המוזות רועמות

פינות תרבות שהשפיעו עליי

Bukidress

בובל'ה – הפרנץ' טוסט של ילדותי. לחם מטוגן בביצים וקצת חלב. אמא תמיד הכינה אותו בשבתות וגם מתי שרצתה לפנק אותי. שמנו עליו סוכר או מלח והוא היה מלחם אחיד או חלה. ותמיד הוא היה טעים ורך. אמא התחילה להכין אותו אחרי שהייתי אצל חברה והתוודעתי לבובל'ה – שם קראו לו בשם הזה.

ריח אורנים ומרפסות משקיפות אל הים – גרתי באיזור השרון עד גיל שתים-עשרה. בקיץ הייתי נוסעת לשבוע-שבועיים אצל סבא וסבתא כי נהגו לשלוח את הילדים לחופשה כדי שיתאווררו מההורים ולהיפך. הם גרו בהדר עליון ליד בית חולים רוטשילד. היתה להם את המרפסת הכי נהדרת שראיתי מימיי. חיצונית ומרווחת עם דלת נפתחת לחדר השינה ונוף כלפי מטה אל הנמל והים. שכבתי על כיסא נוח והרגשתי את המרחב הזה שהיה מורכב מהרוח והשמש והריח הייחודי של הכרמל שמורכב מאורנים ועוד כמה צמחים. אני לא מריחה יותר את הריח כי עכשיו אני חיפאית אמיתית (מי שגר ליד הים – לא שומע את הים וגו'). מה לא הייתי נותנת כדי להריח שוב את הריח.

ליקר בננות – סבא שלי היה מרומניה ושם שתו המון ליקרים בטעמים של פירות ולפעמים גם שוקולד. היה לו בארון ליקר בננות שהוא שמר רק בשבילי. מגיל חמש התחלתי לשתות כוסית קטנטנה בכל פעם שבאנו לבקר (למזלי זה לא היה לעיתים תכופות) וכולם צחקו על הילדה האלכוהוליסטית שבוודאי תגדל להם. אני לא הבנתי מה הם רוצים. זה פשוט היה מתוק וטעים!

קול השלום – בגיל שמונה קיבלתי מאבא את מקלט הרדיו הראשון שלי ומאז שמעתי רדיו ומוסיקה בכל הזדמנות אפשרית. אבא הכיר לי את התחנה של אייבי נתן שמשדרת מספינה בלב ים. קראו לה "קול השלום" והיא שידרה להיטים משנות ה 80 ולפעמים גם שירים ישנים יותר. היו פרסומות למים בתור מחאה של אייבי. היום הרדיו מלא בפרסומות ודיבורים, אבל אני עדיין אוהבת להאזין לו.

דליה רביקוביץ – מתישהו בבית הספר היסודי, מצאתי ספר שירים של דליה רביקוביץ בשם "הספר השלישי". זה היה ספר שאמא קיבלה במתנה. לא את כל המילים הבנתי אבל השפה המכושפת הילכה עליי קסמים. דמיינתי את הונג קונג בשיר "איך הונג קונג נהרסה" או את האדם הנופל בלילה ממטוס בשיר "סוף הנפילה" ואת עיניו הכחולות של מיקי. דליה רביקוביץ לימדה אותי מהי שירה ומהו דמיון. וכמו שהיא לא התפשרה עליהם גם אני לא מוכנה.

פסיכותרפיה על חם – ספר של ד"ר דוד רודי שמצאתי בספריה של אמא, חשף אותי כבר בגיל עשר לעולם הפסיכולוגיה ולמונחים חצי-מקצועיים. רודי היה דמות מאוד כריזמטית, מעין גורו – כמו טימותי לירי הישראלי. הייתי שרויה תחת הרושם הכביר שהוא עשה עליי בספרו זמן רב. היום אני יודעת שהוא היה בן אדם מסוכן.

