חופשה כוזבת: איך נמלטתי מתוך הגלויה והגעתי לעיר פראג

"אני שונא את דיסנילנד. היא מכינה את הילדים שלנו ללאס וגאס" (טום ווייטס)

 

שיר שחלמתי על פראג

כולם אמרו לי לנסוע לפראג.
איך זה שלא היית עדיין בפראג? האנשים שם כל כך נחמדים. והאוכל כל כך טוב והבירה, הו הבירה! וממש אבל ממש זול.
אז לקחתי את הבעל, ארזתי כמה בגדים ונסענו לפראג. מלווה בהמוני המלצות לאן אפשר ללכת, מה כדאי לראות ואיפה שווה לאכול ולשתות.

כמו המון אנשים אני שונאת להודות בכשלונות. במיוחד בעידן הפייסבוק והאינסטוש שבהם הכל חייב להיראות מצוחצח, עילאי ומשובח. אם אין הילת מלאכים על המונומנט שלצידו הצטלמתי – זה לא זה. אם אין חיוך זוהר יחד עם מנה במסעדה שנראית כמו מיליון דולר – לא הגעתי ליעד. אבל אני חייבת להודות – נכשלתי ובגדול.

קודם כל לא עשיתי עבודת הכנה נאותה. אני תמיד אוהבת ללמוד על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם. לאור עיסוקיי הרבים בתקופה האחרונה, פשוט לא פיניתי לזה זמן ואנרגיה. חשבתי לעצמי: "נזרום, יהיה בסדר…". ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה. נחתנו בשדה התעופה ע"ש ואצלב האבל והדבר הראשון שראינו ליד מסוע המזוודות היה העז של בירה קוזל שמנופפת לנו לשלום:

הנמל עצמו, ובכן, בטח רובכם מכירים אותו. לנחות בשעות היום זה תמיד יותר נחמד מאשר לנחות בלילה. הבנו די מהר לאן אנחנו צריכים להגיע (למארחים שלנו שגרו בשכונה פרברית למדי בעיר), לקחנו את האוטובוס ונסענו. המארחים התגלו כנחמדים ממש, השקו אותנו והאכילו אותנו ויצאנו איתם לפאב השכונתי (Pivovar Lužiny) שממוקם בקניון ולמרות זאת הצליח לשמור על אווירת מבשלה מקומית. תחשבו על מבשלת ליבירה, רק הרבה הרבה יותר גדולה, שנמצאת בתוך קניון – חציה בחוץ וחציה בפנים. אכלנו מנה מאוד נחמדה של גבינה צ'כית מטוגנת במטבל בסגנון טטרי ותפוחי אדמה מטוגנים. לצערי הרב אחרי הערב החביב הזה הדברים החלו להידרדר.

ציור קיר שכונתי חמוד בשכונה שבה התארחנו, אי שם בפרברי פראג

הגולם מפראג

בשלב הזה אני חייבת להודות בפניכם וגם בפני עצמי – התייחסתי לפראג כאל one night stand. היא הייתה בשבילי המקום בו אני נוחתת, מעבירה יומיים-שלושה בסבבה במקומות שחייבים לראות ואז מגיעה לפולין מכורתי. "מה, את בכלל לא צריכה להתאמץ בפראג. כל האוכל והבירה מגיעים עד אליך, נכנסים לפה וגם סוגרים אותו בעצמם. והנופים מהממים – לאן שלא תלכי – כמו בגלויה". זה מה שאנשים אמרו לי – או לפחות, זה מה שכנראה רציתי להאמין שאנשים אמרו לי. Big mistake. אומרים שהיחס שאתה נותן, זה היחס שאתה מקבל ופראג החזירה מנה אחת אפיים.

היא קידמה אותנו במזג אוויר לוהט ולח עוד בזמנים שבמחוזותינו הישראלים היה נעים וסבבה (חודש יוני, may I remind you). בעיר העתיקה (העיר הגדולה) שאליה נסענו לא היה טיפת צל. כדי להקשות עלינו להתמצא, שמות הרחובות היו רשומים רק על הבית הראשון ועל הבית האחרון. מספרים? לוקסוס שטרם שמעו עליו. בצר לנו נמלטנו לסיסטר'ז קפה (Sisters) שהומלץ לנו מבעוד מועד. זה באמת מקום נהדר. הוא מנוהל על ידי שלוש בנות בגילאים וסגנונות שונים ומגיש כל מיני מנות קלילות כמו סנדוויצ'ים פתוחים שמסתבר שהם הדבר עכשיו בפראג, שייקים שונים, מרקחות ולימונדות עם כל מיני תמציות פרחים מגניבות. אכלנו סנדוויצ'ון סלק עם גבינת עזים שהיה מעלף וגרסה טריקית וקלה של אג'ז בנדיקט שאפילו אפשר ליישם בבית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ליד הסיסטר'ז ניצב לו בגאון Nasa Maso (הבשר שלנו) – הגרסה הצ'כית של המיט מרקט. אתם יודעים, מקום כזה שבו אתה בוחר חלקי בשר שנראים לך ושמים אותם על הפלנצ'ה ואז על הצלחת ישר מהאש. חזרנו לשם לארוחת הצהריים ואני חייבת לומר שלא נפלנו. מצד שני, לא לקחנו את מומלצי המקום וטעו בהזמנה שלנו. לזכותו של המקום ייאמר שהשירות מחויך ומקצועי וזיכו אותנו במחירה המלא של המנה.

בין לבין, מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים, ולאתר לפחות חלק מהאטרקציות שלכבודן הגענו, התבשלנו בחום היוקד.
זה לא שהכל היה רע. זה לא שלא היינו במקומות חביבים ואפילו ראינו מקומות מאוד יפים – אבל שום דבר במקום הזה, המתויר עד אימה, לא גרם לנו להשתאות ולעצור בהתפעלות.

אני חושבת שבשלב הזה התחלתי להבין שאין כאן באמת עיר חיה ונושמת. יש כאן גופה שהייתה פעם בחיים. אטרקציה תיירותית, עטופה בנייר צלופן, שמחוברת למכונת הנשמה מלאכותית. אני חושבת שההדגמה הכי יפה לעניין הייתה רכבי ניקוי עירוניים שנסעו מדי פעם ברחבי הכיכר הראשית ונתנו שפריצים של מים באוויר. הסתכלתי על כל האנשים בכיכר ונזכרתי בסיפורים על הנסיונות לצלם את הטאג' מהאל, את המונה ליזה, את כיכר פיקדילי ועוד – כשכל מה שרואים זה אנשים מצלמים וקצת ממה שהתכוונתם לצלם.

ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים – מה זה בעצם משנה
לאן בעצם הם בורחים.

מחתרת הקטיפה

ואז נפל לי האסימון. אנחנו לא נמצאים באמת בפראג.
זוכרים שסיפרתי שנסענו באוטובוס למארחים שלנו? אז מה שלא הזכרתי קודם הוא שהנסיעה לשם לקחה לנו 45 דקות. בדרך עברנו כל מיני שכונות וחלקים של העיר. מהמרפסת הנהדרת של המארחים היה נוף די מדהים על חצי מהעיר פראג.

"לא יכול להיות שאין כאן חיים", חשבתי לעצמי. המארחים שלנו אמרו שהם כמעט ולא מתקרבים לרובע 1 שהוא המרכז התיירותי. אחרי מה שעברנו היום זו נראתה לי יותר ויותר כמו החלטה מצילת חיים. התחלתי לחרוש את הרשת בניסיון למצוא קצה חוט של משהו מקומי, חי ונושם. אחרי שלוש וחצי שעות עשיתי זאת! מצאתי את הבלוג המופלא הזהPrague off the map.

ביממה שנשארה לנו החלטנו להציל את המצב, לחצות את נהר הוולטבה ולבקר בשלושה מקומות שנבחרו בקפידה מתוך הבלוג.

