשו ומצאו משהו שונה ולא רגיל. אתה תמיד בליבנו.

ולפני שנשקע בנוסטלגיה מיותרת, הנה שיר שמוקדש לכאן ולעכשיו:

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד – מאמר ב"ערב רב"

ביום שישי ה 6.12 חיפה הוצפה במבול של אירועי תרבות ואמנות, בעיקר פתיחות של תערוכות ומתחמים. בין היתר, הושק מתחם החורבה ברחוב הנמל בעיר התחתית.

המתחם נקרא החורבה על שם מועדון הריקודים המיתולוגי שנקרא באותו שם, שפעל באותו המקום כ 18 שנה, משנות השמונים עד אמצע שנות האלפיים. בחלל המרכזי נערכה השקה לכבוד יציאתו של גיליון מודפס של "ערב רב" שמוקדש לעיר חיפה. "ערב רב" הוא מגזין תרבות מקוון במובן הרחב של המילה וניתן למצוא בו כתבות שמשלבות פוליטיקה, פילוסופיה, אסתטיקה, חברה ועוד – עם תרבות ואמנות. פעם בשנה יוצא גיליון מודפס שמוקדש לעיר בישראל. הגיליונות הקודמים הוקדשו לתל אביב ולירושלים והשנה חיפה נבחרה. יונתן אמיר ורונן אידלמן, שני בחורים מופלאים, פנו אליי וביקשו ממני שאכתוב מאמר לעיתון. לכל קוראיי, אשר נבצר מהם להשיג את הגיליון המודפס, אני מעלה כאן בבלוג את המאמר בדיוק כפי שפורסם במקור.

תחייתו המהוססת של המרכז האבוד

נעמה סובול יצאה למסע בזמן בשלושה מרכזים של העיר חיפה, מצוידת בכמה שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זיכרון נוסטלגי? מה הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

"לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון"
(ולטר בנימין, "המשוטט")

בכל עיר, קטנה כגדולה, יש אזור שאליו מתנקזים כל הלהט, התשוקה, הסקרנות והמעשים המיתרגמים לפעילות אורבנית אם הם מגיעים ליעדם בשלום.
זה יכול מרכז מסחרי קטן עם חנות הספרים המיוחדת ההיא שאפשר למצוא בה ספר ממש נדיר של צ'ארלס דיקנס והיא היחידה שמביאה ספרי שירה. ואולי יהיה בו גם בית-אוכל קטן – פיצה, פלאפל או בורקס – שאליו יגיעו צעירי העיר ויהפכו אותו למוקד הפגישות שלהם בימי שישי בערב. בבקרים במהלך השבוע יישב בו הפרלמנט הקבוע של מבוגרי העיר שעוד נשאר להם הרבה מה לומר על פוליטיקה וכדורגל, אבל לא רק. תהיה שם גם חנות הבגדים הזו שבה הבעלים מביאים בגדים מאנגליה או צרפת בייבוא אישי ומוכרים במחירים שמאפשרים להם לנשום בסוף החודש וללקוחות ליהנות מתחושת התחדשות בלי להתרושש.
ובערים גדולות יותר אנחנו מדברים על שכונה או כמה רחובות שבהם קורה כמעט הכל: הקרנות סרטים שכולם נוהרים אליהם בבית הקולנוע המרכזי. מסיבות רחוב בחגים. היכל התרבות או התיאטרון העירוני שמתקיימות בו הצגות כמה פעמים בשבוע. הספרייה העירונית שמלאה תמיד בתלמידי בית ספר ונשים בגילאי הפנאי. אפילו הקניון העירוני הקטן, זה שנבנה בשנות התשעים של המאה הקודמת, יהיה שם, משתלב בחיי המסחר המקומיים בלי להפריע להם יתר על המידה.

הפינה שבה היער והנהר נפגשים

מרכז העיר הוא הפינה הזו שבה היער והנהר נפגשים. זה המקום שאליו מתנקזות החיות כדי לשתות. אין להן ברירה אלא לפגוש זו בזו. זהו מקור החיים של היער. ממנו הן מתפזרות לכל רחבי היער.
"watering hole", כך נקראת הפינה הזו, ויש לה שני פירושים.
הראשון הוא פשוטו כמשמעו – אגן או בור מלא במים. הפירוש השני הוא מקום התקהלות חברתי, בר או סלון, שמוגשים בו משקאות. במציאות של ימינו אלה יכולים להיות גם פאב או בית קפה.

בחיפה התקיימו, עד שנות השמונים-תשעים של המאה הקודמת, שלושה מרכזים היסטוריים: מרכז הכרמל, הדר והעיר התחתית. העיר התחתית היתה מרכז מסחרי-כלכלי ולא תרבותי ולכן אתרכז בהדר ובמרכז הכרמל. בעיר התחתית נפגוש במפתיע בסוף המאמר.
המבנה הטופוגרפי של חיפה גורם לכך שהקשר בין השכונות לחלקי העיר האחרים אינו בלתי אמצעי כמו בערים אחרות. התרחבותה של חיפה שנעשתה לצדדים, והשכונות החדשות, המקיפות את המרכזים ההיסטוריים כמו קליפות בצל, גורמות לכך שאנשים צריכים להגיע באופן יזום לחלקי העיר השונים, לרבות מרכזיה. זו אולי אחת הסיבות לכך ששלושת מרכזיה של חיפה הלכו ודעכו בהדרגה מתחילת שנות השמונים ועד עתה.

יצאתי למסע אחורה בזמן מצוידת במספר שאלות. האם היו אלה באמת מרכזים תוססים שנדמו, או זכרון נוסטלגי? מה הן הסיבות לאי-התפקוד של המרכזים בהווה? האם יש להם תקווה?

הדר: אם אתה לא שם אתה לא קיים

בחיפה של שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, לא היה שום ספק שהמקום שבו הכל קורה ואם אתה לא שם אתה לא קיים הוא שכונת הדר הכרמל.

קצת היסטוריה: השכונה הוקמה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ב 1922. היא התחילה מעשרה בתים והפכה בהדרגה לאחת השכונות הגדולות ביותר בחיפה. היא הגיעה לשיאה בשנות השישים והשבעים ובתחילת שנות השמונים החלה לשקוע בעקבות נטישת תושבים גדולה ודעיכת חיי המסחר בה.

כשעברתי לחיפה בשלהי 1989 עוד הספקתי לשוטט בהדר ולראות אותה מתפוררת לאיטה. פה ושם עוד היה אפשר לראות שרידים אחרונים של תהילת עולם שחלפה. אני זוכרת את מדרחוב נורדאו שאם באתם אליו מכיוון בלפור יכולתם לחלוף על פני הסניף החיפאי של קפולסקי, הרשת שסימלה יותר מכל את שנות השמונים.
כמה בלוקים משם פעל אחד הפאבים הכי הזויים ונכונים לתקופתם בחיפה, פאב סוף-העולם. המוסיקה היתה אז "גל חדש", האוכל שהוגש היה פלטת מטוגנים וטוסטים והאלכוהול, ובכן, הוא היה אותו אלכוהול. אם המשכתם עוד קצת יכולתם לראות באמצע המדרחוב את הסניף החיפאי המיתולוגי של האוזן-השלישית שבו קניתי ומכרתי והחלפתי שוב את מיטב האוסף המוזיקלי שלי ושמעתי באוזניות אלבומים מופלאים שעיצבו את חיי.
אם ירדתם קצת אחר-כך במדרגות לכיוון רחוב הרצל בסמטה הקטנה הקרויה רחוב חיים, הגעתם לקפה אלכסנדרה – מוסד חיפאי עם קליינטורה קבועה שסיפורו לא נשמע עד היום, אבל אין ספק שיהדהד יום אחד במרחבי השכחה החיפאית. הוא שינה את אופיו ממש בשנה האחרונה למין סטקיית בשרים מזרחית. כל השנים היה זה המקדש העתיק ביותר לתרבות הקמפית-קיטשית-גייזית שהתקשט בספות ומנורות וחפצי חן בסגנון רוקוקו. המקום הגיש אוכל אירופאי מוקפד כמו פסטות ברטבים קלאסיים, שניצל וינאי, מוקרמים למיניהם ומיני פאי מפירות שונים.
אם החלטתם לחזור למדרחוב ולהמשיך לכיוון ארלוזורוב, בוודאי תוכלו לבקר בגן בנימין, שזוכה לתחייה מחודשת זהירה אחרי שעמד בשממונו שנים רבות. הגן, גדול וירוק, היה מרכז חברתי לבעלי כלבים ולרווקים העליזים והתוססים של שנות השישים והשבעים בחיפה.
מעליו עומד תיאטרון חיפה, שידע עליות ומורדות עם השנים. בשיאו הועלו בו הצגות רפרטואר של טובי המחזאים בכיכובם של טובי השחקנים. תיאטרון חיפה היה הנסיוני והמתקדם ביותר. הוא היה התיאטרון שבו העז חנוך לוין למרוד בשיטה הישנה ולהציג מחזות כמו "מלכת אמבטיה" עם תיקי דיין האלמותית.
ממש בצד, ליד התיאטרון, עומדת מבויישת וקצת בודדה הספרייה העירונית (פבזנר). האולם הקריאה הגדול, עם הדממה הרועמת שבו, נתן לי תמיד את התחושה שאני ילדה קטנה שיש לה עוד המון מה ללמוד. והיו גם אירועי ערב בספרייה, תאמינו או לא, שיזם אותם המנהל הנמרץ שלה, עמיקם יסעור. לעיתים הם עדיין מתקיימים, אך לא זוכים לפרסום רב, לצערי.
בחלק התחתון של הדר היו בזארים של בגדים וכלי בית, כמו היום פחות או יותר. היו גם בית-הקרנות שזכה לסוג של תחייה מחודשת שעליה ניתן להתווכח ומגדל הנביאים, שהיה בתחילת דרכו קניון הומה, אך ננטש והפך לפיל לבן. כיום הוא מארח את רשת הסופרמרקטים מאי-מרקט ואנשים מגיעים אליו בעיקר מהסיבה הזו.
והיה ההוטנטוט. בהיעדר הגדרה טובה יותר, היה אפשר לקרוא לו בית קפה-גלריה, אבל הוא היה כל כך הרבה יותר מזה. דורית מנטל, בעלת המקום, היתה אמנית פעילה במגוון תחומים, חברת מועצה לשעבר בסיעת הירוקים ופעילה אקטיביסטית באינספור עמותות. היא הקימה מקום שהקדים את זמנו וכלל הופעות, תערוכות ובעיקר שימש בית ונקודת מפגש לזקנים וצעירים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, סטרייטים ולהט"בים, מוזיקאים וציירים, מסטולים וסחים, אלכוהליסטים ונגמלים, אנשי רוח ומעש וכמובן גם בטלנים מקצועיים. הוגש שם אוכל קסום מהול בגעגועים וברומנטיקה ופסנתרנים הנעימו את שהייתם של המבקרים. שם יצא לי לפגוש אישיות מיוחדת במינה מאיטליה, שרק ברגעים אלה אני מבינה כמה השפעתה עלי היתה כבירה.

מרכז הכרמל: נוגסים בהמבורגר וחולמים על תהילת עולם

הקדמה היסטורית: הבתים הראשונים שנבנו במרכז הכרמל היו בתי-הארחה, והם קמו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. שאר הבתים נבנו בשנות השלושים. רוב התושבים היו יהודים ממוצא גרמני שרכשו את הנכסים מהטמפלרים.
מרכז הכרמל הוא תבנית נוף מולדתי. ביליתי שם את כל נעורי ואני מכירה אותו ככף ידי.

