ואולי זה סוף המסע? (ואולי זו התחלה?)

בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זאת רק ההתחלה
לזמן אין סימן ואולי זה סוף המסע
יש פחד אחד שמתחבא בארון וכעס שבסוף יישאר
יש דבר אחד שעשית שעליו תמיד תצטער
אדם בפינה מושיט לך יד
אישה מציצה בחלון
כלב עובר את הכביש
עורב מסמן את היום
יש פרח אחד שהרחת מזמן
לפני שזרקת אותו לחצר
יש חיוך אחד שהיה בשבילך
מושלם ואפילו יותר
בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זו רק ההתחלה
לזמן אין סימן
אולי זה סוף המסע
אולי זו התחלה
ואולי זה סוף המסע?

(להקת הקליק, מילים: דני דותן לחן: אלי אברמוב)

 

היי לכם, קוראים יקרים.

המון זמן לא כתבתי כאן.
יותר מחצי שנה למעשה.

מאז שהקמתי את מגזין המנדט עם חברים לדרך נשאבתי למערבולת של עשייה. עשייה בצוותא, עשייה חברתית, עשייה תרבותית. בתוך כל הסערה הזו שהייתה כיפית, מסעירה, מרגשת ומחכימה ועודנה, לא עצרתי ממש לחשוב על עצמי. איפה האני האישי שלי כאן. הרי ברור, אני זה הלב הפועם של המנדט. אבל המון שנים כתבתי לכם כאן סולו, כתבתי מנשמתי.

בעיתון זה אחרת. בעיתון יש המון אנשים ורוח קבוצתית. התפקיד שלי בתור עורכת לא משאיר לי הרבה זמן להרהר. והרי ידוע שההרהורים הם הם הדלק של הכתיבה. כך יצא שלא כתבתי. לא כאן, לא במנדט ולא באירועי השבוע האמיתיים. אני חושבת שמגיעה לכם התנצלות על השתיקה הזו. תגידו: "אל תהיי מצחיקה. מה את כבר חייבת לנו?" נכון. אני לא חייבת כלום אבל לדעתי נאמנות של קוראים היא ממש לא דבר מובן מאליו.

אני מרגישה שאני חייבת לכם הסבר על סיבה נוספת לשתיקה הארוכה שלי.
בתוך כל הקלחת של המנדט, התחלתי להרגיש לא טוב. עייפות קיצונית מאוד, מיחושים, שפעת כל שני וחמישי ותחושה כללית לא טובה. מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדרית ששונאת ללכת לרופאים. איך זה מסתדר ביחד? לאלוהים פתרונים.

בכל אופן, זה היה חמור מספיק כדי שאקח את עצמי לרופא ואבדוק הכצעקתה. לקח כמה רופאים עד שקיבלתי את היחס והתשובות שאני רוצה (אני פציינטית קשה), אבל עד מהרה הסתבר שאני צריכה לשנות את אורחות חיי. לאכול בריא יותר, בכמות קטנה יותר, ולהתאמן הרבה.

מערכת היחסים שלי עם האוכל עברה לשלב לא ברור. אני רק אבהיר שבעבר אמנם לא הייתי כוהנת הקולינריה החיפאית אבל תמיד התעניינתי באוכל, קראתי עליו, ניסיתי אותו ובגדול הערצתי אותו. אני שנים קוראת את המדור של רונית ורד בהארץ והיא למעשה המודל שלי ואחת ההשראות הכי גדולות לפתיחת הבלוג הזה. קשה לי מאוד לוותר על תחום שלם שהוא חלק בלתי נפרד מתחומי העניין שלי, מהעיסוקים שלי ובעצם מהחיים שלי. אבל משהו חייב להשתנות. שמתי את הפוקוס על נושאים אחרים, מרתקים לא פחות אבל איכשהו בסוף אני תמיד חוזרת לבסיס שלי, למהות שלי שכוללת שירה, מוזיקה וצילום. וכן, גם אוכל הוא חלק מהמהות הזו.

אני חושבת על כיוונים חדשים לבלוג שימשיכו לגעת באוכל ובדברים נוספים שמעניינים אותי, אבל בצורה שונה ממה שהיה עד כה. אחד הדברים שתמיד חלמתי לעשות הוא להתבונן בסביבה שלי ולהעמיק בה. דליה רביקוביץ אמרה את זה בצורה נהדרת בשיר שלה 'אתה בוודאי זוכר': "אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים. הצבעים נעשים עזים יותר. מטפחת כחולה הופכת לעומק באר." להעמיק זה מסוכן בעולמנו. התזזיתיות היא צו השעה והקלילות נדרשת. אני מודעת לעובדה שיכול להיות שאאבד כאן קוראים אבל החלטתי ללכת עם האמת שלי.

מקווה שתהיו סבלניים במהלך החיפוש שלי וההתבשלות וההבשלה (תרתי משמע).

 

 

מה את מעדיפה – פיצה או סרט?

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

(מאת יונה וולך)

בדרכי למטה מחיפה עילית לחיפה תחתית עברתי בסמוך לגרנד קניון, עניין של יריקה מביתי, וראיתי משני הצדדים – פקקי ענק המורכבים מעשרות מכוניות הממתינות להיכנס לחניונים משני הכיוונים. כמה מהמכוניות אף הגדילו ראש וחנו לצד כביש השירות שמוביל לנחל הגיבורים ומנהרות הכרמל. הלאה משם, חנו עוד אחדות מהן ממש מול נקודת התצפית אל הים.

אנוכי הייתי בהתלבטות לאיזו הופעה לנסוע – בינת' אל פאנק או הילה רוח רופאה במערב. אני מניחה שמאות האנשים שהיו בתוך הרכבים שזחלו אל הקניון היו בהתלבטות שונה – פיצה או המבורגר, שופינג בגדים או שופינג בשמים. הרי מחר ערב ראש השנה!