המקום הראשון נקרא Stvanice lsland (שווניצה) והוא אי על גדות הנהר באמצע פראג – לא רחוק מרובע 7 ליתר דיוק. במקור זה היה אי לציד וגם פירוש השם הוא מילולי: אי הציידים. שם ביקרנו ב Vila Stvanice (וילה שווניצה), בנין נטוש שהיה פעם בורדל. שלושה קולקטיבים של תאטרון עשו בו הפקה חד פעמית והבינו שהם רוצים להחזיק במקום באופן קבוע. הם דיברו עם אנשים מרובע 7 כי באי עצמו לא היה ממש אף אחד לדבר איתו, הצליחו לקבל אותו בדרך לא דרך. הם הקימו בו חלל שכולל בר, בית קפה ואולם לסרטים ותאטרון. הם למעשה החלוצים הראשונים באזור הזה. נשמע לכם מוכר?

האווירה במקום היא של עשייה וביום שהגענו בדיוק הקימה הקבוצה את התפאורה להצגה שהייתה עתידה לעלות באותו ערב. היה כלב חמוד שהתרוצץ בחופשיות במקום והבר היה פתוח ולגמנו לימונדה עם תמצית פטל אדום. על הדלפק נחו שני קישים מפתים שזה עתה נאפו אבל אנחנו תכננו להמשיך למקום הבא.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

המקום השני נקרא Vnitroblock והוא נמצא בלב רובע 7. מדובר בחלל רב תכליתי שמזכיר קצת את התכל'ס בברלין. חפשו בויקיפדיה אם אתם לא יודעים. המקום היה בית מלאכה גדול ובגלגול הנוכחי יש בו בית קפה מאוד נעים, ספריה קטנטנה של ספרים שאפשר לעיין בהם וגם לקנות אותם, חנות לבגדים ואקססוריז מעוצבים, חלל לתערוכה קטנטנה בכניסה וסטודיו לריקוד.

אכלנו שם סנדוויץ' פתוח (זרמנו עם הטרנד), שתי עוגות טעימות ושתינו לימונדה – שמתם לב למוטיב החוזר?

מצגת זאת דורשת JavaScript.

יצא לנו גם לטייל קצת ברובע 7. האווירה שם תוססת, יש מלא עסקים קטנים והמון עוברי אורח. ככה עיר צריכה להרגיש! הכמות הגדולה של המקומות הויטנאמים, שכוללת מסעדות, מכונים לטיפוח ציפורניים וגם שוק ויטנאמי פעיל זכתה להסבר מפי מארחנו שהויטנאמים נחשבים למיעוט מאוד גדול בצ'כיה שקלטה לא מעט פליטים אחרי תום מלחמת ויטנאם. יש בכל פינה מקום ויטנאמי כולל בפסאז' הקטן והחביב שליד המקום שבו התארחנו.

המקום האחרון שביקרנו בו הוא מפעל לבשר לשעבר ונקרא בשם המפתיע MeetFactory. השיבוש בשם הוא במקור. הוא ממוקם ברובע 5, ממש על פסי הרכבת וצריך לעשות עיקוף מאוד גדול כדי להגיע אליו או להגיע באוטו. הוא כולל אולמות גדולים להופעות, הצגות וסרטי קולנוע, כמה וכמה חללי תערוכות, חנות לתיקון אופניים ובר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חזרנו דרך גשר אחר, לא גשר קארל, והגענו למרכז העיר האמיתי, של האנשים האמיתיים. הצטלבות של מעברי חציה, שני קניונים גדולים זה לצד זה, נגני רחוב והמוני המוני אנשים. לעניות דעתי, פראג בהחלט שווה ביקור נוסף של עוד כמה ימים ולו רק כדי להכיר את כל הרובעים המחתרתיים של פראג.

רשימה של מקומות מומלצים (בשביל ההתחלה – אבל הכי טוב, פשוט להגיע לאחד הרובעים ולתת לעצמכם לחוות אותו – לנו לא היה מספיק זמן :() :

ברובע 1:

  • קפה Sisters – המקום הכי סימפטי וטעים שאנחנו מצאנו במרכז התיירותי. הקפה קטנטן וחמים – יש בו אוכל קליל המבוסס על סנדוויצ'ים ודברי מאפה צמחוניים ועם דגים. כמו כן יש גם שתייה קלה ביתית, שייקים ופרישייקים, מרקים ועוגות. לכו על מנת הדגל של המקום – סנדוויץ' עם ממרח סלק וגבינת עזים. מומלץ לעשות גם סיבוב בתוך הפסאז' הקטן שהוא נמצא בו. יש בו כל מיני מעדניות ומקומות אוכל נחמדים והיפסטרים לפודיז' שביניכם. במבט ראשון איתרנו חנות בריאות, מקום אוריינטלי, מקום לשייקים מבוססי פירות וירקות, מעדניה מפונפנת וכמובן Nasa Maso שלא נוכל להמליץ עליו בלב שלם. תצטרכו לנסות בעצמכם.

ברובע 5:

  • ה MeetFactory – קצת מאתגר להגיע עליו אבל זו חלק מהחוויה. אתם תרדו בתחנה שהיא די באמצע איזור תעשיה. אל תיבהלו – אתם במקום הנכון. מימינכם תראו את המקום אבל הוא רחוק ומעבר לפסי הרכבת. תצטרכו ללכת די הרבה כדי לעבור את הכביש ואז להמשיך לטפס עד לעליה ולהמשיך ללכת עד שתגיעו. יש סימונים בדרך, שלא תתייאשו. אפשר גם לקחת מונית ב UBER אם אתם רוצים לחסוך לעצמכם את כל ההתרגשות. במקום יש מלא אירועים שקורים כל הזמן – הופעות, הצגות ופסטיבלים, בעיקר בערב ובמשך היום יש שלושה חללי תערוכות. אלו שאנחנו ראינו היו מרשימות למדי.

ברובע 7:

  • ה Vnitroblock – כיף להתרווח בו אפילו לשעה-שעתיים וליהנות מהתפריט הקליל והכייפי, מהעיון בספרים החמודים בבית הקפה, ברביצה בחללים החיצוניים שמזכירים קצת זולות עירוניות ויש שם גם אירועים בערב. אנחנו קנינו שם כל מיני אקססוריז חמודים של מעצבים יחסית בזול, אז אם אתם אוהבים אמנות ואופנה היפסטרית של מעצבים צעירים, זה בהחלט המקום בשבילכם. שווה גם לשלב עם עוד מקומות ברובע ושוטטות נעימה. בטוח שתפלו על הרבה מקומות קטנים ומפתיעים, בדיוק מהסוג שקוראי הבלוג אוהבים. 
  • Vila Stvanice – נמצאת על האי שווניצה, טיפה בצד מרובע 7. שווה להגיע לאי באופן כללי כי זה פאקינג אי קטן באמצע העיר והקונספט הזה מוצלח. רצוי בשיט, למרות שאנחנו לא בדיוק הבנו איך מגיעים למשהו ששט. את המעגן לעומת זאת כן ראינו. הוילה עצמה נמצאת מצד ימין, ממש לא רחוק מתחנות הטראם. אתם תזהו אותה בקלות על פי הבית המרשים, ובכן, וילה. כדאי מאוד להגיע משעות אחה"צ וצפונה כי הם מתחילים לזוז רק בסביבות 14:00 ככה. יש שם פסטיבלים, הצגות, סרטים ובר קטן וזרוק בסגנון הברטניין זצ"ל. 

ברובע 13 (רק אם אתם מזדמנים אליו):

  • Pivovar Lužiny – פאב המבשלה שאכלנו בו בערב הראשון שהגענו. מקום חמוד, ענק בגודלו ועדיין מצליח לשמור על הרגשה שכונתית-אינטימית משהו. אנחנו לקחנו את הגבינה המסורתית המטוגנת עם תפוחי אדמה מטוגנים ומטבל טטרי, אבל המארחים שלנו גם המליצו בחום על מנת הצלעות והבשר באופן כללי. 
  • Towers Café – בית קפה ומאפייה קטנים שנמצאים בפסאז' הקטנטן שליד המארחים שלנו. כל כך קטן עד שאין לו אתר. הכתובת היא Tlumačovská 2766/26a, 155 00 Praha 13 ותוכלו למצוא את המקום בקלות בגוגל מפס. יש שם מאפים מתוקים ומלוחים נהדרים, ובמיוחד הדונאטס המקומיים במילוי קרם וניל ומאפה בצורת כריש (!) בטעם קינמון. 
  • Gao Den – באותו פסאז' בדיוק ממוקמת המסעדה הויטנאמית הקטנה הזו. לא אכלנו בה לצערנו, אבל קיבלנו המלצה חמה מהמארחים שלנו שהוכיחו את עצמם בתור מבינים באוכל.