בשנותי הראשונות בחיפה היתה לי ולמשפחתי "מסעדת בית" שאליה נהגנו ללכת בכל אירוע חגיגי שהצדיק אכילה בחוץ. קראו למסעדה פינג'אן, והיא שכנה בפסאז' שמאחורי הטאבון ז"ל. היו בה המג'דרה הכי טובה בעולם, קובה מצוין ופלאפל חם ופריך. גם החומוס לא היה רע. מסעדה מזרחית מהסוג הטוב שהיום די נעלם.
כשרציתי לבלות עם חברי מתקופת החטיבה, היינו הולכים לסניף הבורגראנץ' היחיד שהיה אז בחיפה. הוא עוצב בסגנון של מסעדת בוקרים בהרי הרוקי'ס. עץ בכל מקום, כולל השולחנות שהיו מעץ מלא. והיתה גם מכונת שירים שניגנה שירי שנות השישים. היינו נוגסים בהמבורגר או בנקניקייה וחולמים על תהילת עולם.
לא רחוק משם עומד (עד היום) הסינמטק. התוודעתי אליו בתיכון, כשאנשיו יזמו ביקור בכיתתי והציעו לנו מחיר מוזל במיוחד. עוד באותו היום, יחד עם חברים, הלכנו ועשינו מנוי וראינו שני סרטים ברצף. את הסרט הראשון מביניהם, "שמש בוגדנית", לא אשכח לעולם. הסרט הזה פתח לי צוהר לעולם "הסרטים הזרים", מושג אמריקאי קצת מוזר לסרטים איכותיים ומעמיקים. לשם גם הלכתי לערבי "רוקולנוע" – מוסד מיתולוגי משל עצמו שעדיין חי ובועט. זכור לי ערב מיוחד בנושא להקת הביטלס בהנחייתו של ח"כ לשעבר מודי זנדברג, לפני הקריירה הפוליטית שלו.
סמוך לסניף מקדונלד'ס שכנה מסעדה איטלקית בשם לה-איטליאנו. זה היה עסק קטן, משפחתי ומסביר פנים. הבעלים היו איטלקים במוצאם והכינו אוכל פשוט ואיכותי. המפות על השולחנות היו משובצות בלבן ואדום – בדיוק כמו בפיאצה קטנה באיטליה. פסטה בולונז ופיצה עם בייקון, פטריות ובצל היו המנות הקבועות שלי.
משם התפצלה הדרך לטיילת לואי או גן האם. בגן האם ישבו החבר'ה המגניבים, שילוב של פריקים-פאנקיסטים. מי שלא ראה מעודו בחור עם ג'ינס ליוויס קרוע ומולבן באקונומיקה, חולצה משובצת ואיילינר שחור ומודגש בעיניים – כנראה לא ראה את אביב גפן בתחילת דרכו.
היו גם אלה שלבשו נעלי ד"ר מרטינס ואוברול קורדרוי שגדול עליהם בכמה מידות. מה הלך שם? רק המדשאה יכולה לספר. מדי פעם להקות צעירות ניגנו בקונכייה ועשו שמח. עיר הנוער היתה מתקיימת שם כדרך קבע עם מיטב הזמרים והלהקות. שם ראיתי את שלום חנוך לראשונה.
בטיילת לואי נהגנו לשבת בחבורות או בזוגות ולהשקיף על נוף המפרץ, שנפרש בשיא יופיו בשעות הערב, בשקיעה ולאחריה. היה זה מקום אידיאלי לנאהבים מתבודדים. כמה מאות מטרים משם, מצד ימין, שכן פאב המצפור. לגן שמעליו היינו הולכים בתקופת התיכון כדי לראות את הזיקוקים של יום-העצמאות וגם כדי לשמוע את צפירות האוניות בערב ראש השנה האזרחית החדשה. לפעמים נכנסנו למצפור עצמו והזמנו כוס משקה קל וצלחת צ'יפס ובילינו שם שעה קלה בשיחות על הא ודא.
אם בשיחות עסקינן, הסניף הראשון והמקורי של רשת קפה גרג, לפני שהפכה לתמנון ששולח את זרועותיו בכל רחבי הארץ, נפתח לו בשנות התשעים ליד הסנדביץ'-בר המיתולוגי, שעדיין עובד. הוא היה כוך קטנטן וחמים שלא הגיש דבר פרט למשקאות חמים שטחנו במקום מפולי קפה ואבקת קקאו מבושלת, חליטות תה נדירות ועוגיות שנאפו כל בוקר. מאוחר יותר נוספו סנדביצ'ים צנועים. המשקאות הקלים היו מעטים אך ייחודיים, ומשקה הבית שלי היה משקה שירלי טמפל על בסיס קולה וסירופ גרנדין. זה היה מקום עם מוזיקה נפלאה שעבד עד השעות המאוד קטנות של הלילה. לעיתים קרובות יצאתי ממנו בשלוש-ארבע לפנות בוקר לאחר שיחת נפש סוערת ומרתקת עם ידיד זה או אחר.

פוסט מורטם, סיפור מתעתע

אני לא יכולה לשים את האצבע על הזמן המדויק, אבל מתישהו אחרי סיום השירות הצבאי שלי החלה הנסיגה. היא היתה מהירה מאוד בהדר והדרגתית מאוד במרכז הכרמל.
הדר כמו ננטשה ביום אחד. אולי היתה זו פתיחת הגרנד-קניון ב 1999. אולי היתה זו מרכזית המפרץ שנפתחה בשנת 2002 ואולי עבודות השיפוץ הבלתי נגמרות בהדר, שאיש אינו זוכר מתי החלו. האנשים חדלו מלהגיע להדר, ואלו שהתגוררו בה עזבו לאיזורים נחשבים יותר. הדר התעטפה ברחובות ריקים לחלוטין לאחר רדת החשיכה, ורק אוכלוסייה מוחלשת – נרקומנים, זונות ועובדים זרים – הסתובבה בה בשעות אלו. וכאשר אין אוכלוסייה מתפקדת וקבועה במקום, אין בו גם דרישה לתרבות. מקומות התרבות המעטים שהיו בהדר הגיעו לסוף דרכם ונסגרו.
מרכז הכרמל הוא סיפור מתעתע יותר. עדיין יש בו איים קטנים של פעילות, כגון הסינמטק והאודיטוריום, שבו מתקיימים קונצרטים. תיירים באים לראות את גני הבהאים, שהכניסה אליהם היא מתחת לטיילת לואי. פסטיבל הסרטים שנערך מידי שנה בסוכות נותן אשליה של איזור תוסס אך הניגוד בין ימי הפסטיבל לימים שלפניו ואחריו הוא כה גדול, עד שלעיתים אני נמנעת מלהגיע לפסטיבל עצמו, כי איני יכולה לשאת אותו.
במקרה של מרכז הכרמל ההרגשה שלי היא שהאוכלוסייה ש"עשתה" אותו היתה הצעירים החיפאיים, האמנים בתחילת דרכם, המשוררים החולמים והמורדים. סצינת גן האם עברה בהדרגה בשנות התשעים לרחבת הסינמטק והתפוגגה באיטיות בתהליך שלקח בערך עשור. בשלב כלשהו הילדים התבגרו ועזבו את העיר. חיפה – כעיר מזדקנת – מתקשה ליצור דור המשך ראוי שישוב ויאכלס את המקום.

העתיד שייך לעיר התחתית

בשנה-שנתיים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של חיי התרבות והאמנות בחיפה. זו אינה תרבות הגימלאים שמאפיינת כל-כך את חיפה, כגון פתיחות מכובדות במוזיאוני חיפה הממוסדים, מועדון הסרט הטוב בסינמטק שמלא בראשים מלבינים וקונצרטים עמוסים בקשישים. אלו חיי תרבות ואמנות מהסוג הצעיר בנפשו, הלא ממוסד והמורד.
אלו בדרך כלל יוזמות של אנשים פרטיים שכמה מהם אמנים ויוצרים תל-אביבים שהגיעו בגלל המחירים הסבירים ונשארו כי התאהבו בעיר, ואחרים חיפאים שהחליטו לקום ולעשות מעשה. נפתחו שלל גלריות, פאבים, מועדונים ובתי- אוכל שהמשותף להם הוא שהם עסקים קטנים ומחוברים מאוד לאזור שבו הם נמצאים. כל זה קורה דווקא בעיר התחתית, מקום מפתיע מאוד, היות ושימש כל השנים כמרכז עסקי-כלכלי ולא תרבותי. דווקא הריק וחוסר המשקעים הרגשיים שאפיינו את העיר התחתית איפשרו את התנאים להיווצרות כל הטוב הזה.

ומה עם הדר ומרכז הכרמל, אתם שואלים?

יש מקום לתקווה. הדר הפכה למעונם של סטודנטים, אקטיביסטים חברתיים ואקולוגיים ואמנים מחתרתיים. רחוב מסדה וסביבתו פורחים ומשגשגים ומתנ"ס טבריה 15 לא מפסיק להתמלא באירועים ובאנשים. עם תום השיפוצים ניתן לזהות התחלה של פריחה מהוססת גם בחלקה התחתון של הדר. ומרכז הכרמל? ידידי הבורגני התלונן לא מכבר על חבר'ה צעירים שמנגנים לו בגיטרה מתחת לחלון. אתם יודעים, כמו התלונות שנשמעו מהשכנים בשנות השבעים והשמונים בימים הטובים האלו, בגן האם.

* פורסם במקור במגזין "ערב רב" בגיליון "חיפה, מרחב מעורב" שיצא לאור ב 6.12.13

גדלתי בשנה!

בלי להרגיש סגרנו שנה בבלוג.

קצת סטטיסטיקות:

עד היום היו לא פחות מ 8,825 צפיות! כן, זה אולי מספר קטן מאוד יחסית לבלוגים אחרים ומפורסמים, אבל בכל זאת – מכובד…
היום העמוס ביותר בבלוג היה בתאריך ה 18.5.13 ונרשמו 794 כניסות.
הפוסט הנצפה ביותר, באופן לא מפתיע, הוא "חיי הלילה הסודיים של חיפה". כך שאם עדיין לא קראתם אותו – אתם מוזמנים בחום.
מספר התגובות הכולל בבלוג עומד על 102 תגובות. נשמח להגדיל אותו וזה תלוי בכם (;
המקומות האקזוטיים ביותר שמהם היו כניסות לבלוג הם: מקדוניה, ברזיל, תאילנד, ניו זילנד, אסטוניה ותימן (כן, כן).
יש לבלוג 39 עוקבים במייל. מוזמנים להצטרף אם לא נרשמתם עדיין.
יש לבלוג 215 לייקים בדף הפייסבוק. מוזמנים ללייקק אם טרם חיבבתם.
סה"כ היו 16 פוסטים (לא כולל הנוכחי).
המגיבים הנאמנים ביותר הם: טוב, אתם לא מצפים שאכתוב את זה כאן. תודה לכם, מגיבים נאמנים ותמשיכו. אתם הדלק של הבלוג 🙂

ועכשיו סקר. מה אתם הייתם רוצים לראות בבלוג בשנה הקרובה?
אשמח אם תענו בהמוניכם!

בקרוב מאוד יוצא פוסט חדש ומענג 🙂
Stay tuned!

Homecoming

(שיר אהבה לעיר אחרת – מומלץ לקרוא בזמן שהשיר מתנגן ברקע)

חודש פחות יום. זה הזמן שנשאר עד לבחירות המקומיות בחיפה.
והזמן? הזמן הזה הוא זמן חגיגות.

חיפה תמיד במיטבה בחג הסוכות. תוססת ושמחה כמו ילדה קטנה ששמו לה זר פרחים על הראש ועכשיו כל הילדים בגן מתגודדים סביבה וכל מה שהיא צריכה לעשות זה לנשוף על הנרות שתקועים בעוגה שאמא הכינה במיוחד בשבילה. והיא שוכחת ברגע הזה את ההשפלות מהילדים האחרים, והזלזול. ואת העובדה שהיא לא ממש קיימת ולא נחשבת בעיני כמעט אף אחד כל השנה. שכולם חושבים שהיא אפורה ומשעממת, למרות שהיא יודעת, ומי שמכיר אותה טוב יודע, שהיא העיר הכי מרגשת בעולם והכי אמיתית והכי יפה.