כן, לצערנו רוב הצרכנות בחיפה ובכלל בישראל אם כבר מדברים על זה, היא ממש לא צרכנות של תרבות – גבוהה או אלטרנטיבית. רוב הצרכנות מונחית מטרה – לקניון! בראיון לשי אילן, כתב התרבות הדי מצוין של "כלבו" אמר בן ריפתין, הבעלים של הסירופ כי "אנשים בחיפה הם לא צרכני תרבות גדולים. הסצנה המקומית היא קטנה. היא חמה, אבל באופן יחסי לא יצרנית". בתור לוקל פטריוטית קשה לי לקבל את הדברים למרות שמי כמוני יודעת שהם נכונים. בסוף השנה הזו שהייתה שנה מאוד מוצלחת לבלוג וגם עבורי אני חייבת לומר שגם אני הייתי חלק מהמשחק הזה. גם אני התפתיתי לסצנה הקולינרית בחיפה וגם אם אני לא מצטערת, כי אני מאמינה שאני באה לקולינריה בגישה הנכונה והעניין כמעט אף פעם לא היה הקולינריה בלבד, עדיין הייתה כאן בחירה נוחה למדי.

הבלוג הזה הוא לא בלוג אוכל וגם אם אמרתי את זה לפעמים, כנראה שלא צעקתי את זה מספיק חזק.
כשפתחתי את הבלוג הזה קראתי לו "תרבות אכילה" כמעין משחק מילים – כי אני הכי נהנית בחיים מתרבות טובה ואוכל טוב.
האיזון בין שני הדברים אף פעם לא קל וגם אם הבלוג התחיל בעיקר מאמנות ותרבות, הוא התקדם בעיקר בשנה האחרונה בעיקר לכיוון הקולינרי. כשאני אומרת שהבלוג הוא לא בלוג אוכל אני מתכוונת לכך שמעולם לא עשיתי ביקורת מסעדות כאן. מתכונים אינם החלק העיקרי של הבלוג והאוכל למעשה היה הדרך שלי להעביר רעיונות ומחשבות שלי בנוגע לעיר האהובה עליי – חיפה.
אבל כפי שנוכחתי לדעת, הסצנה הקולינרית בחיפה היא בעלייה לא נורמלית. הסצנה התרבותית-אמנותית? פחות.
מתוך חמישה אירועים תרבותיים כמו תערוכות, ערבי שירה, הופעות והרצאות – ארבעה קורים בבתי קפה ובפאבים. מה זה אומר עלינו בתור עיר? מה זה אומר עלינו בתור קהל שצורך תרבות? המקומות שמציעים כאן תרבות ללא החוויה הצרכנית של אוכל ושתייה מוגבלים מאוד. והם לא יהיו כאן לנצח, אתם יודעים.

חברת פייסבוק אמרה זאת יותר טוב ממני: "למה כשאני נוסעת לחול ומבקשת המלצות שולחים לי רשימת מסעדות כאילו זה הבילוי המושלם? אין לי בעיה עם אקזוטיקה של אוכל ולהכיר תרבויות דרך אוכל, ואני אפילו אוהבת לאכול ולבשל אבל בגלל שאני מסרבת להפוך את החיך והקיבה למרכז האנרגטי – תרבותי שלי אני מיד מוצאת שאני במיעוט. בעיני תרבות האוכל עוזרת לעשיר שיושב כל היום במסעדות הטובות בעולם להרגיש שהוא "מתחבר אל העם" בכך שהוא מכיר את השף מה שהופך אותו להיות יעני יצירתי, ומצד שני זוהי תרבות שעוזרת לבורגני הממוצא לחוש עוד יותר שבע ממה שהוא בדר"כ רק בכדי להרגיש עשיר לרגע. והכי נורא זה שבפתיחות של תערוכות או בהשקות של ספרי שירה יש אופנה חדשה של מזטים ומטעמים יפים, מה קרה לימים שהסתפקו בבירה מכבי? ומה קרה לכל האנשים הביקורתיים שמתנגדים לאח הגדול אבל משתוקקים למסטר שף הריאלטי הדביק הזה?
ובשורה תחתונה- זה כל כך לא רוקנרול וממש לא קול בעיני לדבר על האוכל שאתה אוכל, לנתח אותו ולהתמוגג על כל ביס ולהחליף כל היום מתכונים כמו אחרונת הסבתות כי כפי שכתוב במאמר – התרבות הזו לא מתנגדת או מאיימת על שום דבר עד כדי כך שזה עושה לי בחילה."

אז מה תראו כאן הרבה יותר?
פוסטים על מוסיקה והופעות
פוסטים על אורבניות וחיים ברי קיימא
פוסטים על פרוזה ושירה וגם אירועים
פוסטים על תיאטרון
פוסטים על תערוכות וגלריות ואמנים
ראיונות עם אנשים שתורמים המון בעיר
וגם קצת בכל זאת על אוכל מידי פעם 🙂
ויהיו גם סיורים!

כן, אני מודה שאולי אני יורקת חזרה לבאר ששתיתי ממנה (ובמקרה שלי – גם אכלתי) אבל הגיע הזמן לכיוונים חדשים, או לפחות לדגשים חדשים. עדיין יעלו כאן פוסטים על אוכל ומבזקים על מקומות אוכל חדשים, אבל הם יתפסו פחות מהחמישים אחוז שהוקצבו להם מראש.
אוכל הוא דבר חשוב. אנשים מתחברים רגשית אליו, מתקשרים דרכו והוא גורם מייצב בחיינו אבל הוא לא חזות הכל.
קל ללכת למקום של המצליחים. קל לנוח על זרי הדפנה. אבל לברוא את עצמך, כמו שכותבת יונה וולך, זה העולם הטוב ביותר.

שנה טובה לכם!

נ.ב – בסוף בחרתי בהילה רוח רופאה במערב ולא הצטערתי לרגע!

זה לא בדיוק געגוע

בזמן האחרון, בטח שמתם לב, הבלוג מפרסם פחות ופחות.
זה לא אתם – זה אנחנו…

לפני כמעט שלוש שנים – אוקטובר 2012 ליתר דיוק – חיי התרבות והאוכל של חיפה היו בבחינת אוצרם של יודעי חן בלבד. גם מבחינה מספרית היו הרבה פחות מקומות שפעלו בעיר.
הבלוג תרבות אכילה קם מתוך תהייה ממשית שלי, הכותבת, על כך שאנשים בחיפה, פעמים רבות חיפאים מלידה, לא מודעים לסצנת התרבותית המתרחשת בעיר התחתית ובשאר חלקי חיפה – ולעיתים קרובות טוענים שמשעמם בחיפה ואין מה לעשות בה.
מקומונים ואף עיתונים ארציים לא איתרו ולא ידעו על מה שקורה בשטח ורק דיברו על פוטנציאל אבוד ועל כך ש"עוד מעט" יקרו דברים ותהיה לנו עיר אמיתית ובו בזמן ממש לנגד עיניי קרו דברים. אנשים יצרו, שיתפו פעולה, התאהבו, הפעילו מקומות קיימים ופתחו מקומות חדשים.

