מוזיאון התרבות של חיפה

מרפדיית הרשקו בהדר / גילה זמיר

זוהי תמונה משנות השבעים בה עומד סבי, הרשקו צ'ובוטרו, בחצר בית המלאכה שלו ושל אבי, ברחוב החלוץ 53 שגבל בגבו לרחוב סירקין. דרך החצר היינו הולכים לעשות קניות ומבקשים מהירקן או הקצב הסמוך שישים עין על המכונית שחנתה במקום.
המקום היה חצר פנימית של בית דירות כשבמפלס הקרקע שלה עבדו בעלי מלאכה שונים:
יעקב הסנדלר שהיה ניצול שואה מהונגריה, שם איבד את כל משפחתו ולאחר מכן הקים משפחה חדשה. הוא עבד במרתף קטנטן שהחלון שלו היה במפלס הרחבה. אחי ואני נהגנו לשבת על הקרקע, ליד החלון הקטן ולשוחח עימו. אנשים נהרו אל הכוך האפלולי והפקידו בידיו את נעליהם, קיבלו פתק וחזרו כמה ימים מאוחר יותר לקחת את הנעלים המחודשות. יעקב עבד מבוקר עד ערב כשנקודת התצפית היחודית שלו מאפשרת לו לבדוק את רגליהן של העוברות ושבות ובמיוחד את רגליה של נדיה השכנה מקומה ב', שנהגה מדי פעם לבוא ולשבת מול החלון ולשלב את רגליה הנתונות בנעלי עקב גבוהות זו על זו, למתוח בחינניות את שמלת הבד מעל ברכיה ולפטפט עימו במשך שעות. אחי ואני נורא אהבנו את ריח הדבק, יריעות העור ומשחת הנעליים שאפפו את המרתף.
בחנות הסמוכה היתה חנות עגלות ילדים גדולה ששכנה בחזית ברחוב החלוץ עצמו. זו היתה החנות של סימון עדי ששמו בפינו היה "סימון מהעגלות", יהודי יוצא לבנון, איש ארוך, רזה ונמרץ שאליו היו מגיעים זוגות צעירים ונרגשים.
כדי להדגים בפניהם את העגלות, היה סימון מוליך אותם לחצר האחורית דרך משטח עץ שנבנה מעל המדרגות: דלתה האחורית של החנות היתה נפתחת בפתאומיות, ואל תוך החצר היו יורדים בני הזוג כשבראשם סימון, שהיה מסביר להם בקולי קולות ובתנועות ידיים רחבות את מה שהם עומדים לראות.
סימון היה שולף מהמחסן ששכן מתחת למדרגות בית הדירות, עגלות ילדים בעלת חלקי מתכת וגלגלים גבוהים והם היו בוחרים את המתאימה להם.
בחזית שברחוב החלוץ היתה גם החנות של מיכאל, אדם דתי שהיה לו קול גבוה וכרס מכובדת שהיתה ארוזה במכנסים מוגבהות אחוזות בחגורה צרה שליפפה את מותניו הרחבות. למיכאל היתה חנות בגדי נשים שתמיד המתה לקוחות ועובדי החנות היו הולכים הלוך ושוב במורד החצר ולפתח החנות עם קולבים גדושי שמלות צבעוניות בידיהם.

בתוך החצר, בתחתית השביל הרחב שירד מרחוב החלוץ, בין קונדיטוריית מרכוס והשען הסמוך ולבין החנות של מיכאלי, שכנה המרפדיה של סבי ואבי. גם סבתי היתה יושבת במקום, משגיחה, מעירה ומביאה אוכל מבושל מהבית הסמוך ברחוב יל"ג ליד קולנוע רון. הם היו מנהלים שיחות קולניות ברומנית ובאידיש, צוחקים, רבים וכל החצר היתה משתתפת בכל השיחות של כולם. שפה לא היוותה בעיה. כולם הבינו את כולם.
כשסבתא איבדה את כוחה והפסיקה להביא אוכל, היה אבי קופץ מעל לגדר והולך לשוק. הוא היה מביא לחם שחור וחם, עוף צלוי או דג מלוח, ירקות, גבינה מלוחה ובקיץ היה גם אבטיח. על שולחן מכונת התפירה הוא היה פורש עיתון ועליו חותך את המוצרים וככה היו אוכלים ארוחות שקראנו להם ארוחות של מכונת תפירה.

סבי, הרשקו צ'ובוטרו ז"ל ליד שולחן העבודה בחצר ליד בית המלאכה, החלוץ 53. הצילום משנות ה-70.

ciobotaru haifa

בצילום רואים את סבי ליד השולחן ששימש אותו ואת אבי לריפוד, שיפוץ וחידוש ספות וכורסאות. על אותו השולחן שניצב שם עד סגירת המרפדיה משנת 1956, נגזרו קילומטרים של בדי וילונות, קפיצי ריפוד שסרחו הוצאו ובמקומם ניטעו חדשים שרופדו בעשב ים מחופה בחומר צמרי דחוס ומעליו בד ססגוני, מזרונים מספוג נגזרו הודבקו וצופו בבדים, אלפי מסמרים נתקעו ביד אמן בפטיש או מהדק סיכות תעשייתי בגופם של רהיטים שהפכו מישנים למחודשים. חלקי העץ שלהם נמשחו במברשת טבולה בשמן ופוליטורה, אלפי דגלים ושלטי בד נגזרו, נתפרו ונכתבו באותיות ענק לקראת ארועים עירוניים, לחגיגות ההסתדות ולמוסדות החינוך והאקדמיה שבעיר, דלתות כוסו בשכבה מרופדת כשיריעת סקאי מכסה את הכל ובשוליה נעוצים נעצים בעלי ראש עגול מפלסטיק. חלקי תפאורות שנבנו וקושטו לתיאטרון ולסט הצילום של "אקסודוס" שצילמו בכיכר פאריז בה דהר על אופנוע פול ניומן בכבודו ובעצמו, ריהוט לבתי המלון החדשים שנבנו בחיפה ואפילו חידוש הרהיטים ותפירת וילונות שקישטו והצלו את לשכתו של ראש העיר התורן.
היה זה עסק משפחתי של בעלי מלאכה שעוד פעל ברומניה ופירנס יפה ובכבוד את כל המשפחה.
לאחר מותו של סבי ב-1981, המשיך אבי לעבוד באותו מקום ובאותה חצר עד שלפני 4 שנים החליט שבגיל 80 לא יוכל להיות עוד ברחוב החלוץ שהפך מרחוב תוסס ומסחרי, למלכודת של ייאוש ועליבות, אנשים לא צפויים המגיחים מהחצרות המוזנחות שלא פעם העמידו אותו באיום ממשי ואף סכנת חיים.
הוא מסר את המקום לבעלי הבית והלך הביתה שם הוא ממשיך לעבוד בעבודות קטנות להנאתו ולתחזוקת חיוניותו.
המקום עומד סגור עד היום ועליו שרידי השלט של המרפדיה. אני חושבת שגרים בו עובדים זרים. קשה להמנע מלהביט אל תוך החצר כל אימת שאני עוברת ולדמיין בו את סבי ואבי עובדים ליד השולחן.