1235074_10151821241929043_696262436_n

והשנה, חיפה הכי מחוזרת בעולם. זו בת המצווה שלה – השנה יש בחירות. וגם החבר רוצה לרצות אותה וגם שאר המחזרים, כי הכלה תמיד יפה יותר כשיש לה מחזרים. והיא יוצאת ורוקדת בפסטיבל הסרטים וגם בפסטיבל שבעיר התחתית וגם לא לבקר את השכנים במסדה. ואחרי ה 22 באוקטובר, היא תבחר. היא תבחר את האהוב שלה. זה שיבטיח הכי הרבה הרים וגבעות, זה שיוריד בשבילה את הירח ויעשה ממנה ליידי אמיתית ולא הילדה הגבוהה, המבויישת שעומדת בצד במסיבות הכיתה.

1231212_10151630962848240_930033428_n

ואז יתחילו הגמגומים והתירוצים וה"לא ידעתי" וה"זה ייקח הרבה זמן". כי פוליטיקאים סופם לאכזב. והיא תשקע בחלומות עבר מפוארים על השנים היפות שלה שבהן כולם רצו להגיע אליה ולגור בה.

חיפה. אהובתי. היה לך קיץ מסעיר וחגים מסעירים עוד יותר. ובכלל, מאז שהתחלתי לעקוב אחריך ולהעריץ אותך בגלוי, ולחלוק את ההערצה אליך עם רבים אחרים שכמוני מאוהבים ביושר ובתום שלך, קרו בך כל כך הרבה דברים נפלאים. כמעט כל הדברים הללו קשורים לאנשים. אנשים טובים עם המון אנרגיות ולהט ועשייה. אנשים שאף אחד לא שילם להם והם לא מנסים לעשות הון פוליטי על גבך. וגם נלחמו עבורך, חיפה. אני לא אזכיר שמות, אבל כל מי שקורא כאן, לפחות באופן קבוע וחי בך או אותך, יידע על אלו אנשים מדובר.

1060279_10151549169373212_970405848_o

וגיליתי, גם בימים האחרונים, יוזמות נהדרות שעומדות להתרחש בך. ואני מתחילה לחשוב, חיפה, שאולי כל התוכניות הגרנדיוזיות והגדולות שמתכננים עבורך – אולי זה לא נחוץ בכלל. כי את כל כך יפה בתור מי שאת, וכל כך ראויה לתואר "מלכת הכיתה" ואת לא צריכה להיות או להעמיד פנים של מישהי שאת לא. רק דבר אחד חשוב. שלילדים שלך – התושבים – יהיה להם טוב. יהיו להם בתי ספר מצוינים לשלוח את ילדיהם ומקומות עבודה משגשגים ורווחיים ומרכז עיר או שניים הומים ופעילים ובטחון לעוברי האורח ברחובות.

ותרשו לי לסיים במילים הנפלאות שאורי וולטמן הקדיש לי ולחיפה:

"מה צריך בשביל להפוך מקום לעיר?

צריך קורת גג סבירה לישון מתחתיה. צריך רחובות נאותים להתהלך בהם. צריך בית-ספר טוב – כזה שיש בו מזגן, ומחשבים, ומורים מרוצים עם שכר הולם. צריך שיהיה גן ציבורי (כדי לראות ירוק בעיניים) ואצלנו בחיפה יש אפילו חוף ים (כדי לראות כחול בעיניים).

כדי להפוך מקום לעיר, חובה שיהיו חיי תרבות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. שיהיה מקום להשמיע, לשמוע, לראות. שיהיה מקום ליצור בו אמנות, להקריא בו שירה, לשמוע מוסיקה, ולחשוב. חובה גם שיהיה מי שידווח על חיי התרבות האלה, ובהקשר הזה מומלץ מאוד הבלוג החיפאי "תרבות אכילה" (https://tarbutachila.wordpress.com/), שבלעדיו – הרבה מהדברים היפים שיש לעיר הזאת להציע היו נשכחים או הולכים לאיבוד.

מי שאחראית על הבלוג הזה, Naama Sobol, מחפשת עבודה באזור חיפה (ר' פרטים למטה). מי שיודע/ת על משהו רלוונטי – מוזמנת להציע לנעמה, ובכך לעזור לאחת מאלה שדואגות שחיפה לא תהיה סתם מקום, אלא תהיה עיר…"

מצאתי עבודה וכאן המקום להודות לכל האנשים שעזרו ושאלו והתעניינו 🙂 אני מאחלת לכל המועמדים בעלי היושרה והאהבה הכנה לחיפה – להיכנס למועצת העיר ולהשפיע, על מנת שהחזון הזה יתגשם. כי כשהילדים מצליחים ושמחים, אין יותר מאושרים מההורים שלהם.

323146_10151881148375223_1653924286_o

שני עדכונים לאוהבי האוכל מבינינו:

דובי שיפמן, הידוע מהחומוס ב"ג'ק והאפונים" בימי שבת, קנה את קפה מישמש במסדה וישמור על הצביון הטבעוני של המקום. עד שיהיה תפריט קבוע, דובי מארח לחומוס מידי שבת החל מהשעה 10.00 כבר ממחר (28.9). הוא גם מריץ מופע קברט בשם "תהום תחתיות" שפרטים עליו אפשר לשמוע בדף הפייסבוק של הגלריה ביפו 30. מומלץ!

שחר סיון מסטודיו "הנמלה" ומגלריית "האגף" פותח בחורף ביסטרו בשם "וניה" בעיר התחתית. פרטים על המקום בדף הפייסבוק שנפתח לפני כשבוע. הציפייה תשתלם והבלוג יעדכן כאשר יהיו יותר פרטים.

קרדיטים על הצילומים היפים: רוית שטוסל, צחי טרנו, אייל לבקוביץ ואבי רוזן.

תחנות תרבות עם האמן שחר סיון לקראת תערוכתו החדשה

לכבוד תערוכתו החדשה, החלטתי לראיין את אחד האנשים שלדידי ולדידם של חיפאים רבים אחראי לפיתוח חיי התרבות, הלילה ואולי בקרוב גם האוכל – של העיר חיפה. האמן שחר סיון יפתח בשבת הקרובה (4.5.13) תערוכה חדשה באטלייה שמי בקיבוץ כברי, "טריאדה", יחד עם אמן נוסף (ינאי סגל).
את הראיון ערכנו בסטודיו של שחר שאותו מכירים רבים מערבי המודל שעורך שחר בימי שני ואירועים רבים נוספים, שונים ומעניינים אשר מהווים מקום מפלט מהבורגנות החד גונית שעוטפת לעיתים את חיפה. עד לפני ארבע-חמש שנים זה היה מקום המפלט היחידי בעיר לאנשים שרצו לצרוך תרבות אבל באופן עממי ורחוק מהזרם המרכזי המחניק לעיתים.

איזו עיר מצאת כשהתחלת לעבוד פה בסטודיו בעיר התחתית בחיפה?

"בפעם הראשונה חזרתי לחיפה אחרי שעזבתי את בצלאל בלי לסיים את לימודיי כמו כל שאר המסגרות הפורמליות שאי פעם הייתי בהן. הייתי באמצע משבר טוטאלי בחיים האישיים, המקצועיים והכלכליים. גרתי אצל הוריי במין תקופת מעבר שבה התלבטתי לאן ממשיכים מכאן. משם נסעתי ללונדון כדי לנסות לפגוש את לוסיאן פרויד כי רציתי איזשהי הכוונה מצייר טוב וחי שמעניין אותי לשוחח איתו. כנגד כל הסיכויים הצלחתי לפגוש אותו ולאחר מכן חזרתי לישראל לתל אביב.
בפעם השנייה חזרתי לחיפה בשביל השקט. רציתי להתרחק מסצינת האמנות התל אביבית שלא הרגשתי מחובר אליה והיא הפריעה לי לחשוב וליצור.
כמות השממה האמנותית שנתקלתי בה כאן היתה נצחית. אין עם מי ליצור, לדבר, להתייעץ. יום אחד עליתי עם הכלב שלי לפירמידה (גלריית אמנות שקמה בהדר בחיפה, נ"ס) וראיתי כתמי דם על המדרגות. ככל שעליתי כך הם גדלו וראיתי מישהו שוכב, דקור. האיזור שבו היתה הפירמידה היה הרוס. בכלל, לכל מקום שאני מגיע, תמיד הכל הרוס. זו התחושה שיש לי."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בסטודיו של שחר

מבדידות לקולקטיב

במשך הזמן הכיר שחר את הצלמת ליבי קסל שלמדה במכללת ויצו וגרה באותו בניין שגר בו (הנמל 51, נ"ס) ואת צבי פטרקובסקי, שחקן וזמר. נוצרה חברות מטורפת ודי מהר הצטרפו חברים נוספים: עידו מרקוס עבר מהרצליה לחיפה והיום הוא נשוי לליבי, איריס סינטרה ובועז נוי, שני ציירים שעברו מירושלים, טליה סיון ודיאנה פיאטוב שעלתה מבוסטון. הם החליטו להקים גלריה וליצור קבוצה של אמנים שיוצרים ביחד ולחוד. הגלריה החלה לפעול לפני כשלוש וחצי שנים והיא משתפת את הציבור החיפאי בתערוכות, אירועים ובר שמופעל בכל יום שלישי בערב. במשך הזמן נוצרה קהילה סביב הגלריה והיא השפיעה רבות על חיי התרבות בעיר ונתנה דלק ליוזמות אמנותיות וחברתיות רבות בעיר התחתית ובהדר.

איך אתה מגדיר את מה שיצרתם פה באגף?

"זה נס שזה עומד ומתקיים, ביחס לסביבה ולנו אישית. כל פעם שיש תערוכה, זה לא ייאמן שהיא מתקיימת. שום דבר לא ברור, לא קבוע. הרבה פעמים אין מי שיפעיל את הבר עד הרגע האחרון. אני מאמין בדבר שנקרא צייטגייסט (רוח הזמן) – האנשים הנכונים במקום הנכון בזמן הנכון. אם אנחנו לא היינו, היה שינוי בכל זאת. אנחנו פשוט חלקיקים קצת יותר גדולים בנהר הזה."

התערוכה

ב"טריאדה" מציגים ינאי סגל ושחר סיוון עבודות חדשות שנעשו במיוחד לתערוכה, לצד עבודות קודמות שלהם ושל יחיאל שמי. בתערוכה נוצר חיבור על-זמני; הזדמנות לראות איך האמן יחיאל שמי, אשר חי ויצר במחצית השנייה של המאה העשרים, משתקף בשנת 2013 בעיניהם של אמנים צעירים.

IMG_6474

IMG_6476

IMG_6489

תהליך העבודה על התערוכה באטלייה שמי

מה מייחד את התערוכה הקרובה שלך ומאיפה הגיעה ההשראה לה?