צינורות של אתגר קרת – בכיתה י"א הגיע ספר חדש שעבר מיד ליד בדרך שבה מם עובר ברשת. לספר קראו "צינורות" ומה שהיה כתוב על הכריכה האחורית שבה אותי: "כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מילה. מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת", "ונטולין" או אפילו "אמבולנס"". אתגר קרת כתב בצורה שעד אז לא הכרתי ולא ידעתי שאפשר בכלל לכתוב כך. הוא פתח לי צוהר לעולם השוליים הספרותי. צוהר שמתרחב עד עצם היום הזה.

Bukidad

בית רוטשילד, הסינמטק ומרתף 10 – בשנות ה 90 המוקדמות הייתי תיכוניסטית אאוטסיידרית שחיפשה תרבות ואת עצמה. מרתף 10 והסינמטק אימצו אותי בזרועות פתוחות גם אם הם לא יודעים את זה. בפעם הראשונה שלי בסינמטק עם כמה חברים מפרוייקט המחוננים של ליאובק, ראינו סרט רוסי בשם "שמש בוגדנית" שנמשך שעתיים וחצי. ומיד אחר כך עוד סרט. בשבילי, לראות סרט שנמשך יותר משעה וחצי ואין בו הפסקות – היה חוויה מעצבת. וגם האפשרות הזו, להתחיל לדבר עם אנשים בתור כי משעמם ואז להפוך לחברים הכי טובים, זה משהו שהיה רק שם, רק אז. הייתי מגיעה לערבי שירה של מרתף 10 שבהם משוררים לא ידועים מקריאים את שיריהם ולעיתים זה היה נפלא אבל לפעמים גם מייגע. אחת החוויות החזקות שזכורות לי היא אותו ערב שבו יהודה עמיחי התארח במרתף. היה תור של מאה אנשים מחוץ למבנה הקטן. למזלי, היה לי מקום. שלא כמו להמון אנשים שנשארו בחוץ. כמה חודשים לאחר מכן, הוא הלך לעולמו. יהי זכרו ברוך.

שלום חנוך – אהבת נעוריי והראשון שלימד אותי שאמנות ללא מסר פוליטי – לוקה בחסר. אין הרבה מה לומר על שלום חנוך כי כל כך הרבה כבר נכתב ונאמר. הקול הצרוד והמעושן שלו עד היום עושה לי את זה.

קלרה הקדושה – הסרט האחרון שראיתי לפני שהתגייסתי. הלכתי עם ידיד ל Double picture show שזה ערב עם שני סרטים וראינו את "ג'ק והאפרסק הענק" ואת הסרט הזה. אני מחלקת את החוויה הקולנועית שלי ללפני "קלרה הקדושה" ואחרי "קלרה הקדושה". הסרט הזה פתח לי את העיניים בכל כך הרבה מובנים. הוא גרם לי להבין את המדיום הקולנועי בצורה הרבה יותר עמוקה ומודעת. סרט הוא כמו אופרה קטנה: מכלול של סך כל האמנויות שיוצרות אותו.

ז'אן פול סארטר – רק כשקראתי את ספרו "אינטימיות", הבנתי שהאקזיסטנציאליזם הוא לא חוסר אמונה ניהליסטי. אף אחד שכותב על ריחות וטעמים, רגשות ותחושות, יופי וחושניות וטבע האדם, בצורה כזו מעריצה, לא יכול להיות חסר אמונה. בעיניי האקזיסטנציאליזם הוא האמונה שנמצאת בכל מה שאנחנו יוצקים לתוכו תוכן. האמונה בחיים. וזו האמונה האמיתית – האמונה מבחירה חופשית. אין דבר יותר חזק מזה.

