בירה, סושי וסטייל – העיצוב שמאחורי שלושה מקומות בילוי חיפאיים

אני ממש שמחה להציג כאן את המשכו של הפרויקט המשותף שלי ושל עומרי זילכה מהבלוג פינת רחוב.
שוב שילבנו כוחות וכתבנו על שלושה מקומות בילוי מאוד מיוחדים בעיר התחתית – מיוחדים מבחינה עיצובית ואדריכלית.
יש עוד חלק שלישי בקנה ואולי אפילו יבואו אחריו עוד חלקים (בלי נדר).
אז הבמה לעומרי וחבריו מהבלוג:

 

מאת: אדר' עומרי זילכה בשיתוף נעמה סובול מבלוג תרבות אכילה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן-נעים.

 

לפני יותר משנה חברנו נעמה סובול מבלוג "תרבות אכילה" ואני לבילוי משותף בעיר התחתית – היא בתור האחראית על מציאת מקומות הבילוי והמלצות קולינריות, ואני בתור האחראי על התחום העיצובי. הייתי שמח להגיד שמאז עברו הרבה מים בירקון, אבל אנחנו אחרי שנת בצורת ולכן אגיד שמאז נפתחו המון מקומות חדשים בעיר התחתית… היינו פשוט חייבים לחזור לעוד כתבה.

 

חמאם אל פאשה 9

 

את הערב התחלנו בחמאם אל פאשה 9 – מבנה שעברתי לידו עשרות פעמים ותמיד סקרן אותי להציץ פנימה, ולכן שמחתי כשנעמה הציעה שנבקר שם. אם אתם חיפאים, אתם בוודאי מכירים את המקום בגלגוליו הקודמים. אולי אתם גם מכירים את הסיפור ההיסטורי המרתק של המתחם כולו, שכלל חמאם ובית מגורים של משפחת מצטפא פאשה אלח'ליל, שהיה ראש העיר חיפה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עוד לפני הכניסה למסעדה אי אפשר שלא להתרשם מהמיקום שלה, כאשר מולך שרידי ואדי סאליב – בתים נטושים, שרידי צבע כחול על חצי קיר ושלט המציע את ההצעה השחוקה על רובע אומנים שיוקם במקום; וכל אלה מתערבבים יחד עם מגדל הטיל שמציץ והחרתום הזכוכיתי הענק של בית המשפט.

פנים החמאם הינו בית למסעדה די חדשה שנקראת חמאם אל פאשה 9. מאחורי המסעדה עומד ארן ברנדר שעבר בחייו המקצועיים בין אינספור מסעדות, יוזמות הקשורות לאוכל, קייטרינג בתור סו-שף, שף ומנהל מסעדה, וחילק את זמנו בין תל אביב, קיבוץ כברי, בוסטון ועוד אינספור מקומות. לשבת עם ארן ולשמוע את התגלגלות חייו המקצועיים בחלל המקסים שתחת הכיפה במסעדה הייתה חוויה שבשבילה שווה לצאת למסעות עיתונאיים.

 

כפי שאפשר להבין, לחיפה הגיע ארן עם ידע וניסיון רבים אך גם עם בגרות ובשלות כלפי חיפה, כך שלא הרגשתי שהוא "עוד תל אביבי" שבא להראות לחיפאים "המסכנים" מהו אוכל טוב. התיאורים של ארן על חיפה נגעו לליבי בהיותי "מהגר" לעיר המגלה אותה בכל פעם מחדש, וכשהוא אמר שהוא "לומד את ההיסטוריה ורוצה להיות חלק מהעתיד שלה" – הוא ממש הוציא לי את המילים מהפה. ארן מתאר את חיפה כמקום לא רווי שנותן מקום לכל אחד ושמכיל מרחב שווה בין הלב לראש. ביחס למבנה שבו הוא נמצא, הוא מתאר אותו כמו להיות בתוך דינוזאור; ואף על פי שלא הוא זה ששיקם את המקום, אלא קודמיו, אין ספק שיש לו יחס של כבוד אליו. הוא מדבר על איך האור נע בתוך המקום לפי עונות השנה ועל איך האווויר והאווירה משתנים, דבר מעניין עבור מבנה מאסיבי מאבן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החלל המרשים הוציא גם את ארן החוצה, מתוך המטבח הפנימי החבוי אל מטבח חיצוני בלב המסעדה אל מול הסועדים. Food DJ הוא מכנה את זה, וטוען – ודי בצדק – שהמבנה הזה מרגש וחבל לא להיות בו בזמן הכנת האוכל. ואכן, המבנה על כיפתו המדהימה, קירות האבן והחלוקה לחללים הוא מבנה מרשים מאוד. עיצוב הפנים כולל ריהוט שהוא Hand Made, מה שיוצר שונות בתוך המסעדה בין שולחן לשולחן. בין השולחנות ישנם אלמנטים כמו פסלים, ציורים, ספרים, שטיחים וכורסאות, אשר מפוזרים בצורה נינוחה. פחות נינוח עבורי היו מערכות התאורה ומיזוג האוויר, אשר עוברים קרוב לתקרה וגם מתחם לכיפה. אין ספק שאלמנטים אלה חשובים ומקום מודרני לא יכול לפעול בלעדיהם.

נעמה ממליצה להגיע לחמאם בתיאום טלפוני מראש ולפתוח בקרקרים עם ירקות כבושים שנעשים במקום. למנות הביניים שווה לקחת את הפסטרמה בחרדל ועשבים עונתיים מתחלפים, או מבחר דגים נאים וכבושים עם ירקות צלויים מלווים בטוסטים וחזרת לבנה. לא לוותר על פרוסות הבשר הצלוי על גרייבי ובצל מוחמץ בלוויית סלט עגבניות עם צ'דר ואספרגוס. את כל זה מלווים בתה קר או לימונדה ביתית, ואפשר גם קוקטייל על בסיס ג'ין עם דברים טובים בפנים. מה שיפה הוא שכל שילוב הולך, וארן יכול להוריד או להוסיף מנות או מרכיבים אלו ואחרים בהתאם לדרישת הסועדים. בין אם אתם טבעונים, קרניבורים, מאותגרי לקטוז או נטולי גלוטן – במקום הזה אתם הולכים למצוא את עצמכם.

 

חמאם פאשה 9, רחוב חמאם אל פאשה 9, טלפון: 054-7756622

 

Urban Street Bar

 

ה-Urban אינו חדש בסצינה המקומית, ובניגוד לרוב מקומות הבילוי – הוא גם לא חושף את עצמו ב"חלונות ראווה" לרחוב שבחוץ, אלא יוצר הפרדה ברורה בין הפנים לבין החוץ. מכאן, חוויית המשתמש היא כמו בתוך עולם פנימי, כזה שמנתק אותך, בדיוק כמו שפאב צריך לעשות. קירות המקום צבועים בכחול כהה, דבר ההולם את אווירת האפלוליות שבמקום. הצבע עולה ומטפס גם על הקמרונות שבתקרה. הבעלים, מני ביטון, מספר שהצבע הלבן שנחשף מדי פעם בנקודות בהן הצבע הכחול מתקלף, יוצר מראה מעניין ומתאים לאווירה הלא מתאמצת של המקום. אין ספק שתמיד מעניין לתת לפגעי הזמן לעשות את שלהם.

מאחורי הבר העשוי עץ שעליו עמל ביטון בעצמו, ניצבים בקבוקי המשקאות השונים, המספרים בעיצובם את הסיפור של המשקה ואת המסר שהוא רוצה להעביר. על הקירות אפשר למצוא כרזות שונות ללא קשר ביניהן, וגם קיר שמחופה בחלקו בתקליטים. ליד השירותים תמצאו את הפריט הכי ייחודי שראינו בכל הסיור הזה: ברז מים בצורה של ברז בירה. אבל אולי יותר מכל, בולטים שני ציורי קיר ענקיים של ה-Broken Fingaz, הקבוצה המזוהה כל כך עם חיפה ועם העיר התחתית. לטעמי, ציורים שלהם בתוך מקום בילוי הינם שווי ערך לציור של אומן דגול במוזיאון – רק שכאן אפשר ליהנות מהציורים בעודכם לוגמים בירה. ציורי הקיר צבעוניים, עזים ומשלבים הזיות ודמויות כמו שיש במקומות אחרים בהם הקבוצה עבדה. הציורים האלו נותנים חיות ואופי לחלל, וקשה לדמיין את החוויה כולה בלעדיהם.

ל-Urban אין סגנון עיצובי מגובש, כזה שיצא מבית המפעל של מעצב פנים; אבל בכל זאת הוא מהווה אוסף של פריטים והחלטות המשווים לו אופי אמיתי וכנה, של מקום לשתות בירה עם חברים, בניגוד לפאבים מפונפנים אחרים שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות. בכך הוא קרוב יותר לפאבים המקוריים, אלה שבחו"ל, שם לא מתלבשים יפה במיוחד או קוראים לבירה "יציאה". נעמה אמרה שזה מזכיר לה חדר של בן נוער מתבגר, ויש משהו בהגדרה הזו שבאמת מסתדר לי. השילוב של המוזיקה שבמקום עם האוכל הטעים והאווירה מבטיח לכם בילוי מוצלח.

 

נעמה ממליצה להגיע בחמישי או בשישי אחרי השעה 21:00-22:00 אם אתם רוצים לחוות את החוויה במלואה – בר של רוקרים אמיתיים בכל מובן. את סוג האוכל אפשר להגדיר בתור אוכל ברים קלאסי וטוב. שווה לקחת את מנת הבייקון פאי המושחתת, ולא לוותר על ה-מנה של המקום -הסטריטבורגר אשר שמו נישא למרחקים. הוא באמת אחד ההמבורגרים הכי טובים שאפשר להשיג כיום בחיפה. רצוי לקחת עם תוספות בייקון, גבינת גאודה, ביצת עין ובצל מקורמל. חוץ מבירה משובחת שימזגו לכם, יש גם בר מכובד מאוד של משקאות בכל קשת הסוגים וקוקטיילים מפתיעים ברמתם הגבוהה והמהוקצעת. כמעט תמיד יש גם קינוח משובח, אז אל תשכחו להתעניין ולשאול.

 

. רח' נתנזון 16,Urban Street Bar

 

רוקו – Roku

 

המקום השלישי אותו פקדנו הוא הסושייה רוקו (שש ביפנית) ששוכנת במבנה ששימש במשך שנים את מועדון "החורבה" ועד לפני כשנתיים את "הקרטל". המבנה מוכר לפחות חיצונית בציורי הקיר המרשימים שלו בשחור לבן והרוקו שמציעה הומאג' (גם אם זו לא הייתה כוונת המשורר) לאותם ציורים.

את המקום פתח קובי שינאן שעבד בסושי הכי חמוד בחיפה, ה-InsideOut ברחוב מסדה, ולאחר מכן פתח גם קייטרינג סושי עצמאי. הדרך לרוקו הייתה ארוכה, אבל היה לו ברור שהיא תוקם בעיר התחתית בציר של רחוב הנמל אותו הוא מתאר כציר שבו רוב המסעדות הן מסעדות פרימיום, ובהן גם הרוקו. ללא התפשרות על המרכיבים, עם תפריט נישתי, עם פס קר בלבד והתאמה מדוקדקת של האלכוהול, הרוקו היא לא עוד סושייה אלא מקום מוקפד, וכך גם העיצוב שלו. על העיצוב הופקדה המעצבת דנה ברוזה מסטודיו Danka, שאחראית גם על עיצוב מסעדות ופאבים נוספים בעיר התחתית.