 

 

פראג בזמנים טובים יותר

מה יישאר לי לשבת? 

מתכון לקוואס תוצרת בית 

מכירים את משקה הקוואס הרוסי? זה משקה שמקביל לבירה השחורה שלנו והוא גם נמכר בארץ, לרוב בבקבוקים. אז הטעם שלו הוא די זוועה ואני והרבה אנשים אחרים שאני מכירה ממש לא הבנו מה הקטע והאם זה טעם נרכש. עד ששתיתי קווס תוצרת בית אצל המארחים שלנו בפראג. הטעם הוא אלוהי, לא פחות. ארומה עמוקה של מתיקות יחד עם המרירות והמרקם חלק ומלטף – פשוט אי אפשר לעמוד בפני זה. אפילו סוגי קוואס אחרים ששתיתי בפולין ובצ'כיה, מבוקבקים ותעשייתיים (בדרך כלל יצרנים קטנים) היו ערבים לחיך. אז השגנו לכם את המתכון!

לפניכם מדריך מצולם של הפקת קוואס ביתי באדיבות המארחים המקסימים שלנו מפראג.

התהליך עצמו לוקח לפחות שלושה ימים כי השמרים צריכים לתסוס ולהבשיל.

מה שצריך זה תמצית קווס טובה (בקשו מחברים שנוסעים מפעם לפעם לרוסיה, ואם אתם יודעים איפה ניתן להשיג בארץ, מוזמנים לכתוב בפרטי או בתגובות – תבורכו!), סוכר, שמרים ומים חמים.

חומרים:

בקבוק בגודל של 3 ליטר
3 ליטר מים
6 כפות של תמצית קוואס משובחת
250 גרם סוכר
5 גרם חתיכות של שמרים

הכנה:
מרתיחים מים לטמפרטורה של 35-40 מעלות. שמים את התמצית והסוכר בבקבוק. מפוררים את השמרים ומערבבים. שופכים את המים, סוגרים את הבקבוק עם מכסה ומכסים אותו במגבת ל 24 שעות. אחרי 24 שעות מכניסים את הבקבוק למקרר לשלושה עד חמישה ימים (כל המרבה הרי זה משובח). מוציאים מהמקרר, שותים ונהנים 🙂

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ואולי זה סוף המסע? (ואולי זו התחלה?)

בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זאת רק ההתחלה
לזמן אין סימן ואולי זה סוף המסע
יש פחד אחד שמתחבא בארון וכעס שבסוף יישאר
יש דבר אחד שעשית שעליו תמיד תצטער
אדם בפינה מושיט לך יד
אישה מציצה בחלון
כלב עובר את הכביש
עורב מסמן את היום
יש פרח אחד שהרחת מזמן
לפני שזרקת אותו לחצר
יש חיוך אחד שהיה בשבילך
מושלם ואפילו יותר
בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זו רק ההתחלה
לזמן אין סימן
אולי זה סוף המסע
אולי זו התחלה
ואולי זה סוף המסע?

(להקת הקליק, מילים: דני דותן לחן: אלי אברמוב)

 

היי לכם, קוראים יקרים.

המון זמן לא כתבתי כאן.
יותר מחצי שנה למעשה.

מאז שהקמתי את מגזין המנדט עם חברים לדרך נשאבתי למערבולת של עשייה. עשייה בצוותא, עשייה חברתית, עשייה תרבותית. בתוך כל הסערה הזו שהייתה כיפית, מסעירה, מרגשת ומחכימה ועודנה, לא עצרתי ממש לחשוב על עצמי. איפה האני האישי שלי כאן. הרי ברור, אני זה הלב הפועם של המנדט. אבל המון שנים כתבתי לכם כאן סולו, כתבתי מנשמתי.

בעיתון זה אחרת. בעיתון יש המון אנשים ורוח קבוצתית. התפקיד שלי בתור עורכת לא משאיר לי הרבה זמן להרהר. והרי ידוע שההרהורים הם הם הדלק של הכתיבה. כך יצא שלא כתבתי. לא כאן, לא במנדט ולא באירועי השבוע האמיתיים. אני חושבת שמגיעה לכם התנצלות על השתיקה הזו. תגידו: "אל תהיי מצחיקה. מה את כבר חייבת לנו?" נכון. אני לא חייבת כלום אבל לדעתי נאמנות של קוראים היא ממש לא דבר מובן מאליו.

אני מרגישה שאני חייבת לכם הסבר על סיבה נוספת לשתיקה הארוכה שלי.
בתוך כל הקלחת של המנדט, התחלתי להרגיש לא טוב. עייפות קיצונית מאוד, מיחושים, שפעת כל שני וחמישי ותחושה כללית לא טובה. מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדרית ששונאת ללכת לרופאים. איך זה מסתדר ביחד? לאלוהים פתרונים.

בכל אופן, זה היה חמור מספיק כדי שאקח את עצמי לרופא ואבדוק הכצעקתה. לקח כמה רופאים עד שקיבלתי את היחס והתשובות שאני רוצה (אני פציינטית קשה), אבל עד מהרה הסתבר שאני צריכה לשנות את אורחות חיי. לאכול בריא יותר, בכמות קטנה יותר, ולהתאמן הרבה.

מערכת היחסים שלי עם האוכל עברה לשלב לא ברור. אני רק אבהיר שבעבר אמנם לא הייתי כוהנת הקולינריה החיפאית אבל תמיד התעניינתי באוכל, קראתי עליו, ניסיתי אותו ובגדול הערצתי אותו. אני שנים קוראת את המדור של רונית ורד בהארץ והיא למעשה המודל שלי ואחת ההשראות הכי גדולות לפתיחת הבלוג הזה. קשה לי מאוד לוותר על תחום שלם שהוא חלק בלתי נפרד מתחומי העניין שלי, מהעיסוקים שלי ובעצם מהחיים שלי. אבל משהו חייב להשתנות. שמתי את הפוקוס על נושאים אחרים, מרתקים לא פחות אבל איכשהו בסוף אני תמיד חוזרת לבסיס שלי, למהות שלי שכוללת שירה, מוזיקה וצילום. וכן, גם אוכל הוא חלק מהמהות הזו.

אני חושבת על כיוונים חדשים לבלוג שימשיכו לגעת באוכל ובדברים נוספים שמעניינים אותי, אבל בצורה שונה ממה שהיה עד כה. אחד הדברים שתמיד חלמתי לעשות הוא להתבונן בסביבה שלי ולהעמיק בה. דליה רביקוביץ אמרה את זה בצורה נהדרת בשיר שלה 'אתה בוודאי זוכר': "אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים. הצבעים נעשים עזים יותר. מטפחת כחולה הופכת לעומק באר." להעמיק זה מסוכן בעולמנו. התזזיתיות היא צו השעה והקלילות נדרשת. אני מודעת לעובדה שיכול להיות שאאבד כאן קוראים אבל החלטתי ללכת עם האמת שלי.

מקווה שתהיו סבלניים במהלך החיפוש שלי וההתבשלות וההבשלה (תרתי משמע).

 

 

מה את מעדיפה – פיצה או סרט?

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

(מאת יונה וולך)

בדרכי למטה מחיפה עילית לחיפה תחתית עברתי בסמוך לגרנד קניון, עניין של יריקה מביתי, וראיתי משני הצדדים – פקקי ענק המורכבים מעשרות מכוניות הממתינות להיכנס לחניונים משני הכיוונים. כמה מהמכוניות אף הגדילו ראש וחנו לצד כביש השירות שמוביל לנחל הגיבורים ומנהרות הכרמל. הלאה משם, חנו עוד אחדות מהן ממש מול נקודת התצפית אל הים.

אנוכי הייתי בהתלבטות לאיזו הופעה לנסוע – בינת' אל פאנק או הילה רוח רופאה במערב. אני מניחה שמאות האנשים שהיו בתוך הרכבים שזחלו אל הקניון היו בהתלבטות שונה – פיצה או המבורגר, שופינג בגדים או שופינג בשמים. הרי מחר ערב ראש השנה!