10903593_1396802367288906_642103724_n

החלטתי שמישהו חייב לכתוב על כך, לסקר ולהביא לידיעת החיפאים מה קורה בעיר שלהם ושהמישהו הזה יהיה אני.
הבלוג התחיל בפלטפורמת וורדפרס ותקופה די ארוכה היה ידוע למעטי מעטים כיוון שאני לא טיפוס שיווקי במיוחד. לאט לאט אנשים גילו אותו והוא נהיה למה שהוא היום – המקום שבו אפשר לקבל אינפורמציה על מקומות האוכל הלוהטים בעיר, מוסדות תרבות חתרניים ונקודות חן נסתרות.
דף הפייסבוק של הבלוג קיבל חיים חדשים משלו והתעדכן מידי יום ביומו, מחוזק מעידודיכם ומאהבתכם.

בד בבד עם ההצלחה החלו גם סיורים מטעם הבלוג שהראו את חיי הלילה בעיר, חיי התרבות והאוכל בעיר התחתית ובהדר וגם הזמנות מטעם גופים שונים לסיורים ולכתבות על חיפה.

composite_14410430148235

היום חיפה נחשבת לאחד המעוזות המסקרנים ביותר בארץ וחווה פריחה קולינרית (בעיקר) וגם (מקווים בעתיד) קצת פריחה אמנותית-תרבותית. אנשים מכל רחבי הארץ מגיעים אליה ומקומות חדשים נפתחים כל שני וחמישי.
אני מרגישה שיש מקום לבלוג להמשיך את עבודתו אך במתכונת שונה מעט.
מה זה בעצם אומר?

בימים אלו אני שוקדת עם עוד אנשים מצוינים על מיזם גדול וחשוב לתרבות הפנאי בעיר (אוכל, אמנות, תרבות ועוד). לבלוג יהיה חלק במיזם הזה ואתם מוזמנים לעקוב אחריו. אני אעדכן כשהזמן יגיע.

בלי קשר, תדירות הכתיבה בבלוג ובדף הפייסבוק שלו תרד.
פתחתי בבלוג בפרויקט מאגר מידע ענק הכולל את מרבית מקומות האוכל, מוסדות התרבות ובקרוב רשימת האמנים המומלצים בחיפה והוא פתוח לשימוש ציבורי וחינמי שלכם. אני אעדכן בכל פעם שאסיים לעבוד על קטגוריה זו או אחרת. פעם בשבועיים יעלה בדף הפייסבוק פוסט מורחב שיכול להיות על מקום אוכל או תרבות, אירוע גדול שקורה בעיר או בעיה שמטרידה את תושבי חיפה. הפוסטים ייצאו כנראה סביב הימים שישי עד ראשון.

composite_14410432538912

הסיורים – יתחדשו בסוף החודש הזה או באוקטובר: סיורים ותיקים וסיורים חדשים במתכונת של פעם בחודש. סיורי כובע הישנים והטובים עם הרשמה מוקדמת כמובן כאן ובמייל של הבלוג.

זו לא פרידה אלא רק שינוי מתכונת אבל יש בי צורך להודות לכם על כל התמיכה והאהבה שקיבלתי במהלך השנים, על הטיפים והעדכונים שלכם כאן ובפרטי, על העזרה שקיבלתי מחלקכם ועל זה שהאמנתם בי תמיד ומקווה שתמשיכו לעקוב ולהאמין ולהיות שותפים פעילים לתהליך המרהיב הזה שעובר על העיר חיפה – תהליך שבו התושבים דורשים ולוקחים את העיר שלהם בחזרה מבעלי ההון, מהפוליטיקאים. תהליך שבו יש מקום ליזמים, לעסקים קטנים ולתושבים שמגלים אזרחות טובה ופעילה ודואגים למקום שבו הם חיים – כי בסופו של יום – העיר שלנו, השכונה שלנו, הרחוב שלנו, הבית שלנו – הם הכי חשובים ובהם ניתן לשנות ולראות את השינוי הזה קורה ביתר אפקטיביות.

שלכם באהבת אמת,
נעמה סובול – תרבות אכילה.

10919604_865872310122045_1444871060_n

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n

something old, something new, something borrowed, something blue

הבילוי החביב עליי בשנות העשרה שלי ואחר כך גם בצבא, היה… ובכן, ערב עם החבר'ה מתנועת הנוער (טוב, ארגון הנוער… בצופים ובנוער העובד לא הארכתי ימים…) מול המדורה, שירים וגיטרות. כשרציתי להתפרע, הלכתי להופעה אינטימית של דני רובס או דני ליטני או מקסימום של משינה.

אלכוהול? ריקודים? פאבים ומועדונים ממש לא היו בתוכנית. בטח לא מסעדות. השיא הקולינרי שלי היה בורגראנץ'.
נשמע מוזר כשזה מגיע מבלוגרית שכמוני לא?

ובכל זאת, כמה מקומות כן עיצבו את התודעה הבליינית שלי אי שם בשנות התשעים הרחוקות.
השמורה, שהיה פאב אלמותי שנים רבות ברוממה החדשה, המיצפור במרכז הכרמל שהיה פאב, גן ונקודת תצפית ומפגש, כמה פאבים זרוקים עם שש-בש בטיילת בת גלים כמו הפנס הבודד ובעיקר הכאמל, קפה-מסעדה בחוף דדו דרום והחורבה, מועדון ריקודים בעיר התחתית.

הכאמל הוא פאב-מסעדה שפועל בחיפה כבר מעל ל 15 שנה ועד כדי כך מיתולוגי שיש חוף על שמו.
הוא חלק מקו החוף החיפאי, ליד הרכבת וליד תחנת מרכזית חוף הכרמל ונקודת מפגש מצוינת לנפגשים בחוף הים.
יצאתי אליו בפעם הראשונה בכיתה י"א עם ע' (השם שמור במערכת), ידיד שהכרתי בנוער מרצ, שהיום הייתי מכנה הדוניסט אידיאולוגי. הוא הכיר לי המון מוסיקה טובה משנות ה 70, כמו Camel (לגמרי צירוף מקרים), Velvet Underground ,David Bowie ועוד.
הוא הראשון שסיפר לי סיפורים אקזוטיים ומלאי נוסטלגיה על סיני. על הזריחות המדהימות ועל החוף הבלתי נשכח.
הוא גם זה שלקח אותי בפעם הראשונה בחיי לפאב, לשתות.
לפרק זמן קצר הייתי חלק מהג'מעה שלו – בנים קשוחים עם לב זהב מבית די טוב.
רוב הזמן יצאנו לכאמל. המשקה האהוב עליי היה טקילה סאנרייז. לפעמים גיוונתי בפינקולדה. תמיד שילמו עליי. התיכוניסטים הג'נטלמנים ואני. סוג של חלום.

