הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג

השבוע נסגר המקום שממנו התחיל הכל.
סטודיו "הנמלה" של שחר סיון – איש רב פעלים, היה המקום שחידש את תרבות האנדרגראונד המפוארת שהלכה לישון בסוף שנות השמונים, והשאריות שנשארו ממנה גוועו באמצע שנות התשעים – כפי שכתבתי בערב-רב.
בשנת 2006 עזבתי את חיפה ועברתי לגור בקריות. אחרי כמעט עשור שחייתי בה בתור בן אדם בוגר אני וחיפה הגענו לשלב "יחסינו לאן".

כמו בכל מערכת יחסים ארוכת טווח, אחרי שלב ההתפעמות שלי ממנה שהיה בין גילאי 12 ל 16, הגיע שלב האינרציה הטבעית שנמשך אל מעבר לשירותי הצבאי ולאחריו התחלתי לגלות את הקסם התל-אביבי. מידי פעם היא עדיין הצליחה להפתיע אותי וניסיתי אותה בכל מיני גרסאות: הגרסה ההדריסטית (מסדה בעיקר), הגרסה הכרמליסטית והגרסה של קרית אליעזר ובת גלים. בשלב כלשהו באמצע לימודיי באוניברסיטה, חיפה החלה להתיש אותי. נמאסו עליי התחבורה הציבורית המסורבלת והבלתי אפשרית שלה, הקליקות החיפאיות הנוקשות שגורסות שאם לא כיבית מדורה בכיבוי צופים יחד עם הנפשות הפועלות שם, אתה לא שווה יריקה, וחוסר החיים הכללי מעבר למושבה הגרמנית (מקום מקסים, אבל כמה אפשר לשבת באותן מסעדות ובתי קפה?).
אני וחיפה נפרדנו – או לפחות לקחנו פסק זמן האחת מהשנייה לזמן בלתי מוגבל.

עברתי לקרית ביאליק – עיר קטנה ששילבה כפר ואורבניות צנועה. התאהבתי במנטליות הקרייתית – זאת המקורית: היקית הפשוטה עם רוכבי האופניים הישנים. כצפוי בכל ריבאונד, התחלתי להשתעמם די מהר ורציתי עיר אמיתית. כזו עם סינמטק, ותיאטרון, וספרייה גדולה ופאבים ומוסדות תרבות.
זה לא שלא היו כאלו בקריות. היו. אבל איכשהו התחושה היתה שונה. הכל היה שטחי יותר ומיינסטרימי יותר. הבילוי הנפוץ של הצעירים הקרייתים היה לאכול. בחוץ, בבית, לא משנה איפה. ואז לצאת לפאב ולשתות לקינוח. כשהאוכל והשתייה הופכים לדבר הבסיסי ששולט בתרבות הבילוי מתחיל הניוון. חסרה לי תרבות הנגד.
לא יכולתי לשאת את הרחובות החשוכים והמתרוקנים בשעה שש-שבע בערב. חיפשתי משהו אחר. משהו שיגאל אותי מהדיכאון שנקלעתי אליו.

לחזור לגור בחיפה לא היה אופציה, מסיבות אישיות. אני ובעלי הגענו איכשהו לאתר החברתי couchsurfing. בעברית "גולשי ספות". התחלנו לארח אנשים מכל העולם וגם הכרנו אנשים מהקהילה המקומית. חיי התרבות והבילוי שלנו התקיימו במימד מקביל למקום שבו גרנו. אירחנו אנשים אצלנו בבית אבל תמיד יצאנו איתם למקומות אחרים – חיפה, עכו. הלכנו לאירועים של הקהילה המקומית בחיפה, בתל אביב, כפר סבא, רמת גן ועוד.

אבל המשכתי לחפש. מעבר לחיי החברה העשירים שהיו לנו בזכות גולשי ספות שהיו נהדרים – חסר לי דבר מה.
הרגשתי שהפנימיות היצירתית שלי הולכת לאיבוד ושלא אוכל למצוא אותה שוב אם לא אציל אותה עכשיו, ברגע זה.
תמיד יצרתי. בתור ילדה ציירתי וצילמתי. בתור צעירה אחרי צבא כתבתי שירים וסיפורים קצרים וכשעברתי לקרית ביאליק משהו נרדם בי. העבודה שעבדתי בה אז, מוקד טכני, שאבה ממני את כל האנרגיה ולא היה בי כוח להמשיך ליצור. ויתרתי.