 

העיצוב ברוקו מינימליסטי, שקט ונקי ואת רוב החלל תופס בר רחב מעץ (שבתור בן של נגר קנה אותי ישר), עליו ברז אחד בלבד של בירה וחלון לדגים להכנת הסושי. על הבר מסודרים כמו חיילים כלי האוכל שנבחרו בקפידה, ומלווה אותם שורת נורות פחם תלויות (שנראות כאילו אף פעם לא יעזבו את עולם עיצוב הפנים).

את העיצוב הנקי והמוקפד הזה שוברים בקונטרסט ציורי קיר של ארבע אומניות: מרים וידן (Maryam Vidan), לין איב (linja), קלייר וייסברג (claw) ובלה בריל (gypsyB) אשר ציירו רק בשחור לבן, דבר המתאים גם לעיצוב בפנים וגם לימי הקרטל העליזים. שלא בכוונה הקונטרסט הזה נמצא גם מחוץ לרוקו כאשר חזית אחת שלו משופצת וחזית אחרת שלו מלאה בציורי קיר גם היא.

אם מוסיפים לכל מה שתיארתי גם את רצפת האריחים הכהה ואת השירותים, שזכו אף הם לשילוב צבעים מיוחד בחיבור שבין שחור לבין ורוד, מקבלים חוויה עיצובית מעניינת ואנינת טעם ממש כמו הסושי שמוגש (והוא מומלץ ללא שום צל של ספק).

 

נעמה ממליצה לשבת על הבר ולהזמין את רול הבית – פוטומאקי בוניטו שכולל בתוכו סלמון, אושינקו, עירית וקנפיו עם שבבי דג בוניטו מיובש ומעושן מעל, שמספק לטועם טעם קריספי נהדר. מנה נוספת נפלאה היא טרטר הצדפות – שהוא למעשה טרטר של דג מוסר עם מיצובה ובצל ירוק, המוגש על דאשי ורוטב פונזו, בתוך צדפות ז'ילרדו. חלק חשוב ובלתי נפרד מהמקום הוא תפריט האלכוהול, הכולל בירת לאגר אורז בהירה בשם יוקוזונה, שנעשתה במיוחד עבור רוקו בשיתוף עם המבשלות הדיקטטור ובאסטרס. מלבד הבירות, ישנם כמה סוגי ויסקי יפני, וגולת הכותרת שעבורה שווה אפילו לבוא במיוחד – מבחר שאין כדוגמתו בחיפה של משקאות סאקה (תביאו את הסומלייה מהבית) ושיכרי שזיפים למיניהם (יינות, ליקרים ועוד).

 

רוקו, רח' הנמל 10.

 

 

 

המתוקים של חיפה – הקונדיטורים והקונדיטוריות שאתם לא מכירים – חלק א'

"אם תמיד חלמתם לנסוע לפריז, אבל הכי רחוק שהגעתם היה כרמל צרפתי. 
אם תמיד חלמתם לעלות על האייפל, אבל הכי גבוה שהגעתם היה מגדל הנביאים. 
אם תמיד חלמתם לאכול בריוש חמאה אמיתי, אבל הסתפקתם ברוגלך בקונדיטוריה המקומית."

(מדרגות שפינוזה, צבי פטרקובסקי)  

 

תמיד חלמתי לנסוע לפריז כמאמר השיר ובקרוב גם אגשים את החלום הזה (טוב מאוחר מלעולם לא).
כשהתחלתי לתכנן מה אעשה ואראה בפריז, כמובן שחשבתי גם על האקלרים, המקרונים, הקרואסונים ומה לא. שמתי לב שמסביבי, בעיר חיפה, צמחה לה נבחרת נכבדת ביותר של קונדיטורים וקונדיטוריות שלכל אחד ואחת מהם/ן התמחות שונה. חלק מהם ומהן עובדים ועובדות בבית וחלק בבתי קפה ומסעדות.

החלטתי לראיין אותם כי סיקרן אותי איך הגיעו לתחום, מה ההשראות שלהם/ן וכמובן מה הקינוח האהוב עליהם/ן. בחלק הראשון אביא את הקונדיטורים/ות העצמאים/ות שעובדים ועובדות מהבית ובחלק השני שיפורסם בקרוב אביא את סיפוריהם/ן של הקונדיטורים והקונדיטוריות שעובדים/ות בבתי הקפה ובמסעדות.

אז קבלו את נבחרת המתוקים והמתוקות של חיפה!

אירנה משעל – Chantilly

איך הגעתי לתחום?

הגעתי לתחום האפייה לפני כ-8 שנים באופן מקרי לגמרי: הייתי בהריון ראשון בבית ומתוך שעמום החלטתי לנסות להכין עוגיות מאיזשהו בלוג שקרץ לי. העוגיות הצליחו, בעלי התלהב וזה גרם לי להתנסות ולהכין עוד ועוד דברים. תוך זמן קצר קיבלתי מיקסר במתנה ומשם הכל היסטוריה 

מפעם לפעם חיפשתי דברים יותר ויותר מורכבים- חלקם הצליחו וחלקם פחות וכך גם למדתי מהטעויות וחקרתי את הנושא יותר ויותר לעומק עד שהצלחתי להגיע לתוצאה נכונה. התמכרתי לעשייה, לתוכניות אפייה, בלוגים לאפייה. ספגתי כל פרט מידע אפשרי מכל מקום שהיה זמין עבורי. בהמשך השתתפתי בכמה סדנאות וקורסים של שפים מוערכים בארץ (ערן שוורצברד) ומחו״ל. בכל פעם אני לוקחת נושא כלשהו שמעניין אותי ולומדת אותו לעומק- מכינה שוב ושוב עד שמגיעה לתוצאה שאני שלמה איתה ב 100%. פעם זה היה עוגות ראווה, פעם טארטים מורכבים, פחזניות מושקעות, לחמי שאור, פיצות ולאחרונה נכנסתי עמוק אל תוך עולם השוקולד. התחום הזה הפך להובי הכי גדול שלי ואני גם מרוויחה ממנו מדי פעם במכירת עוגות וסדנאות אבל לרוב זאת עשייה בשביל הנשמה.

במקביל, בשנה האחרונה, למדתי גם צילום אוכל באופן עצמאי תוך ניסוי ותהייה כדי לתת במה ראויה לתוצרים שלי.

לפני כחמש שנים השתתפתי בתחרות ״הקונדיטור הבא של חיפה והצפון״ שנערכה בגרנד קניון תחת חסות של לגעת באוכל ושיפוטו של מיקי שמו. להפתעתי הרבה זכיתי במקום ראשון עם עוגת היער האדום (תותים במקום דובדבנים).

ההשראות שלי

את ההשראה לדברים שאני מכינה היום אני מקבלת מהבלוג של פיית העוגיות, מספרי אפייה מחו״ל, מאינסטגרם והרבה פעמים פשוט מהראש שלי. אני מאוד אוהבת שהדברים שלי יראו שונה ומיוחד ולא להעתיק במדויק ממישהו מוכשר ככל שיהיה.

הקינוח האהוב עליי

הקינוח האהוב עליי הוא הפארי ברסט Paris–Brest – 'המאפה הנהדר הזה נוצר לפני יותר ממאה שנה ב(הפתעה!) פריז, והוא נועד להנצחת מירוץ האופניים שבין פריז לברסט, ועל כן צורתו העגולה שמזכירה גלגל אופניים' (מצטטת מהבלוג עוגיו.נט)

אירנה מעבירה מדי פעם סדנאות פרלינים בצביעה ידנית אצלה בבית בחיפה.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי מה שהיא עושה ומפרסמת בדף הפייסבוק שלה.

צבי אבידור

איך הגעתי לתחום?

אני מהנדס תוכנה במקצועי. לפני כ- 16 שנה, אחרי תואר ראשון ושני בטכניון התחלתי לעבוד במיקרוסופט. אחרי כמה שנים, הציעו לעובדים סכום כסף כדי ללמוד או לעשות משהו נחמד מחוץ לעבודה. אחת האפשרויות היתה ללמוד לימודי קונדיטוריה בדן גורמה בחיפה. נרשמתי יחד עם אשתי והתחלנו ללמוד. המורה היה מיכה גינטר, שלימים התברר שהוא מאושיות הקונדיטוריה בארץ. מיכה שפע ידע, מקצועיות, דיוק, ותשוקה עצומה לתחום שפשוט נדבקה בי. התאהבתי בקונדיטוריה וגם אחרי סיום הקורס אפיתי מדי פעם. אחרי הולדת ילדי הראשון נגררתי לחיי העבודה והמשפחה באופן שעצר את עיסוקי הקונדיטוריה. אחרי כמה שנים, החלטתי שאני מתגעגע. התחלתי לעקוב אחרי הבלוגים של נטלי (עוגיונט) ושל שרון היינריך (paris chez sharon). והחלטתי לחזור לעניינים. לקחתי את כל ימי החופש שהיו לי, ובמקום לטייל, החלטתי להישאר בבית ולא לצאת מהמטבח. כמו מהנדס טוב עברתי על כל הבלוג של נטלי, פתחתי גיליון אקסל וסידרתי לי מתכונים לפי כמה אני רוצה להכין אותם וכמה זמן הם אמורים לקחת. את כל תוצרי אותה חופשה אפשר למצוא כאן.

הבלוג של שרון נתן לי את הדחיפה לכוון לרמה אחרת לגמרי. שרון מסקרת בכישרון רב את הפטיסרי העילי הצרפתי, ואני גיליתי עולם שלם של תיחכום ויצירתיות אינסופית. בעזרת הרבה חברים שרכשתי בפייסבוק, סדנאות, ספרים ונסיונות למדתי הרבה וגם לימדתי. הספקתי גם לבקר בפריז כמה פעמים (חובה לכל קונדיטור מקצועי וחובב!). ואפילו לעשות גיחה קצרה יחסית (לצערי) לריאליטי האפייה בייקאוף, יחד עם יובל משה המוכשר. אני משתדל להכין קינוחים חדשים בכל פעם שמזדמן. כמובן בתלות בזמן הפנוי שיש לי 

ההשראות שלי

אני מאוד אוהב קינוחים בעיצובים נקיים ולא בומבסטיים. אוהב מאוד שילובי טעמים חדשניים ויצירתיים (טעמתם פעם עוגת גבינה ועמבה? . השפים האהובים עלי הם קלייר דמון ופייר הרמה. השראה אני מקבל מהמון מקומות. אני קורא על, ורואה המון יצירות של שפים מכל העולם, וגם של הרבה קונדיטורים מוכשרים פה בישראל, וכל יצירה כזו מציתה את הדמיון ומביאה עוד רעיונות.

הקינוח האהוב עליי

הקינוח הכי אהוב עליי הוא קינוח האיספהאן של פייר הרמה שביס ממנו גורם לי לפיק ברכיים כל פעם מחדש.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי צבי בדף הפייסבוק שלו.