כן, לצערנו רוב הצרכנות בחיפה ובכלל בישראל אם כבר מדברים על זה, היא ממש לא צרכנות של תרבות – גבוהה או אלטרנטיבית. רוב הצרכנות מונחית מטרה – לקניון! בראיון לשי אילן, כתב התרבות הדי מצוין של "כלבו" אמר בן ריפתין, הבעלים של הסירופ כי "אנשים בחיפה הם לא צרכני תרבות גדולים. הסצנה המקומית היא קטנה. היא חמה, אבל באופן יחסי לא יצרנית". בתור לוקל פטריוטית קשה לי לקבל את הדברים למרות שמי כמוני יודעת שהם נכונים. בסוף השנה הזו שהייתה שנה מאוד מוצלחת לבלוג וגם עבורי אני חייבת לומר שגם אני הייתי חלק מהמשחק הזה. גם אני התפתיתי לסצנה הקולינרית בחיפה וגם אם אני לא מצטערת, כי אני מאמינה שאני באה לקולינריה בגישה הנכונה והעניין כמעט אף פעם לא היה הקולינריה בלבד, עדיין הייתה כאן בחירה נוחה למדי.

הבלוג הזה הוא לא בלוג אוכל וגם אם אמרתי את זה לפעמים, כנראה שלא צעקתי את זה מספיק חזק.
כשפתחתי את הבלוג הזה קראתי לו "תרבות אכילה" כמעין משחק מילים – כי אני הכי נהנית בחיים מתרבות טובה ואוכל טוב.
האיזון בין שני הדברים אף פעם לא קל וגם אם הבלוג התחיל בעיקר מאמנות ותרבות, הוא התקדם בעיקר בשנה האחרונה בעיקר לכיוון הקולינרי. כשאני אומרת שהבלוג הוא לא בלוג אוכל אני מתכוונת לכך שמעולם לא עשיתי ביקורת מסעדות כאן. מתכונים אינם החלק העיקרי של הבלוג והאוכל למעשה היה הדרך שלי להעביר רעיונות ומחשבות שלי בנוגע לעיר האהובה עליי – חיפה.
אבל כפי שנוכחתי לדעת, הסצנה הקולינרית בחיפה היא בעלייה לא נורמלית. הסצנה התרבותית-אמנותית? פחות.
מתוך חמישה אירועים תרבותיים כמו תערוכות, ערבי שירה, הופעות והרצאות – ארבעה קורים בבתי קפה ובפאבים. מה זה אומר עלינו בתור עיר? מה זה אומר עלינו בתור קהל שצורך תרבות? המקומות שמציעים כאן תרבות ללא החוויה הצרכנית של אוכל ושתייה מוגבלים מאוד. והם לא יהיו כאן לנצח, אתם יודעים.

חברת פייסבוק אמרה זאת יותר טוב ממני: "למה כשאני נוסעת לחול ומבקשת המלצות שולחים לי רשימת מסעדות כאילו זה הבילוי המושלם? אין לי בעיה עם אקזוטיקה של אוכל ולהכיר תרבויות דרך אוכל, ואני אפילו אוהבת לאכול ולבשל אבל בגלל שאני מסרבת להפוך את החיך והקיבה למרכז האנרגטי – תרבותי שלי אני מיד מוצאת שאני במיעוט. בעיני תרבות האוכל עוזרת לעשיר שיושב כל היום במסעדות הטובות בעולם להרגיש שהוא "מתחבר אל העם" בכך שהוא מכיר את השף מה שהופך אותו להיות יעני יצירתי, ומצד שני זוהי תרבות שעוזרת לבורגני הממוצא לחוש עוד יותר שבע ממה שהוא בדר"כ רק בכדי להרגיש עשיר לרגע. והכי נורא זה שבפתיחות של תערוכות או בהשקות של ספרי שירה יש אופנה חדשה של מזטים ומטעמים יפים, מה קרה לימים שהסתפקו בבירה מכבי? ומה קרה לכל האנשים הביקורתיים שמתנגדים לאח הגדול אבל משתוקקים למסטר שף הריאלטי הדביק הזה?
ובשורה תחתונה- זה כל כך לא רוקנרול וממש לא קול בעיני לדבר על האוכל שאתה אוכל, לנתח אותו ולהתמוגג על כל ביס ולהחליף כל היום מתכונים כמו אחרונת הסבתות כי כפי שכתוב במאמר – התרבות הזו לא מתנגדת או מאיימת על שום דבר עד כדי כך שזה עושה לי בחילה."

אז מה תראו כאן הרבה יותר?
פוסטים על מוסיקה והופעות
פוסטים על אורבניות וחיים ברי קיימא
פוסטים על פרוזה ושירה וגם אירועים
פוסטים על תיאטרון
פוסטים על תערוכות וגלריות ואמנים
ראיונות עם אנשים שתורמים המון בעיר
וגם קצת בכל זאת על אוכל מידי פעם 🙂
ויהיו גם סיורים!

כן, אני מודה שאולי אני יורקת חזרה לבאר ששתיתי ממנה (ובמקרה שלי – גם אכלתי) אבל הגיע הזמן לכיוונים חדשים, או לפחות לדגשים חדשים. עדיין יעלו כאן פוסטים על אוכל ומבזקים על מקומות אוכל חדשים, אבל הם יתפסו פחות מהחמישים אחוז שהוקצבו להם מראש.
אוכל הוא דבר חשוב. אנשים מתחברים רגשית אליו, מתקשרים דרכו והוא גורם מייצב בחיינו אבל הוא לא חזות הכל.
קל ללכת למקום של המצליחים. קל לנוח על זרי הדפנה. אבל לברוא את עצמך, כמו שכותבת יונה וולך, זה העולם הטוב ביותר.

שנה טובה לכם!

נ.ב – בסוף בחרתי בהילה רוח רופאה במערב ולא הצטערתי לרגע!

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית 🙂

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה 😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n

לבחור להיות שיכור

"אל תבחרו בי. אם תבחרו, אכריח אתכם ללמוד ערבית מכיתה ג', אבטל את חסינות חברי הכנסת, אאלץ את כולם ללכת ישר, להקשיב לזולת, לא לדבר עם הידיים ולהגות את המילים כמו שצריך."
(מאיר אריאל, "נאום בחירות")

לכאורה אין קשר בין סיינט פטריק'ס דיי, חג השיכורים העולמי, לבין הבחירות בישראל.
אבל כשאתה מסתכל על הפרצופים החמוצים בערוץ הכנסת ועל הנוכחות הדלה של "נבחרי הציבור", לפעמים בא לך להשתכר. לפחות אם תראה כפול (או משולש) המליאה תתמלא קצת.

כבר דיברתי כאן על היותי Late Bloomer בתחום חיי הלילה.
את האלכוהול דווקא גיליתי כבר החל מגיל חמש, כאשר סבי היה נותן לי שוט של ליקר בננות בבואנו לבקר אותם.
העניין היה ש:
א. באנו לבקר אותם פעמיים בשנה.
ב. הכמות של האלכוהול ששתיתי עד גיל 18 נשארה אותו הדבר מגיל 5.
היה לי ולאמי מנהג כזה, סביר להניח שלא רק שלנו, ללכת לבתי קפה, לשתות קפה (היא) ושוקו (אני) ולחלוק עוגת קרם.
יום אחד משהו השתבש. הייתי בת שש-עשרה כשהלכתי עם אמי לבית קפה בפינת כרמליה. נדמה לי שקראו לו "קפה ביאליק", אבל אני לא לחלוטין סגורה על זה ויש לזה סיבה. בתפריט היה כתוב שהם מגישים קפה וינאי עם קצפת מעל וקצת קקאו בפנים. די התלהבנו מהעניין והזמנו אותו. רק שקיבלנו אייריש קופי.
עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה טעות שלנו או של המקום ואם אחד המלצרים החליט לחמוד לנו לצון. כל מה שאני יודעת זה שהקפה הזה היה טעים בטירוף. הוא אכן הגיע עם קקאו וקצפת ואני ואמי שתינו אותו בתאווה גדולה. רק שהייתה גם תוספת בדמות כמות נאה ומכובדת של ויסקי.
כבר בצאתנו מבית הקפה היינו מאוד מאוד שמחות ומאושרות. באוטובוס ממש התמוגגנו מהנוף המדהים שנשקף לעינינו וכשהגענו להדר, שם תכננו לקנות בגדים, היינו שבויות בקסם המהפנט של חלונות הראווה והבגדים בחנויות. העולם נראה כל כך יפה, צבעוני, מזמין…
צחקנו ללא הרף ומדדנו המון בגדים. בחרנו את הבגדים הכי מיוחדים, הכי מחמיאים, הכי מהממים והרגשנו שאנחנו שליטות העולם.

budwaiser

בתמונה: "היה עצמך – אל תתבייש." (פרסומת לבאדוייזר)

כשסיימנו את הקניות הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס ואנשים נתקלו ונתקעו בנו כל הזמן וצעקו עלינו.
לא הבנו אותם. מה הבעיה שלהם בדיוק? גם נתקעים בנו וגם צועקים? איך הם לא מבינים שהחיים כל כך יפים?