באותה תקופה למדתי באוניברסיטת חיפה. הזמן היה שלהי שנת 2008. האוניברסיטה הוצפה במודעות קטנות ולא מאוד ברורות שתפסו את תשומת ליבי. כל מיני אירועים שנשמעו הזויים על גבול הסוריאליזם. ערב קומיקס, ערב סרטי פורנו רך, איזה הופעה של להקה אחת, צבי ונערי הליווי ועוד… משהו ברחוב הנמל, עיר תחתית? כל פעם הייתי אומרת לעצמי ולבעלי שחייבים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה. השם שלו – סטודיו "הנמלה" עורר בי זכרונות למקום אחר באותו שם אבל שהיה בקרית אתא. אולי חלקכם יזכרו אותו – מועדון הנמלה (The Ant) – תופעה מדהימה כשלעצמה שיום אחד אכתוב עליה. איכשהו עלתה בי התקווה שהמועדון, שנסגר בינתיים – חודש ועבר לפעול בעיר התחתית בחיפה.

1077_51476929907_6792_n

זה היה בדיוק לפני חמש שנים, בדצמבר קר וגשום, כשהכרזתי בפני בעלי וחברה משותפת ש"זהו, היום הולכים לבדוק מה זה המקום המוזר הזה". רצה הגורל והיה זה הערב שבו הופיעו צבי ונערי הליווי.
הגענו לעיר התחתית שנראתה חשוכה ולא מסבירת פנים, וחיפשנו את הרחוב הקטן שנקרא הנמל. איכשהו מצאנו אותו וגם את הסטודיו. עלינו לקומה השנייה ו… מעולם לא ראיתי מקום כזה.
הוא לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם לכן. סטודיו ענק עם עבודות פיסול ורישום והרבה הרבה שמונצע'ס שפשוט השתלבו באופן פלאי. אנשים בכל מקום שישבו על כסאות וכורסאות וספסלים שידעו ימים טובים יותר ונזרקו ואז שוב מצאו בית אוהב שהחזיר להם את הברק ללחיים. היו שם כמה כלבים שרצו באופן חופשי בכל מקום. "מקום שמכניס אליו כלבים הוא בטוח מקום טוב" – חשבתי. בכל מקום היו מפוזרות קערות עם גזר בלימון ושום וקערות חומוס. בבר מכרו תה וסביר להניח שגם משהו אלכוהולי כמו בירה או פונץ'. אני קניתי תה והוא היה התה הכי טעים ששתיתי אי פעם.

1077_51474729907_1859_n

לא הייתי בטוחה לגבי הקערות האלו. הן של אנשים שקנו אותן, או לא? אפשר לקחת מהן או לא? הסתכלתי על אנשים אחרים. הם לא נראו מאוד מודאגים. הגעתי למסקנה שזהו רכוש הכלל וטעמתי מהגזר. מעולם לא ידעתי שאפשר לעשות גזר חי בצורה כזאת. התמכרתי. לגזר, לסטודיו, להוויה.
הגזר הזה היה התפוח הפרטי שלי מעץ הדעת. אחריו דברים יהיו אחרים, שונים בתכלית.
פתאום חיפה הפכה ממקום משעמם וצפוי למקום שהכל יכול לקרות בו.

1077_51474724907_685_n

ואז, ברגע שצבי ולהקתו עלו על הבמה והתחילו לנגן, ידעתי. ידעתי שאסור לי לוותר על המקום הזה ואני חייבת לחזור אליו. שוב ושוב. עד שהוא יהיה לי לבית.
כשיצאנו משם וחזרנו הביתה, כבר תכננתי את הפעם הבאה.
במקרה, דרך אירוע של גולשי ספות פגשתי את צבי באחד האירועים ונודע לי ממנו על האגף והברטניין ומכאן ההיסטוריה כבר ידועה.

בערב הפרידה מהנמלה שהיה ביום חמישי ה 19.12 הופיע רותם סיון עם טריו הג'אז שלו. רותם הוא אחיו של שחר והוא חי ועובד בניו יורק. מאוד נהניתי לשמוע אותו ובהתחשב בכך שאת ז'אנר הג'אז שהוא מנגן אני בדרך כלל מצליחה לשמוע עשר דקות בלי להשתעמם ובהופעה של רותם לא הרגשתי את הזמן עובר בכלל – אני חושבת שמדובר בעילוי מוזיקלי בהחלט. כפי ששחר אמר עליו באותו ערב, ואני מביאה את רוח הדברים כי ציטוט מדויק אין לי: "לחיות מאמנות זו עבודה מאוד קשה והסוד הוא להתמיד להתמיד להתמיד" – ההתמדה כנראה משתלמת.