עדי ניצן – עדיני מתוקים

איך הגעתי לתחום?

הגעתי במקרה ממש. לפני כמה שנים טובות הכנתי עוגת יומולדת לחברה וראיתי כי טוב. התחלתי להכין מתכונים של קרין גורן ואילתרתי עליהם וקצת שיניתי אותם, בעיקר ניסיתי להפחית מהחמאה  אחרי הצבא גיליתי בתוצאות של בדיקת דם שהכולסטרול שלי גבוה, אז חיפשתי מתכונים בלי חמאה/עם פחות חמאה, ועכשיו הכיוון הטבעוני מעניין אותי במיוחד. בהמשך עשיתי קורס קונדיטוריה של משרד העבודה, קורס אינטנסיבי של 8 חודשים, 8 שעות כל יום, עם לימודי צרפתית ותברואה וכל מיני קורסים אחרים , אבל למדתי המון בקורס ובסופו עשיתי סטאז' במלון רויאל ביץ' באילת עם חברים. עברתי למרכז ועבדתי בכמה מקומות, כל מקום לתקופה קצרה ומשהו לא הסתדר לי.

הרבה אנשים חושבים שקונדיטוריה זה נצנצים ופרחים ומלא שוקולד וכיף, אז זה גם זה, אבל בעיקר הרבה עבודה קשה ומאומצת, על הרגליים, ליד תנורים חמים.. זכיתי (ועדיין) להרבה כוויות בחיי. בחרתי להפסיק לעבוד בקונדיטוריות ועברתי לפריז, שם למרבה ההפתעה (של רוב האנשים) לא עסקתי בקונדיטוריה אלא עבדתי באל על ובעיקר אכלתי דברים טעימים. בפריז גיליתי המון טעמים ושילובים של מרקמים שלא הכרתי קודם, תחכום שהפתיע אותי וריגש אותי ממש.

באחת מארוחות השישי עם המשפחה הכנתי עוגת שמרים טבעונית עם שוקולד ולא הכרזתי שהיא טבעונית, נתתי לכולם לטעום. התגובות ריגשו אותי מאוד ואחיי הגדולים אמרו שהעוגה מזכירה להם את העוגה של סבתא ז"ל. מאז המשפחה שלי מאחוריי ואני מוכרת עוגות ועוגיות. יש תקופות שיותר, יש תקופות שפחות.. אבל זה כבר חלק ממני. אני נהנית להתנסות ולבדוק ובחרתי שהעסק שלי יהיה גם vegan friendly כי לכולנו מגיע תענוג מושחת ומבחינתי זה סוג של אתגר להכין מאפים טבעונים גם למי שאוכל כל ולהפתיע אותו שטבעוני יכול להיות גם טעים!

ההשראות שלי 

אמא שלי שפירגנה ומפרגנת לי ונתנה לי להיכנס למטבח ולנסות ולהתנסות וכנראה שהיא הלקוחה הכי גדולה שלי 
שרון מהבלוג paris chez sharon. אני הכי מקנאה בה בעולם. העבודה שלה זה להתמנגל עם שף קונדיטורים ולהעביר סיורי אוכל בפריז. עוד חלום גדול.
בלוגריות שאני מאוד אוהבת: נעמה גאון, נטלי לוין (עוגיו.נט), מאיה מרום (בצק אלים)

קינוח אהוב עליי

הקינוח שאני הכי אוהבת- עוגיות! עוגיות זו אהבת אמת מבחינתי.
אחד מהחלומות שלי הוא שיהיה לי מקום שהוא אך ורק של עוגיות (מוכנה להתפשר על להוסיף לו קפה גם).

תוכלו לעקוב אחרי עדי ולהזמין ממנה בדף הפייסבוק שלה.

ניצן ורדי – Sweet Talk

איך הגעתי לתחום?

זה התחיל כתחביב. אף פעם לא התעסקתי בשום דבר שקשור לאוכל.
התחלתי לאפות ובמקביל רציתי ללמוד צרפתית. איכשהו נפלתי על תכנית טלוויזיה צרפתית בשם 'qui sera le prochain grand patissier' – מעין תחרות לפטיסיירים מקצועיים. התאהבתי בטכניקה, ביצירתיות, בדיוק. אף פעם לא ראיתי קינוחים נעשים בצורה כזו וזה מאוד סיקרן אותי. תוך כמה חודשים נרשמתי לקורס פטיסרי בבית ספר 'בישולים'. לא באתי במחשבה שאני רוצה להתעסק בזה. זה היה קורס של שנה ותוך כדי הקורס הגעתי למסקנה שאני רוצה להתעסק בזה באופן מקצועי. אני מרגישה שזה יצא מעניין כי אני בסיבוב שני. בסיבוב הראשון למדתי צילום ואמנות ודווקא בגלל שנכנסתי לתחום חדש בגיל פחות צעיר, זה איפשר לי לבוא עם ניסיון ויותר רצון לבנות משהו ולהתבסס.

ההשראות שלי

הפטיסרי הצרפתי בראש ובראשונה. יש משהו מאוד מקצועי ופרפקציוניסטי במקום של הטכניקה והגישה הצרפתית לקינוחים ואני מאוד אוהבת את זה.
הקינוחים של פייר ארמה שטעמתי היו מדהימים והוא לא סתם נחשב המלך.
יש שף פטיסייה יפני בשם מורי יושידה שמביא את הטאצ' היפני לא בכך שהוא עובד עם מאצ'ה  ויוזו וחומרי גלם יפניים, אלא משהו בגישה שלו. למשל, הוא הפטיסייה הראשון שראיתי שעושה מוס בלי גלסאג' (ציפוי מבריק שנהוג לצפות בו את המוס). אני מתחברת לזה באופן אישי. יש בזה לדעתי משהו חופשי יותר – כמו ההבדל בין גן צרפתי לגן אנגלי. זה עדיין הכי מדויק ומושלם אבל חופשי יותר.
ז'אק ז'נה הוא פטיסייר צרפתי שעושה דברים ממש קלאסיים בלי הרבה רכיבים, מאוד פשוטים ומאוד מאוד איכותיים.
יש שפית בשם קלייר דמון שעובדת בצורה מאוד עדינה עם טעמים. היא שפית אישה שזוכה לפופולריות רבה מאוד למרות התחום הגברי מאוד.
המקומיות היא גם משמעותית מבחינתי. אני רוצה לעשות דברים שמתאימים לעונה ולמקומות שאני עובדת איתם. להכין דברים שנוצרים מההשראה של הפטיסרי הצרפתי אבל מביאים את הטעמים המקומיים ושיש בהם יותר קלילות. הצורך שלי לעשות משהו נקי ופשוט גם קשור באיזשהו מידה לזה שאני נמצאת כאן.
התחום עצמו מעורר השראה – יש אינסוף אפשרויות לטעמים, שילובים וחומרי גלם. אני כל הזמן מרגישה שיש לי יותר רעיונות מאשר שאני מסוגלת לבצע.

קינוח אהוב עליי

אני מאוד אוהבת את הטארטים שאני כל הזמן מנסה לחדש. זה בסה"כ קלתית של בצק פריך אבל אני מוצאת מילויים חדשים כל פעם. מבחינתי הפריכות של הקלתית יחד עם הרכות של הקרם זה השילוב האהוב עליי יחד עם אינסוף אפשרויות שאפשר לעשות איתו.

תוכלו לעקוב אחרי ניצן ולהזמין ממנה בדף הפייסבוק שלה.

והבאנו לכם הפתעה לא צפויה:

רומן גורביץ מבר היין והקוקטיילים הבטארד

החליט להתאים לארבעה קינוחים את היין שהולך איתם הכי טוב:

 

מקרון

מקרונים יכולים ללכת נפלא עם מוסקטו, אבל אם כבר, אז למה שלא נלך על משהו יותר מעניין? Rumeni muškat של יקב Kobal הסלובני. מתוק, אבל לא מתוק של "סכרת". על סף תסיסה עדינה, נעים וילווה את המקרונים בצורה נפלאה.

עוגיות שוקולד וחמאת בוטנים

חמאת בוטנים ופורט, זה כמו דיוויד גילמור ורוג'ר ווטרס. אופציה נפלאה ונוחה במחיר תהיה Quinta do Estanho – Fine Ruby. מתוק וריבתי. תפעילו מזגן ותהנו.

טארט פירות

בועות בועות בועות… שמפנייה יבשה תלווה אותנו נפלא. בנוסף, בטארטים עם חמיצות גבוהה יותר (כגון הלימון או הפסיפלורה) אפשר ללכת על משהו קצת יותר ייחודי, כגון ה"באכוס" של JWF מפרנקוניה. חצי יבש בעל חמיצות חדה שתלווה אותנו מצויין.

פרליני שוקולד

מלך הקינוחים, לצד מלך יינות הקינוח. יינות סוטרן, המגיעים מדרום מזרח בורדו, ידועים במתיקות האלגנטית שלהם. ליווי מושלם לסוף ארוחה

לפעמים המ(א)רק הוא תירוץ – פוסט אורח מאת איתי נוביק מגרמניה

 אז חורף וקררררר….

אתם מתחת לשמיכה כמובן. חוץ מלחבק את הכלב או את החתול או את שניהם ולהתחתן עם שמיכה חשמלית (ששמה משה) מה שנותר הוא לבשל והרבה. אנחנו בכל מקרה גם כותבים בשבילכם כדי שלא תשתעממו בלילות החורף הארוכים והקרים.

האמת שהתגעגענו לארח פה כותבים מרחבי העולם ובדיוק נפלה לידינו ההזדמנות כבננה בשלה. איתי נוביק, ישראלי שחי בגרמניה, פירסם מתכון מצוין למרק באחת מקבוצות הפייסבוק שהבלוג חבר בהם וגרם לשבוע שלם של אושר טעים לבלוג ולבני ביתו.

החלטנו שגם לכם כדאי ליהנות מהמרק הנפלא הזה ועל הדרך גם לקרוא קצת על תרבות האוכל בגרמניה שמתאימה כמעט כל השנה לחורף (או מקסימום סתיו) הישראלי. אז איתי, הבמה שלך מעכשיו:

ארוחת עשר בווארית
Weißwurst, כשמה כן היא, נקניקיה לבנה (גרמנית היא שפה מאד פרקטית, גם כשזה מגיע לאוכל), שמוגשת איזור בוואריה עד שעת הצהריים. הנקניקיה הזו, השתרשה כשם נרדף לארוחת בוקר בווארית והיא מוגשת עם ברצל – לא טעות הקלדה! – (כעך), חרדל מתוק וכוס קטנה של בירת חיטה. הוויסוורסט היא לבנה, מאחר ובניגוד לנקניקיות האחרות היא אינה מעושנת ולא מכילה ניטרטים או צובענים אחרים. לפני עידן הקירור המודרני, נקניקיה כזו לא הייתה שורדת עד הערב ולכן נהגו לאכול אותה, מיד אחרי ההכנה, עוד בשעות הבוקר. במאות הקודמות, כשעבודת כפיים הייתה נפוצה, נהוג היה לאכול עוד משהו בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, ארוחת עשר שכזו וזו הייתה הווייסוורסט. בימינו כמובן, ניתן לשמור על הנקניקיות טריות גם אחרי חצות היום, אבל המסורת נשמרה. הנקניקיות עשויות מתערובת של חזיר ועגל והן מתובלות בפטרוזיליה ותבלינים נוספים, שמשתנים לפי איזור הייצור. בתיאבון!

