'The Times They Are A-changin – הכל זורם

"לעולם איננו דורכים פעמיים באותו נהר" (הרקליטוס – פילוסוף יווני מהתקופה הקדם־סוקראטית)

 

לפני חצי שנה התחלתי לעבוד בעבודה של גדולים. בהתחלה בחצי משרה ואחר כך במשרה מלאה.
אומרים שהמשרה המלאה היא האויב של האקטיביזם. נכון מאוד. ואני מוסיפה – היא גם האויב של האמן, של היוצר.
מציפור דרור שזמנה בידה הפכתי לעכבר מבוכים שרק מנסה לשרוד את היום על מנת להגיע ליום הבא שיהיה – איך ניחשתם? בדיוק אותו הדבר. בזמן הזה הדרתי את רגליי שלא במכוון – מסביבת הגידול הטבעית שלי שכוללת את העיר התחתית ושכונת הדר. הרגשתי תלושה וללא שורשים, מה שגרם לי להתחיל לחשוב.

התהליך של ההתרחקות שלי מהבסיס, מהיסודות ומהכתיבה האישית החל מהקמת מגזין "המנדט" כפי שסיפרתי לכם בפוסט הקודם. אחר כך נשאבתי אל העבודה שאם נרצה או לא, היא מהות קיומנו ההישרדותי. אני דווקא אוהבת את העבודה שלי אבל היא ללא ספק רק *אחד* מהייעודים שלי. התחלתי לחשוב מה זה אומר להיות Flâneur (משוטט, הולך בטל) בזמנים עסוקים שכאלו. לכאורה – זהו הדבר והיפוכו. ה – Flâneur הוא הבטלן האולטימטיבי שמאמין באי עשייה בצורה אידיאולוגית. הפילוסוף ולטר בנימין אמר כי "בטלנותו של ה – Flâneur היא מחאה נגד חלוקת העבודה". אז איך בעצם יוצאים מהסתירה ומצליחים לחיות חיים כפולים הדרים יחדיו בכפיפה אחת ובהרמוניה יחסית?

אחרי מחשבה רבה הגעתי למסקנה שצריך להתחיל לעשות. לא להישאב מיד למערבולת העשייה הקדחתנית אלא לעשות במתינות ובכמויות קטנות, מעין ניסוי ותהיה (כן, הטעות מכוונת).

דוגמא טובה אני יכולה לתת ממפגש אחד קסום ושקט, עם חבר טוב, בבר הקואופרטיבי אלמחטה שברחוב יפו בעיר התחתית. הגעתי נסערת כפי שהייתי באופן די תדיר בתקופה האחרונה וביקשתי אספרסו. לא היה להם אז הם הציעו לי קפה שחור בסגנון ערבי. אני זכרתי שזה מגיע בספלים הקטנים וקיבלתי ספל שכזה אך להפתעתי הוא היה מלווה בקנקן חרסינה יפהפה מלא בקפה ולא הייתה לי ברירה, אלא לשתות אותו לאט לאט, במזיגה חוזרת כל פעם אל הספל הקטן. בתום השיחה שארכה כשעה הרגשתי רגועה מאוד והכובד שנשאתי עמי השתחרר וצף כמו נוצה. כמובן שגם תוכן השיחה עזר רבות אבל משהו בריטואל האיטי הזה מאוד הרגיע אותי ואיפשר לי להבין משהו: אני יכולה לעשות דבר מה משמעותי ומהנה גם בכמויות קטנות ולא גדושות.

שמתי לב לעוד משהו חשוב. חיפה משתנה ובקצב די מהיר, שלא ממש אפיין אותה בעבר. העיר התחתית היא לא אותה עיר תחתית של שנת 2012 וגם לא של 2013, 2014 ואפילו לא של 2015. שכונת הדר ובראשה שוק תלפיות משנה את פניה כרגע לנגד עינינו. מרכז הכרמל הוא צל חיוור ולא ממש דומה למה שהיה פעם האזור האגדי הזה. מישהו צריך לכתוב על השינויים האלו ולתעד אותם למען הדורות החיפאיים הבאים והמישהו הזה הוא כמובן מי שהתחיל במלאכה לפני כמעט ארבע שנים. אני.

אז הרשו לי להציג פינה חדשה שתתפרסם פעם בחודש בערך (בלי נדר) בשם "בעיר בקטנה – אורבניות חיפאית". במסגרתה אכתוב רשמים מהשוטטות שלי ברחבי העיר ואביא מתכונים שווים כיאה לבורגנית בהתהוות (לא באמת😉 ) המבלה הרבה מזמנה במטבח. המתכונים תמיד יהיו קשורים בדרך זו או אחרת לרשמים שלי. תתכוננו – יהיה דיסקו!

במקום הקדמה

 

"ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה." (קרל מרקס – מהפכן ידוע)

 

אומרים שלפעמים דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאתה בתוך משהו, קשה לראות אותו משתנה ממש מול עיניך. ברגע שמתרחקים קצת, רואים שהקימור הזה שינה את זויתו, כאן הצבע התבהר קצת והחספוס שתמיד אפיין את המרקם נהיה נוקשה יותר. שינויים כמעט תמיד חומקים אל מתחת לרדאר בלי שנרגיש וכשאנחנו מגלים אותם זה לעתים קרובות באיחור. הזמן הזה, משהו כמו שלושה-ארבעה חודשים, שבמסגרתו נעדרתי מהבית שלי והכוונה היא שוב, למרבצי הגידול הטבעיים שלי, גרם לי לראות תהליכים שגם אם הם היו שם קודם – עכשיו כבר לא יכולתי לנסות להתעלם ולהפטיר בביטול "זה זמני וזה יעבור".

תהליך כזה הוא תהליך ההכלה שעוברת העיר התחתית. ממקום שהיה של "אף אחד" – אם אנחנו, כמו עיריית חיפה ודומים לה, לא מתייחסים לאוכלוסיה הערבית הילידית שגרה דורות רבים באזור – היא הפכה למקום של "כולם". אם משנות השמונים בערך ועד לשנת 2009 (שבה החלו קולקטיב האמנים וגלרית האגף לאמנות לפעול באזור) העיר התחתית הייתה מוקצית מחמת המיאוס אחרי השעה 16:00, מקום שיש בו רק זונות וסמים בלילה ושאין לו זכות קיום מעבר להיותו רובע משרדים ביום – הרי שבשנת 2016 אנחנו יכולים לקבוע שזהו המקום להיות בו מבחינת חיי לילה חיפאים. אם נרצה, ה It Girl של השכונות בחיפה. התהליך הזה לא נוצר באופן טבעי אלא קרה בהתערבות מוניציפלית אינטנסיבית. עיריית חיפה ראתה לנגד עיניה אזור בעל פוטנציאל לא ממומש, "ריק" מתושבים ומעסקים ליליים (אם נתעלם מ"מעיין הבירה", פאב "העוגן" הותיק ועוד כמה מסעדות רומניות ופאבים דומים באופיים פחות או יותר) שהיא יכולה להפוך לאזור בילויים וחיי לילה. במקרה הזה הניתוח הצליח בגדול והחולה מת. למה אני חושבת כך? ניכנס בהחלט גם ניכנס לזה, בטורים הבאים.

תהליך נוסף, ייתכן שמקביל לתהליך שעוברת העיר התחתית, קורה במרכז הכרמל. כתבתי פה יותר מפעם אחת על כך שנעוריי החיפאיים התרחשו בעיקר באזור מרכז הכרמל. המקום הזה תמיד היה מטרה נכספת של החיפאים ובמובן מסוים עודנו, בעיקר מתוך אנרציה. הטמפלרים ואחר כך היקים קבעו את מקומם בשכונה הזו ונתנו לה את אופייה לטוב ולרע. רחובות קטנים טובלים בירק, בתי קפה על ימין ועל שמאל ורחוב ראשי אחד שהיה בעבר תוסס ומלא חיים – שדרות הנשיא. מוסדות תרבות רבים מרוכזים כאן ברדיוס קטן מאוד – האודיטוריום שבו רואים ושומעים קונצרטים ומופעים מוזיקליים מרשימים, הסינמטק שהוא קולנוע סרטי איכות, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית שהוא דבר נדיר ויקר המציאות בישראל ובכלל, גן האם על קונכיית המופעים שלו וכמובן בית רוטשילד שבו תמיד שכנו אמנויות תאטרון ובגבו מרתף 10 הסטודנטיאלי המיתולוגי עליו השלום. מרכז הכרמל היה המקום שבו קרו הדברים משנות השמונים ועד שנות האלפיים. כולם רצו להיות בו כי השם שלו היווה תו איכות. חיילי הצי השישי היו מגיעים כל שבוע בחודשי הקיץ, המועדונים והפאבים המפורסמים היה שם ורחוב יפה נוף היה ציר הבילויים האולטימטיבי שאותו השלים רק ציר מוריה המשתרע בין מרכז הכרמל לכיכר ספר, בואכה מרכז חורב. היום כל מי שיכול מדיר את רגלו מהאזור. מדוע? נדון על כך בטורים הבאים.