הכל נקטע כשבעיצומה של מסיבת יומולדת סוערת בכאמל, ע' שהיה שיכור במקצת, החליט ללכת לרחצה לילית ולקפוץ קפיצת ראש על סלע. הוא ריסק שתי חוליות במעלה הצוואר וטבע. למזלו, הוא יצא מזה, הוגדר כנס רפואי והתנדב ליחידה קרבית בצבא. היום הוא עורך דין די מצליח בחיפה.
פעם בשבוע הייתי נוסעת עד לתל השומר. אמנם הכרנו תקופה קצרה אבל משהו בו נגע בי ואולי זו הייתה אהבת נעורים תמימה.
אחר כך שנינו התגייסנו והקשר התמסמס. מאוחר יותר, החיים זימנו לנו שתי פגישות. פעמיים הוא זכר אותי ופעמיים אני לא זכרתי אותו. פעם ראשונה זה היה במועדון החורבה. בפעם השנייה הגעתי אליו במקרה לייעוץ משפטי 🙂

לכאמל חזרתי שוב ושוב, עם חברים, עם אהובים. בעיקר אהבתי לשבת שם בחורף, כשהמקום מקורה וסגור, בעיצומם של גשמים ורוחות ולשמוע את הפלייליסט המוסיקלי (אז לא השתמשו במילה הזו…) שאהבו להשמיע בפאב. יחד עם הסראונד המצוין שלהם זו הייתה חוויה מאוד מרגשת. בתקופה מסוימת הם השמיעו אלבומי הופעות שלמים ויכולתי לשבת שם שעות, ורק להקשיב – לא להיות בכלל חלק מהשיחה שמתנהלת מסביבי. יש איזשהו מימד אינטימי בהוויה הזו של לשבת במקום פומבי ובו זמנית להרגיש לגמרי כאילו אתה נמצא בבית, עם מערכת הסטריאו הפרטית שלך.

אחד השירים האהובים עליי להאזנה בכאמל

המקום השני היה מועדון הריקודים החורבה.
הוא היה ממוקם בעיר התחתית, ברחוב הנמל 10. גם לשם הביא אותי בחור.
החבר הרציני הראשון שלי, ר', הזדעזע כששמע שלא הייתי מימי במועדון ריקודים שאהבתי ושבכלל, אני שונאת את כל העניין הזה של לצאת לרקוד. "אני אקח אותך למועדון ריקודים שתאהבי. זה לא מועדון כמו כל המועדונים שיצא לך להיות בהם. את תראי", הוא הבטיח.
הבטיח וקיים.
באותו ערב ידעתי שמצאתי את המועדון שחיפשתי כל חיי.
התחברתי מיד לחלל, לאטמוספירה, למוסיקה.
בניגוד למועדונים אחרים שהייתי בהם, בחורבה היה המון מקום לזוז, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות שהגיעו לשם כל שבוע.
הברמנים היו חברותיים ולא סנובים ומתנשאים ואשכרה אפשר היה לפתח שיחה עם אנשים שפגשת ולא הכרת קודם לכן.
אז מהר מאוד הכרתי המון אנשים שיצאו לחורבה באופן קבוע, וזה מעבר לחבר'ה הרגילים שלנו שגם הם מנו למעלה מעשרים איש.
המסלול היה קבוע: עוברים את הסלקציה מהצד בזכות כל מיני מכרים ומתווכים, עולים במדרגות, אומרים שלום לסלקטור הפנימי ושלום לברמנים והופ, אנחנו בפנים. כל האנשים מתנועעים לצלילי המוסיקה, כל אחד על פי דרכו. אני מנסה להבין אלו אנרגיות יש הערב במועדון.
החורבה היה מקום מבוסס על אנרגיות, יותר מכל המקומות שהכרתי אי פעם. תמיד הייתה סיטואציה שיכלה לשנות מהקצה אל הקצה את מצב הרוח ואני, כמו רדאר, קלטתי הכל.
את התעלות הרוח של החברים שרוקדים להם במעגל דמוי פוגו את השירים של נושאי המגבעת ("הבא בתור הוא סוס", כמובן) ומוניקה סקס ("מכה אפורה" – ההימנון האולטימטיבי), את הריב המר של זוג האוהבים שעוד מעט כבר לא יהיה, את ההתחרמנות המתוקה של הזוג המתמזמז במדרגות העליונות שמובילות אל הגג. הכל היה שם. וגם שירי "לכו הביתה" שהשמיעו ב 4-5 לפנות בוקר, כמו "מאמי – החתונה" של אהוד בנאי ומזי כהן, כשהעובדים רצו שנלך כבר והם יוכלו ללכת לישון.
בדרך הביתה עברנו תמיד ברחוב יפו, בשווארמיות ואכלנו לאפה נוטפת שומן כאילו אין מחר.

10814117_10153468467384815_677531142_n

 

הזמנה לאחת מהמסיבות במועדון החורבה – התמונה באדיבות יונתן גוטסמן

היה משהו מחשמל במבנה הזה ועדיין קיים. אם היו עושים שם סיאנס, אני מהמרת שכל כך הרבה רוחות רפאים היו מתעוררות לחיים ויורקות עלינו את החיים עצמם ואת כל מה שיש להם להציע לנו. אולי זו הארכיטקטורה של המבנה, אולי העובדה שהיה מדובר במוסד שפעל עשרים שנה ויותר והמון זוגות שהכירו שם, התחתנו וחלקם לפחות חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אולי העניין הוא בחדר האיגרוף התאילנדי שהיה חלק מהמועדון. רני קאושינסקי, שהיה הבעלים המקורי של המועדון, הוא אמן לחימה ותיק וידוע.
במועדון צילמו סרטים כמו: כנפיים שבורות, המפלס העליון, הארץ המובטחת, כיפור ועוד רבים אחרים.
בשנת 2006, אחרי 18 שנה,קאושינסקי פרש מניהול המועדון ומכר אותו לאיציק אזולאי מ"הלוינסקי" שבמוריה ושותפיו. זה כבר לא היה אותו מועדון. משהו מזוהרו הועם.
אחרי שנה – שנתיים המועדון נסגר והמבנה עמד כאבן שאין לה הופכין.