מרק עדשים עם כדורי בשר

קשה לי לומר שעדשים תפסו אצלנו מקום מרכזי במטבח בילדותי. למעשה, המנה היחידה שאני זוכר עם עדשים הייתה מג'דרה. למרות שמרקי (או נזידי) עדשים הם עתיקים לפחות כמו התנ"ך, לא זכור לי שמרק עדשים היה חלק מהמטבח. העדשים הן מהקטניות הנפוצות ביותר ומן הקדומות ביותר. הן גם מהקטניות הקלות ביותר לטיפול, הן דורשות השרייה קצרה בלבד ובישול קצר מרכך אותן, בניגוד לשעועית למשל. הן מתאימות למאכלי חורף וקיץ ובמטבחים רבים שמור להן מקום של כבוד. באיטליה ובספרד נהוג לאכול עדשים בערב ראש השנה, כסימן למטבעות הכסף שעתידים להגיע ובגרמניה מרק העדשים הוא מאכל מסורתי ומרכזי שנועד לחמם את הבטן בחורף הארוך והקשה.
למרות שלא מדובר במאכל שאני מכיר מהבית, אני מבשל את המרק הזה כבר הרבה שנים והוא עבר גלגולים ופיתוחים לאורך השנים. ניתן להכין אותו גם ללא הבשר, אך אחרי ניסיונות רבים עם ובלי, אני יכול להעיד שהבשר מעמיק את טעמיו ומסמיך את המרקם. את המרק אני אוהב להכין עם שלושה סוגי עדשים, שכל אחת נותנת את בת הטעם שלה. העדשים השחורות עמידות יותר בבישול וישמרו על צורתן גם בבישול ארוך. הן גם נקראות עדשי בלוגה בלעז (Beluga lentils) על שם הדמיון הצורני לקוויאר, והן נחשבות גם ליוקרתיות ביותר מבין כל העדשים. קיימים מספר סוגים של עדשים ירוקות ואני פחות מחבב את העדשים השטוחות הגדולות, אלה שנוטות לצבע חום בהיר, אבל ניתן להשתמש גם בהן. אישית אני מעדיף את הקטנות יותר, בצבע ירוק כהה. העדשים הכתומות מתבשלות מהר מאד ומאבדות מצורתן, בנוסף לטעמן הטובה, הן יסמיכו את המרקם של המרק.
המרק מכיל הרבה תבלינים, שיוצרים כולם יחד, בשומת שתעטוף את כל הבית. הריבוי לא תמיד נחוץ, אבל ביחד עם העדשים הוא הרמוני בטעמיו ויוצר איזון. אני מעדיף את השימוש בזרעי כמון ולא באבקה, שנותנים טעם טרי יותר, אבל גם מוסיפים משהו למרקם. זרעי הכוסברה, יתאימו גם לשונאי הכוסברה (הדחייה היא רק מהעלים הטריים, אך לא מהזרעים) ויוסיפו עוד משהו לניחוח הלימוני.

צילום: איתי נוביק

חומרים ל 4-5 מנות

3-4 כפות שמן זית
בצל אחד בינוני
כרישה אחת
2-3 גזרים
200 גרם סלרי עלים או ראש ואפשר משניהם
שתי שיני שום
שתי כוסות (500 גרם) עדשים שחורות או ירוקות ורצוי משתיהן מושרות לשעה לפחות, אפשר גם ללילה
חצי כוס עדשים כתומות מושרות לשעה
חצי קופסא (200 גרם) שימורי עגבניות איטלקיות (סאן מארצ'אנו הכי מוצלחות) או עגבניות טריות באותה הכמות
שתי כפות רסק עגבניות
כפית זרעי כמון
כפית זרעי כוסברה (אופציונלי)
2 כפיות ראס אל חנות או חוואייג' למרק
1 כפית פפריקה מתוקה
פלפל שחור
מלח
1 כף לימון כבוש או לימון טרי מגולען קצוץ עם הקליפה
פטרוזיליה
2-3 עלי דפנה

לכדורי הבשר:
500 גרם בשר טחון באיכות טובה
50-100 גרם פטרוזיליה קצוצה דק
1 כפית פפריקה מתוקה
½ כפית פפריקה חריפה
1 כפית זרעי כמון
ביצה אחת
חצי כפית מלח
2 פלפלים יבשים ארוכים קצוצים (אופציונלי)

להגשה:
שמן זית
פטרוזיליה קצוצה
פלחי לימון

הכנה:

מחממים שמן זית בסיר כבד ומטגנים את הבצל והכרישה.
אחרי שהפכו שקופים, מוסיפים גזר וסלרי ומשחימים אותם מעט. מערבבים כל הזמן על מנת שהירקות ישחימו אך לא יישרפו. כשמרגישים את ריח הסלרי והגזר באוויר, מוסיפים שום קצוץ ואת התבלינים, כמון, ראס אל חנות או חוואייג', פפריקה מתוקה, כוסברה ופלפל שחור. חשוב לטגן את התבלינים בשמן לפני שמוסיפים את המים. חלק מחומרי טעם בתבלינים, מסיסים בשמן ולא ישתחררו בלי הטיגון.
ברגע שהשום מתחיל לתת ניחוח מוסיפים את הלימון הכבוש, עגבניות קצוצות ושתי כפות רסק עגבניות ומערבבים.
מוסיפים את העדשים השחורות והירוקות, אחרי שסוננו ממי ההשריה ומערבבים.
מוסיפים מים רותחים עד לגובה ¾ מגובה הסיר. חשוב שגובה המים יהיה לפחות 2ס"מ מעל העדשים שייספגו את רוב המים במהלך הבישול.
מוסיפים שני עלי דפנה וכמה גבעולי פטרוזיליה. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים על אש נמוכה כשעה.

מכינים בינתיים את כדורי הבשר.
שמים את כל המרכיבים מלבד הביצה והמלח בקערה גדולה. מפרידים את הביצה ומוסיפים את החלמון ומערבבים את כל המרכיבים.
לשים ביד מספר דקות עד שהתערובת אחידה. בשלב הזה, התערובת תהיה יחסית יבשה.
מקציפים את החלבון בקערה נפרדת לקצף יציב עם המלח ומוסיפים אותו בתנועות קיפול רחבות לתוך התערובת. מערבבים עד שכל החלבון נבלע בתערובת. אפשר כמובן לוותר על ההקצפה, אבל היא מוסיפה רכות למרקם של הקציצות.

כעבור שעה מכניסים למרק את העדשים הכתומות, מסוננות מנוזלים ובוחשים. אם מפלס המים ירד, ניתן להוסיף עוד מים רותחים לסיר. מסדרים את הקציצות מעל התבשיל, אחת ליד השניה. בשלב הראשון הן לא צריכות להיות מכוסות בנוזל, והן יתבשלו באדים.
מביאים שוב לרתיחה, מורידים את האש ומכסים שוב, מבשלים עוד חצי שעה עד שעה וחצי. אחרי חצי שעה אפשר לערבב את המרק והכדורים ולהוסיף מלח. הבישול הממושך לא הכרחי, אבל יעמיק את טעמי המרק.

מגישים בקערה עמוקה, מעטרים בשמן זית טוב ומעט פטרוזיליה קצוצה מלמעלה ופלח לימון ליד.

איתי נוביק הוא מעצב אוכל ומדריך טיולים קולינריים בברלין. המותג שלו, Elements of Food, מתמקד בהיסטוריה הקולינרית של ברלין והאזור ובחיבור שבין אוכל לאסתטיקה.

צילום: כפיר חרבי

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם מיטל נסים

ספרי קצת על עצמך 
משוררת, מורה, קרייתית, אמא של יערה ואסף, בת זוגו של אייל סוסן, שף.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
עובדת על ספרי השלישי, 'לא אבודה בקריון'. פואמה על מרחב קניוני כמשל לכיכר העיר.

מה התשוקה שלך?
אהבה.

איפה את פותחת את היום?
בבית הספר… עם הכיתה שלי.

אוכל רחוב אהוב
עלי גפן בכל ורסיה, גם מקופסת שימורים.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
אין לי תרבות קפה כזו במרחב שבו אני גרה. זה לא שאין בתי קפה, אולי יש, ובדרך כלל רשתות, אבל אין לי פנאי לשבת בבית קפה בשלב זה של חיי.

כשאת מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
אצל אמא שלי, אצל אמא של אייל. אוכל מאוד פשוט, מיני תבשילים, מצריים בעיקר. אני אוהבת במיוחד לוביה.

איפה את סוגרת את הערב?
בבית… עם אייל והילדים.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
מסעדת הפועלים 'עדנה מוכתר' בקצה רחוב דרך יפו. בעיקר מאכלים עירקיים במחיר עממי.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
אמא שלי שעבדה מגיל 17 בבנק דיסקונט סניף ראשי בחיפה בעיר התחתית עד שפרשה. אין מי שלא הכירה עד דק: החנווני, התופרת, מחלק העיתונים, הקבצן, הזכיין של מפעל הפיס. ומפה ועד אילת, הסיפורים שהם מאוד יפים ומאוד לוקאליים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
לילך ובר היא המוזה שלי, חברת הנפש שלי, אחותי. המילה חיפה עבורי כמעט הייתה ריקה ממשמעות בלעדיה בחיי. נכון הוא שיש לי משפחה בחיפה ושאני אוהדת הפועל חיפה, אבל חיפה, עבור קרייתית כמוני, תמיד הייתה קצת לא מושגת, לא שלי. לילך נתנה לי אותה במתנה וברוחב לב ועשתה אותה שלנו. כמו פרומתאוס שגנב את האש מהאלים, היא קצת גנבה אותה בשבילי, שתהיה גם לי חיפה שלי ולא איזה מושא תשוקה או הווית חיים של ילדים כרמליסטים.

המעמד היצירתי בחיפה והפעם עם ענבל לוינזון

ספרי קצת על עצמך 
ענבל גלגל. חיה ב ואת הדר, מבלה את ימי בהזייה של שוק תלפיות בארטישוק – בוטיק מזון, מעדניית בריאות וארץ פלאות טבעונית. חובבת טירוף, אקטיביסטית עצלה, סוציאליסטית רודפת כוח, לא מאמינה שצריך לעשות שום דבר אלא אם כן הוא טוב ונעים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?
מתוך מהמשימה המשותפת של כולנו – פענוח האושר והפצתו, אני מתעסקת כבר הרבה זמן בשאלת הפרנסה הטובה. איך לקיים את כל השפע שאנחנו דורשים לעצמנו בלי לשעבד אף אחד, גם לא את עצמנו, בלי לסבול או לתמוך בסבל- ברור לי שזה רק עניין של סנכרון. באופן הפרקטי ביותר אני מקדישה את עצמי ללייצר רווחיות מהעסק המקסים שבניתי כיוון שרק רווחיות תעניק לו נצחיות. בין לבין אני נהנית לשקוע באינסוף שיחות עם עוברי אורח בשוק על איך ראוי שנתפרנס, איך אנחנו מסכימים או מתכוונים לזמן שכסף ואנרגיה יוזרמו לדברים שטובים בעניינו. ועל אוכל וצריכה ואידיאולוגיה ועל איך בטוב לעשות את מה שנכון בעינינו.