כשירדנו מהאוטובוס ליד הבית התנודדנו לאיטנו והיינו כל כך עייפות. הגענו הביתה וישנו עד הבוקר ברציפות כמו בולי עץ.
כשקמנו בבוקר הבנו שהשתכרנו (כן כן, אמי מעולם לא הייתה שתיינית גדולה ולא ממש הבינה באלכוהול) וצחקנו נורא.
הבגדים מעולם לא שימשו אותנו. הם היו מוזרים… ארוכים מידי או קצרים מידי, רחבים מידי או צרים מידי והצבעים שלהם היו פשוט מזעזעים.
אין ממש מוסר השכל לסיפור הזה. אולי רק העובדה שכששותים החיים טובים ויפים יותר. כל הצרות נשכחות לזמן קצר…

הפוסט הזה אינו הטפה לאלכוהוליזם אך יחד עם זאת הוא בא לדבר על אחת ההנאות הקטנות-גדולות הכי עתיקות בעולם: אלכוהול.
בירה למשל הומצאה במצרים. בעזרת קצת בירה, קצת לחם וקצת בצל, בנו האנשים הגרומים האלה את הפירמידות.
גם אנחנו נצטרך בירה כשבנט… אבל בלי פוליטיקה.

"אם העם שיכור יותר קל לשלוט בו"
(הקיסרית קתרינה השנייה)

כשמדברים על תרבות האלכוהול בחיפה חייבים להתחיל מתרבות הימאים שהחלה עוד בימי המנדט, בשנות השלושים.
יובל בן עמי מספר במאמר בהארץ על שורשי התרבות הזו והקשר שלה לאלכוהול. על רצועת החוף המיובשת (הבריטים ייבשו את הים) שהרדיוס שלה הוא בסביבות 200 מטר בערך, הוקמו פאבים לרוב. בין הפאבים שהוקמו ופועלים עד היום ניתן למנות את העוגן, הסנדק ומעין הבירה. רוב הפאבים נסגרו או הלכו לעולמם כמו בעליהם ולקוחותיהם. את הדור הראשון של מלחי ישראל שעבדו בצים ניתן לראות כל יום שישי אצל יוסק'ה בפאב העוגן ואילו את דור הביניים ניתן לראות בפאב ההבנרה אצל חיים (טרזן) למברגר. לכל ימאי היה את הפאב האהוב עליו בכל חוף וכן, גם את האישה האהובה עליו – לה שלח מכתבי אהבה ו/או זימה.
תרבות הימאים נהרסה בעיקר כי התחילו לפרוק ולהעמיס את הספינות יותר ביעילות, קרי יותר מהר. הימאים עצמם כמעט ולא יורדים מהספינות לעומת פעם, שהיו צריכים להמתין כמה ימים לפחות, אם לא יותר, על החוף.

אני זוכרת בנעוריי העליזים במרכז הכרמל את הפלא הזה. יכולתי לדעת לפי הסימנים הקטנים ביותר שזה מגיע, עוד מעט הם באים.
הזמן: סוף האביב, תחילת הקיץ לבטח. אלו היו גם השלטים המזמינים באנגלית שתלו הפאבים והמסעדות ברחוב עם מבצעי 1+1 ותחושת הציפיה של כולם עמדה כבדה באויר הסמיך. ימים ושבועות הלכתי בתהייה מתמדת: "האם היום זה יהיה היום?"
וערב אחד הם באמת היו מופיעים – מלחי הצי השישי האמריקאי. נחילים נחילים של גברים מסוקסים, שחורים ולבנים, עם המדים האלו, היו פושטים על כל בית עסק שהציע אלכוהול ואוכל מנחם. את הדיבורים והצחוקים שלהם היה אפשר לשמוע בכל רחבי שדרות הנשיא.
לפעמים הם היו מציעים לבחורות נישואין ברגעי השכרות ולפעמים סתם רוצים לדעת על האנשים, על העיר. רחוק מהבית אנשים נוטים להיות סנטימנטלים משהו. תארו לעצמכם שאתם מקבלים בוכטה של כסף לשרוף מצד אחד. מאידך, לא היה לכם סקס כבר כמה שבועות טובים, לא אכלתם ארוחה הגונה וסביר להניח שגם לא שתיתם ממש את אותו פרק הזמן. מה תלכו לעשות?

המון עסקים חיו על אנשי הצי השישי בחיפה. זה התחיל מ 5-10 אוניות בשנה והגיע לשיא בשנות השמונים כשנפתחו בעיר משרדי הקישור של הצי השישי. בין 40 ל 50 אוניות בשנה עגנו לחופי חיפה למשך חמישה עד עשרה ימים בכל ביקור. משרדי הקישור, או בשמם הרשמי, ה USO פעלו היכן שפאב הצ'ארלי יושב היום. היה בר קטן בכניסה ויכולתם לראות אותם מגיעים ושותים את כוס הבירה, אולי הראשונה שלהם, מאז שירדו מהספינה. אבל הפאב העיקרי שבו הם נהגו לשבת במרכז הכרמל היה הסנסט שפעל בשער הכרמל. בעיר התחתית אחד הפאבים האהובים ביותר על המלחים היה לונדון פרייד – איפה שהבארקי נמצא היום – שהיה פאב בריטי נהדר כהילכתו עם דארטס (חיצים). הבעלים הצטלם עם כל ספינה אפשרית והצוות שלה כולל תמונות על הסיפון והצילומים קישטו את קירות הפאב. הוא היה נפתח משעות הצהריים המוקדמות הייתה להם בירה כמעט אך ורק מהחבית וכ 8-10 סוגים. הם אפילו הגיעו עד לבת גלים לפאבים בטיילת בת גלים עצמה, מגדלור ופייפ ליין. פייפ ליין היה סנוקר פאב שהפסקול שלו היה מורכב בעיקר מדפש מוד וקיור. ומסכים ענקיים הקרינו סרטי גלישה בלי הפסק. השתייה הייתה מאוד זולה ומגוונת מאוד. את החגיגה הרסה האינתיפדה השנייה בשנת 2000 שגרמה לצי האמריקאי להפסיק לחלוטין את עגינת האוניות בנמלי ישראל מחשש לפיגועים וזאת על פי הנחיות פיקוד הצי.

"אתה זוכר ת'ימים (לא אחי אני לא) שגרנו בחיפה,
לא אוכלים בשר, רק מאנץ' של אלפלפה,
עוקבים אחרי אהוד אחרי הבצפר, עם איקסים על היד, ומיקו הגמד!
אתה זוכר שהיינו שומעים ביחד קונפליקט,
יורדים לסיטי הול, לנקות דיר חזירים,
לא נוגעים באלכוהול, ובסוף יורדים אל הפנינה?"
(זוכר ת'ימים – בוא לבר)

אז לרגל סיינט פטריק'ס דיי והבחירות הנופלות עלינו לטובה (נקווה, נקווה…) החלטנו להכיר לכם חמישה פאבים לא שגרתיים בכלל בחיפה. כאלו שאם תיכנסו אליהם תחשבו לעצמכם: "לאיזה יקום כרגע הגעתי?"