"זו התערוכה האחרונה שלי לתקופה הקרובה. אני מתכנן לפתוח ביסטרו אז זו איזשהי הפסקה מעולם האמנות. נורא שמחתי שהציעו לי. זה פיניש ליין.
קיבוץ כברי יש לו חשיבות גדולה מאוד בעולם האמנות, בלי פרופורציה לגודל, המיקום והאופי של המקום. כרגע יש שם את סדנת ההדפס הכי חשובה בארץ. האטלייה של שמי היה סגור עד לפני 10 שנים (שמי נפטר ב 2003, נ"ס). רק לפני 3 שנים הוא הפך לגלריה.
מבחינתי ההזמנה לתערוכה עוברת בצומת בין אורי רייזמן (שגם יצר בכברי, נ"ס) ליחיאל שמי. אני חבר אישי של רייזמן (כמובן שמעולם לא פגשתי אותו אבל אני מאוד אוהב את הציורים שלו. אך הזמינו אותי לשמי). זו סגירת מעגל עבורי. יחד עם ינאי מגלריית ברבור שעבדתי איתו בעבר, זו גם סגירת מעגל. סגירת מעגל נוספת היא ששמעון מגלריית רוארט (הגלריה ששחר עובד איתה, נ"ס) עבד תקופה מסויימת עם שמי והדביק בשבילו ציורים.
מאז התערוכה האחרונה לא יכולתי לפסל בסטודיו מסיבות לוגיסטיות שקשורות לרצון להגדלת הפורמט מבחינתי – פסלים יותר גדולים והפרעה לשכנים ולעסקים ליד הסטודיו. פתאום נהייתה לי אופציה לפסל שם. זו תערוכה ראשונה שאני מפסל במקום. פיסלתי שישה פסלים שהגבוה ביניהם מגיע לגובה של כמעט 5 מטר. הם מחוברים ביניהם – 18 מטר של עץ.
העבודה הייתה מאוד קשה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. ביום של פתיחת התערוכה יאן ראוכברגר חוגג 70 ופותחים לו תערוכה ממש ליד. הרגשתי בתוך מערבולת. המון אנשים שאני מעריך מגיעים מתל אביב. הרגשתי שאסור לי לוותר על כלום, לעגל פינות. אף פעם לא עבדתי ככה, אנרגטית, כלכלית. עבדתי כשבוע, סיימתי פסל ביום, כ 15-16 שעות ביום. עבדתי עד לשלב של ההתמוטטות הוודאית ועצרתי.
בגדול לא הייתי עסוק במה אלא בלמה כי אחרי הרבה זמן היו לי מספיק סיבות טובות לפסל – כי היה לי את רייזמן, מקום ומנוף. ואיך – איך לעשות שהם יעמדו. פעם ראשונה שעבדתי עם אסיסטנט, צלם שמתעד את התהליך.
אני הרמתי את הפסלים שלי כשהם בעצם מתחת למים. הם חלקים מהנוף של הסיוטים שלי שהרבה מהם מתרחש מתחת למים. יער של אצות, או מעין אלמוגי ענק. מקום שבו המפלצות הגדולות והדינוזאורים הגדולים חיים. הבנתי את זה בדיעבד אתמול ואז הכל התחבר לי סוף סוף. קראתי לעבודה "נאוטילוס-שייטנים"."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

שחר בסטודיו שלו

תחנות תרבות

אינציקלופדיית "חדוות הדעת" – "מגיל צעיר יש לי את "עולם הטבע א'", "עולם הטבע ב'" ואת "היקום". חלום חיי היה ועדיין באיזשהו מקום – להיות אסטרופיזיקאי. אני מאוהב בדברים שבטבע, הרבה יותר מאשר בתרבות האנושית. זוחלים, חרקים, נמלים, עקרבים – כל מה שמתחת לאבנים. הם פשוט חשובים לי. ובהכרח המון מהבסיס של הראייה האסתטית שלי נמצא בהבנה של הדברים האלה. שתי רגליים, ארבע רגליים, שש רגליים, שמונה רגליים, מרבה רגליים. כל הדרך שבה הגוף פועל."

דודי מלכה – "המורה שלי ליוגה בשנתיים האחרונות. אני לא חושב שהייתי מסוגל לעשות את הפרוייקט הזה (התערוכה) בלי יוגה ואני לא חושב שהייתי יכול לעשות יוגה בלי דודי מלכה."

סיני – "סיני זה הבית האמיתי. גם בחלומות וגם במציאות. אנוכי בדאון טאון חיפה וליבי בצפון סיני. החוויה של סיני היא מגיל מאוד מאוד צעיר. נסעתי עם הוריי, והיינו עוצרים באתר הבנייה של סונסטה טאבה לגנוב עצים וממשיכים לנאבק ולשארם. בשנים האחרונות אני מקפיד לנסוע 3-4 פעמים בשנה. אחרת אני מתפרק. אני לא מפחד שם. אין התגברות על הפחד כי הוא פשוט לא קיים. שם אני צד קלאמרי, שם אני קורא ספר וחצי ביום, שם אני עושה יוגה. שם אני בריא באמת."

מרטין בובר – "גרתי בירושלים והיה לילה גשום שבו התחלתי לקרוא את הספר שלו, "אני ואתה" והוכיתי ברק מאיך שהוא דבר על היחס בין אני והדברים, "אני – לז". הבדידות של האדם בלהיות עצם יחיד מול זה שהוא מתקשר מול כל דבר: עץ, בלטה. כשסיימתי לקרוא יצאתי מהבית והלכתי בגשם עשר דקות. נשבע לך שטיפה אחת לא נגעה בי. חזרתי יבש כאילו הלכתי בעולם בין הטיפות."

סול ויליאמס – "הלכתי להופעה שלו בתל אביב. ההופעה היתה אמורה להתחיל ב 22.00. כמו חיפאי אמיתי באתי ברבע לתשע. לא היתה נפש חיה. המקום היה ריק, סגור. למזלי היה עוד חיפאי שהגיע. ישבנו ושתינו. ב 22.40 הגיע מישהו על אופניים לפתוח את המקום. רק בחצות התחילה ההופעה. הוא עמד ועשה "ספוקן וורד". הוא אמר לקהל: Soon we'll bring up the music – don't worry היו שם 800 אנשים והוא דיבר וכולם שתקו. באיזשהו שלב הוא בעט במיקרופון והמשיך לדבר עוד שעה וחצי. והייתה דממה מוחלטת. אנשים היו מחושמלים. יצאתי ובכיתי שעתיים. אחת הבעיות שלי לעשות ערבי שירה בסטודיו היא שערבי שירה הם כמעט תמיד גרועים לדעתי. אני ראיתי את הערב שירה המושלם."

גבי'ס – "פאב באילת שאני קליינט קבוע שלו בערך 20 שנה. כל פעם שאני חוזר מסיני אני עוצר אצלו, שותה ועולה על אוטובוס הביתה. הוא נמצא במרכז המסחרי הישן. גבי (הבעלים) מגיש פופקורן וגזר. הוא צרפוקאי עם קוקו משוח לאחור עם ג'ל. אצלו שמעתי פעם ראשונה את "ליי ליידי ליי" של בוב דילן ומצד שני את מרלין מנסון וגם את ג'וני קאש. תמיד מדברים אצלו על פוליטיקה והחיים. הוא עוקב אחרי ההתפתחות שלי כבר יותר מ 20 שנה – עוד לפני בצלאל. לפעמים אני מביא לו ציור."

מול ים – "זאת בעיה. אני אוהב אוכל והייתי רוצה לדבר על חיים פירו, אבל הוא כבר לא עושה בשר – הזדקן. הוא המציא את המעורב הירושלמי – איש גדול. הלכתי למול ים בפעם הראשונה לפני חצי שנה, אחרי שקצת איבדתי את האמונה שלי בעולם האמנות. אני לא רוצה לייצר מוצרי אמנות. הפרודקט, הפיניש ליין – נוראי בעיניי. הלכנו למול ים, אני, טליה ודניאל. חסכנו בשביל זה והוצאנו 3000 ש"ח לשלושה אנשים. לא שתינו הרבה. אכלנו כ 4-5 שעות. היה מושלם. בעיניי המסעדה הזו היא כמו מפעל קטן שמייצר משהו במיוחד בשביל בן אדם אחד. הזמנתי לובסטר בגריל וכמעט לא דיברתי שלוש-רבעי שעה. הייתי במלחמה אמיתית עם הלובסטר. הוא חיה תוקפנית ולמרות שהוא היה הוגש לי מת, זו היתה מלחמה ונלחמתי עד הסוף. כשיצאתי לעשן הייתי מאוד מרוגש והסתכלתי על אנשים ורציתי להגיד להם "אתם לא מבינים מה אתם עושים. אל תאכלו המבורגר ופיצה – זה רעל. תחסכו ותבואו לאכול כאן כי למישהו פה איכפת מכל קישוא ומכל הצלפים והמולים שהוא אסף בכל העולם והוא נותן לכם את האפשרות לבחור". אני מאוד מעריך את מה שהם עושים. אני חושב שאני לא יכול לבשל ככה – להעניק לכל מוצר גלם טיפול מדוייק,נפרד, שונה."

פאלפ-פיקשן (ספרות זולה) של טרנטינו – "לא כי זה הסרט הכי טוב או הכי כייפי או הכי קאלט – כי הוא לא. אבל אני זוכר שראיתי אותו בקולנוע מסחרי ונפתח לי העולם וראיתי את הטירוף והמגניבות והפטישים שלו (fetish) יוצאים ואמרתי ככה צריך לעשות סרטים ולחיות את החיים. ואנשים נהנים ולא מבינים שהם משתנים. בעולם הקולנוע המסחרי לדעתי אפשר למתוח קו של לפני ואחרי הסרט הזה."

כוס של פיינט – "זה בהחלט גילוי עמוק בחיי. בגיל חמש נסענו פעם ראשונה לאנגליה עם המשפחה לבקר את דודה שלי. אני מאוד אוהב מים. ממש מכור להם. זה מרגיע אותי. אני שותה 7 ליטר מים ביום. זה לא כולל עוד 3-4 ליטר בירה. אצל דודה שלי היו כוסות גדולות, פיינט, של מים ואז רציתי להיות אלוף בשתיית מים והקשר של זה לבירה ברור. הזכייה שלי בתחרויות שתייה מידי פעם מובנת מאליה. עובדה שלא כולם יודעים: רוב כוסות הפיינט עשויות מזכוכית שמתרסקת לרסיסים ולא לשברים כדי שאם שוברים על מישהו כוס בפאב הוא לא ייחתך. אני חושב שלא הייתי שותה בירה אם לא היו כוסות בגודל כזה – כוסות פיינט."

האופיצי בפירנצה – "אני לא אהבתי, לא הבנתי ולא עניין אותי כל הרנסנס הזה. זה לא נגע בי. כשבאתי לשם קרה לי איזה שינוי ברגע. הגעתי לשם כי רציתי מאוד לראות את החדר של ולסקז אבל הוא היה סגור. עשיתי סיבוב ופתאום הבנתי את הרנסנס כולו – ברגע. בכיתי משהו כמו 3-4 שעות. אני מסתכל על העיניים של רפאל והוא צעיר ממני ב 7-8 שנים והשנה היא 1504 (נדמה לי). הסתכלתי על ההורדה מהצלב של קאראווג'יו והבנתי שהוא לא צייר את ישו אלא את המדונה. לא המדונה האם. אלא ישו הוא המדונה – החושניות, התשוקה, ההנאה המינית. ראיתי את השרשרת – איך החוליות האלו נמתחות לאורך השנים."