דמיון מודרך – בקבוצה קטנה של "חבר מביא חבר", בקרית ביאליק הירוקה והפסטורלית, הכרתי שני אנשים שהם הכי משמעותיים בחיי – את עצמי ואת בעלי. פנינה, אישה מיוחדת שעברה חיים לא קלים, לימדה אותנו להכיר את עצמנו בצורה הכי לא קונבנציונלית. עד היום דמיון מודרך עוזר לי, מרגיע אותי ומחזיר לי את תחושת המרכז הפנימי שלי.

ברטולד ברכט – אחד ההיפסטרים הראשונים. כשמדברים על התחושה הברלינאית של תחילת המאה ה 20, מדברים עליו. המחזות שלו גרמו לי להאמין ביופי של האבסורד ומעולם לא ידעתי שסאטירה יכולה להיות כל כך אסתטית וכל כך מענגת את החושים.

שפינוזה – הקורס שהכי השפיע עליי באוניברסיטה ושינה דברים באישיות שלי ולא רק בחשיבה, היה קורס שנתי על שפינוזה שלקחתי עם פרופסור עמיהוד גלעד. פרופסור גלעד הוא מרצה בחסד והלוואי שכל המרצים לפילוסופיה היו מלמדים כמוהו. שפינוזה נתן לי את אחת המתנות הכי יפות בחיי – הראייה הדטרמינסטית והרצון החופשי. איננו יכולים תמיד להשפיע על מהלך הדברים והאירועים הקורים לנו, אבל אנחנו יכולים לקבוע את יחסינו אליהם וזה המון. הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

Bukiparty

חנוך לוין – האיש שלימד אותי חשיבה ביקורתית וסאטירית מהי. חנוך לוין לא שונא ואת הביקורת שיש לו הוא נותן בצורה חמה ובלתי אמצעית, כמו גם התרבות היידשאית-פולנית המיוזעת, מלאת ההומור והחמלה שלו. לדעתי הוא מחזאי גדול שהרבה פעמים לא הובן כהלכה, וההיסטוריה עוד תיווכח בטעותה.

חיי הלילה של ירושלים – נחלת שבעה, המדרחוב שנתן לי מושג על איך צריכים להתקיים חיי לילה אורבניים וברי קיימא אמיתיים. הכל קרוב להכל, כולם מכירים את כולם, יושבים בחוץ ואם הולכים אז מקפצצים ומרקדים לצלילי המוסיקה שמושמעת מכל פאב, בית קפה או חמרה (חור בקיר) אחרת שנמצאת בקרבת מקום. כל אחד שרוצה לראות מהם חיי לילה אמיתיים ומה המשמעות של party hard צריך להגיע באיזה יום חמישי לירושלים ולהתכונן להישאר ער עד שעה ארבע-חמש בבוקר. כי זה מתי שהכל מסתיים ואז הולכים למאפייה לנגוס בלחמניה או בייגלה חם או לסטקיית חצות אם ממש רעבים…

שמש עולה, ירח נמס – התערוכה הזו שהציגה לפני כשבע שנים במוזיאון ישראל בירושלים היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לאמנות שחוצה את גבולות ההפרדה בין רישום, ציור ופיסול. היה שם הכל: ממיצגים נעים בדמות רובוטים, דרך פיסול סביבתי על התקרה (!), החרמון מצויר כמו הפוג'י-סאן, ההר המפורסם ביותר ביפן, ועוד דברים מרהיבים, ללא אסור ומותר. זה גרם לי להבין שאתה יכול ליצור איך שאתה רוצה ומה שאתה רוצה – ללא חוקים וכללים. אם אתה מצליח להגיע לאנשים – זה העיקר.