ביום ששי כשהסתובבנו בשוק תלפיות וברחוב החלוץ, פגשנו רבים מבין הסוחרים שנמצאים באזור כבר עשרות שנים וידעו ימים טובים. המיקום שלהם לפני עשרות שנים עד לפני אף כ-15 שנה היה אסטרטגי לחלוטין: עבור כל הבאים לשוק מרחבי המטרופולין והעיר, חנויות המציעות סחורה נדרשת במחירים זולים ושווים לכל נפש.
תחילה היו אלו הקניונים שחיסלו את המסחר ושאבו את כולם לרשתות הגדולות והתל אביביות ששולחות גרורות בכל מקום בארץ ובשיווק אגרסיבי ועתיר משאבים, יוצרות עדיפות על פני החנויות המקומיות.
זהו אובדן גדולתם של בעלי המלאכה בעידן של קנה וזרוק.
לאחר מכן היו אלו עבודות התשתית המתמשכות שנים על שנים שחיסלו את מה שנותר ויצרו מציאות שבה אנשים כבר לא מגיעים למקום. קשה, מסוכן, רועש מאוד ומלוכלך.
כיום, לאחר שהאמון אבד לחלוטין וגם ההרגל עשה את שלו, עומדים הסוחרים באותו מקום בייאוש גדול ולא יודעים איך בכלל הולכים קדימה אם בכלל, ואיזה עתיד אם בכלל נכון לרחובות המשופצים שבהם נהרסה הכלכלה והמהות ששכנה בהם כל כך הרבה שנים.
אז זה לא שלא צריך לשקם אבל צריך לדעת איך.
ואולי זו בכלל סופה של תקופה בה אין צורך בבעלי מלאכה וחנויות פרטיות? הכל יהפוך ממותג, תעשייתי וחסר אופי, או כר פעולה לחנויות בזארים.
איך יראה הרחוב שלנו בהמשך?

פאב העוגן, שער פלמר / הולדן קולפילד

באשמורת השלישית של הלילה ירד אצלנו גשם, אמנם לא מטחים עזים, עדיין היה נחמד להשכים קום ולהריח ניחוח משכר של גשם, אלו ימים של בין כסה לעשור וגם אני ערכתי הבקר חשבון נפש עם עצמי, אמנם לא בבית-מדרש אלא בבית-מרזח אבל הפרט הזה זניח, כל אחד והאלוהים שלו.

משום מה העורך דין שלי עקר למשרד בבניין ישן ברחוב העצמאות בעיר התחתית. המעלית שהובילה אותי למשרדו היתה ככ ישנה וכ"כ צרה, מעלית של פעם, מעלית ללא מראה, מעלית שכמו ולקוחה מסרטי הפילם-נואר, מעלית שיצאתי ממנה ונכנסתי למשרד העורך דין .לא הייתי מופתע אילו הייתי נתקל שם בסמואל ספייד בשר ודם.

רק משקולת-נייר למסמכים ומאוורר תקרה שחג מלמעלה היה חסר לעיצוב בכדי להשלים לי את הסרט שרץ לי בדמיון.

10378535_735857766476809_2229592594436823557_n

שעה קלה לאחר מכן עדיין בשעת בקר מאוחרת, למען האמת 11:30, תכננתי לאכול כריך טוב אצל גבי בעצמאות, מוסד ותיק שלאחרונה השתדרג גם מבחינה דקורטיבית וגם תמהיל לקוחותיו השתנה. איכשהו בדרכי לגבי נכנסתי לפאב "העוגן", פאב ותיק ותיק, השוכן בשער פלמר, ישבתי על הבר והטבעתי את יגוני בטיפה המרה (סתם, האמת שדווקא הייתי במצב רוח מעולה). הבר עצמו עשוי ממהגוני, או שבעצם אני טועה ונגר כבר לא אהיה בגלגול הנוכחי. על כל פנים שתיתי כמה חצאים של "סטלה" מהחבית וביקשתי כריך רוסטביף. הכריך הותקן לי במהירות יחסית, כריך רוסטביף מושלם עם רוטב פסטו, עשוי כטוסט, קריספי, מילוי טוב וכל מה שגבר מבקש על מנת להתנחם בשעה מוקדמת שכזו. על כל חצי ליטר בירה ביקשתי בסמיכות צ'ייסרים של "הנסי". אני אוהב את הקוניאק הזה כליווי לבירה שלי. אמנם זה משקה צרפתי, אבל תתפלאו, הקוניאק הזה תפס חזק באמריקה ודווקא אצל הראפרים ושחקני הכדורסל הכי ידועים ומפורסמים. כנראה להנסי יש תדמית של מותג יוקרתי ואותם כהי עור אוהבים להתהדר בין השאר בלגימה של הקוניאק הספציפי הזה.

1911291_681857968543456_1756636876_o

יש שיגידו שאלכוהוליסטים חייבים את הטיפה המרה על הבקר, אז אני איפשהו באמצע, אולי זו רק הדחקה והכחשה פנימית שלי ואולי אני קצת אלכוהוליסט, גם אם כן אז זה בסדר מבחינתי (אוהבים אותך הולדן).

אני מעריך מקומות שפעילים עשרות שנים ושומרים על הקיים. המקום מנוהל על ידי אב קשיש עם מגבעת בהירה ומקטרת של פופאיי דה סיילומן (ככה לפחות חשבתי שקוראים לפופאיי כשהייתי ילד). מי ידע אז אנגלית?
אז הסיילומן הזה והבן שלו מנהלים את הפאב. מאידך צרם לי לראות שחסרה שם האווירה של יורדי הים המחוספסים. מלבדי ישבו שם שני עורכי-דין מחוייטים שבהפסקת הצהריים שלהם שתו לשכרה ונגסו בכריכים תוצרת המקום. ניכר שלמוסד הותיק הזה יש קהל קבוע בבוקר וקליינטורה אחרת בלילה. בבוקר זה יותר קשישים שאף היום נכנסו ובירכו בחתימה טובה. המקום מתפאר בריהוט של קו-אונידין, דהיינו כל מיני חפצים מהים: גלגל הצלה ועוגן קטנטן ותמונות ממוסגרות של ספינות-מפרש ואוניות סוחר.

598896_590262904369630_1015166781_n

אפילו אשה ממש מבוגרת נכנסה ושתתה כוסית ועל הדרך סיפרה לגילי שהיתה עליהם כתבה מפרגנת ב"כלבו"המקומון החיפאי.
נחמד לפתוח שבוע במקום מנדטורי שאני לא מרבה להיכנס אליו למרות שאני חולף לידו המון פעמים.