ואם חשבתם שהפעם לא יהיו מתכונים – טעיתם! הפעם תוכלו להתנסות בסגנון הבישול של שחר שתרם לנו בנדיבותו כמה ממתכוניו. תמונות יעלו בהמשך, ברגע שהבלוג יפסיק לפזז מאירוע לאירוע ויתחיל לבשל קצת בבית 😉

רוסטביף עם אגסים ועצמות מח

חומרים:
קילו וחצי שייטל או סינטה מיושן, מנוקה משומן וגידים וקשור בחוט שימשון לגליל (בקשו מהאיטליז)
חתיכה נאה של שומן בקר (המכסה של הסינטה או השומן של השייטל)
עצמות מח כמספר הסועדים, מנוקות מהשומן ומושרות ללילה במקרר במים
5 שיני שום
שני בצלים חתוכים לחצי ופרוסים לפרוסות
4 אגסים חתוכים לרבעים ומנוקים מגרעינים
חרדל צרפתי חלק
שמן זית
הרבה פלפל שחור גרוס

הכנה:
דואגים שהבשר יהיה בטמפ' החדר (גם כמה שעות בחוץ זה טוב)
חותכים לחצי את שיני השום ודוחפים לתוך רוסטביף במקומות שונים.
מפזרים כמות גדולה של פלפל שחור על משטח עבודה, מעסים את הרוסטביף ביד בכמה כפות חרדל. בידיים נקיות ויבשות מעבירים את הרוסטביף למשטח המפולפל ומגלגלים עד שלא נדבק יותר פלפל. מניחים את הרוסטביף בתבנית גדולה כשהבצל מפוזר בקרקעית. מסדרים סביב את האגסים והעצמות. שופכים מעל הכל כרבע כוס שמן זית ומניחים את השומן מעל הרוסטביף.
מכניסים את הרוסטביף לתנור מחומם מראש ל-250 מעלות ומתחילים להיות קשובים אל הבשר. לאחר 10 דקות הופכים את הבשר, ומחזירים את השומן לחלק העליון של הנתח. מורידים את הטמפ' ל-220 מעלות. כעבור 10 דקות נוספות מוציאים את הבשר, ניתן לעשות חריץ קטן עם סכין לבדוק את מידת העשייה (הכל תלוי בגודל הבשר ובעוצמת התנור שלכם). אם רוצים להמשיך הופכים את השומן שוב ומחזירים לתנור. כשהבשר נראה מוכן לטעמכם מוציאים אותו, עוטפים בנייר כסף ומחכים לפחות רבע שעה לפני ההגשה.

ולצמחונים שבינינו:

משוואשה פול ירוק

חומרים:
1/2 קילו גרגירי חומוס גדולים – מושרים ללילה ומבושלים עם מרווה פלפל חריף ופלפל שחור, עד שהם רכים (שומרים חם עד להגשה).
כ-300 גרם פולי פול טריים, מנוקים מהתרמיל
טחינה גולמית איכותית (אל ארז מנצרת)
6 עגבניות קלופות וחתוכות לקוביות קטנות
כמה שיני שום קצוצות בסכין
חופן עלי כוסברה מופרדים מהגבעולים
שמן זית, מלח גס, פלפל שחור גרוס

הכנה:
בצלחת הגשה (רצוי אישית) שופכים מעט מהטחינה, עליה מניחים כף עגבניות, מעט שום, שמן זית ומלח. בכף מחוררת מעבירים חופן נאה של גרגירי חומוס בלי המים.
במחבת מחוממת מראש על אש גבוהה (רצוי אפילו לפצל לשתי מחבתות) מקפיצים את הפול בהרבה שמן זית. לאחר חצי דקה מוסיפים את שארית השום והעגבניות, ומערבבים שוב. מוסיפים מעט ממי הבישול של החומוס ומחכים חצי קדה – דקה עד שהפול בצבע ירוק מהמם.
ממליחים ושופכים מעל החומוסים. זורים פלפל שחור ואת עלי הכוסברה, ומגישים עם פלח לימון.

ומנגבים בפוקצ'ת זעתר:

פוקצה זעתר

חומרים ל- 6 פוקצות
150 גרם קמח לבן
150 גרם קמח קשה ( קמח דורום, כמו לפסטה)
300 מ"ל מים פושרים
15 גרם שמרים טריים
כף סוכר
כפית מלח
¼ כוס עלי זעתר טרי
מעט שמן זית, מלח גס ועוד כמה עלי זעתר לקישוט הפוקצה

הכנה:
ממיסים את השמרים בשליש מהמים יחד עם הסוכר
מערבבים את שאר החומרים במיקסר עם וו לישה כדקה
יוצרים גומה במרכז הקערה, אליה שופכים את השמרים המומסים ומפעילים את המיקסר על מהירות נמוכה.
לאט לאט מוסיפים את שאר המים הפושרים עד שהם נבלעים בבצק ומגבירים את מהירות הלישה. ממשיכים ללוש עוד כעשר דקות כדי לפתוח את הגלוטן שבקמחים עד שהבצק חלק ונפרד מהדפנות בקלות
מכסים במגבת לחה ומתפיחים כשעה במקום חמים.
כשהבצק תפוח נותנים לבצק אגרוף במרכז מקפלים ומכים בו שוב כמה פעמים, יוצרים כדור מהבצק ומתפיחים מכוסה במגבת עוד שעה. מכים בן שוב לאחר שעה לשים מעט יוצרים מחדש כדור בצק ועוטפים אותו בניילון נצמד ומניחים במקרר לשעתיים לפחות.
לפני ההגשה מחממים תנור ל 250 מעלות (אפשר יותר למי שיש ) . מוצאים את הבצק מהמקרר ולשים על משטח מקומח. יוצרים גלילים באורך 30 ס"מ ובקוטר 4 ס"מ ומרדדים אותם לעובי ס"מ וחצי. מקמחים תבנית במעט קמח דורום ומניחים את הפוקצות, חורצים קלות בסכין מפזרים מעל מלח גס, עלי זעתר ובוזקים קצת שמן זית
מניחים במקום חמים לחצי שעה לתפיחה נוספת ואז לתנור. זמן האפיה נע בין חמש לעשר דקות תלוי בעוצמת התנור, כשהפוקצות משחימות ונפרדות בקלות מהתבנית מוציאים אותן ומניחים על רשת לקירור.

שחר סיון (יחד עם ינאי סגל) – "טריאדה" באטלייה של שמי, קיבוץ כברי. פתיחה ביום שבת ה 4.5.13 בשעה 12.30. מומלץ מאוד להגיע! יהיה יין מתוצרת ביתית, אוכל טוב, חברה נהדרת ותערוכה עם סיפור (לפחות) גדול מהחיים.

החיפה הפנימית

אני רוצה לפתוח את הפוסט הזה בהרכנת ראש והצדעה למחזאית, המשוררת, השחקנית והבמאית ענת גוב, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. היא היתה אשה מופלאה וצר לי שלא זכינו לארח אותה לזמן ארוך יותר בעולמנו.

הפוסט עוסק הפעם בדברים הגשמיים של החיים ולא, הפעם לא נדבר על אוכל, למרות שיש שני מתכונים בסוף.
אני מאמינה שכמו בספר "פיטר פן", לכולנו יש מפות נפשיות של "ארץ לעולם לא". מפות שאנחנו מציירים לנו שלא במודע, שיכולות להשתנות עם הזמן.
כשאנחנו ילדים, למשל, הכל נראה לנו מאוד גדול. הבניינים גבוהים, והחצרות רחבות והמרחבים קוראים לנו לתור אותם. כשאנחנו חוזרים לאותם מקומות, לפתע הם נדמים כזעירים ומבויישים. כמו נכלמים בקטנותם. אני עדיין מרגישה את תחושת הגודל והעצימות כשאני בחו"ל. וגם הזמן עובר לאט מאוד. אני קוראת לזה זמן חלום.
אני זוכרת איך בתור ילדה אהבתי לצאת להרפתקאות בג'ונגל הגדול של שכונתי. כל שורת ערוגות ופרחים נדמתה כיער גדול ומזמין. העולם חיכה רק לי.

288832_313576345413615_546198326_o
תמונה מהתערוכה "איש קריות"

היום, משהו מזה נשאר בי. במיוחד כשאני הולכת ברחובות העיר התחתית והואדי (ניסנאס) והלב יוצא אל כל אותם מקומות שבהם הזמן קפא מלכת.
אני מאוד אוהבת את המבנה הטופוגרפי של חיפה. זו אולי העיר הכמעט יחידה בארץ שבה אפשר לעמוד על פסגת ההר ולראות את כל העיר פרוסה לפניך. ודווקא ממרומי ההר הזה, שאמור להיות מתנשא ומנותק, אני מרגישה הכי בית והכי שכונה שיש. כאילו עוד מעט אני צועקת לאיזו חברה שהולכת למטה, שתחכה לי, אני כבר יורדת ובאה.
והמבנה הזה משפיע לדעתי על חיי החברה בחיפה. האפשרות הזו, לראות כמעט מכל נקודה את שאר העיר, מביאה לכך שכולם מכירים את כולם. הכרמלית, אחת ההמצאות הגאוניות (הודות לצרפת שנתנה לנו אותה במתנה), רק מדגישה את הנטייה הזו.
בכל תחנה בכרמלית, יש לי חברים. אני במרכז הכרמל ותוך שלוש דקות במסדה. אם ארצה, אוכל להיות כעבור שתי דקות בעיר התחתית. השלד ההיסטורי של חיפה, זה שנשכח והוזנח עם השנים, קורם עור וגידים, קם לתחייה. וכמו כלבים אשר מתקשרים בעזרת נביחות בלילה, אנחנו מתקשרים באמצעות הכרמלית. רצה הגורל והכרמלית משרתת בעיקר צעירים. הם קובעים אחד עם השני ליד או בתוך התחנות שלה. הם משתמשים בה בתור חלל למיצגים שלהם בפסטיבלים בעיר. הכרמלית הקטנה, שני קרונות סך הכל, היא אינטימית – כמו חיפה.
כשאני מדברת עם אמא שלי שחייתה פה בתור רווקה בשנות השבעים, נדמה שדבר לא השתנה. אותה שכונה קטנה וירוקה שבה כולם מכירים את כולם – נשארה.

אני די אוהבת את זה. הכפר הגדול הזה שבו קורים דברים מצד אחד, ומצד שני, עדיין אפשר לעצור לאיזה שלאף-שטונדה בצהריים.
אז הדימוי שלי לגבי חיפה הוא כפר גדול. קצת דומה לכפרים היווניים (למרות שלא הייתי עדיין באחד, אבל אלו שהיו אולי, יכולים לומר לי אם זה נכון) שבהם כולם מכירים את כולם, ויש מסיבות וטברנות וכולם חוגגים אבל גם נינוחים. זו חיפה שלי.

וכדי להדגיש את הדימוי הזה: בחיפה יש נטייה שהכל קורה באותו היום. ב 6.12 היה ערב פתיחות לכבוד פסטיבל "החג של החגים".
זו מסורת חדשה יחסית בחיפה שיום חמישי הראשון של חודש דצמבר הוא מאוד חגיגי וכולל פתיחות של אינספור תערוכות ואירועים. המלצתי לכם על האירועים השווים ומכיוון שאני לא אלוהים ולא יכולה להמצא בכל מקום, החלטתי לשגר את עצמי לשלושה מקומות באותו ערב.

המקום הראשון שממנו התחלתי היה מרכז הכרמל. בבית הלל, בואכה הסינמטק, במתחם שהיה בעבר מרתף 10 הישן, נערכה השקה של ספר שירים חדש ותערוכה חדשה.
ספר השירים נקרא, כמה מתאים, "פרובינציאלית" והוא של המשוררת המבטיחה מיטל נסים. התערוכה היא של אבי ג'ימי בן זקן ונקראת "איש קריות".
מאוד משעשע ששני האמנים הם קרייתים ולא חיפאיים, אבל אנחנו, או אני לפחות, מחשיבים את הקריות כחלק בלתי נפרד מחיפה.
גשם דקיק עטף את העיר ושיווה לה מראה חגיגי ומהודר יותר. בתוך בית הלל היה חמים ונעים. למרות ריבוי האירועים ומזג האוויר, המקום היה מלא מפה לפה.

הערב נפתח בהופעה של צבי פטרקובסקי ונערי הליווי. צבי, קרייתי נוסף, שהיה חיפאי, הצפין לקריות לתקופה ארוכה וחזר למקורות לפני כמה שנים, ניגן ושר עם בחורתו שלושה שירים מקומיים מאוד. "מדרגות שפינוזה", "בורדל" ו"יושב בקרית חיים על המים". סיפתח נאה מאוד לערב שכולו לוקאלי.