לא ברור איך, אבל פתאום, כנראה בלי להתכוון, מישהו בעיריית חיפה קם עם יוזמה מוצלחת.
בדצמבר החליטה העירייה לפתוח את מבנה החורבה ולהפוך את החללים שבו לסטודיואים קטנטנים שבהם היא איפשרה לאמנים לפעול בחינם או בעלות מוזלת. צעד חשוב, אך עדיין, האנרגיות המחשמלות לא חזרו והמקום היה שומם למדי.

אבל באמצע אוגוסט קיבל מבנה החורבה חיים חדשים ומבורכים בדמות פרויקט חדש של אמנות רחוב אורבנית בשם הקרטל.
מחצית מהמבנה כוסתה בציורי גרפיטי מרהיבים ובסופי שבוע ישנן תערוכות מתחלפות – כל תערוכה היא למשך סופשבוע אחד – של אמני רחוב מקומיים ובינלאומיים. כמו כן, נערכים ערבי תקלוט והופעות, הקרנות של סרטים, בר אוכל ואלכוהול, ודוכני אמנות רב תחומית ושימושית שאף נמכרת במקום – כמו חולצות, תיקים, ושוק פרחים נודד.

10547576_776623222401767_3466887870834310701_n

הקרטל שנפתח בסופשבוע של ה 14 עד ה 16 לאוגוסט יצר בום ענק ומילא את הצורך העצום שהיה לחיפאים, במיוחד הצעירים שבהם, למשהו שונה מכל הדברים שפעלו ופועלים עד עכשיו בחיפה. משהו בינלאומי, גדול מהחיים, לא עוד מקום בנאלי ולעוס להחריד.
הציפיות שנבעו מההבטחות הגדולות, מולאו מעל ומעבר.
בפתיחה גדש קהל רב מלהכיל את המקום והאוירה הייתה מהפנטת ושוב האנרגיות המחשמלות חזרו.
אלא שכעת הן לא היו ביתיות ומוכרות, אלא חלליות ואפילו חייזריות משהו, במובן הטוב של המילה.
הגיע הזמן להתקדם לדבר הבא, לעלות שלב בסולם וחיפה הייתה מוכנה לקרטל, כדי שייקח אותה לשם.

האנשים שעומדים מאחורי הקרטל הם אותם אנשים שהביאו לנו את המרפסת שבבית הקרנות בהדר.
לבלוג הם מספרים: "המרפסת והקרטל נולדו מתוך רצון לשנות קצת תרבות בילוי בחיפה, לשלב אמנות אוכל ומוזיקה שהם כל הדברים שאנחנו אוהבים."

סרטון אוכל קצר של הקרטל (צילם וביים: תום מטקלף, מוסיקה: Easy Rider)

ניתן לומר שדניאל אדלר, חיפאי, ממקימי המרפסת והקרטל ושותף בהרכב Easy Rider הוא הרוח החיה בעסק. לדבריהם, הוא הרכיב את התפריט הגאוני של מרפסת ושל הקרטל חיפה "וממשיך להביא לנו טעמים מקומיים אוכל פשוט ואמיתי, אסתטיקה וצבע. הכל משתלב באוירה המאוד ייחודית של המקום. התפריט משתנה לפי אופי הארוע והמוצרים שזמינים ממש באותו יום. למשל הלאפות המפורסמות שלו התחילו בגלל מאפיה אחת שהייתה סגורה בחג. דניאל לא מתפשר על איכות הלחם והרכיב מנת לאפות מדהימה בשלוש גרסאות – צמחונית, טבעונית ובשרית, מה שדרך אגב קרטל עושים בקבוע זה לפרגן לטבעונים. כמו כן, ההרכב Easy Rider שהוא חלק ממנו הספיק להופיע כבר בכל חור בארץ ובהופעות מחוץ לה בארבע השנים האחרונות. דניאל הביא אמני דנסהול ורגאיי לחיפה והוא ממשיך ויוזם שינויים בתרבות החיפאית ויוצר אלטרנטיבה לחומוס והפלאפל הכמעט בלעדיים."

10246485_241248069410096_7198839431060404559_n

 

בקרוב נביא את הראיון המלא עם חברי הקרטל כאן בבלוג.

קשה להסביר במילים למי שלא ראה את הקרטל ולא נכח באחד מסופי השבוע שהמקום פעיל. לכן, אני מאוד ממליצה לקוראי הבלוג שטרם התנסו בחוויה, להגיע לקרטל וביום שישי הקרוב (מחר) תהיה הזדמנות מצוינת.

בשישי הקרוב בשעה 12:00 בצהריים דניאל מביא תוצרת מקומית ומתחבר לגנים הפולניים שלו ומארח את מרתה סביצקה דניאלק ופיליפ דניאלק ממסעדת 'הרינג אמבסי' שבקראקוב במטבח הקרטל המפורסם לסשן הרינג מקורי וחוצה מדינות, הכל במסגרת שבוע האוכל הפולני בחיפה שזהו ארוע הפתיחה שלו.
תפריט שגרירות ההרינג הפולנית מתמקד בדג ההרינג ומגיש מבחר מנות הרינג בשלל וריאציות מרתקות, ביניהן הרינג בשמנת ותותי בר; טרטר הרינג; והרינג אפוי עם מנגו וצ'ילי. במסיבת הרחוב השמחה של אנשי קרטל אמני הגרפיטי החיפאי יפתחו מרתה ופילפ דוכן הרינג שיוגשו בו חמש מנות שונות של הרינג לצד וודקה פולנית.

 

Way Lucky 2

באירוע ישתתפו גם דוכני אופנה, אוכל ואמנות שימושית כמו חולצות, תיקים, פרצעלים ועוד.
המלצת הבלוג היא על דוכן Way Lucky שהוא מיני שוק פרחים נודד עם פרחים ארוזים היטב שימיסו לכל אחד את הלב וניתן למצוא בו את פרחי העונה בשילובים מושלמים וכפריים, אריזות בעבודת יד מודפסות בדפוס משי בעיצובים יחודיים.