ולבסוף, שכונת הדר ובראשה שוק תלפיות. שכונת הדר ובעיקר הדר עליון (רחובות מסדה, הלל והרחובות שצמודים לתאטרון העירוני) זוכה לתחייה מחודשת מאז שנת 2010 לערך בתהליך אורגני של צמיחה מלמטה שדווקא הוא חיובי מאוד בעיניי. רחוב מסדה שאותו השוו רבות ל"שינקין החיפאי" או "פלורנטין החיפאית" מהווה דוגמא חיה לאיך שאני ועוד רבים רוצים שייראה פחות או יותר הקיום המשותף הדו-לאומי בישראל. זה רחוב שמאוד מכיל באופן טבעי את השונה ואת הניגודים. כל אחד ואחת יכולים לגור שם ויזכו ליחס של "חיה ותן לחיות". הבעיה הגדולה של האזור כיום היא בעיקר תשתיתית ובראשה התחזוקה והחניה. נדבר על כך בעתיד כמובן.

פסקה מיוחדת צריך להקדיש לשוק תלפיות שהוא אחד השווקים הבתוליים ביותר שהיו עד היום בערים הגדולות בישראל מבחינת מסחור. שוק תלפיות הוא אחד השווקים המוצלחים ביותר שהם שילוב של חיי מסחר פעילים ותוססים, מבחר אדיר ואיכותי של חומרי גלם וסחורות ומיקום אטרקטיבי ונגיש. הבעיה הגדולה שלו והיא עד היום – תחזוקה לקויה ביותר וחוסר ניצול משווע של אוצרותיו. כמו כן, התהליך המודרני יחסית של הקמת עסקי בילוי ובוטיק לא היה קיים בו עד לפני שנה בערך. בתחילה קמה סנונית ראשונה בדמות מסעדת "תלפיות" באדיבות אילן פרון, חלוץ אמיתי שרואה למרחוק ולאט לאט בצורה מאוד רגועה החלו כוחות מקומיים להקים עסקים ויוזמות קטנות כמו מעדניית הבוטיק "ארטישוק"פאב רוסי קטן והסטודיו של קובי הפסל. במסגרת ערב גרפיטי נהדר שהיה לפני כמעט שנה צוירו ציורי קיר מקסימים ברחוב סירקין. כרגע מתחילים להיפתח עסקים נוספים כמו דוכן מיצים, מבשלת בירה, מאפיית בוטיק ובר דגים. מה שמביא אותי לשאלה – איך שומרים על האיזון הדק בין חיים קולינריים ותרבותיים בריאים בשוק לבין מסחור וג'נטריפיקציה של אוכלוסיית בעלי הבאסטות ובאי השוק. הזמן יגיד איזו השפעה תהיה לזה. ונדבר על כך כמובן בטורים הבאים.

IMG_5118

סנדוויץ' במעדניה הטבעונית ארטישוק שבשוק תלפיות

בבישול

אז החום הכריע והחלטנו להכין דברים מהירים וקרירים כי בינינו – למי יש כוח לאכול עכשיו אוכל חם וכבד?
הלכנו על המעצמה איטליה-ספרד, תמיד שילוב מנצח:)

למנה ראשונה הכנו תמרים עטופים בפרשוטו (שנקנה כלאחר כבוד באטליז האחים מרסל בעיר התחתית), למנה השנייה מרק גספצ'ו ולמנה אחרונה גלידת שוקולד ביתית מאולתרת. את הארוחה ליווינו באמריקנו – וריאציה על קוקטייל טורינו-מילאנו.

תמרים עטופים בפרשוטו

מצרכים: 

2-3 תמרים מיובשים לאיש (עדיף מסוג מג'הול) – שטופים לפני שימוש

חתיכת פרושוטו לכל תמר

כלים להכנה:

משטח להכנה

קיסמים

סכין מטבח

אופן ההכנה:

לוקחים תמר, מוציאים את הגלעין ממנו ומגלגלים סביבו פיסת פרושוטו.

תוקעים קיסם באמצע.

מגישים בצלחת אישית או בצלחת הגשה.

IMG_0031

קוקטייל אמריקנו

מצרכים:

40 מ"ל ורמוט מתוק – אנחנו השתמשנו בלבן אבל המתכון המקורי כולל אדום

40 מ"ל ביטר – אנחנו השתמשנו ברמזוטי (Ramazotti)

סודה

פלח תפוז טרי

קוביות קרח (עדיף גדולות)

כלים להכנה:

שני שייקרים (או שייקר וכלי מאולתר נוסף – אפשר כוס מדידה גדולה)

רשת

ג'יגר למדידה או כוס שוטים

בוחשן

אופן ההכנה:

למדוד ולמזוג 40 מ"ל של ורמוט וביטר כל אחד לתוך שייקר.

לקחת פלח תפוז וללחוץ עליו לחיצה עדינה יחסית כשאתה מחזיק אותו עם הקליפה כלפי מטה.

הטפטוף כלפי מטה נותן גם את המיץ וגם השמנים הארומטיים שנמצאים בתוך הקליפה.

לזרוק את התפוז לתוך השייקר ולהוסיף קרח בכמות נדיבה.

לכסות את השייקר ברשת דקה ולמזוג את הנוזל מגובה אל תוך שייקר אחר על מנת לייצר בועות בתוך הנוזל.

למזוג לתוך כוס אולד פאשן עם קוביות קרח ופלח תפוז נוסף שגם אותו ניתן לסחוט קלות באותה הצורה.

להוסיף מעט מי סודה.

לערבב פעם אחת ולהגיש מיד.

את המתכון המלא תוכלו לראות כאן:

מרק גספצ'ו 

מצרכים:

6 עגבניות אדומות

רבע מלפפון

פלפל אדום

פלפל ירוק (לא חריף)

חצי בצל

שן שום

קצת לחם יבש (מאתמול-שלשום) חתוך לקוביות

כפית חומץ (רצוי חומץ שרי אבל כל חומץ אחר יספיק)

בערך כוס שמן זית (רצוי ספרדי)

כוס מים

קורט מלח

קורט פלפל

קורט נדיב של כמון טחון

4-6 קוביות קרח

להגשה:

פלפל אדום חתוך לקוביות קטנות מאוד

מלפפון חתוך לקוביות קטנות מאוד

קרוטונים או קוביות לחם מטוגן

זילוף של שמן זית

מלח ים גרוס

קצת פלפל לבן/שחור גרוס

קוביית קרח אם ממש חם

כלים להכנה:

בלנדר

קרש חיתוך

סכין

כוס מדידה

IMG_0036

אופן ההכנה: 

שמים את כל המרכיבים בתוך הבלנדר, הקרח מלמעלה וטוחנים למרקם אחיד.

אפשר להעביר דרך מסננת למי שלא אוהב מרקם גס עם חתיכות.

בודקים טעמים – מחזקים אם צריך (אנחנו חיזקנו מכל התבלינים)

מוזגים לצלחת, שמים את כל מצרכי ההגשה, אוכלים ונהנים!