לאחר מכן, עלו ובאו לבמה ממיטב משוררי חיפה, לקרוא את שיריה של מיטל נסים ועשו זאת בכשרון ובמעורבות רבים. מאוד אהבתי את השירים והיו בהם אזכורים ממשוררות אחרות שאני מאוד אוהבת. בערב דובר רבות על הקשר בין מקומיות לפוליטיקה, והדיסוננס בין הצורך להתפרנס לבין הצורך ליצור ולחיות מעבר לגשמי, והמודעות הפוליטית. משוררים סיפרו על מיטל ועל איך הכירו. הוזכרה גם ההפגנה בבתי הזיקוק, למען עובדי הקבלן והשיר אשר מיטל הקריאה בה "לכביש חיפה-עכו" שהזכיר לי מאוד בסגנונו שירים של אגי משעול.

לִכְבִישׁ חֵיפָה-עַכּוֹ

1
הַנּוֹף הָאָפֹר
טַעֲמוֹ מַר
וְחֶדְוַת הַקְּנִיָּה בַּקִּרְיוֹן
גַּם כֵּן.

2
מִבַּעַד לְוִיטְרִינַת חַיַּי
הַמְּכוֹנִית שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי
טָסָה בְּמֵאָה קָמָ"שׁ לְפָחוֹת
וּמִמֶּנָּה נִפְלֶטֶת הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת
שֶׁל שְׁלֹמֹה אַרְצִי
כְּמוֹ גָּז מַדְמִיעַ.

3
הַכְּבִישׁ הַזֶּה בּוּלִימִי
וְהַצְּמָתִים שֶׁלּוֹ מְקִיאִים
מוֹנִיּוֹת שֵׁרוּת צְהֻבּוֹת.

4
בְּמוֹנִית שֵׁרוּת אֲנִי מֵתָה
מֵהֶתְקֵף אֲכִילָה סוֹדִי
וְכָל עֲטִיפוֹת חֲטִיפֵי הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁבָּלַעְתִּי
אוֹמְרוֹת עָלַי קַדִּישׁ.

5
תָּבוֹא הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְתִכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
כִּי יֵשׁ לָהּ חִבָּה לַפֵּרִיפֶרְיָה
וְאַחַר כָּךְ הִיא גַּם תַּקְרִיא אֶת מָה שֶׁהִיא כָּתְבָה
בְּרַחֲבַת שִׁירָה מְאֻלְתֶּרֶת
בְּתֵל אָבִיב.

6
בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה זְמַנִּית
בִּשְׁבִיל מַשְׂכֹּרֶת שֶׁל אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל
אֲנִי רוֹצָה לִטְבֹּעַ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן
מֵעָלָיו בְּתוֹךְ מוֹנִית שֵׁרוּת צְהֻבָּה
אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן לֹא חוֹלֶמֶת
לִהְיוֹת אֵיזוֹ וִירְגִ'ינְיָה ווֹלְף מְקוֹמִית
שֶׁמִּתְפַּרְנֶסֶת מִכְּתִיבָה

אני זוכרת את הדרך הזו, כמישהי שחיה שש שנים בקריות ועשתה את הדרך הזו כמעט מידי יום ביומו. דרך אפורה, מייאשת, מונוטונית. היציאה אל עוד יום שבו צריך להלחם על הזכות שלך להיות, להתקיים. החזרה בערב כאריה מנוצח, מובס לעיתים. ויחד עם זאת, ישנה היציבות הזו. הידיעה, שמה שלא יהיה – הכביש הזה תמיד יהיה שם.

477857_313580085413241_127320100_o
מיטל נסים מקריאה משיריה

השיר "לא נסעתי" מדבר על הדיסוננס הזה בין הצרכים הפיזיים, הגשמיים לבין הרצון להשפיע פוליטית ורוחנית:

(לֹא נָסַעְתִּי)

לֹא נָסַעְתִּי לְהַפְגָּנַת הַמְּשׁוֹרְרִים בְּתֵל אָבִיב. זֶה עָבַר לְיָדִי.
אוּלַי כִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְבְּעָה הִשְׁתַּלְּמוּת (שֶׁבֻּטְּלָה)
לְלוּחוֹת חֲכָמִים פְּלוּס הַדְגָּמָה
וּכְמוֹרָה חֲדָשָׁה עָלַי לִחְיוֹת בְּתוֹדָעַת הַכֵּן,
הַכֵּן הַמֻּחְלָט, שֶׁיַּגִּידוּ פִּי וְרֹאשִׁי וְכָל אֵיבָרַי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
נוֹכַח יַחֲסֵי הַכּוֹחַ הַמִּינוֹרִיִּים, אֶל מוּל הַמּוֹרָה הַוָּתִיקָה, הַמְּסֻדֶּרֶת.
וְכֵן, הַמַּשְׁכַּנְתָּא מַכְרִיעָה
כִּי הַלֹּא הַיָּחִיד שֶׁיֵּאָמֵר מִבְּלִי דַּעַת, יִתְפָּרֵשׂ כְּמַרְדָנוּת, שֶׁהִיא עִלָּה
וּמֵרֹב הַכֵּן, אֲנִי גְּמוּרָה,
נִרְדֶּמֶת בַּהַסָּעָה ואין לי כוח.

באותו רגע יכולתי לחשוב רק על שיר אחד, באותו הנושא, של הענקית דליה רביקוביץ:

דליה רביקוביץ – פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתכרת על המדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רוחה
והמרצפות מעקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

כמה שהגיאוגרפיה שאנחנו חיים בה והבנאליה של הצורך להתפרנס ולמלא את צרכי הגוף, משפיעה על שירינו. וגם כשהשירים לא נכתבים על כך כה בבירור, תמיד אפשר למצוא רמז או שניים כמעט בכל בית (של שיר? שלנו? זה משנה בכלל, בעצם?).

התערוכה של אבי בן זקן התאימה ככפפה לערב. אבי צילם אנשים בעלי מראה ייחודי (פעם קראו לזה אותנטי) באיזור הקריות, וניתן לראות שם אנשים זקנים, ילדים וסתם עוברי אורח שאינם חלק מתוכניות הריאליטי הנוצצות. הם למעשה הנגטיב של תוכניות כמו "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים" וכו'. שמתי לב בדיוק עכשיו שמדובר על כוכבים בשמות של שתי התוכניות האלו. אם תרצו, האנשים המצולמים של אבי הם החורים השחורים שיש בכל מערכת כוכבים. לא שמים לב אליהם, אבל הם שם – תובעים את תשומת הלב שלנו, ועלולים לבלוע אותנו במוקדם או במאוחר אם לא יקבלו אותה.

מבחר תמונות מהערב תוכלו לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלם המוצלח מאוד, מוחמד חמודי חוסיין.

אחרי ההשקה המשכתי בכרמלית (כמובן) לעיר התחתית. שם עצרתי בסטודיו והגלריה dBOSCH כדי לראות את התערוכה הפיוטית "לוח עץ 150/200" שיצאה כמו מחלום של ים מאת האמנית איריס סינטרה.
סטודיו dBOSCH הוא מקום מושבה של אחת הלהקות הטובות שחיפה הוציאה בשנים האחרונות: להקת שייטן.
הוא משמש להופעות, הקלטות ומציג תערוכות קטנות על חלון הראווה. התערוכה הנוכחית היא של איריס וככה זה נראה במבט כללי:
382089_10151180802867496_1524545505_n

התמונות מדהימות ונדמות כנוטפות מים. איריס משתמשת בטכניקה מסורתית וקלאסית אבל נותנת לה פרשנות חדשה. בדרך כלל תמונות בסגנון כזה הן גדולות ונעות בין גוון מט לחצי מט. כאן, התמונות קטנות ומבריקות, כמו ממתקים במצולות ים. אפשר לצלול בקלות לתוך התמונות האלו, מה שמוסיף להן מימד פנטסטי ("נרניה" היא האזכור הכי חזק שהרגשתי בזמן ההתבוננות) וערך מוסף מעבר להיותן פשוט תמונות נוף יפהפיות. ההשתקפות בחלון מוסיפה גם כן לאפקט המבריק. לרוץ ולראות לפני שהתערוכה יורדת!

204434_10151102107592496_1580288826_o

לאחר מכן צעדתי לכיוון גלריית האגף, שם נערך האירוע "כולם אוהבים את כולם – ערב רומנטיקה ומזמוזים באגף".
האינטימיות שהיתה בהשקה ובסטודיו, נשמרה, ואליה התווספה נימה הומוריסטית ועוקצנית-מחבקת. הרגשתי בכיתה ד' כשברקע התנגנו השירים הרומנטיים השווים והחמים ביותר של ילדותי (אגב, שנות ה 80 :)) והמראה של זוגות מכל הסוגים (מבוגרים, בנות, כלבים וטף) רוקדים ברחבה פשוט חימם לי את הלב.

399237_505118596187368_1320186580_n

בפינה יכולת לקבל פונדו שוקולד וקרפ סוזט. אם היית רעב יכולת גם לאכול פשטידת פטריות עם סמל של פלייבוי עליה. וכמובן שיחה מופלאה עם הברמנית המקסימה, טליה.

532631_505117876187440_912168563_n
פשטידת פטריות באדיבות פלייבוי

הקראת שירי אהבה וחרמנות מכל הסוגים החלה בסביבות 23.00 וקיבלנו את צבי ובחורתו פסי באחד מהשירים הזוגיים המצחיקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון 🙂

עוד כיכבו צ'ארלס בוקובסקי, חיים נחמן ביאליק בשירים מאוד לא אופייניים בקריאתו הגאונית של רועי כהן, חוה אלברשטיין עם השיר המתוק "כל שעה נשיקה" ולאונרד כהן. חלק מהשירים נוגנו והושרו בליווי אקוסטי נפלא על ידי פסי קסל וחברים.

אבל השיא של הערב היה כמובן תחרות הנשיקה הארוכה ביותר והזוכים קיבלו בתור פרס ארוחה זוגית ב"מעיין הבירה". אני חייבת לומר שהיו שלושה זוגות מאוד נחושים ומתמידים. הזוג הראשון סיים להתנשק אחרי לא פחות מעשרים ושש דקות (!), השני אחרי עשרים ושמונה דקות והשלישי והזוכה עוד היה ממשיך כנראה עד רגע זה אם לא היו עוצרים אותו 🙂
תמונות מהערב אפשר לראות כאן. התמונות הן באדיבות הצלמת הנפלאה ליבי קסל.

9656_505119119520649_8568414_n
הזוג שלקח את הבכורה

אני מאחלת לכולנו עוד ערבים כאלו והערב הזה בהחלט תיגמל את מי שעזב את הבית החם לטובת הרחוב הקר והגשום. אם הייתם באירועים האלו או באירועים אחרים שקרו באותו הזמן, אני אשמח לשמוע על החוויות שלכם בתגובות. בכל מקרה, ביום ראשון בעוד שבועיים, ה 30 לדצמבר, הולך להיות שוב ערב הרצאות על הבר – הפעם באדיבות הטכניון. הכינו את העטים והקיבה!
רצוי להזמין מראש, אם לשפוט לפי מה שהלך בפעם הקודמת.
אז ראינו שלמרות שחיפה היא כפר גדול ולא כרך ענקי ומנוכר, גם כאן האמנות והתרבות פורחות וגם כאן יש המון אקשן (המממווןןן לערב אחד). תודה לכל האנשים הטובים שלקחו חלק במלאכה ודאגו שלבחורה קופצנית ותזזיתית שכמותי לא יהיה משעמם בלילות החורף הקרים (כמאמר השיר אבל לא בקיץ).