קאוצ'סרפינג – חוויה שמשנה את החיים וזו לא קלישאה – זה נכון! לפגוש אנשים מתרבויות ומדינות אחרות בקונטקסט אינטימי ולהכיר להם את המקום שבו אתה חי – אין חוויה חזקה מזה. גרם לי להבין כמה דברים: א. חיפה מדהימה ובהחלט שווה להכיר אותה מנקודת מבט של תייר בעירך. אנחנו לא יודעים להעריך את העיר שלנו עד שלא בא מישהו מבחוץ וגורם לנו להתפעל יחד איתו כל פעם מחדש מהעיר הזו. ב. אנשים הם אותו דבר בבסיס, אבל ההבדלים הקטנים בתרבות, בשפה ובאוכל פשוט כובשים את הלב. ג. להיות בארץ זרה ולא לפגוש את המקומיים בגובה העיניים ומבסיס שווה זה לא להכיר אותה באמת. מומלץ לכל אחד לחוות את זה לפחות פעם אחת בחיים.

Isle of Mull – המרחבים, הטבע הבראשיתי וההבנה המוחלטת שאין מקום יפה מהכאן ועכשיו, גרמו לי להעריץ את סקוטלנד. אבל האי מאל, המרוחק והקטן, הוא התמצית הסקוטית המזוקקת בעיניי. הירוק המסנוור, המים הקרים והצלולים, החיספוס של התושבים המקומיים, התרבות והאמנות שנמצאות בכל מקום (יש להם תיאטרון מקומי קטן שמראה יותר הצגות מבחיפה!) פשוט היפנטו אותי. זה ללא ספק המקום שהייתי בוחרת לחיות בו – אם לא הייתי טיפוס אורבני להחריד שמשתגע במצולות הטבע אחרי כמה ימים…

גלריית האגף – ללא ספק הגלריה שהכי השפיעה על חיי. יש הרבה להגיד על האנשים הנפלאים האלו שהביאו לעיר כל כך הרבה אנרגיות יצירתיות ושינו מקצה לקצה את חיי האמנות, התרבות והאוכל בחיפה, אבל אני לא אגיד את זה. אני רק אגיד שבלי אנשי האגף ובלי שחר וטליה בפרט – הבלוג הזה כנראה לא היה קם לעולם.

הונדרטוואסר – וינה היתה הפתעה מאוד גדולה עבורי. לא תיכננתי בכלל להגיע אליה – אלא לבודפשט. אם לא היתה טיסה מוזלת לוינה, לא הייתי מגלה את העיר שהרגשתי בה מיד בבית. אומנם כל מי שמכיר אותי יודע שהאנגלופיליות והיפנופיליות דרות אצלי בכפיפה אחת, אבל כשהגעתי לוינה – פתאום הבנתי למה מאז ומתמיד נמשכתי כל כך ליבשת האירופית. הרגשתי את שרשרת הדורות של אבות אבותיי ואמהות אמהותיי נמתחת וגם – שהייתי שם פעם. מטיילת ברחובות הרחבים והיפים, וגרה באחד הבניינים המעוצבים להפליא ושותה קפה משובח עם קינוח אלוהי ונהנית מהמוסיקה, התיאטרון, הפילוסופיה, הדנובה וכל מה שיש לעיר הזו להציע. נקודת השיא היתה כשביקרתי במוזיאון של האמן, הצייר, הפסל והאדריכל האוסטרי-יהודי הונדרטוואסר. אי אפשר להסביר – כי חייבים לראות את הפלא הזה בעיניים – אבל אפשר לומר שאם הצייר אשר היה מחליט לצייר את אליס בארץ הפלאות ולהסריט אותו בסגנון "צוללת צהובה" – זה היה נראה בערך כך.

Bukiswing

6 תגובות על “המוזות רועמות

  1. […] Mein Butterbrot או הלחם והחמאה שלי […]

  2. sabrinaderita הגיב:

    הביוגרפיה שכתבת בכנות כזו, מלאה חיים ובכלל הבלוג שלך גורם לי עוד יותר להתאהב בעיר שלנו.

  3. תרבות אכילה הגיב:

    תודה יקירה!
    ממש מחמם את הלב לקרוא מה שכתבת 🙂

  4. את מלכת העולם והבלוג הזה נהדר. תודה על העשיה.

מחמאות זה טעים!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s