1461706_482386858546797_1690433987_n

סטודיו "הנמלה" אירח במשך יותר מחמש שנים ערבי מודל בימי שני עם אח בוערת ומופלאה, מוסיקה משובחת ותקלוט חי של מיטב אנשי הלילה בחיפה. הוא גם אירח הופעות של זמרים והרכבים שלא היו שומעים עליהם בשום דרך אחרת. היו גם ערבי תרבות שהוגשו על ידי המיטב מגיבורי התרבות החיפאיים על סרטים, קומיקס, אופנה ועוד. גם ערבי שירה מחתרתיים ופורצי דרך היו שם. זה המקום שגידל אותי ועוד רבים מהחיפאים וגרם לנו להבין איך צריכים להיות באמת חיי תרבות טובים בעיר. כאלו שלא כרוכים בתאוות קפיטליסטיות ממוסחרות, שלא סופרים את שורת הרווח. הנדיבות של שחר והרצון שלו לחלוק איתנו, החיפאיים, את כל הטוב הזה הורגשו בכל אספקט אפשרי בסטודיו. החל מקערות הפירות, הירקות הכבושים והנהדרים, הזיתים הבלתי נשכחים והשתייה החמה שהיו מפוזרים בכל אירוע ואירוע והוצעו בחינם ובחופשיות לכל דורש, דרך המחירים הסמליים והמגוחכים ששחר היה גובה לאירועים הייחודיים שלו ותמיד היתה התחשבות במצב הכלכלי וכלה בכך ששחר תמיד היה ועודנו נגיש לכל אחד שרצה לדבר, לחלוק, להציג מיצירותיו ולשאול לגבי איך יוצרים ואיפה מוצאים דבר מה.

אני מאמינה שאחת הדרגות הגבוהות שאמן מרוויח היא היכולת להביט על היצירה שלו ולהרוס אותה, רק כדי ליצור יצירת אמנות חדשה. ולכן השבוע המקום נסגר לקהל. שחר סיון, האדם והנמלה, הולך לפתוח ביסטרו בשם וניה (בקרוב…) ולעשות את אותה מהפכה חיפאית אבל בתחום אחר – אוכל.

רציתי להגיד תודה, בשמי ובשם כל האנשים שבאו וקיבלו כל כך הרבה מהמקום. תודה על ששמת את הסטודיו להיות כאן כמו מגדלור ולהאיר את הים החשוך והסוער. תודה שנתת חוף מבטחים לכל האנשים שחיפשו ומצאו משהו שונה ולא רגיל. אתה תמיד בליבנו.

ולפני שנשקע בנוסטלגיה מיותרת, הנה שיר שמוקדש לכאן ולעכשיו:

מודעות פרסומת

3 תגובות על “הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג

  1. gila2012 הגיב:

    נעמה, את כותבת נפלא ובאהבה גדולה.
    לצערי לא חוויתי את הנמלה בעומק ובנגישות כמו שאת מדברת עליה. אני התבוננתי מרחוק ונגעתי נגיעה חטופה ולא מעורבת. התפעמתי מהמקום, מהאמונה והיצירה ומכנות הכוונות. לא מצוי במחוזותינו.
    הסצינה של הנמלה נטעה בי אמונה שעדיין יש חומרים טובים לבנות מהם עיר אמיתית בחיפה ולא להתמכר לתפאורות העירוניות הממוסדות שעושות צחוק מכל מה שקרוי עירוניות וחסר את הניצוץ והנשמה אותה תיארת.
    ולגבי שחר, העיר התברכה.

    • תרבות אכילה הגיב:

      תודה גילה!
      אני מסכימה עם כל מה שכתבת ובעיקר במשפט האחרון לגבי שחר. חיפה אכן התברכה שיש לה כזה שחר 🙂

  2. […] של מרכז אמנות עירוני וקהילתי. לבסוף יצא פוסט בשם "הזמני הוא הקבוע החדש – אפילוג" שכתב על סטודיו הנמלה של שחר סיון, מדמויות המפתח […]

מחמאות זה טעים!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s