אני חושבת שהשיר שהכי משקף את הערב הזה הוא שירה של מיטל נסים "הכל ראיתי נכון":

הַכֹּל רָאִיתִי נָכוֹן
וְכָל הַמֻּתָּר הָיָה אֶפְשָׁרִי
אֲנִי חָלַמְתִּי עַל חֹפֶשׁ
וְקָנָרִית הִסְתַּבְּכָה בְּצָרָה
אָז בָּכִיתִי יַחַד אִתָּהּ
וְהֵצַרְתִּי עַל גּוֹרָלָהּ הַמַּר
כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל כְּבָר רָאִיתִי יָשָׁר
נוֹצַר דִּיסוֹנַנְס אֲמִתִּי
כְּמוֹ מָוֶת גָּדוֹל בְּחַדְרִי
הוֹ סֶבֶל אָחִי
הוֹ סֶבֶל אִישִׁי.

ללמדכם שהאישי הוא הפוליטי. ואני מוסיפה: הגלובלי הוא הלוקאלי. כי בסופו של דבר עד הסינגולריות החזויה (ריי קורצוויל) אדם הוא יצור גשמי בכל מאודו.
אז בואו נאכל!

ספגטישוק

ספגטישוק הוא שילוב של שתי מילים: ספגטי וארטישוק. אתם בטח לא תתקשו להבין מהם שני המרכיבים העיקריים במנה הזו. זו מנת הבית אצלנו שנים רבות וכשאנחנו רוצים לעשות ערב רומנטי ביתי אז זו הווריאציה שלנו על הספגטי מ"היפהפייה והיחפן".

רשימת מצרכים

קופסת ארטישוקים משומרים – אני מעדיפה את הפושטים ביותר, אבל בזמן האחרון קשה למצוא, אז כל דבר מפונפן שכזה. אפשר להשיג ב"סוידאן" או ב"לגעת באוכל".
250 גרם פסטה שטוחה כמו פטוצ'יני, לינגויני וכולי – אנחנו השתמשנו הפעם בפסטה בבטה. כמדומני שקניתי ב"סוידאן".
חצי מיכל שמנת לבישול 15%
כף או שתיים של קורנפלור להסמכת הרוטב
שתיים-שלוש כפות צנוברים
שתיים-שלוש שיני שום קצוצות
חצי כוס יין לבן, רצוי ריזלינג אבל כל יין חצי יבש יהיה טוב
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן הכנה

במחבת בינונית מטגנים צנוברים עד לקלייה קלה ומוסיפים אחרי כדקה את השום הקצוץ. מטגנים לא יותר מחמש דקות (אפילו פחות) ומורידים מהאש.

IMG_6146 (Large)

בסיר נפרד, קטן ועמוק, מוזגים שמנת ושמים את הארטישוקים. מחממים קצת ומוסיפים יין. כשמתחמם ומתחיל לבעבע קלות מורידים את האש ומוסיפים את הקורנפלור. להזהר איתו כי אנחנו לא רוצים טעם ומרקם קמחיים, רק הסמכה. ממליחים ומפלפלים.

IMG_6155 (Large)

ברגע שהמרקם אחיד וסמיך, מוסיפים את הצנוברים והשום מהמחבת וסוחטים לימון בנדיבות. אפשר להוסיף עוד אם רוצים. טועמים ומתקנים תיבול.

IMG_6169 (Large)

בסיר נפרד מבשלים את הפסטה לפי הוראות היצרן. כשהפסטה מוכנה יוצקים עליה את הרוטב ומערבבים עד שהפסטה סופגת כל טיפת רוטב. מגישים חם.

IMG_6208 (Large)

פונדו עם שלושים גרם אהבה

תמיד השתגעתי על השילוב בין שוקולד לפירות. כמו שכתבתי ב"אודות" זה בהחלט דבר שיכול להרוס לי דיאטה. הפונדו הזה נולד בחטא. טוב, כמעט חטא. החטא הוא שלא זורקים אוכל. חשבתי להכין את הפונדו שוקולד הרגיל שלי ואז גיליתי להפתעתי שהזנחתי ארבע בננות. הן כבר היו חומות בצורה שלא טעים לאכול. החלטתי להוסיף אותן לפונדו ולהפוך אותו לפונדו שוקולד-בננה. תודו שכזה לא אכלתם עדיין בשום מסעדה!

רשימת מצרכים

שלוש חפיסות שוקולד מריר שבורות לחתיכות בינוניות- אפשר של עלית ואפשר את השוקולדים האירופאיים של 60 או 70 אחוז – אני השתמשתי באופציה השנייה.
מיכל שמנת מתוקה של 38%
ארבע בננות (או כמה שיש לכם) ממש ממש אבל ממש בשלות. הן צריכות להיות קלופות וחתוכות לפרוסות קטנות.
אופציה: כוס ברנדי או רום
חבילת תותים או דובדבנים או כל פרי אחר שמשמח את לבבכם.

אופן הכנה

בסיר קטן שאותו שמים מעל סיר גדול מלא במים רותחים מחממים את השוקולד עד להמסה חלקית. השיטה הזו נקראת "באן מארי" ואנחנו לא רוצים מגע ישיר של השוקולד עם אש אלא שיימס מהאדים של המים החמים.

IMG_6316 (Large)

ברגע שיש המסה חלקית מוסיפים כרבע ממיכל השמנת המתוקה בהדרגה. מוסיפים קצת ומערבבים, מוסיפים עוד קצת ומערבבים עד שיש מרקם אחיד. ממשיכים לבשל.

IMG_6330 (Large)

כשיש עיסה אחידה פחות או יותר מוסיפים עוד חצי מיכל שמנת. מערבבים באופן זהה למקודם. בקערה נפרדת אנחנו מערבבים את הבננות, מועכים אותן ואם צריך טוחנים בבלנדר ידני לקבלת מרקם אחיד ללא גושים. לאחר שמרקם השוקולד והשמנת אחיד שוב, מוסיפים את הבננות בהדרגה. מערבבים כמו עם השמנת. את רבע המיכל האחרון של השמנת שמרנו לרגע הזה.
מוסיפים טיפין טיפין שמנת כל פעם כדי לעזור לבננות להתאחד עם השוקולד אהוב ליבן.

IMG_6364 (Large)

כשמוכן מגישים עם הפירות ונהנים.

IMG_6392 (Large)

ובהזדמנות זו אני רוצה להכריז שיש לבלוג צלמת קבועה ומצויינת בשם איילה סורוצקי. תוכלו להתרשם מהצילומים שלה כאן.

חורף חם ושמח לכולם וכולן!

אדמה משוגעת

"כאן לא אשמע את קול הקוקיה,
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה."

לאה גולדברג

פתאום, בתוך כל מערכת הבחירות הזו שנדמית כגורלית מאוד הפעם, עלה בי רגש. מטיבם של רגשות שהם מתחילים מעומעמים ומעורפלים ורק אחר כך מזדככים ונהיים, בלי תיאור מדוייק יותר בעברית, crystal clear.
זה התחיל עם תוגה מסויימת ואחר כך געגוע, אבל מין געגוע מהול במתיקות ושמחה על כך שדברים הסתיימו. ככל שחשבתי יותר, נזכרתי במערכת הבחירות של 1988 שהיתה מלאת אמוציות, ותחושת איום ופחד, והתנהלה בצל האינתיפאדה הראשונה, תנועת כ"ך והנסיקה של תנועת ש"ס. ואני הייתי בתוך כל זה – ילדה קטנה בת עשר.

השיר הזה תמיד ישקף את התקופה הזו הכי טוב בעיניי. ובכלל, כל אלבום ההופעה והסרט (המעולה!) "רומן אמיתי" של שלום חנוך. לדעתי שלום הוא הזמר הכי ישראלי שיש.


אני חושבת שרק אחרי ההיזכרות הזו הבנתי לעומק את מהות הביטוי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".
אנחנו תוצר מולד של תקופה שמושפעת מתהליכים פוליטיים במדינה, שיטה כלכלית, חלוקה דמוגרפית ואירועים בטחוניים. והם משפיעים לא פחות מאשר ההורים שלנו, והחברים ובית הספר. אני יודעת שעליי התקופה הזו השפיעה חזק מאוד.

אני לא יודעת כמה מהקוראים פה היו בשנות השמונים בישראל. למי שלא היה, אני יכולה להגיד שישראל בשנות השמונים כפי שאני חוויתי אותה, היתה מקום די אפל, מלחיץ ולא נעים. כמובן, היו דברים טובים והרבה מהם. אבל מטבע הדברים, זה לא פוסט שבא לדבר עליהם. זה פוסט שבא לדבר על הדברים שלא מובנים מאליהם.
הוא בא לספר כמה קשה היה בשנות השמונים. מדינה קטנה שזה עתה יצאה ממשטר יש יגידו סוציאליסטי ויש יגידו קומוניסטי. אני אומרת מרכנתליסטי. פתאום התרבות האמריקאית חלחלה עמוק לכאן. נכנסו הטלוויזיות הצבעוניות, הוידיאו, המחשבים, הקומפקט דיסק. תרבות הקניונים החלה (קניון איילון ודיזינגוף סנטר). הסרט "וול סטריט" משקף טוב את מה שהלך פה מבחינה כלכלית.
וכמובן היתה אינפלציה. אני זוכרת את ההורים שלי קונים כמו מטורפים כי למחרת הכל עלה במאות אחוזים ולכסף לא היה ערך (ותודה ליורם ארידור). זו היתה כלכלת בחירות כפי שסיפרה לי אמי. ואחר כך (כשהליכוד נבחר ב 88) לא היה כסף בכלל וכל המחירים עלו. החל גל הגירה גדול מאוד מישראל שהצטמצם בסביבות שנת 92. זו היתה תחילת הקפיטליזם במיטבו, גם בישראל. השיר הזה הוא מ 82 ומדבר על כלל העולם המערבי:

מבחינה פוליטית זו היתה תחילת האינתיפאדה הראשונה ב 87 עם בקבוק התבערה שנזרק לעבר המכונית של משפחת מוזס בשומרון (הציטוט בלינק הוא מתוך הספר "הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן). המצב פה התלקח והיתה את תנועת כך עם הרב מאיר כהנא שנשמע ממש מלחיץ, במיוחד כשאתה ילד.
אני גרתי אז בכפר סבא שהיתה על קו התפר וכל שני וחמישי היו עוצרים את כל התנועה במרכז העיר בגלל חפץ חשוד וחשש לפצצה. זוכרים את התשדירים בטלוויזיה על "אתה יודע ואת יודעת שבחפץ חשוד אסור לגעת. וגם לא להתקרב"? זה לא בא משום מקום. וכמובן מלחמת לבנון הראשונה ברקע.
וכמובן שהיה את המרקם העדתי והדתי.
רבותיי, ישראל לפני העלייה הרוסית של שנות ה 90 היתה מקום שונה לחלוטין. הרבה יותר שמרנית ומסורתית. כן, אני יודעת מה הרבה מכם יגידו. יגידו שיש המון שמרנות וקיצוניות היום. יגידו שיש כפייה דתית וחשיבה משיחית ומתנחלים ופייגלין. אבל, תנו לי לשאול אתכם משהו: האם בישראל שלפני העלייה הרוסית יכולתם למצוא ככה בקלות בשר לבן ופירות ים בסופרמרקט הקרוב לביתכם? מה היה אחוז המסעדות הלא כשרות? והאם מוניות שירות היו נוסעות בשבת? זה היה עולם אחר.
עולם שבו "אל המעיין" ותנועת ש"ס ודרעי היו בדהירה מטורפת כלפי מעלה.
זה היה עולם שבו תל אביב היתה עיר מטונפת (גם מבחינה פיזית, לחלוטין) עם אווירה סליזית למדי. עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים שהיו מסתובבים (בעיקר בתחנה המרכזית הישנה). לא שהיום הם לא מסתובבים. אבל אז הם הסתובבו בחלקים נרחבים יותר של העיר והיתה פחות מודעות. היום תל אביב היא מקום פתוח וקהילתי יותר.
כן, היה רוקסן והפינגווין ודברים מדהימים כאלה. והיה עיתון "חדשות" עם הכותבים הטובים ביותר. ואפרופו (האוכל לא היה משהו, אבל הקונספט חדשני ומגניב). היתה מוסיקה טובה.
אבל בעיקר התחושה שלי בתור ילדה היתה של לחץ וחרדה גדולים.