למתכון המלא צפו כאן:

גלידת שוקולד ביתית 

מצרכים:

200 מ"ל חלב (אפשר סויה)

250 מ"ל שמנת

קופסה של אינסטנט פודינג שוקולד (אנחנו השתמשנו במימונ'ס)

מצרכים להגשה: 

דובדבן טרי

כף ליקר שרי הירינג

כלים להכנה: 

מיקסר ידני

קערת אלומיניום קטנה

אופן ההכנה:

מוזגים לקערה את פודינג שוקולד

מוסיפים חלב ושמנת ומערבבים עם מיקסר ידני עד למרקם אחיד.

הבלילה אמורה להיות נוזלית מאוד.

מוזגים לתוך כוסות הגשה של גלידה ושמים במקפיא לכמה שעות.

מוציאים מהמקפיא, שמים דובדבן ומוזגים כף שרי הירינג.

IMG_0043

 

בתיאבון!

ואולי זה סוף המסע? (ואולי זו התחלה?)

בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זאת רק ההתחלה
לזמן אין סימן ואולי זה סוף המסע
יש פחד אחד שמתחבא בארון וכעס שבסוף יישאר
יש דבר אחד שעשית שעליו תמיד תצטער
אדם בפינה מושיט לך יד
אישה מציצה בחלון
כלב עובר את הכביש
עורב מסמן את היום
יש פרח אחד שהרחת מזמן
לפני שזרקת אותו לחצר
יש חיוך אחד שהיה בשבילך
מושלם ואפילו יותר
בדרך דברים נראים מוכרים
היית כאן בזמנים אחרים
אתה לא יודע אם זו רק ההתחלה
לזמן אין סימן
אולי זה סוף המסע
אולי זו התחלה
ואולי זה סוף המסע?

(להקת הקליק, מילים: דני דותן לחן: אלי אברמוב)

 

היי לכם, קוראים יקרים.

המון זמן לא כתבתי כאן.
יותר מחצי שנה למעשה.

מאז שהקמתי את מגזין המנדט עם חברים לדרך נשאבתי למערבולת של עשייה. עשייה בצוותא, עשייה חברתית, עשייה תרבותית. בתוך כל הסערה הזו שהייתה כיפית, מסעירה, מרגשת ומחכימה ועודנה, לא עצרתי ממש לחשוב על עצמי. איפה האני האישי שלי כאן. הרי ברור, אני זה הלב הפועם של המנדט. אבל המון שנים כתבתי לכם כאן סולו, כתבתי מנשמתי.

בעיתון זה אחרת. בעיתון יש המון אנשים ורוח קבוצתית. התפקיד שלי בתור עורכת לא משאיר לי הרבה זמן להרהר. והרי ידוע שההרהורים הם הם הדלק של הכתיבה. כך יצא שלא כתבתי. לא כאן, לא במנדט ולא באירועי השבוע האמיתיים. אני חושבת שמגיעה לכם התנצלות על השתיקה הזו. תגידו: "אל תהיי מצחיקה. מה את כבר חייבת לנו?" נכון. אני לא חייבת כלום אבל לדעתי נאמנות של קוראים היא ממש לא דבר מובן מאליו.

אני מרגישה שאני חייבת לכם הסבר על סיבה נוספת לשתיקה הארוכה שלי.
בתוך כל הקלחת של המנדט, התחלתי להרגיש לא טוב. עייפות קיצונית מאוד, מיחושים, שפעת כל שני וחמישי ותחושה כללית לא טובה. מי שמכיר אותי יודע שאני היפוכונדרית ששונאת ללכת לרופאים. איך זה מסתדר ביחד? לאלוהים פתרונים.

בכל אופן, זה היה חמור מספיק כדי שאקח את עצמי לרופא ואבדוק הכצעקתה. לקח כמה רופאים עד שקיבלתי את היחס והתשובות שאני רוצה (אני פציינטית קשה), אבל עד מהרה הסתבר שאני צריכה לשנות את אורחות חיי. לאכול בריא יותר, בכמות קטנה יותר, ולהתאמן הרבה.

מערכת היחסים שלי עם האוכל עברה לשלב לא ברור. אני רק אבהיר שבעבר אמנם לא הייתי כוהנת הקולינריה החיפאית אבל תמיד התעניינתי באוכל, קראתי עליו, ניסיתי אותו ובגדול הערצתי אותו. אני שנים קוראת את המדור של רונית ורד בהארץ והיא למעשה המודל שלי ואחת ההשראות הכי גדולות לפתיחת הבלוג הזה. קשה לי מאוד לוותר על תחום שלם שהוא חלק בלתי נפרד מתחומי העניין שלי, מהעיסוקים שלי ובעצם מהחיים שלי. אבל משהו חייב להשתנות. שמתי את הפוקוס על נושאים אחרים, מרתקים לא פחות אבל איכשהו בסוף אני תמיד חוזרת לבסיס שלי, למהות שלי שכוללת שירה, מוזיקה וצילום. וכן, גם אוכל הוא חלק מהמהות הזו.

אני חושבת על כיוונים חדשים לבלוג שימשיכו לגעת באוכל ובדברים נוספים שמעניינים אותי, אבל בצורה שונה ממה שהיה עד כה. אחד הדברים שתמיד חלמתי לעשות הוא להתבונן בסביבה שלי ולהעמיק בה. דליה רביקוביץ אמרה את זה בצורה נהדרת בשיר שלה 'אתה בוודאי זוכר': "אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים. הצבעים נעשים עזים יותר. מטפחת כחולה הופכת לעומק באר." להעמיק זה מסוכן בעולמנו. התזזיתיות היא צו השעה והקלילות נדרשת. אני מודעת לעובדה שיכול להיות שאאבד כאן קוראים אבל החלטתי ללכת עם האמת שלי.

מקווה שתהיו סבלניים במהלך החיפוש שלי וההתבשלות וההבשלה (תרתי משמע).

 

 

ראיון ותחנות תרבות עם בן ריפתין

יום רביעי בערב. מוצאי יום כיפור והשעה כמעט 22:30.
מועדון "הסירופ" שבעיר התחתית מתחיל להתמלא. יש דיבורים נרגשים באוויר, המון חיבוקים ואווירה מעט חגיגית.
היום מתקיים ערב הסיריוקי האחרון בהחלט בסירופ. "מה זה סיריוקי?" אתם בוודאי שואלים. סיריוקי הוא שילוב בין שני דברים – קריוקי וסירופ. כפי שלמדתי מיציאות די אינטנסיביות לסירופ בחודשים האחרונים יש קהילה חמה ומגובשת של אנשים שמבלים במועדון הסירופ. אפשר לומר שהסיריוקי הוא האירוע הכי קהילתי שקיים בסירופ. הוא מסורת מיוחדת של פעם בחודש וטומן בחובו זכרונות ותיעודים מרגשים. אני עולה על הבמה כדי לשיר עם נורית את call me של להקת blondie בפעם הראשונה בחיי, בסיריוקי ובקריוקי בכלל. פחד הקהל שלי מזכיר לי את קיומו אבל הצטיידתי בנורית מוכשרת אחת ובקהל תומך. כשירדתי מהבמה גיליתי שני דברים:
1. לשיר על במה זה די קשה אבל מאוד כיף
2. הקהל של הסירופ חם ומפרגן

"ולאן יצאתם קודם בחיפה?" אני שואלת באי המועדון קבועים. השמות "התיכון", וה"סיטי הול" יחזרו על עצמם בשיחות.

מועדון הסירופ קיים שנתיים וחצי ומחר הוא סוגר את שעריו. בזמן כתיבת המילים האלו אני קצת מתקשה להאמין שזה אכן הולך לקרות.