מה התשוקה שלך?
תיקון עולם. ככל שאני מתבגרת זה נראה לי פחות ופחות גדול אז אולי אפשר לקרוא לזה רק תיקון. אפילו כיוונון. פעם חשבתי שהעולם כל כך גרוע שצריך לפתור דברים שהם גדולים מכדי להבין, ושזה נורא קשה ואולי בלתי אפשרי, היום נראה לי שממש קרוב אלי, סביבי – יש אינסוף דברים שמפריעים לי באופן אישי וחובתי האישית היחידה היא לתקן אותם מיד. וכשזה כיף זה כי זה עובד.

איפה את פותחת את היום?
לאט באיחור וברוגע, סיגריה וקפה בחצר קסומה ואורבנית במיוחד.

אוכל רחוב אהוב
פלאפל בשקית עם קצת חריף

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
ארטישוק- בלי ספק הקפה קר הכי טוב בעיר 3>

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
לרוב אני הולכת לאיבוד בעקבות אפליקציות טבעוניות ומנסה לדחות את הרעב שלי מרוב התרגשות עד שאני מוצאת את עצמי מבולבלת באיזשהי תחנה מרכזית מתענגת על סלטייה מפוארת של שווארמה.

איפה את סוגרת את הערב?
הכי טוב בבית, ככה אפשר להספיק הכי הרבה שיחות/ טקסטים/ סדרות מעוררות השראה לפני שהגוף מוותר.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
לבלות יום שלם בלצבוע מדרגות במסדה לוורוד איכסה סתם ככה.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
הזיכרון הכי חזק שלי מהילדות בחיפה וגם הפחד הגדול שלי מלחזור זאת החוויה של ללכת ברחוב ולשמוע מכל הסלונים את אותה טלוויזיה. לשמחתי זה זיכרון מוטעה, כי יש בחיפה את הדר – ועל אף הטינופת (הפתירה ונפתרת) נפלא פה, וגם אז הייתה והיו טלוויזיות שפשוט הקשיבו להם יותר חלש ובכל מקום יש הדר ובכל אדם יש ממש הרבה דברים.

חיפא/י שנתן/נה לכם השראה
שושי מאניצ'ה שבנדיבות ופתיחות אינסופית הראתה לי איך בוראים מקום בעולם. וסבתא אלן, מחלוצות רחוב מסדה.

צילום: איתן סרבר

המעמד היצירתי עם גילה לבני זמיר

ספרי קצת על עצמך

חיפאית מלידה. גדלתי בנוה שאנן של שנות ה-60 והמעבר באמצע שנות ה-70 לבית הספר התיכון לאמנויות ויצ״ו היה אחד הצעדים המשמעותיים שלי בהתבגרות בחיפה: היציאה מהשכונה החד מימדית וההתחברות להוויית מרכז הכרמל של אותן שנים על כל החוויות הייחודיות של המקום שאינן קיימות בו יותר.

נשואה 34 שנים לאמנון אהוב ליבי, אותו פגשתי בשנה הראשונה ללימודי במחלקה לעיצוב גרפי במרכז האקדמי לעיצוב ויצ״ו. אנו מתגוררים באותו בית שקנינו בשנת 1985 בשכונת הדר. לא הכרנו אז את המושג: ״התחדשות עירונית״ , אבל היינו תחילתה של ההתחדשות הדמוגרפית של הדר, כשחברים שראו כי טוב עברו לכאן וחבר הביא חבר. ככה נוצרה קהילה שהלכה והתרחבה והיום הדר היא השכונה הכי מרתקת וססגונית. יש תושבים.ות שפועלים לקידום איכות החיים במקום ביזמות ואחריות. את המודל הזה צריך לקדם לכל השכונות בעיר.

אנו הורים לשתי בנות ובן, סבא וסבתא לנכדה . ילדי חיים בשכונה בדירות משלהם ובונים כאן את חייהם. שלושת ילדי למדו בביה״ס הפתוח ובמגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות ויצו שהפך לרעות. נכדתי הולכת לגן הדו לשוני בשכונה ואני מאמינה גדולה ברעיון של מערכת החינוך הדו לשוני כביטוי האותנטי לחיים משותפים נורמטיביים.

אני מעצבת בנשמה וכדרך חיים: התחלתי את חיי המקצועיים כמעצבת תקשורת חזותית והיום עוסקת בעיצוב תודעה ומציאות: אני יועצת תקשורת וקשרי ממשל, יועצת לחברת כנסת וללקוחות פרטיים.

על איזה פרויקט חשוב לך את עובדת כרגע?

שינוי מפת הפוליטיקה והמנהיגות בחיפה כדי להפוך את חיפה עכשו לעיר שהיא צריכה ויכולה להיות. נשבר לשיר ולדבר על חיפה במונחים של ״חיפה עיר עם עתיד״. העתיד הוא עכשו ואני מתכוונת להוביל מהלכים משני מציאות כי עכשו זה הזמן של חיפה.

מה התשוקה שלך?

אהבה, אופטימיות ושמחת חיים. הידיעה הברורה שמגיע לכולנו לחיות חיים טובים והוגנים. איני מוכנה להשלים עם המשך שלטונם של נבחרי ציבור שלדעתי (ודעת רבים) מעלו באמון הציבור ובגדו בשליחות הציבורית שלהם. אני מאמינה גדולה ביכולתו של היחיד.ה ליצור שינוי תוך שיתופי פעולה קהילתיים. צריך להפסיק לפחד ופשוט לעשות. אין ממה לפחד. ברגע שמשנים את הכללים, מבינים כמה אלו שלמעלה פוחדים מהציבור ומיכולתיו.

איפה את פותחת את היום?

בבית, שש בבוקר, לאחר שאני מאכילה את חיות הבית, אני יושבת על הספה מול החלון הפנורמי שבחזית הצפונית של ביתי ושותה את קפה הבוקר הראשון. מביטה אל הנמל, הים, אל הרי הצפון ובעיר המתעוררת.

אוכל רחוב אהוב

פלאפל. רק פלאפל הזקנים (נג׳אלה) בואדי ניסנס. נאמנות של עשרות שנים שעברה לדורות הבאים שלנו. יש לי גם זיכרון חווייתי, מנחם וטעים של שתיית סחלב חם מעוטר בשברי פיסטוק, קוקוס מגורד ומי ורדים, בליל חורף גשום, מתחת לגגון של עגלת הסחלב שהיתה ברחוב אבן סינא ליד קולנוע ארמון.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
קפה הפינה במסדה וסושי אינסיידאאוט במסדה, אני גם אוהבת את מבשלת הבירה שבשוק תלפיות ואת מסעדת תלפיות של אילן.

כשאתה מחוץ לעיר איפה את אוכלת?
איפה שבא לי. לא עושה מזה ענין.

איפה את סוגרת את הערב?
על המרפסת עץ בכניסה לבית, משקיפה על העיר ואור היום שהולך ונמוג, איך האפלה עוטפת את העיר, האורות הולכים ונדלקים ומנצנצים מבין ענפי העצים שבחצר

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
קולנוע עממי בנוה שאנן, רחוב מסדה, שוק תלפיות, השוק בואדי ניסנס והעיר התחתית.

זיכרון נוסטלגי מחיפה

1970, חנוכה-בקולנוע אורה, לאחר הופעת להקת חיל הים שהכוכב שלה היה חייל צעיר בשם שלמה ארצי. היה קר וגשום. לאחר ההופעה הלכתי עם הורי ועם אחי עמית לאכול בצמחוניה ברחוב הרצל: מרק ירקות וכיסוני בצק (פירושקיס) ממולאים בתפוחי אדמה ומעוטרים בהמון בצל מטוגן שוחה במרגרינה. היה טעים ונורא התרגשנו מהלהקה. שנים אחר כך הייתי סגנית קצינת החינוך של חיל הים ושיחזרנו את המופע המיתולוגי ההוא עם אנשי המילואים של הלהקה. אחי היה מפקד סטי״ל.

חיפאי/ת שנתן/נה לכם השראה

היתה לחברת ילדות שלי סבתא יקית שנטשה את גרמניה מאחוריה והשתלבה בדרכה במציאות הישראלית המקומית. היה לה בית קטן עם גג אדום על צלע ההר, בתחילת רחוב נתיב חן בנוה שאנן, עם גינה של טרסות תלולות פורחת ומטופחת. הבית היה קטן ומוקפד והיתה בו אוירה קצת לא מפה-לא טיפוסית ישראלית כמו שהיתה בנוה שאנן של שנות ה-60. היא טיפלה בגינה במסירות ביחד עם הגנן איתו היתה משוחחת בערבית במבטא יקי. אני זוכרת שהייתי מוקסמת ממנה והיא הצחיקה אותי בערבוב הייקי מזרח תיכוני שלה.
הבית הזה מזמן לא קיים. חשבתי אז שאני רוצה כזה בית. במידה רבה יש בבית שלי משהו שמזכיר אותו.

המעמד היצירתי והפעם עם עידו מרקוס

אנחנו פותחים את המדור עם עידו מרקוס, אמן ואוצר המתגורר בשכונת הדר בחיפה. עידו נשוי לליבי קסל, צלמת וידאו וסטילס ואב לאבשלום. הוא מהאנשים האלו שעושים דברים באנרגיה עצומה ובסערה ותמיד עם חיוך על הפנים.

ביום חמישי הקרוב, ב 23.11.17 הוא יפתח תערוכת יחיד בגלרית רוטשילד שבתל אביב. אנחנו מאוד ממליצים ללכת – מדובר באמן מעולה שגם משתבח עם השנים ונושא התערוכה מרתק.
לא נספר כדי לא לספיילר לכם, רק נאמר שהתמונות מבוססות על דמויות אמיתיות שהתקיימו וחיו כאן חיים שלמים. בקיצור – קבלו אותו!

 

השידה של לוסי
שמן על בד
300 על 180 ס״מ
2013-2015

 

ספר קצת על עצמך
שמי עידו מרקוס – אמן ואוצר, חי בחיפה כמעט עשור – עם הפסקות – חלק ממקימי גלריה האגף בעיר התחתית חיפה ומורה בבית ספר לאמנות הנביאים חדר עבודה. עובד על תערוכת יחיד שתפתח ב23/11/17 בגלריה רוטשילד בתל אביב.

על איזה פרויקט חשוב לך אתה עובד כרגע?
כרגע עובד במקביל על 2 מיצבים חדשים – אחד סודי והשני זה מיצב שמורכב מ500 עבודות שכולם נבעו מצילום ארעי אשר תפס אותי  ברשת של חברה והפך לסוג של אובססיה וסקרנות לגבי עבודה למול דימוי יחידני דרך צבע והפשטה. בעצם לאחר שנים של התמקדות בציור ורישום אני משלב 2 אהבות שלי שזה צילום וציור דרך פירוק הדימוי הדיגטלי והפיכתו לחומר.