זו זוית הראייה שלי על התקופה. אולי אתם חוויתם אותה בצורה שונה.
אני אשמח לשמוע על חוויות שלכם. שליליות או חיוביות.

רצף אסוציאציות משנות השמונים בישראל: אפרופו(ובעיקר אפרופו סינית)-דיזינגוף סנטר-המזרקה של אגם-סלסול פרמננט-עפרה חזה-מוסיקת קסטות-הקרב על ועד הבית(גששים)-שלום חנוך-מלחמת לבנון-רדיו "קול השלום" ואייבי נתן-קלקיליה-תספורת זנבות-ליל אהבה בצמח-בורגר ראנץ-חבורת הזבל-סינדי לאופר-טייץ לייקרה צבעוני-סלטי פיקנטי(בד"ש)-בני ברק-האורות של אלפי מנשה-צה"ל 2-שלום עכשיו-כיכר מלכי ישראל-יהונתן גפן-אוכל סיני זול(תאילנדי בעצם)-אדם-שלישיית מנגו-האחיות יוספי-התחנה המרכזית הישנה-משחקי וידאו-מגדל שלום.

אולי גם הכתבה הזו יכולה לעורר בכם זכרונות (בעיקר מתל אביב, אבל בכל זאת זכרונות).

ויש גם מתכון:

עוף חמוץ-מתוק

המנה האולטימטיבית של שנות השמונים. אמנם לא תמצאו אותה בסין, אבל בשנות השמונים היא היתה להיט בכל המסעדות הסיניות-ישראליות (זן מיוחד של מסעדות השמורות לשנות השמונים ולישראל) :).

חזה עוף (לא שניצל, לא משוטח) חתוך לקוביות בינוניות
גזר קלוף, חתוך לקוביות קטנות
פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות
בצל חתוך לקוביות קטנות
שתי קוביות של ג'ינג'ר קפוא
שתי קוביות של שום קפוא
שתי כפות גדושות של קורנפלור
שתי ביצים
שלוש כפות סויה (רצוי סויה מתוקה, בסגנון סיני)
שש כפות שמן (רצוי קנולה או סויה)
שלוש-ארבע כפות של קטשופ או רסק עגבניות (אני השתמשתי בעגבניות מיובשות קצוצות דק. זה היה די טעים)
שתי כפות סוכר
שתי כפות חומץ
חצי כוס מיץ אננס משומר
כף קורנפלור + רבע כוס מים – מעורבבים
אננס מקופסת שימורים קטנה חתוך לקוביות קטנות
שני גבעולי בצל ירוק קצוצים גס
כוס אורז
חצי לימון

הכנה

מטגנים במחבת אחת בינונית עם כף שמן את כל הירקות הטריים חוץ מהבצל הירוק. קודם את הבצל ואז מוסיפים בהדרגה את הגזר ואת הפלפל.
מוסיפים את קוביות השום והג'ינג'ר למחבת. מוסיפים שתי כפות רוטב סויה. מטגנים כמה דקות עד שהירקות קצת מתרככים.

IMG_6240 (Large)

במחבת נפרדת גדולה מטגנים את קוביות חזה העוף עם כף שמן אחת. מטגנים לא יותר מדקה לכל צד ושמים את המחבת בצד בינתיים.

בינתיים מרתיחים מים לאורז. היחס הוא שתי כוסות מים לכוס אורז. מכינים את האורז בסיר נפרד. כשמוכן, סוגרים את המכסה כדי שהאדים לא ייצאו.

IMG_6264 (Large)

בסיר קטן מחממים ארבע כפות שמן. כשהשמן רותח מוסיפים רסק עגבניות, קטשופ או עגבניות מיובשות, את מיץ האננס, החומץ, הסויה, הסוכר ואת המים עם הקורנפלור. מערבבים ומבשלים עד שהמרקם אחיד וסמיך.

מוסיפים את הירקות והרוטב למחבת הגדולה של הבשר ואת האננס המשומר.

IMG_6246 (Large)

כמה דקות לפני הסיום מוסיפים את הבצל הירוק.

IMG_6270 (Large)

ממשיכים לבשל עד שהעוף עשוי לחלוטין.
כשמוכן סוחטים חצי פלח לימון ומגישים.

IMG_6280 (Large)

המתכון לקוח מהבלוג "יש מה לאכול" אבל הכנסתי בו שינויים קלים. בכל אופן, הנה המתכון המקורי.

והמלצה למסעדה סינית בחיפה שתזכיר לכם את האוכל משנות השמונים: יאן יאן. קחו בחשבון שלא תמיד רמת האוכל אחידה והשירות הוא אופציונלי בלבד. אבל אם בא לכם להיזכר ואולי ליפול על מנה טובה במקרה, הם כאן.

אתם מוזמנים לעשות רצף אסוציאציות משלכם כאן. מעניין אותי לדעת מה כל אחד זוכר מהזמן הזה. ולאלו שלא היו אז, אתם מוזמנים לעשות אחד של שנות התשעים 🙂

נ.ב – לכל ילדי שנות השמונים: רוצו לראות את הסרט "ראלף ההורס" (תרגום קלוקל של Wreck it Ralph). הסרט הזה שווה כל אגורה ויזכיר לכם נשכחות. גם למי שלא שיחק במשחקי מחשב (כמוני למשל). הנאה צרופה מובטחת.

גירוש שדים

מכירים את זה שאתם חווים חוויה שנוגעת בקצוות העצבים החשופים שלכם? חוויה שמחזירה אתכם רחוק רחוק לתקופות אפלות בחייכם. שמוציאה שדים שהדחקתם טוב טוב בתת ההכרה. ואז, כמו שיונה וולך אומרת בשיר שלה: "תת הכרה נפתחת כמו מניפה". ואתם בבת אחת מרגישים שם, במקום הקר והעצוב הזה שהיה החיים שלכם עד לפני תקופת זמן נתונה. השדים מבלים ועושים חגיגה שחורה. אתם בוכים את האומללות הזו ואתם חוגגים אותה באופן מזוכיסטי. מחכים לכל זכרון קטן שצץ כמו דקירת סכין. מחכים למכה הניצחת הסופית שנדמית כשיסוף גרון אכזרית. וכשהחוויה מסתיימת, אתם עוד משתנקים ופה ושם עוד מדממים קצת דמעות ואז זה מגיע: הקתרזיס. ההבנה שמה שזה לא היה, זה נגמר. הוצאתם את כל החלק המגעיל הזה מעצמכם. זה כבר לא בגוף שלכם. ואז אתם מרגישים קצת בדידות אבל גם טיפה שמחה מתגנבת ללבכם. ולזמנים כאלו מה הכי מתאים אם לא מרק ביתי, מנחם? כזה שאמא או סבתא היו מכינות בסתיו או בחורף. מרק כזה שמגרש את אחרון השדים וממלא אתכם בתחושת חמימות שלווה ואתם מרגישים מוגנים. ובבית.

הנה שיר שתמיד מזכיר לי חוויות קתרזיס שכאלו.

המרק הזה הוא ממש קל להכנה. פשוט לשים את החומרים, לערבב מידי פעם ולחכות עד שהעוף ממש רך, על סף מתפרק. זה בדרך לוקח כשעה וחצי – תלוי כמובן בגודל הסיר ובכיריים שלכם. אפשר לגוון עם הירקות וחלקי העוף בבחינת מרק פוטונסקה (מה שיש בבית כמאמר הפסטה המפורסמת). הדברים שלא כדאי לוותר עליהם הם החומוס, העוף והפטרוזיליה. הם גרעין המרק

מרק עוף עם חומוס

רשימת מצרכים:

סיר גדול
כוס גרגירי חומוס מושרים במים לכל הלילה
קילו וחצי חלקי עוף (אפשר שוקיים, כרעיים, כנפיים – כל דבר שנותן את הטעם "המרק עופי")
שני גזרים קלופים וחתוכים לחתיכות גדולות
שני בצלים קלופים וחתוכים לחתיכות גדולות
שני קישואים קלופים וחתוכים לחתיכות גדולות
שתי כפיות מלח
כף אבקת מרק עוף צח או כף תבלין עוף
צרור פטרוזיליה

הכנה

מניחים בסיר את חלקי העוף. מסננים את גרגירי החומוס ממי ההשריה ומניחים על העוף. שמים את הירקות ומעל הכל הפטרוזיליה. מוסיפים מים עד לכיסוי הכל ולא יותר מכך. שמים את המלח ואת אבקת המרק. מביאים להרתחה. מורידים את האש ומבשלים כשעה וחצי עד שהעוף רך מאוד. מסננים את הפטרוזיליה מהמרק. ניתן להוסיף אטריות לוקשן כ 10 דקות לפני סוף הבישול.

שיר המדרגות

מי שבאמת מכיר את חיפה יודע שאפשר לעבור את כולה בפחות מחצי שעה מלמעלה עד למטה, ברגל. זה רק דבר אחד שאנשים לא יודעים על חיפה. אבל מבחינתי הוא מייצג בצורה הטובה ביותר את המיס-קונספציה סביב חיפה. שמי נעמה ואני גרה 22 שנים בחיפה. בהתחשב בעובדה שאני בת 34 – מדובר ברוב המוחץ של חיי הבוגרים. ואני מחזיקה בדעה שהמון אנשים אשר מתגוררים בחיפה, מכירים את חיפה – אבל לא לגמרי. בעיניי זה יתרון ענק להיות תייר בעירך.

באופן כללי אני מאוד שמחה לגור בחיפה. נכון, יש לה בהחלט את החסרונות הבולטים שלה. היא בפריפריה. התחבורה על הפנים. אין פה ממש אופציות תעסוקתיות. יש ראש עירייה… טוב, לא נגיד עליו כלום כרגע. אבל חיפה היא המקום שהכי מזכיר את אירופה ואת אנגליה בפרט. היא העיר הכי ירוקה שאני מכירה בארץ ואם יורדים לעיר התחתית בהחלט אפשר לדמיין שאתם באירופה. המקומות בחיפה שלא מנסים להדמות לתל אביב הם מקומות עזים, אמיצים ונותנים תמורה עד האגורה האחרונה. נסו אותם ולא תצטערו. מילה שלי.

החלטתי לכתוב את הבלוג הזה כי אני בן אדם שמשתעמם מהר מאוד, חייב חוויות חדשות ומורד במוסכמות. אני בטוחה שיש עוד כמוני בקהל, והבלוג הזה הוא בשבילם. אם אתם אוהבים לאכול טוב, לבלות במקומות לא שגרתיים, אוהבים תרבות מכל הסוגים ולא נרתעים מהגיגים פוליטיים פה ושם, זה המקום עבורכם. מה יהיה פה? לא מעט מתכונים, ביקורות על פאבים ומסעדות, המלצות על אירועי תרבות בחיפה בעיקר (מן הסתם…), המלצות על ספרים וסרטים והגיגים שלי בכל מיני נושאים.

ולסיום: צבי פטרקובסקי, אחת ההבטחות הגדולות והלוהטות ביותר כרגע של חיפה, בשיר על חיפה שהיא לפעמים אירופה ולפעמים לא…