פוטו חורי / גילה זמיר

בכדי לקבל ויזה לארצות הברית הייתי צריכה להגיש שתי תמונות פספורט למסמכי הבקשה. תמונות אלו צריכות להיות על פי הקריטריונים האמריקנים שמכתיבים קוים מוגדרים, ברורים ושאינם ניתנים לערעור. נאמר לי שעלי לגשת לצלם המתמחה בנושא, שיש כמה צלמים שהם מורשים לעניין צילום תמונות פספורט עבור ממשלות זרות. מכיוון שאני חיפאית, הומלץ לי לגשת לפוטו חורי הנמצא בשדרות הציונות פינת רחוב הגפן בשכונת הדר. החנות שבחזיתה מתנוסס השלט: "אולפני צילום חורי" נמצאת בשדרות הציונות שנקראו פעם שדרות או"ם. את מכוניתי החניתי בחנייה הסמוכה מול בנין תיאטרון בית הגפן שבחזיתו שבכת ברזל דקורטיבית עליה סהר, מגן דוד וצלב, קיר עבודת פסיפס בכחול לבן המציג קו מזוגזג שהוא קו הגבול של נהר הירדן, המילה קואקזיסטנס co-existance ושיר הקרוי: "גשם על הגבולות " מתורגם לשלושת שפות: עברית ערבית ואנגלית, מאת הסופר הצרפתי מישל בוטור שכתב אותו בשנת 1985. התרגום של יהודה לנקרי. כך כתוב על לוחית ההסבר שבצד הקיר. בימי דצמבר, הזמן בו הגעתי לפוטו ח'ורי, היתה כבר תכונה רבה לקראת ימי החג הנוצריים הקרבים: מרפסות בתי האבן שמסביב היו מעוטרות בשרשראות של מנורות זעירות צבעוניות, על מעקותיהם שהם מלאכת מחשבת של אמנות הפרזול ניצב כוכב חג המולד, בובות של סנטה קלאוס, וספרות מוארות עטורות מנורות צבעוניות המודיעות כי שנה אזרחית חדשה עומדת בפתח .בשעות הערב, כשהחושך החורפי המוקדם צונח על העיר, נוצצות המרפסות באורות צבעוניים ומרצדים שצובעים את ההמתנה לרמזור המתחלף בצומת. ריחות אחרים פולשים אל תוך שגרת הריח המוכרת של הרחוב: ריח של תנורי קמין שבתוכם בוערים לאיטם בולי עץ וערמונים קלויים המוצעים למכירה בכל מקום ומבשמים את האויר בריח עץ מתקתק מעושן.

כשאני חושבת על דצמבר, תמיד עולה בדמיוני תמונת הבתים המקושטים מחיפה בואדי ניסנס ערב חג המולד, סנטה קלאוס מצלצל בפעמונו מתוך מונית חולפת שמנגנת בלי הפסק שירי חג מולד בערבית, הרחוב תזזיתי ומתרגש לקראת שעת ארוחת החג, בעלי החנויות ממהרים לסיים את יום העבודה ואורזים בזריזות את קניות הלקוחות והמשפחות מתכנסות לבתיהן לכבוד הארוחה החגיגית וחלוקת המתנות לילדים. אנו מחליפים עם מכרינו ברכות חג שמח ושנה טובה , הולכים הביתה להדליק נרות חנוכה ולהעמיד את החנוכיה על אדן החלון כך שלהבותיהם הקטנים של הנרות ישפיעו חגיגיות וחום על הרחוב.

שבועיים לאחר אותו ביקור, יומיים לפני הכריסמס, הגענו בחמש לפנות בוקר לאחר טיסת לילה מייגעת לביתם של חברינו ירון וקרן ב-sugarloaf שבמדינת ניו יורק. הם מתגוררים בעיירת אמנים קטנה במרחק שעה-צפונית למנהטן. כשיצאנו מהמכונית המחוממת, הכה בנו קור עז וריח חד וחריף של שלג. קור שאיננו מכירים כמותו. מסביב הכל היה חשוך עדיין אך בתי העץ הציוריים והצבעוניים של העיירה היו מקושטים ללא יוצא דופן בתפאורה מרהיבה של שרשראות וקישוטים, מנצנצים ומאירים לכבוד חג המולד והשנה החדשה. מרפסות העץ הקדמיות של הבתים היו עמוסות שלג שנח בדממה על הקישוטים הממיסים את הלב ביופיים ועל דלתות כל הבתים נתלה זר פרחים בגווני אדום ירוק.

DSCF2630

נכנסתי לחנות של פוטו ח'ורי. לא ראיתי נפש חיה במקום. “שלום, יש כאן מישהו"? שלחתי שאלה שהתפזרה למרחבי החדר. ממעמקי החנות הגיח אדם כבן שישים שהציג עצמו בשם מר חורי-בעל המקום, בירך אותי בחיוך ושאל איך יוכל לעזור לי. הסברתי לו שאני זקוקה לתמונת פספורט. מר חורי שאל אם ענייני בתמונה אמריקאית, צרפתית, או משהו אחר? הוא הסביר לי שלכל אחת פורמט משלה, רקע צבעוני מוגדר בדייקנות ואף הבעת הפנים צריכה להיות מאורגנת בהתאם לקריטריונים כמו גם הסרת פריטים העלולים להטעות ביחס לזהותי. הוא הפנה אותי לכיסא גבוה שנמצא בירכתי החנות, שלף קרטון לבן והציב אותו מאחוריי כרקע. בהנחייתו של מר חורי הורדתי את משקפיי, הסטתי את שערי מאחורי אזני כך שניתן יהיה לראותן וחשבתי על דבר מה רציני כדי שלא אחטא בחיוך. קיוויתי שאהיה דומה לעצמי אחרת חלילה, עוד עלולים חוקרי הגבולות בשדה התעופה ניוארק להתבונן בי ובתמונת הדרכון שלי ואז להחליט כי אני אינני אני ועלי לחזור על עקבותיי ללא יכולת ערעור ,לאחר שאעמוד בשעריה של היבשת המובטחת. חנות הצילום של מר ח'ורי היתה עמוסה במצלמות עתיקות, תמונות שניכר כי צולמו לפני עשרות רבות של שנים והוא ראה כי אני מתבוננת בהן בעניין רב. “מוצאת חן בעינייך החנות שלי?" שאל אותי, עניתי לו שכן ושאלתי מהיכן המצלמות הללו והתמונות. מר ח'ורי סיפר לי שאבא שלו ז”ל היה הצלם המורשה של המנדט הבריטי, הוא צילם את הקצינים, החיילים, את הארועים ואת חיפה של אותם זמנים. מכיוון שאנו חיים כאן כבר כמה דורות, יש לי תיעוד מצולם של חיפה מתחילת המאה שעברה" אמר לי. תוך כדי דבריו, כיוון והתאים מר ח'ורי את התאורה הנכונה וצילם עבורי דוגמא אותה הציג בפני כדי לשאול לשביעות רצוני מהבעת הפנים. האשה שהביטה בי מהמסך נראתה לי זרה לחלוטין אבל היא עמדה בתקנים הפדרלים המחמירים של ממשלת ארצות הברית ולי לא נותר אלא לקבל בהסכמה את הקלסתר החמצמץ שנשקף אלי ממסך המצלמה. לאחר מכן עברנו לצילום בנוסח ממשלת צרפת עבור דרכון צרפתי שאני עשוייה לקבל בתוקף נישואי לבן זוגי שהוא בעל אזרחות צרפתית. גם שם היה צורך להחליף את הפורמט והרקע תוך הקלות מסויימות. שוב עברנו את התהליך של אישור, הנהון בהשלמה מסתייגת והצילום עצמו. כעת, אמר לי מר ח'ורי, את מוזמנת לשבת בחצר שלי וללגום ספל קפה בשעה שאדפיס עבורך את התמונות. הוא החווה בידו לעבר הכניסה האחורית של הסטודיו.