רוצי בובה

"רוצי בובה" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

אז איך מסכמים מקום?
מקום הוא תמיד יותר מסך כל מרכיביו. הוא תקופה בזמן, הוא אנשים, הוא צלילים, ריחות, מראות ולפעמים גם טעמים.
אנחנו בוחרים את המקומות שלנו בקפידה ושומרים להם אמונים בקנאות. כשאנחנו מסתכלים עליהם אחורה בזיכרון הם נעשים יותר ויותר אידיאליים. אנחנו שוכחים את הערבים השגרתיים ואולי המשמימים שבילינו בהם ומוקירים את אלו המרגשים, פורצי הדרך שהשפיעו על חיינו. אני תוהה אם יש כזה דבר – ערב שגרתי בסירופ. אני לא נמנית על קהל המבלים הקבוע של המועדון והכרתי אותו בצורה מעמיקה רק בחודשים האחרונים, כי הסירופ הוא לא אחד מהמקומות האלו שמתמסרים בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה. כדי לפצח את סוד המקום צריך להגיע הרבה ולא לשחרר. לוח האירועים החודשי תמיד היה צר מלהכיל את כל העושר התרבותי שבן דחף לשם. אם היו אלו הופעות כפולות במשך כל השבוע ותקלוטים לאחר ההופעות. לא הרבה אנשים היו ברוב המוחלט של האירועים וזה גם לא הרעיון. כי הסירופ לא היה שם כדי שנוכל אנחנו ללכת לשמוע או לראות אמנים או דיג'ייז ולעשות וי ברשימה. הסירופ הוא שם בתור אמירה תרבותית שמוחה על כל תרבות הריאליטי והקניות, הסמרטפונים והמיידיות. ומצד שני זהו מקום מפגש חברתי שמעצים את הקשר בין הגלובלי ללוקאלי. בין מוסיקה שחוצה מדינות וקהלים לבין העיר והאנשים שהוא נמצא בה.

את הסירופ פתח בן ריפתין, שניהל את המועדון ביחד עם אדיר דרמון – האחרון ניהל את ערבי הסיריוקי בין השאר. ריפתין הוא אחת הדמויות הפעילות בזירת המוזיקה העצמאית בישראל בשנים האחרונות. הוא היה ממפעילי הלייבל "פית/קית", עבד עם להקות כמו "בלה טאר", "רוצי בובה" ו"עוזי נבון ומכרים", הפיק הופעות מחו"ל כמו "dirty beaches" ו "cloud nothing".

יום שישי, השעה 18:00, יושבים לראיון ב"פיצה לינגה". את קירות המקום מעטרים עשרות שירי אהבה לפיצה שנכתבו במסגרת תחרות השירים שחלה החודש בפיצה לינגה. שיר האהבה הכי נוגע יזכה את בעליו בפרס. בחודש שעבר הייתה זו תחרות ציורים על בסיס אותו רעיון. את המקום פתח בן בשותפות עם אורי ויניקור, אישיות מעוררת כבוד בפני עצמה בעיר. אורי מפעיל את "נונה" – המסעדה/קפיטריה הכי שווה בטכניון. אפשר למצוא שם אוכל הודי, מוקפצים ושאר מנות צמחוניות/דגים מתחלפות בהתאם למה שנמצא היום בבוקר בשוק או מצב רוח הטבח. אבל גולת הכותרת היא הפיצה. פיצה נהדרת כזו לא תוכלו לקבל בשום מקום.
סליחה – תוכלו לקבל בעוד מקום אחד. פיצה לינגה.
בן התוודע לפיצה של אורי בקרית הטכניון במעלה ההר והחליט שגם הוא רוצה. מכאן הדרך לשותפות הייתה קצרה.
אם אני צריכה לתאר את פיצה לינגה במשפט אחד אני אגיד שהיא ההמשך הישיר של הסירופ מבחינת הרצף שנוצר כאן. ה feel מאוד דומה, אותם אנשים מאחורי הדלפק ולפניו וגם הפטיפון עוזר.

סודה_פאבריק

"סודה פאבריק" בהופעה בסירופ (צילום: יוס סטייבל)

"למה דווקא חיפה?" אני שואלת את בן.

"הגעתי מתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים. מכל מיני סיבות נמאס לי לגור ולעבוד בה. רציתי לעבור למקום אחר, להתחיל משהו חדש. ראיתי שחיפה יפה, זולה ויש בה המון מרחב לפעול אז החלטתי לעבור לכאן."

איך עלה הרעיון לפתוח את הסירופ?

"בגלל שגם בתל אביב התעסקתי עם להקות והופעות, חוויתי מחסור כפול – גם מצד להקות רצו שאארגן להם מקום להופיע בחיפה ולא היה לי וגם לי אישית לא היה לאן לצאת. ניהלתי מקומות באופן אמנותי והתעסקתי עם להקות אבל זו הייתה הפעם הראשונה פרופר שהקמתי מקום משלי וניהלתי אותו. בתל אביב לא הייתי מקים מקום כזה אבל הרגשתי שבחיפה זה כן נכון מבחינה של אמירה תרבותית. הסירופ הצטרף לציר במדינה ישראל – ציר המורכב מלהקות מסוימות ומדי ג'ייס מסוימים שיכולים להופיע בו וקהל מסוים שיכול להרגיש בו בנוח. לפני שהוקם היה חסר מקום כזה בחיפה לציר – מקום יותר אלטרנטיב, נסיוני, פחות רווחי ויותר רגשי. מקום שבו צריך פחות להתמקד במכירתיות, במטבח, בלדחוף עוד בירה לאנשים. הסירופ הצטרף לשורה של מקומות כאלו בארץ שקיימים הרבה זמן או פחות זמן. ולי גם חשוב להרחיב את התחנות האלו מחוץ לעיר שמי שמעניין אותו לשמוע מוסיקה חדשה, תרבות ופילוסופיה יהיה לו מקום כזה ליד הבית. השתדלנו שיהיה יותר זול בבר, ובהופעות, כדי שגם מי שאין לו כסף יוכל להנות. מקום שיהיה בית להופעות, ולא כל הזמן למקסם רווחים. באופן כללי העניין של המטבח כמעט בכל מקום בחיפה נראה לי מיותר. הוא תופס חלל שבו עוד אנשים יכולים לשבת, עוד להקות יכולות להופיע. לי באופן אישי קשה לחיות במקום שאני לא יכול ללכת פעם או פעמיים בשבוע לפחות להופעה טובה ואלכוהול זול. זה לא בקטע של אלכוהול וסמים אלא בקטע של שפיות, לצאת מהקלחת שאנחנו נתונים בה בישראל. מבחינתי זה אורח חיים שלא נתון לפשרות."

איך היית מגדיר את חיפה?

"האוכלוסייה בחיפה מבחינת הערים הגדולות בארץ חמה חיובית יותר ורגועה יותר. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל מבחינתי זה חשוב. קורה בה פחות אבל יש בה פחות אשליות, בתל אביב קורה יותר אבל יש המון אשליה שקורה עוד יותר מזה. מבחינת העיר התחתית ספציפית, מבחינתי חשוב שאפשר ללכת ולהתנהל בה ברגל, דבר שחשוב מאוד לחיי לילה ותרבות פעילים. לחילופין, ציר מוריה למשל גם מלא בברים אבל הם לא מעניינים, הם לא מציעים שום דבר. בעיר התחתית יש יותר זיקה לפעילות, לחדשנות. היא גם קרובה לרכבת וגם מישורית וזולה יחסית."

אתה מדבר על כך שיש אינפלציה במקומות אוכל בחיפה. דווקא מהבחינה הזו מעניין אותי לשמוע על פיצה לינגה.

"ההקמה של פיצה לינגה נבעה מהסיטואציה שאנשים היו שואלים אותי אחרי הופעה לאן אפשר ללכת לאכול. זה היה מענה לבליינים של הסירופ למקום שאפשר לאכול בזול ולשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מגדירים אותו כהנג – בילוי חברתי-תרבותי. תבוא לאכול, לשמוע תקליט, לדבר. בגלל זה השולחן הגדול באמצע – בקטע חברתי. מי שרוצה לשבת לבד יכול לשבת על הבר או בחוץ. זה יותר מתאים לאופי החיפאי של לחלוק – בכל המובנים. מהבחינה הזו אני מאושר שאורי (ויניקור, נ.ס) הצטרף אליי, כי אני לא מבין באוכל בכלל."

מה העתיד מבחינתך אחרי סגירת הסירופ והמשך חיי התרבות בחיפה?