הדאנק – מה עוד אפשר להגיד על הדאנק שלא אמרתי כאןדמיינו לעצמכם את המרקיה של ה Soup Nazi אבל בפאב. כל עוד אתם שומרים על הכללים הרשומים באותיות של קידוש לבנה על קירות הפאב, אתם בגן עדן שכולו בירה מוקצפת (ועוד שוט ועוד שוט ועוד שוט) וכמובן הבישול הנהדר של אלכס, אנג'לה ועד לאחרונה גם של ברונו. והכי חשוב – היום חוגגים בדאנק את יום הפטריקיהו המסורתי, הלוא הוא הגרסה הדאנקית לסיינט פטריק'ס. יהיו שם: "מ 12 בצהריים עד 2 פנקייק חינם על כל בירה (גם למי שרק מראה הוכחה להצבעה), ותפריט מיוחד בצבעי דגל אירלנד, הנחות, מבצעים ובקיצור, בלאגאן שלם… גם חביות מוזלות בחוץ… מוזיקה אירית והמון לפריקונים קטנים… גם קלפי תהיה, ויהיו מעורבים בזה צ'ייסרים בזול… ממש!"

הדאנק
כתובת: המגינים 95 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 04-8532836
שעות פעילות: כל יום מ 12.00 עד 03.00

11015751_772462316136553_662010275310485603_n

10985377_772462329469885_1340637050185984187_n

הבנרה – אם חשקה נפשכם להגיע לפאב ימאים אמיתי, חי ונושם, ולא כזה שמעוצב בסגנון או שפעם היה כזה, אתם מוזמנים להגיע להבנרה, החמארה הקטנה של טרזן ועליזה, האישה שאיתו. המקום הוקם בשנת 2000 ולפי הכתבה של יובל בן עמי, שמו לקוח מבורדל באנטוורפן שנשא את אותו השם. בפאב, שהחלונות והשירותים בו מעוצבים כמו בספינה, ושתלויים בו עוגנים, רשתות ימאים, מפות ועוד, מגישים אוכל רומני בעיקר עם טוויסטים מיוחדים כמו קציצות סלק מצוינות. לא תמיד יש הכל, אבל כל מה שנמצא – טעים מאוד. מידי שבוע נערך מפגש של הימאים בדימוס שהוא בעצם שעתיים של המון צחוקים, העלאת זכרונות וחזרה בזמן. אם תשבו שם על הבר תמיד תוכלו להיות שותפים לשיחה בין הימאים לשעבר שהם עיקר הלקוחות במקום לבין חיים (טרזן), שיושב תמיד באותו המקום, לבוש באוברול הג'ינס הנצחי שלו ומעשן את המקטרת כמי שיש לו את כל הזמן שבעולם. בתווך עליזה והמלצרית החמודה הקבועה, מלהטטות בין הסועדים והתחושה היא בעיקר נוסטלגית-משפחתית.

הבנרה
כתובת: דרך העצמאות 88 העיר התחתית, חיפה
טלפון: 050-6422130
שעות פעילות: כל יום, פרט ליום ראשון, מ 10:00 עד 18:00

DSC_4950 (Large)

פארמסי – אם סנוקר זה הקטע שלכם, כדאי לכם להגיע לפאב הפארמסי. הפאב ממוקם בתחילת רחוב מסדה ונקרא כך על שם בית המרקחת המיתולוגי שהיה קיים באותו מקום במשך שנים. כשבית המרקחת נסגר הוא הוריש כמה מהבקבוקים והתכשירים לפארמסי ואת המראה עם סמל הנחש הרפואי. הפארמסי הוא פאב טבעוני בעיקר בגלל שמגישים בו בייגלה בלבד. האוירה בפאב היא של מועדון חברים הזוי במיוחד אבל גם מחבק ומפרגן. יש בירה בקס מהחבית, טובי ושאר ירקות (טוב, אין ירקות… אבל הבנתם). הפארמסי מקדם את פני כולם ללא הבדלי גזע, דת ומין… חוץ מתימנים. יש הרבה מוסיקה מזרחית אבל בקטע מודע לעצמו ובכלל מוסיקה שכבר מזמן לא שמעתם. שווה להגיע במיוחד ששירין ועבאד נמצאים כדי לראות משחק של אלופי סנוקר כהילכתו. הפארמסי נסגר כנראה בסוף החודש, אז מהרו מהרו לשם.
הם חוגגים את סיינט פטריק'ס אבל אל תצפו לאוירה יותר מידי אירית חוץ מהירוק של שולחן הסנוקר.

פארמסי
כתובת: מסדה 1 הדר, חיפה
טלפון: 077-5357465
שעות פעילות: כל יום מ 20:00 עד הלקוח האחרון (08:00)

DSCI7084

DSCI7083

סמוק האוס – פעם סמוק האוס עשו משלוחים. עכשיו, כדי לאכול את תפוחי אדמה עם בייקון וצ'דר (כן.), כנפיים ברוטב ג'ק דניאל'ס (כן, כן.) וצלעות החזיר בסיידר, מייפל וטבסקו (כן, כן, כן!) תצטרכו להגיע לבלפור 23. כבונוס תוכלו לפגוש את הבעלים של המקום המסרק את זקנו, לבוש בחולצת פסים ארוכה של מלחים, סמל הגבריות הסובייטית. המקום מתהדר בתפריט אוכל בנוסח ברביקיו טקסני ומגיש גם המבורגרים בנוסף לבשר השיכור ותועפות הבייקון. במקום מעשנים בשרים בעישון ביתי אך גאוות המקום היא על האלכוהול המזוקק בסמוק האוס. מדובר על פירות שונים ומשונים ואף בייקון (!) המושרים באלכוהול ברמה של 80 אחוז במשך שבועות ואז נפתחים ונשתים בשלוק אחד. בלילות של ירח מלא, מזמנים אנדריי וחבריו נגן חמת חלילים שינגן לאלכוהול שבמזקקה למען יהיה סקוטי מספיק.

סמוק האוס
כתובת: בלפור 23 הדר, חיפה
טלפון: 074-7012202
שעות פעילות: בערב, לא ברור ממתי עד מתי. פשוט תגיעו.

11071125_10153163565299321_1648944933095688791_n

הצ'ארלי-בר – הצ'ארלי פתוח יותר מחצי יממה, כל יום. זה הפאב שאפשר לאכול בו ארוחת צהריים, ארוחת ערב וארוחת בוקר (מאוד) מוקדמת. המקום אפלולי עם מוסיקה סטייל הסיטי הול וכמו בבתי הקזינו המשובחים ביותר, אחרי כמה זמן אתה מאבד קשר עם העולם החיצון, עם הזמן ושוכח שבכלל היית צריך ללכת מכאן לאיזשהו מקום בכלל. צ'ארלי, הבעלים, הוא מהאנשים שמשפריצים כריזמה לכל עבר מבלי להתכוון בכלל, ומכין קוקטיילים לא רעים בכלל. האוכל מעולה ובגלל אשתו הטיוואנית, צ'ארלי יודע בדיוק איך דים סאם צריך להיראות ולהיטעם וזוהי בהחלט אחת ממנות הדגל בפאב. כמו כן הספייריבס והג'ק פוטטוס ממכרים ושמענו גם על קינוח שעושה רושם אלוהי – מוס שוקולד עם מעט רמי מרטן יחד עם וודקה וניל און דה טופ. אתם חייבים לנסות בהזדמנות הראשונה – תגידו שאנחנו שלחנו אתכם. יש מבצעים די מטורפים על ויסקי מאלט בימי ראשון ושני וגם לבירות אין במה להתבייש. קחו את קו האוטובוס הראשון של היום ישר הביתה. זה בהנחה שתוכלו ללכת בקו ישר אחרי שתצאו מכנסיית התענוגות הזו.

הצ'ארלי-בר
כתובת: שער הלבנון 2 מרכז הכרמל חיפה
טלפון: 050-7948845
שעות פעילות: ראשון עד רביעי מ 16:00 עד 06:00 חמישי עד שבת מ 14:00 עד 06:00 ולפעמים גם יותר מאוחר. המטבח נסגר ב 03:00

10155343_10153163564309321_9144227529568656952_n

זהו.
מקווים שנהניתם ותצביעו נכון. לא נכתוב כאן למי אבל בואו נגיד ש Right is wrong 😉
ולאן שלא תצאו הערב לחגוג (או לשכך את יגונכם בעזרת הטיפה המרה) – תהנו מאוד ותזכרו: אלכוהול זה אח.