התקרבתי למקום ולפני התגלה מראה בלתי צפוי: הדלת נפתחה לחצר אחורית קטנה מוקפת בקיר אבן גבוה עליו מצוייר מקצה לקצה ציור נאיבי של נוף אירופאי על רקע של שמים תכולים. בחזית הקיר ערוגה מעוגלת ונמוכה בה שתולים צמחים ירוקים, חלקם מפלסטיק , לצד עץ לימון אמיתי ועצי פלסטיק מניבי פרי מפלסטיק. בצד הערוגה שוכנת מזרקה קטנה בה מפעפעים מים בקילוח מתמיד. בחצר ישבו כמה גברים שמר חורי הציגם כחבריו. הבנתי שבשעה שהגעתי לחנות ישבו כולם בחצר ובילו את זמנם בשתיית קפה ודיבורים. בניגוד לרחוב הרועש הסמוך, בגינה שרר שקט נעים שנמהל בקולות פכפוך המים ושיחת הגברים. מר ח'ורי מזג לי ספלון קפה מתוך קומקום נחושת שעמד על גזיה והתחמם מעל להבת אש קטנטונת . אני ישבתי בגינה ולגמתי לאיטי. הבטתי מסביב וניסיתי לעכל את התמהיל הבלתי יאמן של צמחיית פלסטיק, צמחים אמיתיים, ציור קיר נאיבי והודיתי בפני עצמי, שלמרות שלעולם לא הייתי מעלה על דעתי לייצר חצר מסוג כזה הרי שבפשטות שבה היא קיימת עלי להודות שזו חצר קסומה. חצר כמו זו לעולם לא תופיע כדוגמא לעיצוב התקין והמומלץ של מגזינים כמו house & gardens, schoener wohnen ו-la maison אבל זו חצר לכל דבר, המעניקה את מלוא הרווחה שניתן לצפות מחצר: פינה ירוקה ונעימה שבה יושב מר חורי, לקוחותיו וחבריו, נהנים מהשקט ומכוס קפה טובה. הופעתו של מר ח'ורי בפתח החצר קטעה את מחשבותי. הוא הביא עימו את התמונות שהציגו קלסתר שהתקשיתי למצוא בו את עצמי ואז נזכרתי שאני בכלל צריכה גם תמונות פספורט לכל מיני שימושים יומיומיים מקומיים. התנצלתי שלא זכרתי קודם והוא אמר: "אין שום בעיה, בואי עמדי כאן ונצלם אותך." שאלתי אם צריך לעמוד בתקנות מיוחדות והוא אמר שלא. פשוט להביט למצלמה ולחייך. תוך שהוא מכוון את התאורה, פנה להביט בי דרך עדשת המצלמה בעודי עומדת מולו קפואה ומחכה להבזק. אז הרים אלי מר חורי את מבטו מאחורי המצלמה ואמר לי :
“הי, את יכולה לחייך, אלו לא תמונות לחו"ל, עכשיו אנחנו בבית.".

טקסט יפהפה של לאה דור שבילתה בתור ילדה בחופשת הקיץ בעיר התחתית.

רחוב חשבון וסמטאות אחרות / לאה דור

"לאחר סידורים בקרית הממשלה סיירתי היום בסמטאות-ילדותי, ברחובות הקטנים הסובבים את המרכז המסחרי "החדש" בעיר התחתית בחיפה, שאפילו אום-כולתום האגדית הופיעה בו בשנת 1935, ואשר ראול ולנברג עבד בו בסניף של בנק הולנד שפעל בין שנות השלושים והשישים בפינת רחוב הבנקים ושדרות המגינים.
באיזור המשתרע בעגמומיות ובהזנחה בין הרחובות "הבנקים" ו"עין-דור" הייתי מבלה בילדותי זמן החופשות, מציירת ומדביקה בכריכייה מעל בית הדפוס של אבא (לא כריכים, כריכות ספרים), ויוצאת איתו לסידורים.
רחוב פיקדון, רחוב שרה, שמות גדולים לסמטאות קטנות. ברחוב פיקדון כבר לא עומדים חלפנים ולוחשים צ'יינג'-דולר וכבר לא מוכרים ורדים רעננים, ציפורנים וכריזנטמות בדליים על מדרכה רטובה.

בכניסה לרחוב חשבון כבר מזמן לא מריחים את סימן ההיכר של הסמטא, ריח הפלפל הטרי מן השקים הגדולים אשר הונחו בפתח סוכנות התבלינים הסיטונאית, שם עבד שלמה, אבא של אודי, שמוליק ועמרי רון. כילדה היה באפקט הטוטאלי הזה על חוש הריח משהו מסתורי, מבלבל, משכר ואפילו קצת מפחיד. לימים אמר לי שלמה שאימא שלי היתה חולפת בסמטא המטונפת אצילית ויפה כמלכה, ואנו, רמית ואני, ילדותיה הצחות, נדמינו בעיניו לנסיכות.

להפתעתי דפוס "לפיד "עבר מספר חנויות הצידה למקומו של "המלטש" (שעבר, כך מסתבר, כמו בתי מלאכה רבים – לאזור הצ'ק-פוסט). כיום "לפיד" הוא עסק מנומנם ובודד בשורה ריקה בעלת דלתות מוגפות. הסמטא שוממה, אפילו חתולי הרחוב נטשוה.
נכנסתי כמי שמחזיקה את מפתחות העסק בכיסה. שקט שמעולם לא אפיין בתי-דפוס קידם את פני. מכונות הדפוס השתתקו-נדמו, יבש הצבע על גלילי האופסט. איש יורד ממדרגות הכריכייה. נראה שהוא מחזיק את המקום בגפו. בודד אך רב-תכליתי.

אני מחכה לו למטה, ליד הגיליוטינה הצנועה במימדיה. "אתה הבעל-בית?"
"כן", עונה הברנש ומבט שואל של "אין יוצא ואין בא אז מה את עושה כאן?" בעיניו.
"נעים מאד, אני לאה, הבת של מאיר דינרמן", אני אומרת, כאילו ברור מאליו שהוא יודע במי המדובר, אך מבינה מן הקהות בפניו שאין לו שמץ של מושג.
"דינרמן. ה-דלת שב"לפיד". אני מנסה שוב: "לפיד? ליטבק פי דינרמן". ברור שאין לו מושג מה פשר שם העסק שרכש זה מכבר. "מאיר דינרמן, השותף הראשון של ברוך ליטבק", אני מבהירה סופית: "שייסדו את הדפוס הזה".
"אה, כן", הוא מפליט. חסר סקרנות ונטול חוש היסטורי או אמפתיה.
אני מנסה לברר לגבי ברוך. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בלוויה של אבא. אני יודעת ששנים לאחר שיצא לפנסיה עוד היה נמשך לבית הדפוס כאיש עבודה שלא נגמל, נותן כמה שעות ליד המכונות – ולא בשל הצורך להתפרנס. אבל הוא לא נראה שם בחצי שנה האחרונה, הברנש לא התעניין למה ומה עלה בגורלו, ואני מנסה להשיג את מספר הטלפון שלו ושל נורית, אשתו.