מסיבת הרינג במועדון הקרטל, הנמל 10 חיפה, 17:00-12:00.
קרטל – טלפון: 052-8333328
דף האירוע בפייסבוק

1526212_827819453948810_4121518792836461284_n

הבייבי כבר בן שנתיים!

כשפתחתי את הבלוג הזה ממש לא חשבתי שאגיע עד הלום.
הייתי בטוחה שזה יהיה דבר חולף שייזנח אחרי כמה חודשים מקסימום. אבל הנני כאן. כבר שנתיים.
והרבה גם בזכותכם, הקוראים הנאמנים שלי, שתומכים בי בפידבקים, הצעות ושיתופים. אני לא חושבת שהייתי מצליחה ככה בלעדיכם.
פתאום יש לי מחויבות, קהל שאני רוצה להביא לו את החדשות והסיפורים וההמלצות ובוודאי שלא רוצה לאכזב אותו.
כשתינוק נולד, לוקחת לפחות שנה עד שהוא מתחיל ללכת, לדבר ולשים לב מה קורה סביבו. עד שהוא מבשיל.
אני חושבת שעכשיו, כשעברו שנתיים, ההבנה שלי הבשילה הרבה יותר.
ההבנה ששיתופי פעולה ויחסי גומלין הם הדבר החשוב ביותר בניהול חיי תרבות עשירים על כל הרבדים, בעיר נתונה. הבנתי את זה תמיד, אבל היום אפילו יותר. הבלוג בהחלט מתכוון להרחיב את שיתופי הפעולה שבהם החל בשנה שעברה, לפתוח צוהר ליחסים אינטרקטיביים ומשתפים יותר לקהל הקוראים ובעיקר – להשתפר ולא לשקוט על השמרים!

סקירה קטנה של מה היה לנו בשנה החולפת בבלוג:

בחודש אוקטובר השקנו את הפוסט "מסע תענוגות לארץ הקודש" – המתכון לאיך להרגיש תייר בעירך – שכולל סקירה על מוסדות חיפאיים ייחודיים. כמו כן, אירחנו פוסט אורח בשם "ראש חדש לחיפה" מאת עמר צנגוט, דמות מפתח חיפאית חשובה מאין כמוה, מתכנן ערים במקצועו, מייסד עמותת גלים, וממקימי "מרכז המוסיקה לנוער"- "המקלט" ו"בר גלים" – הבר הקואופרטיבי הראשון והיחיד עד כה בחיפה.

בחודש נובמבר אירחנו את איליה קוחנובסקי בפוסט אורח בשם "All Hallows go north" שסיקר ערב של פתיחות חגיגיות בעולם האמנות בחיפה בחג ההלואין. איליה הוא הוגה דעות, פעיל פוליטי חובב וחמד של בחור. הוא פתח בלוג חדש בשם "אין דורבנים בשוחות", ששווה לכם להעיף בו מבט.

בחודש דצמבר ידינו היו מלאות ביותר. מאמר שכתבתי בהזמנת מגזין התרבות הירושלמי, "ערב רב", בשם "תחייתו המהוססת של המרכז האבוד" התפרסם בגיליון מודפס וחגיגי ואף הושק בפתיחה של מתחם החורבה שיוחד והוקדש לסטודיואים של אמנים צעירים. מאוחר יותר יצא פוסט בשם "הזמני הוא הקבוע החדש" על האגף השני, מתחם חדש וגדול של גלרית האגף לאמנות ששינה את כל הקונספט של מרכז אמנות עירוני וקהילתי. לבסוף יצא פוסט בשם "הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג" שכתב על סטודיו הנמלה של שחר סיון, מדמויות המפתח הבולטות של חיי התרבות, האמנות והאוכל בחיפה. שחר כידוע הקים את מסעדת "וניה" החדשנית שמכניסה כל ערב אויר חדש לעיר התחתית ולכן סגר את שערי הסטודיו, לפחות לבינתיים.

בחודש ינואר ראיינו את יונתן גוטסמן בפוסט "תחנות תרבות עם הבמאי והצלם יונתן גוטסמן". יונתן נולד בחיפה, עזב לתל אביב וחזר לכאן כדי לתרום את הזוית המיוחדת שלו לעיר. בימים אלו הוא מתגורר בתל אביב אך ממשיך לתרום במרץ לעולם האמנות והתרבות החיפאי ואנחנו בטוחים שעוד יפתיע אותנו רבות. כמו כן גם אירחנו את אלכס סובול, הבעל מאחורי הבלוג, שתרומתו הרבה לא תסולא בפז, בפוסט אורח בשם "פחד ותיעוב בדובי'ס" שבו דובר על המקום הטבעוני של דובי שיפמן במסדה ועל הופעתו הבלתי נשכחת של הזמר שלמה בר.

יומולדת

קרדיט לתמונה – תום בר גל המוכשר בטירוף

בחודש פברואר הבלוג הוזמן לארוחה במסעדת "אנגוס", ללא ספק אחד המוסדות החיפאיים הבולטים, ואתם קיבלתם דיווח מלא ומפורט על כך בפוסט בשם "הרומן שלי עם אנגוס".

בחודש מאי הבלוג הגיח מתרדמת חורף ארוכה והתפייט בפוסט בשם "שלושים וחמישה דובדבנים בחודש מאי" על עונת האביב היפהפייה שפקדה את עירנו וארצנו. יותר מאוחר החליט הבלוג להביא לכם, הקוראים, את העולם הגדול עד הבית. הוא נסע לירושלים הרחוקה, אכל, שתה וטייל, וחלק איתכם את הרשמים המהממים בפוסט "קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים".

בחודש יוני התפרענו בגדול. קודם כל, הטיול בירושלים היה כל כך עשיר וממלא שלא הספיק פוסט אחד על מנת להעביר את כל הרשמים, אז כתבנו עוד פוסט בשם "קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים – חלק ב'". ואז חשבנו, למה לא לתת שירות חינמי לציבור ולבנות סדרת מדריכי הישרדות לכל המשוטטים החיפאים באשר הם, וכמובן גם לתיירים הפוקדים את עירנו, שימפו את כל שכונות העיר ויתנו לאנשים מושג איפה לטייל ואיך למלא את כל צרכיהם? אז הוצאנו עד כה שני פוסטים: "המדריך להישרדות למשוטט החיפאי – חלק ראשון" שעוסק בעיר התחתית ו"המדריך להישרדות למשוטט החיפאי – חלק שני" שעוסק בואדי ניסנאס". גם אתם, הקוראים, עזרתם לנו מאוד בטיפים שונים ומגוונים. ולבסוף הבלוג אירח את דני קליך, תושבת ותיקה של העיר חיפה, בפוסט אורח בשם "בית רבנדרה אבלה" שבו היא מספרת על הצגה שפשוט אסור לכם להחמיץ.