"הכוונה היא בהחלט לעשות משהו חדש, מוצלח יותר. אני בודק אופציות וחללים. הכל פתוח. אנחנו עובדים בקואופרציה ביחד, אין בוס ועובדים, גם בפיצה לינגה וגם בסירופ. לי נראה שמה שחשוב – אם מסתכלים לאורך זמן – זה אם תהיה הרגשה טובה ולייצר תרבות. אנשים שמתעסקים בכסף ובמסחריות, והמטרה שלהם היא לחיות חיים טובים יותר מבחינה גשמית כמו אוטו יוקרתי, נסיעות מרובות לחו"ל, כסף רב בחשבון הבנק מפספסים את הפואנטה לדעתי. אני מאוד מקוווה שהסגירה של הסירופ תגרום לאנשים לפתוח עוד מקומות בילוי והופעות כי יהיה להם חסך. אפילו להתאגד ולשים כסף. הייתי שמח אם בעוד שנה היו עוד 2-3 אופציות לסצנה הזו. הייתי מת שחיפאים פחות ייצאו מכאן ויותר יעשו כאן. יש כאן הזדמנות שהולכת ופוחתת עם הזמן. צריך להעצים את מה שקורה כאן ולא לדחוף מותגים מטעם העירייה, בעלי ההון ואנשי הנדל"ן."

Ben

בן ריפתין בסירופ על הבר (צילום: יוס סטייבל)

תחנות תרבות

1. אלבום
Aphex Twin – I Care Because You Do
האלבום האלקטרוני הכי משמעותי ששמעתי בגיל 12 וכנראה ששמעתי בחיים.

2. סרט
Louis Malle – My Dinner with Andre
פעם הלכתי לפסיכולוג, אחרי ארבעה חודשים סיכמנו שלא צריך יותר, וכמתנת פרידה הוא המליץ לי על הסרט הזה, שהוא בעצם שיחה בין שני אנשים – אחת המרתקות ששמעתי.

3. מקום
ריף ראף – לפני המילה היפסטר היה את הריף ראף בת"א, בר קטן בו תקלטתי בפעם הראשונה ועוד עשרות פעמים אח"כ, ואז עבדתי שם, ובכלל שרפתי אלפי שעות טובות.

4. ספר
עיר שירים – דליה הרץ
ספר השירים השני (והאחרון) של דליה הרץ, המשוררת האהובה עלי, מבריר ומרגש. יצא אם אני לא טועה בהפרש של 40 שנה מהספר הראשון שלה, 'מרגוט'.

5. הופעה
סוניק יות' – הופעת הרוק הכי טובה שראיתי בחיים בשנת 2009, יום אחרי שהוציאו את האלבום האחרון שלהם. נגנו את כל האלבום רצוף, ואז כמה 'להיטים' מהעבר.

6. ספר
תשעה נסיכים לאמבר – רוג'ר זילזאני – אחד מספרי המד"ב הכי טובים שנכתבו, רגיש ומרתק. זהו ספר ראשון מסדרה של עשרה, כאשר לקראת הסוף הסופר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, וזאת לא תהיה הפתעה עם בגלל הספרים האלו.

7. סדרה
טווין פיקס – מוכיחה מעבר לכל ספק שיש משהו לא מוסבר בעולם הזה.

8. אלבום
אד טרנר והדנילוף סנטר – אור ניאון דוחק – הוקלט ב24 שעות בחדר חזרות, בס, תופים ושירה, אחד האלבומים הכי טובים בעולם, מקיים ביטוי ישראלי/תל אביבי צעיר ומתפרץ יוצא דופן.

ומה יישאר לי לשבת?

בשביל מה פתחו לכם פיצה?

פיצה לינגה
כתובת: רח' יפו 40, עיר תחתית
ימים ושעות פתיחה: א'-ד' 01:00-12:00, ה'-ו' 03:00-12:00, ש' 01:00-20:00
טלפון: 04-6760244
פייסבוק
יש אופציה לפיצה טבעונית ומשלוחים בסביבה הקרובה יחלו בקרוב מאוד.

10984224_10153171237304321_373480715622444922_n

 

מה את מעדיפה – פיצה או סרט?

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

(מאת יונה וולך)

בדרכי למטה מחיפה עילית לחיפה תחתית עברתי בסמוך לגרנד קניון, עניין של יריקה מביתי, וראיתי משני הצדדים – פקקי ענק המורכבים מעשרות מכוניות הממתינות להיכנס לחניונים משני הכיוונים. כמה מהמכוניות אף הגדילו ראש וחנו לצד כביש השירות שמוביל לנחל הגיבורים ומנהרות הכרמל. הלאה משם, חנו עוד אחדות מהן ממש מול נקודת התצפית אל הים.

אנוכי הייתי בהתלבטות לאיזו הופעה לנסוע – בינת' אל פאנק או הילה רוח רופאה במערב. אני מניחה שמאות האנשים שהיו בתוך הרכבים שזחלו אל הקניון היו בהתלבטות שונה – פיצה או המבורגר, שופינג בגדים או שופינג בשמים. הרי מחר ערב ראש השנה!

כן, לצערנו רוב הצרכנות בחיפה ובכלל בישראל אם כבר מדברים על זה, היא ממש לא צרכנות של תרבות – גבוהה או אלטרנטיבית. רוב הצרכנות מונחית מטרה – לקניון! בראיון לשי אילן, כתב התרבות הדי מצוין של "כלבו" אמר בן ריפתין, הבעלים של הסירופ כי "אנשים בחיפה הם לא צרכני תרבות גדולים. הסצנה המקומית היא קטנה. היא חמה, אבל באופן יחסי לא יצרנית". בתור לוקל פטריוטית קשה לי לקבל את הדברים למרות שמי כמוני יודעת שהם נכונים. בסוף השנה הזו שהייתה שנה מאוד מוצלחת לבלוג וגם עבורי אני חייבת לומר שגם אני הייתי חלק מהמשחק הזה. גם אני התפתיתי לסצנה הקולינרית בחיפה וגם אם אני לא מצטערת, כי אני מאמינה שאני באה לקולינריה בגישה הנכונה והעניין כמעט אף פעם לא היה הקולינריה בלבד, עדיין הייתה כאן בחירה נוחה למדי.

הבלוג הזה הוא לא בלוג אוכל וגם אם אמרתי את זה לפעמים, כנראה שלא צעקתי את זה מספיק חזק.
כשפתחתי את הבלוג הזה קראתי לו "תרבות אכילה" כמעין משחק מילים – כי אני הכי נהנית בחיים מתרבות טובה ואוכל טוב.
האיזון בין שני הדברים אף פעם לא קל וגם אם הבלוג התחיל בעיקר מאמנות ותרבות, הוא התקדם בעיקר בשנה האחרונה בעיקר לכיוון הקולינרי. כשאני אומרת שהבלוג הוא לא בלוג אוכל אני מתכוונת לכך שמעולם לא עשיתי ביקורת מסעדות כאן. מתכונים אינם החלק העיקרי של הבלוג והאוכל למעשה היה הדרך שלי להעביר רעיונות ומחשבות שלי בנוגע לעיר האהובה עליי – חיפה.
אבל כפי שנוכחתי לדעת, הסצנה הקולינרית בחיפה היא בעלייה לא נורמלית. הסצנה התרבותית-אמנותית? פחות.
מתוך חמישה אירועים תרבותיים כמו תערוכות, ערבי שירה, הופעות והרצאות – ארבעה קורים בבתי קפה ובפאבים. מה זה אומר עלינו בתור עיר? מה זה אומר עלינו בתור קהל שצורך תרבות? המקומות שמציעים כאן תרבות ללא החוויה הצרכנית של אוכל ושתייה מוגבלים מאוד. והם לא יהיו כאן לנצח, אתם יודעים.

חברת פייסבוק אמרה זאת יותר טוב ממני: "למה כשאני נוסעת לחול ומבקשת המלצות שולחים לי רשימת מסעדות כאילו זה הבילוי המושלם? אין לי בעיה עם אקזוטיקה של אוכל ולהכיר תרבויות דרך אוכל, ואני אפילו אוהבת לאכול ולבשל אבל בגלל שאני מסרבת להפוך את החיך והקיבה למרכז האנרגטי – תרבותי שלי אני מיד מוצאת שאני במיעוט. בעיני תרבות האוכל עוזרת לעשיר שיושב כל היום במסעדות הטובות בעולם להרגיש שהוא "מתחבר אל העם" בכך שהוא מכיר את השף מה שהופך אותו להיות יעני יצירתי, ומצד שני זוהי תרבות שעוזרת לבורגני הממוצא לחוש עוד יותר שבע ממה שהוא בדר"כ רק בכדי להרגיש עשיר לרגע. והכי נורא זה שבפתיחות של תערוכות או בהשקות של ספרי שירה יש אופנה חדשה של מזטים ומטעמים יפים, מה קרה לימים שהסתפקו בבירה מכבי? ומה קרה לכל האנשים הביקורתיים שמתנגדים לאח הגדול אבל משתוקקים למסטר שף הריאלטי הדביק הזה?
ובשורה תחתונה- זה כל כך לא רוקנרול וממש לא קול בעיני לדבר על האוכל שאתה אוכל, לנתח אותו ולהתמוגג על כל ביס ולהחליף כל היום מתכונים כמו אחרונת הסבתות כי כפי שכתוב במאמר – התרבות הזו לא מתנגדת או מאיימת על שום דבר עד כדי כך שזה עושה לי בחילה."