אני זוכרת היטב את מכונת ההיידלברג העתיקה, נדמה לי שהיתה ילידת המאה ה-19. היה לה "ראש" אנושי עם פרצוף של ממש, וכמו משה דיין היא היתה נועצת בך את מבטה החד סתום-העין; בזרועותיה המיכניות היתה עוצמה וגם עדינות; איך "בזרוע של רובוט" היתה לוקחת דף-דף, מדביקה אותו אל חזה המעוטר בתכשיט שחור משובץ אותיות עופרת ולאחר מכן בזריזות מניחה אותו מודפס למשעי בצד השני. היא היתה רעשנית, חורקת וגונחת, קוראת בקול הך וטראח, שורקת ומתייפחת, והיא היתה עשויה להפחיד ילדים קטנים שלא הכירו אותה, אבל די היה לראות את אבא מלטף אותה, מנקה ומחליק איבריה – בכדי להבין שהיא ממש "בובה" טובה.

ברחוב חשבון מול בית הדפוס (בעצם, יותר מול "המלטש") פעל פעם הקיוסק של קולנוע עין-דור, הקולנוע הראשון שהוקם בחיפה (בלי גג, כנהוג באותם הימים – ממש תחת כיפת השמים). שנים רבות-רבות אחרי שבית הקולנוע נסגר, והוא נסגר כבר בשנות החמישים (?), לפני שאבא וברוך פתחו שם את העסק, עוד המשיכו למכור לנו נקניקיה בלחמנייה עתיקה, ארטיק-שני-מקלות וגזוז כתום. אני זוכרת את המדרגות הרחבות, שריד לפאר עבר, שנועדו לשאת את הצטופפותם של המוני הבליינים שיצאו להפסקה מהסרט, ואשר הובילו אל הקיוסק הנידח ביותר בחיפה בשנות ה-70. זכרתי שבצד הקיוסק נשאר סימן אחרון מהקולנוע – אשנב הקופה הצדדית, הסגור. בשנות השבעים שימש שטח הקולנוע כמחסן עצים. בשנות השמונים – כמגרש חניה. בשנות ה-90 נהרסו השרידים האחרונים, וכבר כמה שנים שמגמד את הסמטא שלד-נפילים של בית משרדים חדש שבנייתו הופסקה באמצע, "נישט אהין נישט אהער" (ביידיש: לא לפה לא לשם). אם אתם רוצים לראות את החזית הכי "מקושקשת", מגובבת צורות ואלמנטים, "מעוצבת" יתר על המידה ובה בעת לא גמורה, מוזנחת וכבר מתפוררת, בקיצור הכי, אבל הכי מכוערת בעיר, לכו לראותה ברחוב עין-דור.

Haifa dowon Towen (40')

עליתי עד פינת שדרות המגינים להציץ בשלט "לוי ברגים", אולי בית העסק הוותיק האחרון בסביבה. כשהייתי ילדה הוקסמתי מהרעיון שיש כל כך הרבה דגמים של ברגים. חזרתי דרך הפסאז' המוביל אל רחוב הנאמנים, רק משום שכבר שכחתי מזמן את קיצורי הדרך שאבא לימד אותי, אלו שאפשרו מעברים דרך מסדרונות הבניינים בקומות העליונות. וכך זה עבד: היינו נכנסים בכניסה עלומה ברחוב אחד, עולים שתי קומות, עוברים במסדרון ארוך, יורדים בגרם מדרגות קומה אחת, פותחים דלת ולפתע יוצאים בכניסה פלונית ברחוב מקביל. בילדותי נכבשתי בקסם המעברים "הסודיים" וסיפרתי לעצמי סיפורי בלש בעוברי כך מרחוב לרחוב, ואפילו רק בכדי לקנות שוקו במכולת. הלכתי לבדוק האם ברחוב הנאמנים נשארה המכולת של הגרוזיני עם חשבוניית העץ העצומה (קלאק-קלאק, אני יכולה לשמוע אותו מחשבן בה, מזיז את החרוזים החומים והירוקים הנה-והנה וכבדרך פלא מגיע לסכום הנכון), אבל לא, גם הוא, גם היא – מזמן כבר אינם.

בדרך חזרה להדר נכנסתי לדפוס של זאב גלבוע בדרך אלנבי 9. שני גברים מאד מבוגרים נתנו בי מבט שואל. אבל הפעם ידוע-ידעתי שלא אצטרך להסביר. זכרתי שלאשתו קראו שפרה ולהם בת בערך בגילי בשם איריס.
"אני לאה, הבת של מאיר דינרמן", אמרתי, "עברתי בסביבה ורק רציתי להריח קצת בית-דפוס"
חיוך של נהרת שמחה התפשט על הפנים ו"מה שלום אימא?" ואח"כ סיפר לי מעט הא-ודא על בתי הדפוס שזכרתי בסביבה, כנראה רק דפוס "תרבות" של מולכו נשאר (לא רחוק, ברחוב שיבת ציון). נפרדנו ב"תמסרי לאימא ד"ש. ושריגשת אותי מאד".

אם כבר אז כבר, אמרתי לעצמי, (כי כשאני מדברת לעצמי זה באמת נשמע ככה), בדרך הביתה עצרתי להציץ בדפוס "אופסט החלוץ", הדפוס של נחצ'ה (אבא של אלדד), נחצ'ה שלא יכולתי שלא לנעוץ את עיני במספר הכחול שעל ידו, שאבא סיפר לי שהוא ילד אושוויץ, מילדי מנגלה, ושהוא ניצל בזכות חזותו הארית. גם בית הדפוס הזה עומד שומם ונעול בחצר אחורית מצחינה ברחוב החלוץ. אספתי זר שושני-בד מושתן שהושלך בחצר. ארחוץ אותו ואולי אמחזר יצירתית.

מספיק נוסטלגיה ליום אחד. הלכתי הביתה.

למה כבר ציפיתי? אבא, לו היה עדיין חי, היה היום – למעשה בשבוע שעבר, באחד במאי, בן 75 וכבר מזמן בפנסיה. האם הייתי רוצה לראות אותו בגילו עומד שחור-ידיים מאחורי מכונה? או מחכה בשעמום יום אחר יום ללקוח מזדמן שייכנס ויזמין פנקס קבלות?
אם זה היה עושה אותו מאושר, בטח. הרי הייתי מוכנה לראות אותו שוב, לא משנה מה.

מהפכת המחשב הרגה את דפוס האופסט והשליכה את המכונות על גליליהן המיושנים אל מחסני ההיסטוריה ואל מגרשי הגרוטאות, בדיוק כפי שבשנות ה-70 דפוס האופסט הרג את דפוס הבֶּלֶט ודחק את מכונות ההיידלברג העתיקות והיפות אל מרתפי המוזיאונים לטכנולוגיה, שם אני עומדת ומתרגשת מהם, לפעמים
הגעגוע – מיותר."

אני חיה כמו שאני חיה – מאת לילך ובר

והפעם, לילך ובר, מאושיות התרבות הבולטות בחיפה, מספרת בבלוג הנפלא שלה,"באמצע הדברים", על מקום קטן וקסום שהתקיים פעם במדרחוב נורדאו. בתור מישהי שאכלה שם פעמים רבות ויצא לה לדבר רבות עם בעלי המקום – אני עומדת מאחורי כל מילה. לפוסט המקורי, לחצו כאן.