בחודש יולי הוצאנו פוסט בשם "בלילות הקיץ החמים" שהוא למעשה מבזק הסוקר את כל הדברים החדשים שקרו וקורים בעירנו, בתחומי האוכל, התרבות והאמנות.

בנוסף לפוסטים הרגילים, הבלוג הקים שני פרויקטים שאפתניים ושיתופיים.
האחד, "מוזיאון התרבות של חיפה" שבו אתם הקוראים תרמתם מהגיגיכם וסיפוריכם המרגשים על העיר חיפה. זהו פרויקט נוסטלגי שמתבסס על זכרונות עבר והבלוג מצא עצמו מתפעם לעיתים קרובות מעצם המידע המדהים שנחשף. בין הכותבים נמנו גילה זמיר, לאה דור, לילך ובר, יונתן ישראל, דני קליך ועוד.
השני "תמונה וסיפור ליום" שהוא פרויקט לקידום עסקים קטנים בחיפה ששילב תמונות וסיפורים של חמישה-עשר עסקים קטנים בחיפה ועוד היד נטויה.

אז מה הן תוכניות הבלוג לשנה הבאה?

אנחנו נתמקד באזורים נוספים בעיר כמו מרכז הכרמל, נווה שאנן ואולי אף השכונות המערביות בעיר. בהתאם לכך נמשיך את המדריך הישרדות למשוטט החיפאי ונוסיף שכונות נוספות. נמשיך עם מוזיאון התרבות של חיפה ונגיע לאישים שיש להם המון מה לספר ולתרום. כמו כן נגיע לעוד עסקים קטנים, נכתוב ונצלם אותם. כמובן שנמשיך להכיר לציבור הקוראים בתי אוכל, מוסדות תרבות ומקומות בילוי נוספים, לסקר אירועים שקורים בחיפה, לראיין דמויות מפתח בחיי התרבות בחיפה. הפתעות נוספות לא נחשוף כדי שאלמנט ההפתעה יישמר 🙂

אז רצינו להודות לכם מאוד על התמיכה ועל החיזוקים ולהזמין אתכם להישאר איתנו בהמשך – יהיה מאוד פנאן!

קפיצה קטנה לחו"ל בירושלים – חלק ב'

התאוששתם קצת מהפעם האחרונה? כי עכשיו באה הפצצה הרצינית…

ביום שבת יצאנו לנו ארבעתנו (אני, אלכס, אחי ונגה) לביקור במזרח ירושלים.
אני לא אכחיש שדי פחדתי וחששתי כמו פולניה טובה מאחר ומעולם לא ביקרתי ברובע המוסלמי – היעד שלנו הפעם. הלכנו ברגל כארבעים וחמש דקות, תוך שאנחנו עוברים בשייח ג'ארח, המפורסמת בעיקר מהחדשות. בדרך אחי ונגה סיפרו לנו על משפחה ערבית המתגוררת בצריף שבנו מסביבה את מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. תהיתי למה הם לא עושים איזה עסק של אוכל ביתי ככה להרוויח ולהאכיל את הסטודנטים הירושלמים מזי הרעב, אבל המשפחה החליטה לפתוח רק משתלה קטנה שלא נראית משהו. ניחא…

בדרך עברנו על פני מלון אמריקן קולוני היפהפה שעוד נחזור אליו בהמשך וככל שהתקרבנו ככה הלכה והציפה אותי הדאגנות. אחי אמר שאין לנו מה לפחד אם מישהו יתנפל עלינו נגה תרביץ לו. האמנתי לו ונרגעתי נכנסנו אל הרחוב הראשי של הרובע המוסלמי – צלאח א דין – שלאט לאט ובהדרגה הפך יותר ויותר לשטח חו"לי. האוירה והמראות היו דומים קצת לנצרת מצד אחד ומצד שני, אולי גם למקומות עם רוב ערבי גדול באירופה. חלפנו על פני פארמים, חנויות בגדים מהודרות למדי, חנויות תבלינים וחנויות של ירקות. על הרצפה ישבו נשים ערביות עם הסחורה שלהם מהכפרים שכללה עלים ירוקים, דובדבנים, שקדים וחומוס ירוקים. הכל נראה רענן והייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לקנות. לא קניתי כי המחירים היו גבוהים יותר מאשר בשוק. מסתבר שהרחוב מוכוון בעיקר לתיירים.

אחרי שהקפנו את הרחוב בחצי עיגול, הגענו לדוכן התמרהינדי הטוב ביקום. כוס תמרהינדי די גדולה עולה שישה שקלים טבין ותקילין. שווה כל אגורה. שכחו מחיקוי התמרהינדי העצוב שהכרתם – זה הדבר האמיתי. המשכנו לחומוס עכרמאווי, האהוב על שף חיים כהן, ובצדק! המרקם העשיר, הארומטי ועם זאת הרענן, האוורירי והטרי של החומוס גרגירים שהזמנתי יחד עם שמן הזית המשובח ישוו רק לחומוס שמוכרים בכפרים של הגליל המערבי ולא בכולם. הגישו לנו גם פלאפלים לשולחן, גדולים וירוקים והטעם – מלמיליאן!

10257088_10152275992469765_2544413330084785617_n

בתמונה: פלאפל ממולא בבצל, לא בעכרמאווי, אבל בסביבה המיידית. ויש גם עם גבינה!!