מה התשוקה שלך, הדבר שמניע אותך?
מניעים אותי הרבה דברים – בעיקר מוזיקה ואנשים אשר מקיפים אותי , אמנים אשר עובדים לידי ואני גדל איתם, החיפוש אחרי מפלט ושקט מהמציאות האלימה הפך את הסטודיו למקום בו אני מתנתק ופשוט מתחבר לרגשות הכי פשוטים שלי ומצד שני מאתגר את עצמי ללכת למקומות שלא חשבתי שאגיע, לרוב עובד במקביל על כמה דברים וזה מתאים לקצב בו אני חושב וחי – כול דבר  שקשור לאמנות-מהיסטוריה ועד לקולנוע מסקרן אותי ולמרות ההרגשה שאנו חיים בקוביה הונגרית דחוסת דימויים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מונע מהצורך להוציא – אם בצבע ואם ברעיון את הדרך בה אני חווה את המציאות.

איפה אתה פותח את היום?
פותח את היום בסטודיו-רבע שעה על הגיטרה – קפה – ואז פשוט מוזיקה ולהתחיל לעבוד.

אוכל רחוב אהוב
אוהב לאכול בפיצה לינגה – אחרי שנים שלא היה לי פיצה טובה ליד הבית זה קרה ואני מנצל את זה די הרבה.

מה הפאב/קפה השכונתי שלך?
יושב בקפה ניצה, אוהב את הצומת עליה הקפה יושבת  יש בה תמהיל של רעש ויופי והצוות שם נחמד במידה הנכונה ונותן לך שקט.

כשאתה מחוץ לעיר איפה אתה אוכל?
כאשר אני מחוץ לעיר אני לרוב אוכל בפיצה סלייס ברמת השרון-סוג של נוסטלגיה מהעבר אבל אם אני ליד אז אני תמיד עוצר ואוכל איזה סלייס ומיץ ענבים גרוע.

איפה אתה סוגר את הערב?
הערב נסגר על המרפסת, עם עיפרון ביד או עם חתול אשר רוצה ליטוף.

מה הבילוי/המקום התרבותי האהוב עליך בחיפה?
בזמן האחרון ראיתי הרבה הופעות טובות בבית המלאכה – יוזמה מבורכת אשר מביאה מוזיקה מיוחדת שלרוב לא היתה מגיעה בכלל אם לא היו פותחים את המקום הזה יש בבית המלאכה את הליכלוך האמיתי ושום רצון לעיצוב יתר, כמו כן אלכוהול זול והמוזיקה רועשת שזה שילוב טוב כאשר בן אדם רוצה קצת שקט בראש.

זיכרון נוסטלגי מחיפה
זיכרון מחיפה מעלה לי ישר את הבניין בנמל 51 – בניין אשר בו הכרתי את חברי הטובים וגרתי עם בת זוגתי, האמנית ליבי קסל, בדירה של 28 מטר מרובע ולא היה חסר לנו כלום – תיפעלנו את הבר שפתחנו בקומה הראשונה של הבניין ועדיין לא היו טלפונים חכמים אז פשוט נהננו אחד מהשני ומהחיים מבלי להתבלבל, פשוט היתה תקופה קסומה ומיוחדת ללבי.

חיפא/י שנתן/נה לך השראה
אמן חיפאי שהשפיע עלי מאוד הוא חבר ואמן מוכשר בשם שחר סיון. משהו באנרגיות של הבן אדם מהרגע הראשון שפגשתי אותו והיכולות שלו לעשות אינספור דברים תמיד מפתיע אותי מחדש, אמן ובן אדם מדהים.

 פרטים על פתיחת התערוכה בגלרית רוטשילד ביום חמישי הקרוב:

חופשה כוזבת: איך נמלטתי מתוך הגלויה והגעתי לעיר פראג

"אני שונא את דיסנילנד. היא מכינה את הילדים שלנו ללאס וגאס" (טום ווייטס)

 

שיר שחלמתי על פראג

כולם אמרו לי לנסוע לפראג.
איך זה שלא היית עדיין בפראג? האנשים שם כל כך נחמדים. והאוכל כל כך טוב והבירה, הו הבירה! וממש אבל ממש זול.
אז לקחתי את הבעל, ארזתי כמה בגדים ונסענו לפראג. מלווה בהמוני המלצות לאן אפשר ללכת, מה כדאי לראות ואיפה שווה לאכול ולשתות.

כמו המון אנשים אני שונאת להודות בכשלונות. במיוחד בעידן הפייסבוק והאינסטוש שבהם הכל חייב להיראות מצוחצח, עילאי ומשובח. אם אין הילת מלאכים על המונומנט שלצידו הצטלמתי – זה לא זה. אם אין חיוך זוהר יחד עם מנה במסעדה שנראית כמו מיליון דולר – לא הגעתי ליעד. אבל אני חייבת להודות – נכשלתי ובגדול.

קודם כל לא עשיתי עבודת הכנה נאותה. אני תמיד אוהבת ללמוד על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם. לאור עיסוקיי הרבים בתקופה האחרונה, פשוט לא פיניתי לזה זמן ואנרגיה. חשבתי לעצמי: "נזרום, יהיה בסדר…". ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה. נחתנו בשדה התעופה ע"ש ואצלב האבל והדבר הראשון שראינו ליד מסוע המזוודות היה העז של בירה קוזל שמנופפת לנו לשלום:

הנמל עצמו, ובכן, בטח רובכם מכירים אותו. לנחות בשעות היום זה תמיד יותר נחמד מאשר לנחות בלילה. הבנו די מהר לאן אנחנו צריכים להגיע (למארחים שלנו שגרו בשכונה פרברית למדי בעיר), לקחנו את האוטובוס ונסענו. המארחים התגלו כנחמדים ממש, השקו אותנו והאכילו אותנו ויצאנו איתם לפאב השכונתי (Pivovar Lužiny) שממוקם בקניון ולמרות זאת הצליח לשמור על אווירת מבשלה מקומית. תחשבו על מבשלת ליבירה, רק הרבה הרבה יותר גדולה, שנמצאת בתוך קניון – חציה בחוץ וחציה בפנים. אכלנו מנה מאוד נחמדה של גבינה צ'כית מטוגנת במטבל בסגנון טטרי ותפוחי אדמה מטוגנים. לצערי הרב אחרי הערב החביב הזה הדברים החלו להידרדר.

ציור קיר שכונתי חמוד בשכונה שבה התארחנו, אי שם בפרברי פראג

הגולם מפראג

בשלב הזה אני חייבת להודות בפניכם וגם בפני עצמי – התייחסתי לפראג כאל one night stand. היא הייתה בשבילי המקום בו אני נוחתת, מעבירה יומיים-שלושה בסבבה במקומות שחייבים לראות ואז מגיעה לפולין מכורתי. "מה, את בכלל לא צריכה להתאמץ בפראג. כל האוכל והבירה מגיעים עד אליך, נכנסים לפה וגם סוגרים אותו בעצמם. והנופים מהממים – לאן שלא תלכי – כמו בגלויה". זה מה שאנשים אמרו לי – או לפחות, זה מה שכנראה רציתי להאמין שאנשים אמרו לי. Big mistake. אומרים שהיחס שאתה נותן, זה היחס שאתה מקבל ופראג החזירה מנה אחת אפיים.

היא קידמה אותנו במזג אוויר לוהט ולח עוד בזמנים שבמחוזותינו הישראלים היה נעים וסבבה (חודש יוני, may I remind you). בעיר העתיקה (העיר הגדולה) שאליה נסענו לא היה טיפת צל. כדי להקשות עלינו להתמצא, שמות הרחובות היו רשומים רק על הבית הראשון ועל הבית האחרון. מספרים? לוקסוס שטרם שמעו עליו. בצר לנו נמלטנו לסיסטר'ז קפה (Sisters) שהומלץ לנו מבעוד מועד. זה באמת מקום נהדר. הוא מנוהל על ידי שלוש בנות בגילאים וסגנונות שונים ומגיש כל מיני מנות קלילות כמו סנדוויצ'ים פתוחים שמסתבר שהם הדבר עכשיו בפראג, שייקים שונים, מרקחות ולימונדות עם כל מיני תמציות פרחים מגניבות. אכלנו סנדוויצ'ון סלק עם גבינת עזים שהיה מעלף וגרסה טריקית וקלה של אג'ז בנדיקט שאפילו אפשר ליישם בבית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ליד הסיסטר'ז ניצב לו בגאון Nasa Maso (הבשר שלנו) – הגרסה הצ'כית של המיט מרקט. אתם יודעים, מקום כזה שבו אתה בוחר חלקי בשר שנראים לך ושמים אותם על הפלנצ'ה ואז על הצלחת ישר מהאש. חזרנו לשם לארוחת הצהריים ואני חייבת לומר שלא נפלנו. מצד שני, לא לקחנו את מומלצי המקום וטעו בהזמנה שלנו. לזכותו של המקום ייאמר שהשירות מחויך ומקצועי וזיכו אותנו במחירה המלא של המנה.

בין לבין, מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים, ולאתר לפחות חלק מהאטרקציות שלכבודן הגענו, התבשלנו בחום היוקד.
זה לא שהכל היה רע. זה לא שלא היינו במקומות חביבים ואפילו ראינו מקומות מאוד יפים – אבל שום דבר במקום הזה, המתויר עד אימה, לא גרם לנו להשתאות ולעצור בהתפעלות.

אני חושבת שבשלב הזה התחלתי להבין שאין כאן באמת עיר חיה ונושמת. יש כאן גופה שהייתה פעם בחיים. אטרקציה תיירותית, עטופה בנייר צלופן, שמחוברת למכונת הנשמה מלאכותית. אני חושבת שההדגמה הכי יפה לעניין הייתה רכבי ניקוי עירוניים שנסעו מדי פעם ברחבי הכיכר הראשית ונתנו שפריצים של מים באוויר. הסתכלתי על כל האנשים בכיכר ונזכרתי בסיפורים על הנסיונות לצלם את הטאג' מהאל, את המונה ליזה, את כיכר פיקדילי ועוד – כשכל מה שרואים זה אנשים מצלמים וקצת ממה שהתכוונתם לצלם.

ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים – מה זה בעצם משנה
לאן בעצם הם בורחים.

מחתרת הקטיפה

ואז נפל לי האסימון. אנחנו לא נמצאים באמת בפראג.
זוכרים שסיפרתי שנסענו באוטובוס למארחים שלנו? אז מה שלא הזכרתי קודם הוא שהנסיעה לשם לקחה לנו 45 דקות. בדרך עברנו כל מיני שכונות וחלקים של העיר. מהמרפסת הנהדרת של המארחים היה נוף די מדהים על חצי מהעיר פראג.

"לא יכול להיות שאין כאן חיים", חשבתי לעצמי. המארחים שלנו אמרו שהם כמעט ולא מתקרבים לרובע 1 שהוא המרכז התיירותי. אחרי מה שעברנו היום זו נראתה לי יותר ויותר כמו החלטה מצילת חיים. התחלתי לחרוש את הרשת בניסיון למצוא קצה חוט של משהו מקומי, חי ונושם. אחרי שלוש וחצי שעות עשיתי זאת! מצאתי את הבלוג המופלא הזהPrague off the map.

ביממה שנשארה לנו החלטנו להציל את המצב, לחצות את נהר הוולטבה ולבקר בשלושה מקומות שנבחרו בקפידה מתוך הבלוג.