"היה רגע בו היה נדמה שהחיים מתחילים לחזור לרחוב נורדאו. ממש על פינת רחוב חיים. זה התחיל עם הפתיחה של מרטינ'ס. את מרטינ'ס פתחו בני הזוג מרטין וסילווט. הוא אירי (כמו הנשיא הרצוג, היה מספר, ומפליג בשבחי הקהילה האירית בישראל) והיא צרפתייה עם שורשים מצריים. בעברו היה פסנתרן מחונן עד שמחלה הכניעה את הכישרון המתפרץ שלו והוא עבר לעולם העסקים. היה לו מפעל מצליח למוצרי גילוח, אולי כמה מפעלים, רק ג'ילט יכלו עליו.

כשסילווט הייתה עסוקה במטבח או כשמרטין לקח אותנו לסיבוב ברחוב נורדאו כדי למצוא ספוט יותר שאפתני לעסק שלהם שיכלול גם מרכז תרבות, מרטין היה מתרברב בקריירה הקולנועית שלה. מספר שפעם הופיעה בראש כרזה בה ז'ראר דפרדייה קיבל מקום שולי באותיות הקטנות. סילווט גם חיברה רומאנים בצרפתית, הגוגל מגלה שפרסמה בשנת 1972 רומאן בשם קסם שחור, צירוף שבהחלט מייצג גם אותה.

Silvet

הם אמרו שקיבלו מהחיים האלה הרבה ועכשיו הם רוצים להחזיר. המבטים המאוהבים בהם היו מסתכלים אחד על השנייה היו מרוממי נפש בהחלט. כך גם מרק העוף התאילנדי שסילווט הכינה וחיממה במיקרוגל והקפה שמרטין שיבח והיה הדבר היחיד שהוא הכין, כי סילווט בכלל לא נוגעת בקפה ושותה רק תה. קפה כמו במסעדה הכי יוקרתית בפאריז, הוא אמר, ואנחנו המהמנו בסיפוק מעל כוסות רחבות של קפה ללא חלב שהחליק בגרון ברכות, יושבים בחוץ על מרבד הדשא הסינתטי המוקף גדר לבנה, הרוח פורעת במתינות את צמרות הפיקוסים שכמעט מתעלפים מרוב חום לוונטיני.

המקום בדרך כלל היה ריק אבל זה לא הפריע למרטין לשבח את הקליינטורה הקבועה שלהם ולהלל את הקומץ האיכותי שמרכיב אותה, באופן שכמובן שהחמיא לנו. הם גם נהגו להלל את המטבח שהם מנהיגים, את הסנדביצ'ים שאין כמוהם בארץ והפרודוקטים הטריים. לפעמים זה היה מלאה. אחרי איזה זמן שעות הפתיחה הצטמצמו. אחר כך מרטין נראה מבולבל, בכל זאת בערך בן שמונים. הם לא היו בטוחים שימשיכו להישאר פתוחים, זה היה מורגש, אבל שידרו עסקים כרגיל במבטים מעוננים. כמה חודשים העסק עמד סגור. עכשיו הוא עדיין סגור ויש שם שלט חדש שנראה מאד משומש של איזו פיצה גנרית."

תחייתו המחודשת של קפה אלכסנדרה – באדיבות יונתן ישראל

מסתבר ש"קפה אלכסנדרה" המיתולוגי עדיין חי וקיים ואפילו קצת בועט!
סיפור עכשווי, לא זיכרון, מאת יונתן ישראל – איש יקר.
הסיפור נלקח במקור מעמוד הפייסבוק של Random Text שהיא יוזמה משותפת של יונתן ושל מור הובר – איש יקר נוסף – של ערבי הקראת שירה ופרוזה במועדון הסירופ בחיפה באוירה אחרת, אחת לחודש. מומלץ מאוד להגיע!

"הבוקר התעוררנו לקנות חלב ובירה. החנות מתחת לבית היתה סגורה וזה אילץ אותנו לרדת להרצל. ירדנו ותקף את שנינו מעין רעב ועצלות. התחלנו לחפש בית קפה נאות לישיבה. פנינו לכיוון בית הכנסת אבל כל האויר היה מלא בפיח מכוניות. עלינו לכיון נורדאו, איני זוכר את שם הרחוב, בימין אלינו בכניסה לרחוב עמד בית קפה ,נראה כאילו פתוח לשווא. מעל הכניסה תלוי שלט שעליו כתוב באדום גדול שכמעט נמחק – "אלכסנדרה".
נכנסנו פנימה. קיבלה אותנו מיכאלה. יותר מאוחר התברר לנו שהוא מיכאל. היינו חסרי הבחנה תחילה לזיפים שלו עקב הבגדים הצמודים והאיפור.
נכנסו יותר עמוק, התבוננו סביב, מזרח אירופה,קברטי,יהודי לכל דבר – ציורים ממוסגרים עם פרחים או רישומים יפנים, שעוני קיר מעוצבים מנחושת, מושבים מרופדים פרחוניים. כמו כן כריות, פסלי פורצלן ופסלי פיות. בכל מקום היה אפשר לראות תפילה תלויה או חנוכיה עומדת. במעבר של השירותים עומדת במה מקושתת בחרוזים נוצצים, מוארת, בעלת מערכת הגברה וממנה בוקעים ששירים של מדונה ובריטני ספירס ללא הפסקה.
הקהל לא היה מרובה אך מגוון מאוד. רוסיות זקנות שמחפשות עבודה במטבח, רוסי עם חוב ל-"הוט"- הוא לא היה מוכן לשלם. יזמים חיפאים ועוד כמה זוגות באו והלכו אך להם לא נתנו חשיבות אלא אם עיכבו לנו את אחת מההזמנות.
התישבנו באזור המעשנים. מותר לעשן בכל השטח ,זה המקום המיועד לכך.
השירות היה מעניין. בעל/ת בית התעקש/ה לא לתת לנו תפריט ולדקלם אותו בעל פה.
הזמנו שתייה והעדפנו לעבור לתפריט קריא. התפריט היה בן 20 ככל הניראה, הדפסה ישנה, המחירים כתובים בטוש וכל זה מנוילן.
הזמנו כיסוני בשר מטוגנים עם בצל ושמנת בצד.
כמו גם לקפה ולבירה לקח זמן לא ספור, למרות שלא היו יותר מדי לקוחות.
סיימנו את האוכל. שתי נשים התישבו לידנו. בעל/ת הבית ביקש/ה מאיתנו לא לעשן, למרות שבשאר המקום הדבר התאפשר.
שיחקנו שח.
אחרי שהן הלכו התחלנו לחשוב על הערב ועוד כמה פרויקטים קטנים שכנראה תשמעו עליהם בקרוב.
בשלב מסוים בעל/ת הבית התחיל/ה לתשאל אותנו. כל השהות שלנו שם בעל/ת הבית התיחס/ה אלינו באדיבות והתעניינות. למרות זאת הרגשנו חוסר אכפתיות מוחלט ממנו/ה. טון בסיסי של נותני שירות טלפוניים עם חיוך לא ברור- "מה שתרצו", "בטח שאפשר", "אולי תעשו גם כאן אחד כזה" ועוד כל מיני משפטים נחמדים כאלו שגרמו להרגשת עוינות בלתי גמורה.
הזמנו חשבון, אמרנו תודה, יצאנו בשוק והכרזנו:
"מצאנו את בית הקפה החדש שלנו".