אנחנו מצידנו נחכה לקולות הימאים באופטימיות הדרושה.

ומה יישאר לי ליום הבחירות?

סלט אגסים שיכורים וגבינת סנט מור

הסלט הזה ממש ממש קל ומאוד כייפי. הוא גם מתאים לתחילת האביב. השוס שלו זה האגסים השיכורים יחד עם גבינת סנט מור, פצצה של גבינה. תיהנו!

מצרכים

גליל גבינת סנט מור פרוסה לעיגולים
שלושה-ארבעה אגסים חתוכים בינוני
חבילת חסה סלנובה
פלפל צהוב חתוכים דק
ארבע-חמש עגבניות שרי חתוכות לרבעים
חצי בצל סגול פרוס לטבעות
פלפלון צ'ילי קצוץ דק (אופציונלי)
כף חמאה לטיגון
חומץ בלסמי לפי הטעם (לא להגזים)
חצי כוס יין אדום חצי יבש
כף סוכר חום
מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה

1. קורעים את החסה השטופה לתוך קערה גדולה
2. מוסיפים את הירקות והגבינה
3. מחממים מחבת וממיסים חמאה
4. מטגנים את האגסים עד שמתרככים
5. מוסיפים יין אדום וכשמבעבע מוסיפים סוכר חום
6. כשהטעמים נהיים עמוקים מספיק, מורידים מהמחבת ומוזגים לתוך הקערה
7. מוסיפים חומץ בלסמי, מלח ופלפל
8. מגישים מיד

בתיאבון!

IMG_1733 (Large)

הסיורים שמוציאים אתכם לתרבות רעה ;)

פוסט למאותגרי הפייסבוק מבינינו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זהו. אין טעם להסתיר את זה יותר.

ובאמת שניסינו. העלמנו את כל הראיות, את כל האנשים (אה… אופס), אבל זה לא עבד – האמת יצאה לאור או כמו שאומרים יצא המרצע מהשק.

רבותיי, השמועות נכונות ואכן הבלוג החל להוציא סיורים החושפים את האמת המדהימה על חיי הלילה של שכונת הדר!

composite_14262845742715

ביום חמישי ה 26.2.15 נערך הסיור הראשון מבית תרבות אכילה.

איפול מלא הוטל על רשימת המקומות שאותם הסיור היה אמור לפקוד ואפילו נקודת המפגש הייתה לוטה בערפל ונמסרה רק ברגע האחרון.

בשעה שבע לפנות ערב פשטו חמישה עשר גיבורים וגיבורות עשויים ועשויות ללא חת את שכונת הדר כשבלבבותיהם חרוטה מטרה אחת ויחידה: אכול ושתה כי מחר יום שישי!

שום פאב ושום מסבאה לא עמדו מול רוח הקרב של גיבורים אלה, מול נחישות להגיע ולנצח את אחרונת הנקניקיות.

כנחיל ארבה אנושי הם ירדו על קפה אבאג'ור והותירו מאחוריהם צלחות נקיות ממנאישים, תבשילים, חצילים בטחינה ומוס סחלב – ומלצריות המומות.

לאחר מכן הם עשו את הבלתי יאומן וארבו בפינה לבית קפה הפינה​ כשהם שודדים קישים, טורטיות ובצלים ממולאים לרוב ומקנחים עם בייליס תוצרת בית.

composite_14262852415766

בדרך שמעו הטיילים שלנו על קיצור תולדות ההיסטוריה ההדרית כולל פרטים פיקנטיים שאיש מהם לא ידע וכנראה גם לא יזכור עקב תועפות האוכל והאלכוהול המעורבים בסיפור 😉

עד למדרחוב נורדאו הגיעו כשרגליהם הכושלות נושאות אותם בקושי, הצליחו לאתר את נארד קפה​ שם נחטפו סלטים חסרי ישע ונעלמו אל תוך חשכת קיבתם.

את הערב חתמו במכבסה – שהוא גם בית קפה וגם מכבסה​ – שם התכונן אייל לבואם מבעוד מועד והתקיף אותם בפוקצ'ות מלאות בכל טוב, צ'ייסרים של עראק ולקינוח מוס טריקולד.

מאז ועד היום שני מסעות נוספים עלו לרגל להדר הטעימה.

composite_14262854597216

שימו לב – בסרגלי התצוגה מצד שמאל, מתחת לתמונת האינסטגרם, הכנו לכם מידע מפורט לגבי הסיורים כולל תאריכים של סיורים קרובים. תוכלו לעקוב אחרי העדכונים.

סיורים

כל המעונין והמעוניינת – נא לפנות בהודעת אימייל לכתובת tarbutachila@gmail.com או בהודעה פרטית בדף הפייסבוק של תרבות אכילה.

צילומים: רונה שחר וג'וני ספקטור

הערה: המילה מלצריות נאמרה בלשון נקבה למען הנוחות אך מתייחסת למלצרים ומלצריות כאחד.

המוציא לחם מן הארץ החיפנית

לחם.
הדבר הבסיסי הזה שיכול להקנות לך ארוחה שלמה בכמה דקות עם המילוי או הממרח הנכון.
אף אחד לא יכול לעמוד בפני ריח של לחם ומאפים טריים הבוקע מתוך מאפייה. הלחם הוא ללא ספק חברו הטוב ביותר של האדם.
עד כדי כך שגם ביפן, מדינה שמעולם לא התבססה על לחם בתפריט שלה, הלחם והמאפים נמכרים, ובכן… כמו לחמניות חמות 🙂
יש סדרת אנימה שלמה על הלחם הלאומי של יפן שמומלצת מאוד לאוהבי הז'אנר ולפודיז' בכלל – Freshly Baked From Japan.

יש לי וידוי קטן.
בילדותי לא אהבתי לחם בכלל.
חוץ מהפרנץ' טוסט (בבית קראנו לו בובל'ה) שאמא הייתה מכינה ביום שבת בבוקר, צריך היה להאכיל אותי בכוח כשזה הגיע ללחם.
נכדה לאופה שלא אוהבת לחם. אוי לבושה…
מי ששינה את דעתי על לחם היה ארז קומורובסקי שפתח את הרשת "לחם ארז". לא חשבתי שלחם יכול להיות כל כך טעים ועוד עם תוספות בפנים! הלחם שאני גדלתי עליו היה לחם לבן אחיד ללא ייחוד כלשהו אבל היום אני יודעת שאין כמוהו לאכילה עם שקשוקה, חריימה ושאר תבשילים ברוכי רטבים. הניגוב בסוף, זה מה שקובע.

בחודש מאי לפני שנה סיפרה לי אישה בשם לאה על אופה מצוין עם סיפור משפחתי לא רגיל. היא אמרה שכדאי לי ללכת לבקר אותו בביתו ולראיין אותו. כך למעשה פגשתי את עופר שטיינבך – נצר לשושלת אופים המתפרשת על כמה דורות.
עופר גר בדירה די מרהיבה באחוזה עם שני חתולים (למרבה הצער, אחד נפטר בשנה האחרונה), אוסף חפצים עתיקים ומכין לחם. ואיזה לחם!
הסיבה היחידה שאני לא מזמינה ממנו לחם על בסיס קבוע היא שאני לא יכולה להפסיק לאכול ממנו…

הנה לפניכם כמה מסיפורי ומהגיגי האיש הכי פחמימתי בחיפה 🙂

סבא

"אבא פת הגיע מפולניה עם משפחתו בשנת 1920. הוא היה אופה ממשפחת אופים, כמה דורות אחורה. עוד בפולניה, הוא לא הגיע לשדה הקרב כי אפה לחם בצבא הפולני. במלחמת העולם השנייה הוא היה בארץ והייתה לו מאפיה מאוד גדולה בשדרות ההסתדרות. משם הוא סיפק לחם לצבא הבריטי. הייתה לו מאפיה חשמלית עם מיקסר – דבר שנחשב אז כשיא החידוש. פרט לצבא הבריטי הוא סיפק לחם לכל הגופים הגדולים. כשהסתיימה המלחמה, המאפייה דעכה מכיוון שהוא לא השכיל לפתח אותה להיות מספיק משוכללת כמו המאפיות המתחרות והוא סגר אותה ופתח בית קפה ברחוב מוריה 50.
אני כבר הכרתי אותו בתור 'סבא-דואר'. הוא פתח סוכנות דואר עצמאית ובשבילי זה היה הסבא שלי. הייתה לו מכונית שברולט פרטית. אני מאוד גאה בסבא הזה. הוא היה עצמאי ברמ"ח איבריו, איש עסקים במהותו."

composite_14262314496652

 

האחים

"האחים של סבא התפזרו. אחד פתח בירושלים קונדיטוריה עם בונקר וסליק, אחד פתח מאפיה בשם פת בגבעתיים. גם השר לשעבר גדעון פת קשור אלינו בקשר משפחתי."