אז מה תראו כאן הרבה יותר?
פוסטים על מוסיקה והופעות
פוסטים על אורבניות וחיים ברי קיימא
פוסטים על פרוזה ושירה וגם אירועים
פוסטים על תיאטרון
פוסטים על תערוכות וגלריות ואמנים
ראיונות עם אנשים שתורמים המון בעיר
וגם קצת בכל זאת על אוכל מידי פעם:)
ויהיו גם סיורים!

כן, אני מודה שאולי אני יורקת חזרה לבאר ששתיתי ממנה (ובמקרה שלי – גם אכלתי) אבל הגיע הזמן לכיוונים חדשים, או לפחות לדגשים חדשים. עדיין יעלו כאן פוסטים על אוכל ומבזקים על מקומות אוכל חדשים, אבל הם יתפסו פחות מהחמישים אחוז שהוקצבו להם מראש.
אוכל הוא דבר חשוב. אנשים מתחברים רגשית אליו, מתקשרים דרכו והוא גורם מייצב בחיינו אבל הוא לא חזות הכל.
קל ללכת למקום של המצליחים. קל לנוח על זרי הדפנה. אבל לברוא את עצמך, כמו שכותבת יונה וולך, זה העולם הטוב ביותר.

שנה טובה לכם!

נ.ב – בסוף בחרתי בהילה רוח רופאה במערב ולא הצטערתי לרגע!

זה לא בדיוק געגוע

בזמן האחרון, בטח שמתם לב, הבלוג מפרסם פחות ופחות.
זה לא אתם – זה אנחנו…

לפני כמעט שלוש שנים – אוקטובר 2012 ליתר דיוק – חיי התרבות והאוכל של חיפה היו בבחינת אוצרם של יודעי חן בלבד. גם מבחינה מספרית היו הרבה פחות מקומות שפעלו בעיר.
הבלוג תרבות אכילה קם מתוך תהייה ממשית שלי, הכותבת, על כך שאנשים בחיפה, פעמים רבות חיפאים מלידה, לא מודעים לסצנת התרבותית המתרחשת בעיר התחתית ובשאר חלקי חיפה – ולעיתים קרובות טוענים שמשעמם בחיפה ואין מה לעשות בה.
מקומונים ואף עיתונים ארציים לא איתרו ולא ידעו על מה שקורה בשטח ורק דיברו על פוטנציאל אבוד ועל כך ש"עוד מעט" יקרו דברים ותהיה לנו עיר אמיתית ובו בזמן ממש לנגד עיניי קרו דברים. אנשים יצרו, שיתפו פעולה, התאהבו, הפעילו מקומות קיימים ופתחו מקומות חדשים.

10903593_1396802367288906_642103724_n

החלטתי שמישהו חייב לכתוב על כך, לסקר ולהביא לידיעת החיפאים מה קורה בעיר שלהם ושהמישהו הזה יהיה אני.
הבלוג התחיל בפלטפורמת וורדפרס ותקופה די ארוכה היה ידוע למעטי מעטים כיוון שאני לא טיפוס שיווקי במיוחד. לאט לאט אנשים גילו אותו והוא נהיה למה שהוא היום – המקום שבו אפשר לקבל אינפורמציה על מקומות האוכל הלוהטים בעיר, מוסדות תרבות חתרניים ונקודות חן נסתרות.
דף הפייסבוק של הבלוג קיבל חיים חדשים משלו והתעדכן מידי יום ביומו, מחוזק מעידודיכם ומאהבתכם.

בד בבד עם ההצלחה החלו גם סיורים מטעם הבלוג שהראו את חיי הלילה בעיר, חיי התרבות והאוכל בעיר התחתית ובהדר וגם הזמנות מטעם גופים שונים לסיורים ולכתבות על חיפה.

composite_14410430148235

היום חיפה נחשבת לאחד המעוזות המסקרנים ביותר בארץ וחווה פריחה קולינרית (בעיקר) וגם (מקווים בעתיד) קצת פריחה אמנותית-תרבותית. אנשים מכל רחבי הארץ מגיעים אליה ומקומות חדשים נפתחים כל שני וחמישי.
אני מרגישה שיש מקום לבלוג להמשיך את עבודתו אך במתכונת שונה מעט.
מה זה בעצם אומר?

בימים אלו אני שוקדת עם עוד אנשים מצוינים על מיזם גדול וחשוב לתרבות הפנאי בעיר (אוכל, אמנות, תרבות ועוד). לבלוג יהיה חלק במיזם הזה ואתם מוזמנים לעקוב אחריו. אני אעדכן כשהזמן יגיע.

בלי קשר, תדירות הכתיבה בבלוג ובדף הפייסבוק שלו תרד.
פתחתי בבלוג בפרויקט מאגר מידע ענק הכולל את מרבית מקומות האוכל, מוסדות התרבות ובקרוב רשימת האמנים המומלצים בחיפה והוא פתוח לשימוש ציבורי וחינמי שלכם. אני אעדכן בכל פעם שאסיים לעבוד על קטגוריה זו או אחרת. פעם בשבועיים יעלה בדף הפייסבוק פוסט מורחב שיכול להיות על מקום אוכל או תרבות, אירוע גדול שקורה בעיר או בעיה שמטרידה את תושבי חיפה. הפוסטים ייצאו כנראה סביב הימים שישי עד ראשון.

composite_14410432538912

הסיורים – יתחדשו בסוף החודש הזה או באוקטובר: סיורים ותיקים וסיורים חדשים במתכונת של פעם בחודש. סיורי כובע הישנים והטובים עם הרשמה מוקדמת כמובן כאן ובמייל של הבלוג.

זו לא פרידה אלא רק שינוי מתכונת אבל יש בי צורך להודות לכם על כל התמיכה והאהבה שקיבלתי במהלך השנים, על הטיפים והעדכונים שלכם כאן ובפרטי, על העזרה שקיבלתי מחלקכם ועל זה שהאמנתם בי תמיד ומקווה שתמשיכו לעקוב ולהאמין ולהיות שותפים פעילים לתהליך המרהיב הזה שעובר על העיר חיפה – תהליך שבו התושבים דורשים ולוקחים את העיר שלהם בחזרה מבעלי ההון, מהפוליטיקאים. תהליך שבו יש מקום ליזמים, לעסקים קטנים ולתושבים שמגלים אזרחות טובה ופעילה ודואגים למקום שבו הם חיים – כי בסופו של יום – העיר שלנו, השכונה שלנו, הרחוב שלנו, הבית שלנו – הם הכי חשובים ובהם ניתן לשנות ולראות את השינוי הזה קורה ביתר אפקטיביות.

שלכם באהבת אמת,
נעמה סובול – תרבות אכילה.

10919604_865872310122045_1444871060_n

מצב טיסה או בחזרה לירוק בקבוק – מחשבות בעקבות פולין

"כשיעלה היום
שבו נשוב אל הפשוט"
(ביום שיפלו הכוכבים, מילים: קובי אוז)

שבוע מאז שחזרתי לחיפה.
שבוע שאני מתלבטת איך לחלוק איתכם הקוראים את המחשבות שלי, את המסקנות שלי.
זה יישמע מוגזם לומר שחזרתי בן אדם אחר מפולין. זה כנראה מוגזם לומר. אבל ככה אני מרגישה. ככה.
לא, זו לא הייתה חופשה מהסוג הזה שאתם חושבים.
לא אנדרטאות, לא מחנות, לא בתי קברות. בקושי כמה מוזיאונים וגם זה בקטנה.