1488018_1412934285611552_312859486_n

קפה אלכסנדרה – הרבה לא השתנה

טקסט מלא זכרונות מאת גילה זמיר:

מדרגות שפינוזה | גילה זמיר

מישהו החליט לקרוא לרחובות בשם כלשהו מסיבה כלשהי. אולי כשמישהו נעשה חשוב דיו כדי שיקראו רחוב על שמו, קראו רחוב על שמו וכך קרה שקראו לרחוב שבו אני גרה רחוב מונטיפיורי. רחוב מונטיפיורי נמצא בכמה ערים; כפי הנראה הוא חשוב למדי. בחיפה הרחוב ניצב על חזיתו הצפונית של ההר, מקביל לקו הים במקום שבו הר הכרמל מטפס למרכז הכרמל, מרוחק מקו החוף ורחוק גם מקו הרכס, מסתופף בצלו של בית חולים שקראו לו פעם רוטשילד, שכן של וינגייט וגולומב. בחלקו העליון נחתך הרחוב בגרם מדרגות הקרוי על שמו של ברוך שפינוזה וזה פוגש בחלקו התחתון את הרחוב על שם הלורד בלפור.

יצאתי אל הרחוב ולאחר מספר צעדים פניתי אל מדרגות שפינוזה, אל מסתוריותן, אל ההפתעות שהן טומנות. נקודת הפתיחה שלהן מפלחת את ההר בין בית אומנה לילדים חשוכי אהבת הורים ולבין גן משחקים על שם ילדים שנרצחו בשואה . על פני הגן הזה אני חולפת בכל פעם שאני הולכת מהבית ובחזרה. על פניו חלפתי שלוש פעמים בדרכי הביתה מבית החולים, כשאני אוחזת בידי צרור קטן ועטוף שבתוכו צאצא חדש שנוסף למשפחה. אל הגן הזה הלכתי פעמים אינספור עם ילדי לבלות את אחרי הצהריים המתמשכים, להתנדנד, לשחק ולהביט בשרקנים ובארנבות שבכלוב פינת החי של המעון. ילדי חזרו עימי הביתה לארוחת ערב ואהבת הורים והילדים במעון נותרו בחדריהם נטולי ההורים. תמיד קיוויתי שיש שם בכל זאת גם קצת אהבה.

שפינוזה יורד מדרגה מדרגה, מאות מדרגות . פוגש בדרך את משה הס, את בר גיורא, את החצרות הנסתרות מהעין, את הבתים הישנים המצטנעים להם אל כתף ההר בינות שיחים ועצים בני עשרות בשנים, את הנקודה התכולה הממתינה בסוף כל מורד חיפאי תלול, את השנים הרבות שבהן עולים ויורדים בני אדם במדרגותיו, בינות המיתוסים והפשטות היומיומית שבה אנשים מהלכים הלוך ושוב מביתם החוצה ומהחוץ חזרה אל ביתם- אולי שמים ליבם לפרח שפרח, לעץ שעומד בשלכת, לגורי חתולים המנמנמים בשמש, לבית ששופץ או לחצר שבעליה הקדישו לה תשומת לב.

במדרגות שבין רחוב מונטיפיורי והס יש בתים ישנים ויפים, צנועים בפרטיהם, השוכנים בחצרות רחבות ידיים. לכל אחד מהם שער ברזל משורג ושביל ארוך המוליך פנימה. כך יש זמן להלך אל עבר כניסת הבית ולהרהר על הדרך ועל כל מה שמצוי בה. יש משהו נעים בכך שמגיעים מהרחוב, מותירים חלק מחוויית הדרך במדרגות, חלק נוסף נושר בשביל ובכניסה לבית תולים את השארית על קולב שתחכה ליציאה מחדש אל החוץ.

את המדרגות הכרתי לראשונה כשאמנון ואני הסתלקנו שעתיים לפני הזמן משיעור בתולדות האמנות. כל השיעור שקדם לו החזקנו ידיים מתחת לשולחן ובהפסקה הלכנו לפינה נידחת ליד המכללה והתנשקנו שם בפראות ובתשוקה של התחלות. היינו בטוחים שכולם רואים מה הולך בינינו. הכל פרץ שבועיים לפני כן ואנו היינו קצרי רוח לגעת אחד בשניה. זה לא היה מקובל להפוך זוג בכיתה שעומדת לחיות יחד בארבעת השנים הקרובות ולהפר את החברותא שיצרנו. העדפנו לשמור על פרופיל נמוך אבל זה היה קשה. בסוף היום החלטנו שזה חזק מאיתנו והחלטנו להסתלק לדירה של אמנון ברחוב הלל שמסתעף מבלפור. הוא אמר לי שיש קיצור דרך במדרגות שיורדות מהרחוב הסמוך למכללה, רחוב קטן שנמצא מאחורי בית החולים. הלכנו מהר כל הדרך למטה וכשירדנו במדרגות עצרנו מדי פעם להתנשק. הימים היו שלהי החורף והכל הריח מלחות הגשם ושפעת הצמחיה שאפפה את המקום. קסם עמד באויר, קסם של סוף החורף ואיתותים על בוא האביב. ריח מסויים שאותו הרחתי שוב ושוב כשהייתי בשלהי הריוני הראשון עם ליאור, שנולדה בחודש מרץ, ריח שאני מריחה תמיד מפברואר ועד מרץ ושמממלא אותי בציפייה.

בשלב מסויים אמרתי: "אני לא מכירה את המקום הזה, יפה כאן. בכזה מקום הייתי רוצה לגור". אמנון, שיותר מכל רצה אותי אצלו בבית, הבטיח לי שאם נתחתן נגור במקום כזה. ארבע שנים לאחר מכן, הביאה אותנו מתווכת לבית ברחוב מונטיפיורי שבו גר זוג שרצה להפטר ממנו בכל מחיר, קירותיו היו מכוסים בטפטים מכוערים ורצפתו מחופה בלינולאום עם דוגמת אבנים. מאז הבית ידע ידיים אוהבות ומטפחות, מילאנו אותו בעצמנו, בילדינו, בחיות המחמד שלנו, בכל מה שהחיים מזמנים לנו. גדלנו בו וכעת הוא הולך ומתרוקן.

מרחוב הס המדרגות יורדות אל רחוב בר גיורא. אני חולפת על פני כניסה לחצר הבית שבו התגוררו חברים טובים שלנו, שעזבו לארצות הברית לפני אחת עשרה שנים, שם הם מתגוררים בבית עץ עתיק בעיירה ציורית באפסטייט ניו יורק, מוכרים סבונים, מלחים ושמני גוף תוצרת עצמית ומתגעגעים לביתם ששכן בפינת הס-שפינוזה. באותה דירה גר לפני כן חבר משותף עם משפחתו. שמו היה מורל והוא היה צלם אמן וצלם של כל דבר אחר לפרנסתו. יחד עיצבנו את עטיפות הדיסקים של ההרכב "בוסתן אברהם" וכולנו התגוררנו במרחק של הליכה רגלית קצרה אחד מהשני. אבשלום פרג'ון, מייסד ההרכב הגיע מהס אל ביתו של מורל, בחר את התמונות שמורל צילם, יחדיו עלו במדרגות אלינו, בדרך אספו את נגן העוד יהודה סיליקי מהבית השכן, ישבו אצלנו בסטודיו ויחד עבדנו על עיצוב העטיפה. לפני כמה שנים עבר אבשלום למושב בחוף הכרמל וההרכב התפרק, מורל נהרג בפיגוע בנהריה יומיים לפני אסון התאומים ואת יהודה מזמן איני פוגשת. כל פעם שאני עוברת ליד המכולת הפינתית הסגורה ברחוב הס אני חושבת שהמקום הזה, המשקיף אל הים, מחבר את צומת הרחובות ומהווה בוסתן קטן ונשכח בפני עצמו, אני יכולה לשמוע את העוד, החליל והסיטאר עולים מבין החצרות ותוואי ההר העובר בין הבתים, מגיחים מתחתית העיר ואוספים איתם את כל הזכרונות מהדרך, מביאים אותם אל המכולת הסגורה, שם ישנו עדיין שולחן עץ עם כמה כיסאות מתחת למטפס שצומח פרא, ואולי יום אחד ישבו שם אנשים, ישתו, יאכלו ויעבירו את הזמן בלי למהר לשום מקום. אלו יהיו האורחים של בוסתן אברהם.