הקפה

"בית הקפה היה ענק, כ 400 מ"ר. ההורים שלי התחתנו שם. מידי שבוע היה נערך בו מפגש הציידים השבועי".

composite_14262312385182

איך הגעתי לזה

"בכלל למדתי אדריכלות, אבל תמיד אהבתי לבשל. כשהייתי נשוי קיבלנו מכונת לחם והתחלתי לעשות ניסויים בלחם. די מהר אמרתי לעצמי: 'מה זה? הלחם בטעם של פלסטיק!', שמתי דברים אחרים ואילתרתי. למעשה יצרתי לחמים משופרים. הסתקרנתי והתחלתי לקרוא על לחם והבנתי שאני לא צריך מכונה. חשבתי, למה לא לעשות לחם אמיתי.
התחלתי לגדל שאור, קניתי ספר שמסביר איך עושים לחם. עשיתי את המתכון הראשון לפי הספר ומאז לא הפסקתי לעשות ניסויים בלחם.
לשתי בידיים ואהבתי את זה. התנור הביא אותי לרמה גבוהה וקיבלתי פידבקים טובים. הכל קרה לפני שמונה וחצי שנים.
לפני כארבע שנים התגרשתי וחזרתי לחיפה מהמרכז לפני כשלוש שנים,אחרי שנים של מגורים במרכז.כשחזרתי לחיפה החלטתי שפה בחיפה אעסוק במה שאני אוהב. היה לי ברור שאני מגשים חלום ישן והולך על הלחם.
לקחתי את העניין ברצינות, חקרתי ביררתי, התייעצתי עם שף והתמקצעתי. עשיתי סקר ומצאתי באשדוד יבואן שמחזיק ציוד מקצועי לאפיית לחמים. קניתי תנור גדול וציוד נילווה. התנור שקניתי הוא תנור בלגי מעולה והאפייה נעשית על אבן שמוט."

השיטה שלי

"אני מתפיח את הלחמים שהם לחמי מחמצת, עם שמרי מחמצת טבעיים. שמרים טבעיים לא אוהבים טמפרטורה מעל ל 30 אני מתפיח בטמפרטורה של 29 מעלות בלחות גבוהה. לידה של לחם לוקחת שמונה שעות וזו עוד השיטה המהירה (בגלל שאני מתפיח בטמפ' ולחות מבוקרים) – חצי שעה לישת הבצק, ארבע שעות התפחה ראשונה, חלוקה לכיכרות, התפחה נוספת עוד שעתיים ואפייה בתנור למשך כמעט שעה."

IMG_1181 (Large)

דברים על לחם

• לחם בשבילי הוא טעים. משהו נורא בסיסי. קמח, מים ומלח – בלי משחקים. הוא נראה נורא פשוט אבל בעצם לא, שנים לקח לי להגיע ללחם שמוצא חן בעיני. לא קלה השליטה בו. לחם זה דבר מאוד מדוייק, כל שינוי קטן בתהליך או המתכון משנה את התוצאה הסופית. ההבדלים יהיו גם בהבדלים בית סוגי התנורים כל תנור הוא שונה ויוצא בו אחרת.
• לחם אוהב טמפרטורה גבוהה ולחות – האדים מעבירים חום יותר טוב מהאוויר כך נוצרת הקרנצ'יות.
• המצאתי המון מתכונים. משתדל לתת להם שמות משעשעים. "חום בכפר" (לחם בתוספת שוקולד מריר), "זה אתר בכפר" (עלי אזוב בלחם כפרי), "מהפכה בכפר" (כפרי עם עגבניות מיובשות), לחם טובורג (עם טובורג), שומו שמיים (לחם עם שום), שועלי (שיבולת שועל ועוד תוספות), לחם from hell (עם (הל) או הלחם שנראה שכנראה הוא הלהיט שלי "הכל לציפור"- כיכר מקמח מלא וכפרי בתוספת גרעינים אגוזים וזירעי תבלין
• כיכר זה גם זכר וגם נקבה על פי האקדמיה ללשון עברית.

ממש עשיתם אותי רעב. איך משיגים את כל הטוב הזה?

עופר מגיע עם הלחם עד לסף דלתכם עם החיוך החם כמו בזמנים עברו, כשהחלבן היה מחלק חלב ואיש הקרח היה מחלק קרח.
יש משהו מאוד מרגיע בידיעה שאתה מכיר את מי שאפה את הלחם שלך – סוג של אינטימיות מסוימת.
הוא מחלק בכל חיפה. כל יום לקראת שעות הערב (פרט לימי שני בהם לא אופה כרגע) בשעות 17:00-19:30 . תמיד לחם שנאפה בצהריים. בד"כ אופה עפ"י הזמנות – כאשר לפעמים עושה גם קצת עודפים. – רצוי להזמין מראש.

טלפון להזמנות: 054-790-1078
אתר אינטרנט
דף פייסבוק

IMG_1150 (Large)

ומה יישאר לי לשבת?

דאגנו לכל הרעבים שאוהבים להתנסות בעצמם במטבח למתכון ללחם ביתי מבית מדרשו של עופר. המתכון מותאם לתנור ביתי רגיל. בהצלחה לכל האופים והאופות!

זיתון – לחם עם זיתים

חומרים לשתי כיכרות:

150 גרם קמח מלא גס
590 גרם קמח כפרי
21 גרם מלח
310 גרם מים
370 גרם מחמצת
120 גרם זיתים קלופים (ירוקים או שחורים)

הכנה

1. מערבבים את הקמחים יחד עם המלח.
2. בכלי נפרד מערבבים את המחמצת עם המים. כשנוצרת תערובת אחידה של מים ומחמצת מוסיפים את התערובת לקמח עם המלח ומתחילים ללוש.
3. אחרי שמקבלים צורה אחידה של הבצק, די בהתחלה, מוסיפים את הזיתים.
4. לשים בערך עשר דקות במיקסר או בידיים. הסימן שהבצק מוכן הוא שמותחים אותו והוא לא נקרע.
5. אחרי שהבצק מוכן מכסים בקערה עם ניילון נצמד שמונה שעות להתפחה ראשונה באויר החדר (?)
6. לשים אותו שוב בעדינות בקיפולים כלפי פנימה, מחלקים לשניים, מכסים במגבת ומכניסים אותו להתפחה שנייה לעוד ארבע שעות התפחה.
7. אחרי ארבע שעות מכינים תנור ב 220 מעלות, מרתיחים מים וכשהתנור חם שמים כוס מים מחוממת עם מים רותחים בתוך התנור – זה ללחות בתוך התנור.
8. כשהתנור מגיע שוב ל 220 מעלות אפשר להכניס את הלחמים. זמן אפייה הוא 40 דקות.
9. אחרי 20 דקות אפשר להוריד טמפרטורה ל 200 מעלות.
10. אחרי חצי שעה בודקים את הלחם על ידי נקישה מלמטה. הצליל צריך להישמע צלול ונקי.

טיפ לקיצור זמנים: אפשר להוסיף לבצק 3 גרם שמרים יבשים וזה מקצר את ההתפחה בחצי (אני לא משתמש בהם אבל לחסרי הסבלנות – זה אפשרי).

בתיאבון!!

IMG_1151 (Large)