כדי להוריד את החומוס פנינו אל השוק. הכניסה אליו היא מאמפיתיאטרון רחב ידיים שעל כל מדרגה יושבים רוכלים עם סחורות מכל הסוגים והמראה הזה, של האמפי גדוש ברוכלים ובקונים קצת הזכיר לי את ימי הביניים ואולי ככה זה היה גם אז. יש משהו מאוד היסטורי במראה הזה שנוגע בי.
נכנסנו אל השוק המקורה והמראות, הצלילים, הטעמים והריחות היכו בנו. לפרקים היה נדמה לי שאני צועדת בשוק של עכו, ולפרקים זה היה שוק מחנה יהודה. העושר והמגוון של המוצרים פשוט הימם אותי.
שוקולד קדבורי קרץ לי מכל פינה וקניתי את חטיפי קדבורי של fruits and nuts שכל כך התגעגעתי אליהם מאז שעלית דחקה את קדבורי מהשוק בישראל. קנינו גם חלווה דלעת טעימה להפליא שאפילו אני, שונאת הדלעות נהנית ממנה – בכמויות קטנות…

אחי הוביל אותנו אל מפעל הטחינה המשפחתי שמסתתר לו באחת מסמטאות השוק השקטות ושם ראיתי אבן ריחיים בת יותר מאלף שנה. הדברים שהיא בטח ראתה… איש לא יידע. במפעל מוכרים טחינה מכל הסוגים – לבנה, מלאה, שחורה מקצח (מאוד מרירה, מערבבים אותה עם דיבס או טחינות אחרות), אדומה משומשום קלוי (שקנינו ואנחנו נהנים ממנה) ודיבס – דבש ענבים, טעים! היה יום חם אבל בבית האבן של המפעל היה קריר ונעים.

המשכנו אל ההוספיס האוסטרי. מי שמכיר אותי טוב יודע שאחד מהחלומות שלי תמיד היה להגיע לשם ולשתות קפה עם שטרודל או זאכר טורט. אז הגעתי להוספיס האוסטרי אבל קפה עם עוגה לא שתיתי שם עקב אזהרות על מחירים בשמיים ללא הצדקה, יחס מזלזל ובאופן כללי מלכודת תיירים. אבל ההוספיס עצמו – איזה הוספיס! איזה יופי והדר ופאר. כל קומה מעוצבת באופן שונה ונראית כארמון (שנברון יהיה השוואה מתאימה לדעתי). יפה מאוד מצד ההוספיס שהם נותנים לתיירים לעלות עד לגג כי חברים, התצפית שם היא אחד הדברים שהייתם רוצים לראות לפני שתמותו. פשוט תצפית על כל העיר העתיקה מזוית כל כך לא שגרתית וקסומה. לשבת שם עם אנשים אהובים כשהרוח מבדרת את שערי פשוט היה בשבילי להגיע לפסגת העולם – לא פחות ולא יותר.

עזבנו את ההוספיס והלכנו לאבו חסן שיש לו חומוס אך גם קבבים מעולים ומתובלים שכמותם לא טעמתי בשום מקום וסלט ירקות חריף עם טחינה שהיה מצוין. אבו חסן לא הבין למה אני לא משתמשת בפיתה ואפילו הביא לי פיתות טריות יותר אבל לא יכולנו להסביר לו שזה בגלל הגלוטן כי הוא לא דובר עברית או אנגלית. אחחחח, מתי אני מתחילה ללמוד ערבית והאם אתם יודעים משהו על קורס כזה בחיפה? אפילו קיבלנו הנחה של חמישה שקלים מהסכום הזעום ששילמנו גם ככה (40 שקלים לקבב, סלט, חומוס ושתיה). קינחנו בכנאפה של ג'אפר עם תה מתוק. היה בהחלט במקום

ביציאה מרחוב צלאח א דין נכנסנו לחנות שנראתה קצת כמו החנויות האלו של הסינים בצ'יינה טאון עם כל השיקויים והתרופות הטבעיות. ובכן, מסתבר שלא טעיתי בהרבה. החנות היתה חנות של המכללה ללימודי נטורופתיה ורפואה סינית. השיקויים אכן היו שיקויים. כן, גם במזרח ירושלים הערבית לומדים נטורופתיה והגישה הטבעית מגיעה (או חוזרת – תלוי איך מסתכלים על זה) לכל מקום בעולם.
גם קיבלנו הסברים מירקן נחמד על אלה ארץ ישראלית (שאכלתי שבוע לפני כן בסלט בשראביכ) ועל לבן מיובש שמפוררים ומבשלים איתו, למשל שישברק.

10150757_10152302059274765_5525693510578547805_n

בתמונה: פריקה – חיטה ירוקה. אפשר להשיג בשוק וברחוב צלאח-א-דין בעונה.

בדרך חזרה הביתה עצרנו במלון אמריקן קולוני וטיילנו בגן התבלינים הענק והאגדי שלהם. המבנה עצמו זהר באור יקרות וטוב שהגענו לשם אחרי רדת החמה כיוון שזהו מקום מאוד רומנטי ומתאים ללילה.

זה היה סיבוב נפלא אך לשמחתי לא ממצה, כי עוד אחזור לשם כמובן.
מילה על החששות והפחדים שלי – אין להם בסיס. כל האנשים שפגשנו היו נחמדים ומסבירי פנים ואם לא זה, לפחות נייטרלים. לא נתקלנו בשום עוינות שהיא.

היה סופשבוע מגוון ומלמד מבחינה קולינרית ותרבותית. וזה בלי להזכיר את הסקונס הנפלאים עם חמוציות ורוזמרין בליווי שמנת טבעונית וריבת תות חלומית שנגה הכינה לנו, פיצה טבעונית נפלאה יחד עם סלט קצוץ של מיטב הירקות ותבשיל תירס טרי וריג'לה.

נ.ב – התמונות בפוסט הן באדיבות אחי לוינשטיין

ומה יישאר לכם לשבת?

תבשיל תירס טרי וריג'לה

הצלחנו להשיג מנגה את המתכון הגאוני לתבשיל התירס והריג'לה! מבוסס על שילוב של שני מתכונים מאת אורי מאיר-צ'יזיק. תמונה אולי תעלה בהמשך 🙂

מרכיבים

צרור ריג'לה כולל הגבעולים (ריג'לת הגינה) קצוץ. את הענפים קוצצים לחתיכות בגודל של 2 ס"מ
בצל ירוק קצוץ
מלפפון ירוק קצוץ
חצי כוס גרגירי תירס מתירס טרי (בעונה)
חצי לימון סחוט
מלח ולימון לפי הטעם
שמן זית לפי הטעם
שתי כפות שמן זית לטיגון
אופציה: גזר מגורר

הכנה

1. מחממים את השמן בווק
2. מוסיפים את ענפי הריג'לה לשמן החם ומקפיצים מספר דקות (לא יותר מידי כדי שלא יהפוך לעיסה)
3. אם רוצים, ניתן להקפיץ גם את התירס, אבל לא חייבים
4. מערבבים את כל שאר מרכיבי הסלט יחד עם שאר הריג'לה בקערה
5. מתבלים, מערבבים שוב ומגישים חם

בתיאבון!