הבית האחרון בסימטה שבין הס לבר גיורא היא וילה ורודה-לבנה הקרויה בשם "בית גולדברג" – אחוזה קטנה בלב רחוב עירוני עממי . אני זוכרת שיום אחד לפני עשרים וחמש שנים, לפני ששיפצו את הוילה, עברתי במדרגות והשער היה פתוח. אנשים ישבו בחצר ושוחחו בצרפתית. כשראו אותי חולפת הזמינו אותי לשבת עימם ולשתות קפה.

קצת ימינה מהם עומד בית ישן שנמכר לעמותה המטפלת בחוסים פגועי נפש. הבית בן שלוש הקומות עמד שנים רבות ביושנו, טחב כיסה את קירותיו והאנשים שהתגוררו בו אמרו כי הוא זקוק לשיפוץ מקיף. בפתח החצר שלו עמד שער ברזל ומעליו כותרת ברזל שנשאה את המילים "פינת מרגוע לעוברי אורח". מיד אחרי השער עמד ספסל בא בימים, לידו שלט קטן המספר על בנו של בעל הבית אשר נהרג במלחמת השחרור -לזכרו הקימו הוריו את הפינה אשר בה הוזמן כל אחד ואחת לשבת, ליהנות מן העצים, מן הרוח הקלה, ללגום מים ולהמשיך בדרך. יום אחד עברתי ברחוב במכוניתי וראיתי שבמהלך השיפוצים הוסרה הכותרת עם הכתובת; אחר כך שמתי לב שגם לפינה עצמה לא נשאר כל זכר.

מרחוב בר גיורא המדרגות יורדות לרחוב ארלוזרוב. בבית מימין מישהו שיפץ את דירת הקרקע , ריצף את החצר במרצפות מצויירות והתקין חלונות מפרופיל בלגי בצבע כחול. בבת אחת הפכה החצר לחצר ים תיכונית. בהמשך מורד המדרגות ישנם בתים שעדיין לא השכילו לאהוב אותם כפי שהיה ראוי להם, אולי כי הם קרובים מדי לשאון הרחוב המקדם אותי בהגיחי ממדרגותיו האחרונות של שפינוזה – רחוב בלפור.

בעוד רגע אגיע לתחנת האוטובוס ליד "בית הליקר של פוטין" והקסם יעלם.

מדרגות שפינוזה

מדרגות שפינוזה. נלקח במקור מהבלוג "אוטופיה" בקפה דה מרקר.

מזכרונותיה של דני קליך, קלאברית ותיקה בעיר:

"מועדון הוולנטיין במרכז הכרמל, שד' יפה נוף, היה מועדון עם רחבה ענקית ועם אורות מרצדים מהרצפה, נברשת מדהימה וכלובים שהיה אפשר לרקוד בתוכם. הם היו תלויים למעלה, בלי סורגים תקניים וזה הלהיב אנשים כי זה הזכיר להם מועדון סטריפטיז. ליאו תנא (מנהל מועדון המעריצים של מופע הקולנוע של רוקי כיום וגר בתל אביב) בא לשם ורצה לרקוד בתוך הכלוב ריקוד שהמציא לצלילי Rage against the machine. בהתחלה בעל הבית פחד אבל אחר כך התרצה ונתן לו לרקוד. היו גם ריקודי פוגו שהיו קצת מפחידים. אסף עינב תקלט שם ושם heavy metal ואנשים חיכו למוסיקה הזו כדי לרקוד במעגלי פוגו. לפעמים היו אוספים שיניים מהמעגלים האלו. אני זוכרת שאני ושתי חברות ביקשנו מבעל הבית שיפסיק את הפוגו כי המון אנשים נפגעו שם והבנים התרגזו עלינו. אז גייסנו את אסף הדיג'יי לטובתנו והוא אמר שהוא לא מוכן לתקלט לאנשים את הדרך לבית החולים ופשוט הפסיק לתקלט שם לתקופה מסוימת. אחר כך חזר אבל הוריד את המינון של ה heavy metal בתקלוט שלו. היו שם אקווריומים גדולים אבל לא ראו אותם בגלל החושך והיינו יושבים שעות ומחכים שיראו אותם בתאורה מסוימת, בזוית מסוימת והדגים נראו חשמליים. אני נורא מתגעגעת למקום הזה. הוא היה מקום כייפי לריקודים, מאוד קסום ותמיד עם מוסיקה טובה. גל חדש, הבי מטאל לא מיינסטרימי, קצת פופ שהיה על התפר בין פופ לגל חדש – איי בי סי, א-הא. כמעט לא שמו שם מוסיקה ישראלית. אם כן, אז רמי פורטיס וברי סחרוף, משינה – בעיקר "מפלצות התהילה" ואת מופע הארנבות של ד"ר כספר ואיפה הילד. אחרי הסגירה דיברו על זה שיהיה פאב שיאיר את האקווריומים. אחרי הסגירה ולפני שקם במקום הפאב האירי המיתולוגי "אייריש האוס" היה שם באמת פאב של אותם בעלים שאני לא זוכרת את שמו עם האקווריומים שהיו מוארים כל הזמן."

מישהו יודע איך קראו לפאב שפעל במקום בין הוולנטיין לבין האייריש האוס?

415512_10150649929798917_1535098932_o

רח' יפה נוף, באדיבות עו"ד אילן גולדנברג

6 תגובות על “מוזיאון התרבות של חיפה

  1. […] מוזיאון התרבות של חיפה […]

  2. Rona Shahar הגיב:

    נפלא ממש. אולי אחרים ימשיכו לשורר לנו את חיפה, כל עיר צריכה מישהו שיכתוב את המיתוס שלה בהרבה אהבה ושימת לב לפרטים. גם את נעמה אחת מכותבי המיתוס המתעורר… יש לקוות…

    • תרבות אכילה הגיב:

      רונה – תודה על המילים החמות 🙂
      את מציירת את העיר יותר יפה ממה שאי פעם יכולתי אני לצייר אותה…

  3. שונית כהן הגיב:

    סיפורים מרתקים/ כל הכבוד על היוזמה בהצלחה!

    • תרבות אכילה הגיב:

      תודה רבה!
      את יותר ממוזמנת לתרום מהגיגיך או לחלופין להמשיך ולהנות מהפרויקט 🙂

מחמאות זה טעים!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s