אז מה חיפשתי בפולין?
ובכן, אני כן רבע פולניה אם רוצים להיות ממש נדיבים (לבוב והסביבה – כיום אוקראינה).
עניין אותי לדעת מה יש שם היום.
כי הדיבור היה עד עכשיו שפולין זה מחנות ואושוויץ וריח של מוות שעולה מאדמת טחב מלאה בעצים גבוהים ודקים.
אני רציתי לדעת מה קורה עכשיו בפולין. איך אנשים חיים שם היום.

החלטתי קצת לחפור.
גיליתי שוורשה היא עיר מאוד תוססת, היפסטרית כזו, מאוד ברלין טרום גילויה. וקרקוב אפילו עוד יותר.
פסטיבל האוכל הפולני שהיה כאן בדצמבר האחרון עוד יותר שכנע אותי שיש כאן משהו.
ומה שהכי הכריע את הכף היה הפאקינג כרטיסים הכי זולים בעולם שמצאתי לוורשה.
נוסעים, אמרתי. נוסעים, אמר החצי השני שלי.
נסענו.

composite_14392615452695

נהנים עם המארח שלנו בוורשה – קז'ישטוף

נהננו. בגדול.
וורשה עיר מדהימה. באמת מאוד ברלינאית ברוח שלה. ובקרקוב לא היינו בסוף אבל כן נסענו לגדנסק השווה ביותר.
זה היה די ברור שנהנה. מזג אויר טוב, תרבות, אוכל טעים, אנשים נחמדים, נופים מדהימים.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
כלומר, כן רציתי לדבר על זה אבל גם על דברים אחרים.
דברים שנוגעים לחיים שלנו כאן במרחב הישראלי, החיפאי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא המרחב העצום שקיים בוורשה.
וורשה עיר מאוד מרווחת ובנויה בצורה מונומנטלית – שרידים של בניית מונומנטים סובייטית בימים עברו.
המדרכות רחבות ויש שפע של מקום לכולם: הולכי רגל, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, חשמליות ועוד.
בהתחלה הפחיד אותי כל הגודל והמרחבים האלו.
"עד שאגיע לאן שאני רוצה להגיע, כבר יירד הערב" חשבתי לעצמי.
אבל מהר מאוד התרגלתי.
אז כן – מרחב בנוי ממרחקים וגם מזמן.
כשאתה תייר ובחופש – הרבה יותר טבעי וכיף ללכת ממקום למקום.
אבל איך תושבי העיר מסתדרים עם הזמן שלהם וגם איך הם לא משתעממים?
אם יש דבר שהפולנים עושים והרבה ממנו הוא הליכה.
ללכת ממקום למקום במשך חצי שעה או שעה זה משהו מאוד בשגרה.
וכשממהרים – לוקחים אופניים.
תחי פולין השטוחה.
חוץ מכמה ערים בקצוות, פולין שטוחה וירוקה לחלוטין.

composite_14392631645893

חווית חיי הרחוב בוורשה מאוד נעימה וזורמת.
שבילי אופניים יש באופן סדיר ורצוף ויש מקום בשפע להולכי רגל.
בכל שני מטרים, גם באיזורי מגורים מובהקים, פזורים קיוסקים קטנים, ירקניות חמודות וזולות, בתי קפה מעוצבים, חנויות אלכוהול, ג'בקות (חנויות הטסקו הקטנות של וורשה – חנויות נוחיות עם לוגו של קרפדה מתוקה). זה מבטיח הליכה נעימה ומעניינת ברחוב וגם פרנסה בכבוד לעצמאים קטנים, זעיר בורגנים (זוכרים? עלייה רביעית וחמישית מפולין, הבורגנים שהפכו להיות החנוונים ברחוב שלכם).
קחו את האיזורים התוססים של העיר התחתית ואת הדר. וגם את הרחוב הראשי של מרכז הכרמל – שד' הנשיא.
עכשיו דמיינו שככה – במינון זה או אחר – נראים כמעט כל הרחובות בחיפה. לא יותר נחמד ככה?
עם חוקי עזר עירוניים שנאכפים ביעילות, זה אפילו לא יהווה מטרד אחרי 23:00.

עוד משהו ששמתי לב אליו בוורשה הוא שיש הרבה פחות רעש ממה שניתן לצפות.
כלומר, יש חיים. שומעים אנשים מדברים וצוחקים, רעש של אוטובוסים עוצרים וחשמליות ממשיכות לדרכן. צליל של רשרוש שקית מלאה בפירות יער שנקנו זה עתה בירקניה קרובה. אבל הצפירות הרמות, הצעקות של העוברים והשבים – לא קיימות כאן.
אולי זה הירוק של הגינות והגנים שנמצאים כאן בכל פינה שמרגיע את האנשים. אולי זה הנהר שחוצה את העיר והמזרקות. אולי העובדה שבכל איזור בעיר הזו יש פארק עצום עם אגמים ונחלים, סנאים וברווזים וארמונות יפים. הטבע בהתגלמותו.
אותי זה מאוד הרגיע.

כן. אני יודעת. אנחנו מדינה חמה במזרח התיכון ואין לנו הרבה מים. צריך לחסוך.
בכל זאת, בהשקעה לא גדולה הצליחו לעשות יופי של בריכות ליד מוזיאון תל אביב ובקרית ספר וזה בתל אביב.
ללא ספק עיר פחות ירוקה ופחות צפונית מחיפה.
יש כאן פארקים וגנים אבל אין בהם צל.
הצללה באופן כללי היא נושא כאוב בישראל ובחיפה בפרט.
לוקח הרבה זמן עד שעצים צומחים ונותנים צל – אבל אם לא נשתול אותם זה לא יקרה לעולם.
בינתיים אפשר להשתמש בצילוניות, בסככות, בסוכות גפנים.

composite_14392644193524

הפולנים קונים ליד הבית ומעט.
כל יומיים שלושה הם יוצאים עם סל וקונים פירות, ירקות, כמה ממרחים ולחם.
כשמבשלים בבית פשוט מנצלים את ה High season של מה שזול. למשל עכשיו – עגבניות.
המארח שלנו הכין לנו פסטה עם רוטב ראגו של עגבניות, שלל ירקות אחרים ונתחי עוף. על זה פיזר קצת גבינה. היה טעים.
האוכל זול, מגוון ואיכותו טובה מאוד.
כל מה שאכלנו היה נפלא. מהאוכל המוכן במכולת, דרך אוכל רחוב פושטי וכלה בביסטרואים ומסעדות שף.
בתי הקפה, הפאבים והמסעדות מעוצבים לתפארת.
בסושי בר הקטן שנמצא כמה רחובות מאיפה שגרנו תלו אוריגמי של עגורים שמילא את כל חלל המסעדה.
לכאורה דבר פשוט ובעלות מינימלית שמשנה כל כך הרבה.

composite_14392652603644

מלמעלה עם כיוון השעון: ארוחת בוקר פולנית שנקנתה בג'בקה, הגרסה השווה יותר לרגל קרושה וזה אשכרה טעים! עוגת Death by chocolate מהמקס ברנר המקומי והמוצלח יותר – Wedel ופירוגי (הכיסונים הפולנים) עם שלל מילויים.