המקום הראשון נקרא Stvanice lsland (שווניצה) והוא אי על גדות הנהר באמצע פראג – לא רחוק מרובע 7 ליתר דיוק. במקור זה היה אי לציד וגם פירוש השם הוא מילולי: אי הציידים. שם ביקרנו ב Vila Stvanice (וילה שווניצה), בנין נטוש שהיה פעם בורדל. שלושה קולקטיבים של תאטרון עשו בו הפקה חד פעמית והבינו שהם רוצים להחזיק במקום באופן קבוע. הם דיברו עם אנשים מרובע 7 כי באי עצמו לא היה ממש אף אחד לדבר איתו, הצליחו לקבל אותו בדרך לא דרך. הם הקימו בו חלל שכולל בר, בית קפה ואולם לסרטים ותאטרון. הם למעשה החלוצים הראשונים באזור הזה. נשמע לכם מוכר?

האווירה במקום היא של עשייה וביום שהגענו בדיוק הקימה הקבוצה את התפאורה להצגה שהייתה עתידה לעלות באותו ערב. היה כלב חמוד שהתרוצץ בחופשיות במקום והבר היה פתוח ולגמנו לימונדה עם תמצית פטל אדום. על הדלפק נחו שני קישים מפתים שזה עתה נאפו אבל אנחנו תכננו להמשיך למקום הבא.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

המקום השני נקרא Vnitroblock והוא נמצא בלב רובע 7. מדובר בחלל רב תכליתי שמזכיר קצת את התכל'ס בברלין. חפשו בויקיפדיה אם אתם לא יודעים. המקום היה בית מלאכה גדול ובגלגול הנוכחי יש בו בית קפה מאוד נעים, ספריה קטנטנה של ספרים שאפשר לעיין בהם וגם לקנות אותם, חנות לבגדים ואקססוריז מעוצבים, חלל לתערוכה קטנטנה בכניסה וסטודיו לריקוד.

אכלנו שם סנדוויץ' פתוח (זרמנו עם הטרנד), שתי עוגות טעימות ושתינו לימונדה – שמתם לב למוטיב החוזר?

מצגת זאת דורשת JavaScript.

יצא לנו גם לטייל קצת ברובע 7. האווירה שם תוססת, יש מלא עסקים קטנים והמון עוברי אורח. ככה עיר צריכה להרגיש! הכמות הגדולה של המקומות הויטנאמים, שכוללת מסעדות, מכונים לטיפוח ציפורניים וגם שוק ויטנאמי פעיל זכתה להסבר מפי מארחנו שהויטנאמים נחשבים למיעוט מאוד גדול בצ'כיה שקלטה לא מעט פליטים אחרי תום מלחמת ויטנאם. יש בכל פינה מקום ויטנאמי כולל בפסאז' הקטן והחביב שליד המקום שבו התארחנו.

המקום האחרון שביקרנו בו הוא מפעל לבשר לשעבר ונקרא בשם המפתיע MeetFactory. השיבוש בשם הוא במקור. הוא ממוקם ברובע 5, ממש על פסי הרכבת וצריך לעשות עיקוף מאוד גדול כדי להגיע אליו או להגיע באוטו. הוא כולל אולמות גדולים להופעות, הצגות וסרטי קולנוע, כמה וכמה חללי תערוכות, חנות לתיקון אופניים ובר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חזרנו דרך גשר אחר, לא גשר קארל, והגענו למרכז העיר האמיתי, של האנשים האמיתיים. הצטלבות של מעברי חציה, שני קניונים גדולים זה לצד זה, נגני רחוב והמוני המוני אנשים. לעניות דעתי, פראג בהחלט שווה ביקור נוסף של עוד כמה ימים ולו רק כדי להכיר את כל הרובעים המחתרתיים של פראג.

רשימה של מקומות מומלצים (בשביל ההתחלה – אבל הכי טוב, פשוט להגיע לאחד הרובעים ולתת לעצמכם לחוות אותו – לנו לא היה מספיק זמן :() :

ברובע 1:

  • קפה Sisters – המקום הכי סימפטי וטעים שאנחנו מצאנו במרכז התיירותי. הקפה קטנטן וחמים – יש בו אוכל קליל המבוסס על סנדוויצ'ים ודברי מאפה צמחוניים ועם דגים. כמו כן יש גם שתייה קלה ביתית, שייקים ופרישייקים, מרקים ועוגות. לכו על מנת הדגל של המקום – סנדוויץ' עם ממרח סלק וגבינת עזים. מומלץ לעשות גם סיבוב בתוך הפסאז' הקטן שהוא נמצא בו. יש בו כל מיני מעדניות ומקומות אוכל נחמדים והיפסטרים לפודיז' שביניכם. במבט ראשון איתרנו חנות בריאות, מקום אוריינטלי, מקום לשייקים מבוססי פירות וירקות, מעדניה מפונפנת וכמובן Nasa Maso שלא נוכל להמליץ עליו בלב שלם. תצטרכו לנסות בעצמכם.

ברובע 5:

  • ה MeetFactory – קצת מאתגר להגיע עליו אבל זו חלק מהחוויה. אתם תרדו בתחנה שהיא די באמצע איזור תעשיה. אל תיבהלו – אתם במקום הנכון. מימינכם תראו את המקום אבל הוא רחוק ומעבר לפסי הרכבת. תצטרכו ללכת די הרבה כדי לעבור את הכביש ואז להמשיך לטפס עד לעליה ולהמשיך ללכת עד שתגיעו. יש סימונים בדרך, שלא תתייאשו. אפשר גם לקחת מונית ב UBER אם אתם רוצים לחסוך לעצמכם את כל ההתרגשות. במקום יש מלא אירועים שקורים כל הזמן – הופעות, הצגות ופסטיבלים, בעיקר בערב ובמשך היום יש שלושה חללי תערוכות. אלו שאנחנו ראינו היו מרשימות למדי.

ברובע 7:

  • ה Vnitroblock – כיף להתרווח בו אפילו לשעה-שעתיים וליהנות מהתפריט הקליל והכייפי, מהעיון בספרים החמודים בבית הקפה, ברביצה בחללים החיצוניים שמזכירים קצת זולות עירוניות ויש שם גם אירועים בערב. אנחנו קנינו שם כל מיני אקססוריז חמודים של מעצבים יחסית בזול, אז אם אתם אוהבים אמנות ואופנה היפסטרית של מעצבים צעירים, זה בהחלט המקום בשבילכם. שווה גם לשלב עם עוד מקומות ברובע ושוטטות נעימה. בטוח שתפלו על הרבה מקומות קטנים ומפתיעים, בדיוק מהסוג שקוראי הבלוג אוהבים. 
  • Vila Stvanice – נמצאת על האי שווניצה, טיפה בצד מרובע 7. שווה להגיע לאי באופן כללי כי זה פאקינג אי קטן באמצע העיר והקונספט הזה מוצלח. רצוי בשיט, למרות שאנחנו לא בדיוק הבנו איך מגיעים למשהו ששט. את המעגן לעומת זאת כן ראינו. הוילה עצמה נמצאת מצד ימין, ממש לא רחוק מתחנות הטראם. אתם תזהו אותה בקלות על פי הבית המרשים, ובכן, וילה. כדאי מאוד להגיע משעות אחה"צ וצפונה כי הם מתחילים לזוז רק בסביבות 14:00 ככה. יש שם פסטיבלים, הצגות, סרטים ובר קטן וזרוק בסגנון הברטניין זצ"ל. 

ברובע 13 (רק אם אתם מזדמנים אליו):

  • Pivovar Lužiny – פאב המבשלה שאכלנו בו בערב הראשון שהגענו. מקום חמוד, ענק בגודלו ועדיין מצליח לשמור על הרגשה שכונתית-אינטימית משהו. אנחנו לקחנו את הגבינה המסורתית המטוגנת עם תפוחי אדמה מטוגנים ומטבל טטרי, אבל המארחים שלנו גם המליצו בחום על מנת הצלעות והבשר באופן כללי. 
  • Towers Café – בית קפה ומאפייה קטנים שנמצאים בפסאז' הקטנטן שליד המארחים שלנו. כל כך קטן עד שאין לו אתר. הכתובת היא Tlumačovská 2766/26a, 155 00 Praha 13 ותוכלו למצוא את המקום בקלות בגוגל מפס. יש שם מאפים מתוקים ומלוחים נהדרים, ובמיוחד הדונאטס המקומיים במילוי קרם וניל ומאפה בצורת כריש (!) בטעם קינמון. 
  • Gao Den – באותו פסאז' בדיוק ממוקמת המסעדה הויטנאמית הקטנה הזו. לא אכלנו בה לצערנו, אבל קיבלנו המלצה חמה מהמארחים שלנו שהוכיחו את עצמם בתור מבינים באוכל.

 

 

פראג בזמנים טובים יותר

מה יישאר לי לשבת? 

מתכון לקוואס תוצרת בית 

מכירים את משקה הקוואס הרוסי? זה משקה שמקביל לבירה השחורה שלנו והוא גם נמכר בארץ, לרוב בבקבוקים. אז הטעם שלו הוא די זוועה ואני והרבה אנשים אחרים שאני מכירה ממש לא הבנו מה הקטע והאם זה טעם נרכש. עד ששתיתי קווס תוצרת בית אצל המארחים שלנו בפראג. הטעם הוא אלוהי, לא פחות. ארומה עמוקה של מתיקות יחד עם המרירות והמרקם חלק ומלטף – פשוט אי אפשר לעמוד בפני זה. אפילו סוגי קוואס אחרים ששתיתי בפולין ובצ'כיה, מבוקבקים ותעשייתיים (בדרך כלל יצרנים קטנים) היו ערבים לחיך. אז השגנו לכם את המתכון!

לפניכם מדריך מצולם של הפקת קוואס ביתי באדיבות המארחים המקסימים שלנו מפראג.

התהליך עצמו לוקח לפחות שלושה ימים כי השמרים צריכים לתסוס ולהבשיל.

מה שצריך זה תמצית קווס טובה (בקשו מחברים שנוסעים מפעם לפעם לרוסיה, ואם אתם יודעים איפה ניתן להשיג בארץ, מוזמנים לכתוב בפרטי או בתגובות – תבורכו!), סוכר, שמרים ומים חמים.

חומרים:

בקבוק בגודל של 3 ליטר
3 ליטר מים
6 כפות של תמצית קוואס משובחת
250 גרם סוכר
5 גרם חתיכות של שמרים

הכנה:
מרתיחים מים לטמפרטורה של 35-40 מעלות. שמים את התמצית והסוכר בבקבוק. מפוררים את השמרים ומערבבים. שופכים את המים, סוגרים את הבקבוק עם מכסה ומכסים אותו במגבת ל 24 שעות. אחרי 24 שעות מכניסים את הבקבוק למקרר לשלושה עד חמישה ימים (כל המרבה הרי זה משובח). מוציאים מהמקרר, שותים ונהנים 🙂

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ואולי זה סוף המסע? (ואולי זו התחלה?)

בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זאת רק ההתחלה
לזמן אין סימן ואולי זה סוף המסע
יש פחד אחד שמתחבא בארון וכעס שבסוף יישאר
יש דבר אחד שעשית שעליו תמיד תצטער
אדם בפינה מושיט לך יד
אישה מציצה בחלון
כלב עובר את הכביש
עורב מסמן את היום
יש פרח אחד שהרחת מזמן
לפני שזרקת אותו לחצר
יש חיוך אחד שהיה בשבילך
מושלם ואפילו יותר
בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זו רק ההתחלה
לזמן אין סימן
אולי זה סוף המסע
אולי זו התחלה
ואולי זה סוף המסע?

(להקת הקליק, מילים: דני דותן לחן: אלי אברמוב)

 

היי לכם, קוראים יקרים.

המון זמן לא כתבתי כאן.
יותר מחצי שנה למעשה.

מאז שהקמתי את מגזין המנדט עם חברים לדרך נשאבתי למערבולת של עשייה. עשייה בצוותא, עשייה חברתית, עשייה תרבותית. בתוך כל הסערה הזו שהייתה כיפית, מסעירה, מרגשת ומחכימה ועודנה, לא עצרתי ממש לחשוב על עצמי. איפה האני האישי שלי כאן. הרי ברור, אני זה הלב הפועם של המנדט. אבל המון שנים כתבתי לכם כאן סולו, כתבתי מנשמתי.

בעיתון זה אחרת. בעיתון יש המון אנשים ורוח קבוצתית. התפקיד שלי בתור עורכת לא משאיר לי הרבה זמן להרהר. והרי ידוע שההרהורים הם הם הדלק של הכתיבה. כך יצא שלא כתבתי. לא כאן, לא במנדט ולא באירועי השבוע האמיתיים. אני חושבת שמגיעה לכם התנצלות על השתיקה הזו. תגידו: "אל תהיי מצחיקה. מה את כבר חייבת לנו?" נכון. אני לא חייבת כלום אבל לדעתי נאמנות של קוראים היא ממש לא דבר מובן מאליו.

אני מרגישה שאני חייבת לכם הסבר על סיבה נוספת לשתיקה הארוכה שלי.
בתוך כל הקלחת של המנדט, התחלתי להרגיש לא טוב. עייפות קיצונית מאוד, מיחושים, שפעת כל שני וחמישי ותחושה כללית לא טובה. מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדרית ששונאת ללכת לרופאים. איך זה מסתדר ביחד? לאלוהים פתרונים.

בכל אופן, זה היה חמור מספיק כדי שאקח את עצמי לרופא ואבדוק הכצעקתה. לקח כמה רופאים עד שקיבלתי את היחס והתשובות שאני רוצה (אני פציינטית קשה), אבל עד מהרה הסתבר שאני צריכה לשנות את אורחות חיי. לאכול בריא יותר, בכמות קטנה יותר, ולהתאמן הרבה.

מערכת היחסים שלי עם האוכל עברה לשלב לא ברור. אני רק אבהיר שבעבר אמנם לא הייתי כוהנת הקולינריה החיפאית אבל תמיד התעניינתי באוכל, קראתי עליו, ניסיתי אותו ובגדול הערצתי אותו. אני שנים קוראת את המדור של רונית ורד בהארץ והיא למעשה המודל שלי ואחת ההשראות הכי גדולות לפתיחת הבלוג הזה. קשה לי מאוד לוותר על תחום שלם שהוא חלק בלתי נפרד מתחומי העניין שלי, מהעיסוקים שלי ובעצם מהחיים שלי. אבל משהו חייב להשתנות. שמתי את הפוקוס על נושאים אחרים, מרתקים לא פחות אבל איכשהו בסוף אני תמיד חוזרת לבסיס שלי, למהות שלי שכוללת שירה, מוזיקה וצילום. וכן, גם אוכל הוא חלק מהמהות הזו.

אני חושבת על כיוונים חדשים לבלוג שימשיכו לגעת באוכל ובדברים נוספים שמעניינים אותי, אבל בצורה שונה ממה שהיה עד כה. אחד הדברים שתמיד חלמתי לעשות הוא להתבונן בסביבה שלי ולהעמיק בה. דליה רביקוביץ אמרה את זה בצורה נהדרת בשיר שלה 'אתה בוודאי זוכר': "אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים. הצבעים נעשים עזים יותר. מטפחת כחולה הופכת לעומק באר." להעמיק זה מסוכן בעולמנו. התזזיתיות היא צו השעה והקלילות נדרשת. אני מודעת לעובדה שיכול להיות שאאבד כאן קוראים אבל החלטתי ללכת עם האמת שלי.

מקווה שתהיו סבלניים במהלך החיפוש שלי וההתבשלות וההבשלה (תרתי משמע).

 

 

מה את מעדיפה – פיצה או סרט?

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

(מאת יונה וולך)

בדרכי למטה מחיפה עילית לחיפה תחתית עברתי בסמוך לגרנד קניון, עניין של יריקה מביתי, וראיתי משני הצדדים – פקקי ענק המורכבים מעשרות מכוניות הממתינות להיכנס לחניונים משני הכיוונים. כמה מהמכוניות אף הגדילו ראש וחנו לצד כביש השירות שמוביל לנחל הגיבורים ומנהרות הכרמל. הלאה משם, חנו עוד אחדות מהן ממש מול נקודת התצפית אל הים.

אנוכי הייתי בהתלבטות לאיזו הופעה לנסוע – בינת' אל פאנק או הילה רוח רופאה במערב. אני מניחה שמאות האנשים שהיו בתוך הרכבים שזחלו אל הקניון היו בהתלבטות שונה – פיצה או המבורגר, שופינג בגדים או שופינג בשמים. הרי מחר ערב ראש השנה!

כן, לצערנו רוב הצרכנות בחיפה ובכלל בישראל אם כבר מדברים על זה, היא ממש לא צרכנות של תרבות – גבוהה או אלטרנטיבית. רוב הצרכנות מונחית מטרה – לקניון! בראיון לשי אילן, כתב התרבות הדי מצוין של "כלבו" אמר בן ריפתין, הבעלים של הסירופ כי "אנשים בחיפה הם לא צרכני תרבות גדולים. הסצנה המקומית היא קטנה. היא חמה, אבל באופן יחסי לא יצרנית". בתור לוקל פטריוטית קשה לי לקבל את הדברים למרות שמי כמוני יודעת שהם נכונים. בסוף השנה הזו שהייתה שנה מאוד מוצלחת לבלוג וגם עבורי אני חייבת לומר שגם אני הייתי חלק מהמשחק הזה. גם אני התפתיתי לסצנה הקולינרית בחיפה וגם אם אני לא מצטערת, כי אני מאמינה שאני באה לקולינריה בגישה הנכונה והעניין כמעט אף פעם לא היה הקולינריה בלבד, עדיין הייתה כאן בחירה נוחה למדי.

הבלוג הזה הוא לא בלוג אוכל וגם אם אמרתי את זה לפעמים, כנראה שלא צעקתי את זה מספיק חזק.
כשפתחתי את הבלוג הזה קראתי לו "תרבות אכילה" כמעין משחק מילים – כי אני הכי נהנית בחיים מתרבות טובה ואוכל טוב.
האיזון בין שני הדברים אף פעם לא קל וגם אם הבלוג התחיל בעיקר מאמנות ותרבות, הוא התקדם בעיקר בשנה האחרונה בעיקר לכיוון הקולינרי. כשאני אומרת שהבלוג הוא לא בלוג אוכל אני מתכוונת לכך שמעולם לא עשיתי ביקורת מסעדות כאן. מתכונים אינם החלק העיקרי של הבלוג והאוכל למעשה היה הדרך שלי להעביר רעיונות ומחשבות שלי בנוגע לעיר האהובה עליי – חיפה.
אבל כפי שנוכחתי לדעת, הסצנה הקולינרית בחיפה היא בעלייה לא נורמלית. הסצנה התרבותית-אמנותית? פחות.
מתוך חמישה אירועים תרבותיים כמו תערוכות, ערבי שירה, הופעות והרצאות – ארבעה קורים בבתי קפה ובפאבים. מה זה אומר עלינו בתור עיר? מה זה אומר עלינו בתור קהל שצורך תרבות? המקומות שמציעים כאן תרבות ללא החוויה הצרכנית של אוכל ושתייה מוגבלים מאוד. והם לא יהיו כאן לנצח, אתם יודעים.

חברת פייסבוק אמרה זאת יותר טוב ממני: "למה כשאני נוסעת לחול ומבקשת המלצות שולחים לי רשימת מסעדות כאילו זה הבילוי המושלם? אין לי בעיה עם אקזוטיקה של אוכל ולהכיר תרבויות דרך אוכל, ואני אפילו אוהבת לאכול ולבשל אבל בגלל שאני מסרבת להפוך את החיך והקיבה למרכז האנרגטי – תרבותי שלי אני מיד מוצאת שאני במיעוט. בעיני תרבות האוכל עוזרת לעשיר שיושב כל היום במסעדות הטובות בעולם להרגיש שהוא "מתחבר אל העם" בכך שהוא מכיר את השף מה שהופך אותו להיות יעני יצירתי, ומצד שני זוהי תרבות שעוזרת לבורגני הממוצא לחוש עוד יותר שבע ממה שהוא בדר"כ רק בכדי להרגיש עשיר לרגע. והכי נורא זה שבפתיחות של תערוכות או בהשקות של ספרי שירה יש אופנה חדשה של מזטים ומטעמים יפים, מה קרה לימים שהסתפקו בבירה מכבי? ומה קרה לכל האנשים הביקורתיים שמתנגדים לאח הגדול אבל משתוקקים למסטר שף הריאלטי הדביק הזה?
ובשורה תחתונה- זה כל כך לא רוקנרול וממש לא קול בעיני לדבר על האוכל שאתה אוכל, לנתח אותו ולהתמוגג על כל ביס ולהחליף כל היום מתכונים כמו אחרונת הסבתות כי כפי שכתוב במאמר – התרבות הזו לא מתנגדת או מאיימת על שום דבר עד כדי כך שזה עושה לי בחילה."

אז מה תראו כאן הרבה יותר?
פוסטים על מוסיקה והופעות
פוסטים על אורבניות וחיים ברי קיימא
פוסטים על פרוזה ושירה וגם אירועים
פוסטים על תיאטרון
פוסטים על תערוכות וגלריות ואמנים
ראיונות עם אנשים שתורמים המון בעיר
וגם קצת בכל זאת על אוכל מידי פעם 🙂
ויהיו גם סיורים!

כן, אני מודה שאולי אני יורקת חזרה לבאר ששתיתי ממנה (ובמקרה שלי – גם אכלתי) אבל הגיע הזמן לכיוונים חדשים, או לפחות לדגשים חדשים. עדיין יעלו כאן פוסטים על אוכל ומבזקים על מקומות אוכל חדשים, אבל הם יתפסו פחות מהחמישים אחוז שהוקצבו להם מראש.
אוכל הוא דבר חשוב. אנשים מתחברים רגשית אליו, מתקשרים דרכו והוא גורם מייצב בחיינו אבל הוא לא חזות הכל.
קל ללכת למקום של המצליחים. קל לנוח על זרי הדפנה. אבל לברוא את עצמך, כמו שכותבת יונה וולך, זה העולם הטוב ביותר.

שנה טובה לכם!

נ.ב – בסוף בחרתי בהילה רוח רופאה במערב ולא הצטערתי לרגע!