שני מקומות שאכלנו בהם – אחד בוורשה ואחד בגדנסק – הרשימו אותי במיוחד.
האחד בשם Warszawa Wschodnia נמצא באיזור הסוהו ברובע פראגה – העיר התחתית של וורשה. זו מסעדה מפונפנת ויוקרתית שמחולקת לשני איזורים. באיזור אחד יש את היכל הסועדים ובאיזור השני בר ענק בצורת ריבוע ובמרכזו המטבח. מי שמתיישב על הבר יכול לראות כיצד מכינים את האוכל שלו ויכול גם לאכול את העסקית המשתנה של אותו יום ב 25 שקלים בלבד. אכלנו מרק גספאצ'ו, דג קוד מטוגן עם פירורים ותפוחי אדמה ועוגית שוקולד מתובלת לקינוח. היה מעולה והשירות אצילי לחלוטין.

composite_14392658427207

השני הוא Bistro Pobite Gary בגדנסק שממוקם קרוב לבית מארחנו – שכונה שנחשבת בערך לרוממה הישנה ויש בה מקום מגניב שכזה. העיצוב מאוד הזכיר לי את הוניה וארוחות הבוקר שהם מגישים נראות, ובכן, אם הייתה ארוחת בוקר בוניה – כך היא הייתה נראית.
אכלנו שם גם בערב ומיותר לציין שהיה מעולה. גם כאן השירות היה מצוין.

composite_14392662013541

חיי התרבות וחיי הלילה תוססים בוורשה.
הגענו לגלריה שמאוד הזכירה לנו את האגף – V9 שמה.
בדיוק נפתחה שם תערוכת ציורים – יותר שרבוטים וקריקטורות – בהשראת חופשה בקורסיקה מלפני שנה.
מסתבר שאת הכסף לחופשה תרמה סבתו של האמן וכל הרווחים מהתערוכה יילכו לעזור לאנשים מבוגרים.
אני אוהבת את המחזוריות שיש כאן.
היינו באיזור הסוהו כמו שציינתי קודם והלכנו למוזיאון הניאון – מוזיאון קטן ומתוק.
במוזיאון ישנו אוסף הכי גדול בעולם של שלטי ניאון עם הסברים ורקע לתופעה.
בתחום חיי הלילה החדשה הגדולה כאן היא:
מסתבר שהפולנים אוהבים לשבת לבד בחושך.
בילוי נפוץ מאוד הוא לקנות את הבירות והאלכוהול שלך באחת מאלפי חנויות האלכוהול הפתוחות 24/7 בעיר ולהגיע לשפת נהר הויסלה, קרוב לאיצטדיון המרשים של העיר. שם יושבות חבורות חבורות על החול עם שמיכות שהביאו מהבית וחלקן אף מבעירות מדורות.
למי שבכל זאת לא רוצה לשבת בחושך, מציעה וורשה את בתי הקפה והפאבים ההיפסטרים למדי עם אלכוהול זול בשני שליש מזה שבארץ.

composite_14392665794250

גלרית האגף הפולנית – V9 ושני הציורים שרכשנו כדי לעודד את היצירה המקומית:)

composite_14392670616806

אניה וגרושקה, שתי החברות החמודות של קז'ישטוף שעשו לנו סיבוב חיי לילה ודוגמאות לפאבים ומועדוני לילה

פולין היא מדינה שאפשר לראות בה שרידים של התקופה הסובייטית.
היא לא כל כך מתקדמת כמו גרמניה, שבדיה או אנגליה ויש בזה גם טוב.
משיחות עם אנשים נמסר לנו שדווקא הפתיחה אל המערב ואל הקפיטליזם לא כל כך רצויה מבחינת האזרח הקטן.
ועדיין יש כאן הרבה מחשבה על התושבים.
כרטיסים לאוטובוס, לטראם או למטרו אפשר לקנות בקיוסקים, במכונות שצמודות לתחנות ועוד.
פחי אשפה יש כאן כל שני מטר בערך ועצים שנותנים את צילם באופן רצוף וחכם.
השירות מסביר פנים וסבלני וגם אם אין זמן וממהרים – כולם מנומסים ומכבדים את המרחב ואת המקום של האחר.

בוודאי שאורח לרגע לא רואה את החסרונות אך לדעתי יש הרבה מה לקחת מפולין.

ובחזרה לירוק בקבוק – ירוק עצי המחט והברוש הארץ ישראלי.

כשנחתנו בארץ אמרתי לחצי השני שלי: "בא לי להתקשר להורים שלי ולהחזיר את הטלפון למצב טיסה בחזרה".
כל השהות שלנו בפולין שמנו את הסמרטפונים שלנו על מצב טיסה.
מצב טיסה אומר שהשיבר סגור – אין יוצא ואין בא.
אין שיחות טלפון ואין סמסים.
אינטרנט לקחנו מרשתות אלחוטיות מזדמנות.
למרות שהיינו בפייסבוק כמה שעות ביום – היה משהו כל כך משחרר במצב הטיסה הזה.
אני חושבת ששכחנו מה זה להתנתק.
אני לפחות שכחתי.

בעולם שלנו ובמיוחד בישראל הלחוצה במיוחד, אנחנו נדרשים להיות זמינים כל הזמן.
אחרי שלוש שנים שבמהלכן לא יצאתי לחוצלארץ הרגשתי שחוקה ומקולקלת.
עכשיו, אחרי שבוע בלבד, מילאתי את המצברים ואני רגועה בצורה פלאית.
צריך לחוקק חוק מדינה שכל אזרח ישראלי יהיה זכאי לחופשה בת שבוע בחוצלארץ.
התנאים במדינה הזו לא מאפשרים מציאות נסבלת אחרת.

אני לוקחת איתי את הפשטות, החשיבות של הטבע בחיי ואת הניתוק.
כל כמה ימים אני צועדת ברחוב שלי וקונה כמויות קטנות של אוכל שיספיק ליומיים.
אני עושה סנדוויצ'ים קטנים ואוכלת עם בעלי בגן הקטן ליד ביתנו.
אני מכירה בערכם של חברים טובים, תרבות מקומית משובחת ובישול ביתי.
מציעה לכם לעשות כמוני ומידי פעם, כשאף אחד לא שם לב – תעברו למצב טיסה לכמה שעות.
זה כיף כמו לעבור ליד המראה ולעשות פרצופים מצחיקים.

11222592_10153515610654321_3517359416047607961_n

תודה לאלכס – האיש שאתי – שסבל אותי כל החופשה😉
לדני ששמרה על מאנץ' – כלבנו היקר.
להוריי ששמרו על האוטו.
למארחים המקסימים שלנו בפולין – קז'ישטוף וג'קוב ולחברים שלהם הנפלאים.
תודה לויזאייר שהביאו והחזירו אותנו בשלום.
תודה לקרן וקסנר שבלעדיה כנראה הנסיעה הזו הייתה הרבה פחות כיפית.
תודה לכם על כל העצות איפה לאכול ואיפה לבקר.

11846550_10153515655269321_6152464407691876756_n

סיור בין ערביים בשכונת הדר!

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

("בדרך הגדולה" מאת נתן אלתרמן)

*

שעות אחה"צ הן השעות הכי יפות לצילום, טיול ואהבה.
האור הרך והמשיי נופל בעדינות על אבן שלהטה כל הצהריים.
אחרוני הרוכלים ממהרים לביתם והמולת היום שוככת.
עכשיו הזמן למשוררים שיתהלכו עם המצלמה, עם בלוק הציור, עם מחברת כתיבה. זמן לאוהבים שיש להם את כל הרגע הזה ואת הרגעים שאחריו. זמן למשוטטים שמסתכלים על הפינות החבויות ועל הדברים הקטנים של החיים. זה זמן לשיחות נפש, לשקיעה בספרים, לפגוש מכרים ותיקים. זמן לבירה צוננת או יין לבן מתוק. לאוכל קטן כדי שלא נתמלא עד הערב.

*

תרשו לנו להציג בפניכם את הסיור החדש של תרבות אכילה:
סיור בין ערביים בהדר.
בסיור הזה נאכל קצת, נשתה קצת, נקרא שירה וקטעי פרוזה ומי שרוצה גם יצלם או יצייר. בעיקר נדבר על השעות הזהובות האלו ומה הן גורמות לנו להרגיש בהקשר של עיר.
אתם מוזמנים להביא קטעים משלכם לקריאה, מצלמות וגם בלוקים לרישום וציור. קחו בחשבון עצירה או שתיים לאכילה ומספר דומה של עצירות לשתייה. הסיור הראשון ייצא ב 26/5 יום שלישי, בשעה 16:30 ויימשך כשעתיים לערך.

ניתן לקבל פרטים נוספים ולהזמין מקומות דרך אימייל tarbutachila@gmail.com

11169625_10206602353848278_1649187528082505010_o

10835290_10206592099711931_6151726544136451389_o

11021309_10206107613760085_8051017714025193783_o

10371273_10206107637240672_6206121063922171656_o

התמונות המדהימות של ניבה בן עמי